‘הספר האדום’ הוא ספרו החדש של אסף ענברי, המצטרף לקודמיו ‘הביתה’ (2009) ו’הטנק’ (2018) לכדי גוף ספרותי של ממש: לענברי טיעון הגותי רעיוני בדבר תפקידה של הספרות העברית, המופיע במסות שלו מפעם לפעם, וספרי הפרוזה פרי עטו משמשים מעין פירעון של השטר הזה. יש בעמדה הזו תנועה יפה וראוייה להערכה; לא רק שיש לו מה להגיד – הוא גם מעמיד עצמו למבחן הציבור.

ובכן, יראה הציבור וישפוט. ‘הספר האדום’ הוא ספר קריא וקולח, השופך אור היסטורי וביוגרפי על תקופות ואירועים ו”עושה סדר” בחומר לבגרות – ממלחמת העולם הראשונה עד אמצע שנות החמישים. אם לא ירד במיקוד. עם זאת, דומה שחריפותה של הביקורת המסאית של ענברי מתגלה כאן גם כהחמצה מסויימת, הנכונה לפרוזה שלו באופן כללי. ענברי קורא במסות שלו לצעדים ‘לקראת ספרות עברית’; על הפרוזה שלו ניתן לומר שהיא מצליחה לבצע זאת ברובד הפשט, אך מפספסת את אופני הקריאה האחרים של העברית: הדרש, הרמז והסוד.

התזה הבסיסית של ענברי גורסת שהעברית היא שפה של פעלים. המיתוס הגדול של היהדות הוא ספר פרוזה, בעל עלילה חובקת-כל עם מספר יודע-כל – כולל מה קורה לא-להים בראש – והאתוס המרכזי שהוא מנסה לקדם הוא אתיקה של מוסר ואחריות. הגיבורים של התנ”ך פועלים, לא סבילים, והסיפור כולו מבקש לתאר מהלך היסטורי, כלומר ציר-זמן כרונולוגי שטומן בחובו אמירה.

את התזה הזו מבקש ענברי לתרגם לספרות עכשווית, ולכן זה גם תיאור הולם למדי לספרות שהוא מנסה לעשות: סיפורים בעלי גרעין היסטורי העוסקים בשיבת ציון בת זמננו, גיבורים פעילים העסוקים בשאלות קטנות וגדולות כאחת, כמה שיותר פעלים וכמה שפחות הרהורים.

בכמה אופנים נבדלת הפרוזה של ענברי מכתיבת ביוגרפיות: הוא מתיימר לספר אירועים אישיים שאיש לא היה עד להם, ונמנע מציון זמנים כצידוק עלילתי. המטרה של שני אלו היא לשמור על גורם העלילה כמפתח הספרותי, כך שדבר מוביל לדבר. נוסף לזאת, ענברי משתמש באירוניה כמעט כשכבת בסיס בפרוזה שלו: הסיבה לכך, כך אני חושד, היא בראש ובראשונה כי זה כיף. עם זאת האירוניה, כטכניקה קריטית לספרות של ענברי, תשמש אותנו כדי לטעון מה יש ומה אין בכתיבה שלו, ולמה עוד זקוקה התרבות העברית.

‘הספר האדום’ עוסק בשלוש דמויות (יצחק טבנקין, מאיר יערי, משה סנה) ומספר באמצעותן את יחסיה המורכבים של החברה הישראלית עם החלום הסוציאליסטי וברית המועצות. האירוניה שבה ענברי מלווה את גיבוריו מאירה את היחסים שבין החלומות הגדולים לרגשות הקטנים: שלושת גיבוריו אמנם פועלים לרוב מכוח תודעה ציבורית, מקדמים את הקולקטיב ועוסקים בשאלות גדולות, אבל גם מדברים גבוהה גבוהה והופכים חולשות לאידיאלים. הפער שענברי מתאר בין הבחירות האידיאולוגיות הגדולות לחיי היומיום הקטנים כמעט אף פעם לא עובד בכיוון ההפוך – הוא לעולם לא משמש אותו כדי לתאר אדם שעסוק בשאלות אידיאולוגיות קטנות שהיה מלאך בחייו הפרטיים.

הנקודה האחרונה חשובה כדי להדגים מה אין באירוניה של ענברי. מנחם פרי ומאיר שטרנברג ייחדו מאמר לסיפור דוד ובת שבע (‘המלך במבט אירוני’, 1969) ובו הם עומדים על תפקידה של האירוניה בסיפור. הם מתארים סיפור רווי פערים שמטרתו להעלות בעיני רוחו של הקורא היפותזות שונות ולהחזיק אותו ביניהן. מעשיו של אוריה אינם נותנים תשובה עד הרגע האחרון האם הוא עוקץ את דוד על ישיבתו בירושלים בזמן מלחמה, וכך המספר שומר במכוון את האפשרויות פתוחות ואת הקורא ביניהן, במקום להצמיד אותו אל דרך יחידה דרכה הסיפור מסופר.

פערים מסוג זה הם אלה שמאפשרים למיתוס להיות סיפור חי: לא רק סיפור ‘קריא’ אלא כזה שניתן לדרוש, שניתן לפתוח אותו להקשרים חדשים. ישנם כלים נוספים מלבד אירוניה שעשויים לאפשר לסיפור קריאת דרש: מבנה משפט למשל. תיאור רדיקלי של שבירת המשפט הוא, למשל, דברי הקב”ה למשה “הינך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה”, משפט שהמדרש הופך לראיה לתחית המתים: “הינך שוכב עם אבותיך וקם”. זו אינה רק אקרובטיקה לשונית מופרכת, אלא טענה מבריקה על מעגליות היסטורית והיכולת לחרוג ממנה, והטקסט משמש את המדרש כמקפצה לעשות זאת.

ענברי משתדל, כאמור, שלא להתמקד ברגשות אלא במעשים, וכך מנסה למקד את הסיפור בהתרחשות הגדולה ולא במחשבות אודותיה. לכן לא יופיע אצלו מבנה משפט חמקמק הממוקד בחומריות של הטקסט ובמהלך שהוא מעביר את הקורא. גם מהלכי עלילה פתוחים, חסרי נימוק תודעתי, נעדרים מן הפרוזה שלו: הקירבה המסוכנת שלו אל הביוגרפיה לא מאפשרת לו להשתמש בכלי הזה.

וכך ענברי מצליח להציב את הכלים הבסיסיים על הלוח: הוא מחזיר לבמת הספרות העברית את ה’עלילה’, ה’גיבור’ וה’פעלים’. אך אלה באים אצלו, כפי שהוא מתאר במסות, על חשבון זרם התודעה, העבודה עם מקצבי טקסט שונים והעיסוק במילים עצמן: בטקסט כחומר. החתירה אל הפשט גורמת לו לאבד את הדרש, הרמז והסוד.

את ההחמצה שבאובדן הרבדים הנוספים הללו אפשר להדגים אם נתעקש להוסיף לספר קריאת דרש, ואת זאת נעשה – כראוי לדרש – בעזרת החלק החיצוני, האקראי לעיתים והמושמט: הכריכה. בדש הספר ישנו אמנם לייבל מפתיע שטורח להסביר את דימוי הכריכה; אך המסות של ענברי משאירות מאחוריהן את העיסוק בגוף הטקסט ובהתפתלויות תודעתיות שנועדו להוסיף אווירה, וקשה לראות את חשיבותה של הכריכה בספרות העברית שענברי מחפש. אולי כמו סלינג’ר, הוא מעדיף בלי דימויים. משום כך דרכה ניתן לבחון מימדים נוספים המתחברים לדיון, ואז לשאול כיצד אפשר היה להכניס את המימדים הללו לסיפור עצמו.

על כריכת ‘הספר האדום’ קטע מ’ישראל – חלום ושברו’, ציור קיר של אברהם אופק באוניברסיטת חיפה, בו נראה יוסף חיים ברנר אוחז במעין טלית-דגל אדומה. התפילין שעל זרועותיו הופכים על חזהו לפיגומי בניין ופועלים, מאחוריו צבר וטנק וסביב רגליו אורובורוס – נחש הבולע את זנבו. ברובד הפשט הציור מדמה את עלילת הספר: המעבר של הדמויות המוזכרות בו מהיהדות אל הישראליות, הזיקה הסוציאליסטית, ההיסטוריה המעגלית והפורצת.

אבל הציור מוסיף לספר גם מה שאין בו. רצועות התפילין על שתי ידיו של ברנר מזכירות את כתונת הפסים של יוסף, ויחד עם החלום (ואולי גם הכותונת האדומה) מוסיפות לספר את מוטיב הקנאה והאחים. הטלית האדומה נחווית גם כסדין אדום מול הקורא, הקשר קונטרסטי לעליית השמאל הישראלי ביחס למסורתיות; מעבר לאלה, מדובר גם בציור קיר בגובה 3 מטר שהועבר לכריכת ספר. מעבר מדיומלי זה הוא התבוננות ישירה ביחס בין השאלות הגדולות והקטנות, ואף אמירה חשובה לגביו.

הרבדים הללו יכולים היו להופיע גם בטקסט עצמו, כמובן. אפשר היה לכתוב את אותה עלילה בפעלים המרפררים לסיפורים אחרים, אפשר היה לעבוד עם תמות שמתכתבות עם אפשרויות אחרות, אפשר היה להשתמש ביוסף והאחים כקונספט, להשאיר אותו בראש הקורא תוך כדי סיפור הסיפור העכשווי – כל אלה מרכיבים את הכתיבה שמאפשרת את הדרש.

מעבר לדרש, עיסוק במילים, באותיות ובמבנה המשפט יכול היה להוסיף את רובד הרמז: הרמז אינו רק ערך גימטרי אלא חומריותן של המילים, המצלול שלהן והקצב השונה. הטון שבו צריך לקרוא את הספר. כל מרחב הפעולה הטקסטואלי, העיסוק במבנה המשפט, במצלול, בהנעת הקורא סביב ההתרחשות ודרך תודעת הגיבור – יכול היה להוסיף קומה נוספת.

על גבי אלה אפשר לבנות סיפור שמגיע אל הסוד. ברובד הסוד הסיפור הוא גדול וקטן בעת ובעונה אחת. הוא עוסק ביחסים שבין טבנקין לבנות זוגו – נניח – אבל מסוגל להיקרא בהקשרים אחרים, מטאפוריים וקונקרטיים כאחד. הסוד הוא הרגע שבו סיפור יכול לעסוק בחברה שאינני מכיר כלל – אבל המתרחש בה רלוונטי לעולם הרגשי שלי, הוא הרובד שבו השאלות הגדולות הן קטנות ולהיפך. ברובד הסוד אפשר אפילו לראות איך סיפור שיבת ציון הוא חלק מדברים אחרים וגם אוגֵד לסיפורים אחרים, בעלי עולם עצמאי משלהם; אפשר לראות איך אפשר להיות גם חלק מסיפור לאומי וגם לחיות ברבדים אוניברסליים לחלוטין.

אז ייתכן שצריך לצעוד לקראת ספרות עברית, וייתכן שהחתירה אל הפעלים היא חלק מזה. אבל ההתמקדות של ענברי ברובד הפשט מחמיצה את הרב-מימדיות שהעברית יכולה להעניק, את ההתכתבות שלה עם שכבות אחרות, סיפורים אחרים, יהודיוּת, ישראליוּת, חוויות חיים אחרות, ובסוף בסוף – גם את מה שמאפשר לסיפורים הללו להתחדש. את החיים שזורמים דרכם, ומופיעים במהלכים הגדולים והקטנים כאחד.

זה מה שבאמת הופך סיפור למיתוס. כך הספר יכול היה לעמוד ביומרה של הכריכה האחורית ולעסוק בשאלות החורגות מהקונקרטי, כמו נאמנות ובגידה, ולא להישאר תחום בהיסטוריה. התרבות הישראלית זקוקה לזה.

סייעו בפיתוח הרעיון – דוד (דוכי) כהן ויהודה אברמוביץ’