מסה

מקדש מעט

אביתר כהן

זה היה שמו של בית הכנסת שלנו בנווה דקלים. בית כנסת מרוקאי. כן, בנווה דקלים היה בית תפילה למרוקאים. גדול ומואר ויפה.
ככל שעוברות השנים מאז הגירוש כמעט ואיני מתעסק בזיכרון של מה שהיה שם, במקום שבין הים לגבעות החול.
בתחילה הייתי אובססיבי לזיכרון: אספתי חוברות, מאמרים, עיתונים, מדבקות וכל דבר שיזכיר לי משהו משם. לא רציתי לתת לעוצמה הזו לדעוך.
בתקופה הראשונה שלאחר העקירה פקד אותי חלום מוזר. מוצא הייתי עצמי שוב בנווה דקלים, ומחפש נואשות מצלמה. ממש ככה, מצלמה. פעמים הייתה אחת כזו בידי והייתי ממהר לכיוון הבית שבקצה הישוב, תוהה לעצמי איך ייתכן שעדיין מותרת הכניסה, ואיך זה שהבתים עדיין עומדים על תילם.
כשכבר הגעתי למושא חלומותיי הייתי מתחיל לצלם בדביקות, מנסה לתפוס כל זווית שתישאר למזכרת. אבל תעתועיו של שר השינה היו בי, ומגלה הייתי שהוחמצה לה השעה וכבר מצוי אני במושב של סבא או בפנימיית הישיבה.
חלום היה ואולי לא כל כך רחוק מהמציאות. אך ככל שעובר הזמן הכאב האישי הופך ללאומי ופחות ופחות עסקתי בכאב האישי. אבל את בית הכנסת שלנו לא שכחתי.
לא שכחתי את הסדר המיוחד שהונהג בו, שימת הלב לכל אדם והרצון הכן והפשוט להיטיב, פשוט להיטיב. קהילה חמה שהורכבה מעמלי יום שפשוט אהבו את התורה, את מי שנתן אותה ואת העם שבשבילו ניתנה.
לא שכחתי את חברנו הקבלן, שבבוקר היה בונה ברחבי הגוש ומנהל את פועליו במרץ, ובשעות הערב היה יושב במיטב בגדיו המגוהצים ודורש בהלכות החג המתקרב.
את הגבאי שהרגע חזר מעוד עבודת תחזוקה, אבל בזמן שנשאר היה יושב לתקן סידורים שנפגמו.
את המורה למתמטיקה הקפדן שבימות החול היה מלמד בהקבצה הגבוהה, ובשבתות מפליא קולו בקריאת התורה בניגון.
את הד”ר גבה הקומה שדורש היה מעל בימת בית הכנסת, אבל מעולם לא ויתר על נטילת ידים לכוהנים. תמיד היה סונט בלויים הצעירים שעצלותם לא תתקבל, בבית המקדש יש לחשוש שמא יישלחו למחלקת השוערים.
אלה ועוד רבים אהובים ויקרים, הרכיבו את הקהילה האהובה שלנו. תמיד השתדלו לדאוג שאף אדם לא ירגיש לבד, תמיד הגישו עזרה בחיוך.
זה היה בית הכנסת שלנו.
זוהי נווה דקלים שלי.
אלו הם האנשים שחקוקים על ליבי ושהשפיעו רבות על מי שאני היום.
אזכור ולא אשכח.

מסה

תפילת הנערות

תמר ביטון

*

לא מוצאת את המילים לספר לתאר לדבר על מה שהיה שם לא מוצאת
גם 15 שנה אחרי תרה אחר המילים האבודות המנגינות הצרובות בגוף מאותו יום ארור בבית הכנסת הספרדי בנוה דקלים
אני מנסה להבין למה.
קוראת מילים שכתבתי בדפים לבנים בעט כחול שורות לא אחידות לפעמים נדמה לי שאני שומעת את הזעקה של המילים על הדף. גוש קטיף אני נשבעת.
אני לא זוכרת לא זוכרת כמעט כלום מלבד אותו יום ארור בבית הכנסת. יום חג שהפך לאבל גדול. אישה אחת קנתה אלף חמש מאות תופי מרים לרגל הנס הגדול שעומד להתממש לרגל הגזירה שתתבטל ממש עוד רגע קט עוד רגע קט כהרף עין והנה זמן הגאולה אני שומע ינון ואליה אהרון רזאל שר בצאת הצום ואני חשבתי לעצמי הנה זה קורה.
וכי למה רק הזיכרון הזה צרוב בגוף והיכן הזיכרונות של השבועות שקדמו לכך. אני יודעת שאני מפחדת לפתוח את המגירה הזאת.
תמונות רצות בראש שלי קולות בצבע כתום עז. אמא מתקשרת מספרת שהדודים מאמריקה הגיעו. אני כועסת עליהם כועסת על הזמן שמצאו להם להגיע לארץ כועסת על ההורים שלי כועסת על עצמי. אמא שואלת אם אני חוזרת לירושלים אני מנגבת את הזיעה בגב היד שלי וחושבת שהיא לא מבינה כלום. כבר חודש ימים אני במקום אחר בעולם אחר בהזיה אחת גדולה. החיילים בדרך אמא, אני צריכה לסגור.
אני שונאת צבע כתום שונאת את השירים ששרנו שם. אחרים לא יבינו למה. זה שיר יפה אמא אמרה פעם כשהתנגן ברדיו תפילה לעני ואני ברחתי לחדר ונשכבתי על המיטה בעצימת עיניים. לא להיזכר לא להיזכר לחשוב על משהו אחר מהר. אני לא מוכנה להרגיש את הבגידה. אני לא מוכנה להודות שאני כועסת. עבר כל כך הרבה זמן, על מי את כועסת?
ביומן אני לא כועסת, אני מאמינה ותמימה. ביומן אני כותבת ביטויים כמו “עולים קומה” ו”מחאה שקטה”. ואני לא מבינה מה זה אומר. שקט אני לא זוכרת. אני זוכרת צרחות ובכי. אני זוכרת קרע בבגדים. אני זוכרת זוג מספריים שעובר בין שורות שורות של נערות בוכיות. ברוך דיין האמת צועק הרב וקורע את בגדו. אני עושה כדברו ומרגישה את הקרע בבשר. מרגישה את החנק בגרון. רועש מידי. צפוף מידי. בוכה מידי. והנס לא מגיע. והשער לא נפתח.
אני ממשיכה לדפדף. התאריך: ערב תשעה באב. כתב צפוף ממלא את הדף. הכאב מורגש בכל מילה. התקווה עדיין קיימת. אני בזה לאותה נערה. בזה לכל מי שהאמין שלא יהיה. אכלנו אותה בגדול, אני חושבת לעצמי. אני בזה לרבנים. אני בזה לכל מי שהיה שם. אני בזה ומתביישת על ההתרפסות. על החיבוקים עם החיילות. אני בזה ובוכה. אני קוראת ובוכה. אני לא זוכרת כלום ובוכה. למה אני בוכה?
אני שואלת את אפי ואת תפארת ואף אחת לא רוצה לדבר על זה. אני גם לא רוצה לדבר על זה אבל אני חייבת. אני רוצה לשחרר מעליי את העול הזה. לשחרר את האשמה. לשחרר את הכעס. אני רוצה להיזכר. אני יודעת שהיו גם זיכרונות טובים אבל יש שם בור שחור. הכאב גדול מדיי.
ריח של עשן באוויר וכתובות גרפיטי מרוססות. לא נשכח לא נסלח. קדוש שרפו את הבית ועזבו. אנחנו מתקלחות בגן ילדים נטוש ומחכות לנס. אני לא זוכרת כמעט כלום אבל אני רוצה לסלוח.

 

*

אחרי שזה קרה כמעט לא דיברנו על מה שהיה שם. לקח זמן להבין מה עברנו. המוח לא מסוגל להכיל את המראות אז הדחקנו, המשכנו הלאה. ככה שנים רבות. בהתחלה כל בית כנסת החזיר לי את המראות אז הפסקתי ללכת למקומות שהזכירו לי. הפסקתי לשמוע שירים שהזכירו לי. לעגתי בלב לאנשים שהזכירו לי את מי שהייתי שם.
אחר כך קשרתי את חיי עם אדם שהיה שם וחשבתי שמצאתי מנוחה. רצינו לבנות אבן מחורבן גוש קטיף, אבל גם הבית שלנו חרב לבסוף.
15 שנה שאני לא מסוגלת לשמוע את אותם השירים או ללבוש כתום. זה מחזיר אותי לשם תוך רגע. חודש וחצי מהחיים שלי נמחקו ורק המראות מבית הכנסת לא יוצאים לי מהראש.
ככה זה. טראומה. את זוכרת ריחות וקולות ושירים. את זוכרת את השיר שהתנגן בטרמפ שבוע אחרי שהכל חרב וחזרת לשם לעזור לתושבים בפירוק החממות. זה היה שלישיית מה קשור והם שרו מהלב. איזה שיר מוזר, חשבתי אז לעצמי. החלונות ברכב היו פתוחים ורוח חמה העיפה לי את השיער על הפנים. בדרך ראינו את החורבות, ששבוע קודם עמדו על תילם. יישובים נטועים וצחוק של ילדים. זו לא קלישאה, זה זיכרון. החוף הכי יפה בארץ. השקיעות הכי יפות. החופש. עד ההתנתקות מחבל ארץ שלא היה כמותה.
אפשר לדון לכאן או לכאן אם היה נכון או היה נחוץ, אבל זה כבר לא משנה. הזיכרון מקוטע אבל התמונות מתחילות לחזור אליי מאז שהחלטתי לפתוח את המגירה הזו, בשבוע שעבר. נזכרתי במועדון נוער בנצר חזני, בשיעורים באולפנה של נווה דקלים, בשירת הים ובגני טל. אני לא זוכרת את הלילות. אני לא זוכרת באיזו מיטה ישנתי. רוב הזיכרונות מהימים האחרונים בבית הכנסת. בתפילות ובשירים. בשורות החיילים בשחור. בבהלה. בעיניים הנפערות בתדהמה. בבגידה. של הרבנים בנו. בפער בין מה שהיה שם לבין מה שקרה בחוץ. בת אל אומרת שזה כמו אחרי שאדם קרוב נפטר. זה בדיוק מה שהרגשתי. ללכת ברחוב ולחפש עיניים שיבינו מה עברתי. אני זוכרת שמידי פעם פגשתי פנים מוכרות מבית הכנסת. שאר האנשים לא הבינו.
אני חושבת שהגיע הזמן לפרק את הטראומה ולדבר על מה שהיה. לכל דבר יש זמן וריפוי. גם אחרי המון שנים, גם אם אני כבר לא אותה נערה נאיבית ותמימה וגם אם אורח החיים שלי שונה, דווקא היום יש בי תקווה שנמצא נחמה, שנראה בחברינו מעלתם ולא חסרונם והלוואי ומהשבר יזרח עלינו אור גדול.

נוה דקלים

Share

Yehee — Political Poetic Journal