שירה

חוני

עוזיאל דוד סולקיס

 

וּכְשֶׁקַּמְתָּ, חוֹנִי
מָה רָאִיתָ?
מַה הִשְׁתַּנָּה?
פָּנִים חֲדָשׁוֹת, שְׁמוּעוֹת מְאִירוֹת

הִתְחַלֵּף הַמִּשְׁטָר?
מִי נוֹלַד
מִי נִפְטַר

כַּמָּה מִלְחָמוֹת עַל הָאָרֶץ עָבְרוּ
כְּשֶׁיָּשַׁנְתָּ שָׁם תַּחַת הַשֵּׁן
אֵלוּ מְדִינוֹת קָמוּ
אֵלוּ עָרִים נִבְנוּ לְתַלְפִּיּוֹת

הֲהִכַּרְתָּ אֶת הַנּוֹף
שֶׁנִּשְׁקַף לְעֵינֶיךָ
שֶׁכְּמוֹ אַךְ-מִצְמְצוּ לְרֶגַע קָטָן

כְּלוּם נִבְנְתָה צִיּוֹן
כְּשֶׁהָיִיתָ כְּחוֹלֵם
שִׁבְעִים שָׁנָה

הַאִם לֹא מָצָאתָ חָבֵר
מִפְּנֵי שֶׁהָיִיתָ זָקֵן מִדַּי
עָבוּר הַצְּעִירִים
שֶׁפִּתְאֹם הָעוֹלָם שַׁיָּךְ לָהֶם

הוֹ חוֹנִי!
לוּ אַךְ אִישַׁן יוֹמַיִים-שְׁלֹשָׁה
אוֹ שְׁבוּעַיִים
בְּלִי חֲדָשׁוֹת
בְּלִי דָּם שֶׁזּוֹרֵם בְּשֶׁצֶף אַדֶרְנָלִין
אוֹ נִשְׁפָּךְ עַל הָאָרֶץ כַּמַּיִם

וּכְשֶׁאֶתְעוֹרֵר,
וְאֶרְאֶה שֶׁנִּבְנְתָה כְּבָר צִיּוֹן,
לֹא אֶשְׁאַל כֵּיצָד שִׁמְּשׁוּ בְּעִרְבּוּבִיָּא
חֻרְבָּן וּבִנְיָן
מָוֶת וְחַיִּים
גָּלוּת וּגְאֻלָּה—

רַק אֲמַלֵּא שְׂחֹק פִּי
וּלְשׁוֹנִי – רִנָּה.

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך האסופה “חבלי מולדת” בהוצאת ישיבת מצפה יריחו התשס”ה

שירה

וכשחרב נחרבו בי

תהילה ורשבסקי

וּכְשֶׁחָרַב עָלַי הַבַּיִת, נֶחְרְבוּ בִּי גַּם שָׁמַיִם,
וְנֶחֱרַב לִי הַסִּכּוּי וְנֶחְרְבָה יְדִיעָתִי,
וְהִסְתּוֹבַבְתִּי מִתְנַדְנֶדֶת,
כִּי חָרְבָה לִי
הַמִּשְׁעֶנֶת
וְכָךְ הִמְשַׁכְתִּי מְשׁוֹטֶטֶת בֵּין
חָרְבוֹת אֱמוּנָתִי.
וּלְיָמִים חָרַב בִּי גֶּשֶׁר שֶׁרַבּוֹת עָלָיו עָמַלְתִּי
וּבָנִיתִי מְיֻזַּעַת מֵרְסִיסֵי חֻרְבָּן קָדוּם,
וְתַחַת גֶּשֶׁר חָרְבוּ הַמַּיִם, נִסְדַּק אָפִיק נִבְצַר מִדֶּמַע,
וְכָךְ חָרְבָה בִּי פִּסָּה שֶׁל רֶגֶשׁ וְנִגְלְתָה
אֲדִישׁוּתִי.
וּכְשֶׁהֶחֱרַבְתִּי אָז אֶת הַבַּיִת, נֶחְרְבוּ אַלְפֵי שָׁמַיִם,
שְׁמֵי הָעֶרֶב שְׁמֵי הַבֹּקֶר שְׁמֵי הַלַּיְלָה
וְכָל הַשְּׁאָר
וְהִתְמַקַּחְתִּי עַל קֶרֶן שֶׁמֶשׁ
מִבְּלִי לִרְאוֹת –
הִיא כְּבָר דּוֹעֶכֶת,
כִּי הַחֻרְבָּן לֹא מִתְמַסֵּר לְמֶקַח וּמִמְכָּר.
וְכָךְ נֶחֱרַבְתִּי, וְכָךְ נֶחֱרַבְנוּ, וְקָרְבַּנְכֶם עִמִּי נוֹסֵעַ
וְהוּא כָּבֵד, כָּבֵד כְּמוֹ יֶלֶד,
וְהוּא אִתִּי כְּפִקָּדוֹן,
עַד נָקִים שׁוּב אֶת הַגֶּשֶׁר,
עַד נַזִּיל נָהָר שֶׁל דֶּמַע
שֶׁיִּשְׁטֹף אֶת כָּל הָאֵפֶר שֶׁל רְסִיסֵי חֻרְבָּן קָדוּם.
עַד יוֹבִיל אָפִיק אֶל בַּיִת
עִם שָׁמַיִם וְחָצֵר
וְנַדְנֵדָה שֶׁמְּקַשֶּׁרֶת בֵּין הַיֶּלֶד
לַמָּקוֹם,
עַד נֵדַע כִּי לֹא טָעִינוּ
וְנַאֲמִין כִּי לֹא טָעִיתָ,
עַד קָרְבַּנְכֶם יָפִיץ נִיחוֹחַ קְטֹרֶת
מוֹר וְגַם כַּרְכֹּם.

 

וְאָז אֵדַע שֶׁלֹּא טָעִיתָ שֶׁהֶאֱמַנְתָּ בִּי עֲדַיִן,
שֶׁלֹּא עָמַסְתָּ עַל גַּבִּי מַשָּׂא כָּבֵד, כָּבֵד מִשֵּׂאת
שֶׁאֶל בִּנְיָן אַתָּה עָרַגְתָּ,
וְעַל בִּנְיָן אֲנִי חָרַבְתִּי
וַעֲפַרְכֶם יִהְיֶה אָז בַּיִת בּוֹ
נִבָּנֶה וְנִתְנַחֵם.

שירה

על כורחך

נעמי גולן

על כרחך אתה נולד. שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד, מקום טהור שנשמות מונחות שם, וליכנס במעי אישה במקום טמא, ומלאך בא ומוציאה בעל כורחה ומכניסה במעי האישה (ר’ עובדיה מברטנורא, מסכת אבות ד, כ”ב)

 

בַּשְּׁבִיל אֶל הַגַּן מִתְהַלֶּכֶת יְחֵפָה מִבַּגְרוּת
בֵּין עֲלֵי כּוֹתֶרֶת מִשְׂחֲקֵי יַלְדוּת
וּבָרֶקַע – מִשְׁפָּחוֹת
עוֹלָם נִבְרָא זוּגוֹת זוּגוֹת

 

וּבֵינֵיהֶם
גַּם אֲנִי רוֹצָה
מְשַׁנֶּנֶת מַתְכּוֹנִים לְחַיִּים טוֹבִים
מַאֲמִינָה

 

וְהַכְּבֵדוּת. וְהַמָּוֶת. וְהַשָּׁחֹר הָאַכְזָרִי הַלֹּא מַקְשִׁיב
הִגִּיעוּ גַּם הֵם
מָצְאוּ מָקוֹם בֵּין גַּלֵּי הַיָּם
הַסּוֹעֲרִים שֶׁהִשְׁקִיטוּ
נִכְנֶסֶת לָרֶחֶם שֶׁהֵם
וְיֵשׁ בִּי כֹּחַ שׁוּב לְהָגִיחַ
כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הֶחָשׁוּךְ הַקָּטָן בְּפַאֲתֵי הַיִּשּׁוּב

 

עַד שֶׁחָרַב.

 

עַל כָּרְחֵנוּ נֵצֵא דֶּרֶךְ צִיר כִּסּוּפִים
וְלֹא תִּהְיֶה דֶּרֶךְ חֲזָרָה

 

רַק טִפּוֹת חַיֶּיךָ בְּרַחְמִי שֶׁלִּי
יוּכְלוּ שׁוּב לְמַלֵּא אֶת הַתְּהוֹם

חורבן