וְרִידֵי כֶּסֶף מִשְׂתָּרְגִים בְּשָׁמַיִם שְׁחֹרִים
מַבְהִיקִים בְּפִתְאוֹם לָבָן.
בָּאֲפֵלָה נוֹטְפוֹת דִּמְעוֹת זָהָב
בִּקְצוֹתֵיהֶן שֶׁמֶשׁ קָטָן.
בְּרָקִים וּפְצָצוֹת תְּאוּרָה
בִּשְׁמֵי עַזָּה:
שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים
לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה.
דומה שהתמרון הקרקעי בעזה מהווה השלכה של מתקני האימונים של צה”ל על המציאות: המתקנים במרכז האימונים ללוחמה אורבנית (מאל”א) בצאלים, שתמיד היו דלים כל כך בפרטים, היוו קריאת כיוון לאופן שבו צה”ל הולך לראות את השטח. במקום המורכבות של העיר האמיתית צה”ל מחק סממנים מאפיינים תוך שהוא הופך את העיר לערימת שלדי בטון בה מחפשים הכוחות הצבאיים סימן למשהו אחר.
צה”ל משליך את המודל על הממשי: המחיקה של העיר הממשית, על כבישיה ועציה, היא סירוב לראות את המורכבות, והסירוב הזה הוא עמדה אתית שאני מוצא את עצמי מזדהה איתה יותר ויותר. הסירוב הזה אינו סירוב להכיר במורכבות, אלא התעלמות ממנה. זו הבנה שיש מצבים בהם אין מה להגיב במורכבות גם כשהסיטואציה מורכבת. זהו סירוב לקחת את עמדת המבוגר, עמדה שישראל מתקשה לצאת ממנה: הדיון הפנים-ישראלי עסוק בשאלה החינוכית ‘מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהפלסטינים יעשו כך או אחרת’, ודומה שהגיע הזמן להפסיק לשאול את השאלה הזו, ולהשאיר אותה לבעליה, אותם פלסטינים עצמם. אנחנו יכולים רק להגיב בחוסר-מורכבות לפעולות מסוימות.
הסירוב למבט אל הממשי מתבטא גם במפה, כמובן – זה לא רק שמות קוד נוחים, זו קריאה מחדש של העיר. אין יותר מחמוד דרוויש ודיר יאסין, יש בודפשט ולקסיקון. זה לא חידוש ישראלי – יש משהו שמקל על חייל אמריקאי בנחיתה אל חוף “אומהה” מאשר אל מה שהוא באמת.
צה”ל מסרב לראות את עזה ‘כפי שהיא’ ובוחר להתאים את המציאות למודל. מכיוון שכך, חלקים גדולים מהתמרון בעזה אינו לש”ב אלא לוחמת הרס. במסגרת לוחמת ההרס חיל האוויר מסיר את שכבת הגמר של הבניינים ואת המילואה שבין העמודים של חלקם, דובים של חיל ההנדסה מעיפים את הכבישים והשיריונרים מגרדים קומות נבחרות. כל אלה אמורים להשלים את משימת הגישור בין עיר האימונים והעיר האמיתית, אלא שכאן יש הבדל גדול: במאל”א עצמו אין כלום מלבד מבני הבטון, מה שתמיד עורר מין תחושה סתומה של ריקנות. במציאות, מילאו הפירים והמנהרות את הריקנות עד אפס מקום.
האתגר של הלוחמה העכשווית אינו רק שליטה על ה’על-קרקע’, אלא איתור הנקודות המרכזיות של תת הקרקע, שאינו חייב לענות לקודים של התכסית. זוהי חשיפה של שלד העיר על מנת לאתר את תמונת המראה שלו, את שלד התת-קרקע. וכשם שתת הקרקע הוא תשליל של הקרקע, כך אתר ההרס הוא היפוכו של אתר הבנייה: בקסדות ונעליים גבוהות עוברים על השכבה האורבנית כולה, משכבת הגמר ופרטי הבניין אל המערך הסטרוקטורלי של המבנה, ומשם דרך היסודות אל הפירים, אל העיר שהשכבה הבנויה משקפת בדממה אפרפרה.
ואם כך, יש לתקן: זו אינה מחיקה של העיר אלא הפיכה שלה. להפוך את הבגד לצד השני כדי לראות את התפרים, בניסיון לחשוף את היחס בין על הקרקע לבין המסתתר תחתיה. קשה לדעת כיום, אבל נראה שתמיד תודעת המרחב הציבורי העזתי לא מתוחזקת מדיי, והרשת שמתחת לאדמה היא מין תשובה לשאלה הקבועה לאן הולך הכסף. נקודות החיבור בין השכבות הללו הן מבני הציבור, שהרבה מדיי מהם הם פתח לתת-קרקע, והנחה של שתי השכבות אחת על השנייה נותנת מין תיאור מחריד של מפת נולי, מפת פרטי-ציבורי עירונית.
בלוחמת הרס הופכים את העיר לא כפעולה של תיחוח ומחיקה, אלא כפעולה של חשיפה והבהרה: היפוך כפעולה פיזית, לא כסלנג. להפוך את הפוזיטיב כדי למצוא בו את הנגטיב. כשאנחנו מדברים על הפיכה, גם פעולת המחיקה נתפסת אחרת לגמרי. זה אינו חוסר מודעות למורכבות של העיר, אלא ניקוי של הפרטים לטובת הסיפור הכללי: עיר שמחביאים בה חטופים לא יכולה להתחבא מאחורי פריטי אדריכלות נדירים מהמאה ה-15.
עזה אינה יריחו והיא איננה מקוללת בקללת עיר הנידחת, “והיתה תל עולם לא תיבנה עוד”. עזה היא העיר בה אפשר להחביא חטופים, שבתי הספר ובתי החולים שלה הם מרכזים לתהומות המחרידים של האנושות, היא העיר אשר בה להתארח בקיבוצים זו פעולת ריגול. לכן היא דומה יותר לסדום: מלאכי ההרס מחפשים את הזכאים לבריחה, ממלטים אותם מהעיר והופכים אותה, מראים מה היא באמת. על השלד הזה אפשר אולי להתחיל משהו מחדש.
עזה, כמו סדום, מחזירה אל ישראל את שאלת הקולקטיב. ‘עיר’ היא תמיד מונח קולקטיבי, וכל פעולה בקנה מידה עירוני היא ענישה קולקטיבית כלפי מישהו. את השכבה הציבורית של תת הקרקע אי אפשר לשפוט באופן שאינו קולקטיבי. כשאברהם מחפש עשרה צדיקים הוא לא מחפש חריגים שיצילו את הקולקטיב, אלא אופוזיציה: אם אין עשרה, אם אין מתחם עירוני שחי אחרת, אפשר ללכת הביתה.
ברגעי ההפיכה אין להביט לאחור.
אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה
הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ”ן, מְכוּרִים לְ8200
לִידִיעָה וַדָּאִית עַל סוּס עֵץ שֶׁיֻּשְׁאַר בְּחוֹף זָהֹב
וְלוֹחֲמִים בְּבִטְנוֹ שֶׁיָּגִיחוּ עִם עֶרֶב
הֵם אַנְשֵׁי צָבָא,
הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁסּוּס הָעֵץ הָיָה רַק מָשָׁל.
הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנּוּ
בָּאִילְיָאדָה לֹא סֻפַּר עַל תַּכְסִיס שֶׁצָּלַח, זֶה סִפּוּר מְאֻחָר
מוֹפִיעַ בְּאוֹדִיסֵאָה וּבְאַינֵיאַס כְּצִדּוּק לַמְּצִיאוּת שֶׁקָּרְסָה
סּוּס הָעֵץ הֻשְׁאַר עַל הַחוֹף, לֹא נָגוּעַ
אֲבָל מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת-
״הַמִּלְחָמָה תַּמָּה״, ״חוֹמָה גְּדוֹלָה תָּגֵן״,
״לְהַפְקִיר אֶת הָעִיר לְתַנִּין הַכַּלְכָּלָה הַחָפְשִׁית הָעִוֵּר״-
הִתְגַּנְּבוּ לְתוֹכְכֵי הָעִיר
אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת שַׁלִּיטֵי טְרוֹיָה מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה
הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁנְּבוּאוֹת זֶה פוֹלְקְלוֹר דָּתִי
שֶׁאֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם בְּקַלְפִּי
שֶׁמַּחֲשָׁבוֹת הַחֲרָדָה וְהַדִּכָּאוֹן
עַל בֵּן שֶׁנּוֹלַד וּמַחֲרִיב אֶת עִירוֹ הֵן לֹא נְבוּאָה
רק בְּעָיוֹת פְּסִיכוֹלוֹגִיּוֹת שֶׁדּוֹרְשׁוֹת הַתְוָיָה תְּרוּפָתִית
אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת יַזָּמֵי הַהַיְטֵק הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה
הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁנְבוּאָה הִיא הֶרְמֵז סִפְרוּתִי
אֵיךְ קָרָאנוּ לִחִּפּוּשׂ שְׂדֵה הַגַּז הָעִבְרִי “יָם תֶּטִיס”?
וְאֵיךְ לֹא קָרָאנוּ לְפּוֹלִיאָמוֹרְיָה בִּשְׁמָהּ?
“הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ
וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – הַיָּשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד?
הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא!”
אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי סְדוֹם, אוֹ אֶת עַם עֲמֹרָה
אֵיךְ טְרוֹיָה נָפְלָה,
טְרוֹיָה הָיְתָה רַק מָשָׁל,
הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנָּה
הַאֲזִינוּ
צִנּוֹר שֶׁל מֵאָה חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִילִימֵטֶר. עַל הַפְּגָזִים כָּתְבוּ הַחַיָּלִים דִּבְרֵי אֱמוּנָה שֶׁל אַבְרָהָם דְּבָרִים שֶׁל אַיִן, רִשּׁוּמִים שֶׁל הֶבֶל. וּדְבָרִים מִשֶּׁל נִמְרוֹד, דִּבְרֵי כְּפִירָה. וְהָאֲוִיר מָלֵא פִּתְאוֹם בְּצִפּוֹרִים, שֶׁאֵין לָהֶן שֵׁמוֹת בְּסֵפֶר וַיִּקְרָא. שָׁמַעְתִּי שֶׁהַיַּפָּנִים הִצְלִיחוּ לְכַבּוֹת אֶת תְּסִיסַת הַגַּרְעִין הַקּוֹדֵחַ, רַק כְּשֶׁהַכֹּל הוּצַף בְּמַיִם מִן הָאוֹקְיָינוֹס הַשָּׁקֵט. זִכָּרוֹן מוֹלֵקוּלָרִי שֶׁל תַּחְמֹצֶת אֳנִיּוֹת מִלְחָמָה אָמֵרִיקָאִיּוֹת שֶׁיָּרְדוּ אֶל הַמַּעֲמַקִּים. גַּם הַמַּיִם שֶׁל הַיָּם הָאַחֲרוֹן הֵם תַּכְשִׁיר הוֹמֵאוֹפָּתִי. זוֹכְרִים אֶת כָּל מָה שֶׁנִּשְׁטָף, מִשְׁחַת עֲדִינוֹל וְשַׁמְפּוּ לְלֹא דְּמָעוֹת שֶׁלֹּא יִשְׂרֹף נוּרוֹפֶן בְּטַעַם תַּפּוּז לְהוֹרִיד אֶת הַחֹם. וְאַבְקַת כְּבִיסָה עֲדִינָה בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא יְגָרֵד לַיַּלְדָּה כְּשֶׁאִמָּא עוֹטֶפֶת בִּשְׂמִיכָה נְקִיָּה לְגָרֵשׁ אֶת הַקֹּר. אֵפֶר בָּתֵּי כְּנֶסֶת, עָלִים שֶׁל חַסָּה לְלֹא חֲרָקִים. הֵם יִזְרְמוּ עַכְשָׁו בַּצִּנּוֹרוֹת מִגֹּבַהּ פְּנֵי הַיָּם אֶל הַתְּהוֹם
עַכְשָׁו, רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב אוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֲנִי עוֹמֵד שׁוּב בְּעוֹלָם חָרֵב שֶׁתַּחְתָּיו יְהוּדִים חֲרוּכִים, שֶׁהַשֶּׁקֶט שֶׁל בֹּקֶר הַסְּתָו סִנְוְרָם וְלֹא רָאוּ אֶת הָאוֹרְבִים לְנַפְשָׁם עַל קַו הַתֶּלֶם.
לֹא-לֹא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הִנְנִי מְמָאֵן, שֶׁכֵּן הֲלֹא יֵלֵךְ מַהֲלַךְ הַדָּם בְּעַמִּי כִּבְיָמִים מִקֶּדֶם. וְאֶת מַסַּע הַצְּלָב יַחֲלִיף מַסַּע הַסַּהַר! בִּכְדִי תַּחְשֹׁב כָּרָגִיל: כְּשֵׁם שֶׁבָּאוּ קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ וֹורמׇיזַא מָגֶנְצָא וּשְׁפֵּירָא בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וְלֹא הֵמִירוּ דָּתָם לַשְּׁתִי וְלָעֶרֶב, וְלֹא זַעֲקוּ בִּקְרִיאָתוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם: “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט” וְלֹא שָׁאֲלוּ כְּצָבָא בְּצָרָה: “אֵי-אֵי הַמַּצְבִּיא?” – כָּךְ יַעֲלוּ בְּעָשָׁן הַשָּׁמַיְמָה קְהִלּוֹת נִיר-עוֹז, חוֹלִית וּכְפַר-עַזָּה וּכְדַרְכָּם בַּגָּלוּת כָּךְ דַּרְכָּם בְּאַרְצָם. יְהוּדִים שׁוֹתְקִים הֵם בְּבֵיתָם וּבְצֵאתָם. וּשְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה יִקְבְּרוּ אֶת מֵתֵיהֶם בִּדְמָמָה בִּשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת דָּם יְקַבְּלוּ אֶת דִּינְךָ בְּהַכְנָעָה, וְלֹא יְהַרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתֶיךָ.
טָאטֶענְיוּ! כַּמָּה אֻמּוֹת בָּעוֹלָם! בַּבְלִיִּים, פַּרְסִיִּים, אֲדוֹמִיִּים. אוֹן דִּי רוּסלֶענדֶר וָואס זָאגְן? דִּי דֵייטשׁלֶענדֶער? דַּי עֶנְגְּלְענֶדֶער? אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם!!!??? אוּן אִיך, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּערְדִיטְשֶׁעב זָאג: לֹא-לֹא! הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים. לֹא נִכָּנֵס הַשָּׁמַיְמָה דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי הַחֶרְפָּה. לֹא נִשְׁכָּב לֵרָקֵב בְּתַלְמֵי אַרְצֵנוּ כִּבְעַרְבוֹת שֶׁלֶג גּוֹיִים. וְגִבְעַת גְּוִיּוֹת לֹא נִרְאֶה בְּאַרְצֵנוּ כְּבִשְׂדוֹת קֶטֶל סְלָאב. אָנוּ דּוֹרְשִׁים נֶצַח-בְּגוּף נֶצַח-בְּאֶרֶץ, נֶצַח בְּנַחַל-עוֹז נוֹשְׂאִים אֶת שַׁעֲרֵי עַזָּה הַכְּבֵדִים עַל כְּתֵפֵנוּ הַמּוּצָקוֹת.
אוֹ שֶׁאַתָּה מַכְרִיז וּמוֹדִיעַ: אַתֶּם פְּטוּרֵי-צִיּוֹן! אִתְּכֶם הַצְּדָקָה וְלִי בֹּשֶׁת הַפָּנִים. הֱיִיתֶם נֶאֱמָנִים עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ וְדָם-בְּנֵיכֶם-הָאֲהוּבִים. טוֹבִים מִכֶּם לְאַדְמָתִי – לֹא יִהְיוּ עוֹד. לְכוּ בַּגַּי וּפִשְׁטוּ בַּמִּישׁוֹר הַטּוֹב. וּרְאוּ: מָה נָאָה גָּלוּת זוֹ, מָה נוֹצֶצֶת גּוֹלָה זוֹ. אַל תְּצַוּוּ עוֹד לִבְנֵיכֶם אֶת כּוֹבַע הַפְּלָדָה וְלוֹעַ הַתּוֹתָח, וְעֵץ בַּל תִּטְּעוּ וּבַיִת לֹא תִּבְנוּ. לִמְּדוּ מֵאוּמוֹת הָעוֹלָם אֶת הַטּוֹב וְהָרַע וְעָשׂוּ בְּמֶרְחֲבֵי הָעוֹלָם כְּבֵיתְכֶם.
וְלִי, לֵוִי יִצְחָק מִבִּרְדִּיטשֶׁב, וַדַּאי יִהְיֶה כֹּה עָצוּב עַד-אֵין-דּוֹמֶה לְעָצְבִּי: שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד קְדֻשַּׁת צְפִירַת יוֹם זִכָּרוֹן לִקְדוֹשֵׁי שְׁמֶךָ, וְדֶגֶל הַפַּסִּים וְהַמָּגֵן לֹא יִתְנַפְנֵף עוֹד בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ גּוֹלָה, שֶׁיֶּחְדַּל זֶמֶר עִבְרִי בָּעוֹלָם. שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ עוֹד עֶלֶם עִבְרִי אֶת מַדָּיו הַקְּדוֹשִׁים וְחַיָּל יְהוּדִי לֹא יִתְפַּלֵּל עוֹד בְּרוֹבֶה לְשִׁמְךָ. שֶׁבִּכְדִי נִגַּר דָּם חֲיָלִים, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
אַתָּה לֹא רָגִיל שֶׁיְּהוּדִי קָם וְתוֹבֵעַ אַתָּה רָגִיל לִשְׁבָחָיו, לְסִלְסוּל נִגּוּנָיו. אַתָּה רָגִיל לִרְאוֹתוֹ נוֹשֵׁךְ שְׂפָתָיו בְּדֶמַע, בְּטִיף דָּם. אֲבָל עַכְשָׁו – לֹא אֶתֵּן. הֵן נִשְׁבַּעְנוּ כֻּלָּנוּ “לְעוֹלָם, לֹא עוֹד!” לֹא-לֹא! אִיךְ, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבְּעַרְדַּיטְשֶׁעב זָאג: לֹא-לֹא! הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים. עֲנֵה! הֵן יַמְשִׁיכוּ תְּמוּנוֹת גּוֹלָה בְּאַרְצְךָ הַקְּדוֹשָׁה? וְשׁוּב יִשְׂרְדוּ אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה. וְשַׁיָּרוֹת פְּלִיטִים יְרֻסְּסוּ בְּאֵשׁ מִקְלָעִים טְמֵאָה. וְאִמָּהוֹת עַל בְּנוֹתֵיהֶן יִשָּׁבוּ לְהִטַּמֵּא בָּעוֹלָם עָרֵל וְאַכְזָר וַעֲשַׁן הַכִּבְשָׁן יִתַּמֵּר הַשָּׁמַיְמָה נוֹשֵׂא בְּכִי תִּינוֹקוֹת?
וְאִם חָס וְחָלִילָה אַתָּה תֹּאמַר בָּזֶה: כֵּן. כִּשְׁטֹף יָם… כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם כְּבִימֵי גּוֹיִים. וּכְמוֹ כַּדּוּר הַמִּתְגַּלְגֵּל בַּאֲשֶׁר הוּא מִתְגַּלְגֵּל. אֲנִי אוֹמֵר לְךָ: לֹא! אִם, חָס וְחָלִילָה דְּבָרְךָ הוּא כָּזֶה, אֲנִי אֶקְרַע קְרִיעָה בַּדֶּגֶל וּבַטַּלִּית וְזוֹ תְּהֵא קְרִיעָה בַּפָּרֹכֶת! הָעָם יִפֶן עֹרֶף, יַט אֲשֶׁר יַט עִם קְהָלָיו. הֵם יוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶם מַדֵּי זַיִת קְרוּעִים, וְדֶגֶל בַּחֲצִי תֹּרֶן נְטוּשָׁה. וְיָצְאוּ לְאָן אֲשֶׁר תִּשָּׂאֵם הָרוּחַ. לְבַּנְגְקוֹק, לְסַן-פְרַנְסִיסְקוֹ אוֹ לְמֶלְבּוֹרְן.
וַאֲנִי… אֲנִי אֵלֵךְ עִם הָעָם, שֶׁמֵּאַנְתָּ לְקַבֵּל אֶת קָרְבָּנָם וּמִנְחָתָם. וַאֲלַמֵּד אֶת שְׂפָתַי לְשׁוֹן עַם זָר וּשְׂפַת עֵבֶר לֹא תַּעֲלֶה עוֹד עַל לְשׁוֹנִי. וְאֶת לִיגַת הַקִּיסוֹס אֲבַכֵּר עַל פְּנֵי בֵּית אֻלְפָּנְךָ. וְאֶת שְׁמִי אַחֲלִיף לְשֵׁם לַעַז. אֲנִי אֵלֵךְ עִם עָם זֶה!
וְאֶל מוּל דֶּגֶל הַפַּסִּים וְהַכּוֹכָבִים שֶׁיְּהֵא הוּא לְדִגְלִי עָלַי אַהֲבָה. בַּחֲצוֹת לַיְלָה אֵצֵא בְּעוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי. וְאַבִּיט בַּשָּׁמַיִם וְכוֹכְבֵיהֶם כְּשֶׁהִבִּיט אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן וְאֶלְחַשׁ אֶת קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶת שִׁיר הַתִּקְוָה בִּלְחִישָׁה, כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה. וְאֶפֹּל עַל פָּנַי עַל אַדְמַת-עוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי, וְאֶבְךְ-אֶבְךְ — כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל לִבְכּוֹת לֵב. הֲתֹאבֶה בְּכָךְ אֱלֹהֵי בַּר כּוֹכְבָא? הֲתִקְצַר יָד אֵל בָּא בְּגֶשֶׁר הַגְּלִילִים מִמִּדְבַּר סִינַי וְהִנְנוּ גַּם הַפַּעַם בְּקַו הַמָּעֻזִּים.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְיֵדָעוּ! אֲנִי, לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב, דּוֹרֵשׁ תְּשׁוּבַת רָם!
חשוון תשפ”ד / ציון המושפלת
בְּשִׂמְלַת אַיִן לְגוּפִי בְּרֶשֶׁת אֵין פַּרְפָּרִים בְּיָדַי יוֹצֵאת לְצֵיד אֵין מִלִּים לְאֵין-הַשִּׁיר הַמִּתְּהָרֶה בְּבֶטֶן סוֹד הַיֵּשׁ הַמִּתְעַגֶּלֶת
כְּשֶׁיִּוָּלֵד אֶחְרֹת אוֹתוֹ עַל אֶבֶן עֲנָקִית שֶׁאֲגַלְגֵּל כְּמוֹ דִּמְעָה מֵרֹאשׁ אֵין-הַר גָּבוֹהַּ
פָּרַצְתְּ וּבָאת בִּגְבוּלֵנוּ, עַזָּה, בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ קִלְּשׁוֹנוֹת מְחֻשָּׁלִים בִּלְשׁוֹנוֹת חֲרוֹן, גִּ’יהָאד וְסַם.
פָּקְעוּ גּוּפִיפֵי פִּרְיֵךְ, עַזָּה, וּבִשְׁבִילֵינוּ הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִים נְבָגַיִךְ הַשְּׁחֹרִים כְּמֻרְסָה.
תַּפְטִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
אֲרוּרָה תִּהְיִי לָנֶצַח, עַזָּה, עַל דְּמֵי יוֹנְקִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ בְּאֵפֶר מִזְבְּחוֹת עִסָּה. עַל דְּבַר זְוָעוֹת שֶׁנִּקְרְמוּ בֵּין עַגְלוּלִים לַעֲרִיסָה. עַל הֵינֶף קָנֶה וְלַהַב מוּל יַלְדָּה בִּמְנוּסָה. עַל שִׁכְרוֹן זִמָּה וְרַהַב שֶׁל גְּבָרִים חַסְרֵי מוּסָר.
לֹא תִּנָּקִי לָנֶצַח, עַזָּה, לֹא תִּרְאִי אוֹר בַּחֲלוֹמֵךְ, לֹא יַעֲלוּ פְּרָחִים בְּאַדְמוֹתַיִךְ, לֹא יִרְוֶה שַׁלְוָה עַמֵּךְ.
דּוֹרוֹת יִדְאוּ בְּשָׁמַיִךְ דּוֹרְסִים עֵינֵיהֶם בִּשְׂדוֹתַיִךְ, מְחַפְּשִׂים פְּצוּעִים, מֵתִים וְגוֹסְסִים לִנְעֹץ בָּם נֶקֶר וּקְרָסִים.
לֹא תָּנוּחִי בְּשָׁלוֹם, עַזָּה, לֹא תִּזְכִּי בְּקִלּוּסִים.
אֵיזוֹ נַחַת הוּא מַרְאֶה “נָוֶה קָטָן שָׁקֵט” בְּאָרֶץ הַלָּדִינוֹ? לְיַד הַמַּנְדָּרִינוֹת וְהָאֲפַרְסְמוֹן וְהַגֶּרַנְיוּם בָּאֲדָנִית אַחַר אֲדָנִית
וְאַמַּת מַיִם עַל תֶּקֶן פִּישוֹן וְגִיחוֹן
הֲמוֹן שִׁירִים נִכְתְּבוּ עָלֶיךָ נָוֶה נָאֶה, מֻקַּף גַּן עֵדֶן, נָצוּר בַּעֲלִיַּת הַלֵּב אוֹ בְּפַּרְדֵּס בִּסְפָרַד
אֲנִי מְאַלֶּמֶת אֲגֻדָּה שֶׁל עַנְפֵי רִמּוֹן וְעַנְפֵי זַיִת וְעַנְפֵי שָׁקֵד וְגִבְעוֹלֵי לָבֶנְדֶּר וְרוֹזְמָרִין… וְעֲנְפִיפֵי יַסְמִין
לִקְשֹׁר אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה לַחֲבִילָה
שֶׁאֲנִי שׁוֹלַחַת
בְּדֹאַר תְּפִלָּה
לְאַרְצִי הַחֲבוּלָה.
”אוקי אז אנסו אישה, זה נורא, וכולנו מתנגדים לאונס נשים, אבל זה נותן לכם את הזכות להרוס את כל עזה?!” (חנאן עשראווי, 23.11.23)
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַיְקָרִים הַיְקָרִים, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַיְקָרִים –
אֲבִיהֶם טָעָה וְהֵמָּה צָדְקוּ, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַיְקָרִים.
זֶה דִּין יְהוּדִי שֶׁנּוֹלַד עִם דִּינָה, זוֹ הַיָּד הָעִבְרִית הַטּוֹבָה.
פַּעַם עִם חֶרֶב, הַיּוֹם עִם D9 – וּכְמוֹ שְׁכֶם כָּךְ גַּם עַזָּה תֹּאבַד.
“נשרפו אנשים חיים” (ד”ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו כביר)
קוֹלוֹת הַדָּם זוֹעֲקִים בְּאִלְּמוּתָם מִבַּעַד כָּתְלֵי הַבָּתִּים הַשְּׂרוּפִים אֶל הָאֲוִיר הַמְּפֻיָּח, מְבַקְּשִׁים רַחֲמֵי אָדָם וְשָׁמַיִם וְאֵינָם נַעֲנִים.
יִשּׁוּבֵי בַּלָּהוֹת כִּפְנֵי יוֹשְׁבֵיהֶם כִּפְנֵי הַמֵּתִים תַּחַת הָאֲדָמָה הַמָּרָה, הַדּוֹעֶכֶת עַל פְּנֵי תְּהוֹם וַאֲבַדּוֹן.
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּדִירַת הַיָּחִיד שֶׁלִּי מְדַמְיֶנֶת אֵיךְ אָזִיז אֶת הָרָהִיטִים כְּדֵי לַחֲסֹם אֶת הַדֶּלֶת מִמְּחַבְּלִים אֵיךְ אַרְתִּיחַ שֶׁמֶן רוֹתֵחַ בְּסִירִים וַאֲמַלֵּא אֶת פְּנֵיהֶם צַלָּקוֹת רַק שֶׁלֹּא יִרְאוּ שֶׁאֲנִי לְבַד פֹּה שֶׁלֹּא יִרְאוּ שֶׁאֲנִי לְבַד שֶׁאֵין מִי שֶׁ יַחֲסֹם אֶת הַדֶּלֶת בְּגוּפוֹ יְכַסֶּה אוֹתִי בַּשְּׂמִיכָה יֹאמַר אַתְּ לֹא לְבַד
בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה עוֹד עָבָר, הוֹוֶה רַק עָתִיד עָתִיד כְּהוֹוֶה. בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה עוֹד שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל וּשְׂמֹאל בַּיּוֹם הַהוּא וְנִגָּף בַּיּוֹם הַהוּא וְנִגָּר דָּם זִבְחִי, דְּבַשׁ רוּחִי בַּיּוֹם הַהוּא חוֹל כְּקֹדֶשׁ, תֶּחְמַרְנָה הַיָּדַיִם יוֹם אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא תֶּאֱפַל אֶרֶץ וּלְבוּשֶׁיהָ כְּאַחֲרִית יָמִים. יוֹם הַהוּא
בַּיּוֹם הַהוּא יְצַלְצֵל מְשִׁיחִי אֵלַי, שְׁעַת לַיִל. בַּיּוֹם הַהוּא מוּסַר הַקֹּדֶשׁ וּמוּסַר בְּאֵרִי חַד בְּחַד הוּא, יוֹם הַהוּא וְנִקְדַּשְׁתִּי אֶת רֹאשִׁי מֵעָלַי וַהֲסִירוֹתִי קַרְקַפְתּוֹ מֵעָלָיו וְיָשְׁבָה הָאָרֶץ לָבֶטַח בְּדָם חֲלָלִים וְיוֹנְקִים תִּטְבֹּל הָעֵנָב, בְּאֶשְׁכָּר עֲנָבִים וּגְפָנִים וּפַגִּים יִטְבְּלוּ אָז כֶּבֶשׂ וּזְאֵב תַּפְנוּקִים יוֹם אֶחָד הִנֵּה הוּא וְלֹא עוֹד יוֹם אֶחָד לֹא עוֹד יִקָּרֵא לְיוֹם לַיְלָה וּלְלַיְלָה לַיְלָה יוֹם אֶחָד וְנִשְׁלַף פִּין הַחַשְׁמַל בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ כָּל הַמָּסַכִּים לְיָעִים וְסִירוֹת עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ צָבְאוּ הַנָּשִׁים וְהָיוּ לְמַלְכוּת וְהָאָדָם הָיָה בָּאָרֶץ, וְהָאָדָם יִרֶב בָּאָרֶץ, וַיֹּאכַל הָאָדָם אֶת הַגַּרְגִּירִים וַיֵּצֵא לַחַקְלָאוּת בַּשָּׂדֶה, וַיַּעֲבֹד הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְלֹא יֹאמַר הָאָדָם צַר לִי הַזְּמַן שֶׁאֶחֱזֶה שֶׁמֶשׁ וְאֶעֱשֶׂה שְׁרִיר וּפָלוֹחַ וְאֶעֱבֹד בָּאָרֶץ. וְהָיָה לִי הַזֶּרַע לַזּוֹרֵעַ וְהַלֶּחֶם לָאוֹכֵל, גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ הָיָה לְהִלַּת רֹאשִׁי, וּפֶלַח הָרִמּוֹן כְּפֶלַח קִבֹּרֶת הַחֲסוֹנִים הַמְּדוּרָה הָיְתָה לְאֵשׁ וּבֵית יַעֲקֹב בַּיִת הַפָּתוּחַ
הַלְוַאי וְהָיִיתִי יְלוּד בֶּן יוֹמוֹ. לֹא יְכוֹלָה לִרְאוֹת שֶׁהַקִּלְּשׁוֹן מוּנֶפֶת מְעָלַי קוֹרַעַת צַוָּארִי. הָיִיתִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהָרַעַשׁ מִבַּחוּץ מֵהַגִּ’ירָפָה הַמְּצַפְצֶפֶת, אוּלַי מֵהַדֻּבּוֹן שֶׁלִּי. לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת פַּחַד מָוֶת לֹא הָיִיתִי מְבִינָה שֶׁכְּבָר אֵינֶנִּי.
הַלְוַאי וְהָיִיתִי פָּעוֹטָה. לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ רֹועַ כָּזֶה בָּעוֹלָם כְשֶׁהוּא דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת, הָיִיתִי מוֹשִׁיטָה אֵלָיו יָדַי וּמְבַקֶּשֶׁת סִפּוּר מִבְּלִי לְהָבִין כִּי הוּא בָּא לִגְזֹר אֶת הַיֶּלֶד הַחַי, תִּינוֹקם שֶׁל בֵּית רַבָּן.
הַלְוַאי וְהָיִיתִי יְלוּד בֶּן יוֹמוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת דָּבָר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כָּמוֹנִי כִּי צַדִּיקִים לֹא רָאָה וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים לֹא אָבְדָה.
הוּ הָא מִי זֶה בָּא מֵעַזָּה חָמוּץ בְּגָדִים הַדּוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחַ מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ? וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בַּגַּת?
פּוּרָה דָּרַכְתִּי בְּחָאן יוּנֶס וָאֶרְמֹס בְּרַגְלִי רָפִיחַ בְּאַפִּי קָדַחְתִּי גָ’בַּלְיָה וָאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל־בְּגָדַי וְכָל־מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי
אֲנִי הוּא זֶה מְדַבֵּר בִּצְדָקָה שֶׁלֹּא לוֹמַר – צוֹוֵחַ שֶׁלֹּא לִשְׁאֹג – צוֹרֵחַ בְּבִגְדֵי שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹטְפֵי יַיִן מַר עַד כִּי אֵין צָחוֹר בָּם הִנֵּה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.
הַכֹּל רוֹעֵד הַכֹּל רוֹעֵד אֲנִי שׁוֹמֵעַ יְהוּדִים מִתְלַחֲשִׁים לְאוֹר פָּנָס אָדֹם אֲנִי לוֹקֵחַ אֶת חֲפִירָה אַתָּה תִּסְחַב לִי רֶשֶׁת הַסְוָאָה אָחִי אַתָּה תִּקַּח לִי מְעַט מַיִם אֲנִי אֶשָּׂא אֶת הַמַּקְלָ”ר אַל תִּשְׁכַּח תַּחְמֹשֶׁת אֲנִי אֶדְאַג לְאֹכֶל לְמָחָר לִיהוּדִי אֶחָד עֵינַיִם אֲדֻמּוֹת וּלְאָחִיו כּוֹאֵב כּוֹאֵב בָּאֶצְבָּעוֹת אַתָּה כָּתֵף שֶׁלִּי אַתָּה קַרְסֹל שֶׁלֹּא מוֹעֵד יְהוּדִים יוֹצְאִים לִרְדֹּף הַכֹּל רוֹעֵד הַכֹּל רוֹעֵד
וְהָעִקָּר לֹא לְפַחֵד כְּלָל גַּם כְּשֶׁכְּדַאי לְפַנּוֹת אֶת הָאָרוֹן לְמִקְרֶה שֶׁנִּצְטָרֵךְ לְהַחְבִּיא בּוֹ אֶת הַיְלָדִים גַּם כְּשֶׁתִּלְבַּשׁ אֶת הַמַּדִּים וְתַגִּיד אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם לַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ עוֹלוֹת מִשְּׁאוֹל הַמִּפְלָצוֹת בַּלֵּילוֹת
לַעֲרִיסוֹת הַתִּינוֹקוֹת גַּם כְּשֶׁכֹּל הַבַּחוּרִים הֲכִי יָפִים זוֹחֲלִים עַכְשָׁו אֶל בֶּטֶן הַשָּׂטָן לְהוֹצִיא אֶת מָאתַיִם שְׁלֹשִׁים וְתִשְׁעָה שֶׁנִּבְלְעוּ חַיִּים לֹא לְפַחַד כְּלָל כְּשֶׁעוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ כְּשֶׁעוֹמְדִים עַל גּוּפָתָהּ שֶׁל שָׁנִי הַיָּפָה זְאֵבִים רְעֵבִים כְּשֶׁאֵין יוֹתֵר בְּנֵי אָדָם בְּתוֹךְ הַמִּלִּים רַק
מַלְאָכִים וּרְשָׁעִים גְּמוּרִים כְּשֶׁכֹּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֵב צַר מְאֹד לֵב צַר מְאֹד לֵב צַר מְאֹד הָעִקָּר לֹא לְפַחַד כְּלָל
מְחִצָּה רְצִיתֶם.
עִם מְחִצָּה.
בְּלִי מְחִצָּה חֲצִיתֶם
לְרִיב וּלְמַצָּה.
וְהַצּוֹם יָצָא.
וְהַדִּין מֻצָּה.
וְהַחַג נִכְנַס. וְהַחַג יָצָא.
וְעוֹד חַג נִכְנַס. אֲבָל לֹא יָצָא.
כִּי דָּרוֹמָה, בַּבֹּקֶר, הֻפְּלָה מְחִצָּה
בִּמְעִיכָה, בִּדְרִיסָה, בִּמְחִיצָה.
וְהָמוֹן יָצָא, וְהָמוֹן חָצָה,
וְחָמַס וּמָחַץ וְרָצַח.
בִּמְחִי צַר
בְּלִי מְחִצָּה נוֹתַרְנוּ,
בְּלִי מְחִצָּה.
וְהֻתַּרְנוּ. וְלֹא אֻתַּרְנוּ.
לְאֵין מוֹצָא.
וּמַלְאָךְ אָתָא, וְשׁוֹחֵט שָׁחַט,
וְנִמְחַצְנוּ יַחְדָּיו לִמְחִצָּה אַחַת.
מְחֻצִּים מִלְגּוֹ, רְצוּצִים מִלְּחוּץ,
עוֹמְדִים בִּמְחִצַּת הֲרוּגֵי מַלְכוּת,
בִּמְחִצַּת טְבוּחִים, בִּמְחִצַּת בּוֹכִים,
בִּמְחִצַּת חוֹצֵץ שֶׁיָּצְאוּ אַחִים.
בְּלִי מְחִצָּה רְצִיתֶם,
וְנָפְלָה הַמְּחִצָּה.
כָּךְ יָצָא.
הַיָּם בְּעַזָּה קוֹרֵא לִי
בּוֹאִי
הֵרָטְבִי
הִתְכַּרְבְּלִי בֵּין הַגַּלִּים
פִּלְשִׁי בַּחוֹל
וְתֵרְדִי וְתִטְבְּלִי
וְתַעֲלִי
וְתִסְתַּפְּגִי מֶלַח, שְׂרֵפַת פְּצָעִים פְּתוּחִים מְדַמְּמִים.
הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים גּוֹעֲשִׁים
אֶל מוּל חוֹפֵי
עַזָּה
זוֹעֲקִים לְמַיִם עֶלְיוֹנִים
בּוֹאוּ תָּצִיפוּ תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה
עַד
שֶׁתֶּחְפָּץ וְתִתְעַלֶּה וְתִתְגַּדֵּל וְתִתְקַדֵּשׁ
בֵּינְתַיִם
עַד שֶׁחַיָּלֵינוּ הַלֹּא מְגֻלָּחִים יִשְׁלְפוּ קָנֶה
וְיִכְבְּשׁוּ אֶת אַחֲרוֹנֵי הַמָּעֻזִּים
תִּזְדַּיְּנִי בְּסַבְלָנוּת
וְתִתְפַּלְּלִי
שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה
בְּכָל פַּעַם שֶׁרָקַדְנוּ עִם סֵפֶר הַתּוֹרָה,
בְּכָל פַּעַם שֶׁיָּרַדְנוּ לַדָּרוֹם,
בְּכָל פַּעַם שֶׁהֶחֱזַקְנוּ פָּעוֹט מְחַיֵּךְ,
בְּכָל פַּעַם שֶׁרָאִינוּ בְּנַעַר חוֹבֵק נַעֲרָה
בְּכָל פַּעַם שֶׁהוֹרִים אָחֲזוּ בְּיַלְדָּם,
בְּכָל פַּעַם שֶׁעָבְרָה אִשָּׁה וְעֻבָּר בְּרַחְמָהּ,
בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנַסְנוּ לַמָּמָ”ד,
בְּכָל פַּעַם שֶׁאָחַזְנוּ בְּסַכִּין,
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִפְעַלְנוּ תַּנּוּר,
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִבַּטְנוּ בְּחַיָּל,
בְּכָל פַּעַם,
מֵחָדָשׁ
תְּמוּרַת שַׁבַּת פַּרְעוֹת דָּם תֵּן שַׁלְוָה, פְּרֹץ דִּיצָה תַּחַת שֶׁפֶךְ פַּרְשְׁדוֹנִים דְּקוּרִים תָּבוֹא שִׂמְחָתֵנוּ, פְּלִיאָה, דַּכָּה תַּחֲלִיף שׁוֹאָה פָּרְצָה דְּרָכֵינוּ תְּצַהֵל שְׁעָרֵינוּ פְּעִיּוֹת דַּרְדַּקִּים תְּחִנַּת שְׁפִיכַת פִּיּוֹתֵינוּ דְּווּיִים תַּגִּיעַ שָׁמֶיךָ, פְּקֻדַּת דְּגָלֶיךָ תֵּשֵׁב שְׁלוֹמִית, פְּרָזוֹת דְּיֵקֶיהָ תִּמָּלֵא שְׂדֵרוֹת, פְּגִימוֹתֶיהָ דְּלֵה תְּמַתֵּן שֶׁקֶט פְּעִימוֹת דַּאֲגוֹתֵינוּ תָּבִיא שְׁלוֹמוֹת פְּעֻלַּת דְּבָרֶיךָ תִּשָּׁמַע שַׁאֲגָתֵנוּ, פּוֹרַרְנוּ דַּי תְּהֵא שְׁנַת פִּדְיוֹן דָּמֵנוּ
כָּאן בַּמָּמָ”ד הַשָּׂרוּף הַזֶּה אֲנִי חַוָּה עִם הֶבֶל בְּנִי אִם תִּרְאוּ אֶת בְּכוֹרִי קַיִן בֶּן אָדָם אִמְרוּ לוֹ שֶׁ נָקָם אַחַת מִשְּׁתֵּי עֵינַי
עם בוא המונגולים לכפר עזה:
1. בתחום הקולנוע ישנה תיאוריה מימיו המוקדמים של התחום שהתרגום הישיר של שמה הוא ‘של החלומות’ ובלע”ז: Oneiric. לפי תפיסה זו החוויה של הצופה בקולנוע משולה למצב דמוי חלום. דרך נוספת לראות זאת היא ניתוח הסרט כחלום, שכן תודעתו של הצופה נמצאת במה שניתן לתאר כ’מרחב מעברי’, קרי “מרחב” השוכן בין פנטזיה של כל-יכולוּת ובין המציאות-עצמה וכפי שהמשיג הפסיכולוג דונאלד ויניקוט.
2. החוקר הצרפתי רולאן בארת’ תיאר את צופי הקולנוע בהתאם כ”ישנוניים ומנומנמים משל הם התעוררו לפני רגע” ותיאר מצב זה כדמוי חלום. אנו יודעים שמצב המוח לאחר בהייה ממושכת במסך הפלאפון הוא מצב של ‘דמוי-הלם’ וישנו ניתוק הנובע מצריכת הדופמין המוגברת.
3. לא בכדי בוחר חמאס לצייד את לוחמיו במצלמות-קסדה ואמצעי תיעוד אחרים. לא בכדי מתעד חיזבאללה היטב ירי צלפים וירי טילים נגד טנקים. השימוש בסרטון הווידאו, מעבר להיותו כלי תעמולתי של הפגנת עוצמה, לוקח חלק בעיצובו מחדש של ‘המרחב המעברי’ של הצופה. בהיבט הקולנועי, הצפייה בבולמוס סרטוני הזוועה של חמאס או ב’סוגת’ סרטוני ירי מטעם חיזבאללה, מטרתה להביא את הצופה למצב דמוי חלום.
4. בעבור הישראלי מדובר בסיוט. בעבור הערבי המוסלמי (שיעי וסוני) בן המרחב שלנו מדובר בפנטזיה.
5. לשון אחרת, הפלאפון הוא הקולנוע מבחינת הסרטונים הללו וצריכת הדופמין היא מצב החלימה. סרטוני החמאס הם הפנטזיה הערבית שחודרת אל המציאות האובייקטיבית. סרטוני החמאס הם הסיוט הטראומטי מן השואה של היהודי שחודר אל המציאות.
6. כאשר נשלחו סרטוני פריצת גדר הגבול בעזה ברחבי רשת האינטרנט, כאשר נשלחו סרטוני ‘לייב’ של מעשי טבח ואונס, סרטונים של כיבוש חמאס את שדרות, אופקים, קיבוצי העוטף ובסיסים צבאיים, או-אז הופעלו מערכות מוחיות אלה בעשרות מיליוני מוחות ברחבי המרחב הערבי. יש יסוד להניח שסרטוני אונס, התעללות ובוודאי סרטוני ‘חגיגה’ מעל גופות כרותות ראש של ‘הכיבוש’ על ידי ‘המשחררים המנצחים’ הם חומר הגלם שמרכיב רבות מקבוצות הטלגרם והוואטסאפ של צעירים בעולם הערבי בשבועות האחרונים.
7. מצב זה מעורר מערכת ‘לימבית’ (מערכת עצבית הישרדותית) אצל היהודי הגוררת אותו אל השואה ואל תש”ח. כמו כן היא מפעילה מערכת ‘לימבית’ תרבותית באסלאם ומאותתת כי היריב למערכה על גאולת העולם חלש. במצב פרדוקסלי ורוטיני זה המוסלמי מתקומם בג’יהאד בלתי-נמנע ורחב-היקף כגד היהודי שנתפס כבר-המתה; היהודי מתקומם בתצורה אכזרית כאחד מלקחי השואה לפי חלק מההוגים של הציונות או כביטוי לפוסט-טראומה מן השואה לפי אחרים. מערכת יחסים זאת חוזרת על עצמה בצורות שונות החל מתש”ח, מלחמת ששת-הימים, מלחמת יוה”כ, האינתיפאדה השנייה וכעת האירוע הדמוני בשמחת תורה.
8. מתוך הבנה של ערבוב מערכת החשיבה הלימבית, הטכנולוגיה החדשה המאפשרת העברת ‘קולנוע’ במהירות ובהיקף חסר תקדים במסך הנייד ומתוך הבנת מודל הפעולה של הג’יהאד כמערכת אינרטית שנעצרת אך ורק כאשר יש כוח מספיק לעכב אותה, הרי אין אלא להסיק שהנזק לישראל ולקיום היהודי-ציוני גדול שבעתיים מכפי שנתפס בכלים רציונליסטים וריאליסטים. המדובר בהפיכת ישראל כולה לקיימת אך ורק במרחב שבין דמיון במציאות; מבחינת הערבי, ישראל שייכת ל’מרחב המעברי’ (על דרך ההיפוך) ולא למציאות האובייקטיבית – והנה הערבי יחוש כל יכול ברצונו הכמוס או המוחצן למחות אותה מעל פני האדמה.
9. הפנטזיה הערבית וספציפית הפלסטינית בחורבן ישראל עברה מרחשי לב ו’דמיון’ למצב ביניים גם כן. במובן מה פלסטין הגדולה התקיימה למשך 24-72 שעות בעוטף עזה. והרי זה שם ‘הסרט’ בו צופים ערבים רבים ופלסטינים בפרט. גם האיראנים מבינים זאת ומשתמשים בלא-מודע הקולקטיבי הערבי לתועלתם האימפריאלית. מנקודת המבט שלנו – חורבננו הפך להיות מפנטזיה מופרכת שדורשת מנגנון תרבותי יקר לתחזוקתה לידי ‘סרט’ בו צופים כל בני הדור הצעיר של העולם הערבי – זהו ה’מארוול’ שלהם, זוהי טרילוגיית ‘שר הטבעות’.
10. בני האדם מיתולוגיים במידה שהם תיאולוגים ובעוד אנו מדמיינים מיתולוגיה של ‘אינדיבידואל’ ו’רווחה חומרית’ ואלילות הצריכה הבהמית, הם החלו בבניין פנתאון פעולות גבורה ו’גיבורים’ שהוכיח באונס, ברצח, בהתעללות, בביתור אנשים, בעקירת עיניים ועוד – כי הגאולה קרבה.
11. מכאן נגזרת הבנת הפעולה שלנו – עלינו להוכיח כי מצב-ביניים זה בין הווייה ובדיה, בין גוזמא ועובדה, בין חלום ומציאות, עלינו להוכיח שהסרט הזה כה מופרך עד כי ‘חווייתו’ היא לא פחות מטיפשות ומחירה מוות אכזרי וכואב. מכאן ההבנה שאין אפשרות למידות כגון ‘חמלה’ או ‘רחמים’ להוציא מקרים יוצאי דופן. עלינו להבין שהתבנית הקולקטיבית בה אנו נמצאים כרגע היא תבנית צלבנית – אירועי ה-7.10, שמחת תורה התשפ”ד הם ‘קרני חיטין’ ו’עין ג’אלות’ – זהו רגע מוסלמי-ערבי שייכנס לפנתיאון המיתי-היסטורי של התרבות הזאת ואולי, במבחן זמן שואתי עבורנו, לפנתאון של הציוויליזציה הזאת כולה.
12. והרי כל בר-דעת יודע שהישגיו הצבאיים של חמאס לא יאפשרו כיבוש או השמדה של מדינת ישראל. אולם מטרת זה שחי בבדיון ובדמיון-חלום ובונה על מערכות לימביות של תגובה איננה ניצחון חומרי מיידי, אלא ניצחון שבדמיון – והרי דמיון-ניצחון זה מסוכן שכן הוא צעד חשוב במסע אל הניצחון שבחומר. הוא המנוע התרבותי של המשך המאבק – בחורבן בארי וכפר עזה רכש החמאס ‘דלק סימבולי’ לעוד עשרות שנות עימות אלים מול ישראל אלא אם ישראל תשכיל להוכיח למרחב הזאבים כי איננה ‘כבשה’ – ולכן שוב, אל לנו ליפול לתהומות הניתוח הליברלי החיגר (שלא לומר הפחדני, בחד-גוניות הנוצרית שבו) את המרחב ‘המזרחי’ – אלא לפעול ‘מזרחית’ – באכזריות קרה ומחושבת מתוך אילוף הזאב לכלב אם נתבסס על הפרפראזה של ניטשה לתהליך שעבר האדם המערבי.
13. אירוניה מתגלה במצבנו הטראומטי. המערכת הלימבית הקולקטיבית שלנו התעוררה עם חזיונות אושוויץ ובאבי יאר. עם שיטות התעללות ורוע ששייכים ‘לתקופה אחרת’ ואלה מנפצים את כל אלילי ‘הקידמה הפוסט מודרנית’. לא ניתן לדמיין את האויב או היריב שלך ‘כמוך’ כמאמרו האינפנטילי של שלום חנוך בשירו הידוע הנושא שם זה. זהו דמיון יהודי משובח המאמץ, מרדד ומשעתק ולאחר מכן אופה בתנור הפרובינציאלי של האינטלקט הארץ-ישראלי בן זמננו את התפיסה המוסרית והאינטלקטואלית של ההגמון הנוצרי (בין אם כמושג דתי בעולם הרפורמי במאה ה-19 ובין אם כמושג סוציולוגי-מרקסיסטי במאה ה-20).
14. יבשושי השכל, מעל ביצת רעיונות דלוחים חשבו שהם הם יכולים להפוך בדיון למציאות על גבו ועל ליבו של הערבי המוסלמי. לשרטט ביד גסה את ‘אני’ על גבי ה’אחר’ ולראות בבואות של עצמנו במקום אנשים השונים שוני רדיקלי מאיתנו במטענם התרבותי. והנה אנחנו בבדיון חיינו ומחירו הוא קִירְקוּף, ביתור, אונס המוני, הוצאות להורג של ילדים ושאר מנהגי מונגולים בבואם בגדדה.
15. לא עוד – לא עוד עיוורון, לא עוד בידיון – הב לי מציאות קרה – הב לי לא דמיון ושמיים אלא א-ד-מ-ה. וכמאמרו של אבי הריאליזם הספרותי בא”י י. ח. ברנר: “”האדמה” – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה. “האדמה” – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; “האדמה” – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית”. הב לי אמת, אדמה, אכזרית וכוחנית ככל שתהיה.
1.
קֹדֶם תַּחֲזִירוּ אֶת הַיְּלָדִים הַקְּטַנִּים הַחֲמוּדִים אַחַר כָּךְ אֶת הַנָּשִׁים הַמְּגִנּוֹת הַמְּכִילוֹת אַחַר כָּךְ אֶת הַגְּבָרִים הָעַזִּים הָרוֹעֲמִים
אַחַר כָּךְ אֶת הַגּוּפוֹת
וְהַזִּכְרוֹנוֹת וְדִבְרֵי הַמְּתִיקָה וְכִנּוּי הַחִבָּה וּשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה וּשְׁעוֹת הַלִּמּוּד וְהַמַּאֲמַצִּים וְאַכְזָבוֹת הַנְּעוּרִים וְאֶת הָאֹשֶׁר וְהַמַּגָּע וּתְחוּשַׁת הַשֶּׁקֶט וְהַטַּעַם
אֲבָל קֹדֶם הַיְּלָדִים תַּחֲזִירוּ קֹדֶם אֶת הַיְּלָדִים
2.
כָּל הָעִיר רָעֲדָה אֲנִי אוֹמֵר לְךָ הִרְגַּשְׁתִּי כָּל הַשְּׁכוּנָה כָּל הָרְחוֹב כָּל הַבִּנְיָן כָּל הַגּוּף הַנֶּפֶשׁ
הַטִּיל נָפַל הַחַיָּל נָפַל הַחִיּוּךְ
3.
דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיאָה – פִּתְּחוּ בְּבַקָּשָׁה אַתֶּם שָׁם? יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ לוֹמַר בְּבַקָּשָׁה אֲנַחְנוּ מְבִינִים (גַּם אַתֶּם) פִּתְּחוּ
דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיעָה
4.
תֵּן לָנוּ מַשֶּׁהוּ לִצְחֹק מִמֶּנּוּ אֲבָל מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת לֹא חֲצָאֵי בְּדִיחָה לֹא טְרִיקִים זוֹלִים לֹא – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁבִּזְמַן הַבְּרִיחָה הֶחְלַקְתִּי עַל בָּנָנָה וְהַכַּדּוּר שֶׁל הַמְּחַבֵּל פִסְפֵס אוֹ – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁנִּשְׁלְחָה הוֹדָעָה אַחֲרוֹנָה מֵהָאֲהוּבָה אֲבָל לְבַסּוֹף הִיא לֹא מֵתָה רַק נֶחְטְפָה מַשֶּׁהוּ אַחֵר מִכַּמָּה מַצְחִיק שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁזּוֹ הַמִּשְׁטָרָה אֲבָל הָיוּ אֵלֶּה מְחַבְּלִים מְחֻפָּשִׂים וְהֵם יָרוּ עָלֵינוּ
מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת
5.
הַפַּחַד הֵצִיף אֶת כָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר הִזְדַּחֵל עַל הַקִּירוֹת (צְעָקוֹת בְּעַרְבִית) נָזַל מֵהַתִּקְרָה (זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת) נִמְסַךְ עַל הָרָאשִׁים (הַנֶשֶׁק נִטְעַן)
נְקִישָׁה בַּדֶּלֶת – יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ יֵשׁ מִישֶׁהוּ כָּאן
6.
בֵּין קִירוֹתָיו הֵבַנְתִּי נֶחֱרַב סְדָקִים מְסַפְּרִים בְּאֶלֶף מִלִּים תַּם וְנִטְמַן וּפוֹרֶצֶת נְגִּינָה שֶׁהִיא הֲפוּכָה לַתִּקְוָה וַאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים מִן הַשְּׁבָרִים לְהַבִּיט אֵיךְ הַשָּׁמַיִם מִתְכַּנְּסִים כְּאִלּוּ מְחַבְּקִים עַצְמָם וְלָנוּ לֹא נוֹתְרוּ יָדַיִם
7.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן לֹא יוֹדְעִים אֶת הַכֹּל הַכֹּל עוֹד יִתְגַּלֶּה וּמָה שֶׁיִּתְגַּלֶּה קָשֶׁה וַאֲנַחְנוּ מְחַכִּים שֶׁנֵּדַע הַכֹּל אֲבָל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן גַּם לֹא רוֹצִים לָדַעַת הַכֹּל וְנֵדַע הַכֹּל כְּשֶׁנִּרְאָה אֶת הָאֲרוֹנוֹת כְּשֶׁנִּשְׁמַע אֶת הָאִמָּהוֹת צוֹעֲקוֹת וְאֶת הַיְּלָדִים צוֹרְחִים וְאֶת הַגְּבָרִים שׁוֹתְקִים (וְאַתָּה יוֹדֵעַ מָה גְּבָרִים אוֹמְרִים כְּשֶׁהֵם שׁוֹתְקִים)
גַּם אָז לֹא נֵדַע הַכֹּל אֲבָל נֵדַע שֶׁזֶּה הַסּוֹף אַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ הַתַּחְקִירִים מִי נִרְדָּם וּמִי נִלְחָם וּמִי נֶאֱלַם וְאַחַר כָּךְ שׁוּב שְׁתִיקָה מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם מִי שֶׁפִישֵׁל? מַסְפִּיק אֲנָשֵׁינוּ מֵתִים
6.10
הַאִם אֵינֵךְ מִתְבַּיֶּשֶׁת לַחְשֹׁב בְּעִבְרִית בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלֶּה? הִיא עָמְדָה עַל הַחִירְבֶּה הַגֶּשֶׁם בְּכַפּוֹת רַגְלֶיהָ. כּוֹרֶכֶת חוּט אָדֹם זוֹ לֹא אַשְׁמָתִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי כָּכָה בְּחֶדֶר אָטוּם עִם שָׁפָה מְחֻלֶּלֶת, אֲבָל אֲנִי מִצְטַעֶרֶת עַל דְּבָרִים רֵעִים. הִיא שָׁתְקָה מוּלִי מְטַפְטֶפֶת אֶל הָאֲדָמָה מַרְעִידָה אֶת הַמְּטֻטֶּלֶת הַפְּנִימִית. אֲנִי הָאוֹיֵב, הִתְוַדֵּיתִי מוּל הַנּוֹף הַמַּתְקִיף וּשְׂעָרָהּ הָיָה סִירָה קוֹצָנִית שֶׁאֲנִי קָטַפְתִּי.
7.10
בְּיַלְדוּתִי הָיוּ גַּנֵּי שַׁעֲשׁוּעִים טְרַקְטוֹרִים אֲדֻמִּים וְטַנְקִים בְּצֶבַע אָפֹר שִׂחַקְנוּ תְּפֹס אֶת הַדֶּגֶל עִם חֻלְצָה מְקֻמֶּטֶת בְּתוֹךְ תְּעָלוֹת מְכֻסּוֹת פִּיחַ. זֹאת הָיְתָה הַהִיסְטוֹרְיָה, מַמָּשׁ כְּמוֹ בֵּית הַסֵּפֶר הַיָּשָׁן וְהַמִּגְרָשׁ הַגָּדוֹל. אֶת בֶּרְטוֹלְד בְּרֵכְט מָצָאתִי בְּסִפְרִיַּת רְחוֹב הָלַכְתִּי לָאַנְדַּרְטָה לִקְרֹא הוּא הָיָה שְׁבוּי הַמִּלְחָמָה שֶׁלִּי זִמְזוּם הַמּוּאַזִּין פַּסְקוֹל חַיַּי נִמְתַּח אֶל הַגְּבָעוֹת הַכְּחַלְחַלּוֹת הַזּוֹהֲרוֹת הַמַּעֲלוֹת עָשָׁן. אַרְצִי תָּמִיד בּוֹעֶרֶת בִּתְשׁוּקָה. אֶת הַנַּעַר הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי לָקַחְתִּי לְמִגְדַּל הַמַּיִם הִתְחָרִינוּ בַּמִּינָרֵטִים שֶׁל הַכְּפָר מִמּוּל. מִזְדַּקְּרִים בָּאֲוִיר פּוֹרְחִים כְּמוֹ גְּדִילָנִים בַּשָּׂדֶה. אִמִּי שָׁתְלָה אֳרָנִים רַכִּים שֶׁנִּדְלָקִים בִּמְהִירוּת. בֵּין הַקּוֹצִים הָלַכְתִּי יְחֵפָה, נִפְצַעַת, מְחַפֶּשֶׂת מְקוֹמוֹת נִכְחָדִים בֵּין הַטְּרַקְטוֹרִים בַּיַּעַר הַלּוֹהֵט (הַבַּרְבּוּרִים הַצְּהֻבִּים, כַּפּוֹתֵיהֶם גְּדוּשׁוֹת בְּזִכְרוֹן דּוֹרוֹת). הַקַּיִץ הַשְּׂרֵפוֹת הִגִּיעוּ עַד אֵלַי. אִם בָּרַחְתִּי מַהֵר מִדַּי הֲרֵי הָיָה זֶה הוֹדוֹת לְדֶרֶךְ הָאֵשׁ.
10.10
גּוּף אֶחָד מָלֵא נוֹזְלִים פָּרוּם בַּקְּצָווֹת חוּטִים אֲדֻמִּים קָשְׁרוּ אוֹתָנוּ אַחַי בַּדָּם. בְּלֵב הַמִּלְחָמָה הִקִּיזוּ כֻּלָּם מַשָּׂאִיּוֹת מְלֵאוֹת נוֹזֵל סָמִיךְ דָּהֲרוּ בַּכְּבִישִׁים סִירֵנוֹת פּוֹעֲמוֹת אֶל הָאֵזוֹר הַפָּצוּעַ הַצֹּרֶךְ הַטִּקְסִי, כִּמְעַט הָיְתָה זוֹ שְׁבוּעַת יְלָדִים כָּל אֶחָד שָׁפַךְ אֶת חֶלְקוֹ וְהָאִחוּד הָיָה טוֹטָלִי, שָׁלֵם – כָּעֵת זָרַם בָּנוּ מִיץ כֵּהֶה (הָיָה זֶה מַחֲזֶה נֶהְדָּר, מַזְוִיעַ) נָשַׁמְנוּ יַחַד.
17.10
עֲצֵי הַזַּיִת בָּעֲרוּ זְמַן רַב הַגִּצִּים שֶׁלָּהֶם הִדְלִיקוּ שָׂדוֹת הָרֵיחַ עוֹדֶנּוּ בְּאַפִּי כָּךְ בִּירֵאֵנוּ אֶת הַחֶלְקָה הַחֲדָשָׁה אִמִּי שָׁתְלָה שָׂם אֳרָנִים צְעִירִים וְכַמָּה מִגִּדְמֵי הַזַּיִת שֶׁפָּרְחוּ וְהָיוּ נֶהֱדָרִים – הֵם לֹא נָטְרוּ טִינָה. כְּשֶׁבָּעֲרָה הַגָּדֵר וּבֵיתִי נִשְׂרָף הִשְׁמִיעוּ הָאֳרָנִים קוֹל פִּצּוּחַ קַל וְנָפְלוּ בַּלֶּהָבוֹת מַהֵר מִדֵּי לֹא נִשְׁאַר זֵכֶר מִלְּבַד אֲבָנִים.
רָם הַדָּן. רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ וְדָן עֲלִילוֹת בְּנֵי אָדָם.
הַשּׁוֹפֵט יִלּוּדֵי אִשָּׁה, הַדָּן בְּחַסְדּוֹ כָּל אֱנוֹשׁ, הַחוֹנֵן תֵּבֵל בְּצֶדֶק – הֵם נִגְלִים לְפָנָיו, הַמִּתְיַמְּרִים לְעוֹבְדוֹ, וּבִשְׁמוֹ לוֹחֲצִים אֶת הַהֶדֶק.
וּבִשְׁמוֹ בְּלִי רָחָם הֵם טוֹבְחִים, מְלַסְטִים, מְעַנִּים, מְרַצְּחִים, צוֹרְרִים קַנָּאִים מְבָרְכִים: “בסמאללה א(ל)־רחמן א(ל)־רחם”, וְאֶת בָּנָיו-בְּחִירָיו, לִכְבוֹדוֹ הֵם זוֹבְחִים!
רָם הַדָּן. רָם הַדָּן הַמְּקוֹנֵן עַל הַדָּם. דָּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ, דָּם עִבְרִי, דָּם אָדָם, נִגָּר כַּמַּיִם מִתּוֹךְ הַחֻרְבָּן וּמֹעֲלֵה לִכְבוֹדוֹ, לְקָרְבָּן.
אֶל הַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים מִמֵּעַל, בִּזְעָקָה בּוֹכִיָּה אֱלֵי אֵל, פּוֹרֵץ קוֹל דְּמֵיהֶם אֶל עַל וּבִתְחִנָּה חֲרֵדָה שׁוֹאֵל: הֵיאַךְ גַּרְזֶן יְרוֹצֵץ רָאשֵׁי עוֹלָלֶיךָ? כֵּיצַד צֹאנְךָ יִשָּׁחֵט בְּמַאֲכֶלֶת טְמֵאָה? אֵיךְ יִדֹּם הָרוֹעֶה בְּכַף הַקֶּלַע? הֲיִתָּכֵן כִּי עַל אֵלֶּה יַחֲרִישׁ הַדַּיָּן?
לֹא יִשָּׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה!
וְעַתָּה, אַזְהָרָה לַבָּאוֹת: שִׁמְעוּ לְאֻמִּים וְאִסְּפוּ בְּנֵי אֻמּוֹת! דְּעוּ! כִּי קָרֵב הַיּוֹם בּוֹ לֹא יִשְׁקֹט עוֹד הָאָב עַל אֲשֶׁר עוֹלַלְתֶּם לְבָנָיו. וּלְמַעַן צֹאן מַרְעִיתוֹ וְעַם בְּחִירוֹ, הַנּוֹקֵם יְמַלֵּא אַפָּיו בְּחָרוֹן. וּבְיֵהוֹם הָרַעַם, מוּל עֵדָה וקְבַל עַם, אָז יִנְטֹר הַגּוֹאֵל־הַדַּיָּן, וַיַּךְ בְּכָל קָם כִּגְמוּלוֹ!
אֶרֶץ תִּמָּלֵא אֵימָה, גְּבָעוֹת יִשְׁתַּחוּ לִפְנֵי אָדוֹן, בִּבְעָתָה תִּתָּקֵף אֲדָמָה, הָרִים יִשָּׁטְחוּ כַּהֲדוֹם.
בְּכָל נֵכָר יְמִינְךָ יִוָּדַע, כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִקְרֹם הֶחָזוֹן. וְאָז יָדֹעַ יֵדְעוּ יִשְׁמָעֵאל וֶאֱדוֹם, כִּי רָם הַדָּן הַנּוֹקֵם בַּעֲבוּר בַּת צִיּוֹן, יִשְׂגַּב הוֹדוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר יְהוּדָה, הַנּוֹטֵר אֶת הַדָּם הָאָדֹם, וְגוֹמֵל שִׁבְעָתַיִם לְבַת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה.
“”המלחמה מתחסלת במבחן הטכנולוגי, ולאמריקנים היא [מלחמת ויאטנם – ט.ק] הייתה בראש ובראשונה: מתקן ניסויים, שטח רחב ידיים לניסוי כלי הנשק שלהם, שיטותיהם ועוצמתם”. ז’אן בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע’ 61.
“הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים”. גי דיבור – חברת הראווה, 4, ע’ 3.
1. חומה שחורה או עופרת מגן, צוק קיץ וגשמי איתן, מבצע גשם חם או חורף ראשון, חץ השחר או עלות השחור. מבצעי צה”ל ברצועה מתערבבים זה בזה כהתערבבות סוגים שונים של דיווחי החדשות אודותם. הם ריטואליים, בעלי מספר תבניות ריתמוס קבועות כגון חיסול-תגובה-חיסול פחות-תגובה-חיסול פחות-מו”מ-הפסקת אש-הפרתה בדרך זו או אחרת ואז שמירתה-מו”מ על שיקום-שיקום-הכנסה לחמאס-שקט כלכלי-עילה למבצע- וחוזר חלילה.
2. מבצעים אלה פועלים על הציבור הישראלי, ואתמקד בו שכן הציבור הפלסטיני הוא מושא לדיון עומק נפרד, כמערכת של מיצגי ראווה. לכן אני טוען שההישג המהותי של המבצע האחרון בעזה נמצא בתמהיל בין שמירת תרבות הצריכה, שירות המיתולוגיה הטכנולוגית וחיזוק פולחן הטכנולוגיה, חיזוק הקונצנזוס ברצף רהבתני של תמונות וכמו-הישגים במטרה להמשיך את הסדר האינסופי של ה’אין’ המתחזה למדינה יהודית, חברה מערבית וכולי.
3. אינני טוען בעד הצד הערבי או נגד הצורך במבצע אלים אלא מבקש להציג את ההיבט הסמוי לרובד הצבאי-פוליטי הגלוי כמכניס את השפה המציגה והממסגרת את המבצע לתחום ה’ממשי’, להלן מנגנון יצירת הממשי לפי בודריאר המגדיר מחדש כל סימולציה של מציאות כמציאות.
4. מתוך כך אני טוען שמיצג הראווה או ‘הספקטקל’ בלע”ז, של המלחמה, יורש את המלחמה שכל שנותר ממנה הוא אפקט קולי, במרחב החורג מרדיוס אשקלון. המיצג משודר על ידי דובר צה”ל באינטנסיביות כסרטוני פגיעה, ומוטב שיהיו ‘ראוותניים’ ככל שניתן – דרך החלון ומעלה בקומה. בכך הנצחון הופך להיות אחר מהישגים מדיניים ודיפלומטיים, רשת צפופה של דימויים שמרכיבים עבור הישראלי מראית עין של הצלחה ונצחון (גם אם ישנם נצחון והצלחה ממשיים).
5. כאן חייבים להתייחס לשינוי שחל בהגדרת המושגים ובעיצובם מחדש בתודעת ‘צרכני האינפורמציה’ במדיומים השונים:
א. המציאות הצבאית מיוצאת כמיקור חוץ מן הטנק והלוחם אל מסך המחשב ומצלמת המזל”ט, על הטיל הנישא אל המטרה שכבר לא יכול לספק את הצופה שכן רגע ההתממשות – הפיצוץ – נעדר, אין מדובר בהצצה נוסח אגדת ‘טום המציץ’ (אשר הציץ בליידי גודייבה ברחובות קובנטרי והתעוור) כי אם ‘פורנו טום’, וכך כמו אקט פורנוגרפי מוחלף בספקטקל של המזל”ט ‘המציץ במלוא האירוע בלא להיענש’, בניגוד לטיל הוא חוזר לבסיסו. המצלמה שלו לא מביאה לסיפוק את הצופה אלא מאפשרת אינספור סיפוקים.
ב. “מכאן ואילך, כל מעשי השוד, חטיפות המטוסים וכו’, הם מעין מעשי סימולציות במובן זה שהם כתובים מראש בפענוח ובתזמור הוירטואליים שהמדיה מפעילה, מוטרמים בבימוי שלהם ובתוצאותיהם האפשריות”(בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע’ 27). הצפייה במהלך ההפצצות, במסכי אמצעי ראיית הלילה המציגים תמונות מטושטשות ופיצוצים שהנם דימוי יותר מאשר מציאות, יוצרת מערך של ציפיות עד רמת הנוירונים. הצופה בבית, ספון בחרדה שכוהני המדיה, פרשני הבטחון, שותלים לפי דף בימוי, חווים התרה של המצב באמצעות חורבן קר המחליף את להט הדם הדיוניסי שהיה בעבר.
ג.השלב הסופי בריטואל הוא השלב הכלכלי שלמעשה הוא המנוע והמניע. כמו שבודריאר תיאר כ”הפיכות ההרס והייצור” עיקר התהליך הוא בצימצום הפגיעה בייצור ובצריכה בישראל וסופו בשאלות של העברת כספים לשם ‘שיקום הרצועה’, שם קוד לכך שהחמאס וישראל, בלא יכולת לחמוק מכך, מתשמשים במבצעים כאמצעי ייצור – החמאס מייצר כסף ומכאן גם שליטה, ישראל מייצרת רהב טכנולוגי ואשליית בטחון להמון החרדתי הצפון בין מקלט לספת הפסיכיאטר.
6. במובן מסויים, אני אעלה שאלה מתריסה, קנוניה דלת-הוכחות אך רבת שאלות: נניח שמערכת הבטחון הדליפה ‘התרעה’ שלא הייתה קיימת מתוך צורך מדומיין או אמיתי לתקוף? האם הריטואל הזה כולו היה נמשך? התשובה חיובית בוודאי וההבנה שמדובר בסכימה פסיכולוגית המונית ולמעשה במערכת שזקוקה ליצירת חרדה אחת לזמן קצוב.
7. אתה, צופה יקר, חרד, והספה-מסך-התרעה הם הפסיכולוג (עד לרמת הפיסיולוגיה) אולם כאן אנו נמצאים בבליץ רב מערכתי של מדיום אדוק, פלאפון, טלוויזיה. מדובר במוסד משוגעים, מוסד סגור, מדובר בפסיכיאטריה של רקטות וטילים מונחים במקום כדורים ושיחות.
8. אם החץ הוא שלוחה של היד והזרוע, אזי הרובה הוא שלוחה של העין והשן…” (מרשל מקלוהן, להבין את המדיה, כלי נשק מלחמת האייקונות, ע’ 408). ובכן אנו רואים עליה של כוהנים חדשים – מתווכי הסרטונים אשר שירותם הוא תיעוד ומעקב, אנשים שמחברים את היד והעין ככלי הנשק שמושלך על האויב.
9. פולחן הטכנולוגיה הוא ההשחתה של כל פריזמת החיים ההומניסטית לידי הישג הטכנולוגיה. ובמקרה דנן, המיצג מקבל ממד של פולחן טכנולוגי המספק את בעל הפטישיזם הטכנולוגי או ‘הטכנופיל’.
10. הביטוי האידיאלי הוא היות הנשק המדוייק הרחבה שלמעשה הנה וירטואלית-יותר-מאשר-גשמית של העין ותשומת הלב. או בלשון אחרת, את “השן” של הרובה אליבא דמקלוהן ירשה תשומת הלב, אותו מושא נשגב של עידן ריבוי המידע. התקשורת עם הפלסטיני היא תקשורת של תשומת לב נדירה לה זוכה המחבל מקצה חוד חודה של מכונת הצריכה – מדינת ישראל.
11. במקרה זה מדובר בראוות-טכנולוגיה. התקשורת עם הפלסטיני בעזה היא תקשורת של טכנולוגיה והשמדה אולם היא במהותה תקשורת של חברה מבוזרת וירטואלית עם חברה מרחבית (הקיימת במרחב הפיסי בצורה העמוקה של המושג תרבות).
12. יש הטוענים שהעזתים אינם אלא ניצבים, עובדי במה או דמויות-שאינן-אדם במשחק מחשב המוני “פגע במטרה” או “שגר ושכח”.
13. גם לטענתי, בעבור הישראלי, מדובר בדבר-מה אחר מתקשורת, לטענתי מדובר במימוש של פולחן. הצפייה בסרטונים היא מיצג ראווה, המאפשר לתקשר בינות כולנו את העובדה שהאוייב הופך לדימוי (וכאן פרעות בתוך ישראל כנקמת המרחב בידי הפלסטיני) ואנו משמידים את הדימוי, עם כל פגיעה אנחנו ניצחנו בכך שיש לנו את הטכנולוגיה העדיפה. למן הרגע הראשון שהטיל המדוייק פוגע ועד לרקטה הפרימטיבית האחרונה שכיפת ברזל מיירטת. למן התמונה של הפצצות הענק בעזה לעומת הנחות והחיגר, התמונות של ירי הרקטות מעזה.
14. במובן מה אנו חשים עצמנו חצאי-אלים, Demi-God, המביטים בהישגים קולקטיביים המנוסחים בהומניסטית רהוטה (טכנולוגיה).
15. בכך יש מעשה של פולחן עמוק ההופך את הטכנולוגיה בו-זמנית למושא ולנשאית התפילה. התפילה היא ‘שקט’ למען המשך ראווה וצריכה הטכנולוגיה היא ההישג הקדוש שאסור לבקר. הדימוי של ‘מחלל השקט’ מושמד על ידי ‘מחולל השקט’ הצבאי-טכנו-ויזואלי. גיבוריו הם הטכנו-מנצחים: “לוחם הסייבר”, “מכווינת מזל”ט” ועוד אשר ירשו את לוחם הסיירת, כל שכן חללי המאבק נוסח מיתוס ההספד של משה דיין לרועי רוטברג.
16. בהיבט הנ”ל כתב ניל פוסטמן על הטכנופילין, המרחב או החברה שפולחן הטכנולוגיה מפגיש אותה עם טכנולוגיות מידע בצורה בלתי אמצעית וללא בקרה. מפגש של התנגשות. אנו צריכים את ראוות החיסול, סליחה סיכול, על מנת לחוש ממשות לתיאולוגיה הטכנולוגית של עולמנו. יש כאן מפגש ארוטי-ממש של יצירה לשם חיסול. אין זה יוצא דופן בהיסטוריה לראות קדושה בכלי נשק.
17. אעפ”כ, הכשל נמצא אף בלשונות הרבים: “אז מה עושים עם עזה?”. דבר המבטא את תחושת המאס מהריטואלים האינסופיים עם עזה ולמעשה מדמה סוג של ‘שיבה נצחית’ ותסכול יהודי למולה.
18. האמונה הדמוקרטית מתפתחת באמצעות שלושה תהליכים עמוקים ששינו את התרבות הציונית מן היסוד ויצרו את השילוש הקדוש – קפיטליזם, דמוקרטיה, גלובליזם…” (עוז אלמוג, פרידה משרוליק, מבוא, ע’ 26. לפיד הוא הנציג הרשמי הראשון מבחינה אלקטורלית של המעמד שאימץ במלואה את האמונה הדמוקרטית בשנות התשעים. גם מצביעי ליכוד רבים אימצו אמונה זאת אולם כגל שני, משמע רק כהד לאלה שאימצו אותן בראשיתן.
19. אימוץ הנחות יסוד אלה מציב את המאבק בעזה בסתירה: הצריכה מצריכה שקט מלחמתי, הדמוקרטיה והגלובליזם כופים עלינו לראות את היריב כ’אזרח עולם’ ובכך הוא שווה מעמד לנו ולעמנו. אין יותר מדרג בסיסי בין אויב וידיד, ואף לא בין אויב ו’אני’ שכן כולנו ‘אני’ ביקום האטומים האינדיבידואלים הצרכני. ובעצם, נסיון נפל (שכן יריבות ו’אחרות’ הנן מצבי תודעה מובנים) לבטל את הממשי-פוליטי האלים.
20. מכאן המבצעים מוגבלים במערכת אתית שמהותה סותרת לעתים: סיום מהיר ככל הניתן של הלחימה בתוצאות נמוכות ככל הניתן של הרוגים מכל הצדדים, ועל בסיס ‘הוגנות’ של מצב כך שאין שום שינוי מהותי במצב שנתפס כהוגן במקרה הטוב וכמוטה לטובת הכוח הטכנולוגי החזק. קרי דימוי התיעוש והצריכה הישראלי למול דימוי עץ הזית המרחבי הפלסטיני.
21. מכאן הבנת הנסיון המשותף ללפיד ולנתניהו, אשר שניהם ‘דמוקרטים’ בלשונו של אלמוג יותר מאשר הם יהודים. קרי זהותם האישית ותפיסתם האידיאלית את העתיד וההווה כולה ‘דמוקרטית’ ומיעוטה עד ביטולה ‘יהודית’. לכן המבצעים נראים זהים (זולת הסיקור שלהם) והתוצאות דומות להפליא. לא בכדי רצה לפיד ‘מיליון עובדים בהייטק’ מתוך אחדות וגיוס המערכות כולן לטובת מיצג הראווה הטכנולוגי. מכאן הבנת המבצע בעזה כקולואנילזים תרבותי ולא כמאבק לאומי. לשון אחרת, הסבבים מול החמאס או הג’יהאד, להוציא המציאות הגיאופוליטית שלהם, הנם קולוניאליזם תרבותי מתמשך בדמות מלחמה-שיקום.
22. אין שום היבט רלוונטי לשרידות הלאומית לאורך זמן או להגשמה לאומית שכן אלה זרים לבעל האמונה הדמוקרטית או לחברה הטכנופילית. אלה מעצם מהותם זרים למרחב הלאומי או הדתי-מסורתי (יהודי או מוסלמי). מכאן הבנה מחדש של התהליך הלוחמתי כמלחמה של אליטה מצומצמת בחברה הישראלית בהנהגה פוליטית מצומצמת בחברה הפלסטינית. בלא שום קשר לשאיפות הלאומיות או הדתיות של שני הצדדים. ההמון השייך ל’זמן’ ו’מרחב’ אחר עד רמת התודעה נמצא במקרים הללו בזירות הפגיעה, הפציעה או התקיפה, אך הוא איננו רלוונטי בין אם יתמוך או יתנגד. במובן הנ”ל אירונית הפגנה נגד המלחמה בישראל שכן היא אחד עם הפגנה בעד המלחמה בישראל, כנ”ל בעזה.
23. העמדות של ההמונים הנן הדים לאייקונות שאמצעי תקשורת ההמונים דורשות לשרת אותן ולסגוד להן. אכן נראה קונצנזוס בעת המאבק אולם מהו הקונצנזוס זולת תגובה ביולוגית-פיסיולוגית של אורגניזם במצוקה (בקנה מידה רחב-שבטי או יחיד). אתם לא בעלי עמדה בעד או נגד אלא לכל היותר הד לתגובה קולקטיבית בעד או נגד. אתם פסיכוזה או ניורוזה, רפלקס או קונפורמיזם של אליטות ספציפיות המנוכרות לאמונות שלכם, לצרכים שלכם זולת אלה שחופפים צרכים שלהן.
24. “קל לבנות כך חברה מעמדית עד מאוד: לפי הנגישות שיש לבני-אדם למערכות אביזרים, ולפי ידיעתם את השימוש בהן. אך המילה הרומית ‘ציביליזציה’ בנויה על המילה ‘ציביס’, אזרח, משמע אדם שקיבל על עצמו מחשבה חברתית מסוימת והוא עוזר לקיימה, ולפתחה, בלי כל קשר לאביזרים המצויים בביתו או בהישג ידו”(שלומית הראבן, טכנאים, טכנוקרטים, טכנוקרטינים, בתוך תסמונת דולסינאה עמ’ 189-190). כאן הבנת הביקורת שלי על מרחב התרבות היהודי כולו – הניכור המוחלט למהויות הללו הינו אחד ממכונני הזהות של הקבוצות החזקות ביותר בכל אחד משדות הקיום הישראלי: ביורוקרטי, אקדמי, כלכלי וטכנולוגי.
25. מכאן אנו מבינים לעומק את הערצת איש האביזר: הטייס, הטנקיסט וכיום הסייבריסט, התכניתן , התצפיתנית-מכווינת הנשק וכולי. הדבר חורג הרבה מן הצבא אל החברה או שמא זה להיפך. “מיליון עובדים בהייטק” זוהי סיסמה של אביזריסט, ולפיד ונתניהו דומים מאוד בהיבט הנ”ל. אין מכאן להביע עמדה נגד היי טק או טכנולוגיה כעקרון אלא תיאור של מצב קיים וביקורת על אנשים בהפכם מושאים חומריים אלה לתכלית.
26. באמירתו על ‘מיליון עובדים בהייטק’ יש אמירה מהותית על מדרג החברה. שכן ללפיד אין גישה חברתית של ‘ציביס’ זולת האמונה הדמוקרטית והפולחן הטכנולוגי. ארון הספרים היהודי המקפל בתוכו ציבליזציה שלמה באבולוציה בת אלף ושלוש מאות שנים של יצירה (מן המשנה עד השולחן ערוך כאשר המשנה מקפלת את כל בית שני בתוכה) זר לו. מהויות אורגניות כגון הלכה ומסורת זרים לו, הוא אף מנוכר להם. ההייטקיסט הוא האזרח המופתי של הרפובליקה האביזריסטית. צרכן לעייפה של שירותים מאוכל ועד בידור, צרכן של מוצרים ואופנה, אדם שמהותו מיקסום השימוש היעיל באביזר התוכנה (מטא אביזר) כפסגת הקיום הטכונולוגי. ‘אדם אחרון’ (“המצאנו את האושר”, פ. ניטשה, כה אמר זרתוסטרא).
27. מכאן הבנת המאבק בעזה כרגע של שפל במים הגדולים שמסתירים את הקרקע הגדולה עליה הכל עומד. היסודות נחשפים וגם הדמיון המייאש בין נתניהו ללפיד. נתניהו הוא בסה”כ השלב הקודם לשלב הנוכחי שלפיד מייצג. בהתאם גם פער הגילאים – פער של דור אחד של אוריינטציה טכנולוגית ושל מפגש בלתי-אמצעי עם אירועים מכוננים. נתניהו נפגש עם האמריקאיות של שנות השמונים ולפיד הוא האמריקאיות של שנות ה-2000. נתניהו קרוב יותר לרייגן כאייקונה ולפיד לאובמה.
28. העימות הנ”ל הוא עימות פנים ישראלי, ומהותו תקשורת בין האגו והאיד, בין החרדה-האורבת וה’אני’ המאוהב בעצמו בבליץ נרקיסיסטי. זהו מפגש של קבוצה חברתית הספוגה באהבה עצמית לא בריאה ופולחן הטכנולוגיה שלה, ובין הקבוצות הנמוכות הנזקקות לאישוש-עצמי שכן לא ניתן לחמוק מאי-ההלימה בין האליטה הנ”ל והפריפריות שלה. כל מהותה של החברה הישראלית, בניגוד לחברה היהודית, הוא הסתרה עצמית, הדחקה וחיקוי.
29. לכן לא תיתכן מלחמה ממשית אלא ‘מבצעים’ ותוצאותיהם יהיו אך ורק פרקי זמן לשימור הסטטוס קוו הלא הוא השיבה הנצחית של הטכנופיל הצרכן. של איש הראווה הזקוק למיצג נצחון יותר מאשר לנצחון ממשי. מיותר לציין שאדם זה מסוייג מכל מובן ריאליסטי של אסטרטגיה, גיאו-פוליטיקה או מדינאות. הוא לא מסוגל לתפוס מסגרות קיום אפשריות החורגות מהפרט ואת המסגרות הקיימות שחורגות מהפרט, כגון המדינה, הצבא וכולי, הוא ‘יאניש’ או ליתר דיוק יפשט כ’פרט’ ויעניק למסגרות רגשות ונטיות פשטניות ואנושיות.
30. פוזיטיבית, שינוי מחייב פריזמה אחרת, יש שיגידו משיחית החורגת אל מחוץ למודרני המתחזה לאל-זמני. המקום היחידי בו הראווה נמצאת תחת שליטה הוא האל-זמני היהודי ובכך הבנה גיאו אסטרטגית, גיאו-כרונו-פוליטית על פני מרחבי זמן עצומים ומסגרות החורגות מיכולת ‘הישראלי’ להבחין בקיומן. אכן זוהי קריאה למיסטי ולמיתי שביהודי. להירואי ולקדוש, לאלוקי – שכן האנושי לא ראוי ליחס מכבד. אך ורק לבוז. האנושי לכוד במסגרות הפולחן שתיארנו מעלה.
31. אחד מן השניים: או שהכל הנו שיבה נצחית של דימויים חסרי תוכן או כיוון במערכת אינפורמציה הסובלת מאינפלציה בת רבבות אחוזים, או שיש יסוד החורג ממנה אל הטרנסצדנטי (לשון אחרת, החייאת המטפיסיקה הדתית). בשני המקרים אני בוחר את האופציה היהודית שכן אם מדובר במצב כאוטי, תהומי וחסר כל כיוון-התחלה, תוחלת-תכלית, אין היררכיה בין הבחירות.
32. פתרון לעזה הוא למעשה הד או שיקוף של הפתרון שאנו יכולים למצוא לחזון, משמעות ותכלית קיומנו כחברה מודרנית-פרימטיבית במזה”ת במאה ה-21 על התפר בין מזרח ומערב – השיבה לשבטי-לאומי במודל היהודי. פרימטיביזם אם תרצו לקרוא לכך, המחובר לסדר ראשוני של סימולקרה או אף נוגע בממשי.
וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן (שופטים, ט”ז, פס’ ג’)
עֵץ כָּרוּת דְּבַר לֹא עוֹד יִהְיֶה כַּאֲשֶׁר הָיָה וּבַהֲלֹם הַגַּרְזֶן וְיִכְרַע תַּחְתָּיו הוֹלֵךְ קוֹלוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ
צָדִי הַדֶּרֶךְ מְחֻשָּׂפִים עַכְשָׁו לְהַגְבִּיר הַבִּטָּחוֹן אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר צִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר
חָמֵשׁ נְשָׁמוֹת פּוֹרְחוֹת בִּצְעָקָה קוֹרַעַת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ צִיר כִּסּוּפִים חָסוּם לִבֵּנוּ הֶעָרֵל נִסְדַּק דָּבָר לֹא עוֹד יִהְיֶה כַּאֲשֶׁר הָיָה
לָמָּה יֹאמְרוּ הַכּוֹתָרוֹת אַיֵּה אֱלֹהֵיכֶם וֶאֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשׂוּ כִּכְלוֹת כֹּחֵנוּ נִבְקַע הַקְּרוּם הַדַּק בִּתְמִימוּתֵנוּ הַבְּתוּלָה
הַקּוֹל הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ שְׁלַל הָעוֹלָמוֹת צָלְלוּ בִּלְעָדָיו בִּתְהוֹם נְשִׁיָּה הַאִם תִּהְיֶה זוֹ הַזְּעָקָה הָאַחֲרוֹנָה נָפְלָה וְלֹא תּוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל
הִגִּיעוּ בָּנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אֵין לַלֵּדָה: כְּשֶׁיִּפָּתַח הַלֵּב הַשָּׁבוּר בִּזְעָקָה אַחֲרוֹנָה לְחַיִּים תֵּהָפֵךְ לִצְעָקָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל פֶּלֶא נוֹלַד נֵצֶר – מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה
צִיר כִּסּוּפִים נִפְתַּח בַּחֹשֶׁךְ לְכָל דּוֹרֵשׁ א-ל חַי מָגֵן וּמוֹשִׁיעַ וְעוֹנֶה לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת בַּעֲלוֹת הַכִּסּוּפִים בִּצְעָקָה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְיָדַעְתָּ אֶת הֲוָיָה.
אָמֵן
א.
איש איננו יכול להסביר את הנהירה הזאת לסיני. את הכמיהה לחופים זהובים, למעמקי ים צלולים, החופש מסביבה אורבנית צפופה ומלחיצה. כאן בצל הרי גרניט כהים, מצאנו את השלווה ואת הרוגע. הפחדות שונות ומשונות ואזהרות מסע – לא ירתיעונו. הכמיהה לפסטורליה, הרחק מתל-אביב, מירושלים הבירה, רחוק אבל קרוב, במרחק יריקה, דרושה הייתה לנו כאוויר לנשימה, כמים קרים על נפש עייפה ורצוצה. אין צורך להצטופף בנתב”ג, להתעופף באוויר ולהתנתק מן האדמה הקדושה הזאת על מנת לחוות מרחבים. זה לא רק המחירים הזולים, זה לא רק תחליף קרוב לריביירה, כאן מצא הישראלי את מקומו ומנוחתו. כאן אנחנו מנכסים את סיני אלינו, ללא חישובים פוליטיים וללא משטרת המחשבות הישראלית או המצרית. הבדואים ברקע הינם רק צללית חולפת כאבותיהם נוודי המדבר. דוד בן גוריון ‘מלך ישראל’ הכריז כאן לאחר מלחמת סיני: “כאן אנחנו מייסדים את מלכות ישראל השלישית”. אמר ולא יסף. ברגעי חרטה אמר מנחם בגין: “לא ידעתי שסיני זה ארץ ישראל”. במחי יד מחק את שנות השלטון הישראלי המתחדש בסיני. במחי יד מסר לזרים את מקור הווייתנו של מעמד הר סיני. למען שלום זמני המאפשר למוסלמים ישראלים בלבד לנסוע בבטחה למצרים ולירדן התנתקנו מטריטוריה רוחנית זאת של סיני. למען שלום זמני התנתקנו מהר משה רבינו, מהאיים טיראן וסנפיר, ממרומי הסירבאל, הר קטרינה וג’בל א-ג’ונה, נקיקי מבוכים ובארות שפע ונפט של אבו-רודס. כאן במזרח סיני וחופו תוכנן המשכה של תכנית אלון ותוכנית השידרה הכפולה של מדינת ישראל בהגותו של האדריכל פרו’ אברהם וכמן. בחצי האי סיני נמצא מרחב הפתרונות לפיזור האוכלוסייה. כאן הוא מקומם של מפעלי תעשיה ענקיים ועתירי שטח, תעשייה כבדה, תחנות כוח גרעיניות, שדות תעופה והשער לגלקסיה. השחזת חרבות מוסלמית מתמדת והצטיידות מצרית רבת היקף לא ירתיעונו. לא נשמע להתראות! מסע בני ישראל בסיני לא ייפסק גם ללא חסות צבא וריבונות! סיני שלנו לעד ולעולמי עולמים. ציוויליזציה מתקדמת לא תמתין עד טיפת הדם האחרונה למען התפתחותה עד פס התכלת התחתון בדגל מגן הדוד בין שני נהרות גן העדן.
ב. איש איננו יכול להסביר את נטישת חבל קטיף, חבל הארץ הפורה, אחרי כ 38 שנה של התיישבות ישראלית מתחדשת והיאחזות בחוף מימי הים התיכון בואכה עזה ,רפיח ואל עריש. אם נטשנו את היכל סיני, אדמת קודש ארץ ישראלית, מה הפלא שנטשנו גם את המבואה. פעמים רבות בתורתנו הקדושה והאלוהית נצטווינו על זכירת מעמד סיני, יציאת מצרים והמעבר במדבר הצחיח והנורא הזה. המקובל האלוקי חיים יוסף דוד אזולאי אף הוסיף ותיקן לומר בסוף תפילת השחרית ‘עשר זכירות’, שרובן מורות על זכירת מאורעות הקדמונים שקרו לאבותינו היוצאים ממצרים, כאילו לא די לנו בפרשיות התפילה . כנראה שהיו לו תובנות או הבנות מיוחדות וחדשות, מעבר לתפילות שחרית שתקנו קדמונים. לא זכרנו ולא הפנמנו את משמעותה לדורות של מצוות הזכירה וכתיבת מסעות בני ישראל. גם משה רבינו אפשר וביקש לשכוח, כשהשכינה הקדושה מצווה עליו בפירוש לזכור ולכתוב את ממשות המסעות האלה: “וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה”. ומאי זכירת ממשות המסעות שכחנו את הדרך לכאן, את שייכותנו למרחבי ארץ ישראל הדרומית ואת המבואה למרחבי אלי סיני שלנו.
לֹא לַחוֹל וְלֹא לַיָּם לֹא אֶל קֶרֶן שֶׁמֶשׁ מוּפֶזֶת מְפַזֶּזֶת עַל שׁוּלֵי בָּתִּים עִם גַּג אָדֹם לֹא לְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת וְלֹא אֶל קוֹל הַמִּצְהָלוֹת. רַק לְמַבָּט. מַבָּט שָׁקוּף מוּבָן קָרוֹב.
קַצְנוּ בְּמִשְׂחֲקֵי מַחְבּוֹאִים, בּוֹא נֵצֵא נְחַיֵּךְ נַשְׁלִים שָׂא אוֹתָנוּ לַמָּרוֹם עֵינֵינוּ בְּעֵינֶיךָ נַבִּיט וְגַם לַחוֹל וְגַם לַיָּם וּלְקוֹל הַמִּצְהָלוֹת, לְקֶרֶן פָּז וּלְרַגְלַיִם יְחֵפוֹת יָאִיר עַד פְּנֵי מִזְרָח זְהַב חַמָּה עַל הַחוֹלוֹת.
בר שלום יושב במרפסת. הבית שטוף, מכונת הכביסה מסתובבת. “שטיפה היא תרפיה בשבילי”, הוא אומר. לשפוך מים, לגרוף חזק. אבל כביסה הוא לא סובל. מילא להכניס למכונה, אבל לחלק אחר כך במדפים של הילדים? הוא לעולם לא זוכר מה בדיוק המידות שלהם, וכמעט תמיד הוא שולח את הקטן לגן במכנסיים שגדולים עליו, ואת הגדול בחולצה שמגיעה לו עד הפופיק. בהתחלה בר שלום אמר לעצמו שזה בחיים לא יקרה לו. שהוא יקפיד על כל פיפס בבית, שהילדים יגיעו למסגרות מאורגנים טיפ טופ, שלרגע הוא לא יהיה גבר מרושל שמלביש את הילדים עקום ומכין להם סנדוויצ’ים משאריות של חלה יבשה. בהתחלה הוא הקפיד על כל דבר. אפילו גיהץ חולצות שבת, משהו שאפילו עדי לא עשתה אף פעם. “בשביל מה?” היא הייתה צוחקת, “בשביל שישחקו בערֵמה כל השבת?” “הערמה” הייתה ערמת חול גבוהה ליד הבית שאיתן וליאת התחילו לבנות. אחר כך ירו בליאת בציר כיסופים, ואיתן עבר לרעננה להיות קרוב לבית לוינשטיין. בניית הבית נעצרה ו”הערמה” נשארה. אבל אחר כך תנופת ההתחלה שקעה, ושקע בבר שלום גם הפאסון והניסיון לעשות רושם שהוא מסתדר, ולא היה אכפת לו שהרישול התחיל להשתלט על כל הבית. “לעזאזל”, הוא אמר לעצמו, “זו המציאות, ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן לא להגיע”. גם ככה רוח ההתנדבות ששרתה על השכנות ובנות השירות כבר התעייפה וכל אחת חזרה לעיסוקיה. הוא לא מאשים אף אחד כמובן, זה טבע העולם. זה לא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אלא שכל אחד אכפת לו יותר מעצמו. עכשיו, יושב במרפסת, הבית שטוף והמכונה מסתובבת, בר שלום חושב על ליאת ואיתן. הוא שונא את המחשבה הזאת שמזדחלת בו כל פעם שיש לו רגע פנאי במוח. הוא שונא את המחשבה שגורמת לו בדל גאווה מפגרת על איתן, ובדל תודה מטופשת לקדוש ברוך הוא שאיזה מזל שעדי מתה באמבולנס בדרך לברזילי באשקלון והיא לא תקועה כמו ליאת בגוף עקום ונפש שאין לדעת עליה כלום. ואיזה מזל, המשיכה המחשבה להזדחל, שהוא עצמו לא תקוע כמו איתן. לא שיש לו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. זה לא שהוא שוקל להתחתן עם מישהי אחרת, אף שהודיה אחותה של עדי לקחה אותו לא מזמן לשיחה באיזה בית קפה באשקלון וכחכחה הרבה בגרון וערבבה את הנס על חלב שלה שוב ושוב ואמרה: “אני לא יודעת איך להגיד לך את זה בדיוק מאיר”, והוא יכול היה לחסוך לה, כי הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל הוא השאיר אותה שם להתפתל ולכחכח ולעשות צליל מעצבן עם הכפית בכוס הזכוכית כמו איזה גונג לקרב שלא מצליח להתחיל, עד שהיא הצליחה להגיד: “אני חושבת שעדי הייתה רוצה שתתחתן שוב”, ומיד הוסיפה “זה טוב לילדים”. הוא לא יודע בדיוק למה הוא לא גאל אותה מההתפתלויות, אולי עונש כזה. על מה? על שהיא בחיים? ואיך היא מעיזה? היא הרי אחותה הקטנה. טיפשי, טיפשי לחלוטין להעניש אותה, מי ישמע גם איזה עונש זה, הוא חשב, אבל זה מה שעבר לו בלב באותו רגע, מה לעשות. עכשיו, יושב במרפסת, הוא חושב גם על האספה שהייתה במזכירות היישוב בבוקר, אספת חירום. הדיבור על “ההתנתקות” או “הפינוי” או איך שלא קוראים לזה כבר נהיה הרבה הרבה יותר רציני, ומתחילה להתגבש הרגשה שהמהלך ההזוי הזה עשוי באמת לקרות. בר שלום כבר היה בהרבה אספות של היישוב, אספות קריטיות. אבל צעקות ותחושת פאניקה הזויה כמו שהיו היום, לא היו מעולם. בר שלום שם לב שהוא התחיל להשתמש במילה “הזוי”, מילה שהנוער התחיל להגיד הרבה. על כל דבר שלא נראה להם. “הזוי”. אבל באמת זו מילה קולעת, בר שלום חושב, כי איך מישהו בכלל יכול להזות רעיון כזה, ולקדם אותו בצעדי ענק כמו טרקטור די ניין שרומס כל מה שבדרך? והוא חושב שכמה שהוא לא איש מילים הוא לא יכול להתעלם מכך ש”פינוי” זו מילה שמזכירה מה שעושים לאשפה, או להומלסים שהשתלטו על בניין ששייך לעיריית ניו יורק, אבל לאנשים כמותם? שבנו בתים לתלפיות וקהילות מפוארות ובתי כנסת וחגים ויום-יום ובית ספר ובריכה ובית מלון וחממות? ו”התנתקות” היא מילה עוד יותר הזויה. מה, זה קטר של רכבת שבקליק אחד נפרד מאיזה קרון? סורי, נמאס לי לסחוב אותך, אני משאיר אותך על הפסים? אולי הוא בכל זאת נדבק ממנה, מעדי. היא הייתה אשת המילים ביניהם, וליד תמונה שלה על הקיר יש תמונה של הים ושורות יפות של אהבה שהיא כתבה כשהם עברו לכאן. אהבה למאיר, לים הזה, לחולות. הרבה זמן מאיר לא ניגב דמעה, לא היה לו זמן לזה. אבל משהו בישיבה הסוערת הבוקר הזיז לוחות טקטוניים בנפש שלו ודרך הסדק בעבעה לו הנשמה. “איזה מזל שעדי לא פה בשביל הביזיון הזה”, הוא חשב, ושוב ניגב דמעה כי באמת הוא כן רצה שהיא תהיה פה, שיעברו את זה יחד. הוא לא ידע עדיין מה זה בדיוק “זה”, אבל זה הריח לא טוב בכלל. וכמה שעדי הייתה אשת הרוח, והוא, מאיר, איש המעשה – “מאיר”, היא הייתה אומרת עליו, “הוא איש הריח, הוא יודע להריח מרחוק בדיוק מה הולך לקרות”. פתאום במרפסת נפלה עליו עייפות נוראה, העפעפיים שלו נפלו והוא לא הצליח לפקוח את העיניים. כמו בשבועות הראשונים אחרי שעדי נרצחה והוא לא יכול היה לפקוח את העיניים בבוקר. זה לא היה קשור לדיכאון או לרצון או להחלטה, העפעפיים שלו נדבקו, הרגליים שלו כבדו כמו שקי בטון ולא היה שום דבר שבשביל לראות אותו הוא הצליח לפתוח את דבק הנגרים הזה שהדביק אותו לעולמות השינה. את הילדים לקחה הודיה אחות של עדי, אבל בר שלום מעריך שגם בשבילם הוא לא היה מצליח לקום. שוב, זה לא קשור לרצון, הוא פשוט לא היה מצליח. עכשיו, כשהעפעפיים שלו פתאום צנחו, הוא ניסה להגיד לעצמו שיתאמץ לרגע ויגרור את עצמו למיטה, ויצחצח שיניים או משהו, אבל זו לא הייתה עייפות שאפשר לדבר איתה, לנהל איזה משא ומתן, זו הייתה השינה העמוקה ההיא שחטפה אותו, גררה אותו כבול לקרקעית של ים. שינה שהוא מריח בה מוות, התנתקות מהעולם. איכשהו אחרי אולי שעה או שעתיים הוא הצליח לגרד את השינה ולהיכנס הביתה. עוד לא הרבה שעות יאיר היום וצריך לשלוח את הילדים לגנים ואספת חירום נוספת תהיה. בדרך למיטה הוא פתח את הפריזר והניח חבילת פיתות על השיש, שתפשיר. הוא לא זכר אם יש גבינה צהובה, מקסימום ימרח להם שוקולד. וואי וואי, הוא חושב, אם עדי הייתה יודעת כמה פיתה עם שוקולד הילדים אוכלים בזמן האחרון. שוכב במיטה, מאיר לא הצליח לשוב ולהירדם. מה הוא יגיד באספה? מצפים ממנו להגיד משהו משמעותי, להנהיג, להגיד אם הולכים עם זה, לוקחים את הפיצויים שהמדינה הבטיחה ומתקפלים, לבנות חיים נורמליים במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם, או שמתנגדים בכל הכוח, אם מאמינים לזה בכלל? אם מקבלים החלטה משותפת לכל היישוב או איש ומשפחה הישר בעיניהם יעשו? כשהוא עצם שוב את העיניים בתפר שבין ערות לשינה, הוא ראה את עצמו בדמותו של ראש היודנראט. לא מישהו ספציפי, רק עומד על מרפסת של בניין ועיני אנשים נשואות אליו והוא צריך לקבל החלטות. הבניין היה דומה לבית הכנסת של היישוב רק גבוה יותר, גבוה מאוד. הוא פקח את העיניים מיד, הלב שלו דפק מהר. בזמן ערות מוחלט הוא בחיים לא היה חושב על הדימוי הזה, בכלל הוא לא בן-אדם של דימויים. אבל זה מה שעבר בו באותו רגע, מה לעשות. האף שלו כנראה מריח רחוק מדי, האף היהודי מדי שלו. הוא חשב שאם עדי הייתה בחיים ושומעת על התמונה הזאת שרצה לו בראש, היא הייתה מתחרפנת. סבא וסבתא שלה היו ניצולי שואה והייתה במשפחה שלהם אלרגיה, ממש אלרגיה לדיבורים כאלה. סבא של עדי, שלמה, יכול לחטוף התקף לב אם הוא היה שומע את אחד הנכדים זורק משהו על מדינת ישראל עם איזשהו רמז מרומז ביותר למשטר הנאצי. מאיר שאל את עצמו אם הוא היה מספר לה בכלל, כי מאז שליאת נרצחה היו כבר כמה מחשבות ותחושות וחלומות קריטיים שלו שהוא לא סיפר לעדי. למה להפחיד אותה? מספיק שהיא איבדה חברה טובה כל כך, מספיק שרף הפחד ביישוב עלה אחרי הפיגוע ההוא. וחוץ מזה, האמת העמוקה יותר שמאיר הרגיש שהוא חייב אותה לעצמו היא: בשביל מה להפחיד את עצמו? מה שהיה בחלום נשאר בחלום ובשביל מה לעורר שדים רעבים מרבצם? די, כבר תכף בוקר. אין טעם לישון. מאיר חושב, הוא יכין לילדים סנדוויצ’ים מושקעים, עם חביתה, יחתוך מלפפון דק דק. יותר מדי מחשבות סובבות בו הלילה. יותר מדי. הוא חייב לדחות את המחשבות מפני המציאות והוא יעשה את זה באמצעות הסנדוויצ’ים האלה. בעזרת המון פעולות קטנות. הוא יחתוך ויטגן וימרח ויעטוף יפה יפה. זה מה שהוא עושה יום יום מאז היום הנורא אחרי שהוא חזר הביתה לבדו מבית החולים, מחזיק חזק שקית אשפה לבנה גדולה ודקה עם לוגו של בית החולים ובתוכה צרורים הבגדים של עדי והקרוקס שלה ושקית סנדוויץ’ ובה התכשיטים. עגילים, טבעת נישואין. הוא זכר איך איתן סיפר לו לפני שהוא עבר לרעננה, שמהכול הכי שובר אותו הקרוקס של ליאת שמונחות ליד המיטה שלה שם במחלקת שיקום. מונחות יפה, צמודות, “איזו בלגניסטית היא הייתה ליאת”, איתן צחק. “כל בוקר היא הייתה מחפשת נעל אחת מתחת למיטה”. איתן צחק ופתאום הצחוק שלו נהיה היסטרי והוא אמר ונחר שברי משפט בקול מרוסק מצחוק הזוי. “עכשיו הנעליים שלה כל הזמן מסודרות, כאילו מה היא צריכה נעליים? כאילו יש לה לאן לקום וללכת?” ומאיר לא ידע מה לעשות עם איתן והצחוק המשוגע שלו. ובאותו לילה הוא חיבק את עדי עוד יותר חזק מהרגיל עד שהיא אמרה: “וואי מאיר, אתה מועך אותי”, ולא הצליח להוריד את העיניים מהקרוקס שלה שעמדו צמודות ומסודרות ליד המיטה. הוא הריח משהו רע ולא ידע עד כמה. עכשיו, בלילה הלבן הזה, סדר הפעולות הסיזיפי והאין-סופי לא עזר. לא עזרה לו המלאכה ותקפה אותו סחרחורת. הוא פחד מהבוקר, מהרגעים שהילדים יקומו וכבר לא ישאלו איפה אימא. בזמן האחרון הם כבר לא שואלים. הוא פחד מהאספה שהוא הריח ממנה חשרת רעות גדולה, משהו בסדר גודל שאפילו הוא, שכבר ראה לצערו הרבה דברים, לא מכיר. מאיר בר שלום התיישב על כיסא במטבח, אור דק נשפך דרך חרכי התריס. עדי אהבה להחשיך את הבית חושך מוחלט, והייתה מורידה את התריסים שלא ייראה שום חרך. בהתחלה מאיר המשיך ככה להוריד את התריסים, אבל לאחרונה הוא מרשה לעצמו לתת לאור הזהוב להיכנס, כמו שהוא אוהב. הוא שמע את הצלצול של השעון המעורר שלו, מנגינה דיגיטלית מעצבנת שחודשים הוא רוצה להחליף. הסחרחורת שלו פסקה אבל השאירה אחריה צל של ייאוש וחידלון ותחושה שהנפש שלו מתחילה להיפרם בקצוות, ואין לו כוח לכל מה שעומד לבוא. אין לו כוח להיות חייב למצוא את הכוח. הוא ישב על הכיסא במטבח ולא קם לכבות את השעון, ולא קם להעיר את הילדים, ולא קם להרים את התריס. הרי עוד מעט הכול יקרה לבד. השעון יפסיק, הילדים יפרצו למטבח בפיג’מות, רק התריס אולי עוד יישאר מוגף.
1
לוּלְיָנִים אָנוּ, הָאָרֶץ לָנוּ קִרְקָס. עוֹלִים בַּגֶּבַע יוֹרְדִים בַּגֶּבַע סֵפֶר תּוֹרָה לָנוּ, פַּעֲמוֹנִים וְנִצְנוּצִים יֵשׁ לָנוּ צְבָעִים מְיֻחָדִים בַּחֻלְצוֹת כְּתֻמִּים אֲנַחְנוּ נְעָרוֹת רַכּוֹת וְאַחַר כָּךְ תִּינוֹקוֹת קוֹפְצוֹת מֵאִתָּנוּ בַּמִּנְשָׂאוֹת נְעָרֵינוּ וּגְבָרֵינוּ רוֹצְצִים וּמְיַחֲלִים בֵּין טְרָשִׁים וְתַרְשִׁישִׁים סְלָעֵינוּ עַל רָאשֵׁינוּ
2
מִיְּהוּדָה, מִיהוּדָה וּמִשּׁוֹמְרוֹן, פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ, זוֹרְקִים עָלֵינוּ אַלּוֹת וְאֶמְצָעִים לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת יֵשׁ לָנוּ מַצְלֵמוֹת וּמְכוֹנִיּוֹת עִם מַכְשִׁירֵי קֶשֶׁר הָאַנְטֵנוֹת שֶׁלָּנוּ מְסֻדָּרוֹת עִם סְרָטִים כְּתֻמִּים וְיֵשׁ לָנוּ מַפּוֹת אָנוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ בֹּאֲכָה אֶל הַגָּדֵר אֶל הַהֲרִיסוֹת הַמְּחֻנְטְרָשׁוֹת שֶׁל הַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁל גִּדְמֵי בֵּטוֹן וְאָלוּמִינְיוּם כְּתָמִים אֲפֹרִים בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּפֻיַּחַת שֶׁל עַזָּה
3
יֵאוּשׁ הָיָה לָקוּם שָׁם, יֵאוּשׁ הָיָה לִבְנוֹת שָׁם, הַמַּעֲרָב וְתַרְבּוּתוֹ וְכָל הַחֲתִיכִים בְּבָתֵּי הַקָּפֶה.
אֲנַחְנוּ הַפָּתֵטִיִּים בְּשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הָעוֹלָמִי, הַיָּם-תִּיכוֹנִי אֲנִי שֶׁהַשּׁוֹטְרִים עוֹלִים עָלַי בְּיַם תְּכֵלֶת מַדֵּיהֶם הָרֹק שֶׁלִּי מַקְצִיף עִם הֶעָפָר הַשְּׂפָתַיִם לוֹחֲכוֹת עָפָר אֵין לִי יְכֹלֶת לַהֲדֹף גַּם הָאֲדָמָה סוֹטֶרֶת לִי
פורסם בספר “קטיפא קומי”, הוצאת הקיבוץ המאוחד התש”ף
וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. לֹא חֲלוֹם, לֹא. בַּלָּהוֹת. רוּחַ מְקֻוֶּנֶת תִּנְשֹׁף בְּמִפְרְשֵׂי הַצֹּרֶךְ עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ כְּמוֹ הֵד עַתִּיק שׁוּעֲלֵי הָאֵשׁ יֻנְהֲגוּ מֵרָחוֹק בִּיג דָּאטָה, עִבּוּד תְּמוּנָה, נִתּוּחֵי שָׂפָה, אוֹתוֹת קְרִינָה בִּינָה מְלָאכוּתִית וּמְצִיאוּת רְבוּדָה יַעֲלִימוּ אֶת הַפַּעַר הַמִּלְחַמְתִּי שֶׁבֵּין הַיְּדִיעָה לַפְּעֻלָּה
וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לֹא נְדַמְיֵן שְׁמָמָה נַחֲשֹׂף מֵאוֹת קְבָרִים זְעִירִים בַּחוֹל וּנְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֶת שְׂפַת בִּכְיָם אַךְ יָדַעְנוּ לְהַקִּישׁ עַל גַּג בֵּיתָם. הַתַּת מוּדָע הָאָפֵל הָרוֹבֵץ לְפִתְחֵנוּ הַנִּכּוּר לֶאֱלֹהִים, לָאֶפְשָׁרוּת שֶׁמֵּעֵבֶר לְכֶסֶף, לְעֵירֹם, לְמַחְשָׁבוֹת וְלִגְבוּלוֹת הָאָדָם. הַכִּבּוּשׁ, רַק צְמִיג הַמַּעֲנִיק לְגוּרֵי פִּילִים יְתוֹמִים תְּחוּשָׁה מְדֻמְיֶנֶת שֶׁל הוֹרִים אַרֻכֵּי חֵדֶק וִיכוֹלִים
וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. “בָּרְחוֹב אֵין קוֹל וְאֵין בּוֹעֵר” – הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר בְּגִ’יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ’יהָאד אֶל חַרְבּ אַלְּלָהּ טְרָאוּמָה יְשָׁנָה מְתַרְגֵּל שׁוּב וָשׁוּב צִמְצוּם, תִּקּוּן וּשְׁבִירָה
וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה עַל יַלְדֵי הַ”קָּזוּס בֶּלִי” הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן – כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה
יצחק כהן اسحق كوهين סורה 70 הַגָּדֵר سورة 70 السياج בְּנַחַל עֹז في ناحل عوز
بسم الله الرحمن الرحيم
1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج
4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين
6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!
9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها
12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة
15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة
17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً
20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!
22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو
בשם אללה הרחמן והרחום
1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר. 4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים 6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם. קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת 17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף 20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ
בְּנַחַל עֹז
اسحق كوهين السياج
في ناحل عوز
לערבית: איתמר טובי
אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת שָׁוְא עָמְלוּ בּוֹנָיו בּוֹ שֶׁלֶט עַל הַדֶּלֶת שֶׁל מִשְׁפַּחַת כֹּהֵן כְּפַר דָּרוֹם 95 יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים בֶּחָצֵר וּבֵין הַקּוֹמוֹת, שַׁבָּת בַּבֹּקֶר יִמְלֹךְ אֲדוֹנָי לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר גּוֹאָשׁ כָּחֹל עַל גַּג מִקְדָּשׁ מְעַט 2005 שַׁח פֵּר גֻּלְגֹּלֶת הֵם שָׂמוּ פֹּה רֶגַע לִפְנֵי הַמִּתְרוֹצְצִים מַבִּיטִים בְּעֵינַיִם כָּלוֹת מִתּוֹךְ כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים קְבִיעַת הַמָּוֶת לֹא הִפְחִידָה, מַאֲמִין וְזוֹרֵעַ שׁוֹבֵר חֶסְכוֹנוֹת וּמַחְרִיבָן תַּכְרִיכֵי הַנַּיְלוֹן עַל הַמּוֹשָׁבִים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים חָנְקוּ אֶת הַפְּעִימוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת וְהַמֵּגָפוֹן צָעַק שְׁמַע הוּא יָדַע שֶׁאֵין תְּחִיָּה לַמֵּת הַזֶּה בְּנִיר עֲקִיבָא 2015 שָׁבֵי דָּרוֹם פָּרָשַׁת תְּרוּמָה בְּקָרָוָאן דּוֹלֵף אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת שָׁוְא
שלושה מילדי משפחת כהן איבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס שהסיע את ילדי כפר דרום לבית הספר, חשון תשס”א-נובמבר 2000. בשנת 2005 נעקר היישוב כפר דרום במסגרת תכנית ההתנתקות.
עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי. הָאָדָם עֵץ לָבֹא מִפָּנֶיךָ. סְתוּר שֵׂעָר הַדֶּקֶל כִּנְעָרִים שׁוֹבָבִים עַל חוֹלוֹת וְעַל גַּגּוֹת.
תְּחִנַּת הַיּוֹנִים בַּתֵּבָה. הַמַּבּוּל הַזֶּה. גַּג הַקְּפִיצָה. וַיָּקוּמוּ וַיַּדִּיחוּ אוֹתוֹ. עִם הַמָּנוֹף הַמִּשְׁטָרְתִי הֻנְצַחנוּ, כְּלוּב, תֵּבַת מַתֶּכֶת בֵּין שָׁמַיִם לְאָרֶץ.
כֹּפֶר חֶרְדָּתִי נִימוּס לִבִּי שֹׁלֶם קִפּוּלִי.
קָטִיפָא קָטִיפָא קוּמִי
הִגַּעְנוּ בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר לְהַחֲלִיף מִשְׁמֶרֶת בְּמַחְסוֹם מְאֻלְתָּר בְּפִתְחַת רָפִיחַ. שְׁבוּעַ תּוֹרָנוּיּוֹת, סְבָבֵי שְׁמִירָה שֶׁל אַרְבַּע שָׁעוֹת. הֵם הִבִּיטוּ בָּנוּ בֵּין בֶּטוֹנָדוֹת, פְּקַעוֹת בְּהִיָּה. בַּדְּיוֹנָה מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ זָהֲרוּ אֲלֻמּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת פּוֹאֶנְטַלִיסְטִיוֹת. הִצְבַּעְנוּ דָּרוֹמָה, שָׁאַלְנוּ מָה זֶה. עָנוּ, בָּעֶרֶב עוֹבְרוֹת פֹּה מְכוֹנִיּוֹת עִם פּוֹעֲלִים בַּדֶּרֶךְ לְעַזָה, מֵאוֹת פְּרָחִים מְפֻזָּרִים לָהֶם בֵּין הָרַגְלַיִם וּבְתָא הַמִּטְעָן. הֵם יְסַפְּרוּ לָכֶם שֶׁקִּבְּלוּ שְׁאֵרִיּוֹת מֵהַמַּעֲסִיקִים. אַל תַּאֲמִינוּ, הָעֲרָבִים גּוֹנְבִים מֵהַחֲמָמוֹת. אַרְבַּעַת הַחַיָּלִים וְהַמְפַקֵּד הִתְיַשְּׁבוּ נִנּוֹחִים בַּנּוּן נוּן, חָזְרוּ לַהֵאָחֲזוּת. עָמַדְנוּ חֲשׂוּפִים עַל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵם, מִקְבָּץ חִצִּים נְעוּצִים בַּמַּעְגָּל הַפְּנִימִי שֶׁל מַטָּרָה רְחוֹקָה וּשְׁקוּפָה. עָלִינוּ עַל הַדְּיוּנָה, אָסַפְנוּ אֶת הַפְּרָחִים הַמּוּפְקָעִים וְעָרַמְנוּ בִּשְׁתִיקָה מַעֲרוֹם לְיַד הַבּוּטְקֶה כְּמוֹ בְּקֶבֶר אַחִים. כָּל נַהָג שֶׁעָצַרְנוּ לְבִדּוּק קִבֵּל מֵאִתָּנוּ פֶּרַח.
הִנֵּה הַשִּׁיר. לֹא עֵת בְּכִי עַכְשָׁו אַף כִּי נוֹשֶׁבֶת רוּחַ מוּזָרָה וּכְמוֹ בַּחֲלוֹם תְּהַלְּכִי לְלֹא מִרְצֶפֶת בְּאֵין עֹגֶן
לֹא עֵת לְהַזִּיל דִּמְעָה הַהִמָּצֵא כָּמוֹהוּ כַּבִּלְתִּי נוֹדָע וּנְטִיפוֹת עֵינֶיךָ אָנָּא יִשְּׂאוּ קוֹלָן בְּזִמְרַת צִפּוֹרִים
גַּם אִם לֹא תּוּכְלִי לִבְרֹא רֶגַע שֶׁל שַׁלְוָה שֶׁהִנֵּה לֶהָבוֹת וְעָשָׁן תָּמִיר מְכַסִּים אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁהוֹתַרְתְּ מֵאָחוֹר, שֶׁהִנֵּה קוֹלוֹת מִתְנַפְּצִים בָּחֳרִי אַף וְאֵין שׁוֹמֵעַ זַעֲקַת יְלָדִים אִלֶּמֶת שָׁמָּה בְּעַזָּה הָאֵשׁ קוֹלַחַת פּוֹלַחַת אֶת הַיּוֹם בְּתַבְעֵרָה וְאָזְלַת הַיָּד שֶׁל הַדְּמָעוֹת נֶאֱבֶקֶת עַל שְׁפִיּוּת הַבְּרִיאָה שָׁמָּה בְּעַזָּה, אַתְּ שֶׁמִּחוּצָה לָהּ הָעוֹלָם מְכַכֵּב אֶת רִשְׁעוּתוֹ וְרוֹצֵעַ אֲנָשִׁים לַתֹּהוּ הָעוֹלָם מַבִּיט וְשִׁקְטוֹ הַפָּאסִיבִי חוֹבֵט בְּגִדְרוֹת הַחַשְׁמַל שֶׁל זִכְרוֹנוֹתַי
כְּבָר אֵינֵךְ בִּקְרוֹנוֹת הַזְּמַן מוּבֶלֶת כְּיִצְחָק לְהַר הַמּוֹרִיָּה, וְאַיָּלִים רַבִּים בִּשְׂדוֹת אָמֵרִיקָה מִתְרוֹצְצִים חָפְשִׁי עִמָּךְ עִם אֵיזוֹ הֲבָנַת יַתְמוּת שֶׁכָּזוֹ בָּעֵינַיִם.
מַשֶּׁהוּ נִצַּת בְּלִבֵּךְ בִּשְׂדוֹת אָמֵרִיקָה הַשּׁוֹפְעִים נֵכָר בְּאָמֵרִיקָה הָאַיָּלִים מְלַחֲכִים מְנַת יוֹמָם תַּחַת רוּחַ הָאֱלוֹהִים פּוֹסְעִים דַּק בַּשְּׁבִילִים שֶׁל הֶנְזְל וּגְרֵטֶל
חָלַמְתְּ עַל בָּתֵּי שׁוֹקוֹלָד וְחַלּוֹנוֹת זְכוּכִית וְכָל לִבֵּךְ הֶעָשׂוּי סֻכָּרִים וּדְבַשׁ אִם תְּחַלְּקִיהוּ, מִי יוּכַל לְהִזּוֹן מִטִּפַּת אֵגֶל דְּבַשׁ בְּתוֹךְ רִגְעֵי הַדְּמָמָה
בְּתוֹךְ הַמַּרְאוֹת
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal