א
אֲחוֹתִי כְּמוֹתִי מְקַנַּחַת יָדֶיהָ בְּמַגֶּבֶת מְשֻׁבֶּצֶת
וּוַדַּאי הוֹגָה מִדְבָּר בְּרִכְסֵי חָוָואר בָּצֵק שֶׁתָּפַח נוֹשֵׂאת
עֵינַיִם אֶל הָעֶרֶב הַחוֹדֵר בְּעַד כֹּתֶל מִטְבָּח מַסִּיעַ
עֶרֶשׂ תְּאֵנָה בְּלִבְלוּבָהּ מָתַי טָבַלְתְּ בַּיָּם לָאַחֲרוֹנָה
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי מָתַי בִּקַּרְתְּ אֶת אֲחוֹתֵךְ
ב
אֲנַחְנוּ צוֹחֲקוֹת כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִפְגָּשׁוֹת הִיא עוֹד שׁוֹמֶרֶת נִדָּה
מְנִידָה אֶת רֹאשָׁהּ וּמְגַלְגֶּלֶת אִישׁוֹנֶיהָ בִּרְאוֹתָהּ קַעֲקוּעַ
נוֹסָף שֶׁחָרוּט עַל זְרוֹעוֹתַי שְׂרִיגֵי חוֹחִים
וּכְפֵרוֹת שָׁקֵד עֵינֶיהָ אַתְּ כָּל כָּךְ יָפָה אָחוֹת
ג
וְלֹא הִשְׁגַּחְתִּי יָפְיֵךְ עַד תָּחַם הַשָּׁבִיס בְּפָנַיִךְ נָתַן לְעֵינַיִךְ
גָּוֶן הַגַּלִּים בְּעִתּוֹת שֶׁבֵּין הַמְּצָרִים וַאֲנִי וּשְׂעָרִי עַל עֵינַי מִן
הָרוּחַ סוֹמֵא אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי מַצִּיעָה לְקַלְעוֹ מַחְלָפָה אַמּוֹתַיִךְ
לֵאוֹת מִקִּלּוּף תַּפּוּחִים וּגְזָרִים וְהִנָּךְ יְחֵפָה
ד
וּשְׂפָתֵינוּ נוּגוֹת וְנַחְתֹּם וּפַרְפַּר כֵּהֶה אֵבְרָה חוֹצֶה בֵּינֵינוּ
ה
וְעַד שֶׁיִּכָּנֵס הַלַּיִל אֶתְהֶה מָה הָיָה בְּכָל זֹאת לְצִדִּי
אַלְמְנַת פֹּארוֹת תִּתְכַּנֵּס עֲנָוָה הַצִּפּוֹר וְקָרָאתִי לָהּ
גַּחֶלֶת תִּרְכֹּן אוֹ תִּשְׂחַק לֹא אֵדַע בְּחֶזְיוֹנִי
חָרְבוּ פְּנֵיהֶם הֵן הָאָב וְהָאֵם עַל יָם נִרְחָק
ו
וְהָיָה וְיָשִׂימוּ עַל שְׁתֵּינוּ כְּתֹנֶת פַּסִּים וְלֹא
יַבְחִינוּ מִי בַּקֹּדֶשׁ וְיָשִׂימוּ עַל שְׁתֵּינוּ כְּתֹנֶת
פַּסִּים אֵין סָפֵק גַּם עַל אַחֵינוּ וְאִמֵּנוּ וְאָבִינוּ
וְהָיִינוּ כְּאֶחָד.
קַוִּים בּוֹהֲקִים בִּרְקִיעַ הָעִיר
תּוֹחֲמִים אֶת חַיֶּיךָ בִּכְלוּב זְכוּכִית.
מִבַּעַד לַחַלּוֹן בְּשֵׁינְקִין
מַבָּט חָלוּל שֶׁל בֻּבּוֹת רַאֲוָה,
שַׁבְרִירִי כִּגְבִיעֵי בְּדֹלַח עֲכוּרִים.
לְיַד רִבּוּעַ הַמַּיִם, סָמוּךְ לְהַבִּימָה,
הָעוֹלָם מִתְרוֹצֵץ עַל שְׁנֵי גַּלְגַּלִים,
וּבִשְׂדֵרוֹת רוֹטְשִׁילְד כִּסְּאוֹת הַפְּלָדָה
יְתוֹמִים מִמַּגַּע אָדָם.
אָב מְזֻקָּן, עָטוּף בִּשְׁנֵי יְלָדָיו, רוֹכֵב עַל אוֹפַנָּיו
בֵּין צַמָּרוֹת מְפֻיָּחוֹת וַחֲשֵׁכָה יוֹרֶדֶת,
חוֹצֶה אֶת הָרְחוֹב בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגְּאֻלָּה
כְּמוֹ מָשִׁיחַ עַל חֲמוֹר לָבָן.
בטקס יום העצמאות חוי עמדה מאחור. היא נסתה להקטין את עצמה לא לבלוט בחולצה השחורה על רקע כל החולצות הלבנות שמילאו את מגרש הספורט של הישוב. כשהיא התלבשה ללכת לטקס היא חיפשה בארון את החולצה הכי יפה שלה. לא אחת שתהיה מוגזמת כמו זאת עם התחרה בצווארון ולא חשופה מדי כמו הירוקה מקטיפה. היא לא רצתה לבלוט, סתם חיפשה חולצה חמודה ומחמיאה, השחורה התאימה בול. היא לא העלתה על דעתה שאנשים לובשים חולצות לבנות. כולם במגרש הספורט, גברים נשים וטף לבשו חולצות לבנות. הם ברכו אחד את השני בברכת: “חג שמח!” במנגינה שהיא הכירה שמברכים אחד את השני בימי חג אמיתיים כשחוזרים מבית הכנסת. מנגינה שגם באידיש היא מתנגנת טוב: “גוט יום טוב״.
חוי נסתה להצניע את עצמה מאחורי כמות הקהל שחולצותיו לבנות ועיניו נוצצות והוא מברך זה את זה בחג שמח במנגינה שהעלת בה דמעות כי זו המנגינה של הבית. לא שקל לה להצניע את עצמה כי בכל מקום שהיא מציגה בו את עצמה ואומרת: “נעים מאד, חוי שטיין” מיד נודדות העיניים של המתבונן אל מכנסי הג’ינס שלה, אל הגופיה הקצרה, אל העגיל שבבטן והיא רואה איך בעיניים שלהם הם מנסים ליישב את הסתירה. עד שבסוף הם אומרים: “אההה” ארוך כזה של מביני דבר. ואז עולה חיוך על שפתיהם: אה, הנה בחורה מהסיפורים, נערה חרדית שעזבה. זה נראה שהם כמעט נהנים מהתופעה שהיא. כמו לצפות ביליד אפריקאי מערוץ נשיונל ג’אוגרפיק שיצא מהטלויזיה וקם לתחיה מולם..
חוי מכירה את המבטים האלה, את ה”אה” הארוך ואת החיוך המתלווה והיא פשוט מחייכת גם, איך אומרים?: “כמים פנים לפנים”. כי מה? היא תתחיל להסביר להם שאין בכלל מה לחייך? שזה מסע שהיא לא מאחלת לאף אחד? שהיא לא תמיד יודעת איפה היא תישן בלילה? שהיא מתגלגלת מעבודה לעבודה? וזה בכלל בימים הטובים שיש לה עבודה, ומה עם כל הימים שלא היתה עבודה ואפילו מה לאכול לא היה תמיד? נגיד עכשיו היא מלצרית בקפה קטן בקניון ליד בית שמש. אז יש עבודה ויש גם עוד קצת לנשנש. נכון, סבתא בלומה אמרה שתמיד היא יכולה לבוא אליה לאכול או לישון אם היא צריכה, אבל חוי רצתה לשמור את ההצעה הנדיבה של בובע בלומה לימים שהמצב יהיה קצה הקצוות. ובגלל שהיא החליטה להיות חזקה ולעשות את זה באש ובמים, היא אכן היתה חזקה ולא הרשתה לעצמה לקרוא לאף אחת מהמצוקות ‘סוף העולם’.
אמא שלה אומרת שהיא תמיד היתה: “עקשענתע”. שזה עקשנית ומרדנית “מגיל שנה, איך שהיא היתה זורקת את הבקבוק בפרצוף אם זה לא היה טעים לגברת” ואחר כך, חוי זוכרת זכרונות מגיל די צעיר, היא רבה ונלחמה על כל שמלה, וכל בובה, עם כל גננת וכל מורה. מול כולן היה לה קשה להוריד את הראש, לקבל מרות, לעשות מה שאמרו לה בלי וויכוחים. היא זוכרת את עצמה מתווכחת המון בבית הספר, עם המורות, עם המנהלת. חלקם ויכוחים פילוסופיים, לימים היא הכירה את המילה “תיאולוגיים” והבינה שכנראה היו גם ויכוחים כאלה, חלקם ויכוחים פסיכולוגיים, על נפש האדם ומה מאיר אותה ומה מקווצ’ץ’ אותה. וחלקם ויכוחי סתם רק בשביל להתווכח, רק כי ככה היא התרגלה.
במשך השנים חוי למדה לא להתווכח. לעשות מה שאומרים, להוריד את הראש ולשתוק ובסתר לעשות אחר כך מה שהיא רוצה. הרבה חברות שלה בסמינר חיו ככה. היו להן חברים בנים שנפגשו איתם בלילות ואף אחד לא ידע שהן מגיעות טרוטות עיניים לסמינר בבוקר אחרי לילות ארוכים במגרשי חניה חשוכים. היו להן בתיק סטים שלמים של בגדים מקומטים ואיפור וג’ינסים שהן היו משתחלות אל תוכן איפשהוא ביער רמות, או במגרש החניה של מרכז כלל, או בדרם תל אביב באיזה מחסן. חוי לא אהבה את השקר הזה, היא ידעה לשקר טוב, גם היא עשתה את כל מה שעשו החברות כמה פעמים, אבל השקר שישב לה דוקא טוב על הפנים שלא הסגירו כלום כרסם לה בלב והיא הרגישה איך הלב שלה הולך וקטן ונחלש ומשחיר מיום ליום. אולי הוא כבר נראה כמו ריאות של מעשנת כבדה. היא חשבה.
הקהל במגרש הספורט מקשיב לנאומים שעל הבמה, מדליק לפידים שרק לפני שנה או שנתיים חוי שמעה שביום העצמאות קוראים להם ׳משואות׳. חוי חושבת שהיא יכלה לחסוך הרבה מהבלבול של אנשים אם היא היתה נגיד משנה את השם שלה. בשביל מה להסתובב בגופיות עם שם כמו ‘חוי שטיין’ ולקבל כל הזמן מבטים דו משמעיים שכאלה. אם היו קוראים לה יעל או טלי, זה לא היה קורה. יש המון יעל וטלי ולירון ונטע, היא יכלה לבחור לעצמה שם כזה. לפעמים היא קונה כוס קפה ב’ארומה’ וכשבקופה שואלים “מה השם?” היא מודדת לעצמה שמות. נועה, או רונה או כל מיני כאלה. ואז כשקוראים ברמקול שהקפה של נועה מוכן, הם מכריזים איזה שלוש פעמים עד שהיא נזכרת שזו היא ובאה לקחת אותו.
אבל להחליף את השם היא לא רוצה. זה דבר זהותי כל כך עמוק בעיניה, השם שלה, היא אפילו אוהבת אותו, למרות שהיא חושבת שהוא לא כל כך יפה. איזה דבר מוזר.
אז היא נשארת ‘חוי’ ומסכימה למבטים התוהים.
בטקס מתחילים לשיר את ‘התקווה’. חוי מסתכלת סביב, כולם יודעים את המילים, כ ו ל ם . ללא יוצא מן הכלל. רק היא בסוף השורה האחרונה הרחוקה ביותר מהבמה, עומדת יחידה בחולצה שחורה ולא יודעת את המילים. את המנגינה היא שמעה וגם מילה פה מילה שם. מילים כמו “ציון” ו”צופיה” ו”פאתי מזרח” שהן מילים מאד יפות בעיניה ואפשר להרגיש איך אור בוקע מאחוריהן, לידה עומד גבר גדול ועל כתפיו ילדה קטנה, החולצה הלבנה של הגבר קצת מתפוצצת על הכרס שלו, והקשת בשיער של הילדה נופלת לה על המצח.
איך היא בכלל הגיעה ליישוב הזה? מיכאל הביא אותה. מיכאל הוא האחמ”ש בבית הקפה בו היא עובדת בבית שמש. הוא חייל משוחרר וגר באחד היישובים שמעל ההרים שמעבר בית שמש מעבר לקו הירוק. חוי אף פעם לא היתה שם אבל מיכאל רגוע ונחמד אליה ממש, הוא מיד קלט את הענין, ביום הראשון שהיא הגיעה לעבוד בבית הקפה ואמרה שקוראים לה “חוי שטיין” כל שאר החבר’ה בקפה הסתכלו עליה במבטים ההם ומיכאל ישר קלט. ובנינוחות, שאחר כך חוי הבינה שמאפיינת אותו, הוא פשוט שאל: “את באה מבית חרדי?” והיא אמרה “כן” וזהו. ככה זה נגמר. מיכאל לא אמר “אההה” ארוך, אלא פשוט: “יופי, בואי תראי איפה הכוסות כאן” וזרק לה ישר לידיים סינר שחור. בסוף משמרת הערב הוא הכין שתי כוסות קפה הפוך והביא סלט ניסואז גדול שנשאר ואמר לה: “בואי נאכל משהו” ולא חיכה שהיא תסביר על החיים שלה ודוקא בגלל זה מדי פעם בסוף משמרת הם ישבו יחד ואכלו משהו והיא סיפרה לו חלקים קטנים מעצמה והוא הקשיב טוב וצחק הרבה.
שבוע שעבר מיכאל אמר: “אולי תרצי לבוא ליישוב שלנו ליום העצמאות? זה כיף, אחים שלי יהיו, אנחנו שמונה ילדים ועושים מנגל גדול, אבא שלי אלוף בעל האש”. חוי חשבה על האחים שלה, שגם הם שמונה ילדים ועל כך שמיכאל אמר “שמונה” בסגול, ולא שמונה בקמץ מתחת לנ’ ואמרה: “יאללה, למה לא” ולא ידעה שיש טקס שלם בערב ואת המנגל עושים ביום.
קר מאד במגרש, אפילו שאייר עכשיו ומיכאל צץ פתאום וזורק לה איזה סווטשירט בורדו שכתוב עליו: “סוף מסלול” יש לו ריח שם זיעה קלה וחמימות של מישהו שלבש אותו לפני כמה רגעים. חוי מנסה לדוג מילים נוספות מהשירה. הנה: “עוד לא אבדה תקוותינו” מיכאל עומד לידה ושר, בעבודה מיכאל אוהב לשיר, הוא קצת זייפן וזה מצחיק כי הוא שר בלי חשבון, בלי שאכפת לו שהוא זייפן. אבל הפעם, בשיר הזה הוא שר יציב ונכון ויפה כאילו זה שיר שאי אפשר לזייף אותו. חוי מנסה לרוץ אחרי המילים ולהשלים קצת בדיליי ומיכאל לא מנסה לעשות כאילו הוא לא שם לב אלא צוחק תוך כדי ומשהו בצפיפות של האנשים הרבים מסביבה מגיע עד אליה וחם לה ונעים לה לחוי שטיין.
הרמזור לא התחלף וזה נראה היה לה כבר מוגזם. החום היה בלתי נסבל, כמו תמיד בתחילת תמוז. השיער שלה, שהיא מתעקשת לגדל מתחת לפאה, היה ספוג זיעה. היא הרגישה איך שערות הפלסטיק של הפאה נדבקות לה ללחיים הסמוקות. אולי אם היא היתה עם הפאה של שבת זה לא היה כל כך מפריע לה כי היא יותר איכותית ועשויה משערות אמיתיות, של הודיות. אבל עם הפאה של שבת היא הולכת רק בשבתות וחגים. לפעמים גם בראש חודש, אם היא זוכרת, ובחתונות.
אבל היום זה סתם יום חם. גרביי הניילון שלה מתגלגלות מתחת לברך ובטח ישאירו שם סימן של לחץ. גם היא בלחץ. הצפצוף של העיוורים מתחיל לפעול והיא חוצה את הגבול בין בני ברק ורמת גן. אמנם זה רק מעבר חציה אבל בשבילה זה גשר. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן שמבלבל לה את העיניים. בגלל זה היא עכשיו בדרך לאם.אר.איי. פעם שלישית בשנה האחרונה. האופטומטריסט אמר שזה לא עניין של משקפיים. הרופא אמר שהוא לא מבין ואליעזר ביקש ממנה שתיקח את זה ברצינות, שהוא דואג לה. למה השחור לבן הזה עושה לה סחרחורות. אז היא עשתה בדיוק מה שהוא ביקש. תמיד היא עושה מה שהוא מבקש, ככה היא ‘אישה טובה שעושה רצון בעלה’. בדרך כלל היא עושה לו את הרצון והוא, כדרך הגברים, חושב שהוא סיבת הסיבוב כולו. הוא מרוצה, מאושר, מצחיק אותה כשהוא עוזר לה לבשל לשבת ומרעיף עליה אהבה שלא רואים הרבה בשכונות שלהם. כשהיא עוברת את הגבול היא גם מתרחקת קצת ממנו. כדי לנשום בנחת ולא לחשוב על כל ההשלכות. כל כך חם לה שהיא מושכת את החולצה מהחצאית. ככה נכנס מעט אוויר גם מלמטה. בבני ברק היו כולם יכולים לראות את הקימוטים בלמטה של החולצה שהיתה תחובה עמוק בחצאית. ברמת גן, היא סתם אישה חרדית. אין לה גוף אין לה בגדים, אין לה צבעים. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן.
מכון הרנטגן ממוקם בתוך מגרש חנייה ליד מוסכים וחנויות של קבלנים. השלט דהוי והכניסה מלוכלכת. יש אנשים שגורלם נחרץ במקום הזה, למה אין יותר כבוד לגורל?
לפחות המזגן עובד. היא נשענת על הקיר, לוקחת מידעון על טיפול פליאטיבי ביתי לחולים סופניים ומשתמשת בו כמניפה להשיב קצת רוח על פניה המיוזעות. כמובן, כל הכיסאות תפוסים, כרגיל. מזל שנשארה לה חתיכת קיר להישען עליה. היא ניגשת לפקידה שלועסת מסטיק בקולניות. ממש הסטיגמה של עצמה.
“שלום. יש לי תור ב11.40”.
“כרטיס מגנטי”.
היא מוציאה את הכרטיס המגנטי של קופת חולים ומעבירה לפקידה.
“אהובה?”
“כן, זאת אני”.
“תיגשי למכונה בכניסה אני מוציאה לך מספר. לחייב את הכרטיס ב24 ₪?”
“כן, תודה לך. יום טוב”.
אף שישים וארבע היה המספר שלה. היא נשענת על הפינה שלה בקיר ומתבוננת באנשים. אולי היה מצופה ממנה, או מהתדמית שלה, שתמלמל תהילים בעודה מחכה, אבל היא דווקא נהנתה מהשקט ומהנוף. זה היה הנוף האהוב עליה, נוף אנושי. היא לא עברה במבטה אחד אחד על הממתינים לתורם. היא נעצה עיניים בנערה אחת שבהתה בה בחזרה. היא היתה כל כך רזה שלאובי התחשק להכין לה צוהריים. היתה לה ערמת שיער מרשימה, שחורה ברובה וורודה בקצוות. היא לבשה גופייה עם כתפיות דקיקות שהיה מודפס עליו צמח כלשהו. מה שהפתיעה אותה היו מכנסיים גדולות מכפי מידתה הגרומה ונעליים כבדות, כמו צבאיות. בתוך האוזניים היו נעוצות אוזניות לבנות קטנות שלא היו מחוברות לכלום. עיניה החומות הגדולות בהו בה בחזרה. אובי חייכה אליה אבל הנערה לא חייכה בחזרה. מערכת התורים הכריזה שאף שישים ושניים צריך להיכנס. הנערה קמה ונכנסה לבדיקה. אובי התיישבה במקומה ומתחה את הרגליים. בגיל חמישים ושלוש היא היתה צריכה לנוח יותר ממה שרצתה להודות. היא רצתה שיהיו לה יותר רגעים כאלה שבהם היא יושבת ומחכה ויודעת למה. בבית היא לא נחה אם לא היה התירוץ של הקפה. בעבודה, לשבת עם מורות קולגות זה היה חלק מהעבודה. בשבת היא נחה כי זו היתה המצווה. אבל היא לא חצתה את הגבול בראש אל עבר הסקרנות שלה. לשם כך היא היתה צריכה לחצות את הגשר ההוא.
אם היו לה אוזניות קטנות כאלה, שלא מחוברות לשום דבר אולי היא היתה מצליחה לשמוע. לשמוע את הקולות בתוכה שלוחשים לה בשקט שזה כבר לא רלוונטי שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן. שאפילו לא אחד מששת ילדיה מצליח לענות להגדרה של להיות מוצלח. את הלב שלה הם ממיסים עם התמימות שלהם, שמובילה אותם לשאול שאלות והם מאתגרים אותה עם הסקרנות שלהם שדורשת מהסביבה לתת תשובות. את ריבון העולם הם עובדים בשמחה זה רק שהם עצמאיים מדי. הולכים בתלם ובודקים את הגבול.
המערכת קראה למספר הבא והיא ראתה את הנערה יוצאת מחדר הבדיקות. “לחכות כאן?” . הטכנאי הנהן וכבר סגר אחריו את הדלת עם הנבדק הבא. הנערה התקרבה אל הכיסא שהיה שלה וראתה פתאום את אובי. “אני ישבתי כאן קודם”. “נכון” אובי ענתה לה ולא קמה. זאת היתה הרגשה נעימה. הנערה התיישבה לידה. “לא משנה” היא הפטירה.
“מה יש לך?” אובי שאלה. בחיים היא לא התנסחה ככה, חופשי. הנערה הרימה את הראש והסתכלה עליה בפליאה “כנראה גידול. מחכה לתשובה. מה לך?” אובי לא ריחמה עליה. היא לא הבינה לאן הלך חוש החסד שלה “אולי גם. יש לי משהו גבולי, כנראה. עוד מעט תורי ואז אני אדע”. הנערה הרימה את גבותיה ושמה את האוזניות בתוך האוזניים. אובי שמעה את המוזיקה האלקטרונית בוקעת משם. היא המשיכה להסתכל עליה בלי בושה. הנערה הוציאה אוזניה אחת “בר קוראים לי. איך לך?”. “אובי” היא ענתה. “אף שישים וארבע” המערכת קראה לה והיא קמה. הקודם יצא והיא נכנסה. מבטא רוסי אמר לה “להוריד תכשיטים, פאה, סיכות ושעון ולשכב עם הראש על כרית קטנה”. אובי תהתה אם תפגוש היום את כל הסטיגמות האפשריות. היא הורידה הכל ולא התביישה להוריד את הפאה. מה קרה לה? בפעמים הקודמות היא השפילה מבט. עכשיו היא שכבה על המיטה הקשה ונהנתה להרגיש את הצמה הארוכה משוחררת. היא הסתכלה על כל הצלבים שהמבטא הרוסי אמר לה ונשמה לאט. לא היה לה נוח אבל היא היתה במנוחה, זה היה לה מוזר. “סיימנו. כדאי שתחכי לתוצאות”. היא התרוממה מהר מדי והיתה לה סחרחורת. הטכנאי החזיק אותה “גברת, לאט לאט”. היא קצת נרתעה כשנגע בה גבר זר, אבל היא היתה צריכה משענת והוא החזיק אותה וזה היה לה נעים. “תודה. כנראה קמתי מהר מדי” היא אספה את השיער הארוך מדי שלה וסידרה את הפאה מעליו. “תחכי בחוץ לתוצאות”. היא יצאה ואור הפלורסנטים של חדר ההמתנה סינוור אותה. בר הרימה את העיניים וסימנה לה לשבת לידה. “מה יש לך?” היא שאלה. אובי חייכה אליה בחום “תודה”. בר חייכה בחזרה ואמרה “סבבה”.
היא הוציאה מהתיק שלה בקבוק קטן עם מיץ תפוחים ושתתה. החום והסחרחורת בחדר הבדיקה עייפו אותה. היא ידעה שהיא צריכה לחכות אבל רצתה להיות במקום אחר, שהיא לא מכירה. פתאום היא הרגישה יד דופקת לה על הכתף. היא קפצה וראתה שבר מושיטה לה אוזניה אחת. “רוצה?” היא שאלה. אובי חייכה. מאיפה באה הבר הזאת, היא עזרה לה לשים את האוזנייה בתוך האוזן. גיטרות, תופים ופסנתר פוצצו אותה ומילאו אותה לחלוטין. היה שם זמר שדיבר לה לנשמה והיא לא ידעה שהנשמה שלה דוברת אנגלית בכלל. היא הרגישה איזו שמחה שמהולה בייאוש וזה היה בדיוק הקוקטייל שהיא היתה צריכה, עצמה את העיניים והרגישה את הלב פועם באותו הקצב, הזר. זהו זה. זה היה המקום שאליו היא רצתה ללכת. היא הרגישה טוב ושמחה שכשנגמר השיר התחיל עוד אחד מיד אחרי זה, בקצב שונה ועוצמה זהה. “רובינשטיין. אהובה רובינשטיין” נכנס לעולם שלה קולות מהעולם האחר, המציאותי. היא פקחה את העיניים וראתה את בר מחייכת. “איך הם טובים, נכון?”. אובי חייכה אליה “תודה”. “בר זהבי” הפקידה קראה. שתיהן קמו וניגשו אל הפקידה. “רובינשטיין?” היא שאלה והרימה את העיניים. אובי הנהנה. “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”. אובי הודתה ולקחה את הדיסק ואת הפיענוח. “זהבי?” היא שמעה את הפקידה. בר הנהנה “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”.
היא אספה את עצמה ואת הדברים שלה ויצאה. בחוץ בר שאלה אותה “מה זה אומר גבולי?”. אובי הסתכלה על הכביש הסואן אותו היא צריכה לחצות כדי לחזור. “האמת שאני לא באמת יודעת. נראה לי שזה אומר שהכל פתוח וזה מוצא חן בעיני”. בר הרימה את היד לשלום, אובי נתנה לה כיף והלכה למעבר החצייה. מאוד חם היה בחוץ וגבולות החלו להינמס.
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal