פַּעַם פָּרַח כָּאן גַּן

בְּשַׁעַר הַיִּשּׁוּב הַיָּשָׁן הַקָּטָן:

לְפָנִים ‘קִבּוּץ עוֹלֶה עַל הַקַּרְקַע’ בָּעֵט

הַמְּשׁוֹרֵר: מוֹלֶדֶת.

וּבְטֶרֶם צִפִּיָּה נוֹלְדָה וְכָל תִּקְוָה:

לֹא הָיְתָה אֶלָּא אַהֲבָה.

 

הֵיכָן הֵם עֵרָן וְגַלִּית וְרֹנִית?

אֵיפֹה רְוִיטָל וֶאֱיָל יָרֹן וְשָׂגִית?

 

הֵיכָן הַיְּלָדִים הַמְּחַיְּכִים וְשָׁרִים בַּתְּמוּנ

עַל מָטָר וְשַׁבָּת וְאוֹת (לַבָּאוֹת)?

וְרַק שֻׁלָּה הַגַּנֶּנֶת הַנִּצְחִית

עֲטֶרֶת זָהָב לָהּ לְרֹאשָׁהּ: בְּיָדֶיהָ חַמָּנִית

גַּם נַרְקִיס תְּטַפַּח לְאוֹת

כִּי רַק אַהֲבָה תַּעֲנֶה אֶת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת.

 

1     המשורר הנרמז כאן הוא שאול טשרניחובסקי – שנכח במעמד – וחיבר פואמה בשם זה לרגל הקמת מצודת-אוסישקין ג’ (לימים מושב שאר ישוב), אשר בגליל העליון, ב-1940.

א

בִּצְהֹב עֵשֶׂב וְחוּם מְעֻפָּר

נַדְנֵדָה מְאֻלְתֶּרֶת

בַּחֲצַר הַבַּיִת הַיָּשָׁן

שֶׁלֹּא הָיָה אִתִּי

שֶׁלֹּא הָיָה בֵּיתִי:

בֵּין הָעוֹנוֹת תָּלוּי.

 

תַּלְתַּלִּים

בְּלוֹנְדִינִיִּים שְׁבִיל בַּצַּד

(תָּמִיד וּלְעוֹלָם בַּצַּד).

בְּדַל חִיּוּךְ מְאֻלָּץ מְרַצֶּה

לַמַּצְלֵמָה.

בְּלִי מָה.

 

ב

בְּתַצְלוּם מְבֻיָּם לֹא פָּחוֹת:

בַּקַּיִץ בְּדַרְכִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר

הַתִּיכוֹן:

מַשְׁפִּיל עֵינַיִם בִּמְבוּכָה חֲרוּכָה

אֶל סֵפֶר הַשְּׁיָרִים

מֵעוֹלָם שֶׁהָיָה תָּם וְשָׁלֵם וּפָתוּחַ

לָרוּחַ: שֶׁיָּרִים.

 

 

משהו רע

 

 

מַשֶּׁהוּ רַע
קָרָה
מַשֶּׁהוּ רַע
קָרַע
הִצִּיב עוֹרֵב עַל גַּג בֵּיתִי
וְהוּא אוֹמֵר
שִׁירָה.

 

 

 

מֵרוֹם

 

 

בַּבֹּקֶר
אֲנִי מְנַשֵּׁק אֶת תְּמוּנָתְךָ,
מְבַקֵּשׁ סְלִיחָתְךָ
כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.
מֵרִים מִשְׁקוֹלוֹת
הָאוֹר הַכָּבֵד
לְפַלֵּס דֶּרֶךְ
לְעוֹד יוֹם.

 

 

 

לעצמנו

 

 

לָמָּה?
מִלְמַלְנוּ לְעַצְמֵנוּ.

לֹא צָעַקְנוּ
לֹא בִּקַּשְׁנוּ
בֵּין כֹּה וָכֹה
אֵין

מִי

 

 

 

זו הארץ

 

 

הִיא הִנִּיחָה כַּף יָדָהּ עַל יָדִי
וְאָמְרָה:
אַתָּה לֹא אָשֵׁם
וְאֵין עָלֶיךָ קְלָלָה

זוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת
וְהַנַּחְס.

 

 

 

זה לא החניכיים

 

 

חַכִּי שָׁלוֹש שָׁעוֹת וְהַשְׁקִי אוֹתוֹ הַרְבֵּה מַיִם
אָמַר הָרוֹפֵא הַמַּרְדִּים לְאִשְׁתִּי
לְאַחַר נִתּוּחַ הַחֲנִיכַיִם.

כָּךְ תִּתְפּוֹגֵג שְׂמִיכַת הַפּוּךְ
הַנַּרְקוֹטִית.

גַּם לְאַחַר שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת
לֹא הִסְכַּמְתִּי לִשְׁתּוֹת.

 

 

 

שכבות צבע (שיר על שיר ישן)

 

 

אמשיך

 

 

אֲנִי דַּף לָבָן
וַאֲנִי מַחְלִיט
בְּאֵילוּ צְבָעִים אֶשְׁתַּמֵּשׁ.
גַּם אִם דְּיוֹ יִשָּׁפֵךְ
וְכֶתֶם יָצִיף אֶת סִיבַי
אֶקְפֹּץ אֶגְרוֹפַי
וְאַמְשִׁיךְ לְהַחְלִיט:
אֲנִי דַּף לָבָן

 

 

אֲנִי לֹא זוֹכֵר
אִם “אַמְשִׁיךְ” נִכְתַּב מֵעַצְמוֹ
אוֹ שֶׁהִכְתַּבְתִּי אוֹתוֹ לְעַצְמִי,
הֶהָיָה זֶה לְאַחַר יֵאוּשׁ
אוֹ פֶּרֶץ שֶׁל תִּקְוָה?

הַיּוֹם הַדַּף נִרְאֶה
כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁל גֶּ’קְסוֹן פּוֹלוֹק:
צְבָעִים שֶׁהוּטְחוּ, נָזְלוּ
נִמְרְחוּ וְכִסּוּ
וְלֹא בָּרוּר אִם מְדֻבָּר בְּקִשְׁקוּשׁ
אוֹ בְּמַשֶּׁהוּ יָפֶה.

וְאוּלַי, צָרִיךְ מָטוֹס
וּמְפַעְנֵחַ תַּצְלוּמֵי אֲוִיר
שֶׁיֹּאמַר לִי:
רְאֵה,

זֶה אַרְמוֹן!

הִנֵּה הַמִּטְבָּח,
הִנֵּה חֲדַר הַשֵּׁנָה
וְכָאן הָיָה
חֲדַר הַיְּלָדִים.

 

 

 

אמרות חכמה

 

 

“נהגתי לחפש כוח וביטחון מחוץ לעצמי, אבל הם נמצאים מבפנים”
אנה פרויד

“הליכתנו תהיה נוחה יותר כשעינינו מופנות קדימה, מאשר אם יוסבו לאחור”
ג’רום ק’ ג’רום

“אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים”
אנה פראנק

“הסערות גורמות לאלונים להעמיק את שורשיהם”
ג’ורג’ הרברט

“אני דף לבן, ואני מחליט באילו צבעים אשתמש”
גיורא פישר

אַל תְּזַיְּנוּ לִי אֶת הַשֶּׂכֶל, בְּיִחוּד אַתָּה, גִּיּוֹרָא.
הַבֵּן שֶׁלְּךָ מֵת
וְאַתָּה אוֹמֵר שִׁירָה?