משה חניבד החל ללמוד באקדמיה בשנת 1998 והנו בעל תואר ראשון ושני תארים שניים במדעי המדינה ותקשורת. בעברו שימש כדובר תנועת הליכוד והסיעה בכנסת ועסק בהוראת אזרחות ותקשורת בבתי ספר. מאמר זה מציג את עבודת התיזה שכתב במסגרת לימודיו לתואר שני, שהוענק לו לאחרונה.

טור זה מבקש להציג בזעיר אנפין את ממצאיו של מחקר אקדמי חדשני ופורץ דרך בתחום ייצוג תקשורתי של מיעוטים וקבוצות שוליים חברתיות העוסק, לראשונה בישראל, בבחינת דפוסי הסיקור, הייצוג והדימוי של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת בהשוואה לשינוי בכוחן הפוליטי של הסיעות החרדיות.

האבות המייסדים והערכים המרכזיים בחברה

תנועת ההשכלה, שצמחה בהשפעת תנועת ההשכלה באירופה בשלהי המאה ה-18, הגבירה את הפילוג בין יהדות מערב-אירופה לבין מזרח-אירופה וארצות האסלם עקב מרידתה בדת, שמילאה תפקיד ראשי בליכוד העם היהודי (אטינגר, 1980). התנועה הציונית נתנה הגדרה חילונית לזהות היהודית, שנבעה מתוך התנועה הלאומית באירופה, והריב הגדול ביותר היה נגד היהדות החרדית. שלילת היהודי הגלותי הפכה לאחד המרכיבים המרכזיים בזהות היהודית החדשה (שגב, 1999).

עם הקמת מדינת ישראל שלילת החרדים הפכה למרכיב קבוע בזהות החדשה והייתה קשורה גם בדיכוי עולי ארצות ערב משום תרבותם וזיקתם למסורת. הדתיוּת והמזרחיוּת לעומת המערביוּת והחילון, שני היסודות נגדם יצאה הציונות ששללה את תרבותם וזהותם (שם), לכך הייתה השפעה רבה על הגדרת האויב או “האחר” שלה (אייזנשטדט, 2002).

אמצעי התקשורת והאליטה הדומיננטית בישראל

מחקרים אשר בחנו את הייצוגים התקשורתיים של קבוצות מיעוט וקבוצות שוליים חברתיות בישראל הצביעו על “הכחדתן הסימבולית” ואודות הסטריאוטיפים וההשטחה הבנאלית של קבוצות אלו ה”אחרות”, אשר שונות מדמות האליטה ההגמונית הישראלית הצברית, זו שנתפסת כדמות התרבותית של “הרוב” (כ”ץ, 2016).

קימרלינג (2001) מכנה את קבוצת האליטה החברתית בישראל “אחוסלי”ם” (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים). לדבריו, כבר מתקופת היישוב ועם הקמת מדינת ישראל החלה קבוצת המייסדים, כקבוצה הגמונית, לשמר את כוחה במוקדי הכוח במדינה אל מול גלי העלייה מארצות האסלאם. במסגרת אידיאולוגיית “כור ההיתוך”, בה נקטה קבוצה הגמונית זו אל מול שאר הקבוצות החברתיות, לא ניתנה חשיבות וייצוג לתרבויות של קבוצות המהגרים האחרות. כך למעשה נחסמה השתלבותן של קבוצות אלו בכל תחומי המדינה, לרבות באמצעי התקשורת.

במהלך שנות השבעים, איבדה ההגמוניה את הדומיננטיות השלטונית בעקבות מלחמת יום הכיפורים ועלייתו של מנחם בגין לשלטון. מאז החל תהליך של פיחות מתמשך בכוחה הפוליטי של אליטה זו, ולפיכך מתקיים בחברה הישראלית קרב מאסף של אליטה זו לשמר את כוחה מול שאר הקבוצות האחרות במדינה. אחד ממוקדי הכוח הללו הוא אמצעי התקשורת (שם).

אברהם (2001) מציין כי יש דמיון רב בין מאפייני האליטה החברתית השלטת למאפייני האליטה התקשורתית בישראל, כך שרוב מקבלי ההחלטות במוסדות התקשורת בישראל הנם גברים אשכנזים חילוניים בעלי דעה שמאלית. דבר זה תורם ליצירת ערוצי קשר ישירים ולהזדהות המעמדית ביניהם. שני הממסדים, אשר עוצבו בתקופת היישוב, רואים אירועים המתרחשים מבעד לאותם “המשקפיים”, וכך היחסים הקרובים משפיעים על דפוסי הסיקור.

מתודולוגיה

ניתן להמחיש את הייצוג של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוננת: “עיריית רמת גן הציבה גדרות למניעת מעבר הולכי רגל מבני ברק…”. ^[1] הבניית המציאות התקשורתית ממסגרת את המפגש בין תושבי בני ברק החרדית לתושבי רמת גן החילונית כמלחמה ביצירת ניגוד בינארי ודימוי שלילי בין “אנחנו” שצריכים הגנה מ”הם” שלא ידביקו אותנו בקורונה. לעומת זאת, המציאות יותר מורכבת מ”שחור ולבן”. כהנר ומלאך (2020) מצאו כי בשנים 2018- 2020 39% מהחרדים עסקו בפעילות התנדבותית, יותר משיעור המתנדבים הלא-חרדים (24%).

מחקר זה לא מסתפק בבחינה אקראית של דפוסי הסיקור אלא בוחן אותם ביחס לסביבה הפוליטית – כוחן של הסיעות החרדיות, מידת הקרבה לשלטון והשפעתן על הבניית הייצוג והדימוי. לפיכך, ייצוג האוכלוסייה החרדית נבחן על-ידי ניתוח תוכן כמותי של היקף, בולטות ואופי הסיקור. ניתוח התוכן האיכותני בוחן את קטגוריות הדימוי של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת. נדגמו 550 כתבות משני אתרי אינטרנט חדשותיים, ynet הפופוליסטי ו”הארץ” האליטיסטי, בשתי תקופות שונות: כאשר המפלגות החרדיות באופוזיציה וכאשר הן בקואליציה, סביב שולחן הממשלה. זאת במטרה לבחון את דפוסי הסיקור ביחס לשינוי בכוח הפוליטי של הסיעות החרדיות.

ייצוג האוכלוסייה החרדית

סיכום דפוסי סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת

מהממצאים עולה כי כאשר הסיעות החרדיות באופוזיציה האוכלוסייה החרדית זוכה לסיקור דל ושולי. באתר “הארץ” הסיקור רב יותר מאתר ynet בתקופת האופוזיציה. כאשר הסיעות החרדיות בקואליציה זכתה האוכלוסייה החרדית לסיקור גדול יותר, אך עדיין שולי, בהשוואה לתקופת האופוזיציה. נראה כי העיתונות הפופוליסטית, המונעת מהפן הכלכלי, בוחרת להתעלם כמעט לחלוטין מהאוכלוסייה החרדית כאשר הסיעות החרדיות נמצאות מחוץ לממשלה. לעומת זאת, אתר הארץ, המונע מהפן האידיאולוגי, נותן לאוכלוסייה החרדית מקום של “כבוד שולי” ומגלה עניין ב”חרדים” גם בתקופת המדבר הפוליטי.

איסוף נתונים כמותיים אלו מספקים תמונת-על של הממצאים ומאפשר לדון במיקומה החברתי של קבוצת שוליים החרדית ביחס לקבוצות שוליים חברתיות אחרות וביחס לקבוצת הרוב החברתית. בחינה זו לבדה אינה מספיקה כדי לעמוד על כלל מאפייני דפוסי הסיקור. לצורך “השלמת התמונה” נדרשת בחינה איכותנית של הכתבות (פירסט ואח’, 2013).

אופי סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת:

מהממצאים עולה כי כאשר הסיעות החרדיות אינן חברות בממשלה אופיו של סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת יותר חיובי מאשר שלילי (28%), וכאשר הסיעות החרדיות חברות בממשלה (22%) זוכה האוכלוסייה החרדית לסיקור שלילי.

דימוי האוכלוסייה החרדית

נראה כי המכנה המשותף לקטגוריות הדימוי של האוכלוסייה החרדית בתקופה זו הוא “טיפוס החרדי הדומה לנו”, לחברה הכללית. אף כי “החרדי” הוא עדיין חרדי, נראה כי דמותו מתוארת בצורה יותר לגיטימית ואנושית, שכן כעת נציגיו נמצאים במקום מרוחק ממוקדי הכוח, ההשפעה וקבלת ההחלטות. לאמור, הנכם מיעוט, הישארו ב”מקומכם הטבעי”, מקום שאינו מאיים על הערכים, התרבות, המרחב הציבורי, הזהות והצביון של מדינת ישראל כמדינה חילונית-מערבית. כדברי כתב “הארץ”: “… גם החרדים הופתעו מהתקשורת החיובית שלה זכו… הייתכן, שהעדרם של הפוליטיקאים החרדים ממרקעי הטלוויזיה והעמודים הראשונים עושה את כל ההבדל? שרק מפני שיעקב ליצמן, משה גפני ואלי ישי הוגלו אל האופוזיציה הבלתי נראית מוכן הציבור החילוני להתייחס לחרדים לגמרי אחרת? … ברגע שהם יחזרו לפוליטיקה של כוחניות, וישלחו שוב את שמואל הלפרט וליצמן לנהל את חיי החילונים, יחזור גם הדימוי השלילי כל כך”. (שחר אילן, 29/2/03, אתר הארץ).

נראה כי כאשר הסיעות החרדיות חברות בקואליציה, במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות במדינה, סדר היום החברתי החילוני-ההגמוני חש מאוים מפני קבוצת המיעוט החרדית המצויה בממשלה. כך משתקף מאמצעי התקשורת דימוי של “חרדי בינארי”, “החרדי האחר”, שונה ורחוק מאיתנו: דימוי של חברה שלא לומדת כמונו לימודי ליב”ה ואינה משכילה, אנשיה שלא עובדים לפרנסתם ולכן זו חברה ענייה, חברה שגם לא צורכת בתבונה מוצרי איכות וחיה בסביבה של הזנחה וזלזול בחיי ילדים. ה”טיפוס החרדי” מוזר ומגוחך ומחרים סדרתי, אינו מתגייס לצבא ואינו תורם לחברה. במידה והוא כן מתגייס מדובר בחייל קיצוני שמתעלל בערבים. החרדי עוסק בפלילים, גזען, קיצוני-לאומני ואלים, הרבנים שלו חיים בעולם מנותק ולא-ליברלי, ומוסד הרבנות וכללי הכשרות מרחיקים את רוב הציבור החילוני מהמסורת. החרדי פוגע בשלטון החוק, נגד פשרה ופלורליזם, פלילי, מפגין סדרתי ושרלטן; סחטן המנצל את כוחו הפוליטי לקבלת תקציבים, עסקן, נלחם, לוחץ ומחריף את הטון, כופה את אורחות חייו המוזרים על הציבור החילוני, מתרבה בקצב מהיר עד כי יהיה רוב במדינה, משתלט על המרחב הציבורי ועל אזורי המגורים המתחרדים, מתקרב למוקדי הכוח במדינה, ועל כך עלינו להתריע מפניו.

לאור ממצאים אלו מחקר זה מציע מודל המסביר את סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות המקוונת בישראל. הערכים המרכזיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואשר הותוו על-ידי האבות המייסדים הם מערביוּת וחילון. הקבוצה הדומיננטית בחברה הישראלית, המכונה אליטה, שולטת למעשה במוקדי הכוח במדינה, ובתוכם אמצעי התקשורת, הכתבים והעורכים, אשר בינם ובין האוכלוסייה החרדית ישנו מרחק אידיאולוגי המתבטא בהתגייסות ובלקיחת צד במלחמת התרבות, במאבק על המרחב הציבורי ועל צביונה, אופייה וזהותה של מדינת ישראל. כאשר נציגיו הפוליטיים של המגזר החרדי רחוקים ממוקדי כוח וקבלת החלטות חברי האליטה אינם חשים איום לדומיננטיות שלהם, וכך אמצעי התקשורת, המתפקדים כזרוע הביצועית לעיצוב דעת הקהל בישראל, מסקרים בהתאם את האוכלוסייה החרדית בהיקף דל, בבולטות שולית אך ביותר סיקור חיובי משלילי. ייתכן שיש בכך “תמרור הזהרה” לאמור הישארו רחוקים מהשלטון, במקומכם “השולי הטבעי”, ותזכו “להיות נחמדים בתקשורת”. כך הדימוי התקשורתי בתקופת האופוזיציה הוא דימוי היברידי של “טיפוס חרדי”, שהוא אומנם פחות שונה ויותר דומה לנו: הוא עובד לפרנסתו, מתגייס לצבא ובעד שלטון החוק. במידה ו”החרדים” יבקשו להתקרב למוקדי הכוח, ההשפעה וקבלת ההחלטות האליטה הישראלית, המערבית-חילונית, נכנסת למצב מלחמה והזרוע הביצועית שלה, אמצעי התקשורת, “תכה בו”, תשחיר את דמותו ותזהיר מפניו. היקף הסיקור, שוליותו ושליליותו גדלים משמעותית, יותר בעיתונות האליטיסטית, והדימוי הופך ל”חרדי האחר”, המדגיש ומבליט את שונותו ואחרותו השולית. כאשר הסיעות החרדיות מתקרבות לשלטון חברי האליטה “חרדים לשלטון” והאוכלוסייה החרדית “מתרחקת מהקונצנזוס”, אחרת, שונה, סוטה, סחטנית ומסוכנת. האוכלוסייה החרדית הופכת ללא-לגיטימית וכל הפגנה ממוסגרת כהתפרעות, דרישה קואליציונית להשוואת תקציב הופכת לסחטנות ו”מציצת דם”, החרדים משתמטים מנשיאה בנטל הביטחוני, ואלו שכן מתגייסים הם קיצוניים לאומנים, החרדים מתרבים ללא הכרה ומשתלטים על המרחב הציבורי, ומשאינם עובדים לפרנסתם הם מנצלים את כוחם הפוליטי לסחטנות ולכפיית אורחות חייהם הביזאריים והחשוכים על כלל הציבור.

בטקס יום העצמאות חוי עמדה מאחור. היא נסתה להקטין את עצמה לא לבלוט בחולצה השחורה על רקע כל החולצות הלבנות שמילאו את מגרש הספורט של הישוב. כשהיא התלבשה ללכת לטקס היא חיפשה בארון את החולצה הכי יפה שלה. לא אחת שתהיה מוגזמת כמו זאת עם התחרה בצווארון ולא חשופה מדי כמו הירוקה מקטיפה. היא לא רצתה לבלוט, סתם חיפשה חולצה חמודה ומחמיאה, השחורה התאימה בול. היא לא העלתה על דעתה שאנשים לובשים חולצות לבנות. כולם במגרש הספורט, גברים נשים וטף לבשו חולצות לבנות. הם ברכו אחד את השני בברכת: “חג שמח!” במנגינה שהיא הכירה שמברכים אחד את השני בימי חג אמיתיים כשחוזרים מבית הכנסת. מנגינה שגם באידיש היא מתנגנת טוב: “גוט יום טוב״.

חוי נסתה להצניע את עצמה מאחורי כמות הקהל שחולצותיו לבנות ועיניו נוצצות והוא מברך זה את זה בחג שמח במנגינה שהעלת בה דמעות כי זו המנגינה של הבית. לא שקל לה להצניע את עצמה כי בכל מקום שהיא מציגה בו את עצמה ואומרת: “נעים מאד, חוי שטיין” מיד נודדות העיניים של המתבונן אל מכנסי הג’ינס שלה, אל הגופיה הקצרה, אל העגיל שבבטן והיא רואה איך בעיניים שלהם הם מנסים ליישב את הסתירה. עד שבסוף הם אומרים: “אההה” ארוך כזה של מביני דבר. ואז עולה חיוך על שפתיהם: אה, הנה בחורה מהסיפורים, נערה חרדית שעזבה. זה נראה שהם כמעט נהנים מהתופעה שהיא. כמו לצפות ביליד אפריקאי מערוץ נשיונל ג’אוגרפיק שיצא מהטלויזיה וקם לתחיה מולם..

חוי מכירה את המבטים האלה, את ה”אה” הארוך ואת החיוך המתלווה והיא פשוט מחייכת גם, איך אומרים?: “כמים פנים לפנים”. כי מה? היא תתחיל להסביר להם שאין בכלל מה לחייך? שזה מסע שהיא לא מאחלת לאף אחד? שהיא לא תמיד יודעת איפה היא תישן בלילה? שהיא מתגלגלת מעבודה לעבודה? וזה בכלל בימים הטובים שיש לה עבודה, ומה עם כל הימים שלא היתה עבודה ואפילו מה לאכול לא היה תמיד? נגיד עכשיו היא מלצרית בקפה קטן בקניון ליד בית שמש. אז יש עבודה ויש גם עוד קצת לנשנש. נכון, סבתא בלומה אמרה שתמיד היא יכולה לבוא אליה לאכול או לישון אם היא צריכה, אבל חוי רצתה לשמור את ההצעה הנדיבה של בובע בלומה לימים שהמצב יהיה קצה הקצוות. ובגלל שהיא החליטה להיות חזקה ולעשות את זה באש ובמים, היא אכן היתה חזקה ולא הרשתה לעצמה לקרוא לאף אחת מהמצוקות ‘סוף העולם’.

אמא שלה אומרת שהיא תמיד היתה: “עקשענתע”. שזה עקשנית ומרדנית “מגיל שנה, איך שהיא היתה זורקת את הבקבוק בפרצוף אם זה לא היה טעים לגברת” ואחר כך, חוי זוכרת זכרונות מגיל די צעיר, היא רבה ונלחמה על כל שמלה, וכל בובה, עם כל גננת וכל מורה. מול כולן היה לה קשה להוריד את הראש, לקבל מרות, לעשות מה שאמרו לה בלי וויכוחים. היא זוכרת את עצמה מתווכחת המון בבית הספר, עם המורות, עם המנהלת. חלקם ויכוחים פילוסופיים, לימים היא הכירה את המילה “תיאולוגיים” והבינה שכנראה היו גם ויכוחים כאלה, חלקם ויכוחים פסיכולוגיים, על נפש האדם ומה מאיר אותה ומה מקווצ’ץ’ אותה. וחלקם ויכוחי סתם רק בשביל להתווכח, רק כי ככה היא התרגלה.

במשך השנים חוי למדה לא להתווכח. לעשות מה שאומרים, להוריד את הראש ולשתוק ובסתר לעשות אחר כך מה שהיא רוצה. הרבה חברות שלה בסמינר חיו ככה. היו להן חברים בנים שנפגשו איתם בלילות ואף אחד לא ידע שהן מגיעות טרוטות עיניים לסמינר בבוקר אחרי לילות ארוכים במגרשי חניה חשוכים. היו להן בתיק סטים שלמים של בגדים מקומטים ואיפור וג’ינסים שהן היו משתחלות אל תוכן איפשהוא ביער רמות, או במגרש החניה של מרכז כלל, או בדרם תל אביב באיזה מחסן. חוי לא אהבה את השקר הזה, היא ידעה לשקר טוב, גם היא עשתה את כל מה שעשו החברות כמה פעמים, אבל השקר שישב לה דוקא טוב על הפנים שלא הסגירו כלום כרסם לה בלב והיא הרגישה איך הלב שלה הולך וקטן ונחלש ומשחיר מיום ליום. אולי הוא כבר נראה כמו ריאות של מעשנת כבדה. היא חשבה.

הקהל במגרש הספורט מקשיב לנאומים שעל הבמה, מדליק לפידים שרק לפני שנה או שנתיים חוי שמעה שביום העצמאות קוראים להם ׳משואות׳. חוי חושבת שהיא יכלה לחסוך הרבה מהבלבול של אנשים אם היא היתה נגיד משנה את השם שלה. בשביל מה להסתובב בגופיות עם שם כמו ‘חוי שטיין’ ולקבל כל הזמן מבטים דו משמעיים שכאלה. אם היו קוראים לה יעל או טלי, זה לא היה קורה. יש המון יעל וטלי ולירון ונטע, היא יכלה לבחור לעצמה שם כזה. לפעמים היא קונה כוס קפה ב’ארומה’ וכשבקופה שואלים “מה השם?” היא מודדת לעצמה שמות. נועה, או רונה או כל מיני כאלה. ואז כשקוראים ברמקול שהקפה של נועה מוכן, הם מכריזים איזה שלוש פעמים עד שהיא נזכרת שזו היא ובאה לקחת אותו. 

אבל להחליף את השם היא לא רוצה. זה דבר זהותי כל כך עמוק בעיניה, השם שלה, היא אפילו אוהבת אותו, למרות שהיא חושבת שהוא לא כל כך יפה. איזה דבר מוזר.

אז היא נשארת ‘חוי’ ומסכימה למבטים התוהים.

בטקס מתחילים לשיר את ‘התקווה’. חוי מסתכלת סביב, כולם יודעים את המילים, כ ו ל ם . ללא יוצא מן הכלל. רק היא בסוף השורה האחרונה הרחוקה ביותר מהבמה, עומדת יחידה בחולצה שחורה ולא יודעת את המילים. את המנגינה היא שמעה וגם מילה פה מילה שם. מילים כמו “ציון” ו”צופיה” ו”פאתי מזרח” שהן מילים מאד יפות בעיניה ואפשר להרגיש איך אור בוקע מאחוריהן, לידה עומד גבר גדול ועל כתפיו ילדה קטנה, החולצה הלבנה של הגבר קצת מתפוצצת על הכרס שלו, והקשת בשיער של הילדה נופלת לה על המצח.

איך היא בכלל הגיעה ליישוב הזה? מיכאל הביא אותה. מיכאל הוא האחמ”ש בבית הקפה בו היא עובדת בבית שמש. הוא חייל משוחרר וגר באחד היישובים שמעל ההרים שמעבר בית שמש מעבר לקו הירוק. חוי אף פעם לא היתה שם אבל מיכאל רגוע ונחמד אליה ממש, הוא מיד קלט את הענין, ביום הראשון שהיא הגיעה לעבוד בבית הקפה ואמרה שקוראים לה “חוי שטיין” כל שאר החבר’ה בקפה הסתכלו עליה במבטים ההם ומיכאל ישר קלט. ובנינוחות, שאחר כך חוי הבינה שמאפיינת אותו, הוא פשוט שאל: “את באה מבית חרדי?” והיא אמרה “כן” וזהו. ככה זה נגמר. מיכאל לא אמר “אההה” ארוך, אלא פשוט: “יופי, בואי תראי איפה הכוסות כאן” וזרק לה ישר לידיים סינר שחור. בסוף משמרת הערב הוא הכין שתי כוסות קפה הפוך והביא סלט ניסואז גדול שנשאר ואמר לה: “בואי נאכל משהו” ולא חיכה שהיא תסביר על החיים שלה ודוקא בגלל זה מדי פעם בסוף משמרת הם ישבו יחד ואכלו משהו והיא סיפרה לו חלקים קטנים מעצמה והוא הקשיב טוב וצחק הרבה.

שבוע שעבר מיכאל אמר: “אולי תרצי לבוא ליישוב שלנו ליום העצמאות? זה כיף, אחים שלי יהיו, אנחנו שמונה ילדים ועושים מנגל גדול, אבא שלי אלוף בעל האש”. חוי חשבה על האחים שלה, שגם הם שמונה ילדים ועל כך שמיכאל אמר “שמונה” בסגול, ולא שמונה בקמץ מתחת לנ’ ואמרה: “יאללה, למה לא” ולא ידעה שיש טקס שלם בערב ואת המנגל עושים ביום. 

קר מאד במגרש, אפילו שאייר עכשיו ומיכאל צץ פתאום וזורק לה איזה סווטשירט בורדו שכתוב עליו: “סוף מסלול” יש לו ריח שם זיעה קלה וחמימות של מישהו שלבש אותו לפני כמה רגעים. חוי מנסה לדוג מילים נוספות מהשירה. הנה: “עוד לא אבדה תקוותינו” מיכאל עומד לידה ושר, בעבודה מיכאל אוהב לשיר, הוא קצת זייפן וזה מצחיק כי הוא שר בלי חשבון, בלי שאכפת לו שהוא זייפן. אבל הפעם, בשיר הזה הוא שר יציב ונכון ויפה כאילו זה שיר שאי אפשר לזייף אותו. חוי מנסה לרוץ אחרי המילים ולהשלים קצת בדיליי ומיכאל לא מנסה לעשות כאילו הוא לא שם לב אלא צוחק תוך כדי ומשהו בצפיפות של האנשים הרבים מסביבה מגיע עד אליה וחם לה ונעים לה לחוי שטיין. 

הרמזור לא התחלף וזה נראה היה לה כבר מוגזם. החום היה בלתי נסבל, כמו תמיד בתחילת תמוז. השיער שלה, שהיא מתעקשת לגדל מתחת לפאה, היה ספוג זיעה. היא הרגישה איך שערות הפלסטיק של הפאה נדבקות לה ללחיים הסמוקות. אולי אם היא היתה עם הפאה של שבת זה לא היה כל כך מפריע לה כי היא יותר איכותית ועשויה משערות אמיתיות, של הודיות. אבל עם הפאה של שבת היא הולכת רק בשבתות וחגים. לפעמים גם בראש חודש, אם היא זוכרת, ובחתונות.

אבל היום זה סתם יום חם. גרביי הניילון שלה מתגלגלות מתחת לברך ובטח ישאירו שם סימן של לחץ. גם היא בלחץ. הצפצוף של העיוורים מתחיל לפעול והיא חוצה את הגבול בין בני ברק ורמת גן. אמנם זה רק מעבר חציה אבל בשבילה זה גשר. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן שמבלבל לה את העיניים. בגלל זה היא עכשיו בדרך לאם.אר.איי. פעם שלישית בשנה האחרונה. האופטומטריסט אמר שזה לא עניין של משקפיים. הרופא אמר שהוא לא מבין ואליעזר ביקש ממנה שתיקח את זה ברצינות, שהוא דואג לה. למה השחור לבן הזה עושה לה סחרחורות. אז היא עשתה בדיוק מה שהוא ביקש. תמיד היא עושה מה שהוא מבקש, ככה היא ‘אישה טובה שעושה רצון בעלה’. בדרך כלל היא עושה לו את הרצון והוא, כדרך הגברים, חושב שהוא סיבת הסיבוב כולו. הוא מרוצה, מאושר, מצחיק אותה כשהוא עוזר לה לבשל לשבת ומרעיף עליה אהבה שלא רואים הרבה בשכונות שלהם. כשהיא עוברת את הגבול היא גם מתרחקת קצת ממנו. כדי לנשום בנחת ולא לחשוב על כל ההשלכות. כל כך חם לה שהיא מושכת את החולצה מהחצאית. ככה נכנס מעט אוויר גם מלמטה. בבני ברק היו כולם יכולים לראות את הקימוטים בלמטה של החולצה שהיתה תחובה עמוק בחצאית. ברמת גן, היא סתם אישה חרדית. אין לה גוף אין לה בגדים, אין לה צבעים. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן.

מכון הרנטגן ממוקם בתוך מגרש חנייה ליד מוסכים וחנויות של קבלנים. השלט דהוי והכניסה מלוכלכת. יש אנשים שגורלם נחרץ במקום הזה, למה אין יותר כבוד לגורל?

לפחות המזגן עובד. היא נשענת על הקיר, לוקחת מידעון על טיפול פליאטיבי ביתי לחולים סופניים ומשתמשת בו כמניפה להשיב קצת רוח על פניה המיוזעות. כמובן, כל הכיסאות תפוסים, כרגיל. מזל שנשארה לה חתיכת קיר להישען עליה. היא ניגשת לפקידה שלועסת מסטיק בקולניות. ממש הסטיגמה של עצמה.

“שלום. יש לי תור ב11.40”.

“כרטיס מגנטי”.

היא מוציאה את הכרטיס המגנטי של קופת חולים ומעבירה לפקידה.

“אהובה?”

“כן, זאת אני”.

“תיגשי למכונה בכניסה אני מוציאה לך מספר. לחייב את הכרטיס ב24 ₪?”

“כן, תודה לך. יום טוב”.

אף שישים וארבע היה המספר שלה. היא נשענת על הפינה שלה בקיר ומתבוננת באנשים. אולי היה מצופה ממנה, או מהתדמית שלה, שתמלמל תהילים בעודה מחכה, אבל היא דווקא נהנתה מהשקט ומהנוף. זה היה הנוף האהוב עליה, נוף אנושי. היא לא עברה במבטה אחד אחד על הממתינים לתורם. היא נעצה עיניים בנערה אחת שבהתה בה בחזרה. היא היתה כל כך רזה שלאובי התחשק להכין לה צוהריים. היתה לה ערמת שיער מרשימה, שחורה ברובה וורודה בקצוות. היא לבשה גופייה עם כתפיות דקיקות שהיה מודפס עליו צמח כלשהו. מה שהפתיעה אותה היו מכנסיים גדולות מכפי מידתה הגרומה ונעליים כבדות, כמו צבאיות. בתוך האוזניים היו נעוצות אוזניות לבנות קטנות שלא היו מחוברות לכלום. עיניה החומות הגדולות בהו בה בחזרה. אובי חייכה אליה אבל הנערה לא חייכה בחזרה. מערכת התורים הכריזה שאף שישים ושניים צריך להיכנס. הנערה קמה ונכנסה לבדיקה. אובי התיישבה במקומה ומתחה את הרגליים. בגיל חמישים ושלוש היא היתה צריכה לנוח יותר ממה שרצתה להודות. היא רצתה שיהיו לה יותר רגעים כאלה שבהם היא יושבת ומחכה ויודעת למה. בבית היא לא נחה אם לא היה התירוץ של הקפה. בעבודה, לשבת עם מורות קולגות זה היה חלק מהעבודה. בשבת היא נחה כי זו היתה המצווה. אבל היא לא חצתה את הגבול בראש אל עבר הסקרנות שלה. לשם כך היא היתה צריכה לחצות את הגשר ההוא.

אם היו לה אוזניות קטנות כאלה, שלא מחוברות לשום דבר אולי היא היתה מצליחה לשמוע. לשמוע את הקולות בתוכה שלוחשים לה בשקט שזה כבר לא רלוונטי שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן. שאפילו לא אחד מששת ילדיה מצליח לענות להגדרה של להיות מוצלח. את הלב שלה הם ממיסים עם התמימות שלהם, שמובילה אותם לשאול שאלות והם מאתגרים אותה עם הסקרנות שלהם שדורשת מהסביבה לתת תשובות. את ריבון העולם הם עובדים בשמחה זה רק שהם עצמאיים מדי. הולכים בתלם ובודקים את הגבול.

המערכת קראה למספר הבא והיא ראתה את הנערה יוצאת מחדר הבדיקות. “לחכות כאן?” . הטכנאי הנהן וכבר סגר אחריו את הדלת עם הנבדק הבא. הנערה התקרבה אל הכיסא שהיה שלה וראתה פתאום את אובי. “אני ישבתי כאן קודם”. “נכון” אובי ענתה לה ולא קמה. זאת היתה הרגשה נעימה. הנערה התיישבה לידה. “לא משנה” היא הפטירה.

“מה יש לך?” אובי שאלה. בחיים היא לא התנסחה ככה, חופשי. הנערה הרימה את הראש והסתכלה עליה בפליאה “כנראה גידול. מחכה לתשובה. מה לך?” אובי לא ריחמה עליה. היא לא הבינה לאן הלך חוש החסד שלה “אולי גם. יש לי משהו גבולי, כנראה. עוד מעט תורי ואז אני אדע”. הנערה הרימה את גבותיה ושמה את האוזניות בתוך האוזניים. אובי שמעה את המוזיקה האלקטרונית בוקעת משם. היא המשיכה להסתכל עליה בלי בושה. הנערה הוציאה אוזניה אחת “בר קוראים לי. איך לך?”. “אובי” היא ענתה. “אף שישים וארבע” המערכת קראה לה והיא קמה. הקודם יצא והיא נכנסה. מבטא רוסי אמר לה “להוריד תכשיטים, פאה, סיכות ושעון ולשכב עם הראש על כרית קטנה”. אובי תהתה אם תפגוש היום את כל הסטיגמות האפשריות. היא הורידה הכל ולא התביישה להוריד את הפאה. מה קרה לה? בפעמים הקודמות היא השפילה מבט. עכשיו היא שכבה על המיטה הקשה ונהנתה להרגיש את הצמה הארוכה משוחררת. היא הסתכלה על כל הצלבים שהמבטא הרוסי אמר לה ונשמה לאט. לא היה לה נוח אבל היא היתה במנוחה, זה היה לה מוזר. “סיימנו. כדאי שתחכי לתוצאות”. היא התרוממה מהר מדי והיתה לה סחרחורת. הטכנאי החזיק אותה “גברת, לאט לאט”. היא קצת נרתעה כשנגע בה גבר זר, אבל היא היתה צריכה משענת והוא החזיק אותה וזה היה לה נעים. “תודה. כנראה קמתי מהר מדי” היא אספה את השיער הארוך מדי שלה וסידרה את הפאה מעליו. “תחכי בחוץ לתוצאות”. היא יצאה ואור הפלורסנטים של חדר ההמתנה סינוור אותה. בר הרימה את העיניים וסימנה לה לשבת לידה. “מה יש לך?” היא שאלה. אובי חייכה אליה בחום “תודה”. בר חייכה בחזרה ואמרה “סבבה”.

היא הוציאה מהתיק שלה בקבוק קטן עם מיץ תפוחים ושתתה. החום והסחרחורת בחדר הבדיקה עייפו אותה. היא ידעה שהיא צריכה לחכות אבל רצתה להיות במקום אחר, שהיא לא מכירה. פתאום היא הרגישה יד דופקת לה על הכתף. היא קפצה וראתה שבר מושיטה לה אוזניה אחת. “רוצה?” היא שאלה. אובי חייכה. מאיפה באה הבר הזאת, היא עזרה לה לשים את האוזנייה בתוך האוזן. גיטרות, תופים ופסנתר פוצצו אותה ומילאו אותה לחלוטין. היה שם זמר שדיבר לה לנשמה והיא לא ידעה שהנשמה שלה דוברת אנגלית בכלל. היא הרגישה איזו שמחה שמהולה בייאוש וזה היה בדיוק הקוקטייל שהיא היתה צריכה, עצמה את העיניים והרגישה את הלב פועם באותו הקצב, הזר. זהו זה. זה היה המקום שאליו היא רצתה ללכת. היא הרגישה טוב ושמחה שכשנגמר השיר התחיל עוד אחד מיד אחרי זה, בקצב שונה ועוצמה זהה. “רובינשטיין. אהובה רובינשטיין” נכנס לעולם שלה קולות מהעולם האחר, המציאותי. היא פקחה את העיניים וראתה את בר מחייכת. “איך הם טובים, נכון?”. אובי חייכה אליה “תודה”. “בר זהבי” הפקידה קראה. שתיהן קמו וניגשו אל הפקידה. “רובינשטיין?” היא שאלה והרימה את העיניים. אובי הנהנה. “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”. אובי הודתה ולקחה את הדיסק ואת הפיענוח. “זהבי?” היא שמעה את הפקידה. בר הנהנה “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”.

היא אספה את עצמה ואת הדברים שלה ויצאה. בחוץ בר שאלה אותה “מה זה אומר גבולי?”. אובי הסתכלה על הכביש הסואן אותו היא צריכה לחצות כדי לחזור. “האמת שאני לא באמת יודעת. נראה לי שזה אומר שהכל פתוח וזה מוצא חן בעיני”. בר הרימה את היד לשלום, אובי נתנה לה כיף והלכה למעבר החצייה. מאוד חם היה בחוץ וגבולות החלו להינמס.