צְפוּפִים, שׁוֹתְקִים. 

נִגּוּן תְּפִלָּה חֲרִישִׁית 

וִיבָבָה

אִפּוּק, מְחִיטַת הָאַפִּים

חֳרִי אַף שֶׁלֹּא הִתְאַפֵּק.

וּתְמִימוּת 

וְדִמְעָה גְּדוֹלָה שֶׁמְּרַחֶפֶת 

וּדְגָלִים מְרוּטִים, וַאֲדָמָה פְּעוּרָה

 

הלווייתו של ארי פולד הי”ד

שָׁמַעְנוּ עַל הָרַב,

אָב לִשְׁנֵים עָשָׂר.

וְעַל הָרַב הַהוּא,

אָב לְשִׁבְעָה.

וְעַל הָאֵם הַטְּרִיָּה

גַּם עַל זוֹ שֶׁלֹּא זָכְתָה

וְזוּג הַהוֹרִים

וְהַנַּעֲרָה הַתַּמָּה וְהַבָּרָה

וְעַל מִשְׁפָּחָה שְׁלֵמָה

פָּעוֹטוֹת

עוֹלְלִים

וְיוֹנְקִים

עַל כָּל אֵלּוּ וְעַל

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה עוֹד

שָׁמַעְנוּ

וְלֹא נוֹתַר לָנוּ אֶלָּא

לְהַמְשִׁיךְ בְּשִׁגְרַת הָאִמּוּנִים שֶׁלָּנוּ

לְדִלּוּג זָרִיז שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

מֵעַל כִּיבֵי תְּהוֹמוֹת

 

הוֹפּ!

 

וּלְהַמְשִׁיךְ בִּמְרוּצָה עַל מַרְבַדֵּי הַפְּרִיחָה.

 

הוֹי הַמַּאֲמִינִים, לָמָּה שְׁכַחְתֶּם אֶת אַל-בֻּרַאק?

לָמָּה עֲזַבְתֶּם אֶת אַל-בֻּרַאק לְבַדָּהּ,

בְּכָנָף שְׁבוּרָה,

בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ?

 

בְּמִלְחֶמֶת אֵשׁ דָּת נֶחְרְכָה

עִם יַלְדָּה שֶׁבַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה הִשְׁחִית אֶת פָּנֶיהָ

עִם תִּינוֹק שֶׁהֻצַּת בְּמִטָּתוֹ.

עַל שְׁנֵיהֶם סוֹכְכָה סוּסַת הַשְּׁכִינָה

לַשָּׁוְא טָפְחָה לְכַבּוֹת סִבְלָם.

 

הוֹי פּוֹרְשֵׂי כְּנָפַיִם וְאֵינָם שָׂמִים לִבָּם

לַכָּנָף הַשְּׁבוּרָה,

אֵיךְ תַּמְרִיאוּ?

הוֹי זוֹכְרֵי יְרוּשָׁלַיִם

וְשׁוֹכְחֵי יַד יְמִינָם,

כְּנַף אַהֲבָתָם,

הָאוֹחֲזִים גְּדָמִים בְּחֶרֶב הָאֵל

וּמְקַצְּצִים בִּנְטִיעוֹתָיו.

יִרְאֵי-אֵל, נִכְנְעֵי-אֵל,

יָפִים אַתֶּם בָּעֲנָוָה וּבַדְּבֵקוּת.

אַךְ עִוְּרֵי קִנְאָה, אֲכוּלֵי יֵאוּשׁ, רוֹדְפֵי כָּבוֹד –

אֶת מִי תְּכַנּוּ “אֱלוֹהִים”?

 

הַלַּיְלָה הַסִּיעוּנִי לְמוֹסוּל

הַלַּיְלָה הַסִּיעוּנִי לְאַל יַרְמוּכּ

שִׁבְעָה מְדוֹרֵי שְׁאוֹל הוֹרִידוּנִי

עַל גַּבָּהּ שֶׁל אַל בֻּרַאק

שְׁבוּרַת כָּנָף וָרֶגֶל.

אַל בֻּרַאק שֶׁכָּל צַעַד שֶׁלָּהּ מַגִּיעַ עַד אֹפֶק – 

הַרְאִיתֶם רַגְלָהּ הַשְּׁבוּרָה מַבְלִיחָה בַּשָּׁמַיִם?

רוֹטֶטֶת, יוֹרְדָה מָוֶת.

בְּצִינוֹקִים וּמִנְהָרוֹת הָיִיתִי,

בְּחַדְרֵי לִמּוּד בָּם יְלָדִים הוּטְחוּ אֶל קִיר.

עַל שִׁבְרֵי עָרִים הִלַּכְתִּי

וְהֵצִיצוּ בִּי עֵינַיִם נִפְחָדוֹת מֵעֲבָרִים.

בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹעַ מוּסִיקָה

וּצְחוֹק אִשָּׁה –

אֵיךְ יִשָּׁמַע קוֹל אֱלוֹהִים?

הָאֲנוּסוֹת מֵתוּ וְיָלְדוּ לַבֶּהָלָה

וְשׁוּב מֵתוּ וְיָלְדוּ לַפַּחַד.

הַמֵּתוֹת… לֹא צָעֲקוּ בְּלִדְתָּן.

דְּמָמָה בִּרְחוֹבוֹת הַשְּׁחִיטָה.

בָּצַעְתִּי וְחִלַּקְתִּי שְׁנָתִי

לַיְּלָדִים פְּעוּרֵי הָעֵינַיִם.

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כֹּה עֲשִׁירָה

וְכֹה מְעוּטַת יְכֹלֶת

כְּפִי שֶׁהָיִיתִי לְצִדָּם.

 

וּמִן הַדָּם וְהָאֵימָה, אֶל מִטָּתִי שַׁבְתִּי – 

הִיא עוֹד הָיְתָה חַמָּה.

יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּסִּיעַ אֶת עֲבָדָיו

בַּלַּיְלָה, מִן הַיֵּאוּשׁ אֶל מְקוֹם

הַתְּפִלּוֹת כֻּלָּן.

אַךְ שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהָקִיץ מִן הַסִּיּוּט – 

הַיֶּלֶד הַגּוֹסֵס, בֶּן שָׁלוֹשׁ וְעֵינָיו בְּנוֹת מֵאָה, בּוֹכֶה:

כְּשֶׁאָבוֹא אֶל אַלְלַהּ אֲסַפֵּר לוֹ הַכֹּל…

 

הוֹי מְנַתְּצֵי דְּיוֹקַן הָאָדָם,

מְנַתְּצֵי מִקְדְּשֵׁי אֵל,

לְמַעַן שְׁמוֹ:

מִזֵּעַת טַבּוּרוֹ בָּרָא הָאֵל אֶת הָאַהֲבָה,

הַאִם תְּכַנּוּ אֶת הָאַהֲבָה הֶפְקֵרוּת, חֻלְשָׁה, חֵטְא,

תַּרְבּוּת הַמַּעֲרָב?

תִּסְתַּפְּקוּ בְּקִיּוּם גִּדֵּם?

הַאִם תַּשְׁלִימוּ אֶת מַסַּע הַכִּבּוּשׁ מִן הַמִּזְרָח אֶל הַמִּזְרָח,

מַקִּיפִים אֶת הַכַּדּוּר בִּכְנַף הַדִּין

בְּחִבּוּק חוֹנֵק, נוֹעֲצִים בּוֹ כְּלֵי זֵינְכֶם

כַּאֲבַטִּיחַ עַל הַסַּכִּין?

 

בְּנֵי מֻחַמַּד

וּבְנֵי מֹשֶׁה, הַמְּנַעֲרִים חָצְנְכֶם,

בְּנֵי אָדָם כֻּלְּכֶם,

רְאוּ:

הַפְּתוּחִים (פְּתוּחֵי כַּף הַיָּד, פְּתוּחֵי עַיִן וָלֵב)

הֵם הַמַּמְרִיאִים.

הֵם הַשּׁוֹמְטִים,

הֵם מוֹלִיכֵי הָרוּחַ.

אַתֶּם הָאִטְּרִים, לַחֲצוּ כַּף-חַסְדָּם: בִּבְשַׂרְכֶם יַעֲבֹר הָרַעַד הַלֹּא-נִשְׁלָט

כָּרַעְיָה הָעֵירֻמָּה בִּפְנֵי הָאוֹהֵב תַּעַמְדוּ בִּפְנֵי אֱלוֹהַּ

וְלֹא תֵּבוֹשׁוּ.

וְלֹא תְּבַקְּשׁוּ לָמוּת וּלְהָמִית בַּעֲבוּרוֹ 

כִּי אִם בַּעֲבוּרוֹ לִחְיוֹת.

 

הֱיוּ מְאַהֲבָיו

נִשְׁפוּ אֲוִיר דַּק עַל 

מַשַּׁב הָאֵשׁ בְּשַׁעַר הָאֵשׁ:

רְצוֹנְכֶם לְהִלָּחֵם? עִרְכוּ קְרָב בְּקִרְבְּכֶם,

הִלָּחֲמוּ בַּלֵּב וּבַנֶּפֶשׁ

עַל אֵשׁ הָאַהֲבָה. לַבּוּ אוֹתָהּ,

לַבְּבוּ.

כְּפַרְפַּר הַלַּיְלָה תָּחוּגוּ סְבִיב הָאוֹר

וְאֶל לִבּוֹ לֹא תָּבוֹאוּ, וְלֹא תִּשָּׂרְפוּ כָּלִיל

כִּי אֶת בְּשׂוֹרַת הָאוֹר תִּתְּנוּ בָּעוֹלָם מִבְּלִי לְהַצִּיתוֹ

בְּזֹהַר שְׁתֵּי כְּנָפַיִם תִּשָּׂאוּהוּ

בִּמְחוֹל הַדֶּרְוִישׁ סְבִיב עַמּוּד הָאֵשׁ

פָּנִים אֶל פָּנִים יִנְהֲרוּ

 

הַסּוּסָה הַלְּבָנָה מַמְתִּינָה

בְּפָנִים מְפֻחָמוֹת,

עוֹדָהּ קְשׁוּרָה אֶל הַכֹּתֶל,

נוֹשֵׂאת אֶת כְּנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה

אֲלֵיכֶם.

מְאוֹת רַגְלַיִם טוֹפְפוֹת

נוֹשְׂאוֹת פִּיּוֹת חֲתוּמִים

בְּמוֹרַד הַשְּׁבִיל הַסָּלוּל

אֱלֵי חֶלְקַת הַקֶּבֶר הֶחָפוּר.

מְאוֹת רַגְלַיִם רוֹמְסוֹת

גַּרְגְּרֵי עָפָר נִמְעָכִים

וּמַנְגִּינַת הָרִשְׁרוּשׁ הַקָּצוּב

מְלַוָּוה דְּמָמָה מְעִיקָה –

דִּמְמַת הֲלוּמֵי כְּאֵב

עִם דִּמְמַת אִלְּמֵי תִּמָּהוֹן.

הִגַּעְנוּ.

הַתַּהֲלוּכָה שֶׁהִתְאָרְכָה

הוֹלֶכֶת וּמִתְעַגֶּלֶת

סְבִיב הַקֶּבֶר הֶחָפוּר

וְקוֹל טְפִיפַת הָרַגְלַיִם

הַהוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ

מֵנִיחַ מְקוֹמוֹ

לְכֹבֶד הַדְּמָמָה

הָעוֹטֶפֶת, הַחוֹנֶקֶת.

 

וְלֹא מְשַׁחְרֵר

גַּם לֹא מֵקֵל

אֶת מוּעָקָתָהּ

הַקּוֹל הֶחָלוּשׁ

הַמַּקְרִיא פְּסוּקִים

עֵת יוֹרְדָה הַהֲרוּגָה

אֱלֵי אַדְמַת קִבְרָהּ.

וְגוֹבֵר קִמְעָה

מִלְמוּל הַפְּסוּקִים…

וּפִתְאוֹם! הָאֲלוּנְקָה

הַנִּשְׁלֶפֶת מִן הַבּוֹר

מוּנֶפֶת אֶל עָל

מֻכְתֶּמֶת בְּדָם

– דַּם הַנִּרְצַחַת –

עַתָּה הוּא נֶחְשָׂף

לְעֵינֵי מְאוֹת

מְלַוִּים דְּמוּמִים

וּמַרְאֵהוּ פּוֹעֵר

מְאוֹת פִּיּוֹת חֲתוּמִים

בְּאַנְחַת בֶּהָלָה

הַקּוֹרַעַת לְרֶגַע

– רַק הִיא –

אֶת מַעֲטֵה-הַדְּמָמָה הַכָּבֵד.

כְּאִלּוּ

הֻפְתְּעוּ לָדַעַת

כִּי שָׁם הַדָּם.

כְּאִלּוּ

שָׁכְחוּ שֶׁאוֹתוֹ

הֵם מְלַוִּים

וְאֶת זִכְרוֹ

אֲמוּרִים הֵם לָשֵׂאת

עַל לוּחַ לִבָּם.

כְּאִלּוּ

עָמְדוּ שָׁם לִרְאוֹת

שֶׁכֻּלּוֹ יְכֻסֶּה

בֶּעָפָר הַדֵּק הֵיטֵב –

שֶׁלֹּא תָּפֵר זַעֲקָתוֹ

אֶת הַשֶּׁקֶט;

שֶׁלֹּא תִּדְרֹשׁ נִקְמָתוֹ

לְהוֹכִיחַ אַהֲבָתֵנוּ;

שֶׁלֹּא תְּזַעְזְעֵנוּ

וְנֶחְדַּל מֵרְדֹף

אַחַר בִּצְעֵנוּ

וּמֵעֹשֶׁק יָדֵינוּ;

שֶׁתְּנִיחֵנוּ שְׁלֵוִים

בְּרֶפֶשׁ הַשְּׁתִיקָה

לְמוּל סְחִי הָאִפּוּק

וּמַדְמֵנַת שִׁקּוּל הַדַּעַת הַמְּדֻמֶּה

הַכּוֹבְלִים יְדֵי לוֹחֲמֵינוּ,

הַמְּאַשְּׁרִים הַתָּרַת דָּמֵנוּ,

הַמַּזִּילִים אֶת הַדָּם הַנִּקְבָּר,

הַמְּסַלְּקִים שְׁכִינָה מֵאַרְצֵנוּ.

 

רשמי לוויית אסתר קליימן הי”ד, נרצחה בסמוך ליישוב עטרת, בדרכה לעבודתה כגננת.

 

 

וּשְׁלֹשֶׁת הַסּוּסִים שָׁעֲטוּ

לֹא שָׁכְחוּ אֶת הַמַּרְאוֹת

וּשְׁלוֹשׁ הָאַלּוֹת הוּנְפוּ

וּבֶחָלָל הַזֶּה

בֵּין הָאַלָּה

לַאֲרֻובַּת הָעַיִן

אֲדָמָה חֲרוּכָה

 

וּבְהֵאָסֵף מְאוֹרוֹת אֶל חֲשֵׁכָה נְבוֹכָה

אֲנִי קֵפֶל גָּלְמִי בֶּאֱמוּנָה סְבוּכָה.

הֲדַסָּיו וַהֲדָרָיו שְׁכֶם אֶחָד לִסְכָכָה

חֲמָתָם מְדַמְדֶּמֶת אֶל צֵל שִׁכְחָה,

מִדְקֶּרֶת נִמְהֶרֶת מְכֻנֶּפֶת מְדוֹכָה

וְאָנָה תָּחוּג אֲנָחָה רְתוּחָה.

 

 

“אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'”.

(ברכות ו ע”א)

 

 

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

שֶׁאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמְךָ

וְאַתָּה מְקוֹמוֹ שֶׁלּוֹ

וּמִי יֹאמַר לְךָ מַה תַּעֲשֶׂה

וּלְאָן תִּכָּנֵס וּלְאָן לֹא.

שָׁם, מֵעֵבֶר לְמַחְסוֹם כִּסּוּפֵינוּ הַנָּעוּל

בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבְּנֵצֶר חַזָּנִי

עַל הַבִּימָה

מִצַּד שְׂמֹאל

הָיְתָה עֲרֵמַת מַרְאוֹת

קְטַנּוֹת, לְיִשּׁוּר תְּפִלִּין

מוּנָחוֹת לַחֲלֻקָּה, חִנָּם.

רְאֵה נָא, אוּלַי עוֹד

נוֹתְרָה שָׁם מַרְאָה

וְלוּ סְדוּקָה, וְלוּ שְׁבוּרָה,

וְהַבֵּט בָּן, בִּתְפִלֶּיךָ –

גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ –

הֵם זָזוּ מִמְּקוֹמָם…

 

 

 

 

 

 

 

מתוך האסופה “חבלי מולדת” בהוצאת ישיבת מצפה יריחו התשס”ה

 

וּכְשֶׁקַּמְתָּ, חוֹנִי
מָה רָאִיתָ?
מַה הִשְׁתַּנָּה?
פָּנִים חֲדָשׁוֹת, שְׁמוּעוֹת מְאִירוֹת

הִתְחַלֵּף הַמִּשְׁטָר?
מִי נוֹלַד
מִי נִפְטַר

כַּמָּה מִלְחָמוֹת עַל הָאָרֶץ עָבְרוּ
כְּשֶׁיָּשַׁנְתָּ שָׁם תַּחַת הַשֵּׁן
אֵלוּ מְדִינוֹת קָמוּ
אֵלוּ עָרִים נִבְנוּ לְתַלְפִּיּוֹת

הֲהִכַּרְתָּ אֶת הַנּוֹף
שֶׁנִּשְׁקַף לְעֵינֶיךָ
שֶׁכְּמוֹ אַךְ-מִצְמְצוּ לְרֶגַע קָטָן

כְּלוּם נִבְנְתָה צִיּוֹן
כְּשֶׁהָיִיתָ כְּחוֹלֵם
שִׁבְעִים שָׁנָה

הַאִם לֹא מָצָאתָ חָבֵר
מִפְּנֵי שֶׁהָיִיתָ זָקֵן מִדַּי
עָבוּר הַצְּעִירִים
שֶׁפִּתְאֹם הָעוֹלָם שַׁיָּךְ לָהֶם

הוֹ חוֹנִי!
לוּ אַךְ אִישַׁן יוֹמַיִים-שְׁלֹשָׁה
אוֹ שְׁבוּעַיִים
בְּלִי חֲדָשׁוֹת
בְּלִי דָּם שֶׁזּוֹרֵם בְּשֶׁצֶף אַדֶרְנָלִין
אוֹ נִשְׁפָּךְ עַל הָאָרֶץ כַּמַּיִם

וּכְשֶׁאֶתְעוֹרֵר,
וְאֶרְאֶה שֶׁנִּבְנְתָה כְּבָר צִיּוֹן,
לֹא אֶשְׁאַל כֵּיצָד שִׁמְּשׁוּ בְּעִרְבּוּבִיָּא
חֻרְבָּן וּבִנְיָן
מָוֶת וְחַיִּים
גָּלוּת וּגְאֻלָּה—

רַק אֲמַלֵּא שְׂחֹק פִּי
וּלְשׁוֹנִי – רִנָּה.

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך האסופה “חבלי מולדת” בהוצאת ישיבת מצפה יריחו התשס”ה

וּכְשֶׁחָרַב עָלַי הַבַּיִת, נֶחְרְבוּ בִּי גַּם שָׁמַיִם,
וְנֶחֱרַב לִי הַסִּכּוּי וְנֶחְרְבָה יְדִיעָתִי,
וְהִסְתּוֹבַבְתִּי מִתְנַדְנֶדֶת,
כִּי חָרְבָה לִי
הַמִּשְׁעֶנֶת
וְכָךְ הִמְשַׁכְתִּי מְשׁוֹטֶטֶת בֵּין
חָרְבוֹת אֱמוּנָתִי.
וּלְיָמִים חָרַב בִּי גֶּשֶׁר שֶׁרַבּוֹת עָלָיו עָמַלְתִּי
וּבָנִיתִי מְיֻזַּעַת מֵרְסִיסֵי חֻרְבָּן קָדוּם,
וְתַחַת גֶּשֶׁר חָרְבוּ הַמַּיִם, נִסְדַּק אָפִיק נִבְצַר מִדֶּמַע,
וְכָךְ חָרְבָה בִּי פִּסָּה שֶׁל רֶגֶשׁ וְנִגְלְתָה
אֲדִישׁוּתִי.
וּכְשֶׁהֶחֱרַבְתִּי אָז אֶת הַבַּיִת, נֶחְרְבוּ אַלְפֵי שָׁמַיִם,
שְׁמֵי הָעֶרֶב שְׁמֵי הַבֹּקֶר שְׁמֵי הַלַּיְלָה
וְכָל הַשְּׁאָר
וְהִתְמַקַּחְתִּי עַל קֶרֶן שֶׁמֶשׁ
מִבְּלִי לִרְאוֹת –
הִיא כְּבָר דּוֹעֶכֶת,
כִּי הַחֻרְבָּן לֹא מִתְמַסֵּר לְמֶקַח וּמִמְכָּר.
וְכָךְ נֶחֱרַבְתִּי, וְכָךְ נֶחֱרַבְנוּ, וְקָרְבַּנְכֶם עִמִּי נוֹסֵעַ
וְהוּא כָּבֵד, כָּבֵד כְּמוֹ יֶלֶד,
וְהוּא אִתִּי כְּפִקָּדוֹן,
עַד נָקִים שׁוּב אֶת הַגֶּשֶׁר,
עַד נַזִּיל נָהָר שֶׁל דֶּמַע
שֶׁיִּשְׁטֹף אֶת כָּל הָאֵפֶר שֶׁל רְסִיסֵי חֻרְבָּן קָדוּם.
עַד יוֹבִיל אָפִיק אֶל בַּיִת
עִם שָׁמַיִם וְחָצֵר
וְנַדְנֵדָה שֶׁמְּקַשֶּׁרֶת בֵּין הַיֶּלֶד
לַמָּקוֹם,
עַד נֵדַע כִּי לֹא טָעִינוּ
וְנַאֲמִין כִּי לֹא טָעִיתָ,
עַד קָרְבַּנְכֶם יָפִיץ נִיחוֹחַ קְטֹרֶת
מוֹר וְגַם כַּרְכֹּם.

 

וְאָז אֵדַע שֶׁלֹּא טָעִיתָ שֶׁהֶאֱמַנְתָּ בִּי עֲדַיִן,
שֶׁלֹּא עָמַסְתָּ עַל גַּבִּי מַשָּׂא כָּבֵד, כָּבֵד מִשֵּׂאת
שֶׁאֶל בִּנְיָן אַתָּה עָרַגְתָּ,
וְעַל בִּנְיָן אֲנִי חָרַבְתִּי
וַעֲפַרְכֶם יִהְיֶה אָז בַּיִת בּוֹ
נִבָּנֶה וְנִתְנַחֵם.

אֶת הַמַּפְתְּחוֹת שֶׁזָּרְקוּ הַכֹּהֲנִים הַשָּׁמַיְמָה

אַף יָד לֹא אָסְפָה, הֵם הִתְדַּפְּקוּ עַל הָאֲדָמָה מִמֶּנָּה בָּאוּ

בְּרֵיחַ זַעְתַּר, בְּרֵיחַ פֶּטְרוֹזִילְיָה, בְּרֵיחַ שָׁמִיר

הִתְפּוֹצְצוּ עַל גַּבָּהּ כְּמוֹ קָסָאמִים-שֶׁרִי.

וְלֹא נִבְקְעָה וְלֹא נִחֲמָה

וְאֵין אָב מְנַחֵם וְאֵין אֵם

הָרוֹצָה בָּהֶם

וְאֵיךְ יַגִּידוּ קַדִּישׁ? אֵיךְ

לֹא נַעֲנֶה

אָמֵן.

 

על כרחך אתה נולד. שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד, מקום טהור שנשמות מונחות שם, וליכנס במעי אישה במקום טמא, ומלאך בא ומוציאה בעל כורחה ומכניסה במעי האישה (ר’ עובדיה מברטנורא, מסכת אבות ד, כ”ב)

 

בַּשְּׁבִיל אֶל הַגַּן מִתְהַלֶּכֶת יְחֵפָה מִבַּגְרוּת
בֵּין עֲלֵי כּוֹתֶרֶת מִשְׂחֲקֵי יַלְדוּת
וּבָרֶקַע – מִשְׁפָּחוֹת
עוֹלָם נִבְרָא זוּגוֹת זוּגוֹת

 

וּבֵינֵיהֶם
גַּם אֲנִי רוֹצָה
מְשַׁנֶּנֶת מַתְכּוֹנִים לְחַיִּים טוֹבִים
מַאֲמִינָה

 

וְהַכְּבֵדוּת. וְהַמָּוֶת. וְהַשָּׁחֹר הָאַכְזָרִי הַלֹּא מַקְשִׁיב
הִגִּיעוּ גַּם הֵם
מָצְאוּ מָקוֹם בֵּין גַּלֵּי הַיָּם
הַסּוֹעֲרִים שֶׁהִשְׁקִיטוּ
נִכְנֶסֶת לָרֶחֶם שֶׁהֵם
וְיֵשׁ בִּי כֹּחַ שׁוּב לְהָגִיחַ
כְּמוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הֶחָשׁוּךְ הַקָּטָן בְּפַאֲתֵי הַיִּשּׁוּב

 

עַד שֶׁחָרַב.

 

עַל כָּרְחֵנוּ נֵצֵא דֶּרֶךְ צִיר כִּסּוּפִים
וְלֹא תִּהְיֶה דֶּרֶךְ חֲזָרָה

 

רַק טִפּוֹת חַיֶּיךָ בְּרַחְמִי שֶׁלִּי
יוּכְלוּ שׁוּב לְמַלֵּא אֶת הַתְּהוֹם