פרוזה

חתולות

שירה גץ-ווקר

אמצע הלילה והיא, במרפסת של מיכל, או של אספיס. והיא מוציאה סיגריה שביקשה קודם מאיזה אחד בחתולות, והיא מפוררת אותה על דף מקומט צהוב. והאור הוא חם וקצת רועד מעליה וברקע יש את דילן שמיכל אוהבת או שאספיס אוהב או ההוא מנחלאות שהיה פה מקודם. ירושלים של מוצאי שבת תמיד סהרורית, צוחקת ומלמלת ומקיאה ונרדמת מלוכלכת אל תוך עצמה. והיא שונה מירושלים של אבא, ירושלים של אבא אבדה לה לנצח וירושלים של אימא בוכה. והיא נועצת את הגוש הכהה על קצה של עגיל ומציתה להבה על הגוש והוא מעלה לה את העשן הדק והריח המוכר החום, והיא שוב בנווה דקלים הנשרפת, שרפו את בית הכנסת, והיא אז קרעה את חולצתה הכתומה ולא בכתה. והיא מפוררת את הגוש השרוף אל תוך הדף ומבלבלת את עלי הטבק איתו. ולא, היא לא בכתה כשנתנו את הצווים לפנות את הבית שאבא בנה במו ידיו. ולא בכתה כשנכנסו החיילים וגררו את אימא ואז את דויד ואז אותה. וגם לא בכתה כשהרסו את הבית. ועכשיו היא כבר מגלגלת את הכל לסיגריה מחודשת, והיא מדליקה שוב את הלהבה ושורפת אותה בקצה ושואפת ונושפת. אבל כשהוציאו את אבא עטוף בטלית היא בכתה וכשהוציאו את נעמה היא כבר ברחה משם. וכשקברו אותם שוב, בהר המנוחות, היא נשבעה לעולם לא להתפלל יותר. היא מכבה את הסיגריה לקראת סופה וקמה. אולי לכיכר ציון. כבר לא אוהבת ללכת לזוּלה כי יש שם הרבה ערסים, אולי תעבור באמריקאים תחפש את שפירא. ואם תיראה חיילים היא תצעק להם נאצים ואם תראה חיילי מגב אולי תקלל אותם ואולי תיסע לתל אביב, שוב, לראות שמאלנים ואם תזהה כאלה היא תירק עליהם בפניהם, על ששמחו בחורבנה. ואולי תלך לכנסת ותרסס על החלונות, 'זה היה ביתי' או שלא, היא תרסס בצבע אדום 'תג מחיר'. והיא נעמדת בחושך ליד 'התו השמיני' ומהדקת את הג'ינס של מיכל למותניה ואז מורידה את חולצת השלושת רבעי ונשארת עם גופיה של תמנון. ושוב מבקשת סיגריה ופוסעת איתה במדרחוב שכבר התרוקן מהחבר'ה שלה, החבר'ה של מוצאי שבת, שעכשיו מתפזרים ממנה בשוטטות אל הכניסה אל העיר וממנה הלאה אל כל מקום שהוא. היא יוצרת עשן בצורת עיגול עם תנועה כזו מהסנטר החוצה. הומלס על חתיכה של קרטון מושיט יד לבקש דבר מה. נהיה קר. מבלי שהתכוונה היא מתחילה את הדיבור הישן שלה, כשהיא לבדה, ככה באמצע של רחוב היא נוהגת להתבודד כי אם כבר לבד אז עם השם, 'אבא איפה אתה?', היא מרגישה שאיבדה משהו איפה שהוא בדרך, וחוזרת על עקבותיה אל הדירה של מיכל. בירושלים עולה האור, חיוור ותשוש.

שירה

פול איתי לפוליטי

צור ארליך

פּוֹל אִתִּי
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִתְאַבֵּק, נִדַּבֵּק, נִתְפַדְבֵּק, נַגְלִיד,
נִתְחַבֵּק, נִתְרַפֵּק, נוֹלִיד.
אֲנִי אֵלֵד וְאַתָּה תּוֹלִידִי,
שְׁנֵי מִינֵי בְּנֵי אָדָם אָנוּ, רַב הַמַּפְרִיד.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי,
עֲזֹב תַּרְבּוּת וְשָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת
כִּי בַּשָּׂפָה אַתָּה מַרְאֶה לִי אֶת הַתֶּפֶר:
כִּי כְּפִי שֶׁאַתָּה מְצַיֵּר אֶת עַצְמְךָ,
בַּטֶלֶוִיזְיָה, בָּבָּאנֶר, בַּסֵּפֶר,
בַּסֶּלֶף שֶׁבּוֹ אָנוּ נִזּוֹנִים,
אַתָּה חַי בּגֻמְחָה
שֶׁל נֶתֶק נַרְקוֹטִי
בְּחֶבְרָה שֶׁהִיא בֵּית זוֹנִים.
קָרָאתִי אוֹתְךָ. אַתָּה מִתְחַזֶּה
לְמִי שֶׁנִּפְקַר שֶׁנִּזְכַּר שֶׁנִּכָּר
רַק בַּכּוֹס
בַּכִּיס
וּבַהוּא-הַזֶּה –
וְאִם כָּכָה מוּטָב שֶׁנֵּלֵךְ לָעִקָּר,
נָרִיב עַל הַכֵּס
נִפּוֹל עַל הַכֶּסֶת
נֵלֵךְ עַל קִרְקָס
נָרוּץ עַל הַכְּנֶסֶת.
אֲנִי סָאחי אַתָּה עַל אַמְפֵטָמִין,
אֲנִי מוֹנוֹגֵמִי אַתָּה מֶגָהמִין;
כָּךְ עַל פִּי הַסְּפָרִים שֶׁלְּךָ; אֵין זֶה אָמִין
אֲבָל אִם כְּבָר
נֵלֵךְ עַל הַשְּׂמֹאל וְיָמִין.
סַבָּא-רָבָא שֶׁלְּךָ בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת הִתְפַּלְפֵּל

סַבָּא דָּפַק מַכּוֹת עִם פְּלוּגוֹת הַפּוֹעֵל
אַבָּא פָּזַל פֹּה וָשָׁם מֵהַצַּד
וְאַתָּה כְּבָר קָדִימָה, אֲחוֹרָה, כָּל צַד,
מְלַקֵּט וְצָד –
שָׁפוּךְ מֵאַשְׁמָה, שָׁפוּךְ מֵאוֹנִים,
כָּל יַחַס אִישִׁי פּוֹטֶנְצְיָאל יַחַס מִין.
לְפָחוֹת קְצָת.
לֹא, אַתָּה לֹא בֶּאֱמֶת כָּזֶה,
אֲבָל אַתָּה מִתְחַזֶּה.
פּוֹל אִתִּי לַפּוֹלִיטִי.
נִפּוֹל בְּסוּפָה
אֲבָל נְּדַבֵּר בְּאוֹתָהּ שָׂפָה.
נְשַׂחֵק בְּשׁוֹלֵט וְשַׁלִּיט
נְשַׂחֵק בְּפוֹלֵט וּפָלִיט
נְשַׂחֵק מְגָרֵשׁ מְגֹרָשׁ
נְשַׂחֵק מְרוֹשֵׁש וְרָשׁ.
לְפָחוֹת בְּאוֹתוֹ מִגְרָשׁ.
נִתְאַבֵּק נִתְחַבֵּק מִין אֶל מִין
פָּנִים אֶל פָּנִים.

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

חוץ לזמנו, חוץ למקומו

ידידיה גזבר

 

הבעיה הדחופה ביותר שבית המקדש השלישי מציב לפתחנו היא לאו דווקא המאבק הבינ-לאומי הקונקרטי שההיסטוריה שלחה אותנו אליו, אלא הפער הבלתי נסגר בין חזון למימוש. בניין שלא נבנה מכיל בקלות את כל השאיפות והתשוקות שמשליכים אליו, וככזה יכול לשמש מומנט אינסופי לתהליך תיקון של קבוצה אנושית. בניגוד לכך, בניין שנבנה הוא צמצום. וכמו משיח שבא, הוא בסכנה גדולה להיות משיח שקר: לאן ממשיכים לשאוף אחרי הבניה? מה משמעות הבניין, משהקמנו אותו סוף סוף?

הבעיה הזו היא בעיה פילוסופית המתרחשת בתודעה: היא יושבת על ההנחה שאיננו מסוגלים לראות מימוש שאינו צמצום ותיקון עולם שאינו פונה אל העתיד. בה בעת יש כאן בעיה ארכיטקטונית: כיצד יוצרים בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין. קריאה מוקפדת של פרוגרמת המקדש לאורך הדורות מעלה כי מאז ומעולם המקדש נדרש לשאלה הזו והעלה מתוכו אנרגיות של אנטי מבנה: ככזה הוא עשוי להעלות פתרונות מרתקים לשאלה הפרקטית הארכיטקטונית. מתוך הפתרון המציאותי והחומרי נוכל גם להציע תודעה עתידית שתפתור את הבעיה הפילוסופית, וכך להציע מפגש חדש בין חזון למימוש.

במקרה של בניין בית המקדש יש לנו הופעה מרהיבה של 'היעדרו', של ה'אנטי-מבנה': כיפת הסלע, המבנה שכל כולו מוקדש לשמירה על אבן היסוד של ההר, שכל כולו העדר. בהצעות העכשויות של שוחרי המקדש אנו נתקלים בעיקר במחיקה שלו, מתוך התנגשות קנטרנית עם עולם האסלאם: דווקא מתוך הנוכחות המפוארת של ההעדר אסור לנו לוותר על נוכחותו, נוכחות שתזכיר תמיד את העבר ההיסטורי הקונקרטי של המקום, זה שקרה דווקא כך ולא אחרת.

בבניית מקדש הלוקח בחשבון את ההתרחשות ההיסטורית המקומית ולא מדמיין עתיד אלטרנטיבי אנו זוכים למבט תמידי אל האנטי מבנה, אל הרגע הספציפי והסתמי ממנו נבט המבנה. כך כל מבט אליו מכיל בתוכו את האפשרות האחרת, את "המערת פריצים היה הבית הזה?!"

מהפתתרון הקונקרטי אנו חוזרים לבעיה הפילוסופית. בניגוד לסכמה המקובלת בה כל מימוש הורג את החזון, יש לנו כאן מימוש שמחזיר את העבר בצורה מעגלית ומזקק תיקון אינסופי. במקום תיקון עולם שמתרחש רק בעולמות מדומיינים אנו יכולים להרוויח עולם משיחי, בו האופק פונה גם אל העבר.

 

שירה

שחוברה לה

גלית קרמר בר־טוב

 

מִי שֶׁלֹּא גָּר בִּירוּשָׁלַיִם, נָטוּשׁ.

רַק הִיא בַּת גִּילוֹ שֶׁל הָאָדָם הַקַּדְמוֹן,

מְסֻמֶּנֶת בְּמַפּוֹת עַל קִירוֹת מְעָרָה,

עִיר שֶׁהִיא לִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

רַק הִיא מְמֻלְמֶלֶת עַל שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת

שֶׁל גּוֹלֵי בָּבֶל, שֶׁל חוֹצֵי סוּדָן, שֶׁל יְתוֹמֵי אֵירוֹפָּה,

שֶׁל רֶגֶל יְחֵפָה, שֶׁל מָצוֹר, שֶׁל מַגֵּפָה.

רַק הִיא שֶׁכְּבָר נָפְלָה פַּעַם בִּידֵי גּוֹיִים,

יֹאחֲזוּ בָּהּ בָּנֶיהָ עַד יָזוּבוּ דָּם.

 

יְלָדִים מְשַׂחֲקִים בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ, זְקֵנִים וּמַקְּלָם מִשְׁעָן,

גְּשָׁרִים מְחַבְּרִים שְׁכוּנוֹתֶיהָ, הָרֶיהָ בָּתִּים כֻּלָּם.

הַיּוֹם הוֹמֶה וְהַלַּיִל מוּאָר. מִי שֶׁיָּצָא לְרֶגַע לֹא

יַכִּיר אֶת פָּנֶיהָ. כְּבָר גָּדְלָה וְהָרְתָה וְיָלְדָה

וְכִסְּתָה כָּל רֶגֶב אֲדָמָה וְהוֹסִיפָה קוֹמָה…

אַתְּ יְרוּשָׁלַיִם? שׁוֹאֶלֶת בַּת גַּעְגּוּעִים. אַתְּ

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלִּי?

 

יָשַׁבְתִּי בַּכִּרְכָּרָה שֶׁל מוֹנְטִיפְיוֹרִי וְכִיסָיו מְצַלְצְלִים.

אֵין חֶלְקָה אַחַת שֶׁנִּשְׁאֲרָה גַּם לִי.

 

 

שירה

לך ירושלים

גלית קרמר בר־טוב

 

יְרוּשָׁלַיִם הִיא עֵץ חָרוּבִים בְּגַן סָאקֶר,

יַלְדָּה בּוֹנָה בָּתִּים לְגַמָּדִים.

יְרוּשָׁלַיִם הִיא נוֹף הוֹלִילֵנְד, גִּילֹה,

שָׂדֶה רֵיק מֵאָחוֹר לְשַׂחֵק,

עֵמֶק הַמַּצְלֵבָה, תִּקְוַת הָאַיָּלוֹת.

 

יְרוּשָׁלַיִם: שְׁלוֹשָׁה בָּתֵּי

כְּנֶסֶת בִּרְחוֹב, תְּקִיעַת שׁוֹפָר –

נִגּוּן עֵדוֹת, סָבְתוֹת בְּלִי סִדּוּר בּוֹכוֹת –

תְּפִלָּתָן עוֹלָה לַשָּׁמַיִם

בִּקְדֻשָּׁתָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם.

 

יְרוּשָׁלַיִם הִיא חֻלְצוֹת רְקוּמוֹת בָּעִיר הָעַתִּיקָה:

טוּרְקִיז, דָּגִים לְמַזָּל, זַעְתַּר בִּנְיָר,

מַדֵּי צוֹפִים בַּכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

נוֹעֲצִים פְּתָקִים בְּתִשְׁעָה בְּאָב

"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר כֻּלָּהּ זָהָב".

 

יְרוּשָׁלַיִם הִיא תְּאֵנִים בַּגִּנָּה, הַשֶּׁסֶק שֶׁל הַשְּׁכֵנָה,

שְׁזִיפִים בְּמַטָּעֵי הָרַכֶּבֶת הַיְּשָׁנָה.

יְקִיצָה בְּחָמֵשׁ לִסְלִיחוֹת, וּמִקְּרִיאוֹת מוּאַזִּין, יְרִיּוֹת

בֵּית צַפַאפָא – שִׂמְחַת זִקּוּקִין.

יְרוּשָׁלַיִם הִיא יָד רַכָּה עַל תָּנָ"ךְ וְנֶשֶׁק, מַדֵּי חַיֶּלֶת בְּתוּלָה נִרְגֶּשֶׁת.

 

יְרוּשָׁלַיִם הִיא גְּלִידָה בַּמִּדְרְחוֹב נִתְקַעַת בַּגָּרוֹן

לְיַד אַנְדַּרְטַת זִכָּרוֹן,

אִירִיס אֲזוּלַאי הָיוּ לָהּ שְׂפָתַיִם שׁוֹשַׁנָּה, נִדְקְרָה

בְּבַּקְעָה – לְיַד הַבַּיִת, וְאִילָנִית נִצְּלָה

בַּטַּיֶּלֶת שֶׁל אַרְמוֹן הַנְּצִיב בִּזְכוּת

טוּבְיָה אֲשֶׁר נֶהֱרַג בְּבֵית-לִיד.

 

יְרוּשָׁלַיִם צְפוּפָה בְּאוֹטוֹבּוּסִים בָּם

כָּל חָזוּת מִזְרָחִית – פּוֹטֶנְצְיָאל לְשָׁאהִיד

מִסְגָּרוֹת שְׁחֹרוֹת עַל תַּחֲנוֹת קָטָמוֹנִים מַסְגִּירוֹת פָּנִים

"בְּרוּכִים הַבָּאִים" בְּחֶלְקַת דֶּשֶׁא,

מַחְלִיף גֶּשֶׁר מֵיתָרִים מֵנִיף אֶצְבַּע מְשֻׁלֶּשֶׁת.

 

בִּירוּשָׁלַיִם אֲנָשִׁים דִּיכוֹטוֹמִיִּים לֹא מְרִימִים עֵינַיִם

בָּתֵּי פְּאֵר לְתוֹשָׁבִים וִירְטוּאָלִיִּים

הָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה עוֹשָׂה חַיִּים לֹא נוֹרְמָלִיִּים

גְּדוּד מְנוֹפִים מְאַיֵּם עַל הַשָּׁמַיִם

כְּבָר אֵין צוֹפִים בְּגַן הָעַצְמָאוּת בִּירוּשָׁלַיִם.

 

בִּירוּשָׁלַיִם צָלוּל אֲוִיר הָרִים

אֲנִי מְזִיעָה בֵּין לְשׁוֹנוֹת אַסְפַלְט זָרוֹת

בַּמָּקוֹם בּוֹ שִׂחַקְנוּ סַף – אֵין מָקוֹם לַחְנוֹת

בִּירוּשָׁלַיִם נִפְעֲרוּ דְּרָכִים אֶל הַלֹּא נוֹדָע

בִּירוּשָׁלַיִם אֲנִי אִשָּׁה אֲבוּדָה.

 

בְּכַפּוֹת רַגְלַי הַזּוֹכְרוֹת, הָאֲדָמָה מְבַעְבַּעַת,

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה טוֹבַעַת.

פרוזה

גיא בן הנום

רחלי דור־רפפורט

ישבתי על הר ציון. באתי בשקיעה, והשמש שינתה את גוני גיא בן

הינום. אומרים שממנו נבראה המילה – גיהנום. אולי אתחיל קודם.

נסעתי ליד יצחק בן צבי, סובבתי ברחביה בשעת סגירה, ולא מצאתי

מקום חניה. ועד שמצאתי לא ידעתי מאיזה צד אכנס לַיד, מפה

הייתה כניסת עובדים, משם היה גנן שותל רקפות, בסוף מצאתי את

הכניסה הראשית. שלטים עומדים ברחביה ומכריזים כי בית אחד

למכירה, בית אחר נהרס ורק כותל נותר ממנו, בתים חדשים צצים

כפטריות. כדי להיכנס ליד יצחק בן צבי צריך לעבור בחדרו של שומר.

וזה יושב וקורא ספרים בבית שקוף, ובשל הקור הירושלמי או בשל

הביטחון יש לעבור בחדרו בטרם עוברים לרחבת היד. עברתי אצלו

וריח קפה עלה מפינת קומקום, השומר הביט בי ונתן לי לצאת

מחדרו לרחבה. באתי לספרייה אבל בטרם פניתי אליה ראיתי כי

דקות ארוכות אחרי שעת נעילה חנות הספרים עוד פתוחה. אפשר לי

המוכר לשוטט בחנות. ביקשתי רק לרגע, נשארתי רבע שעה. באתי

לתחקיר על ספר אחד ויצאתי ובידי מילים לספרים אחדים. חלפתי

על פני השומר והפעם דלקה מנורה על שולחנו, ישב וקרא ספר

בשעת שקיעה.

פניתי לעיר ופקק ארוך היה ברחביה, צפופים הרחובות וגבוהים

העצים, ורכב נוגש ברכב. חשבתי על סינדרום ירושלים ועל שׂרה,

חשבתי אולי לקתה בו. אוטובוס פגע במכונית, עמדו שוטרים ונהגים

ורוחם שקטה, כנראה עבר זמן מאז התנגשו. רק איש מבוגר נשען

על הליכון, מטפלת משגיחה על צעדיו, צעק לנהגים, מספיק,

מספיק.

השמש יורדת מוקדם בימים האלה, רגע אחד מחצית היום ורגע

אחר לילה. עליתי להר ציון. סיפורים רבים לבית אליו באתי, פעם היו

מעבירים ממנו רכבל לתושבים בעיר העתיקה, ופעם פינו דרכו גופות

בימי המצור, פעם היה מחסן טורקי, ופעם הופצץ. מפורסם הוא

שהיה בית חולים. הלכתי במסדרון ודמיינתי קריאות חולים מחדרים

רבים, אחות, אחות.

למטה היה גיא בן הינום מקיף את העיר, ואורות סגולים עלו בערב.

הלכתי בין חדרי הבית שקומותיו יורדות מהרחוב, עלתה צִיה על הר

ציון, ברקו אורות אבו טור. הלילה יפה בירושלים, חשבתי, ירח זורח

על גיהנום.

היה לי זמן פנוי למוחרת, ואמרתי אלך לטייל בהר ציון. התעטפתי

בצעיף ויצאתי. חשבתי לרדת לעיר העתיקה אבל נטיתי מעלה.

הלכתי למקומות מוכרים, פניתי למקומות שלא באתי בהם קודם.

בכל מקום עצרו אותי שומרים, חלקם פתחו את הדלת בפניי, חלקם

אמרו סגור, סגור. מצאתי שביל שאין בו שומר או גדר, ועליתי

לכנסייה הסקוטית. בראש השביל היה נוף, ציפור נסקה ממזרח

למערב. נכנסתי ולא עצר אותי איש, טיילתי בין אולמות. באחד הייתה

תמונה גדולה של גנרל, באחר ספרייה ובה כתבים נוצריים. עיינתי

וישבתי, בירך אותי פקיד קבלה הלו, ניסה, ומיד תיקן לעברית,

שלום, שלום. בבת אחת, צלצלו פעמונים לשעה 12, ונמלא ההר

שירה. הלכתי משם ועל גבעת התנ"ך הונח שטיח תפילה ואיש

מבוגר סובב חזיתו למכה וכרע על צבע אדום. לא שמעתי את

מלמוליו עד תום אבל ידעתי, בשם האל הרחמן והרחום. היה עליי

לשוב והכבישים מלאו. עננים ירדו על הרי ירושלים, ענן אחד עמד

מולי ופג. עזבתי את ציון.

 

 

 

 

 

 

שירה

בעלייה לירושלים, או: תרשום אני יהודי

צביקה אלי סלע

 

פַּעַם מִזְּמַן, יְהוּדִים

עוֹלִים הָיוּ לִירוּשָׁלַיִם

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה

וּבְיָדָם מִנְחָה.

 

בָּרֶגֶל עָלוּ, בְּכָל שְׁלֹשֶׁת הָרְגָלִים

פּוֹסְעִים לְאִטָּם בִּשְׁבִילֵי הָאָרֶץ שֶׁשָּׁקְטָה

תַּחְתָּם, מִדָּן וּמִתְּקוֹעַ, אֲחָדִים אַף מִצָּרְעָה

עַל מָה דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּדַרְכָּם?

מִן הַסְּתָם דָּנוּ בִּדְאָגָה בִּמְחִירֵי הַדִּיּוּר

בַּשְּׁפֵלָה, אוֹ אוּלַי בַּעֲלִיַּת מְחִיר הַגְּבִינָה.

לֵךְ תֵּדַע.

 

אֲנִי עוֹלֶה הַיּוֹם לִירוּשָׁלַיִם בְּמַאזְדָה 6

שְׂרוּטָה, לִבְדִיקַת עַרְמוֹנִית שֶׁעָבְתָה

וְיָדִי רֵיקָה, אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי עוֹלֶה

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי עוֹלֶה עִמָּדִי

זֵכֶר צַדִּיקִים לִבְרָכָה.

 

יֶלֶד הָיִיתִי עוֹמֵד לְצִדּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

שָׁם בְּחָרְבוֹת מִנְזַר נוֹטֶרְדָאם

מוּל גִּדְרוֹת הַתַּיִל הָרָם –

וְהוּא בְּעֵינַיִם

כָּלוֹת מַבִּיט בְּעִירוֹ

הַשְּׁבוּיָה, מַבִּיט בְּעַצְבּוֹ

 

בִּתְפִלָּה שְׁתוּקָה –

בְּלִי דַּעַת הָיִיתִי שׁוֹתֶה לְיָדוֹ

אֶת הֶמְיַת לִבּוֹ, אָב וּבְנוֹ –

הַאִם מַשֶּׁהוּ מֵהֶמְיַת לִבִּי

טָמוּן עוֹד בְּלִבּוֹ שֶׁל בְּנִי,

נֶכְדּוֹ?

 

אֲנִי עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם

וְיָדִי רֵיקָה

אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי בָּא

לִירוּשָׁלַיִם, אָבִי בָּא אִתִּי –

תִּרְשֹׁם, אֲנִי יְהוּדִי.

ירושלים