גלות וגאולה - יצירות בנושא גלות וגאולה | יהי

י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד (24 ביולי 2024)

להב המרד

א.

מנעמי החיים הקהו את ליבותינו. דור מולעט עד איבוד הדעת-טוב-ורע, מולעט בזרם בלתי פוסק של גירוי חושי, חייתי, מדחיק מעצמו את עליבות קיומו במצב כה נרפה. זרם בלתי פוסק של בידור הוליוודי על מסכים מרצדים, שיכר הננסך כמים, סימום עד כלות הנפש, ובהתקשרויות נטולות יסוד מתישים כוחם לריק. קמילה. ניוון.

נשמות גדולות, נשמות אדירות המסוגלות להגיע במעופן מעלה-מעלה, לפרוץ גבולות עד אין קץ, להרים את צמצמי התודעה, לגעת באינסוף – נשמות גדולות נופלות באותו זרם נתעב ומגרה ולו רק לא לחוות את קטנות המודרנה. כאיקרוס העולה במעופו כך מגיעים הם עד לטירוף חושים, זה השורף כנפיהם, ונוסקים הם אלי הים על גליו המשברים. וכי כיצד יפעלו אחרת?

המשפחה, האומה, הקהילה, הדת, התרבות – כל נקודות המשען הארכימדיות של האדם הופשטו מההומו-מודרנוס, הופשטו באלימות בידי דורי-דורות של פילוסופים ומתקני עולם חורשי טוב.

וכך היה המעש:

הקהילה האינטימית, שמקורה בסולידריות חברתית טבעית, הוחלפה במפלצת אורבנית, המורכבת ממאסות של זרים ונוכרים, נטולי כל היכרות אף עם שכניהם הדרים בסמיכות. אלמוניות ואיבוד זהות.

הדת גורשה והומתה בבושת פנים תחילה בידי האידאולוגית החילוניות הגדולות ששאפו להחליפה, הקומוניזם, הליברליזם והנאציזם, ה’-יזם’ על פלגותיו, חוק מלאכותי, מעשה ידי אדם כחלופה לזה האלוהי. לאחר פירוקן, עשתה זו הפוסט-מודרנה באופן אלים אף יותר ביחסה לנפש האדם, מותירה מיליארדי אנשים ללא אופק משמעות, אף לא זה העלוב והמלאכותי שהוצע להן קודם לכן במסגרת האידיאולוגיות החילוניות.

האומה פורקה עם קריסת הלאומיות לאחר מלחמת העולם השנייה ותוצאותיו ההרסניות של הברבריזם יליד כפיו של הלאום הגרמני-אוסטרי.

המשפחה פורקה אף היא תחילה בידי תנועות שחרטו על דגלן את דרישת השוויון בין המינים על פני החלופה הטבעית, זו המדגישה את השוני, היופי והיתרונות של הזכריות והנקביות. אלה תבעו מהמין היפה גירושין במימדים הולכים ותופחים, הקרבת אושרם של הזוגות ומשקי הבית על מזבח השוויון הבין-מיני. את הפמיניזם משכו תנועות ההומוסקסואלים למיניהן אל העזת הפנים עד השוואת הזיווג הקדוש שבין בעל לאשתו לבין התועבה שבמימוש סטיותיהם מן הנורמה. הם פירקו את המשפחה בהכריזן כי כל זיווג, שילוש או ריבוע בין כמות בלתי מוגבלת של משתתפים הרי הוא משפחה. ביודעם כי בניגוד למערכות הגדולות של האומה, הדת ואף הקהילה, אותן ניתן לפרק דרך מתקפה ישירה בריש גלי, המשפחה היא טבעית מדי מכדי שניתן יהיה לפעול באותו האופן. מסיבה זו בחרו להן אסטרטגיה נחשית. לא השמדת הקודש, כי אם הטמאתו. הפסל בהיכל כחלופה להחרבת מקדש שלא יכול לימוט.

ההומו-מודרנוס נעדר כל נקודת משען ארכימדית, הוא כתלוי באוויר, חייו לא חיים עוד. הרי הוא מט לנפול, וכי מה פלא שהוא נזקק לתרופות פסיכיאטריות כדי להמשיך לעמוד?

תרופות מכל סוג, ככל שהיד משגת והלב חפץ – מעוררות ומרפות, משככות וממריצות, ומעלות חשק, ונוטלות הדחף. הצבע על בעיה ומיד תווית של מחלה מותאמת אישית תוצמד אליך, גלולות-גלולות תבלע עד שהבעיה תיפתר מאליה. תעשיית אושר נרקחת בידי רב־מגים בחלוקים. היא מזמנת, התאבדות הדרגתית, דעיכה לא הרואית, דעיכה שיש בה כיעור מה, נטולת כל פאתוס. מסמלת דעיכת פציינט הנקבר תחת גל-עד של אופיאד, מטופל שהוא בעצמו ייצוג פרטיקולרי לחברה המסממת עצמה לדעת, כדי לא לדעת.

ומה פלא שהוא מולעט בהן עד בחילה? אינו יכול אחרת. אחרת יתפרק.

והעילית אינה יכולה לאפשר לו להתפרק. לפחות לא כתופעה המונית. כי פירוק זה משמעו הפסקת היותם של המתפרקים בורג, יצרן-צרכן במכונה חסרת הפנים של המערכת הכלכלית חברתית. הם אינם רוצים שהברגים יחלו לעוף במחול עצמאי. כוריאוגרפיה שלא עולה בקנה מידה עם המנגינה העולה מאורקסטרת זמזום הטרנזיסטורים והשבבים ומהמולת המכונות מסוכנת למערכת כולה. כמאמר מרקוס אורליוס מה שלא מועיל לכוורת לא מועיל לדבורה. ריקוד עצמותי משמעו חירות, גם אם זו חירות שלילית, חירות מתוך פירוק השלשלאות בלבד. על אחת כמה וכמה אם חירות זו תוביל גם לאימוץ תפיסות פוזיטיביות, קרי, חירות מתוך משמעות שאינן עולות בקנה מידה אחד עם הקו המנחה של המנצח על התזמורת. ההמון עוד עלול למרוד ולבחור באותם ערכי עולם ישן אשר הם עמלו שנים רבות להכחיד. הם לא יאפשרו זאת.

והם, מי הם? – הרודנים חסרי הפנים והאישיות, רודני הפקידות הגבוהה, הבירוקרטים מן המעלה הראשונה – הם בעלי מטעי הכותנה של עידן זה. ספק קורבנות בעצמם, לעולם לא נשמעים, שולטים בצוותא דרך מערך מסועף של תקנות ותתי תקנות, כיפופי ידיים ונפוטיזם. משכורתם נאה, משלם המיסים עמל על כך. ימי המונרכיה חלפו מן העולם באבחות הגליוטינה. האדונים החדשים השכילו להבין שהמושל באמת, כדאי לו שיפעל הרחק מעיני הציבור. שמא יערפו את ראשו, מטאפורית או מילולית. מנגנון המדינה עתה, חסר פנים הוא. רודנים חסרי פנים. רואים ואינם נראים – רודָּנִי דִּין

אך שינוי קוסמטי זה לא גורע מהם דבר ביחס למלכי העבר. רכב שרד תחת כרכרת המלכות. סוסים הרבו להם. כספם וזהבם, אלוהיהם מעשה ידיהם מרבים בחמדה. נשים אם יראו כי טובות הנה, יקחו להם מכל אשר בחרו. ואם לא תֵּאוֹת הַנַּעֲרָ להסכים, יענוה. כי הם אדוני הארץ ולהם המשפט.

ב.

לאור כל האמור לעיל, ישנו הכרח בל יגונה במרד. מהפכה דקדושה. לא עוד המודל של סיזיפוס המגלגל את אותו סלע במעלה ההר רק כדי שהלה ישעט במורדו שוב עד אין קץ. הבלים אלה נשאיר כנחלת המערב הקורס. ואילו לנו, נס מרד מתנוסס, בהתקדמות בלתי פוסקת. גם אם היא כוללת בתוכה אי אלו נפילות עודנה, בלתי פוסקת. לנו להבת מבערת בליבות האומה והיחיד. אש הסנה הבוער ואיננו מאוכל. אש המזבח. אש שפתי הנביאים. האש היוקדת ומתגלגלת באלף גלגולים בחיי האומה והיחיד, כלהבה בוערת, לובשת צורה ופושטת צורה. לעולם בעלת צורה ואמורפית כאחד. זה המשל המשתנה עוד בטרם יובן הנמשל. להב החרב המתהפכת ואנו איתה.

וצורות אינספור לה במרוצת הזמן. לעיתים זוהי הצהרת ר’ נחמן לפיה ‘האש שלי תוקד עד ביאת המשיח’. לעיתים זו אש הכבשנים של אושוויץ. לעיתים זו קריאת ‘האש’ בקשר הצבא העברי בטרם הנחתת חרון האף על הצר. לעיתים זו אש נר ההבדלה בין קודש לחול. לטוב ולרע – כל דור ואשו, כל יחיד ולהבתו, כל רגע וגיצו. “נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת”. זהו ה’אהיה אשר אהיה’ מתוך הסנה, המשתנה היחיד והנצחי.

המרד, לעולם מתחולל, לעולם משתנה, אך כאש כן הוא – תמיד נטוע ביסודות יציבים. העץ תחת המדורה נותר על מקומו. חומר בערתו לא זע כמעט וקל וחומר שלא מוחלף. אלה אותן גחלים לוחשות. זהו ההבדל בין כל מרד, לבין המרד. אין זו בחילה בעלמא במצב הקיים. איננו משברים על מנת לשבור. מורדים על מנת למרוד. יש בנו די אורך הרוח ומן החזון כדי לבנות. “בנאי וסתיר, סתיר ובנאי”. אין זה עוד מרד נעורים, או לחילופין, קריאת ‘עולם ישן עדי יסוד נחריבה’. היסודות נותרים זהים, ואילו הלהבה – מרקדת. זהו המשך ישיר וטבעי של הלך התמורות בעולם היהודי. נביאים וחכמים, פרושים וקנאים, רציונליסטים ומקובלים, חסידים וליטאים, מסתגרים ומשכילים, חרדים וציונים – תמורות מחשבה טקטוניות, שכולן מבוססות על קודמותיהן, חצופות בפרשנותן הנועזת, החתרנית, החדשנית.

אמת, לעיתים ישנן סטיות במרד. אחת מן הגחלים מתגלגלת לה הצידה, והמרד מבער במקום טומאה, איננו מכוון לקודש. מהסטייה עלינו להיזהר, סכנה היא, סכנת כלייה רוחנית. סכנת כלייה של מרד בלתי פוסק שמכלה את עצמו. מרד שאינו בר קיימא. זו הייתה נחלתם של נביאי הבעל, הצדוקים, הקראים, השבתאים והפרנקיסטים, הקומוניסטים וכיוצא באלה מרעין בישין.

על כן, בבואנו להדליק בליבותינו את רוח המרד, עלינו לנקוט משנה זהירות. שכל מעשינו יהיו מכוונים לצד הטהרה והטוב. כמעגל אבנים סביב למדורה. זוהי מהותו של המרד.

אין רעיון המרד חדש, כי אם מבער מקדמא דנא. מרד עתיק. מתמשך. מרד שהחל בהיענות לקריאת ה”לך לך”. הפניית העורף כנגד התרבות השלטת, כנגד האימפריות המסופטמיות, ערש הציוויליזציה. כנגד הנהרות האדירים של הפרת והחידקל. כנגד הסדר הקיים. לא עוד סדר עריצים וממלכות, רצונו של אבינו הקדמון הוא בסדר אלוהי. גם הוא ראה את האש. הבירה הדולקת, עמוד האש העובר בין הבתרים. המורד בשם האלוה המערער את הסדר הקיים, דווקא הוא העומד כנגד ומושלך לכבשן האש על ידי המורד מטעם עצמו, הלא הוא נמרוד. מרד דקדושה נאבק מזה עידן ועידנים במרד הסטרא אחרא. נאבק בטומאה העשויה להתגלות בתמורת השינוי, בגחל המבער במקום הטמא, נאבק ויכול לו.

דמו של אברהם המורד, אביר האמונה זורם בעורקינו. יותר משהוא אבינו בדמנו, אבינו הוא כאב טיפוס לאומה. כדגם. על כן נקרא אביהם של הגרים שנוספו לאומתנו. על אף שאין הוא אביהם בדמם, אביהם הוא ברוחם, בעצמיותם. מורדים הם.

כפנחס בשיטים המקנא לתכלית הנצחית ויוצא חוצץ כנגד המטמא את האומה בעזותו ובגילוליו, כנגד המורד מטעם עצמו, המצהיר כי לא יהיה עוד זמר לוויים, כי אם זמרו יישמע. ושמו זמרי. מולו פנחס הלוי מכריז כי עת הזמיר הגיע – זמיר עריצים.

אוחז ברומח, ניצב למולו יחידי, נטול כל רחם. והלא, לכך נוצר, וחלילה לו פן היה חס על המטמא את קדושת המחנה כולה. חלילה לו פן חס. פן חס.

פנחס המתגלגל באליהו בגלעד ומפיל חללים-חללים בקרב נביאי הבעל, הוא הוא מבשר התכלית הנצחית האחת, התוקע בשופר בקול גדול ברמה בטרם הגאולה. עזות דקדושה. אכן, חוצפה יסגא. זהו הדגם ולאורו נלך. לאור בערתו.

יש לפעול אקטיבית לאיתגור הרעיונות השולטים בשם השאיפה הנצחית לתיקון. אכן, מרד זה, משיחי הוא. דבר אין לו עם תלאות ומנעמי הגלות המשמרת את השטעטל. הגאולה גופא, שאיפת המרד כלולה בה באופן אינהרנטי וכלולה בתנועת נגד לשמרנות הקופאת על שמריה. שאיפת גאולה זו כגרף הקרב לאסימפטוטה, לעד שואף לנקודת השלמות.

זוהי הריוויזיה הבלתי פוסקת של ה’קיים כעת’ לטובת ה’ראוי להיות’. מובן מאליו כי שאיפה זו לעולם לא תוכל להגיע למלוא מימושה. מובן כי בעוד מגבלות הכוליות על התפרטותיה מתגלות כפי שהן מתגלות עתה, לא ייתכן מצב בו הגרף יגיע אל הנקודה הנכספת.

אך דווקא בזכות אותה שאיפה, אותה רדיפה מתמדת אחר מה שראוי להיות, המשיחיות המפעמת בליבות כל אדם והיהודי בפרט, דווקא היא שתביא לגאולת הכול כליל.

יתרה מזאת, מגמה זו של שאיפה לשיפור מתמיד, מביאות לשינוי טבעי החשיבה של היחיד והחברה כך שמאוויהם גדלים ותופחים מאליהם כל אימת שמתקדמים במרוצת הזמן. אין חלום הדור דומה למשנהו. אך לפני מספר דורות רובו של העם היהודי היה שקוע עד צוואר בחלומות המסתכמים בד’ אמות שהן החיים מן היד לפה. אחר כך תפחו חלומות הדור למימדי גאולה גשמית בדמות עצמאות לאומית וזקיפות קומה.

והיום, מוטל לפתחנו השלב הבא, תחיית רוח האומה, חזרה למעיינותיה העתיקים ודליית מימיהם המרווים צמאוננו, המשכת השפע הנוזל לעולם כולו. על כן, השאיפה עצמה היא שמקרבת את ההוויה כולה אל אותו נכסף. יהי רצון שנגיע.

יהי רצון, כי הכול מחל מן הרצון. השאיפה לתיקון, המרדנות – הרצון. דווקא הוא המסוגל להניע עולמות, באופן בו כל היסודות והסטרוקטורות יזועו ברעש אדיר ואיתן. בסופו של ההליך אדיר הממדים המחל מן השכל הנעלם, יהיה זה הרצון לשינוי הטבוע במרדנות שיביא להשלמת המעגל ואחדות מוחלטת של הבריאה עם הבורא, של המואצלים עם המאציל עד להיטמעותם בו כליל תוך שמירת גחלתם הפרטית שהיא התפרטותו שלו. אכן, בשום זמן מן הזמנים לא נשיג את הנכסף. ועל כן, יבוא יום שאיננו נתון במגבלות הזמן, על כן, יקרא יום שהוא לא יום ולא לילה, יפרוץ הוא את גבולות האפשרי והקיים, האפשרי ולא קיים, והבלתי אפשרי ולא קיים, יפרוץ אותם בפרץ, או שמא נגיד בן פרץ, ויביא לחיתוך הגרף עם האסימפטוטה.

רתת ריגוש עובר בגו בעוד הדמיון מצייר באופן גס וירוד כפי כוחו המוגבל עתה, מה תכלול אותה גדולה.

לצפייה ביצירה

שירה

נגמר עידן המנורות

גל פלדמן

מִלִּים שֶׁל אָלֶן גִּינְסְבֵּרְג עוֹד מְרַחֲפוֹת בָּאֲוִיר כִּילָלוֹת סְתוּמוֹת שֶׁל תַּנִּים צְבוֹעִים צִפּוֹרִים צִרְצָרִים בּוֹכִים בּוֹכִים מְקֻדָּשִׁים מְקֻדָּשִׁים רַק שֶׁעַכְשָׁו נִקְרָאוֹת תִּסְכּוּל קוֹרוֹנָה חֶרְדַּת קוֹרוֹנָה קוֹנְסְפִּירַצְיַת קוֹרוֹנָה הַצְבָּעָה בַּבְּחִירוֹת פֶּרֶק חָדָשׁ בְּנֶטְפְלִיקְס נִגְמַר עִדַּן הַמְּנוֹרוֹת אַל תִּקְרְאוּ לִי אַתָּה תִּקְרְאוּ לִי אַתֶּם מַהְפֵּכַת קוֹרוֹנָה וְהַשֵּׁם וְהַשֵּׁם.

וּצְלִילֵי הַגֵ’ז הִתְחַלְּפוּ בְּבָס וְקִיק וּמִקְלֶדֶת שְׁלִיטָה וַעֲשֶׂרֶת אַלְפֵי מְפֻרְסָמִים בְּסִרְטוֹנִים קְצָרִים בַּמִּטְבָּח בָּאוֹטוֹ בַּסָּלוֹן בַּמִּסְעָדָה כָּל אֶחָד תּוֹרֵם מִלָּה לַיְּצִירָה הַחֲדָשָׁה שֶׁל בּוֹבּ דִּילֶן זֶה הַקּוֹל שֶׁל הַדּוֹר זֶה רַק שִׁיר וְרִקּוּד הַחֲכָמִים יוֹדְעִים שֶׁזֶּה מָה שֶׁהַגֵ’ז תָּמִיד רָצָה לִהְיוֹת אֲבָל מָה הַחֲכָמִים יוֹדְעִים בִּכְלָל.

וְיַלְדֵי הַפְּרָחִים מְסָרְבִים לִנְבֹּל קוֹפְצִים עַל הַמִּטָּה מְבָרְכִים אֶת הַשְּׁקִיעָה עֲדַיִן עוֹשִׂים אָסִיד בִּמְסִבּוֹת מִתְאַחֲדִים בְּבָתִּים מְרֻבָּעִים מְקֻשָּׁטִים מַנְדָּלוֹת תַּחֲרָה שְׁטִיחִים עֲצִיצִים בְּפַרְדֵּס חַנָּה בְּמִצְפֵּה רָמוֹן בְּפּוֹרְטוּגָל בַּשְּׁטָחִים אֲפִלּוּ בְּתֵל אָבִיב שׁוֹאֲלִים אֶת שֶׁחָשׁוּב לִשְׁאֹל אֲבָל אַף פַּעַם לֹא מְעִזִּים לִדְרֹשׁ אֶת הַתְּשׁוּבָה.

וּבָאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת חוֹשְׁבִים שֶׁנְּיוּ אֵיְג’ זֶה הַדָּבָר הַבָּא כְּמֵרוֹץ שְׁלִיחִים דָּנִים בְּפוֹלִיטִיקַת זֶהוּיוֹת תּוֹלִים דִּגְלֵי גַּאֲוָה מְפַחֲדִים מֵעַרְבִים אָז לֹא אוֹמְרִים כְּלוּם מְפַחֲדִים מֵעַרְבִים אָז מְגִנִּים עֲלֵיהֶם מְפַחֲדִים מִתַּלְמִידִים אָז לֹא מְלַמְּדִים כְּלוּם מְשַׁוְּקִים אֶת עַצְמָם בְּיוּטְיוּבּ מַחְלִיפִים אֶת פִּירָמִידַת הַמָּזוֹן בְּפִירָמִידַת הַמַּיְנְדְּפוּלְנֵס מְבַקְּשִׁים תָּו יָרֹק בַּכְּנִיסָה.

וְהַפּוֹלִיטִיקָאִים מְנַסִּים לְלַמֵּד אֶת הָאֶזְרָחִים לִנְשֹׁם אֲנָחָה אַחַר אֲנָחָה אַחַר הֶתְקֵף חֲרָדָה אַחַר פּוֹדְקָאסְט חַתְרָנִי שָׁכְטָה וְלִישֹׁן.

וְחֶמְלָתָם הַקְּהִלָּתִית שֶׁל הַבִּיטְנִיקִים הִתְחַלְּפָה בְּחֶמְלָה כְּלָלִית מְבֻגֶּרֶת רְחָבָה דַּלָּאִי לָמָאִית כִּי אֵין כְּבָר מוֹעֲדוֹנֵי גֵ’ז לְהִתְפַלֵּחַ אֲלֵיהֶם כִּי הֲוִּיד מוֹצִיא אֶת הַחֵשֶׁק מֵהֵרוֹאִין כִּי הָרְחוֹבוֹת מוּאָרִים מִדַּי כִּי זֶה הַכֹּל אוֹ כְּלוּם כִּי נִגְמַר עִדַּן הַמְּנוֹרוֹת כִּי עַכְשָׁו בּוֹגְרִים קָמִים בִּשְׁמוֹנֶה וָחֵצִי וּמַשְׁקִיעִים בַּבּוּרְסָה.

וְנָשִׁים עִם חֻלְצוֹת בֶּטֶן מִכְנָסַיִם קְצָרִים בְּלִי חֲזִיָּה לוֹקְחוֹת אַחְרָיוּת עַל מְבוּכַת הַקִּיּוּם בָּאוֹטוֹבּוּסִים בָּרְחוֹב בָּעֲבוֹדָה בַּפַּארְק בַּבַּיִת שֶׁל סַבָּא וְסַבְתָּא חֲזָקוֹת מֵאֵי פַּעַם מוּל הַנָּחָשׁ הַמְּפַתֶּה וּמַשְׁאִירוֹת אֶת הַגְּבָרִים תְּקוּעִים בְּגַן עֵדֶן.

וַחֲלוֹם הַשָּׁלוֹם שֶׁעָמַד עִם זַרְקוֹר עַל בִּימַת וִיֶּאטְנָם עַל בִּימַת לְבָנוֹן עַל בִּימַת הַיָּרֵחַ עַל בִּימַת הָאָטוֹם הָאֶחָד הַיָּחִיד בֻּקַּע גַּם הוּא וְנִפְרָד לְחֶלְקִיקִים מִתְחַזִּים בְּמַסֵּכוֹת שֶׁל שְׂמֹאל יָמִין טִבְעוֹנִי בְּשָׂרִי נוֹכֵחַ לֹא נוֹכֵחַ מַדָּעִי תָּנָ”כִי אֲבָל הָעִקָּר אָחִי תַּעֲשֶׂה מָה שֶׁעוֹבֵד לְךָ תַּעֲשֶׂה מָה שֶׁטּוֹב לְךָ מִי אֲנִי בִּכְלָל שֶׁאַגִּיד.

וְג’וֹן לֶנוֹן נִמְכַּר עִם צִטּוּטִים מֻעְתָּקִים בַּבַּסְטוֹת שֶׁל שׁוּק הַכַּרְמֶל שׁוּק הַפִּשְׁפְּשִׁים שׁוּק מַחְנֶה יְהוּדָה שׁוּק יָד שְׁנִיָּה שׁוּק מַס הַכְנָסָה שׁוּק טִקְטוֹק מַרְקֶט פְּלֵיְס עַכְשָׁו בַּהֲנָחָה שֶׁל בְּלֶאק פְרַיְדֵּיי הוּא בֶּאֱמֶת הִגְשִׁים אֶת הַיְּעוּד שֶׁלּוֹ.

וְקִשּׁוּטֵי הַמֶּגִ’יק בָּס פְּזוּרִים בַּמִּרְפֶּסֶת חֲמִישִׁי בַּבֹּקֶר כּוֹס קָפֶה כּוֹס מַיִם קַנְקַן מַיִם טַבָּק טֵלֵפוֹן נוֹף שֶׁל רַעֲנָנָה מַאֲפֵרָה שָׁמַיִם אֻלְפַּן עֲרוּץ הַיְּלָדִים זֶה הָעֹמֶק שֶׁל הָרֶגַע הַזֶּה זֶה הַחֲלוֹם הָרָטֹב שֶׁל פֶסְטִיבַל קָאן זֶה גֶ’קְסוֹן פּוֹלוֹק זֶה בְּרָיֶאן אִינוֹ זֶה גַּנְדִּי זֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ זֶה גַּל גָּדוֹת.

וְהַמְצִיאוּ אֶת עַצְמְכֶם מֵחָדָשׁ וְאַל תְּפַחֲדוּ מִכֶּסֶף וְהוֹסִיפוּ עוֹד גַּחַל לִמְדוּרַת הַמֵּינְסְטְרִים אוֹ הַשְׁתִּינוּ עָלֶיהָ אוֹ כִּתְבוּ עָלֶיהָ שִׁירִים אוֹ הַעְתִּיקוּ מֵהָאָמֵרִיקָאִים מֵהַבְּרִיטִים מֵהַסִּינִים מֵהַקּוֹרֵאָנִים מֵהֶעָבָר מֵהֶעָתִיד מֵהָעַכְשָׁו מַחְזְרוּ צְאוּ לִמְחָאוֹת שַׁנּוּ אֶת הָעוֹלָם הָעִקָּר אַל תִּדְפְּקוּ עַל שֻׁלְחַן הַקִּיּוּם וְתַכְרִיזוּ הַלְלוּיָהּ.

וְהָרוּחָנִיּוּת הָאוֹרְיֶנְטָלִית שֶׁהִבְטִיחָה לְהַחְזִיר אֶת חֶבְרַת הַשֻּׁתָּפוּת שֶׁמְּקַדֶּשֶׁת אֶת הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁכּוֹרֶתֶת בְּרִית עִם פִּטְרִיּוֹת הַמִּסְתּוֹרִין שֶׁרוֹקֶדֶת בִּטְקָסִים שִׁבְטִיִּים מִסָּבִיב לַמְּדוּרָה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בְּרֶכֶס הֶהָרִים וּמִתְמַזֶּגֶת פְּנִימָה שֶׁאֲמוּרָה לְהַחְזִיק אֶת דֶּגֶל הֵעָלְמוּת הָאֵגוֹ הֵעָלְמוּת מִשְׂחֲקֵי הַכּוֹחוֹת הֵעָלְמוּת הַנִּפְרָדוּת הֵעָלְמוּת הַסֵּבֶל הִשְׁאִירָה דּוֹר שָׁלֵם שֶׁל פְּסִיכוֹנָאוּטִים מְבֻלְבָּלִים בְּעוֹדָם מְגַלִּים שֶׁהָאֵלָה הַגְּדוֹלָה מְעִזָּה לְלַטֵּף אֶת קָרַחְתּוֹ הַצְּנוּעָה שֶׁל פְרוֹיְד הַמָּכוּר לְקוֹק בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהִיא מְלַטֶּפֶת אֶת רַעֲמָתוֹ הַמַּרְדָנִית שֶׁל טֶרֶנְס מֵקֶנֶה שֶׁבְּסַךְ הַכֹּל מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה פְּשׁוּטָה וּקְצָת אוֹרְגִּיּוֹת.

וְהַתִּקְוָה הַמְּשִׁיחִית שֶׁל טִימוֹתִי לִירִי הִתְחַלְּפָה בִּמְשִׁיחִיּוּת רֵאָלִיסְטִית בְּרוּרָה מְצַמְצֶמֶת תּוֹדָעָה כִּי גִּלּוּי הָאָסִיד הַמְּטַלְטֵל הִתְחַלֵּף בְּגִלּוּי הַנְּשִׁימָה הַמְּטַלְטֶלֶת כִּי הַמָּשִׁיחַ כְּבָר פֹּה כִּי נִגְמַר עִדַּן הַמְּנוֹרוֹת כִּי כְּבָר לֹא מַלְהִיב שֶׁיֵּשׁ צְבָעִים בַּטֵּלֵוִיזְיָה כִּי עַכְשָׁו אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כְּבָר הַכֹּל עַכְשָׁו לֹא שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים עַכְשָׁו אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם הַכֹּל הִשְׁתַּנָּה הַמָּשִׁיחַ כְּבָר פֹּה עַכְשָׁו אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שֶׁל עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי פַּרְצוּפֵי אֱלֹהִים שֶׁמַּרְעִימִים בִּקְרִיצָתָם טוֹב מֵאֵי פַּעַם שֶׁרְדוּמִים כֹּה עָמֹק בְּתוֹךְ מִשְׂחַק הַקִּיּוּם שֶׁלִּפְעָמִים לֹא בָּרוּר אִם הַקָּהָל זוֹכֵר לְהָרִיעַ שֶׁמִּילַת הַחֵרוּם מְהַדֶּקֶת אֶת עַמּוּד שִׁדְרָתָם בְּאִינְסְטִינְקְט כֹּה מָהִיר שֶׁלֹּא הָיָה מְבַיֵּשׁ אִינְטֵלִיגֶנְצִיָּה מְלָאכוּתִית בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שֶׁל בִּעְבּוּעַ שָׁקֵט רוֹעֵשׁ עָמֹק שִׁטְחִי תָּלוּי מָתַי אַתָּה שׁוֹאֵל שֶׁל תְּנוּפָה אֵימְתָנִית בִּדְמוּת לַחַץ בֶּחָזֶה אֲמִתִּי דִּמְיוֹנִי עֻבְדָּתִי תֵּאוֹרֵטִי תָּלוּי מָתַי אַתָּה שׁוֹאֵל שֶׁל שָׁעוֹן שֶׁכְּבָר מְצַלְצֵל מִזְּמַן שֶׁל מַסְקָנָה שֶׁכְּבָר הִתְגַּלְּתָה מִזְּמַן שֶׁל פְּעֻלָּה שֶׁכְּבָר נֶעֶשְׂתָה מִזְּמַן וְלֹא תָּלוּי מָתַי אַתָּה שׁוֹאֵל שֶׁל תּוֹדַעַת אַחְדוּת שֶׁכָּל אֶחָד רוֹאֶה אוֹתָהּ שׁוֹנָה שֶׁל אֵנֶרְגִּיָּה שֶׁתְּקוּעָה בְּעֵמֶק הַסִּילִיקוֹן הַיּוֹגִים מַמְלִיצִים לִשְׁתּוֹת תֶּה צְמָחִים וּלְעַסּוֹת אֶת הָאֵזוֹר הֶחָסוּם הָרוֹפְאִים מַמְלִיצִים לִדְחֹף חָזָק יוֹתֵר וְלַהֲפֹךְ אֶת הַקַּיָּם לְנָתוּן בַּחֲדָשׁוֹת מַמְלִיצִים לֹא לְהַמְלִיץ.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שֶׁדּוֹאֶגֶת מֵאֵשׁ יוֹתֵר מֵעָשָׁן שֶׁזּוֹמֶמֶת לִמְכֹּר אֶת כָּל הַמְּנָיוֹת וּלְהַפִּיל אֶת הַבּוּרְסָה בְּהַפְתָּעָה שֶׁל אֱמוּנָה מִתְנַצֶּלֶת מְמַלְמֶלֶת כִּשּׁוּפִים שֶׁל אִינְטִימִיּוּת מְרֻחֶקֶת כְּתַרְגִּיל הִתְבּוֹנְנוּת שֶׁל שִׁעוּר מֵדִיטַצְיָה בַּחֲדַר כֹּשֶׁר שֶׁל פַיְסֶל בַּיָּם וּבִירוֹת וַאֲבַטִּיחַ.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שֶׁעֲדַיִן לֹא הֶחְלִיטָה אִם הַמָּוֶת הוּא הַטְּרָגֶדְיָה הַגְּדוֹלָה שֶׁתְּסַיֵּם אֶת כֻּלָּנוּ אוֹ שֶׁמָּא הַרְפַּתְקָה הוֹלִיווּדִית בִּתְלָת מֵמַד.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת בִּצְבָעִים וְצוּרוֹת וְלֹא מְבִינָה.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם מָתַי כְּבָר תְּלַטְּפִי אֶת רֹאשִׁי וְתַבְטִיחִי שֶׁהַכֹּל בְּסֵדֶר?

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם מָתַי כְּבָר תְּפוֹגְגִי מֵאִתָּנוּ אֶת קִסְמֵי הַבִּיטֵלְס?

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֲנִי מְקַוֶּה שֶׁלֹּא הֵבַנְתְּ אוֹתִי לֹא נָכוֹן אֲנִי פֹּה לְטוֹבָתֵךְ אֲנִי מֵת עַל בִּירוֹת בַּיָּם וְאִינְטִימִיּוּת מְרֻחֶקֶת.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם נִמְאַס לִי כְּבָר מִכָּל הַצּוֹפָרִים וְהַפְּקָקִים וְהַבָּתִּים הַמְּרֻבָּעִים אַתְּ כֻּלֵּךְ דִּבּוּרִים בָּאֲוִיר.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם מָה אֲנִי אָמוּר לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו כְּשֶׁהַמָּשִׁיחַ כְּבָר פֹּה?

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם תּוּכְלִי לְלַמֵּד אוֹתִי אֶת אֶקְסְטָזַת הַבְּהִיָּה?

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם תִּרְאִי אֲנִי מְנַסֶּה לִכְתֹּב פֹּה אֵיזֶה שִׁיר וְהַשַּׁלְוָה שֶׁלָּךְ קְצָת מַפְרִיעָה לִי.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אִם הַהֶאָרָה אֲמוּרָה לְשַׁחְרֵר אוֹתִי מִכַּבְלֵי הַחַיִּים אָז אֲנִי מִתְחָרֵט הַחְזִירִי אוֹתִי פְּנִימָה אִזְקִי יָדַי וְרַגְלַי בַּחֲבָלִים סִגְרִי אוֹתִי בְּתֵבָה בַּיָּם לַעֲזָאזֵל אֲנִי שַׁיָּךְ לָעוֹלָם הַזֶּה.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם זֶה הַכֹּל אַשְׁמָתֵךְ אַתְּ מְכַבָּה אֶת הַמְּנוֹרוֹת אַתְּ עֲדַיִן מִתְאַבֶּלֶת עַל הַשּׁוֹאָה אַתְּ מְמִסָּה אֶת הַקַּרְחוֹנִים אַתְּ מְאֹהֶבֶת בְּעַצְמֵךְ אַתְּ נַרְקִיסִיסְטִית וּמַגְעִילָה אַתְּ בָּאֲדָמָה אַתְּ בַּשְּׁקִיעָה אַתְּ בַּמִּלְחָמָה אַתְּ בַּשִּׁכְחָה.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אֲנִי כֶּעָפָר לְרַגְלַיִךְ אֲנִי מִתְחַנֵּן לִמְחִילָה.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם תּוּכְלִי לְגַלּוֹת לִי בְּסוֹד מֵאֵיפֹה הַחַיִּים הָאֵלֶּה מַגִּיעִים? אֲנִי הִסְנַפְתִּי טַבָּק בִּשְׁבִיל זֶה בְּמֵאָה שְׁעָרִים אֲנִי חִפַּשְׂתִּי מֵאֲחוֹרֵי רִבּוּעֵי הַתְּכֵלֶת בַּכֶּלֶא אֲנִי נִתַּחְתִּי צְפָנִים בְּשִׁירִים שֶׁל קֶנְדְרִיק לָמָאר וְנִיק דְּרֶיְק וְגֵ’ק טוֹרֶנְס אֲנִי הִזְדַּהֵיתִי עִם הִיטְלֶר וְלָאוֹ צֵה וְדוֹגָ’ה קֶט אֲנִי מִתְחַנֵּן כָּל יוֹם לַמּוֹנִיטוֹרִים שֶׁלִּי לִתְשׁוּבָה.

אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם זֶה קְצָת מַצְחִיק אוֹתִי שֶׁהַכֹּל כָּל כָּךְ קַיָּם.

III

זֶה קְצָת מַצְחִיק אוֹתִי לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁאֲנִי לֹא נִצְחִי בְּעֶצֶם.

זֶה קְצָת מַצְחִיק אוֹתִי שֶׁהַגַּעֲגוּעַ הָאָפֵל שֶׁקּוֹרֵעַ אֶת בִּטְנִי לִשְׁנַיִם הוּא בְּדִיּוּק הַגֶּשֶׁר בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם.

זֶה קְצָת מַצְחִיק אוֹתִי שֶׁהַמָּשִׁיחַ הִגִּיעַ בְּדִיּוּק בַּזְּמַן כְּדֵי לְהַזְכִּיר לְכֻלָּנוּ שֶׁהוּא תָּמִיד הָיָה פֹּה.

זֶה קְצָת מַצְחִיק אוֹתִי שֶׁהַחָכְמָה הַקְּדוּמָה מִתְבּוֹנֶנֶת בָּנוּ כְּמַרְאָה נְקִיָּה וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לֹא לְהַסְגִּיר שֶׁהִיא בְּעֶצֶם אַחַת מֵאִתָּנוּ.

אֲנִי מוֹחֵא לָכֶם כַּפַּיִם עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי פַּרְצוּפֵי הָאֱלֹהִים בַּאֲשֶׁר אַתֶּם אֲנִי מוֹחֵא לָךְ כַּפַּיִם אַשְׁלָיַת הַקִּיּוּם שֶׁעוֹבֶדֶת עָלַי כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ.

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בְּךָ בִּפְלִיאָה יַלְדוּתִית הַשֶּׁקֶט.

אֲנִי קַד בִּפְנֵיכֶם קִדָּה סִידְּהָארְטְהַה גַאוּטַמָה הָרַמְחָ”ל רַבִּי נַחְמָן נַסְרַאלְלָה דּוֹנַלְד טְרַמְפּ ג’וֹנִי מִיטְשֶׁל לוּאִי אַרְמְסְטְרוֹנְג הַנַּהָג שֶׁל קַו מֵאָה שִׁבְעִים וְאַחַת אַבְרָהָם אָבִינוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הָרְגִילִים הַמִּסְתּוֹבְבִים בַּסּוּפֶּר כְּאִלּוּ זֶה לֹא נֵס מֶרְלִין מוֹנְרוֹ קִים גּ’וֹנְג אוּן כֻּלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם כֻּלְּכֶם הַהֲוָיָה הַטְּהוֹרָה כֻּלְּכֶם רֶצֶף הַתּוֹדָעָה כֻּלְּכֶם הָאֱמֶת הָעֵירֻמָּה כֻּלְּכֶם קְדֻשָּׁה כֻּלְּכֶם שִׂמְחָה כֻּלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם וַאֲנִי מְסֻחְרָר עָמֹק בַּבְּלִילָה קְחוּ אוֹתִי אִתְּכֶם הַנִּיחוּ אוֹתִי מוּל הַכַּעְבָּה מִשְׁתַּחֲוֶה אֱמוּנִים לְצַד עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי מֻסְלְמִים גַּלְּחוּ אֶת רָאשִׁי וְכַסּוּ אוֹתִי בִּגְלִימַת נָזִיר כְּתֻמָּהּ פַּתּוּ אוֹתִי אֶל עֵבֶר צִינוֹק הָאֵרוֹטִיקָה לַמְּדוּ אוֹתִי אַהֲבָה וְרִכּוּז וּגְאֻלָּה מִכְרוּ אוֹתִי בַּשּׁוּק בְּאִיסְטַנְבּוּל הַשְׁאִירוּ אוֹתִי פֹּה בְּיִשְׂרָאֵל וְחַכּוּ נַפְּצוּ אֶת בּוּעַת הַקִּיּוּם וְהַשְׁאִירוּ רַק כְּלוּם וּכְלוּם וּכְלוּם וּבְכָל זֹאת

אֵין זֶה יְשַׁנֶּה אֶת הַיְּלָלוֹת הַסְּתוּמוֹת נִפְלָאוֹת שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁנּוֹלְדוּ זֶה עַתָּה וּכְבָר צוֹוְחִים כַּחֲצוֹצְרוֹת הַמַּכְרִיזוֹת עַל הַמֹּחוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁהֵם עֲתִידִים לִהְיוֹת אוֹ אוּלַי בִּכְלָל צוֹוְחִים כְּמַמְטֵרוֹת הַמַּשְׁקוֹת אֶת הַצִּמְחִיָּה הַיְּבֵשָׁה שֶׁסְּבִיבָם אוֹ אוּלַי בִּכְלָל צוֹוְחִים כְּעֵץ לְבַד בְּיַעַר שֶׁאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ אוֹ אוּלַי בִּכְלָל צוֹוְחִים כְּדֵי לִצְוֹחַ.

אֵין זֶה יְשַׁנֶּה אֶת מָר אִישׁ טַמְבּוּרִין אֶת הַיּוֹרֶה קוֹקָה קוֹלָה אֶת יֹפִי הַלִּימוֹן אֶת מֶלֶךְ הַגַּפַּיִם אֶת הַכֶּסֶף אֶת הַשֶּׁתֶן אֶת הַצּוֹאָה אֶת הַדָּם אֶת הַזֶּרַע אֶת הַזֵּעָה אֶת תִיךְ נָאת הָאן אֶת דִּיסְנִי אֶת אֶפֶּל אֶת גּוּגֶל אֶת מַצְּבֵי הַתּוֹדָעָה אֶת שְׁעוֹת הַשֵּׁנָה אֶת אַלְקֻרְאָאן אֵלְכַּרִים אֶת בֶּן גּוּרְיוֹן אֶת שָׁלוֹם חָנוֹךְ אֶת הַטִּיּוּלִים עִם אִמָּא שֶׁקָּטַפְנוּ פְּרָחִים.

אֵין זֶה יְשַׁנֶּה אֶת חֶזְיוֹנוֹת הַנְּבִיאִים אֶת חֲטָאֵי הַצַּדִּיקִים אֶת הַסְּפָרִים אֶת הַשִּׁירִים אֶת הַמִּלִּים אֶת עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי מִילְיוֹנֵי טְרִילְיוֹנֵי הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים הָאֵין סוֹפִיִּים הַבִּלְתִּי מִלּוּלִיִּים הַנּוֹכְחִים כָּאן עַכְשָׁו כָּאן עַכְשָׁו מֵאֲחוֹרֵי הַצְּבָעִים מֵאֲחוֹרֵי הַצְּלִילִים זֶה לֹא שֶׁקֶט זֶה לֹא חֹשֶׁךְ זֶה לֹא טָאוֹ זֶה לֹא הַשֵּׁם זֶה לֹא בְּרָהְמָן זֶה לֹא מֶטָאוֶרְס זֶה לֹא אַלְלָה זֶה לֹא עִדַּן הַמְּנוֹרוֹת זֶה לֹא שׁוּם דָּבָר וְזֶה לֹא הַכֹּל בְּיַחַד.

וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה חֹרֶף שֶׁל עֶשֶׂר שָׁנִים וַאֲפִלּוּ אִם הַמִּדְבָּרוֹת יִכְבְּשׁוּ אֶת כָּל הֶעָרִים וַאֲפִלּוּ אִם הַמְּהַגְּרִים יַכְרִיזוּ שְׁלִיטָה וַאֲפִלּוּ אִם נָשִׁים וּגְבָרִים יְשַׁתְּפוּ פְּעֻלָּה וַאֲפִלּוּ אִם קְיוּ יִהְיֶה הַחַ’לִיף הַבָּא וַאֲפִלּוּ אִם נִגְמַר עִדַּן הַמְּנוֹרוֹת וַאֲפִלּוּ אִם נִתְאַחֵד יַחַד כָּל הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ אִם נַסְכִּים עַל מִלָּה אַחַת אוֹ פָּשׁוּט נִקְרֹץ וַאֲפִלּוּ אִם מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרְבִיעִית תִּהְיֶה עִם אֲבָנִים וּמַקְלוֹת וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה שָׁלוֹם עוֹלָמִי וַאֲפִלּוּ אִם הַכֹּל פֹּה זֶה סְתָם אִישִׁי,

אֵין זֶה יְשַׁנֶּה אֶת צְלִילֵי הַגֵ’ז אֶת נוֹשֵׂא הַדִּיּוּן אֶת קִרְבָתֵנוּ לַמַּחֲשָׁבָה שֶׁלִּפְנֵי הַקִּיּוּם אֶת יַלְדוּתֵנוּ הַמְּטֻפֶּשֶׁת אֶת שִׁגְעוֹנֵנוּ הַמּוּאָר אֶת בִּרְכַּת הַגּוֹרָל אֵין זֶה יְשַׁנֶּה אֶת הֲזָיָתֵנוּ הַמְּשֻׁתֶּפֶת אֶת צְחוֹקוֹ שֶׁל מוֹלוֹךְ הַיָּחִיד שֶׁרוֹאֶה מֵהַצַּד אֵין זֶה יְשַׁנֶּה אֶת עִדַּן הַמְּנוֹרוֹת שֶׁכְּבָר נִגְמַר וּבִכְלָל טֶרֶם נוֹלַד.

לצפייה ביצירה

שירה

החודש הזה לכם

מרדכי אסקין

וְהָאֱמֶת שֶׁמִּכָּל הַנִּסִּים נִפְלָאוֹת
לֹא הִבְעַרְתָּ הַסְּנֶה בְּלִבִּי שֶׁאֻכַּל
עַד הַלַּיְלָה הַהוּא בַּלַּיְלָה הַהוּא
זְרוֹעֲךָ נָטְתָה לְחַבֵּק עַצְמוֹתַי,
“הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, יַקִּירָה, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה…”
לָחַשְׁתָּ.

וּכְמוֹ שֶׁלְּרֶגַע רִכַּכְתָּ עָרְפִּי
מִנֻּקְשׁוּת בַּת אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה,
הִפְצִיעָה גַּם הִיא מִבַּעַד עָנָן –
חִיַּכְתִּי:
אַ שֶׁיְּנֵעַ לֶבוּנֶה.

לצפייה ביצירה

שירה

פואמה דאושפיזא

מרדכי אסקין

אֲנִי רוֹצֶה גַּעְגּוּעִים כְּמוֹ שֶׁל אַבְרָם

לְהָמֻלַּת הָרְחוֹבוֹת הָרָאשִׁיִּים שֶׁל אוּר,

לִצְחוֹקָן שֶׁל כַּשְׂדִּיּוֹת.

אֲבָל גַּם אֶת שְׁרִיר הֵ’לֶךְ לְךָ’,

גַּם חֲרִיקַת שִׁנַּיִם

כְּשֶׁאֲנַתֵּץ אִתָּךְ פְּסָלִים.

אֲנִי צָרִיךְ אֶת חוּשׁ הָרֵיחַ שֶׁל יִצְחָק

לָתוּר אִתָּךְ בַּסְּבַךְ הַזֶּה שֶׁל יַעַר הַמְּגֹרָשִׁים

שָׁם לִנְעֹץ נִיבַי בְּמַטְעַמַּיִךְ,

בְּנוֹאָשׁוּת שֶׁל עֲקֵדָה

לִנְעֹץ,

בַּעֲבוּר תְּבָרְכִי אוֹתִי.

אָז אוּכַל גַּם לֶאֱחֹז בַּעֲקֵבַיִךְ,

לְהִתְקַלֵּף

מִתַּחְפֹּשֶׂת הָרִצּוּי שֶׁל הַבְּכוֹרָה הַגְּנוּבָה,

מִין פָּסִיב-אַגְרֶסִיב שֶׁבּוֹדֵק

אִם תֹּאהֲבִי אוֹתִי צוֹלֵעַ,

אִם אֹהַב אוֹתָךְ בְּלִי סִימָנִים.

אֶת הַחֲלוֹמוֹת

נִכְתֹּב בְּתָנָ”ךְ אַלְטֶרְנָטִיבִי מִשֶּׁלָּנוּ:

סֵפֶר יִשְׂרְאֵלִים א’ יַתְחִיל כְּשֶׁמֹּשֶׁה נִכְנַס בַּסּוֹף לָאָרֶץ עַל סְפִינַת מַעְפִּילִים,

מַמְתִּין לִשְׁעַת כְּנִיסָה לַיְּהוּדִים

כְּדֵי לְלַטֵּף בְּצָמָא אֶת אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה,

גַּם אַהֲרֹן רוֹדֵף שָׁלוֹם שָׁם

מְבָרֵךְ אֶת הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה

שֶׁיִּהְיוּ כְּרוּבִים

עַל מִזְבַּח אֲדָמָה.

וְאַתְּ צוֹדֶקֶת,

הֵם יִמְכְּרוּ אוֹתָנוּ, יִזְרְקוּ לַבּוֹר,

אַתְּ תִּרְצִי לְהִתְחַמֵּם עוֹר לְעוֹר

וַאֲסָרֵב לָךְ כְּמוֹ לְאֵשֶׁת פּוֹטִיפַר –

עֵת לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה,

יַקִּירָתִי,

אַחַר כָּךְ אַהֲבָה.

בַּסּוֹף תִּרְאִי אֵיךְ לְקוֹל צְחוֹקֵךְ

אֶכְרֹת עָרְלַת פָלַשְׂתִּין

(שֶׁבַּלֵּב)

אָשׁוּב אֵלַיִךְ

בְּכִנּוֹר שָׁבוּר מֵרִצּוּץ גָּלְיָת,

דַּפֵּי תְּהִלִּים קְרוּעִים, דְּבוּקִים לְזֵעָתִי – אַתְּ תִּשְׁאֲלִי:

“יָדֶיךָ דָּמִים מָלֵאוּ”?

וַאֲנִי רַק אֲבַקֵּשׁ:

“הַגְמִיאִינִי נָא, מְעַט מַיִם,

הַגְמִיאִינִי נָא”.

לצפייה ביצירה

פרוזה

ארץ גזירה

יאיר טיקטין

שבת, 4:15 לפנות בוקר. בקעת הורקניה, מדבר יהודה

סולימאן נהג בטנדר, במושב האחורי ישבו שני בניו. מאחורי הטנדר נהג אחיו בטרקטור ואת השיירה סגרה משאית עפר מקרטעת שהיתה נהוגה בידי שכן.
עברו עשרים שנה מאז שרשות הטבע הכריזה על האזור כשמורת טבע וסגרה בפני שבט הג’האלין את המחצבה הישנה. עברו שלושה חודשים מאז שבני השבט הפסידו בבג”ץ מול המנהל האזרחי.
“בשבת בבוקר”, אמר סולימאן, “אין פה חיילים של המנהל האזרחי”. איזה שם הם בחרו לעצמם, חשב, אם הם אזרחים אז למה חיילים? “זו ההזדמנות שלנו לפתוח שוב את המחצבה הישנה של השבט בואדי אבו שעלה,. זו המחצבה שממנה בנינו את המסגד הגדול של נבי מוסא עליו השלום עוד במאה ה-13, אחרי שניצחנו בקרב הגדול נגד הכופרים המונגולים בעין ג’אלות. עכשיו הגיע הזמן להחזיר את העמק לחיים”.
הם החנו את הטרקטור ואת המשאית הריקה מאחורי סוללת העפר. סולימאן ושני בניו המשיכו אל תוך הבקע הישן הנמצא מתחת לג’בל מונטאר. שם, במרכז המחצבה עמדה אבן שחורה. סולימאן לקח מזוודה מהטנדר הישן, הוא פתח אותה בזהירות והוציא מתוכה שתי לבנות חבלה. כשראה את האות “צ” מופיעה על חומר הנפץ גיחך לעצמו, לפעמים יש משהו טוב בכיבוש, צחק בקול רם. הוא מיקם את חומר הנפץ בשני צידי האבן, הצבע השחור של האבן הזכיר לו את צבע הדם של אחיו אחרי שזה קיבל כדור בבטן בהפגנה הגדולה ההיא שגלשה אל הכביש הראשי. בסרטים הדם תמיד אדום, אבל הוא זוכר את הצבע השחור שניגר על האדמה, ממש כמו צבע האבן במחצבה הסגורה. סולימאן חיבר את פתיל ההשהיה ללבנת החבלה והחל מגלגל את החוט עד מעבר לסוללת ההגנה. זה הזמן להעיף את האבן לאלף עזאזל, חשב. השמיים החלו להתקדר.

יום ראשון, 16:00. כביש מס’ 1

שבתאי נסע בכביש מספר 1 עד שנעמד בפקקיה האין סופיים של הבירה. בחדשות דיבר הקריין על עסקת טיעון כלשהי ועל שינויים בפוליטיקה הישראלית. שבתאי כיבה את הרדיו ופלט קללה. שום מילה על חמשת ההרוגים משבט הג’האלין. כבר למעלה מחמש עשרה שנים ששבתאי מסתובב במדבר יהודה ועוזר לבני השבט במאבקיהם מול המנהל האזרחי, מול הרט”ג ומול הרחבות המתנחלים. אתמול הוא קרא באתר חדשות מזרח ירושלמי שמתרגם חדשות מערבית לעברית על בני המשפחה שנהרגו. הסיבה הרשמית שנכתבה שם הייתה שימוש לא מבוקר בחומר נפץ, אבל שבתאי חשד שאולי גם הפעם האצבע של החיילים בנבי מוסא הייתה קלה מידי על ההדק. הוא ייסע לשם בעצמו ויחקור את העניינים. שבתאי נכנס למנהרת נעמי שמר מתחת להר הצופים, הוא פיזם לעצמו את השורה שהוסיפה שמר אחרי מלחמת ששת הימים, “ושוב נרד לים המלח בדרך יריחו” וחשב על האירוניה שבדבר. מדהים, הוא חשב לעצמו, בצד אחד של המנהרה אתה בארץ הנושבת, מוקף בעצי האלון והאלה של הרי ירושלים וברגע שאתה יוצא מהמנהרה אתה נמצא במדבר. מנהרה בין ארצות החיים לארצו של עזאזל, ארץ המתים, ארץ ציה וצלמוות. שבתאי עבר את כפר אדומים ופנה ימינה לכיוון נבי מוסא, קצת אחרי כיפות האבן הלבנות של המסגד עמד מחסום פתע של חיילים. לפניו הוא ראה רכב שרד יוקרתי ובתוכו מספר חרדים שניהלו וויכוח עם החיילים. לאחר דין ודברים הסתובב הרכב, פנה לאחור וחלף על ידו. במושב האחורי של הרכב, ליד וילון שהיה מוסט מעט הוא חשב שראה לרגע את הרב יחזקאל הכהן, ראש ישיבת המקובלים מהעיר העתיקה בירושלים. אח של שבתאי, יצחק, למד למעלה מעשור באותה ישיבה בעיר העתיקה עד שהתחתן ועבר לגור בשומרון. בברית של בנו בכורו כיבד יצחק את ראש ישיבת המקובלים להיות הסנדק, ושבתאי חשב שהוא זיהה אותו באותו רכב שחלף כרגע על פניו ועלה בדרך חזרה לירושלים.
שבתאי הגיע אל המחסום וביקש מהחיילים לעבור. אלה אמרו לו שזה שטח צבאי סגור. שבתאי ניסה להתווכח ואף הראה להם את תעודת העיתונאי שקיבל מהאיחוד האירופאי באחד הסבבים בהם נסע להרצות בבירות אירופה נגד מדיניות ישראל בשטחים. אבל החיילים עמדו על שלהם. שבתאי הסתובב חזרה לכיוון המסגד ונכנס לשביל צדדי לכיוון נחל סככה שבבקעת הורקניה, שבתאי זכר מלימודיו באוניברסיטה העברית שנחל סככה מוזכר במגילת הנחושת, המסתורית שבין מגילות קומראן , ושהערבים קוראים לו “אבו שעלה” או בעברית “המצית” בעקבות האמונה ששם ניתן להצית את אבני המדבר, ואילו הארכיאולוגים מצאו בוואדי שתי מנהרות מסתוריות שעד היום לא יודעים למה הן שימשו.
לעומת השמש שזרחה באותו היום בירושלים, במדבר עמדה עננה מוזרה. שבאי נסע דרך בית הקברות הבדואי הישן, עקף את הבסיס וכשהסתיימה הדרך ירד רגלית לכיוון המחצבה הישנה שבנחל. הוא נשכב על אחת הסוללות, מתחתיו ראה אנשים לבושים בחליפות אטומות מכף רגל ועד ראש, נושאים על גבם מכלי חמצן. לרגע זה נראה לו כמו נחיתה על מאדים; האבנים האדומות מלמטה, אלו שעל שמם נקראה ההתנחלות הגדולה “מעלה אדומים”, השמיים השחורים מעל ובתווך כעשרה אסטרונאוטים המקפצים על האדמה. הוא הבחין בסמל הקמ”ג – הקריה למחקר גרעיני שליד דימונה, אשר הופיע על הוואן שחנה בסמוך אליהם. מעניין, הוא חשב לעצמו, אולי ישראל ערכה ניסוי גרעיני בבקעת הורקניה? המקום היה עמוס בחיילים ששמרו על הבקעה מכל עבר. הוא הבחין גם בחברת שמירה אזרחית שנכחה במקום. שבתאי הרגיש שמשהו גדול ממנו קורה שם. באוויר עמד ריח מוזר של גופרית. הוא התבונן לכיוון ים המלח ותהה, האם יתכן שהריח מגיע משם עד לפה? אולי גם אני צריך חליפת הגנה, חשב. הוא הוציא את הפלאפון והתחיל לצלם תמונות. כל התמונות יצאו מטושטשות, כאילו זיהם אותן הבזק אור שחור שעלה ממרכז הבקעה. הוא ניסה לשלוח את התמונות לחברי הארגון שלו, אבל לא היתה קליטה. שבתאי ירד בזהירות מהסוללה ונכנס חזרה לרכב. משהו גדול קורה פה, הוא אמר לעצמו והתחיל לנסוע בדרך חזרה החוצה, מנסה לצאת לפני רדת השמש.
כששבתאי חזר אל הכביש הראשי הפלאפון שלו התחיל לצפצף. שמונה שיחות שלא נענו מאמא. בדרך כלל אמא שלו לא מתקשרת, לפחות לא מאז שהוא הוריד את הכיפה והצטרף לארגונים המסייעים לפלסטינים בשטחים הכבושים. הוא תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, אחים שלו התחתנו והקימו משפחות ואילו הוא חי בזוגיות מתחלפת ובכל מקרה החליט כבר מזמן שלא להביא ילדים לעולם כל כך קשה. הוא חייג לאמא דרך הדיבורית. אמא הייתה נסערת, היא סיפרה לו שאחיו יצחק בבית חולים בירושלים. משהו שקרה בשבת בבוקר. אולי אירוע מוחי. שבתאי כבר היה ביציאה מירושלים לכיוון תל אביב, הוא שינה את הכתובת בוויז וכתב “הדסה עין כרם”.

יום ראשון, 22:00. הדסה עין כרם

במחלקה לטיפול נמרץ היה שקט. אמא שלו ישבה ליד המיטה בצד אחד, ורבקה אשתו של אחיו בצד השני. בשקט שהשתרר היה אפשר לשמוע את מכונת הלב-ריאה מכניסה חמצן לגופו של אחיו. “מה קרה?” שאל. “לא יודעים” ענתה אימו, “משהו מוזר”. רק אז הבחין שבתאי בשני אברכים שישבו עם ספר זוהר בפינת החדר ומילמלו. “מי אלה?” הוא שאל. אמו ענתה שהם תלמידי ישבת המקובלים, יצחק היה שם בשבת כשהאירוע קרה. שלושה תלמידים נוספים נמצאים כרגע בבית החולים במצב דומה.
שבתאי ניגש לאחד האברכים ורצה לשאול אותו האם יתכן שראה את ראש הישיבה במחסום הצבאי במדבר יהודה. אבל האברך הסתכל בשבתאי ואמר “השער נפתח, לילית הכריעה אותו בקרב הגדול, השמיים וכל צבאם”. האברך שלף קמע עשוי קלף ונתן אותו לשבתאי. “בשבילך”, הוא אמר “להגנה נגד רוחות המדבר”. האברך הסתכל לשבתאי בעיניים ולחש “כבר אלפיים שנה לא נזרקה עז שחורה, אפילו לא עצם, רק אתה יכול להציל אותו”. האברך הסתכל לשבתאי עמקו לתוך עינו ולחש “אני מזהה בך את סוד התיקון הגדול”. שבתאי הרגיש שהאברך מביט לו לתוך הנשמה.

יום שני, 12:00 בצהרים. הר גריזים

הכהן השומרוני הגדול, יפת כהן, פתח את הלפטופ וכתב את הסיסמא בזום. מאז שמגפת הקורונה נכנסה לחיינו הפך הזום לכלי לגיטימי לפגישות, והוא שמח על כך שהוא יכול להישאר יותר זמן בהר הקדוש.
בריבוע המרכזי בזום הופיע ד”ר פבריציו בוצאטו, שגריר מסדר האבירים של מלטה, מסדר שהוקם על ידי הצלבנים במאה ה-12 בירושלים. בריבוע הקטן מימין ניתן היה לראות את הרב יחזקאל הכהן ראש ישיבת המקובלים, מתחתיו היה ניקולס השני, ראש הקרויה של משמרות ארץ הקודש – המסדר הפרנצאסקני הוותיק בארץ ישראל. ריבוע נוסף נשאר חשוך והופיע בו רק הכיתוב “וואקף” בעברית, ערבית ואנגלית. השיחה התקיימה בשפה האנגלית.
פבריציו פתח את השיחה, “השאול נפתח, אנו צריכים להפעיל את הפרוטוקול”.
כלפי חוץ היו ראשי הדתות צהובים זה לזה, עקב מאות שנים של פוגרומים והמרות דת. אחד הסודות הכמוסים ביותר היה הקשר הנסתר בין ראשי הדתות. המלך בולדווין הראשון, ראש ממלכת ירושלים בתקופה הצלבנית, היה זה שייסד את הקוורטט – פרוטוקול סודי של נציגי היהודים, המוסלמים הנוצרים והשומרנים בארץ הקודש. בחוץ הם נלחמו זה בזה אבל בעתות מצוקה היה עליהם לשתף פעולה. הפעם הראשונה בה הם פתחו את שערי השמיים היתה בזמן שהכופרים המונגולים הגיעו עד לארץ ישראל, לעין ג’אלות שבעמק הארמגדון ליד מגידו, אז גם נבנה מסגד נבי מוסא על מנת לשמור הפתח האחר סגור לעולמים. בפעם האחרונה הופעל הפרוטוקול בזמן מגפת הכולרה ב 1865, אז אישר הוואקף המוסלמי לרבני ישיבת המקובלים להיכנס לפנות בוקר אל ההר, מחופשים למוסלמים ולפתוח את השער של אבן השתיה. פבריציו המשיך וציטט בלטינית את הפסוק מדברי הימים “וירא את מלאך ה’ עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים”. “מחר בזריחה נפתח את השערים” אמר, “במקום המולד של מושיענו בבית לחם, במקדש הקדום בהר גריזים ובחארם אל שריף באל אקצא”. הרב יחזקאל ביקש את רשות הדיבור. “נציג הוואקף לא הצטרף אלינו” הוא אמר “ניסנו ליצור איתו קשר אבל מאז האינתיפאדה השנייה, כשהוואקף בחר לעצמו הנהגה לאומנית, הקשר איתנו ניתק”. כהן יפת השומרוני הנהן בהסכמה. “אין לנו ברירה, אתם חייבים לנסות” אמר פבריציו, “והאל הטוב יהיה בעזרכם”.

יום שלישי, 7:00 בבוקר. בקעת הורקניה

שבתאי ראה באופק את המחסום הצבאי עומד על הכביש הראשי אחרי כפר אדומים. מוזר, חשב לעצמו, סוגרים את הכביש הראשי לים המלח. הוא לקח פניה חדה ימינה אל תוך השטח המדברי, מנסה לעקוף את המחסום. בחדשות של 7:00 בבוקר הודיעו על פינוי כל התיירים והנופשים ממלונות ים המלח. יש הרעלת ברום באוויר, אמרו. בחדשות ראיינו פעילת סביבה שדיברה כנגד מפעלי ים המלח, המזהמים הגדולים של המזרח התיכון. בהמשך דיווחה המהדורה על חבורת רבנים הזויים שניסו להסתנן להר הבית כמוסלמים ונתפסו כשהם מקיימים טקס סודי וסובבים את כיפת הסלע. נציג הוואקף התראיין ואמר שגם בעוד אלף שנים הם לא יאפשרו ליהודים להתפלל בהר. בהמשך המהדורה חזרו לעסוק שוב בזיהום האוויר ודיווחו על תושבים ממעלה אדומים שכבר בחרו להתפנות מביתם.
שבתאי נסע דרך שביל לא מסומן שהוביל לאחד ממקבצי הפחונים של שבט הג’האלין, משם יוכל להמשיך רגלית לג’בל מונטאר ולתצפת על המחצבה הישנה. כשהגיע למאהל הוא נעצר בחריקה. שקט מפחיד השתרר. אפילו כלב הרועים לא נבח. המאהל היה ריק. במכלאה שעמדה בחוץ הוא ראה את העדר כולו שוכב מת. הוא הרים בידיו את אחד הכבשים, הידיים שלו התמלאו בדם והוא הניח את הכבש בחזרה על אחד מחבריו. המראה של עשרות גופות הכבשים שוכבות על הרצפה כשעיניהן פתוחות בזעקה השמיימה, גרם לו לרצות להקיא. הוא הביט לשמיים בעקבות עיניהן הפעורות לרווחה של הכבשים וראה מעליו עננים שחורים, סערה וברקים שניסו להכות את הארץ, כמהפכת סדום ועמורה. הוא לא העז להיכנס את המאהל עצמו, פחד ממה שאולי יראה שם. באופק ראה את מתחם הר הבית, עם קרן אור קטנה שהאירה את הכיפה המוזהבת. קרן קטנה מידי, הוא חשב לעצמו. שבתאי השאיר את הרכב במאהל הנטוש והחל לטפס על ההר. הוא נזכר איך בכיתה י”א, כשעוד למד בישיבה התיכונית היוקרתית ההיא, הם יצאו לטיול במדבר יהודה. המדריך הכריזמטי, זה שאחר כך נהרג במלחמת לבנון השנייה, הסביר שבג’בל מונטאר היו זורקים את השעיר לעזאזל. כפי שמופיע בפרשת בר המצווה של שבתאי ” ושלח ביד איש עתי המדברה ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה” הוא נזכר במדריך שהקריא בפאתוס מתוך המשנה “מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה איברים איברים”. הוא נאחז בסלעים וטיפס כנגד הרוח, סלעי הצור האכזריים קרעו את העור בכפות ידיו, ארץ גזרה. דמו התערבב עם דם הכבש שהרים. הוא נזכר באחיו השוכב בבית החולים ובאשתו הישובה לידו, וחשב שוב על הבחירה שלו שלא להביא ילדים לעולם. שבתאי המשיך וטיפס על ההר, באמצע הוא עצר להקיא. הוא שם את הכאפייה האדומה שלו על הפה ועל האף בשביל לנסות להתגבר על הריח הגופרתי. הגוף שלו הפך חלש, הוא ירד על ארבע והמשיך לטפס על המסלע השחור. הוא נזכר איך כבר כנער היה ילד רגיש שמנסה לעזור לחלשים, איך היה מוכן להודות על מעשה שלא עשה, רק על מנת שאחיו יצחק ימשיך ללמוד בישיבה התיכונית ואילו אותו יעלו כקורבן ויעיפו מהמוסד היוקרתי על לא עוול בכפיו, תמים כשה. הוא הגיע לראש ההר והלך בזהירות אל קצה המצוק. בקצה, בין שמים לארץ הוא התבונן מטה וראה את הפתח העגול, כמו עין של סערה שנמשכת עד לאין סוף, תהום רבה. הוא הרגיש שהוא שומע את הרעב העולה מן המעמקים. הקמע בכיסו בער מרוב כאב. הוא נזכר באחיו בבית החולים, בכבשים המתות במאהל, הוא נזכר איך תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, או אולי מוטב לומר העז השחורה. הוא התבונן באצבעות ידיו המלאות בדם אל מול דמדומי השמש. הוא קשר את הכאפייה האדומה על שיח קטן שעמד בקצה ההר, ובהתפשטות הגשמיות, פרש כנף אל עבר התהום וכיפר בעדו ובעד ביתו.

לצפייה ביצירה

שירה

כנען

מרדכי אסקין

אַתְּ בְּדִיּוּק כְּמוֹ כָּל הַבִּיצִּ’יוֹת הָאֵלֶּה
מִישֶׁהוּ מַעֲרִיץ אוֹתָן
מַקְשִׁיב הֵן לֹא
נִמְשָׁכוֹת לֹא
רוֹצוֹת
רַק יָדִיד
לִהְיוֹת שָׁם בִּשְׁבִילָן
לָקַחַת אוֹתָן לַבַּר
לְעוֹרֵר קִנְאָתוֹ שֶׁל הָאֶקְס
הָרָעִיל

וְזֶה לֹא שֶׁלֹּא נִסִּיתִי
אַל תַּגִּידִי שֶׁשָּׁכַחְתְּ אֶת הַנָּאִיבִי
שֶׁחָלַם אַלְפַּיִם שְׁנוֹת
אֵיךְ כִּנַּרְתִּי מֵיתָרַיִךְ
וְדִגַּנְתִּי בָּךְ דְּגַנְ דְּגַנְ
צָחַקְתְּ כָּל כָּךְ מִדִּגְדּוּגַי…
וְעֵינַי
בָּרְקוּ אָז כְּמוֹ שׁוֹמֵר צָעִיר כָּזֶה
מֵרֹב אֹשֶׁר שָׁפַכְתִּי לָךְ מֻקְדָּם
אֲבָל הִמְשַׁכְתִּי לָדוּשׁ

עַד שְׁמִטָּה עַד גְּנִיחָה עַד
גְּאֻלָּה.

אֲבָל אַתְּ,
אֲדָמָה אֲרוּרָה
כְּמוֹ כֻּלָּן
אַתְּ
צְכָ’ה שֶׁיַּעֲשׂוּ בָּךְ מֵאָחוֹר
גִ’יהַאד
הִתְמַכַּרְתְּ לְסַם הָאֹנֶס
לְמֵי סוֹטַת אֵירוֹפָּה בּוֹקַעַת אֶת מֵעַיִךְ
לַצְּרָחוֹת מֵאוֹסְלוֹ עַד רַמְאַלְלָה
כְּשֶׁאַתְּ גּוֹהֶרֶת לַבּוּלְדּוֹזֶר שֶׁל אָרִיק
שֶׁיִּדְרֹס אוֹתָךְ עַל אַסְפַלְט רוֹתֵחַ
וְטַעַם חָצָץ שִׁנַּיִךְ
יַא זוֹנַת עוֹפֶרֶת
וָדָם.

לִפְעָמִים אֲנִי תּוֹהֶה אוּלַי
לִכְבֹּשׁ לִבֵּךְ צָרִיךְ אֲנִי
לְהַצְמִיחַ עָרְלָה לִסְתַּעֲרֵב לָשִׁיר לָךְ
דִּיר יָאסִין כְּפַר קָאסֶם
לִטְבֹּחַ סַבְּרָה שָׁתִילָה
כְּשֶׁאַתְּ כּוֹרַעַת וּמִשְׁתַּחֲוָה לְכָל הַמַּכְפֵּלוֹת
לִשְׂרֹף מְכַשֵּׁפַת שָׁלוֹם בַּכִּכָּר
לְעֵין הַמַּצְלֵמוֹת לִצְעֹק

סְרָק

סְרָק.

אוֹ אוּלַי מָה שֶׁאַתְּ צְרִיכָה בִּכְלָל
זֶה שֶׁאַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת לָךְ עֲקֵדָה
כְּמוֹ גִ’יזֶס וּקְדֵשָׁתוֹ מָרִיָּה –
תִּהְיִי אַתְּ הַדּוֹמִינְטְרִיקְס שֶׁלִּי,
תִּרְצְחִי בִּי תְּמִימוּת
עַל הַצְּלָב
וְאָזוּב לָךְ דָּם
פִּיךְ,
דְּבַשׁ וְחָלָב.

לצפייה ביצירה

שירה

סיפורי צדיקים

אבימי

הָיִיתִי רוֹצֶה לִכְתֹּב סִפּוּרֵי צַדִּיקִים

בָּהֶם אִיוָן הַגּוֹי

הוּא הַצַּדִּיק;

וּמֻלּוֹ, בַּצַּד הַשֵּׁנִי

יֵשׁ רֹעַ אַלִּים כָּל כָּךְ

סָתוּם כָּל כָּךְ

פִּרְאִי כָּל כָּךְ

שֶׁאֵין לוֹ לָבָן סְבִיב הָאִישׁוֹנִים.

הָיִיתִי רוֹצֶה לִכְתֹּב סִפּוּרֵי צַדִּיקִים

בָּהֶם יוֹסֶל הַיֶּלֶד תָּם הַפֵּאוֹת

הוּא בּוֹר שֶׁל רֶשַׁע

שֶׁהָרֶגֶשׁ הַטּוֹב בְּיוֹתֵר שֶׁהוּא רָאוּי אֵלָיו

הוּא רַחֲמִים

עַל כָּל מִי שֶׁהוּא יִפְגֹּשׁ

בַּחַיִּים.

וְהַכְּטֶקּוֹפְּף יְאַיֵּר, וּמַחֲנָיִם יְנַיְלְנוּ,

שֶׁהַפַּסְטָה לֹא תְּטַנֵּף אֶת כָּל הָרֹעַ הַזֶּה.

הָיִיתִי רוֹצֶה לִכְתֹּב סִפּוּרֵי צַדִּיקִים

שֶׁאִתָּם

הַיֶּלֶד

שֶׁלִּי

יֵדַע אֵיךְ עוֹבֵד

הָעוֹלָם

שֶׁלּוֹ.

אֲבָל שָׂרַדְנוּ 2000 כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ.

וְגַם

אֲנִי שָׁפָן.

לצפייה ביצירה

שירה

בערוב היום השמיני

אריאל דוד

בַּעֲרֹב הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי

הַתְּפִלּוֹת נִהְיוּ לְשׁוּרוֹת קוֹד

בֵּין הַמַּאֲמִינִים

הַיָּרֵחַ תֻּכְנַת מֵחָדָשׁ

לְטַפֵּחַ תִּקְווֹת מֵהַסּוּג הַדָּתִי

הָאוֹר הַגָּנוּז נִנְעַל בְּמַרְתְּפֵי הַמֶּמְשָׁלָה

וּבַרְדָּס שֶׁל עֲלָטָה נִמְתַּח מִסָּבִיב לְמַצְלֵמַת הָאֱלוֹהִים הַגְּדוֹלָה

עַל הַקַּרְקַע, הִתְחַלְנוּ לְחַבֵּר אֶת הַנְּקֻדּוֹת:

אָלֶף – כֻּלָּנוּ מִסְתַּכְּלִים לַמֶּרְכָּז, כָּל הַזְּמַן.

בֵּית – הָאָדָם הַסָּבִיר זָקוּק לִמְחִיאַת כַּפַּיִם, קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ,

מֻשָּׂא שֶׁל תְּפִלָּה, אַךְ הוּא אֵינוֹ מִשְׁתּוֹקֵק בְּאֹפֶן פָּעִיל.

גִּימֶל – יִצְחָק סִפֵּר לְיִשְׁמָעֵאל עַל הַנַּכְּבָּה בַּעֲרֹב יָמָיו.

הָאַחֲרוֹן הָיָה מְאֻכְזָב אַךְ לֹא כְּפִי הַמְּצֻפֶּה.

דָּלֶת – עַל פִּי כָּל הַתַּחֲזִיּוֹת הַמְּעֻדְכָּנוֹת,

הַמָּשִׁיחַ עֲדַיִן מִתְעַתֵּד לִגְאֹל אֶת הַיְּהוּדִים,

לַמְרוֹת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַל חֲטִיפַת יַלְדֵי תֵּימָן וּמְכִירָתָם.

הֶחָצֵר הָמְתָה. מִלִּים לֻבְּנוּ. נִיחוֹחוֹת הַחֲשִׁישׁ

תָּפְסוּ עֲמָדוֹת קִדְמִיּוֹת. מִישֶׁהוּ הֵחֵל לְעַבֵּד

אֶת כָּל הַנְּתוּנִים בְּקוֹל. עֵינִיּוֹת הָאֱלוֹהִים נִפְעֲרוּ

עָלֵינוּ לִרְוָחָה.

לצפייה ביצירה

גלות (תערוכה)

גאולה פלסר

לצפייה ביצירה

שירה

תפילין

דוד ברוקנר

“אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'”.

(ברכות ו ע”א)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

שֶׁאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמְךָ

וְאַתָּה מְקוֹמוֹ שֶׁלּוֹ

וּמִי יֹאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה

וּלְאָן תִּכָּנֵס וּלְאָן לֹא.

שָׁם, מֵעֵבֶר לְמַחְסוֹם כִּסּוּפֵינוּ הַנָּעוּל

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבְּנֵצֶר חַזָּנִי

עַל הַבִּימָה

מִצַּד שְׂמֹאל

הָיְתָה עֲרֵמַת מַרְאוֹת

קְטַנּוֹת, לְיִשּׁוּר תְּפִלִּין

מוּנָחוֹת לַחֲלֻקָּה, חִנָּם.

רְאֵה נָא, אוּלַי עוֹד

נוֹתְרָה שָׁם מַרְאָה

וְלוּ סְדוּקָה, וְלוּ שְׁבוּרָה,

וְהַבֵּט בָּן, בִּתְפִלֶּיךָ –

גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ –

הֵם זָזוּ מִמְּקוֹמָם…

מתוך האסופה “חבלי מולדת” בהוצאת ישיבת מצפה יריחו התשס”ה

לצפייה ביצירה

שירה

חוני

עוזיאל דוד סולקיס

וּכְשֶׁקַּמְתָּ, חוֹנִי
מָה רָאִיתָ?
מַה הִשְׁתַּנָּה?
פָּנִים חֲדָשׁוֹת, שְׁמוּעוֹת מְאִירוֹת

הִתְחַלֵּף הַמִּשְׁטָר?
מִי נוֹלַד
מִי נִפְטַר

כַּמָּה מִלְחָמוֹת עַל הָאָרֶץ עָבְרוּ
כְּשֶׁיָּשַׁנְתָּ שָׁם תַּחַת הַשֵּׁן
אֵלוּ מְדִינוֹת קָמוּ
אֵלוּ עָרִים נִבְנוּ לְתַלְפִּיּוֹת

הֲהִכַּרְתָּ אֶת הַנּוֹף
שֶׁנִּשְׁקַף לְעֵינֶיךָ
שֶׁכְּמוֹ אַךְ-מִצְמְצוּ לְרֶגַע קָטָן

כְּלוּם נִבְנְתָה צִיּוֹן
כְּשֶׁהָיִיתָ כְּחוֹלֵם
שִׁבְעִים שָׁנָה

הַאִם לֹא מָצָאתָ חָבֵר
מִפְּנֵי שֶׁהָיִיתָ זָקֵן מִדַּי
עָבוּר הַצְּעִירִים
שֶׁפִּתְאֹם הָעוֹלָם שַׁיָּךְ לָהֶם

הוֹ חוֹנִי!
לוּ אַךְ אִישַׁן יוֹמַיִים-שְׁלֹשָׁה
אוֹ שְׁבוּעַיִים
בְּלִי חֲדָשׁוֹת
בְּלִי דָּם שֶׁזּוֹרֵם בְּשֶׁצֶף אַדֶרְנָלִין
אוֹ נִשְׁפָּךְ עַל הָאָרֶץ כַּמַּיִם

וּכְשֶׁאֶתְעוֹרֵר,
וְאֶרְאֶה שֶׁנִּבְנְתָה כְּבָר צִיּוֹן,
לֹא אֶשְׁאַל כֵּיצָד שִׁמְּשׁוּ בְּעִרְבּוּבִיָּא
חֻרְבָּן וּבִנְיָן
מָוֶת וְחַיִּים
גָּלוּת וּגְאֻלָּה—

רַק אֲמַלֵּא שְׂחֹק פִּי
וּלְשׁוֹנִי – רִנָּה.

מתוך האסופה “חבלי מולדת” בהוצאת ישיבת מצפה יריחו התשס”ה

לצפייה ביצירה