רָצִיתִי לוֹמַר לוֹ,

לָאִישׁ שֶׁהָלַךְ לְבַד בְּגֶשֶׁם

אַל תִּירָא!

לֹא יִמּוֹטוּ

רְצוּעוֹת הַשָּׁמַיִם עַל

רֹאשְׁךָ הָאָבֵל

אֶל תָּכוֹף גַּבְּךָ בִּגְרִירַת

קוֹרוֹת הַתֶּמֶךְ.

רָצִיתִי לוֹמַר לוֹ לָאִישׁ הַנָּצוּר

תִּפְרַח הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֵךְ

יָשׁוּבוּ פִּרְחֵי הַבַּר

וְהַחִטָּה

וְהַגְּפָנִים

לְחֶלְקַת שָׂדְךָ הָאָפֹר.

הַנָּח לוֹ לַשֶּׁבֶר לָשֵׂאת אֶת חֲלָקָיו

פְּעִימַת לֵב כְּנֶגֶד

פְּעִימַת לֵב.

תַּן תְּנוּמָה לְנִפּוּצֵי הַזְּכוּכִיּוֹת

תַּן הַס

לָרַעַם הַבּוֹקֵעַ מִגּוּפְךָ.

נִיעַ צְלִילִים כְּנוֹעַ עֲנָנִים,
בַּכְּחוֹל יַלְבִּין הֶעָנָן.
אֶת מַה קּוֹצֵר חֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ —
מִנִּי נֶעֱלָם.
אִם נָבוֹא בָּרוּחַ הַמְעוֹפֵף
אֲחוּזִים בּוֹ —
אֲבוּדִים נִהְיֵה.
רוּחַ עִוְעִים כָּזֹאת מְהַלֶּכֶת
בְּאוֹתָם הָאוֹמְרִים אֵין אֱמֶת.
וְכָזֹאת לֹא יֶהֱוֶה צֶדֶק.
יָפוּגוּ הַמִּדּוֹת בָּעוֹלָם
לְאֵין מִדָּה.
הַצְּבָעִים יִשָּׁלוּ, יִמַּסּוּ הַקּוֹלוֹת
נִמְחוּ הַקַּוִּים בַּחֲשֵׁכָה.
אִם אֵין אֱמֶת — אַהֲבָה אָיִן.
הָאַהֲבָה צִבְעָה כָּחֹל
וְהַשֶּׁקֶר שָׁחֹר.
אֵין אֱמֶת — מוּסִיקָה שְׁבוּרָה
צִיוּר מְרֻסָּק, מַחֲשָׁבָה רוֹפֶסֶת
שִׁכְחָה גּוֹבֶרֶת.
כִּי רַק הָאֱמֶת בְּכֹחָהּ
אֶת הַשֶּׁקֶר תַּצְמִית.
“…וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי”?*
הֲיִי שָׁלוֹם נַפְשִׁי. דַּבְּרִי אֱמֶת.
אוֹת בְּדִידוּת יַעֲטֶה,
בַּחֲמִימוּת מַדִּיפָה שׁוֹשַׁנָּה
אֶת חַיֶּיהָ.
הַזְּמָן פָּתוּחַ
הָעָב זַח.
 

*רשב”ג, “שחר אבקשך”.