מסה

בית המקדש השלישי

ידידיה גזבר

 

הבעיה הדחופה ביותר שבית המקדש השלישי מציב לפתחנו היא לאו דווקא המאבק הבין-לאומי הקונקרטי שההיסטוריה שלחה אותנו אליו, אלא הפער הבלתי נסגר בין חזון למימוש. בניין שלא נבנה מכיל בקלות את כל השאיפות והתשוקות שמשליכים אליו, וככזה יכול לשמש מומנט אינסופי לתהליך תיקון של קבוצה אנושית. בניגוד לכך, בניין שנבנה הוא צמצום. וכמו משיח שבא, הוא בסכנה גדולה להיות משיח שקר: לאן ממשיכים לשאוף אחרי הבנייה? מה משמעות הבניין, משהקמנו אותו סוף סוף?

הבעיה הזו היא בעיה פילוסופית המתרחשת בתודעה: היא יושבת על ההנחה שאיננו מסוגלים לראות מימוש שאינו צמצום ותיקון עולם שאינו פונה אל העתיד. בה בעת יש כאן בעיה ארכיטקטונית: כיצד יוצרים בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין. קריאה מוקפדת של פרוגרמת המקדש לאורך הדורות מעלה כי מאז ומעולם נדרש המקדש לשאלה הזו והעלה מתוכו אנרגיות של אנטי-מבנה: ככזה הוא עשוי להעלות פתרונות מרתקים לשאלה הפרקטית הארכיטקטונית. מתוך הפתרון המציאותי והחומרי נוכל גם להציע תודעה עתידית שתפתור את הבעיה הפילוסופית, וכך להציע מפגש חדש בין חזון למימוש.

במקרה של בניין בית המקדש יש לנו הופעה מרהיבה של ‘היעדרו’, של ה’אנטי-מבנה’: כיפת הסלע, המבנה שכל כולו מוקדש לשמירה על אבן היסוד של ההר, שכל כולו העדר. בהצעות העכשוויות של שוחרי המקדש אנו נתקלים בעיקר במחיקה שלו, מתוך התנגשות עם עולם האסלאם: דווקא מתוך הנוכחות המפוארת של ההעדר אסור לנו לוותר על נוכחותו, נוכחות שתזכיר תמיד את העבר ההיסטורי הקונקרטי של המקום, זה שקרה דווקא כך ולא אחרת.

בבניית מקדש הלוקח בחשבון את ההתרחשות ההיסטורית המקומית ולא מדמיין עתיד אלטרנטיבי מוחלט אנו זוכים למבט תמידי אל האנטי-מבנה, אל הרגע הספציפי והסתמי ממנו נבט המבנה. כך כל מבט אליו מכיל בתוכו את האפשרות האחרת, את “המערת פריצים היה הבית הזה?!”

מהפתרון הקונקרטי אנו חוזרים לבעיה הפילוסופית. בניגוד לסכמה המקובלת בה כל מימוש הורג את החזון, יש לנו כאן מימוש שמחזיר את העבר בצורה מעגלית ומזקק תיקון אינסופי. במקום תיקון עולם שמתרחש רק בעולמות מדומיינים אנו יכולים להרוויח עולם משיחי, בו האופק פונה גם אל העבר.

שירה

רוח עיוועים

עין טור־מלכא

נִיעַ צְלִילִים כְּנוֹעַ עֲנָנִים,
בַּכְּחוֹל יַלְבִּין הֶעָנָן.
אֶת מַה קּוֹצֵר חֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ —
מִנִּי נֶעֱלָם.
אִם נָבוֹא בָּרוּחַ הַמְעוֹפֵף
אֲחוּזִים בּוֹ —
אֲבוּדִים נִהְיֵה.
רוּחַ עִוְעִים כָּזֹאת מְהַלֶּכֶת
בְּאוֹתָם הָאוֹמְרִים אֵין אֱמֶת.
וְכָזֹאת לֹא יֶהֱוֶה צֶדֶק.
יָפוּגוּ הַמִּדּוֹת בָּעוֹלָם
לְאֵין מִדָּה.
הַצְּבָעִים יִשָּׁלוּ, יִמַּסּוּ הַקּוֹלוֹת
נִמְחוּ הַקַּוִּים בַּחֲשֵׁכָה.
אִם אֵין אֱמֶת — אַהֲבָה אָיִן.
הָאַהֲבָה צִבְעָה כָּחֹל
וְהַשֶּׁקֶר שָׁחֹר.
אֵין אֱמֶת — מוּסִיקָה שְׁבוּרָה
צִיוּר מְרֻסָּק, מַחֲשָׁבָה רוֹפֶסֶת
שִׁכְחָה גּוֹבֶרֶת.
כִּי רַק הָאֱמֶת בְּכֹחָהּ
אֶת הַשֶּׁקֶר תַּצְמִית.
“…וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי”?*
הֲיִי שָׁלוֹם נַפְשִׁי. דַּבְּרִי אֱמֶת.
אוֹת בְּדִידוּת יַעֲטֶה,
בַּחֲמִימוּת מַדִּיפָה שׁוֹשַׁנָּה
אֶת חַיֶּיהָ.
הַזְּמָן פָּתוּחַ
הָעָב זַח.
 

 

*רשב”ג, “שחר אבקשך”.

חזון