היא פקחה את העיניים בבת אחת והסתכלה סביב, בלי להניע את הראש, אוספת מידע על מצבה. היא מצאה שהיא בחדרה, קרני השמש הנעימות שחדרו בעד החלונות שידרו עליצות ונועם, אביב. מיששה את הכותונת העייפה, הציצה בשעון. סוף סוף סובבה ראשה ימינה כדי לאשר שהוא אינו במיטה.
“השם”, נאנחה בקול רם ולא יציב. הוא לא הופיע אבל העובדת הזרה כן. בוקר טוב, אמרה במבטאה המוזר ועזרה לסבתא להתיישב במיטה, הלבישה אותה בשמלה נקייה וסייעה לה בהתארגנות הבוקר. לאחר מכן הובילה אותה באיטיות אל פינת האוכל ושם הגישה לה תה חם. סבתא המתינה בחוסר עניין לארוחת הבוקר שלה ובינתיים כרסמה שקדים וצימוקים מאובקים שעמדו בקערה על השולחן. אחר כך קיבלה חביתה וקצת לחם עם גבינה, אכלה מה שאכלה ופנתה לעבר הספה הגדולה. כשכמעט הגיעה נזכרה פתאום, “טלפון”, אמרה ביובש לעובדת וזו הביאה את הטלפון האלחוטי והניחה על הספה, לצד עלוני שבת ישנים.
סבתא הסבה בכבדות על הספה הגדולה. “איי איי איי, השם”. היא הביטה מהחלון וראתה על גג הבניין הסמוך את חברותיה היונים. אגש להאכיל אותן, חשבה, וכשהביטה לכיוון החלון שלהן, נזכרה ונשארה לשבת. בחלון הזה האכילה במשך עשרות שנים יונים שמנות ונאמנות שהיו מגיעות כמה פעמים ביום לקבל את ארוחתן: שאריות של אורז פרסי משובח שנאסף מצלחות של ילדים, נכדים והרבה הרבה אורחים. כשהיו מגיעות הייתה מסדרת להן את האורז במגשים בחלון של המבואה ומתבוננת בהן אוכלות. היונים מצידן היו משאירות לה לעתים מנחת תודה, ביצה קטנה, והיא הייתה מכינה מזה חביתה לנכדים המסוקרנים.
היונים לא היו קליינטיות בלעדיות. היא עצמה עיניים והרהרה בימים אחרים, כאשר היו שניים. ביתם היה פתוח לכל אורח, ומי לא רצה להיכנס? במוצאי שבתות, הבית היה מתמלא פתאום אורחים. אחיה ואשתו, ילדיו והעובד שלו במכולת, שכן מטהראן שהיה בסביבה, השכנה מדירה 14, שני חברים מבית הכנסת ועוד ועוד, כל אלה בנוסף לילדים שעשו את השבת בביתם. הכיסאות היו מסודרים בין הספות, בסמוך לקירות הסלון, וכך היה נוצר מעגל גדול של אורחים, שלא הפסיקו להגיע. הוא היה יושב ומשוחח עם האורחים, מחייך את החיוך היפה שלו. היא הייתה עומדת במטבח, מקלפת פירות בחריצות ומסדרת את התקרובת בידיים מיומנות. הנכדים הצעירים היו מובילים לסלון קעריות עם צימוקים, שקדים, פירות טריים ודברי מתיקה מעשי ידיה, עוברים בין האורחים, אחד אחד לפי הסדר, ומשדלים אותם לטעום מהכול ולא להחסיר דבר.
“היו ימים…” אמרה לעצמה במרירות. את הקשר האמיץ עם היונים נאלצה להפסיק אחרי ששכנים מחו על הלכלוך בחלונותיהם. את הקשר איתו הפסיק מלאך המוות בכבודו ובעצמו. הילדים, הנכדים…? הוגיעה את מוחה. היא נטלה את הטלפון לידה וצלצלה למשרד של בכורה האהוב עליה, שאיתו שוחחה מדי בוקר. קול אישה בקע מהשפופרת. “אליהו?” שאלה משועשעת, ספק מוטרדת, “הוא יצא לפנסיה, הוא לא עובד פה כבר. תרשמי את המספר שלו, טוב?” היא רשמה את המספר. ואז הוסיפה לשבת, מבולבלת, הטלפון בידה. יונה אחת התקרבה לחלון הגדול בסלון, התיישבה באדנית הפרחים החרבה והציצה פנימה. “יונה, יונה”, זימרה לה סבתא בלצון, “איפה חבר שלך? יונה?” היא דימתה לחשוב שהיונה והיא חולקות גורל משותף. גם היא והוא היו פעם זוג יונים. למרות זאת נשארה לבד. היונה הביטה אנה ואנה, אחר התחפרה קצת בתוך האדנית.
כעבור זמן קצר הופיעה עוד אחת, הצטופפה איתה באדנית הצרה, עד שקשה היה להבחין בין כנפיהן. הן המריאו יחד ועפו הרחק משם. “איי איי איי”, אמרה סבתא, “איי איי איי”.

העיניים סגורות. הגוף לא זז. חסר הכרה ומונשם. הוא שוכב על הבטן. החזה מוגבה קלות. מכונת ההנשמה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רופאים ממוגנים וסטריליים נכנסים מדי פעם ובודקים סימנים חיוניים. גם החדר סטרילי אך אין הוא יכול לנגיפי הגעגוע שתוקפים את המערכת החיסונית הגמורה שלו. הם מקיפים אותו. הריאות בתפוקת אפס כמעט אבל הראש בקיבולת מלאה. חודרים לו לעצמות. מד הגעגוע מכוון אל האזור האדום בשעון. מאיים להתפקע.
העיניים שלה פקוחות כבר כמה לילות. לא מפסיקה לזוז. בהכרה מלאה ונושמת. הבית סגור אך החרדה מטפטפת פנימה ומקיפה אותה. הוא הבטיח שתמיד נהיה יחד. שלא נתפרק. שנתרפק.
הצפצוף המונוטוני בחדר הסטרילי מספר שהוא עדיין כאן אבל משמיט את השאר. שבועיים לבד וכבר הכול קורס אצלו. רק המכונה מחזיקה אותו שלא ילך. דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. רשרוש הרופאים הממוגנים, הנכנסים מדי פעם, מתמזג עם קונצרט הרעשים שמפיק החדר. הוא חושב עליה, זוכר שהבטיח שתמיד יהיה שם בשבילה, בטוב וברע, שלא יתפרקו. שיתרפקו. ועכשיו כמו טמבל שוכב על הבטן בחזה מורם ונותן למכונות לדחוף לו אוויר. הוא מקבל אותו בהכנעה. היא לבד עכשיו. מהדהדת בראשו. מסתובבת בבית. כמו חיית בר בכלוב, חושבת לעצמה איזה מין דבר זה להיות ככה לבד, בלי אף אחד שאתה מכיר, בלי האישה שלך שתחזיק לך את היד, שתדבר איתך גם כשאתה חסר הכרה ומונשם, שתדאג לך מקרוב, כמו שרק היא יודעת, למודת ניסיון של שנים שכבר לא סופרים. איך אפשר ככה בלי אף אחד להיות איתו, שואלת את הכלום שסביבה. שאלות של סימן קריאה. מה זה החיים האלה אם אחרי כל השנים ביחד אי אפשר פשוט להיות ליד. את זה כבר נדמה היה לה ששאלה בקול, לעצמה, כשהיא לבד, אז התיישבה במטבח על הכיסא שלה, מסתכלת על כוס הקפה שלו שעדיין מונחת על השולחן. בלי סוכר. כוס זכוכית. כן כן אני יודעת. מהדהד בראשה.
אין חיסון לגעגוע שלו, אין כדורים שיכולים להרגיע את כאב ליטופי הפאנטום שלה. על הלחי, עכשיו על המצח. יד שמכירה כל קמט מלטפת בעדינות את הראש. כואב לו כשהיא מחזיקה לו את היד. החדר ריק וקפוא אבל האצבעות שלו מזיעות. הוא בוכה ואף אחד לא רואה את זה. חסר הכרה ומונשם. הוא לוחש לה באוזן נראה לי שסוף סוף התחלתי לחבב אותך וזה מצחיק אותה. הגיע הזמן היא עונה לו, רק חמישים ומשהו שנה ביחד. מהדהד בראשה. איך זה שאנחנו כל כך זקנים ועדיין לא יודעים אידיש. זה בושות שתדעי לך. בסוף החבר’ה של הדיור המוגן עוד יחרימו אותנו ונראה אותך מסתדרת בלי בינגו כל כך הרבה זמן. היא מחייכת ודומעת. הדהוד. רוצה רק כמה דקות עם השטויות שלו. שיידע שאני איתו. שלא יחשוב ששכחנו. שהתייאשנו. אין חיסון לגעגוע שלה.
הצפצוף המונוטוני לא מעניין אף אחד. הרופאים הממוגנים נכנסים לאזור הנגוע, מסתכלים על המסכים הצמודים למיטה ויוצאים במהירות. כמעט בריצה. כמה שפחות להיות ביחד. כמה שיותר לבד. רק בודקים סימנים חיוניים והחוצה, והמסכים ממשיכים לשקר והצפצוף המונוטוני ממשיך לספר לרופאים סיפור אחר. אבל אותו, חסר ההכרה והמונשם, אף צג ושום צפצוף לא ירמו. הוא יודע שהוא על אפס סימנים חיוניים. הסימן החיוני היחיד שלו לא איתו בחדר. היא בבית, במטבח, אבל לא אכלה כבר יומיים. מחלה ארורה, היא ממלמלת בשנאה, באה בלי שאף אחד הזמין אותה ושינתה את חוקי המשחק. הפכה את הביחד מסיכוי לסיכון. ברגע אחד. ארורה שכמותה, מפיצה את נגיפי הבדידות שלה לכל עבר בלי לפסוח על אף אחד. טוב לה היות האדם לבדו. בלי עזר כנגדו. בלי הביחד שכפה אלוהים על האדם. מחלה ארורה. ויהי ערב ויהי בוקר מכונת הנשמה.
היא לבד וזה משגע אותו, חסר הכרה ומונשם, הוא הבטיח ועכשיו כמו טמבל הפוך על המיטה. המכונה דוחפת לו אוויר והוא מקבל אותו בהכנעה. איך שהוא אהב אותה. אוהב אותה. הוא לבד וזה משגע אותה. מה בן אדם צריך ברגעים האלה אם לא מישהו שיחזיק לו את היד. ואיך שהיא אהבה. אוהבת.
את כל התרופות האפשריות כבר קיבל, והמחלה, עושה רושם, לא הולכת לשום מקום. נשארת איתו. מצאה בו בית קינון מושלם להפצת נגיפי הבדידות שלה. דמעות זולגות על לחיים שאף אחד לא רואה. נגיף הבדידות יושב בתוך המערכת החיסונית שלו ומפרק אותה. מתרבה ותופס עוד ועוד מקום. מדליק פה ומכבה שם. המכשירים מצפצפים. ברקים ורעמים. הסערה הדלקתית הגיעה. המסכים מתריעים. הרופאים נכנסים בריצה מהירה, מרשרשים את דרכם פנימה ומנסים לעזור. הוא עוד הספיק לשמוע לשבריר שניה את הצפצוף הארוך שבישר את מה שידע הרבה קודם. עוד לפניהם. לפני המסכים והרופאים המרשרשים. אפס סימנים חיוניים. היא הרגישה את זה, במטבח, עוד לפני שהטלפון צלצל. הייתה מוכנה והתיישבה. מחכה. הדמעות זולגות. נגיף הבדידות השלים עוד יום עבודה. הספרות באתר האינטרנט התקדמו באחד. בטלוויזיה לא עברו למשדר מיוחד. ברדיו דיווחו, בן 75 נפטר הבוקר בבית החולים, מחלת רקע: אהבה.