״הָבָה יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנֵינוּ!״
נַעֲרֵי הַדּוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ כָּאן
יַלְדֵי הַשֵּׁמוֹת הַיָּפִים:
“אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי
זַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר”,
שֵׁמוֹת לְלֹא עָבַר זוּלַת קַלּוּת רַגְלַיִם
מִגָּלוּת וּמִכֹּבֶד שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
טוֹפְפֵי חוֹלוֹת זָהָב
וּשְׁבִילֵי קְלִפּוֹת הַתַּפּוּזִים.
הָבָה יְשַׂחֲקוּ הַנְּעָרִים לְפָנֵינוּ
בִּמְשׁוּבָתָם הַחִנָּנִית,
כָּאן יִצְבְּטוּ תַּחַת, שָׁם יִצְבְּטוּ פִּטְמָה
יָצִיצוּ יַשְׁפְּרִיצוּ, יַשְׁרִיצוּ
תַּחַת לְמִזְבְּחוֹת בְּחוֹפֵי הַזָּהָב
וּבַכִּכָּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת בְּעִיר הָעֲתִידִים הַלְּבָנָה,
בָּהּ הַדָּת הַיְּחִידָה הִיא דַּת הַחִלּוּן
צָחָה כְּטַלִּית וְחַפָּה מֵאֱלֹהִים.
“וְחָלְלוּ, וְחוֹלְלוּ לְפָנֵינוּ
וְשָׁחֲקוּ יְלָדִים יְפֵי בְּלוֹרִית שֶׁלָּנוּ “,
שֶׁתִּהְיוּ אֲחֵרִים עַל פָּנֵינוּ.
דּוֹר דּוֹר וִילָדָיו הַמְּחוֹלְלִים
וְעַתָּה יַלְדְּכֶם שֶׁלָּכֶם מְחוֹלְלִים לִפְנֵיכֶם וּלְפָנֵינוּ
וְהֵם עוֹד הִרְחִיקוּ נְדֹד
סוֹגְדֵי אֱלִילֵי “הָאֲנִי”
שׁוֹכְחִים גַּם אֶת שֶׁאֵין לִשְׁכֹּחַ
וּמַתִּירִים אֶת כָּל שֶׁאָסוּר.
מָה נוֹרָא הַמְּחִיר שֶׁל “הֲשָׂחֲקוּ” הַזֶּה
עֵת נָסִיט מַבָּטֵנוּ הַנִּדְהָם מִמְּחוֹלָם הָאֶקְסְטָטִי,
בּוֹ הֵם מְלַטְּפִים וּמְלַקְּקִים אֶת גּוּפָם
בְּאַהֲבָה עַצְמִית אֵין סוֹפִית.
שְׁבִילֵי הָאֹרֶן וּקְלִפּוֹת הַתַּפּוּזִים
אָבְדוּ זֶה מִכְּבָר
הָיוּ לְבָּרִים הַמְּקַדְּשִׁים תַּרְבּוּת סַמֵּי אֹנֶס,
מִצְווֹת סִיּוּם הַלַּיְלָה בְּאֵיבְרֵי אִשָּׁה,
שְׁוֵָקֵי בַּשַׂר בְּרֹאשׁ חוּצוֹת,
אֵבָרִים גְּלוּיִים תְּלוּיִים עַל מְנוֹרָה וְדֶגֶל
וּכְבָר מְאֻחָר לָנוּ לִשְׁלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ
מֵהַמָּחוֹל אֲשֶׁר צִוִּינוּ.
אָבוֹת הֶאֱכִילוּ בְּנֵיהֶם בֹּסֶר
וְהֵם בּוֹכִים מַכִּים כָּעֵת עַל חָזָם שֶׁקָּהָה:
“שׁוּבוֹ בָּנִים… יֵשׁ אֱלֹהִים יֵשׁ אֱלֹהִים!”
אֲבָל יְלָדֵינוּ, וְיַלְדֵיהֶם מְבוּלְקֵי הָרַגְלַיִם
עוֹשִׂים רַק אֶת מָה שֶׁהִטַּפְנוּ:
מְחוֹלְלִים וְעָפִים
וְלֹא מִפְּאַת שֶׁצִּמְּחוּ לְעַצְמָם כְּנָפַיִם
אֶלָּא כִּי לֹא נִמְצְאָה לָהֶם
רִצְפָּה אֵיתָנָה תַּחַת רַגְלֵיהֶם.
עָפִים וּמְחוֹלְלִים
מְחַלְּלִים וְנִדָּפִים.
עוֹף מוּזָר.
אֵיךְ רַצְתָּ
לְתוֹךְ הַיָּם שֶׁלִּי גְּבוּלוֹת וּמַיִם וְסֶלַע וְאֹפֶק שֶׁאֵינוֹ רָחוֹק דַּיּוֹ.
עַד צַוָּארְךָ הָאָרֹךְ נִרְטַבְתָּ.
כִּמְעַט שֶׁנֶּחְנַקְתָּ (הָהּ. רַק אֲנִי נִרְעַדְתִּי. אַתָּה – לֹא פָּחַדְתָּ).
בַּחוֹף בִּקַּשְׁתָּ אֶת נַפְשְׁךָ. לָמוּת בִּקַּשְׁתָּ
אֶת נַפְשְׁךָ
פָּרַשְׂתָּ לְפֶתַע
כְּנָפֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת חַמּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת
וּצְחוֹקְךָ וּמַבָּטִי הַמִּשְׁתָּאֶה
מִן הַחוֹף.
אֵיךְ לַשָּׁמַיִם הִרְחַקְתָּ עוּף.
וַאֲנִי
חוּטֵי אוֹר כְּתֵפַי.
חֲלוֹמוֹת כְּנָפַי.
אֲנִי יוֹדַעַת יְמֵי הַזָּהָב הָאֵלֶּה הֵם פָּשׁוּט גַּעְגּוּעַ. מְיַשֶּׁרֶת אֱמֶת שֶׁעִגַּלְתֶּם מִכָּל תַּכְשִׁיטַי שֶׁעָנְדוּ עָלַי הַשָּׁנִים. אֵיךְ קִשְּׁטוּ אוֹתִי בַּשֶּׁקֶר וְלִמְּדוּ אוֹתִי לְהִתְפַּלֵּל עַל שֶׁיֹּאבַד וּבְיֻמְרָה מְחֻפֶּשֶׂת עֲנָוָה הִכְרִיזוּ – רַק נָבִיא מִתְגַּעְגֵּע.
אֶת שֶׁלָּךְ הַצְנִיעִי בְּקוּפְסוֹת.
לָמַדְתִּי לִשְׁתוֹק. גְּלִימוֹת כְּהֻנָּה הָיוּ לִי יְמֵי הַזָּהָב לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בְּעֵת הַהַקְרָבָה. הֲלֹא אֶת זִבְחֵיכֶם שָׁאַלְתִּי לְהָבִיא, וִיכֻפַּר אַךְ מְמָאֲנִים הֱיִתֶם לְהַרְכִּין הָרֹאשׁ – וַאֲנִי אֶת דָּמְכֶם הָזִיתִי. מְבַקֶּשֶׁת בִּשְׁתִיקָה – רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁיַּגִּיע כִּפּוּר שֶׁיִּצָּבְעוּ הַיָּמִים בְּלָבָן. שֶׁאוּכַל לְהִתְפַּשֵּׁט מִכָּל קְלִפּוֹתֵיהֶם לְהִכָּנֵס לִפְנָי וְלִפְנִים בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אֵין קוֹל יֵשׁ רַק עוֹנֵה לְאַחוֹת בְּדִמְעוֹתַי אֶת הַלּוּחוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ כְּשֶׁהֶאֱמַנּוּ – הָאֱמֶת צְרִיכָה לְבוּשׁ.
לָבוּשׁ. בַּת, מֶלֶךְ פְּנִימָה! לִמַּדְתָּנִי. וְהֵם שֶׁלַּעֲגוּ, הִתְחַנְּנוּ שֶׁאָנִיחַ לַשְּׁכִינָה לְהִמָּשֵּׁךְ אֶל הַכֵּלִים שֶׁאֵינִי. שֶׁאֵין עַל רֹאשִׁי כֶּתֶר מַלְכוּת שֶׁאֵין בְּתוֹכִי יָ-הּ. אֵיךְ בְּנִיתֶּם מִקְדָּשִׁים וּשְׁכַחְתֶּם הַקֹּדֶשׁ מַטְמִינִים רָאשֵׁיכֶם בַּחוֹל וְלִמַּדְתֶּם אֶת הַכֹּל לְהִתְאַיֵּן וּלְחַפֵּשׂ חֻמְרוֹת חֻמְרוֹת שֶׁיִּהְיֶה שְׂכַרְכֶם בְּיֶדְכֶם. וַאֲנִי רַק בִּקַּשְׁתִּי נֶצַח וְקִבַּלְתִּי שְׁקָרִים עַל מַגָּשׁ שֶׁל זָהָב.
אֵינִי נְבִיאָה, אַךְ הִנְנִי יוֹדַעַת יְמֵי הַזָּהָב הָאֵלֶּה הֵם פָּשׁוּט גַּעְגּוּעַ לְתוֹרָה לֶאֱלוֹקִים לְאֵשׁ לְאַהֲבָה תְּפֵלָה בְּחֶסֶד. אַתֶּם – מְקֻשָּׁטִים לַשָּׁוְא לִבְּכֶם לְמוּד פְּחָדִים לֶאֱהוֹב לְמוּד פְּחָדִים לְהַרְגִּישׁ מִתְיָרֵא מִן נְקוּדָה פְּנִימִית זוֹהֶרֶת שֶׁל קְדֻשָּׁה. הֲרֵי אֵינְכֶם מַאֲמִינִים בַּיֹּפִי. וַאֲנִי עַל צַוָּארִי מַחֲרֹזֶת דְּמָעוֹת שֶׁבָּכִיתִי תְּפִלּוֹת שֶׁלָּמַדְתִּי לִקְשֹׁר לַצַּדִּיק עֲנָוָה מְטֻבֶּלֶת בְּשִׂמְחַת אֱמוּנָה מְיַשֶּׁרֶת אֱמֶת שֶׁעִגַּלְתֶּם
בְּגַעְגּוּעַ בּוֹעֵר
לַשְּׁכִינָה.
אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת? אֵיךְ זֶה בֶּאֱמֶת יָכוֹל לִהְיוֹת?
הָרַב זוֹכֵר אֶת הַקָּאט? הָרַב בֶּאֱמֶת זוֹכֵר אֶת הָרֶגַע שֶׁל הַקָּאט? (הֶרֶב יַעֲנֶה לִי בְּתוֹר בַּמַּאי לֹא בְּתוֹר רַב)
(שְׁאֵלָה רֵטוֹרִית:) הָרַב מִתְגַּעְגֵּעַ? הָרַב בֶּאֱמֶת לֹא מִתְגַּעְגֵּעַ? לְמָה הָרַב כֵּן מִתְגַּעְגֵּעַ? לְמָה הָרַב הֲכִי מִתְגַּעְגֵּעַ?
עֲדַיִן יֵשׁ לָרַב יֵצֶר הָרַע? יֵשׁ לָרַב עֲדַיִן יֵצֶר הָרַע בֶּאֱמֶת? אֵיזֶה סוּג שֶׁל יַחֲסִים יֵשׁ לָרַב עִם הקב”ה? יִרְאָה? אַהֲבָה? יִרְאָה וְאַהֲבָה? אַהֲבָה וְיִרְאָה? (הָרַב לֹא חַיָּב לַעֲנוֹת)
מָה הַשִּׁיר שֶׁהָרַב הֲכִי אַהַב? מָה הַשִּׁיר שֶׁהָרַב הֲכִי אוֹהֵב? אֵיזֶה סֶרֶט הָרַב הֲכִי אַהַב? אֵיזֶה סֶרֶט הָרַב מַמְלִיץ לִרְאוֹת? (שׁוֹאֵל בִּרְצִינוּת)
הָרַב אוֹהֵב לִלְמֹד תּוֹרָה, נָכוֹן? הָרַב בֶּאֱמֶת אוֹהֵב לִלְמֹד תּוֹרָה, נָכוֹן?
זוּ לֹא מְתִיחָה הָרַב, נָכוֹן? זוּ בֶּאֱמֶת לֹא מְתִיחָה?
הָרַב רוֹצֶה תֵּה?
הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹב גְּאֻלָּה צַר גּוֹלֵף שָׁחוֹר, 120 דֶּנִיֵיר שֶׁל גֶּרֶב, נַעַל סִירָה / כְּמוֹ אַחַת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִסְּתָה לְהוֹצִיא מִתּוֹכָהּ אֶת אֱלֹהִים / כְּמוֹ לְרוֹקֵן אֶת הַיָּם עִם קָשִׁית, לֶאֱסֹף אֶת הַחוֹל עִם מַטְאֲטֵא שֶׁל קַשׁ / בַּלֵּילוֹת אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ תָּפְסוּ אֶת מְקוֹמוֹ גְּבָרִים שֶׁהַשְּׁתִיקָה יָפָה לָהֶם / מִי שֶׁהָיִיתִי נִצְרְבָה לִי עַל הָעוֹר כְּמוֹ קַעֲקוּעַ שֶׁל אִשָּׁה גְּדוֹלַת מְמַדִּים שֶׁבַּטּוּחָה שֶׁמְּנוֹרַת הַלַּיְלָה הַקְּטַנָּה שֶׁלָּהּ הִיא הַשֶּׁמֶשׁ
לְתַמְלֵל שְׁנוֹת יַלְדוּת אֲרֻכּוֹת
שֶׁל צְעִידָה בָּעוֹלָם הַקָּטָן שֶׁלָּךְ שֶׁמִּשְׂתָּרֵעַ בֵּין רְחוֹב רַמְבָּ”ם לְאִבְּן גַּבִּירוֹל,
מְגַשֶּׁשֶׁת בֵּין דַּקּוּיוֹת וּמִלִּים כְּפוּלוֹת מַשְׁמָעוּת.
מִדֵּי פַּעַם מַבִּיטָה לְאָחוֹר, מְוַדֵּאת שֶׁהֵם עֲדַיִן שָׂם,
מַסְבִּירָה לָהֶם אֶת הַחֻקִּים.
שִׁעוּר יַהֲדוּת, כִּתָּה ה’3, בֵּית יַעֲקֹב הֶחָדָשׁ
שִׁעוּרֵי בַּיִת: לְהָבִיא סֵפֶר הַתּוֹדָעָה לְמָחָר.
הַמּוֹרָה: זֶה סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בְּכָל בֵּית יְהוּדִי, תִּשְׁאֲלוּ אֶת אַבָּא.
בַּבַּיִת שֶׁלִּי יֵשׁ רַק סֵטִים שֶׁל סְפָרִים חֲדָשִׁים צְבוּרֵי אָבָק,
וְשׁוּטֶנְשְׁטֵין אַחַת שֶׁנִּפְתְּחָה שׁוּב וָשׁוּב וְרֵיחַ תִּסְכּוּל חָמוּץ עוֹלֶה מִמֶּנָּה.
שְׁכֵנִים חֲזוֹנִשְׁנִיקִים זֶה בֶּיְסִיק בְּסִפּוּר כִּסּוּי,
רַק לִדְפֹּק אַחֲרֵי שָׁלוֹשׁ וָחֵצִי. שָׁאַלְתִּי אֶת אִמָּא.
אַל תִּרְאוּנִי שְחַרְחוֹרֶת שְקוֻצוֹתַיי מַבְהִירוֹת תַּחַת מַלְבּוּשִׁי
אַל תִּרְאוּנִי כְּשֶׁסְּחַרְחֹרֶת מַרְגְּלוֹתַי וְקוֹלִי עָרֵב וַחֲרִישִׁי
כְּשֶׁאֶדָּמֶה לְצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גַּג אֵזַכֶר בִּכְנַפַיי וּבַקֶן
לֹא אַצְלִיחַ לִכְפּוֹר בִּדְרוֹר מַאַוַיַי וְלֹא בַּגּוֹזָל הַמִסְכֶּן
אַל תִּרְאְוּנִי שְשְזַפְתַנִי בְּחֻמָּה וְזוֹהַרִי דָעַךְ בְּאוֹרַהּ
אַל תִרְאוּנִי שהִזְעַפְתַּנִי לְתוּמָּה וְצוֹהַרִי גָדַל בְּאוֹרַהּ
וְעוֹדֶנִּי כָּאן בַּחֲשָׂכִי וְחִשְׁקִי וְאֵין מַרְפֵּא וּמָזוֹר
קְצָת מְסֻכָּן בְּתוֹכִי בְּחֵיקִי אַיֵּה הַדֶּרֶךְ חֲזֹר.
חוֹמַת הַיַּיִן קָרְסָה לְמוּלִי כָּל הַדָּם זוֹלֵג עַל הַמִּדְרָכָה זוֹעֵק -“אַל תַּפְקִירוּ פְּצוּעִים בִּשְׂדֵה הַקְּרָב”
וְהַדָּם מְנַסֶּה לְפַלֵּס לוֹ דֶּרֶךְ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹתַי בָּרֶוַח בֵּין כָּנָף לְכָנָף מְנַסֶּה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי כְּחֹמֶר בְּעִירָה
וְהַזָּרוּת, הוֹ הַזָּרוּת מָה יְהֵא עָלֶיהָ
בִּצְפוֹן תֵּל אָבִיב אֵין לִי רוּחַ בִּצְפַת אֵין לִי אֲדָמָה לִנְחוֹת עָלֶיהָ בִּירוּשָׁלַיִם אֵין לִי קוֹרָה לִשְׁהוֹת תַּחְתֶּיהָ
בְּמִזְרַח יְרוּשָׁלַיִם מִתְהַלֶּכֶת עַל אֲדָמָה לְלֹא שָׁרָשִׁים מַזְכִּירִים לִי אוֹתִי הַבָּתִּים כֹּה אֲרָעִיִּים שֶׁאֲפִלּוּ טִיחַ אֵין טַעַם לִטְרֹחַ וְלִמְרֹחַ הַדּוּדִים הַשְּׁחֹרִים עִם מַיִם מְבַעְבְּעִים נוֹשְׁקִים לַשָּׁמַיִם
וַאֲנִי, מִתְפַּלֶּלֶת שֶׁהַמַּיִם הַמְּבַעְבְּעִים בְּתוֹכִי יִסְדְּקוּ אֶת תִּקְרַת הַזְּכוּכִית שֶׁאֲנִי שְׂרוּעָה תַּחְתֶּיהָ אֲבֵלָה עַל אֲדָמָה פְּעוּרָה וַאֲנִי, מִתְפַּלֶּלֶת לְיוֹם שֶׁבּוֹ אֶת הַפְּלָטִינוֹת בְּגוּפִי אֶהֱפֹךְ לְסַכִּינִים אֶשְׁלֹף מוּל כָּל אוֹיְבָי
וַאֲנִי, אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי – לִפְעָמִים יַלְדָּה נוֹלֶדֶת מֵתָה
הֵי אַתְּ כְּבָר שָׁמְרוּ לָךְ לְמַעְלָה מָקוֹם בַּגֵּיהִנּוֹם וְלָנוּ בַּצַּד הַשֵּׁנִי מִלְגַּת כּוֹלֵל מוֹסִיפָה וּפוֹחֶתֶת הִיא הִיא הַכֹּתֶל הַמַּפְרִיד בֵּינֵינוּ וּבֵינֵךְ תִּתְמַסְּדִי כְּבָר רַבַּאק עִם סוֹצְיוֹלוֹגְיָה לֹא הוֹלְכִים לַמַּכֹּלֶת עִם עֹנִי כֵּן. שָׁכַחְתְּ? אוּלַי אֵין בָּךְ אֱמוּנָה שֶׁהִתְרַחַקְתְּ קְצָת 15 סֶנְטִימֵטֶר מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ וּשְׁנַיִם מִתַּחַת לַמַּרְפֵּק כְּשֶׁתִּתְקָרְבִי כְּבָר לֹא נִהְיֶה כָּאן אַל תָּדוּנִי שִׁפּוּטִיּוּת בּוֹנִים בְּיוֹם וּמוֹחֲקִים בְּגִלְגּוּל אוֹ שְׁנַיִם אֱמֶת נִמְכֶּרֶת אֶצְלֵנוּ בְּסִיטוֹנָאוּת לֹא כָּמוֹךְ קוֹנָה אֱמֶת מְיֻסֶּרֶת בְּכַמּוּיוֹת מִזְעָרִיּוֹת נוּ, 15 סֶנְטִימֵטֶר מִתַּחַת לַבֶּרֶךְ וְעוֹד שְׁנַיִם מִתַּחַת לַמַּרְפֵּק קָטָן עָלַיִךְ הַחַיִּים הֵם אִיקְס כָּלְשֶׁהוּ בָּרִבּוּעַ זוֹכֶרֶת?
עַל מִטָּה מֻצַּעַת זוֹרֵק חָמְרֵי גֶּלֶם מוֹדֵד אֶת הַמֶּרְחָק בֵּין הַמִּלִּים לַחֶדֶר הַמְּבֻלְגָּן מִסְּבִיבִי קוֹשֵׁר אוֹתָן בְּחוּטֵי הַבַּרְזֶל.
דַּוְקָא סִדַּרְתִּי אֶת הַחֶדֶר אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב אֲבָל מַשֶּׁהוּ נִשְׁאַר בָּאֲוִיר פָּרוּעַ וְכוֹעֵס.
בְּסָלוֹן בֵּיתִי אֲנִי צוֹעֵק חֲמָמָה לְגִדּוּל אֲנָשִׁים רֵיקִים מִמְּהוּמָה וְזַעַם מְשׁוֹרְרִים יָזוּעוּ בִּמְקוֹמָם יִתְעַנְּגוּ עַל רֵיחַ הַמִּלָּה וְלֹא יָזוּזוּ עַד שֶׁתָּבוֹא הָאַהֲבָה שֶׁיָּבוֹא הַמָּוֶת תָּבוֹא הַיְּשׁוּעָה.
הִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד עַל סַפְסָל בְּמֶרְכַּז בֵּית הַמִּדְרָשׁ וּבְפָנִים שְׁלֵווֹת קוֹרֵא שִׁירִים סְטֶנְדֶּרִים עָפִים עָלַי מִכָּל הַכִּוּוּנִים וְרֹאשִׁי מְנֻפָּץ נִשְׁפָּךְ לְכָל עֵבֶר וְכֻלָּם אוֹסְפִים אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַצֶּדֶק מִתּוֹךְ לִבִּי אֶל תּוֹךְ לִבָּם שֶׁיִּקְּחוּ הַכֹּל, שֶׁיִּקְּחוּ לְהֵיכָן שֶׁלְּאֵיפֹה שֶׁהֵם רוֹצִים הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁיּוֹדוּ לִי אֲנִי אֶת שֶׁלִּי אָמַרְתִּי.
פעם הייתי מבקש. כלומר, חשבתי שאני מבקש. מבקש במלעיל, מבקש השם, מבאאקש.
אני מתגעגע לשומרי אמונים. מתגעגע לטיש של שומרי אמונים, לסעודה שלישית ולריח הנורא של הדגים והקוגל והזיעה שמטהרת כמו הריקודים בקרב פזורינו בהקפה שישית. מתגעגע לי-ה ריבון, לי-ה אכסוף, לניגונים, לגעגוע. אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני הולך בלילות שבת הארוכים של מאה שערים כמו משוגע, צועד ברחובות ירושלמיים ארוכים, מאריך את דרכי בסמטאות קטנות עם ריח חם, מדבר לעצמי בג’יבריש של יידיש וערבית, משוחח עם חסידים בזברות בדמיוני, הם חושבים שאני משלהם.
יש לי פרפורמנס של מבקש. אני מכופף את השכמות, מהדק גארטל רחב במיוחד – כ”ו חוטים כמניין הוי”ה דמוי משי דמוי מבקש דמוי לב דמוי מפריד בין הלב לערווה. אנשים יכולים לחשוב שאני אחד מכולם. איזה תענוג, איזה פחד. אני מתענג על השייכות, אני מפחד להיתפס. מה יהיה כשיידעו שאני לא מכאן, שאני זר, שאני בכלל מרגל. הם מדברים אליי ביידיש ואני מהנהן, מפחד לענות, כי המבטא מסגיר, ואז כולם יצביעו באצבע חסידית לבנה שמעולם לא ראתה שמש ותמיד הייתה מוסתרת מחוץ לקפוטה, ויידעו שאני לא מכאן.
אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל. חב”ד פתחו אותו כדי לגייס את החסידים. בית הכנסת כאילו חסידי, אבל חב”ד מנצחת, כמו תמיד, כמו שרק חב”ד יודעת לנצח. אני נותן להם לשחק בי, נותן להם להרגיש שעוד רגע ואני נהיה חב”דניק לנצח. אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל עם טלית מושלכת על כתפי, געפלאכטענע עטרה מכסף לראשי, מבט חולם בעיניי, ופסיעות קטנות ברגליי. אני מחזיק בבית שחיי חסידות מבוארת על שבת. חסידות מבוארת על שבת זה הכי מבקשי שיש. אמצא לי במעייני ישראל חברותא ואלמד איתו חסידות מבוארת על שבת. ממלא וסובב. קל כל כך להיות מבקש, כלומר – להיות עם פרפורמנס של מבקש. ממלא וסובב, ואתם שלי. אני אסביר על ממלא וסובב, אני אסביר לכם, אני אוכיח לכם כמה אני יודע, ואתם תרצו שאהיה שלכם, שאהיה חב”דניק, שאגיע להתוועדות אחר הצוהריים.
בהתוועדות אחר הצוהריים אשתה הרבה וודקה זולה. הבחור שמחלק את הוודקה לא רוצה לתת הרבה, רק קצת, בשביל לחיים. הוא מפחד שישתכרו סתם. לא שותים סתם. רק משפיעים שותים הרבה, או חסידים ידועים בציבור. מבקשים בתחילת דרכם אינם שותים הרבה, אלא מוזגים בעדינות ואומרים די, גענוג, ומחייכים ומהנהנים בעדינות לבחור שמוזג. הם גם אינם יודעים לשתות. מאיפה יידעו? הם הגיעו עכשיו מהכולל, יודעים רק ללמוד גמרא וטור־שולחן־ערוך. אני לא מגיע מכולל, לא לומד גמרא, רק שלא אחשוף את עצמי. אחר כך הוודקה עולה למוח ואני כועס על המשפיע. כמה טיפשות יכולה להיות באנשים? כמה רדידות? כמה שקר? אתם תפסיקו עם זה! אני מהמם אותו בשאלה, מכניס המון מושגים בקבלה. הוא מתפעל מהמושגים בקבלה, ומתעצבן מהשאלה. זה הורס את כל ההתוועדות. הוא כועס, אבל עושה את עצמו כאילו הוא רק מבטל אותי בחיוך, ואז מתחיל את הבינוני. החסידים שהולכים למעייני לא מכירים שירים אחרים, אז החב”דניקים שרים בשבילם את השירים שהם מכירים. עשרה בסך הכול, אולי חמישה־עשר.
עכשיו יגיע הנושר, הפרובוקטור. אני כבר שרוף, מסומן. לא מביאים לי יותר וודקה. הבחור המוזג מסתודד עם המשפיע ושניהם מסתכלים עליי בדאגה. אבל עכשיו, לפי התסריט, צריך נושר. התוועדות צריכה התפתחות בעלילה, סיבוך, מתח, ואז פתרון – מפתיע! ודאי מפתיע. כולם רוצים להיות קרובים לקדוש־ברוך־הוא, שותים קצת וודקה בעדינות ואומרים גענוג, המתגייסים החסידים הוותיקים שותים יותר ומשתכרים וצועקים “ממלא וסובב” ובוכים, ובאמצע הסערה הרוחנית מגיע הנושר־מחמד, הפרובוקטור, האנטגוניסט, ומפוצץ את הבועה. אבל מעייני זה הוליווד, לא מיכאל הנקה, ויש את עקרון קליעת הרעים. החסידים עם טיעונים הרבה פחות טובים, אבל הם מצליחים, בעזרת המשפיע, לצרף את הנושר־מחמד לשורותיהם. כולם מכירים את הנושר־מחמד. יש לו סמארטפון והוא מספר לכולם על החדשות במוצאי שבת, והוא חבר טוב של כולם. אבל הוא כועס, כועס קצת, במידה שתאפשר לו להיות הנושר־מחמד אבל לא לצאת מהמשחק. הוא קם, כאילו מתנודד, וצועק על החסידים הנסערים “הכול שקר, הכול בלוף, לא ממלא ולא סובב, אני מנסה שנים וכלום לא קורה, לכו תנסו קצת לעבור משהו אמיתי בחיים שלכם”, והחסידים כאילו מנסים להושיב אותו, להרגיע אותו, וחסיד אחד, חדש במעייני, מסתודד עם חסידים אחרים ומנסה למצוא פתרון, הם צוחקים. המשפיע קורא לו, שיבוא לשבת לידו. עכשיו זה המתח. שימו לב, חסידים ומתגייסים חדשים. המוח שלי מתפוצץ, נראה לי שכולם יודעים שראיתי את הטריק, והם הולכים להוציא אותי, ולתלות אותי בעמוד חשמל ולכתוב “זה עונשו של מתחזה למבקש”. הנושר־מחמד יושב ליד המשפיע, והמשפיע מתחיל לדבר אליו ברכות מפליאה ובחוזק עצום, ושואל על הטיול שלו לתאילנד, והנושר־מחמד מספר שהוא היה בהכול, בסמים, בנשים, בתאוות – שלא תדעו – קשות מאוד, בכל הדברים הוא היה, וגם הלך לחפש את עצמו במנזרים של הודו, או תאילנד, הוא לא בטוח איפה. אבל המשפיע לא שם לב שהוא מחליף ארצות. אף אחד לא שם לב חוץ ממני. והמשפיע מתחיל לדבר אליו, אבל בעצם הוא בכלל לא מדבר אליו אלא אל כל החסידים, ומתחיל לומר שזה כלום, והכול שטויות, ושיעזוב את כל הדברים האלה, והקדוש־ברוך־הוא נמצא גם בהודו, וגם במנזרים, וגם באפריקה, וגם במקומות הכי גרועים, אין עוד מלבדו, והוא סובב, וממלא, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, למטה מעשרה טפחים, והכול כדי לגלות את אור אינסוף שלו, והנושר־מחמד מתחיל לבכות ושואל איך הוא יכול לגלות את אור אינסוף אם הוא רחוק כל כך ובהודו, וכולם מתחילים לשיר צמאה לך נפשי – השיר השמור לרגעי מתח בעלילה – והנושר־מחמד בוכה־בוכה־בוכה ושם את ראשו בחיקו של המשפיע ומתרפק, והמשפיע גוער בבחור המוזג שמנסה להזיז את הנושר־מחמד מחיקו של המשפיע.
אני שתוי כולי, מהגארטל ועד לשכמות המכופפות שמבקשות כבר להיחלץ מכאן. כולם חושבים שאני מבקש, גם האברך החסיד שלידי. אנחנו מדברים על כוונות האר”י לסוכות, והוא מהנהן בתנועות לא מורגשות בראשו. ההתוועדות ממשיכה, והנושר־מחמד כבר מצא את דרכו בחזרה לקדוש־ברוך־הוא, וכולם יודעים שהוא ממלא וסובב מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, ואני בורח החוצה למניינים המוקדמים של מעריב, ובחוץ כל המחפפים שסיימו את ההתוועדות בטרם עת צוחקים בקול מבדיחה של הנושר־מחמד, ואני בורח רחוק־רחוק, בלי מעריב, בלי ממלא וסובב, בלי כלום, משחרר את השכמות, מטה את ראשי ומטעין את עיניי במבט אטום, מסיר את כ”ו החוטים של הגארטל באבחה ומתיישב באוטו.
ספוטיפיי, ראפ גנגסטרים, הכי גבוה שאפשר, הכי חזק שאפשר, הכי בס שאפשר, אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני משוגע, נוהג, וכולם חושבים שאני חוטא וחצי גוי ששומע מוזיקה נוראית, ואני מסתכל על כל החסידים ברחוב במבט רחוק־רחוק, מלטף את הזברות שלהם ומסובב גארטל ענק מעל המצח שלי, מהדק כ”ו חוטים כנגד הוי”ה בחוזק. יש לי מיגרנה איומה.
ערביות יוצאות רעולות, וכל אדם.
אלא שדברו חכמים בהווה
(משנה שבת)
גְּאֻלָּה, שְׁנוֹת הַמ’. חָצֵר קְטַנָּה לְמִשְׁנָיוֹת וְהַפְתָּעוֹת לְפִי הַתּוֹר
כְּשֶׁגּוֹמְרִים לִלְמֹד בַּחֶדֶר. פֶּרֶק בְּקוֹל שָׁוֶה מִשְׂחָק קָטָן.
בְּלִי אֶה וְבֶּה, הָיָה מַפְטִיר הַמְּמֻנֶּה הַכְּרַסְתָּן, בְּעֵינָיו אוֹר תּוֹרָה
תְּמִימָה. הוֹוֶה נֶחְמָד שֶׁל מִשְׁנָה לְהַטְמִין לְכָל עָתִיד וְעָתִיד.
הָעֲרָבִיּוֹת שֶׁלָּנוּ, סָבְתָא זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, נִשְׁאֲרוּ אָז רְעוּלוֹת:
הַמִּשְׁנָיוֹת נֻגְּנוּ בְּפֶה מָלֵא וּבִתְנוּעָה שֶׁל כָּל אֶחָד אַחֵר.
כל התחיל כשאביו של החבר שלי, אריה, ניגש אלי בוקר אחד לאחר התפילה. הוא היה גם מגיד השיעור שלי בישיבה קטנה ולא רוויתי ממנו נחת. לא מזמן הוא נזכר בי והחליט שיש לו שידוך בשבילי. הודעתי לו בחיוך חצוף, שאני צופה שבסופו של העניין הוא יתרגז ויכריז שאין לו שידוך בשבילי. אמר שזה לא נכון, ומה אכפת לי להקשיב לו, למה סתם לא לשתף פעולה?! נכנעתי, אני בסופו של דבר אדם נחמד מאוד.
הוא פגש אותי שוב בשטיבלך של ‘סאטמער’ במאה שערים. דיברנו. הסברתי לו שכיום יש לי הרגלים בנושאים מסוימים וקשה לי להתעסק עם אנשים בגלל זאת.
הוא שאל אותי, כגון מה? לאחרונה עסקתי בלוגיקה, עניתי לו: לדוגמה, לוגיקה. הוא שאל אותי, מה הכוונה?
הבאתי לו דוגמה, והוכחתי לו שהוא לא מבין לוגיקה (וזה עניין פשוט סך הכל של תרגול והבנת טיעונים).
הוא שאל אותי האם אני מאמין בה’. עניתי לו כי גם זה כשל לוגי, הוא מסיט את הדיון…
שאלני, האם לרב שך הייתה תמיד לוגיקה?
עניתי, בטח שלא.
קרא לי: כויפער! והלך.
בשבת קודש לאחר הסיפור הזה פגשתי את בנו. פגשתי את הבן בבית כנסת שלי. הוא אמר לי: יש לי חדשות בשבילך. הוא כנראה רצה לדבר על ‘האינצידנט’ עם אביו שנכנס בי אישית ומתוך מטרה “לעזור” לי.
תוך כדי שאנו מדברים, אחיו הקטן מתערב. הוא שאל אותי: מה אני חושב על אבא שלו? עניתי: שאני לא מספיק מכיר אותו. אולם מן הקצת שהצלחתי, אני יודע שיש לו כשלים לוגיים, ופעם האח שלכם לכלך את חדר השיעורים בישיבה, ואביכם ציווה עלי לנקות החדר. סירבתי. הוא אמר לי שאם לא אנקה או לא אגיד מי לכלך, אני משחק עם העתיד שלי בישיבה. ובאמת לאחר כמה שבועות סולקתי מהישיבה בלי שאמרו לי מדוע. ואני עדיין לא מתחרט על ששמרתי על חירותי וכבודי ועל שלא הלשנתי.
כאן הם נכנסו בי ואמרו: אם אתה לא מכיר אותו מספיק, איך אתה יכול להגיד שיש לו כשלים לוגיים?! ומעשה אבות סימן לבנים.
אחרי זה שאלו אותי כשל לוגי מהו. והם המשיכו וטענו שזה לא משנה שזה כשל לוגי היות שהם מדברים בהיגיון. אמרתי שאם אין להם תרבות שיחה אין לי עניין להסביר. או אז הם אמרו לי שמי שלא מוכן להסביר, זה אומר שהוא לא מבין.
אמרתי גוט שאבעס יפה והלכתי.
ההונדה סיביק השכורה גלשה במורד ההר, חשה קרבה מטפיזית לאספלט השורק תחתיה. היא נכנסה למנהרה ארוכה בצד הצרפתי, חצתה במעבה האדמה את גבול צרפת והופיעה בחזרה על פני האדמה בצידו האיטלקי של הגבול. לרגע שאל את עצמו הנהג מה דינה של עבירת תנועה המתבצעת במנהרה זו, שהרי מן הדין הוא שלמשטרה האיטלקית, היחידה שחלשה על מבואה ומוצאה, אין שום סמכויות בשטח צרפת.
זוג נוסעי הסיביק עצר במלון הראשון שנקרה על דרכם. פקידת הקבלה הייתה אדיבה. רוח רעננה של קורקטיות אירופאית נשבה משיניה התואמות ששכולה אין בהן.
לצערה לא היה מקום. “העונה אמנם טרם החלה אבל אנחנו כרגע בשיפוצים בשניים מתוך שלושת האגפים. אולי בהמשך הרחוב, במלון אימפריאל, ואם לא שם אז בטוח בעיירה הבאה”. אלא שגם בקצה הרחוב ובעיירה הבאה ובזו שאחריה היו פקידות הקבלה אדיבות. אדיבות מדי. לבסוף מצאו משהו. אמנם במחיר מופקע והרחק מן הים, אבל שיהיה.
בבוקר שלמחרת, בחדר האוכל, לא יכלו שלא לחוש במבטים החרישיים שליוו אותם בהולכם מפינת הקפה אל איזור הירקות. הייתה זו תגובתם האינסטינקטיבית של נופשים בריאי-שיזוף שהותקפו בפראות על ידי משביתי שמחה בלתי מנומסים בעליל. תגובה אוניברסלית מן הסתם, שכן מבטים אלו ליוו את הזוג (הוא בחולצה לבנה, היא בקרחת) גם בשבתם על שפת הים, שואבים בדממה קרניים מתוקות של שמש.
כעבור שמונה חודשים, כשתשכב האשה, גסוסה והלומת אוקסיקודון, יעלו בה הזיכרונות מאותו טיול בריביירה האיטלקית. בהזיותיה, היא תעמוד בשמלת כלולות, תושקה ביין, תוענד טבעת ובן הזוג יאמר: “הרי את מצורעת כדת משה וישראל”. ומסביב תענינה כאיש אחד אומות העולם: “מצורעת-מצורעת-מצורעת”.
אַל תִּירָא יִשְׂרָאֵל, אַל תִּירָה.
אַל תִּירָה יַעֲקֹב, אַל תִּירָא בְּטֵקָה.
אַל תִּגַּע בַּנַּעַר, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹטֵר.
אַל תִּירָא יִשְׂרָאֵל, מִיּוֹסֵף הַנַּעַר.
אַל תִּירָא יִשְׂרָאֵל, אַל תִּירָה בִּיהוּדָה.
אַל תִּירָה בַּנַּעַר, בְּיוֹסֵף אָחִיךָ.
כֵּן תִּירָא יוֹסֵף, כֵּן תִּירָא בְּנִי יְהוּדָה.
כְּגוּר אַרְיֵה אַתָּה, בָּשָׂר וָדָם.
בְּרַח!
אַל תִּירָא, אֲדוֹנִי הַשּׁוֹטֵר.
פָּשׁוּט, אַל תִּירָה שׁוּב בְּנֶבְסוּ.
הַכְּלִי, הַיֶּלֶד לֹא צַעֲצוּעַ.
אָנָּא, אַל תִּירָה אֲדוֹנִי.
לֹא יִירָא, כִּי הַשֵּׁם עִמָּדִי.
אָנֹכִי, שׁוֹטֵר יִשְׂרָאֵל.
שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: פַּח! פַּח! שְׁ… לֹא סְרָק.
בְּטֶרֶם עֵת, שָׁב לְבֵיתוֹ, מְנוּחָתוֹ.
בּוֹר יוֹסֵף מַצֵּבָה, זִכָּרוֹן יִשְׂרָאֵל.
בַּתֵּה יִשְׂרָאֵל.
רֶגַע לִפְנֵי הַשֵּׁנָה
הַנְּשִׁימָה מִתְקַצֶּרֶת
אַתְּ חַיֶּבֶת לִלְמֹד לִסְלֹוחַ
אִם יֵשׁ אֵיזוֹ מִלְחָמָה שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת
אַתְּ כְּבָר לֹא תְּנַצְּחִי בָּהּ
יְנַצְּחוּ הַתְּעָלוֹת, הַחֲפִירוֹת, הַחוֹל שֶׁנִּזְרָק עַל צִדֵּי הַצְּלָעוֹת
הַטִּילִים הַקְּטַנִּים שֶׁעָפִים וְנִתְפָּסִים בָּךְ כְּמוֹ חִיטָּה
לֹא תְּנַצְּחִי
הַנְּשִׁימָה הִתְקַצְּרָה לִי וְנִפְרְשָׂה כְּמוֹ זַחַל
תִּפְרְשִׂי תִּפְרְשִׂי אוֹתָם עַל הָאֲדָמָה
שַׁחְרְרִי בְּרָגִים, תּוֹרִידִי אֶת הֶחָזִיָּה
מְעִיל בַּרְזֶל
אַתְּ לֹא תְּנַצְּחִי,
נְשִׁימָה עֲצוּרָה.
מֻתָּר לָךְ, מֻתָּר לָךְ.
לוֹמַר הַכֹּל,
מֻתָּר לָךְ.
גַּם כְּשֶׁאֵין אֲנָשִׁים, יֵשׁ חֵרֶם;
לִשְׁתֹּק אָסוּר לָךְ. מֻתָּר לְ… אָסוּר לָךְ לְ…
כֵּן, לוֹמַר אֶת שֶׁחָשַׁבְתְּ וְהִדְחַקְתְּ.
לֹא לִשְׁתֹּק וְלֹא לִלְחֹשׁ, לִצְעֹק
הַצּוֹעֵק, הוּא קוֹלֵךְ אֶת גּוּפֵךְ וְנַפְשֵׁךְ.
לִשְׁתֹּק, אָסוּר לָךְ.
זוֹהִי הַשָּׁעָה, הַהִזְדַּמְּנוּת. לוֹמַר מֻתָּר גַּם לָךְ,
אִישָּׁה חוּמָה,
אַתְּ הָאִימָּא, הָאָחוֹת וְהַבַּת.
הַשְׁמִיעִי אֶת נַפְשֵׁךְ, בְּגוּפֵךְ וּבְקוֹלֵךְ.
מֻתָּר לָךְ, אִישָּׁה חוּמָה.
בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל עָמְדוּ בַּמִּפְתָּן
וַאֲנִי: בֶּן יִצְחָק, בֶּן אַבְרָהָם, בֶּן אַף אֶחָד
מַגִּיעַ בְּרִיצָה
בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל אֵינָם מוּרְשֵׁי כְּנִיסָה
וַאֲנִי בְּהַצָּגַת הַקּוּשָׁאן שֶׁלִּי עַל הָאָרֶץ
עִם תַּאֲרִיךְ גִּיּוּס, תַּאֲרִיךְ שִׁחְרוּר
וּתְמוּנָה גְּרוּעָה מְאֹד.
הֵם לֹא הִבִּיטוּ בִּי בְּבוּשָׁה
רַק עָבְרוּ הָלוֹךְ וַחֲזֹר בְּגַלַּאי הַמַּתָּכוֹת.
הַשּׁוֹמְרִים יָכְלוּ לִמְנוֹת אוֹתִי עִמָּם
אַל תִּתְעָרֵב
הִתְעָרַבְתָּ כְּבָר דַּי וְהוֹתֵר
לֵךְ לֵךְ, אוּלַי בְּפַעַם אַחֶרֶת
אֲנִי, מוֹאִיז בֶּן הָרֹאשׁ
יְהוּדִי קָטָן
מִן הָעִיר הַבֵּינוֹנִית תֵּטוּאַן
אֲשֶׁר בִּצְפוֹן מָרוֹקוֹ
עָלִיתִי לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ
לָעִיר בָּהּ נִמְצָא הַקֹּדֶשׁ
כְּמִצְוַת סָבִי וַאֲבוֹת אֲבוֹתַי
לַעֲבֹד אֶת ה׳ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ
בְּטָהֳרָה
וְלָזֶה אֲנִי חוֹתֵר
וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.
טְרַנְסְפֵר דָּבָר נוֹרָא אֶלָּא אִם זֶה לַהוּא אֲבָל לַהוּא זֶה דָּבָר אַחֵר לְגַמְרֵי זֶה טְרַנְסְפֵר אָסוּר וְזֶה טְרַנְסְפֵר מֻתָּר זֶה לֹא אוֹתוֹ הַדָּבָר פֹּה זֶה אֲנִי פֹּה זֶה הוּא הַהוּא יוֹתֵר אֲנִי מֵאֲנִי טְרַנְסְפֵר דָּבָר נוֹרָא
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal