תָּוִים

חֲרוּשִׁים

בְּפָנַי

מְסַפְּרִים

עַל קַוִּים שֶׁנֶּחֱצוּ.

גְּוָנִים אֲפֹרִים

בִּשְׂעָרִי

מְצַיְּרִים

צָרוֹתַי

שֶׁצָּלַחְתִּי.

מִי יִרְאֶה

צַלָּקוֹת

מִקְּרָבוֹת?

מִי יִרְאֶה

גִּזְרָתִי?

מִי יֵדַע

שֶׁהִנְנִי

חַיֶּלֶת

אַחֲרוֹנָה לַקְּרָב…

מִי

יִרְאֵנִי

אָדָם

וָחַי?

פְּנֵי אִשָּׁה נִבָּטִים אֵלַי 

מִן הַמַּרְאָה

מִי אַתְּ?

אֲנִי אִמִּי 

סָבָתִי

כָּל הַדּוֹרוֹת 

הַקּוֹדְמִים

אֲנִי שֶׁמֶץ 

הַבְטָחָה שֶׁמְּנַסָּה 

לְהִתְקַיֵּם

אֲנִי מָה 

שֶׁהִנְבִּיטוּ הַשָּׁנִים

וְהַשּׁוֹנוּת

אֲנִי אִשָּׁה 

שֶׁקָּמָה עַל חֻרְבוֹת 

יַלְדָּה קְטַנָּה

וּבַיִת

בַּת לוּ הָיְתָה לִי.
יַלְדָּה קְטַנָּה, כֵּהַת עוֹר וַחֲכָמָה.
נְתוּנָה בֵּין זְרוֹעוֹתַי,
יְשׁוּבָה מֵעַל הָאוֹפַן הַקִּדְמִי,
קַסְדָּה לְרֹאשָׁהּ, לְרֹאשִׁי.

מְדַוְּשׁוֹת
לְאַט
בְּעִיר צְבוּעָה שָׁחֹר-לָבָן.

יַלְדָּה.

קְטַנָּה.

בְּשֵׁם חִבָּה אֶקְרָא לָהּ. אָשִׁיר לָהּ.
רַךְ וְצָלוּל הוּא שֵׁם הַחִבָּה,
צְלִיל מִשְׁתַּפֵּךְ. 

לְיַלְדָּתִי הַכֵּהָה, מְתֻלְתֶּלֶת שְׁחֹרִים
אֶקְרָא שׁוּב וָשׁוּב.
הָבָה לִי בָּנוֹת וְאִם אַיִן מֵתָה אָנוֹכִי.

וּכְשֶׁיַּעֲלֹץ לִבִּי בְּהַשֵּׁם
תִּלְחַשׁ בִּטְנִי
אֶשְׂמַח בִּישׁוּעָתוֹ
עוֹד אֲחַכֶּה לוֹ.

לָהּ.