בשנת תשנ”ב פרסם חגי סגל את ‘התנחלות דמה’, אוסף פיליטונים קישוני ברוחו שעסק בקורותיה של התנחלות כלשהי ביהודה ושומרון ועלילותיהם השגרתיות למדי של מתנחלים המחפשים את האקדח בין הצעצועים של הילדים שנשארו ברכב וכעין זה. בין הדמויות הנהדרות כיכבו אורותי הקוקניק, ארציאלי האידיאולוג, הרב נחמיה, מומו יו”ר ועדת ביקורת ופרישטיג שהקים את הישוב, שזה תפקיד נהדר בזכות עצמו.

נזכרתי בכל אלה לפני חודש ימים, לרגל אירוע אמנותי שנערך במרכז האמנים בתקוע בשם ‘הדף’ (אוצרות: דבורה זגורי ותחיה גודינגר). האירוע עסק בהשפעות הרחבות יותר – ה”הדף” – של חוויית המגורים באיזור מאויים על הילדות, ההתבגרות והחיים בכלל; בקיצור, הֵיות מתנחל, במובן הרחב והעמוק של המילה. בתור משתתף באירוע לא יכולתי שלא לתהות לעצמי בשאלה הנצחית: מה ארציאלי היה אומר.

כבר ב’התנחלות דמה’ – שהיה טור ב’נקודה’ וסופו שהפך (בשנת תשע”ג) לספר ‘חמש דקות מכפר סבא’ – נגע חגי סגל בשאלת יחסי המתנחלים והאמנות. הספר נכתב בגוף ראשון כשגיבורו הוא אדם כותב ובעל טור, וכך מדי פעם בפעם נגע סגל ביחס לאמנות בכלל ולכתיבה בפרט. זכור במיוחד הפרק בו הוציא הגיבור לאור ספר פרי עטו ואיש מהמתנחלים לא קנה אותו בעצמו חלילה: כולם העדיפו לשאול אותו מן השכנים.

קרדיט צילומים: שם בראל צילום אירועים אמנותי

בכל אופן, מה היה ארציאלי אומר אל מול פסטיבל אמנותי ברוח שנות ה-90, הכולל הפקת סטיקרים ומרצ’נדייז, אשר במעגליו החיצוניים ספוקן-וורד מבוצע בחללו הדחוס של אוטובוס ממוגן וגרפיטי מחאה מרוסס על הדמייה של גדר ההפרדה – ובמעגליו הפנימיים מרחבי עיבוד זכרונות, חדרים אינטימיים להשמעת מונולוגים אישיים או ציור בהשראת חלומות טרופים? מה הרב נחמיה היה אומר?

לגבי הרב נחמיה זו באמת שאלה. לגבי השאר, ובכן, למרבה המזל אחת מהעבודות באירוע הייתה בובת-יד של מתנחל טיפוסי, אותה דיבב השחקן והבובנאי אסף פרידמן. מפיו יכולנו ללמוד שבית הקפה החדש בתקוע הוא בורגנות ששוכחת את הנקודה, שעשרות אוטובוסים בדרך ושאנחנו קוראים מכאן לממשלה. אסף לא ביצע רפלקסיה ישירה לאירוע עצמו, אך ניתן להניח שארציאלי או פרישטיג עם השפם לא היו משתתפים בספוקן-וורד בתוך אוטובוס; אולי מומו, וגם זה כי היישוב כבר הוציא על זה כסף.

תהום מפרידה בין ארציאלי לאירוע האמנותי המדובר: תהום שמורכבת הן מהעיסוק האמנותי עצמו והן מהשקעת הכוחות בו. אמנות זה משהו שארציאלי מכיר רק בטקסט, או כששגריר ישראל בשוודיה מכבה את האור במיצב פרו-פלסטיני (‘שלגיה וטירוף האמת’, 2004, המוזיאון ההיסטורי שטוקהולם). וכן, זה בסדר שמישהו אוהב לצייר, אבל למה בעצם להסיע אוטובוס ממוגן אל מרכז האמנים בתקוע, כשאפשר לקחת אותו לכיכר ציון? למה לקיים מיצב אדמה בשיתוף קהל (עבודה של טלי פרקש), כשאפשר לנטוע בה עצים?

הטיעון של שנת השמיטה היה משכנע רק את אורותי.

כדי להבין מה התועלת באמנות, ויותר מזה – למה היא אקוטית, לא פחות מהפגנות בכיכר ציון – צריך לשוב אל האוטובוס הממוגן שחנה בניצב בכניסה לאירוע ובתוכו התקיימו הופעות הספוקן-וורד.

האוטובוס החונה כך כמו לקוח מתמונה סמלית, הרגע של ההגעה אל ירושלים או תל אביב סביב שנות האלפיים, בעת אחת מהפגנות הימין הגדולות, כאשר אוטובוסים חוסמים את התנועה צומת או שתיים לפני כיכר ציון כזו או אחרת. האוטובוס מסמן גם את ההגעה למקום הנכון – אבל גם את החסימה. רק הצורה שבה הוא חונה מספיקה כדי להעיר את האדרנלין: רגע, קרה כאן משהו, אולי צריך לעשות משהו. אותו האדרנלין קשור גם לדימוי אחר של אוטובוס, לזריקות אבנים ואוטובוסים ממוגנים, שלא לומר מתפוצצים. אוטובוס שחונה לא נכון מתחיל להעיר את הזיכרונות.

אבל כשהאוטובוס מונח במאונך במסגרת הקשר אמנותי, בתוך חלל עם היגיון משלו (“תחיה כבר תסביר לי את זה בסעודת שבת”) – הלב יכול לנוח לרגע. זה בסדר, האירוע בשליטה. אין כאן משהו שמצריך שיחה למוקד החירום.

וזהו תפקידו של המימזיס, של חיקוי המציאות שאמנות יכולה להעניק. לקחת אלמנטים מהמציאות, שהופעתם במציאות עשויה לפרק את החיים, ולבחון אותם בהקשר אחר, מלחיץ פחות. זה כמעט כמו טיפול בחשיפה: הנה האוטובוס שלכם בצורתו המלחיצה, אבל בואו נתבונן בזה רגע כך שנוכל לפרק את הדימוי, לקחת ממנו חלקים נכונים ולדחות אחרים.

כך גם עבודת האדמה, שמאפשרת לבחון את מושג האדמה בהקשר מרוכך; כך גם פריקת המחשבות והאנרגיות על יריעת הגרפיטי. אלה נועדו לייצר מרחבים לא פשוטים – אבל בתוך הקשר אמנותי מוסדר עם גבולות ברורים. בתוך סיטואציה נשלטת.

רק בתוך מעטפת כזו יכולים להתקיים מונולוגים של שתי דקות עם סיפורי כמעט-פיגוע, סדנת התמודדות עם קולות פנימיים, איור בלייב של חלומות או פסל סאונד שנוצר בזמן אמת באמצעות הקלטות המשתתפים. הרב נחמיה מן הסתם היה אומר שמי שצריך יכול לדבר על הכל עם אשתו (וגם מבקש לקרוא לזה גלעֵד ולא פסל), אבל אשתו בדיוק במשמרת בשערי-צדק.

הסיבה שכל אלו יכולים להתקיים רק במעטפת האמנותית המוסדרת היא מכיוון שהמציאות לא השתנתה מספיק: הטראומה עוד כאן. קשה לעבד חוויות של זריקות אבנים בכביש כשאלה יכולות להתקיים גם מחר. מעל האירוע כולו היה נסוך דוק של ציניות קלה והומור כמעט מריר, המוכר למתנחלים לא מהיום, שקיבל ביטוי חד בדוכן המזכרות שעיצב דוד (דוכי) כהן, ובו דובונים ועוזים, ‘אבן מפיגוע בארץ ישראל’ או צמידים כתומים בעיצוב עדכני.

בהקשר כזה, ארציאלי, תפקידה של אמנות הוא ליצור חלל נורמלי במציאות לא נורמלית. בית הקפה שפועל במרכז האמנים (אוצרים: מעיין ונועם פוצ’צ’ו. פעיל כל השנה) הוא לא סימן בורגני, אלא מרחב ממוגן שאתה יודע את גבולותיו ויכול לפעול מתוכו. כדי לפתוח את הלבבות צריך לתת להם מרחב נשימה.

[חגי סגל, תכתוב לי את הטור מחדש!]

1.

רציתי לפנות אליך, הצבר. אתה אדון הארץ. אתה נולדת מן האדמה והאדמה היא ביתך. אתה עשית את הנַכְּבָּה. אתה הגדר של הפרדס. רציתי לפנות אליך בשל מה שאתה מתכנן. זה מה שאתה מתכנן, אולי אתה לא יודע מזה, לצמחים קוצניים לא תמיד יש מודעות עצמית כל כך גבוהה. בימים אלה עומד להתרחש דבר שלא התרחש בפרדס שלנו מאז שנשתלנו כאן. בימים אלה מתכננים את הגירוש הכפוי הגדול ביותר של אנשים מבתיהם מאז הנַכְּבָּה.
נַכְּבָּה חדשה. זה צריך להיות משהו שכולם מדברים עליו, אתה אומר לעצמך. טעות. בפרדס שלנו כולם מדברים על הפנצ’ר באוטו של שר האוצר. במשרדים בכירים ממנים יחידות מיוחדות כדי לתפוס את הקוץ שנתקע בגלגלים. כוחות מיוחדים חיפשו ומצאו שהילדים שצעקו על שר האוצר לא היו אלה שפינצ’רו את הגלגל. אז הקימו יחידות חדשות למצוא את הקוץ. אין כמו הצבר, ברגעים של מבוכה תמיד אתה יודע להקים יחידות מיוחדות. אני מכיר אותך ממזמן, צבר. ואולי זה הזמן להגיד לך, אתה לא צריך לחפש את הקוצים. אני הקוץ, צבר. אותי אתה מחפש. אני הפנצ’ר הגדול של האשליה שלך. שרק אעלם.
אני יודע. אתה מחפש אותי ממזמן. שנינו יודעים שלא מדובר רק בגלגלים של שר האוצר. אתה מחפש אותי מאז הנַכְּבָּה הראשונה שעשית. היא הזכירה לך מאיפה באת, היא רמזה לך שאתה לא נולדת פה כמו שסיפרו לך, כמו שקראו לך בלילה מן התנ”ך. היא רמזה לך שאתה נטע זר. הזכירה לך את האדמה התחוחה ביד אדם שבה נטעו אותך. הנַכְּבָּה הזאת רודפת אותך, בהתחלה לא רצית לשמוע את קולה, שרת שירים בקומזיץ כדי להניס את דמותה שהיתה באה בחשיכות הגדולות של לילותיך.
הנַכְּבָּה הזאת הפכה לשואה הקטנה והסודית שלך, ומאז אתה מחפש אותה, מנסה לבטא את שמה בקול, לכפר עליה. להניח את אשמתך על שעיר ולצפות לישועה. אבל אתה אדם רציונלי אתה לא יודע כפרות. לא תצליח לכפר על הנַכְּבָּה עד שלא תעשה לך נַכְּבָּה חדשה. לכפר על גירוש בגירוש.
אני מכיר אותך לגמרי לא רע. אתה לא מכיר אותי, אבל אתה מכיר בי את הקוץ. יש לך הרבה טענות נגדי. אתה אומר שבגללי הגבול פרוץ, אתה גם אומר שבגללי כל מי שבא אליו נדקר. אני מכיר את הטענות שלך. חלקן הגיוניות, חלקן אפילו מוצדקות. אבל אני יודע שזה לא זה. אתה לא מחפש אותי בגלל הטענות האלה. אתה מחפש אותי בגלל המלחמה. מעולם לא מצאת מאין ליטול את האחריות, מאין לכפר. מאז אתה מחפש איך לרחוץ בנקיון. מחפש כמו שמחפשים חטא קדמון.
אני מבין אותך, אני תקוע לך כמו קוץ. אבל אני הקוץ שמצא את מגילת היוחסין שלו. מכל קוץ יוצא פרי וממנו צבר חדש. אתה הצמחת אותי, ואני הנַכְּבָּה שלך. אתה לא רואה אותי, זה תמיד לוקח לך כמה עשרות שנים. אתה לא רואה אותי עכשיו, אתה עסוק במלחמות. הנַכְּבָּה שלי לא תרפה מלילותיך. כי הנַכְּבָּה שלי היא שלך.

2.

אני ק’ בן יפונה. מתנחל. אתה כותב עלי בעיתונים, אתה מדבר עלי במהדורות (הדרן על הדרן זה חוזר על עצמו, זה הריטואל שלך, הדתיות שלך). אתה רוצה לגרש אותי מהבית שלי ואתה קורא לזה פינוי. אף אחד לא דיבר אתי על זה. אני קורא את זה בעיתונים. אדון המדיה, חשבת פעם איך אתה נתפס בעיניים של האחר שלך? האחר שלך הוא אני. אני שומע אותך חושב: ‘למה הוא לא כותב בשמו? למה ההסתה הזאת מתחבאת מאחורי הרעלה הזאת? הוא רעול פנים והוא מסוכן’.
אתה צודק בהחלט. אני, ק’ בן יפונה, רעול פנים. ואתה, אתה המצאת את הרעלה שלי. אני אינני אלא פרסונה. אם הייתי פונה אליך בשם של אדם הייתי הופך לסטטיסט במחזה שאתה כתבת מראש, במחזה שבשמו אתה מגרש אותי ואת הילדים שלי ואת ההורים שלי מהבית. אצלך אני מזמן כבר מסיכה. אתה מדבר עלי ולא אתי. אתה חי באשליה שאתה רואה אותי באמת, אבל אתה המצאת את הרעלה שלי, אתה הוצאת את הפנים שלי מהדיון באולפן. אתה כתבת לי את המחזה, ואתה תכבה את האור אם אסטה ממנו. לפיכך החלטתי להוריד את האשליה שיש אדם מאחורי המסיכה היפה שלי.
אני יודע. בחלומות הלילה שלך אני מפחיד מאוד. ראיתי את זה בריטואלים שלך. במהדורות החדשות. אני לא מכחיש שאני כזה, החלטתי להפסיק לטעון שאני לא המסיכה שלי. מעכשיו אני והיא אחד. כבר מזמן אין לי קיום בלעדיה. אני האויב. אני לא רציתי להיות כזה אבל זה מה שכתוב על המסיכה שלי. ואני לא יותר ממסיכה.
המסיכה הזאת תחיה כאן גם אחרי שתגרש אותי. היא תהיה רוח הרפאים של מה שנותר מאחורי, כי בתור מסיכה אני רוח רפאים. אי אפשר לגרש אותי. אפשר לא לקבל את פניו של אדם, אפשר לצור עליו, להרעיב אותו, לגרש אותו ואפילו להרוג אותו. אבל אני, אני לא פגיע, כמו בני האדם. אני מסיכה, ללא שום דרישות גופניות. ובתור מסיכה אני אשאר אתך. תמיד. פני הילד שגירשת מביתו. פני הנרצח שהשקיע את כל חייו בבית ובחממה, וביתו ניתן לרוצחו במזרח התיכון החדש. פני כל אלה נחקקים בי, ביחד עם הציור שאתה ציירת עלי. המסיכה, אין לה מעצמה כלום. אני כאן לשירותכם כרוח רפאים. תמיד.

ק’ בן יפונה

אדר, תשס”ה

מלח הארץ פורעי חוק.
מפונים שודדי הקופה הציבורית.
חירוף נפש וגוף בוילה עם בריכה.
דילים קומבינות ועוני. ארץ ישראל אליטה וייסורים.
הדיסוננס הקיומי של המתנחלים גדול מאד.
המתנחל מערבב חלוציות עם נכס זול וחברה טובה. אוונגרד וביקורת מול הציונות בד בבד עם אמון עיוור בהנהגה הפנימית.
שוק חופשי וחירות אישית כתפיסת עולם תוך חברות באגודה שיתופית, ועדות קבלה ואספות חברים.
אז מה הסיפור שלו? מתנחל. מי אתה ולאן אתה הולך.

בכדי לנתח את הדיסוננס אשתמש במודל שלושת השלבים של ז’אק לאקאן. הדמיוני, הסמלי, והממשי.
השלב הראשון הינו הדמיוני, המזוהה עם האם. בשלב זה מתקיימת הרוח והחוויה, הדמויות הראשונות. אצל הרב צבי יהודה ותלמידיו, הדימוי של הארץ מחובר עם גאולה, עם תיקון עולם, עם חברה חדשה שתמשוך אחריה את שאר העם. חברה מתוקנת, קדושה, עם הישגים רוחניים חדשים.
השלב השני הינו השלב הסמלי. הוא מזוהה עם האב, עם השפה, החוק, הסדר והמנגנון. לאב שני תפקידים, האחד להגביל ולאסור והשני לדחוף ולתת דוגמה. בשלב הזה חברות תרבותיות מפתחות את הרגולציה והתכנון, את המערכת המשפטית, האתיקה והאסתטיקה, את הכלכלה והתעשייה. את הגדרות הטוב והרע. ואת הדמויות שהבן ירצה לחקות. בשלב הזה קיימת רדידות גדולה מאוד. לכאן נכנסו “אנשי המעשה” (כינוי שיצרו הדמויות האימהיות שהינו מעט מגונה). במערכים של הסדר והדחיפה קיימת ריכוזיות חונקת. תנועת ההתיישבות המרכזית ‘אמנה’ מחזיקה ואף לופתת את הגופים המוניציפליים, מרכזת את הקשר עם המדינה, מממנת ומנהלת את הגופים החוץ פרלמנטריים, שולטת בקרקעות דרך החטיבה להתיישבות ובתכנון דרך קשריה במנהל האזרחי ובגופי התכנון המקומיים. התנועה הינה הבעלים של שתי חברות הבניה הגדולות.
השלב השלישי הינו הממשי, המזוהה עם הבן. הבן אמור לפעול עם הרוח של האם והסדר של האב, תוך כדי שהאב מאפשר ושמח בהצלחתו של הבן. אך הבן מוצא עצמו מול אב חלש, המחזיק הכל בידיו. כך שאינו יכול באמת להתפתח ולפתח תעסוקה ותשתיות, מנגנונים כלכליים ומערכות משפטיות.
המציאות הזו מחייבת את הבן לעזוב את הבית ולהתפרנס במטרופולינים הגדולים ירושלים ותל אביב ולקבל על עצמו את האב, החוק והסדר אשר שם. ורק לחזור הביתה אל האם, אל הרוח. כך רק באזורים הקרובים למטרופולינים ישנה הצלחה להתיישבות בעוד האזורים האחרים לא מתפתחים (צפון השומרון, בקעת הירדן, הר חברון).
המתח בין הדימויים לסמלים, בין הרוח לסדר, בין האם לאב הינו הבעיה של המתנחל. מצד האם והדימוי הוא מלח הארץ, אך מצד האב והסדר הוא גונב סוסים ללא אתיקה.
מצד האם הוא אליטה משרתת אך מצד האב הוא חייב תקציביים ייחודיים כדי לשרוד.
מצד האם הוא מתמסר לרעיון ולמוסר אך צד האב לא מאפשר לו גם להתענג מהדרך ומן ההישגים האישיים.
מצד האם הוא בעל הבית שצריך ויכול להכיל את השכנים הערבים, כמו מדינת ישראל עם ערביי ישראל. אך מצד האב הוא חסר אונים מולם. בוואקום הזה אירופה, השמאל ובג”ץ נכנסים.

כך שוב ושוב הסיפור נסדק, והשבר והפסיכוזה מופיעים.
המתנחל צריך לבנות נתיבים לאבות טובים יותר.

נרשם ב 12.6.18 כ”ט סיוון התשע”ח, על חורבות בתי נתיב האבות אל מול הדחפורים ההורסים את בתי השכונה.