פרוזה

שיגעון

שירה גץ-ווקר

תומר הכיר מקרוב את השיגעון של אימו, הוא ידע לזהות אותו ממרחק גדול, מקצה הרחוב, מהספסל האחורי של האוטובוס, ממגרש הכדורסל ליד הבית של סבתא. פעם זיהה אותו ממרחק שתי ערים, הוא זיהה את הריח מתפשט בכל גוש דן עד אליו. תומר הכיר מקרוב גם את הטעם, משהו שהופך ממר למלוח וממלוח למר, טעם שצף ועולה מהחזה אל הגרון. הוא הכיר אותו מקרוב עד שפעם שרטט אותו מכל הכיוונים, גם את הנימים הכי דקים, ועשה לו ממנו מפה עם כל המסלולים שיידע בקלות לעקוב איך נכנסים ואיך יוצאים. הוא הבין שטוב להכיר מקרוב כי ככה מופתעים פחות. לכן השיגעון ותומר נעשו קרובים עם השנים, למרות שלא היה שלו, השיגעון היה שלה, הוא הכיר אותו מבפנים, והם מנהלים שיחות ארוכות אל תוך הלילה, שיחות של משא ומתן, תומר אומר תן לי אותה בחזרה והשיגעון מדבר על סרט שראה לאחרונה, ותומר מתעקש תן לי אותה וקח כל מה שתבקש במקומה, למרות שכבר לקח הרבה ושלא נשאר יותר מדי מה. פעם אמר הרופא לתומר שסוכרת נעורים לא באה לו סתם ככה, ושכנראה הוא צריך לא לקחת ללב, אבל תומר ידע שזה חלק מהמיקוח שלו עם השיגעון, הוא ייתן את הלבלב ואחר כך את הלב, לב ולבלב זה דומה, והוא, השיגעון יעשה דבר מה לטובתו ויחזיר לו את אימא אפילו לאיזה זמן אפילו קצר, והם יצחקו באמת כשהוא יספר לה בדיחה ויהיה לה מבט כזה בעיניים שהוא זוכר מלפני שכל זה קרה. ולמרות שכבר עבר לפנימייה רחוקה ושנמצא בה על תנאי, שהוא לא יודע להגיד בדיוק על מה, ושהבטיח שם הבטחות שיתמיד על השגחה ועל תרופות ושיספר על המחשבות שלו באיזה קבוצה, כשהשיגעון בא לאימא הוא יודע, ומייד אורז מזוודה וחוזר חזרה בלי אישור יציאה. והוא חוזר לצפות מקרוב בריקוד של ידידו הוותיק איתה, את הצעדים הקלים שבהם הוא מניף אותה מעלה ומוריד מטה ומסחרר בסיבובים גדולים עד שקשה לזהות מי זה מי בתוך הסחרחורת. ואחר כך תומר נשאר לנקות ולאסוף, ולהשליך, ולכסות, ולהקשיב לה כשבוכה אל תוכה. ואפילו שהוא מפחד נורא הוא נשאר לראות איך מתמוטטים קירות ליבה ואיך היא יוצאת מעורה, ותוהה אם נשאר לו דבר מה לתת לשיגעון תמורתה, אולי את שני החברים, הלימודים, האהבה לציור, את הביקורים אצל אבא, אולי את שמחת החיים, את זיכרונות הילדות האחרונים העמומים, את ההתמכרות למסכים, את המשיכה לנשים, את האמונה באלוהים, וכשהוא מציע אחר כך את כל אלה לשיגעון בשיחתם הקבועה, השיגעון לוקח ולוקח בהסכמה גמורה, ומוכן להביא בתמורה תקווה, משהו שדומה למשאלה. ותומר שמכיר מקרוב את השיגעון יודע שמילה שלו זה לא מילה אבל מסכים לקבל דבר מה, וכשהשיגעון שלה הולך, עם כל מה שהיה פעם של תומר, היא פותחת את דלת החדר ומלטפת את גבו החשוף והרועד ומציעה לו בקולה העייף שילך לטפל בדיכאון ושטוב להוציא ושהיא כאן בשבילו, ותומר מבין שהיא לא מבינה שתומר כבר נתן הכול עבורה ושלא נותר לו דבר לפעם הבאה, ושעכשיו היא לבד במערכה כל כך לבדה, הוא צועק עליה ‘עופי מפה זונה’ ושוקע בשינה עמוקה.

התבגרות