פרוזה

לוגיקה

גרשון מושקוביץ

 

כל התחיל כשאביו של החבר שלי, אריה, ניגש אלי בוקר אחד לאחר התפילה. הוא היה גם מגיד השיעור שלי בישיבה קטנה ולא רוויתי ממנו נחת. לא מזמן הוא נזכר בי והחליט שיש לו שידוך בשבילי. הודעתי לו בחיוך חצוף, שאני צופה שבסופו של העניין הוא יתרגז ויכריז שאין לו שידוך בשבילי. אמר שזה לא נכון, ומה אכפת לי להקשיב לו, למה סתם לא לשתף פעולה?! נכנעתי, אני בסופו של דבר אדם נחמד מאוד.

הוא פגש אותי שוב בשטיבלך של ‘סאטמער’ במאה שערים. דיברנו. הסברתי לו שכיום יש לי הרגלים בנושאים מסוימים וקשה לי להתעסק עם אנשים בגלל זאת.

הוא שאל אותי, כגון מה? לאחרונה עסקתי בלוגיקה, עניתי לו: לדוגמה, לוגיקה. הוא שאל אותי, מה הכוונה?

הבאתי לו דוגמה, והוכחתי לו שהוא לא מבין לוגיקה (וזה עניין פשוט סך הכל של תרגול והבנת טיעונים).

הוא שאל אותי האם אני מאמין בה’. עניתי לו כי גם זה כשל לוגי, הוא מסיט את הדיון…

שאלני, האם לרב שך הייתה תמיד לוגיקה?

עניתי, בטח שלא.

קרא לי: כויפער! והלך.

בשבת קודש לאחר הסיפור הזה פגשתי את בנו. פגשתי את הבן בבית כנסת שלי. הוא אמר לי: יש לי חדשות בשבילך. הוא כנראה רצה לדבר על ‘האינצידנט’ עם אביו שנכנס בי אישית ומתוך מטרה “לעזור” לי.

תוך כדי שאנו מדברים, אחיו הקטן מתערב. הוא שאל אותי: מה אני חושב על אבא שלו? עניתי: שאני לא מספיק מכיר אותו. אולם מן הקצת שהצלחתי, אני יודע שיש לו כשלים לוגיים, ופעם האח שלכם לכלך את חדר השיעורים בישיבה, ואביכם ציווה עלי לנקות החדר. סירבתי. הוא אמר לי שאם לא אנקה או לא אגיד מי לכלך, אני משחק עם העתיד שלי בישיבה. ובאמת לאחר כמה שבועות סולקתי מהישיבה בלי שאמרו לי מדוע. ואני עדיין לא מתחרט על ששמרתי על חירותי וכבודי ועל שלא הלשנתי.

כאן הם נכנסו בי ואמרו: אם אתה לא מכיר אותו מספיק, איך אתה יכול להגיד שיש לו כשלים לוגיים?! ומעשה אבות סימן לבנים.

אחרי זה שאלו אותי כשל לוגי מהו. והם המשיכו וטענו שזה לא משנה שזה כשל לוגי היות שהם מדברים בהיגיון. אמרתי שאם אין להם תרבות שיחה אין לי עניין להסביר. או אז הם אמרו לי שמי שלא מוכן להסביר, זה אומר שהוא לא מבין.

אמרתי גוט שאבעס יפה והלכתי. 

פרוזה

צרעת

ירון פז

 

ההונדה סיביק השכורה גלשה במורד ההר, חשה קרבה מטפיזית לאספלט השורק תחתיה. היא נכנסה למנהרה ארוכה בצד הצרפתי, חצתה במעבה האדמה את גבול צרפת והופיעה בחזרה על פני האדמה בצידו האיטלקי של הגבול. לרגע שאל את עצמו הנהג מה דינה של עבירת תנועה המתבצעת במנהרה זו, שהרי מן הדין הוא שלמשטרה האיטלקית, היחידה שחלשה על מבואה ומוצאה, אין שום סמכויות בשטח צרפת. 

זוג נוסעי הסיביק עצר במלון הראשון שנקרה על דרכם. פקידת הקבלה הייתה אדיבה. רוח רעננה של קורקטיות אירופאית נשבה משיניה התואמות ששכולה אין בהן. 

לצערה לא היה מקום. “העונה אמנם טרם החלה אבל אנחנו כרגע בשיפוצים בשניים מתוך שלושת האגפים. אולי בהמשך הרחוב, במלון אימפריאל, ואם לא שם אז בטוח בעיירה הבאה”. אלא שגם בקצה הרחוב ובעיירה הבאה ובזו שאחריה היו פקידות הקבלה אדיבות. אדיבות מדי. לבסוף מצאו משהו. אמנם במחיר מופקע והרחק מן הים, אבל שיהיה. 

בבוקר שלמחרת, בחדר האוכל, לא יכלו שלא לחוש במבטים החרישיים שליוו אותם בהולכם מפינת הקפה אל איזור הירקות. הייתה זו תגובתם האינסטינקטיבית של נופשים בריאי-שיזוף שהותקפו בפראות על ידי משביתי שמחה בלתי מנומסים בעליל. תגובה אוניברסלית מן הסתם, שכן מבטים אלו ליוו את הזוג (הוא בחולצה לבנה, היא בקרחת) גם בשבתם על שפת הים, שואבים בדממה קרניים מתוקות של שמש. 

כעבור שמונה חודשים, כשתשכב האשה, גסוסה והלומת אוקסיקודון, יעלו בה הזיכרונות מאותו טיול בריביירה האיטלקית. בהזיותיה, היא תעמוד בשמלת כלולות, תושקה ביין, תוענד טבעת ובן הזוג יאמר: “הרי את מצורעת כדת משה וישראל”. ומסביב תענינה כאיש אחד אומות העולם: “מצורעת-מצורעת-מצורעת”. 

האחר