הזמן עובר. הבלתי ייאמן הפך למצע של המובן מאליו. תערוכות ה-7 באוקטובר, גם אלו שהשתהו מעט, כבר מספיקות לרדת: במוזיאון ת”א הסתיימה זה כבר ‘שמיני עצרת’, התגובה האימפולסיבית לקרע שנפער במציאות. במוזיאון ישראל ‘שקיעתה של הזריחה’ עוד מוצגת; במוזיאון פתח תקווה עולה עכשיו ‘צלם הדברים: אלבום דרום’, בה 107 צלמים של הנגב הדרומי ארוזים יחדיו.

היחס הקרוב בין האמנות למציאות מזמן הרהורים על האוטונומיה האפשרית, אם היא נצרכת, באירועים מסוג זה. את שתי התערוכות הראשונות המוזכרות כאן הכתיר גדעון עפרת כ’תערוכות תוגה’ (בבלוג שלו, ‘המחסן של גדעון עפרת’, בפוסט שכותרתו ‘תערוכות תוגה’): תערוכות התוגה, עפ”י עפרת, עניינן ביצירת אוירה התואמת לאירועים, ובמרכז הביקורת – “התנועה בין הציורים המוצגים שבה ומוציאה אותך מהציור החוצה אל ‘נובה’, קיבוץ בארי וכו’. רוצה לומר, יותר מאשר חדירה לציורים, אתה משוגר מהם; יותר משהיצירה תשלח אותך אל הריבוי, היא משגרת אותך אל האחד”. הווי אומר, במקום שהתערוכה תפתח – היא סוגרת.

אליבא עפרת זוהי נקודת החולשה של התערוכות. הדימוי נשבה ברעיון שניצוק לתוכו. במקום דימוי ישנה כאן אילוסטרציה. גם אם לא נדון בשאלה זו בנוגע לתערוכות עצמן – ויש מה לדון, בנוגע לכל אחת מהן – המחשבה על היחס בין האקטואליה לאמנות מהדהדת גם שאלות גדולות יותר, על היחס בין אקטואליה למסורת, בין אקטואליה להיסטוריה ובכלל בין ההווה כהווייתו לצירי זמן נוספים.

אנחנו בשנה בה מעגל השנה היהודי נקרא לעזרתנו כמו רצף גיבורי-על כושלים המוזכרים באקספוזיציה לסרט בכורה לגיבור-על חדש. חנוכה נותן את כל מה שיש לו ונכשל, פורים נכנס בהתלהבות, חוטף את הכאפה שלו, מפנה מקום לפסח שגם הוא יורד מהבמה בבושת פנים וכן הלאה. ככל שאני חש, בניגוד לתנועה הרגילה שלנו בה אנחנו נכנסים כתיירים אל ההיסטוריה ומחפשים משהו מעניין, השנה אנחנו קוראים להיסטוריה לעזרתנו – או במילים פשוטות יותר, חשים ש”ההיסטוריה קורית עכשיו”.

התחושה הזו צפה בליל הסדר, חג החירות, בו מתבקש היה להתמקד בחירות העכשווית ולשאוב מהעבר אל ההווה; היא השתקפה, גם אם פחות, בשיעורי חג השבועות. אבל דווקא מכוח האבחנה של עפרת אני חושב להתבונן בכוח של התנועה ההפוכה: לא למשוך מהעולם הבא חיזוק לעכשיו אלא להניח את העכשיו שלי בתוך תנועה ארוכה יותר.

אצל עפרת היתה זו התבוננות באמנות שלא על מנת למצוא הדהוד לעכשיו אלא דווקא ההפך: להקריב את התחושה של העכשיו אל תֵמות שהיו ותהיינה, לבקש את ההדהוד של האקטואליה במקומות אחרים וכך  להיפתח אל עולמות חדשים. במובן מסוים, זו תנועה שאפשר לפתח גם ביחס להיסטוריה או ביחס למסורת: לא להתבונן במסורת כדרמה שמתנקזת אליי, אלא לראות כיצד הרגע של ההווה מאיר עבורי דרמות של העבר באור חי יותר, ומתוך כך להבין מהו הרגע שאני בתוכו. לחוש יותר את זרימת החיים. כיף זה לא, אבל אפשר שזה מציע יותר מהתנועה ההפוכה.

*

אם להיכנס עוד צעד פנימה, דומה שלא נכון יהיה לבחור באחד מן הצדדים. אי אפשר להסתפק בפחות מתנועה ביניהם: בין הקונקרטי למופשט, בין הדימוי למה שהוא מחביא מאחוריו. האמנות זקוקה לפרשנות הקונקרטית שנבנית ומתפרקת בכל רגע, שהיא פיגום לקווי המתאר העדינים של הדימוי עצמו, בו אי אפשר כמעט לאחוז.

מכיוון שזה קצת מופשט, הבה ננעץ זאת באירוע ספציפי, אירוע שבו אני ממלא תפקיד, למרבה המבוכה. ובכל זאת, גם ‘עולם נמלה’ עשוי לחשוף דבר מה על הקן כולו.

בימים אלו אני אוצר יחד עם אלחי סלומון תערוכה בגלריה גאולה שבבית אורי צבי; התערוכה נקראת ‘לשם ובחזרה’ והיא עוסקת באמנים שיצרו בימי המילואים שלהם בשנה האחרונה. רישומים, צילומים ומיצבים ששורש כולם בחוויית המילואים שהיא זמן ביניים במרחב ביניים שכולו ערפל. במהלך ההכנות לתערוכה מצאנו את עצמנו מתלבטים בשאלת התוויות של היצירות, הלייבלים: האם מעבר לשֵם, טכניקה ושנה, כדאי לפרט את סיפור שירות המילואים של האמן, או למצער – להוסיף יחידת מילואים, כרמז? אולי תפקיד? גיזרה?

הרווח ממהלך כזה הוא ברור: סיפור שמקבל פנים, מרחב, עלילה. כך היו דמויות החיילים מספרות סיפור לחימה או הפוגה, הנופים היו האויב או האוהב, וכל עבודה היתה מספרת גם על סיפור יצירתה ותנאי העבודה של האמנים. כל עבודה הייתה לחלון למציאות אחרת.

אבל אם נחזור לעפרת – למרות העוצמה שבקישור בין היצירה לסיפור יצירתה, יש בכך גם החמצה מסוימת של האופי שלה כדימוי עצמאי. לעבודת אמנות יש יכולת לשקף לא רק את סיפור ההתפתחות שלה, אלא כל סיפור שנכנס לקווי המתאר של התוצאה הסופית; אילמותה של היצירה אינה חולשה אלא כוח.

ואם כך הרי שהיצירה היא חלון – אך לא לתנאי יצירתה, אלא למימדים האנושיים שבאו לידי ביטוי בתנאים אלו. לחיים שזרמו דרך האופי הספציפי הזה, אך הם גדולים ממנו. ליצירה הגמורה יש יכולת לפתוח חלון אל המרחב האנושי העל-זמני, שזמן הווה הוא רק אחד ממופעיו.

*

כאמור, הפגישה עם ההווה אינה בהכרח חוויה חד-מימדית. אצל עפרת הרגש שהדימוי מעורר הוא חיסרון, והחוויה האינטלקטואלית עיקר; כשהיא נחלשת ‘נחשף הזיוף’, הייתי אומר. אני מבקש לתאר חוויה עדינה יותר, שבה המרחק תמיד נועד לחזרה אינטנסיבית יותר אל ההווה, וההווה אינו מוותר על פרספקטיבה רחבה. לשם ובחזרה, הייתי אומר.

מדי פעם מתעורר מתרדמתו דיון הטוען כנגד אמנות פוליטית.
הדיון על אמנות פוליטית כן או לא, נשמע כדיון נקי, אקדמי, אשר כל מטרתו להנפיק אמנים שיוציאו תחת ידם יצירות אמנות טובות.
האם זה אכן כך?

מזהירים אותנו מפני אמנות פוליטית שמאחוריה עומד אמן בעל אידאולוגיה לוהטת, שכל יצירותיו הן כרזות עמוסות סימני קריאה. אומרים לנו שזו לא באמת אמנות, אלא ניסיון לשטוף את מוחנו, ולכן זהו מעשה רע, רע מאוד. היזהרו אמנים מהחדר האפל הזה. התרחקו ממנו לבל תתויגו כיוצרים גרועים. שטוחים. או הגרוע מכל: משעממים.

האמת, צודקים.

אבל לא בגלל הבעייתיות של המסר הפוליטי.

צודקים המזהירים מפני שיממון, ואכן הזדמן לי לראות די הרבה אמנות מעייפת מן הסוג הזה. הם צודקים לא בגלל המסר, אלא בגלל הבנאליות. בגלל החזרתיות. משום השימוש בחומר שנלעס עד זרא, והוצג שוב ושוב בכל במה, משרה סביבו יובש אפרורי ומרדים.

מה כוחה של אמנות טובה?

אמנות טובה מצליחה לחדור פנימה, ישירות אל הרגש, בלי לעבור דרך ההגנות השכליות שלנו.
כשאנחנו קוראים מאמר או ספר עיוני, אנחנו מפעילים את כוחות החוכמה, בינה ודעת שבנו. אלה הם סננים שיכליים הבוחנים מידע ומחליטים האם הוא ראוי להיכנס לליבנו, או לא. האם המידע העומד בפנינו ראוי לעצב אותנו, או שמא מזיק ועדיף להתרחק.

יצירת אמנות טובה הינה פתיינית חמודה המצליחה לדלג על הסננים וההגנות הללו. היא יכולה להיות פתיינית ביופייה, או פתיינית מלהיבה, חכמה או מרגיזה. בפתיינותה היא מפלרטטת עם הדמיון, שהוא למעשה מעין מקרן פנימי של מאגר הזיכרונות האישי (ולעיתים גם הקולקטיבי). כפלרטטנית טובה, יוצרת האמנות חיבור מיידי ורב עוצמה בין המערכת הרגשית לבין המסר שהיצירה מעבירה.

באומרי ״יצירה טובה״ איני מתכוונת לשיפוט מוסרי בין טוב ורע, אלא לסקאלת המוצלחות האמנותית, יכולתה של היצירה לקלוע אל הטעם, ולהשפיע על הצופה. לשם המחשה, אתאר לכם יצירת אמנות טובה מאוד, שעושה היטב את העבודה.

בציור ״בדיקת כשרות״ האמנית זויה צ׳רקסקי ציירה זוג צעיר שעומד במטבח ביתם. לזוג חזות דתית בהגזמה – האם לבושה בצניעות, בידיה תינוק. האב ואפילו התינוק חובשים כיפה. על שולחן המטבח מוצגים לראווה חלות, גביע יין, נרות שבת. במרכז הסצנה ניצבת דמות נוספת, דמותו של רב. גופו השחור והגדול ממלא את חלל המטבח. מולו המקרר הפתוח של בני הזוג. ניכר שהרב נבר בין המאכלים עד שמצא מה שחיפש – סיר אדום וגדול. הסיר פתוח ומציץ מתוכו חזיר.

ביצירה המצויינת הזו האמנית מעבירה סיפור של אנשים, כנראה מחייה שלה. אך יחד עם היות היצירה סיפור, היא ללא ספק גם בעלת אמירה פוליטית. היצירה מצויינת כי היא מהפנטת, מצויירת היטב, ומיד מעוררת סערה ריגשית גם במי שלעולם לא ישקול להכניס חזיר למקרר הפרטי שלו.

מה קורה כאשר נמצא מולנו משהו שמצליח לחדור לליבנו באופן ישיר, כמו סוס טרויאני, ולהשפיע עלינו עמוקות ללא כל הגנות? משהו שמצליח לחמוק משומרי הסף של הלב, הסננים השיכליים?

אמנות היא תקשורת. אמן מביע את עצמו דרך היצירה שלו, ואמן מעוניין להשפיע על השיח התרבותי דרך היצירה שלו. כשהיצירה טובה, היא תסקרן אותנו, ואנחנו נרצה לפענח את חידתה: מה חווה האמן שיצר אותה. הסקרנות תפתח את שערי ליבנו ותאפשר לעוצמת המסר היצירתי להגיע אלינו פנימה.

יצירה אמנותית טובה יכולה להיות פוליטית, סיפורית, ריגשית – העיקר שתסקרן. שתגרום לנו לעצור מולה ולומר לעצמנו – וואו. מה? לעומתה יצירה גרועה היא יצירה שנעיף בה מבט קצר ומיד נמשיך הלאה בדרכנו, עייפים וקצרי רוח.

אני חשה שהאזהרה החמורה הנשמעת כנגד יוצרים ממגזר ספציפי שלא ליצור אמנות פוליטית לא באה כדי לשמור על האמן או על מעיין היצירה שלו, אלא כדי לנתבו. כדי שלא יעז להביע את הדברים שהמזהיר לא רוצה לשמוע. או אולי נכון יותר לומר, שהמזהיר לא רוצה להרגיש. כי התחושה היא של חץ ישיר לתוך הלב.

האזהרה אם כן, היא מניפולציה על האמן. דרך להסליל את יצירתו שתהא נוחה לעיכול לאותם בעלי הדיעה הקובעים ״מהי אמנות טובה״. במילים אחרות, אמצעי לשלטון רודני באמירות התרבותיות.

הייתי רוצה לומר ליוצרים שיחושו בנוח לבטא את מחשבותיהם בדרך שנראית להם טובה. שילמדו מניסיונם המצטבר מתי האמירה שלהם מסקרנת ומתי היא משעממת. שילמדו מהכשלונות איך לשפר, ואיך למצוא את הדרך הטובה לומר מה שעל ליבם. ממש לא הייתי רוצה לעצור את הנביעה ולקבוע מעליה שלט ״אסור״ או ״זהירות״עוד לפני שיצאה לאוויר העולם.