מסה

שכחת סיני – אלי סיני: במלאת 15 שנה לאווקואציה מחבל קטיף

גדעון חרל"פ

א.

איש איננו יכול להסביר את הנהירה הזאת לסיני. את הכמיהה לחופים זהובים, למעמקי ים צלולים, החופש מסביבה אורבנית צפופה ומלחיצה.
כאן בצל הרי גרניט כהים, מצאנו את השלווה ואת הרוגע. הפחדות שונות ומשונות ואזהרות מסע – לא ירתיעונו.
הכמיהה לפסטורליה, הרחק מתל-אביב, מירושלים הבירה, רחוק אבל קרוב, במרחק יריקה, דרושה הייתה לנו כאוויר לנשימה, כמים קרים על נפש עייפה ורצוצה. אין צורך להצטופף בנתב”ג, להתעופף באוויר ולהתנתק מן האדמה הקדושה הזאת על מנת לחוות מרחבים.
זה לא רק המחירים הזולים, זה לא רק תחליף קרוב לריביירה, כאן מצא הישראלי את מקומו ומנוחתו. כאן אנחנו מנכסים את סיני אלינו, ללא חישובים פוליטיים וללא משטרת המחשבות הישראלית או המצרית. הבדואים ברקע הינם רק צללית חולפת כאבותיהם נוודי המדבר.
דוד בן גוריון ‘מלך ישראל’ הכריז כאן לאחר מלחמת סיני: “כאן אנחנו מייסדים את מלכות ישראל השלישית”. אמר ולא יסף.
ברגעי חרטה אמר מנחם בגין: “לא ידעתי שסיני זה ארץ ישראל”. במחי יד מחק את שנות השלטון הישראלי המתחדש בסיני. במחי יד מסר לזרים את מקור הווייתנו של מעמד הר סיני.
למען שלום זמני המאפשר למוסלמים ישראלים בלבד לנסוע בבטחה למצרים ולירדן התנתקנו מטריטוריה רוחנית זאת של סיני. למען שלום זמני התנתקנו מהר משה רבינו, מהאיים טיראן וסנפיר, ממרומי הסירבאל, הר קטרינה וג’בל א-ג’ונה, נקיקי מבוכים ובארות שפע ונפט של אבו-רודס.
כאן במזרח סיני וחופו תוכנן המשכה של תכנית אלון ותוכנית השידרה הכפולה של מדינת ישראל בהגותו של האדריכל פרו’ אברהם וכמן. בחצי האי סיני נמצא מרחב הפתרונות לפיזור האוכלוסייה. כאן הוא מקומם של מפעלי תעשיה ענקיים ועתירי שטח, תעשייה כבדה, תחנות כוח גרעיניות, שדות תעופה והשער לגלקסיה.
השחזת חרבות מוסלמית מתמדת והצטיידות מצרית רבת היקף לא ירתיעונו.
לא נשמע להתראות!
מסע בני ישראל בסיני לא ייפסק גם ללא חסות צבא וריבונות!
סיני שלנו לעד ולעולמי עולמים.
ציוויליזציה מתקדמת לא תמתין עד טיפת הדם האחרונה למען התפתחותה עד פס התכלת התחתון בדגל מגן הדוד בין שני נהרות גן העדן.

 

ב.
איש איננו יכול להסביר את נטישת חבל קטיף, חבל הארץ הפורה, אחרי כ 38 שנה של התיישבות ישראלית מתחדשת והיאחזות בחוף מימי הים התיכון בואכה עזה ,רפיח ואל עריש. אם נטשנו את היכל סיני, אדמת קודש ארץ ישראלית, מה הפלא שנטשנו גם את המבואה.
פעמים רבות בתורתנו הקדושה והאלוהית נצטווינו על זכירת מעמד סיני, יציאת מצרים והמעבר במדבר הצחיח והנורא הזה. המקובל האלוקי חיים יוסף דוד אזולאי אף הוסיף ותיקן לומר בסוף תפילת השחרית ‘עשר זכירות’, שרובן מורות על זכירת מאורעות הקדמונים שקרו לאבותינו היוצאים ממצרים, כאילו לא די לנו בפרשיות התפילה .
כנראה שהיו לו תובנות או הבנות מיוחדות וחדשות, מעבר לתפילות שחרית שתקנו קדמונים.
לא זכרנו ולא הפנמנו את משמעותה לדורות של מצוות הזכירה וכתיבת מסעות בני ישראל. גם משה רבינו אפשר וביקש לשכוח, כשהשכינה הקדושה מצווה עליו בפירוש לזכור ולכתוב את ממשות המסעות האלה: “וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהוָה”.
ומאי זכירת ממשות המסעות שכחנו את הדרך לכאן, את שייכותנו למרחבי ארץ ישראל הדרומית ואת המבואה למרחבי אלי סיני שלנו.

פרוזה

לילה לבן

דבורה זגורי

בר שלום יושב במרפסת. הבית שטוף, מכונת הכביסה מסתובבת. “שטיפה היא תרפיה בשבילי”, הוא אומר. לשפוך מים, לגרוף חזק. אבל כביסה הוא לא סובל. מילא להכניס למכונה, אבל לחלק אחר כך במדפים של הילדים? הוא לעולם לא זוכר מה בדיוק המידות שלהם, וכמעט תמיד הוא שולח את הקטן לגן במכנסיים שגדולים עליו, ואת הגדול בחולצה שמגיעה לו עד הפופיק.
בהתחלה בר שלום אמר לעצמו שזה בחיים לא יקרה לו. שהוא יקפיד על כל פיפס בבית, שהילדים יגיעו למסגרות מאורגנים טיפ טופ, שלרגע הוא לא יהיה גבר מרושל שמלביש את הילדים עקום ומכין להם סנדוויצ’ים משאריות של חלה יבשה. בהתחלה הוא הקפיד על כל דבר. אפילו גיהץ חולצות שבת, משהו שאפילו עדי לא עשתה אף פעם. “בשביל מה?” היא הייתה צוחקת, “בשביל שישחקו בערֵמה כל השבת?”
“הערמה” הייתה ערמת חול גבוהה ליד הבית שאיתן וליאת התחילו לבנות. אחר כך ירו בליאת בציר כיסופים, ואיתן עבר לרעננה להיות קרוב לבית לוינשטיין. בניית הבית נעצרה ו”הערמה” נשארה.
אבל אחר כך תנופת ההתחלה שקעה, ושקע בבר שלום גם הפאסון והניסיון לעשות רושם שהוא מסתדר, ולא היה אכפת לו שהרישול התחיל להשתלט על כל הבית. “לעזאזל”, הוא אמר לעצמו, “זו המציאות, ומי שלא מוצא חן בעיניו מוזמן לא להגיע”. גם ככה רוח ההתנדבות ששרתה על השכנות ובנות השירות כבר התעייפה וכל אחת חזרה לעיסוקיה. הוא לא מאשים אף אחד כמובן, זה טבע העולם. זה לא שלאף אחד לא אכפת ממנו, אלא שכל אחד אכפת לו יותר מעצמו.
עכשיו, יושב במרפסת, הבית שטוף והמכונה מסתובבת, בר שלום חושב על ליאת ואיתן. הוא שונא את המחשבה הזאת שמזדחלת בו כל פעם שיש לו רגע פנאי במוח. הוא שונא את המחשבה שגורמת לו בדל גאווה מפגרת על איתן, ובדל תודה מטופשת לקדוש ברוך הוא שאיזה מזל שעדי מתה באמבולנס בדרך לברזילי באשקלון והיא לא תקועה כמו ליאת בגוף עקום ונפש שאין לדעת עליה כלום. ואיזה מזל, המשיכה המחשבה להזדחל, שהוא עצמו לא תקוע כמו איתן. לא שיש לו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת. זה לא שהוא שוקל להתחתן עם מישהי אחרת, אף שהודיה אחותה של עדי לקחה אותו לא מזמן לשיחה באיזה בית קפה באשקלון וכחכחה הרבה בגרון וערבבה את הנס על חלב שלה שוב ושוב ואמרה: “אני לא יודעת איך להגיד לך את זה בדיוק מאיר”, והוא יכול היה לחסוך לה, כי הוא ידע בדיוק מה היא רוצה להגיד, אבל הוא השאיר אותה שם להתפתל ולכחכח ולעשות צליל מעצבן עם הכפית בכוס הזכוכית כמו איזה גונג לקרב שלא מצליח להתחיל, עד שהיא הצליחה להגיד: “אני חושבת שעדי הייתה רוצה שתתחתן שוב”, ומיד הוסיפה “זה טוב לילדים”. הוא לא יודע בדיוק למה הוא לא גאל אותה מההתפתלויות, אולי עונש כזה. על מה? על שהיא בחיים? ואיך היא מעיזה? היא הרי אחותה הקטנה. טיפשי, טיפשי לחלוטין להעניש אותה, מי ישמע גם איזה עונש זה, הוא חשב, אבל זה מה שעבר לו בלב באותו רגע, מה לעשות.
עכשיו, יושב במרפסת, הוא חושב גם על האספה שהייתה במזכירות היישוב בבוקר, אספת חירום. הדיבור על “ההתנתקות” או “הפינוי” או איך שלא קוראים לזה כבר נהיה הרבה הרבה יותר רציני, ומתחילה להתגבש הרגשה שהמהלך ההזוי הזה עשוי באמת לקרות. בר שלום כבר היה בהרבה אספות של היישוב, אספות קריטיות. אבל צעקות ותחושת פאניקה הזויה כמו שהיו היום, לא היו מעולם. בר שלום שם לב שהוא התחיל להשתמש במילה “הזוי”, מילה שהנוער התחיל להגיד הרבה. על כל דבר שלא נראה להם. “הזוי”. אבל באמת זו מילה קולעת, בר שלום חושב, כי איך מישהו בכלל יכול להזות רעיון כזה, ולקדם אותו בצעדי ענק כמו טרקטור די ניין שרומס כל מה שבדרך? והוא חושב שכמה שהוא לא איש מילים הוא לא יכול להתעלם מכך ש”פינוי” זו מילה שמזכירה מה שעושים לאשפה, או להומלסים שהשתלטו על בניין ששייך לעיריית ניו יורק, אבל לאנשים כמותם? שבנו בתים לתלפיות וקהילות מפוארות ובתי כנסת וחגים ויום-יום ובית ספר ובריכה ובית מלון וחממות? ו”התנתקות” היא מילה עוד יותר הזויה. מה, זה קטר של רכבת שבקליק אחד נפרד מאיזה קרון? סורי, נמאס לי לסחוב אותך, אני משאיר אותך על הפסים?
אולי הוא בכל זאת נדבק ממנה, מעדי. היא הייתה אשת המילים ביניהם, וליד תמונה שלה על הקיר יש תמונה של הים ושורות יפות של אהבה שהיא כתבה כשהם עברו לכאן. אהבה למאיר, לים הזה, לחולות. הרבה זמן מאיר לא ניגב דמעה, לא היה לו זמן לזה. אבל משהו בישיבה הסוערת הבוקר הזיז לוחות טקטוניים בנפש שלו ודרך הסדק בעבעה לו הנשמה. “איזה מזל שעדי לא פה בשביל הביזיון הזה”, הוא חשב, ושוב ניגב דמעה כי באמת הוא כן רצה שהיא תהיה פה, שיעברו את זה יחד. הוא לא ידע עדיין מה זה בדיוק “זה”, אבל זה הריח לא טוב בכלל. וכמה שעדי הייתה אשת הרוח, והוא, מאיר, איש המעשה – “מאיר”, היא הייתה אומרת עליו, “הוא איש הריח, הוא יודע להריח מרחוק בדיוק מה הולך לקרות”.
פתאום במרפסת נפלה עליו עייפות נוראה, העפעפיים שלו נפלו והוא לא הצליח לפקוח את העיניים. כמו בשבועות הראשונים אחרי שעדי נרצחה והוא לא יכול היה לפקוח את העיניים בבוקר. זה לא היה קשור לדיכאון או לרצון או להחלטה, העפעפיים שלו נדבקו, הרגליים שלו כבדו כמו שקי בטון ולא היה שום דבר שבשביל לראות אותו הוא הצליח לפתוח את דבק הנגרים הזה שהדביק אותו לעולמות השינה. את הילדים לקחה הודיה אחות של עדי, אבל בר שלום מעריך שגם בשבילם הוא לא היה מצליח לקום. שוב, זה לא קשור לרצון, הוא פשוט לא היה מצליח.
עכשיו, כשהעפעפיים שלו פתאום צנחו, הוא ניסה להגיד לעצמו שיתאמץ לרגע ויגרור את עצמו למיטה, ויצחצח שיניים או משהו, אבל זו לא הייתה עייפות שאפשר לדבר איתה, לנהל איזה משא ומתן, זו הייתה השינה העמוקה ההיא שחטפה אותו, גררה אותו כבול לקרקעית של ים. שינה שהוא מריח בה מוות, התנתקות מהעולם. איכשהו אחרי אולי שעה או שעתיים הוא הצליח לגרד את השינה ולהיכנס הביתה. עוד לא הרבה שעות יאיר היום וצריך לשלוח את הילדים לגנים ואספת חירום נוספת תהיה. בדרך למיטה הוא פתח את הפריזר והניח חבילת פיתות על השיש, שתפשיר. הוא לא זכר אם יש גבינה צהובה, מקסימום ימרח להם שוקולד. וואי וואי, הוא חושב, אם עדי הייתה יודעת כמה פיתה עם שוקולד הילדים אוכלים בזמן האחרון. שוכב במיטה, מאיר לא הצליח לשוב ולהירדם. מה הוא יגיד באספה? מצפים ממנו להגיד משהו משמעותי, להנהיג, להגיד אם הולכים עם זה, לוקחים את הפיצויים שהמדינה הבטיחה ומתקפלים, לבנות חיים נורמליים במקום אחר, ויפה שעה אחת קודם, או שמתנגדים בכל הכוח, אם מאמינים לזה בכלל? אם מקבלים החלטה משותפת לכל היישוב או איש ומשפחה הישר בעיניהם יעשו?
כשהוא עצם שוב את העיניים בתפר שבין ערות לשינה, הוא ראה את עצמו בדמותו של ראש היודנראט. לא מישהו ספציפי, רק עומד על מרפסת של בניין ועיני אנשים נשואות אליו והוא צריך לקבל החלטות. הבניין היה דומה לבית הכנסת של היישוב רק גבוה יותר, גבוה מאוד. הוא פקח את העיניים מיד, הלב שלו דפק מהר. בזמן ערות מוחלט הוא בחיים לא היה חושב על הדימוי הזה, בכלל הוא לא בן-אדם של דימויים. אבל זה מה שעבר בו באותו רגע, מה לעשות. האף שלו כנראה מריח רחוק מדי, האף היהודי מדי שלו. הוא חשב שאם עדי הייתה בחיים ושומעת על התמונה הזאת שרצה לו בראש, היא הייתה מתחרפנת. סבא וסבתא שלה היו ניצולי שואה והייתה במשפחה שלהם אלרגיה, ממש אלרגיה לדיבורים כאלה. סבא של עדי, שלמה, יכול לחטוף התקף לב אם הוא היה שומע את אחד הנכדים זורק משהו על מדינת ישראל עם איזשהו רמז מרומז ביותר למשטר הנאצי. מאיר שאל את עצמו אם הוא היה מספר לה בכלל, כי מאז שליאת נרצחה היו כבר כמה מחשבות ותחושות וחלומות קריטיים שלו שהוא לא סיפר לעדי. למה להפחיד אותה? מספיק שהיא איבדה חברה טובה כל כך, מספיק שרף הפחד ביישוב עלה אחרי הפיגוע ההוא. וחוץ מזה, האמת העמוקה יותר שמאיר הרגיש שהוא חייב אותה לעצמו היא: בשביל מה להפחיד את עצמו? מה שהיה בחלום נשאר בחלום ובשביל מה לעורר שדים רעבים מרבצם?
די, כבר תכף בוקר. אין טעם לישון. מאיר חושב, הוא יכין לילדים סנדוויצ’ים מושקעים, עם חביתה, יחתוך מלפפון דק דק. יותר מדי מחשבות סובבות בו הלילה. יותר מדי. הוא חייב לדחות את המחשבות מפני המציאות והוא יעשה את זה באמצעות הסנדוויצ’ים האלה. בעזרת המון פעולות קטנות. הוא יחתוך ויטגן וימרח ויעטוף יפה יפה. זה מה שהוא עושה יום יום מאז היום הנורא אחרי שהוא חזר הביתה לבדו מבית החולים, מחזיק חזק שקית אשפה לבנה גדולה ודקה עם לוגו של בית החולים ובתוכה צרורים הבגדים של עדי והקרוקס שלה ושקית סנדוויץ’ ובה התכשיטים. עגילים, טבעת נישואין. הוא זכר איך איתן סיפר לו לפני שהוא עבר לרעננה, שמהכול הכי שובר אותו הקרוקס של ליאת שמונחות ליד המיטה שלה שם במחלקת שיקום. מונחות יפה, צמודות, “איזו בלגניסטית היא הייתה ליאת”, איתן צחק. “כל בוקר היא הייתה מחפשת נעל אחת מתחת למיטה”. איתן צחק ופתאום הצחוק שלו נהיה היסטרי והוא אמר ונחר שברי משפט בקול מרוסק מצחוק הזוי. “עכשיו הנעליים שלה כל הזמן מסודרות, כאילו מה היא צריכה נעליים? כאילו יש לה לאן לקום וללכת?” ומאיר לא ידע מה לעשות עם איתן והצחוק המשוגע שלו. ובאותו לילה הוא חיבק את עדי עוד יותר חזק מהרגיל עד שהיא אמרה: “וואי מאיר, אתה מועך אותי”, ולא הצליח להוריד את העיניים מהקרוקס שלה שעמדו צמודות ומסודרות ליד המיטה. הוא הריח משהו רע ולא ידע עד כמה.
עכשיו, בלילה הלבן הזה, סדר הפעולות הסיזיפי והאין-סופי לא עזר. לא עזרה לו המלאכה ותקפה אותו סחרחורת. הוא פחד מהבוקר, מהרגעים שהילדים יקומו וכבר לא ישאלו איפה אימא. בזמן האחרון הם כבר לא שואלים. הוא פחד מהאספה שהוא הריח ממנה חשרת רעות גדולה, משהו בסדר גודל שאפילו הוא, שכבר ראה לצערו הרבה דברים, לא מכיר.
מאיר בר שלום התיישב על כיסא במטבח, אור דק נשפך דרך חרכי התריס. עדי אהבה להחשיך את הבית חושך מוחלט, והייתה מורידה את התריסים שלא ייראה שום חרך. בהתחלה מאיר המשיך ככה להוריד את התריסים, אבל לאחרונה הוא מרשה לעצמו לתת לאור הזהוב להיכנס, כמו שהוא אוהב. הוא שמע את הצלצול של השעון המעורר שלו, מנגינה דיגיטלית מעצבנת שחודשים הוא רוצה להחליף. הסחרחורת שלו פסקה אבל השאירה אחריה צל של ייאוש וחידלון ותחושה שהנפש שלו מתחילה להיפרם בקצוות, ואין לו כוח לכל מה שעומד לבוא. אין לו כוח להיות חייב למצוא את הכוח. הוא ישב על הכיסא במטבח ולא קם לכבות את השעון, ולא קם להעיר את הילדים, ולא קם להרים את התריס. הרי עוד מעט הכול יקרה לבד. השעון יפסיק, הילדים יפרצו למטבח בפיג’מות, רק התריס אולי עוד יישאר מוגף.

שירה

כתום

אלחי סלומון

 

1

 

לוּלְיָנִים אָנוּ,
הָאָרֶץ לָנוּ קִרְקָס.
עוֹלִים בַּגֶּבַע
יוֹרְדִים בַּגֶּבַע
סֵפֶר תּוֹרָה לָנוּ, פַּעֲמוֹנִים וְנִצְנוּצִים
יֵשׁ לָנוּ צְבָעִים מְיֻחָדִים בַּחֻלְצוֹת
כְּתֻמִּים
אֲנַחְנוּ נְעָרוֹת רַכּוֹת
וְאַחַר כָּךְ
תִּינוֹקוֹת קוֹפְצוֹת מֵאִתָּנוּ בַּמִּנְשָׂאוֹת
נְעָרֵינוּ וּגְבָרֵינוּ
רוֹצְצִים וּמְיַחֲלִים
בֵּין טְרָשִׁים וְתַרְשִׁישִׁים
סְלָעֵינוּ עַל רָאשֵׁינוּ

 

 

2

 

מִיְּהוּדָה, מִיהוּדָה וּמִשּׁוֹמְרוֹן,
פַּנּוּ דֶּרֶךְ לָנוּ,
זוֹרְקִים עָלֵינוּ אַלּוֹת וְאֶמְצָעִים
לְפִזּוּר הַפְגָּנוֹת
יֵשׁ לָנוּ מַצְלֵמוֹת וּמְכוֹנִיּוֹת עִם מַכְשִׁירֵי קֶשֶׁר
הָאַנְטֵנוֹת שֶׁלָּנוּ מְסֻדָּרוֹת
עִם סְרָטִים
כְּתֻמִּים
וְיֵשׁ לָנוּ מַפּוֹת
אָנוּ
הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ
בֹּאֲכָה אֶל הַגָּדֵר
אֶל הַהֲרִיסוֹת הַמְּחֻנְטְרָשׁוֹת
שֶׁל הַבָּתִּים שֶׁלָּנוּ שֶׁל גִּדְמֵי בֵּטוֹן וְאָלוּמִינְיוּם
כְּתָמִים אֲפֹרִים
בַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּפֻיַּחַת שֶׁל עַזָּה

 

 

3

 

יֵאוּשׁ הָיָה לָקוּם שָׁם,
יֵאוּשׁ הָיָה לִבְנוֹת שָׁם,
הַמַּעֲרָב וְתַרְבּוּתוֹ וְכָל הַחֲתִיכִים
בְּבָתֵּי הַקָּפֶה.

אֲנַחְנוּ
הַפָּתֵטִיִּים
בְּשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל
הָעוֹלָמִי, הַיָּם-תִּיכוֹנִי
אֲנִי
שֶׁהַשּׁוֹטְרִים עוֹלִים עָלַי בְּיַם תְּכֵלֶת מַדֵּיהֶם
הָרֹק שֶׁלִּי מַקְצִיף עִם הֶעָפָר
הַשְּׂפָתַיִם לוֹחֲכוֹת עָפָר
אֵין לִי יְכֹלֶת לַהֲדֹף
גַּם
הָאֲדָמָה סוֹטֶרֶת לִי

שירה

ועזה תיכבש בשנית

יוחאי שלום חדד

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. לֹא חֲלוֹם וְלֹא בַּלָּהוֹת.
רוּחַ מְקֻוֶּנֶת תִּנְשֹׁף בְּמִפְרְשֵׂי הַצֹּרֶךְ
עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ
כְּמוֹ הֵד עַתִּיק שׁוּעֲלֵי הָאֵשׁ יֻנְהֲגוּ מֵרָחוֹק
בִּיג דָּאטָה, עִבּוּד תְּמוּנָה, נִתּוּחֵי שָׂפָה, אוֹתוֹת קְרִינָה
בִּינָה מְלָאכוּתִית וּמְצִיאוּת רְבוּדָה
יַעֲלִימוּ אֶת הַפַּעַר הַמִּלְחַמְתִּי שֶׁבֵּין הַיְּדִיעָה לַפְּעֻלָּה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לֹא נְדַמְיֵן שְׁמָמָה
נַחֲשֹׂף מֵאוֹת קְבָרִים זְעִירִים בַּחוֹל וּנְבַקֵּשׁ סְלִיחָה
מִתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֶת שְׂפַת בִּכְיָם
אַךְ יָדַעְנוּ לְהַקִּישׁ עַל גַּג בֵּיתָם.
הַתַּת מוּדָע הָאָפֵל הָרוֹבֵץ לְפִתְחֵנוּ
הַנִּכּוּר לֶאֱלֹהִים, לָאֶפְשָׁרוּת שֶׁמֵּעֵבֶר
לְכֶסֶף, לְעֵירֹם, לְמַחְשָׁבוֹת וְלִגְבוּלוֹת הָאָדָם.
הַכִּבּוּשׁ, רַק צְמִיג הַמַּעֲנִיק לְגוּרֵי פִּילִים יְתוֹמִים
תְּחוּשָׁה מְדֻמְיֶנֶת שֶׁל הוֹרִים אַרֻכֵּי חֵדֶק וִיכוֹלִים

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. “בָּרְחוֹב אֵין קוֹל וְאֵין בּוֹעֵר” –
הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר
עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם
שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר
בְּגִ’יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ’יהָאד אֶל חַרְבּ
אַלְּלָהּ טְרָאוּמָה יְשָׁנָה מְתַרְגֵּל שׁוּב וָשׁוּב
צִמְצוּם, תִּקּוּן וּשְׁבִירָה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה
עַל יַלְדֵי הַ”קָּזוּס בֶּלִי” הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם
בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה
לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן –
כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה

שירה

السياج (הגדר. לערבית: איתמר טובי)

יצחק כהן

יצחק כהן
اسحق كوهين
סורה 70 הַגָּדֵר
سورة 70 السياج
בְּנַחַל עֹז
في ناحل عوز

 

 

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

 

 

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

שירה

הגדר

יצחק כהן

בְּנַחַל עֹז

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

اسحق كوهين
السياج

في ناحل عوز

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

לערבית: איתמר טובי

שירה

כפר דרום

מוריה קור

אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת שָׁוְא עָמְלוּ בּוֹנָיו בּוֹ
שֶׁלֶט עַל הַדֶּלֶת שֶׁל מִשְׁפַּחַת כֹּהֵן
כְּפַר דָּרוֹם 95
יְלָדִים מִתְרוֹצְצִים בֶּחָצֵר וּבֵין הַקּוֹמוֹת,
שַׁבָּת בַּבֹּקֶר
יִמְלֹךְ אֲדוֹנָי לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר
גּוֹאָשׁ כָּחֹל עַל גַּג מִקְדָּשׁ מְעַט
2005 שַׁח פֵּר גֻּלְגֹּלֶת הֵם שָׂמוּ פֹּה רֶגַע לִפְנֵי
הַמִּתְרוֹצְצִים מַבִּיטִים בְּעֵינַיִם כָּלוֹת מִתּוֹךְ כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים
קְבִיעַת הַמָּוֶת לֹא הִפְחִידָה, מַאֲמִין וְזוֹרֵעַ
שׁוֹבֵר חֶסְכוֹנוֹת וּמַחְרִיבָן
תַּכְרִיכֵי הַנַּיְלוֹן עַל הַמּוֹשָׁבִים בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים חָנְקוּ אֶת הַפְּעִימוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת
וְהַמֵּגָפוֹן צָעַק שְׁמַע
הוּא יָדַע שֶׁאֵין תְּחִיָּה לַמֵּת הַזֶּה
בְּנִיר עֲקִיבָא 2015 שָׁבֵי דָּרוֹם
פָּרָשַׁת תְּרוּמָה בְּקָרָוָאן דּוֹלֵף
אִם הַשֵּׁם לֹא יִבְנֶה בַּיִת
שָׁוְא

 

 

 

שלושה מילדי משפחת כהן איבדו את רגליהם בפיגוע באוטובוס שהסיע את ילדי כפר דרום לבית הספר, חשון תשס”א-נובמבר 2000. בשנת 2005 נעקר היישוב כפר דרום במסגרת תכנית ההתנתקות.

שירה

מחסום אמיתי 1984

גלעד מאירי

הִגַּעְנוּ בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר לְהַחֲלִיף
מִשְׁמֶרֶת בְּמַחְסוֹם מְאֻלְתָּר
בְּפִתְחַת רָפִיחַ. שְׁבוּעַ תּוֹרָנוּיּוֹת,
סְבָבֵי שְׁמִירָה שֶׁל אַרְבַּע שָׁעוֹת.
הֵם הִבִּיטוּ בָּנוּ בֵּין בֶּטוֹנָדוֹת,
פְּקַעוֹת בְּהִיָּה.
בַּדְּיוֹנָה מֵעֵבֶר לַכְּבִישׁ
זָהֲרוּ אֲלֻמּוֹת
צִבְעוֹנִיּוֹת פּוֹאֶנְטַלִיסְטִיוֹת.
הִצְבַּעְנוּ דָּרוֹמָה,
שָׁאַלְנוּ מָה זֶה. עָנוּ,
בָּעֶרֶב עוֹבְרוֹת פֹּה מְכוֹנִיּוֹת
עִם פּוֹעֲלִים בַּדֶּרֶךְ לְעַזָה,
מֵאוֹת פְּרָחִים מְפֻזָּרִים לָהֶם
בֵּין הָרַגְלַיִם וּבְתָא הַמִּטְעָן.
הֵם יְסַפְּרוּ לָכֶם שֶׁקִּבְּלוּ
שְׁאֵרִיּוֹת מֵהַמַּעֲסִיקִים.
אַל תַּאֲמִינוּ,
הָעֲרָבִים גּוֹנְבִים מֵהַחֲמָמוֹת.
אַרְבַּעַת הַחַיָּלִים וְהַמְפַקֵּד
הִתְיַשְּׁבוּ נִנּוֹחִים בַּנּוּן נוּן,
חָזְרוּ לַהֵאָחֲזוּת.
עָמַדְנוּ חֲשׂוּפִים
עַל הָאַסְפַלְט הַמִּתְחַמֵם,
מִקְבָּץ חִצִּים נְעוּצִים
בַּמַּעְגָּל הַפְּנִימִי שֶׁל מַטָּרָה
רְחוֹקָה וּשְׁקוּפָה.
עָלִינוּ עַל הַדְּיוּנָה,
אָסַפְנוּ אֶת הַפְּרָחִים
הַמּוּפְקָעִים וְעָרַמְנוּ בִּשְׁתִיקָה
מַעֲרוֹם לְיַד הַבּוּטְקֶה
כְּמוֹ בְּקֶבֶר אַחִים.
כָּל נַהָג שֶׁעָצַרְנוּ לְבִדּוּק
קִבֵּל מֵאִתָּנוּ
פֶּרַח.

שירה

עזה

אמירה הס

הִנֵּה הַשִּׁיר. לֹא עֵת בְּכִי עַכְשָׁו
אַף כִּי נוֹשֶׁבֶת רוּחַ מוּזָרָה
וּכְמוֹ בַּחֲלוֹם
תְּהַלְּכִי לְלֹא מִרְצֶפֶת בְּאֵין עֹגֶן

לֹא עֵת לְהַזִּיל דִּמְעָה
הַהִמָּצֵא כָּמוֹהוּ
כַּבִּלְתִּי נוֹדָע
וּנְטִיפוֹת עֵינֶיךָ
אָנָּא יִשְּׂאוּ קוֹלָן בְּזִמְרַת צִפּוֹרִים

גַּם אִם לֹא תּוּכְלִי
לִבְרֹא רֶגַע שֶׁל שַׁלְוָה
שֶׁהִנֵּה לֶהָבוֹת וְעָשָׁן תָּמִיר מְכַסִּים אֶת הַשָּׁמַיִם
שֶׁהוֹתַרְתְּ מֵאָחוֹר,
שֶׁהִנֵּה קוֹלוֹת מִתְנַפְּצִים בָּחֳרִי אַף
וְאֵין שׁוֹמֵעַ זַעֲקַת יְלָדִים אִלֶּמֶת
שָׁמָּה בְּעַזָּה
הָאֵשׁ קוֹלַחַת פּוֹלַחַת אֶת הַיּוֹם בְּתַבְעֵרָה
וְאָזְלַת הַיָּד שֶׁל הַדְּמָעוֹת
נֶאֱבֶקֶת עַל שְׁפִיּוּת הַבְּרִיאָה
שָׁמָּה בְּעַזָּה, אַתְּ שֶׁמִּחוּצָה לָהּ
הָעוֹלָם מְכַכֵּב אֶת רִשְׁעוּתוֹ
וְרוֹצֵעַ אֲנָשִׁים לַתֹּהוּ
הָעוֹלָם מַבִּיט וְשִׁקְטוֹ הַפָּאסִיבִי
חוֹבֵט בְּגִדְרוֹת הַחַשְׁמַל
שֶׁל זִכְרוֹנוֹתַי

כְּבָר אֵינֵךְ בִּקְרוֹנוֹת הַזְּמַן מוּבֶלֶת
כְּיִצְחָק לְהַר הַמּוֹרִיָּה,
וְאַיָּלִים רַבִּים בִּשְׂדוֹת אָמֵרִיקָה
מִתְרוֹצְצִים חָפְשִׁי עִמָּךְ
עִם אֵיזוֹ הֲבָנַת יַתְמוּת שֶׁכָּזוֹ בָּעֵינַיִם.

מַשֶּׁהוּ נִצַּת בְּלִבֵּךְ בִּשְׂדוֹת אָמֵרִיקָה הַשּׁוֹפְעִים נֵכָר
בְּאָמֵרִיקָה הָאַיָּלִים מְלַחֲכִים מְנַת יוֹמָם
תַּחַת רוּחַ הָאֱלוֹהִים פּוֹסְעִים דַּק
בַּשְּׁבִילִים
שֶׁל
הֶנְזְל וּגְרֵטֶל

חָלַמְתְּ עַל בָּתֵּי שׁוֹקוֹלָד וְחַלּוֹנוֹת זְכוּכִית
וְכָל לִבֵּךְ הֶעָשׂוּי סֻכָּרִים וּדְבַשׁ
אִם תְּחַלְּקִיהוּ,
מִי יוּכַל לְהִזּוֹן
מִטִּפַּת אֵגֶל דְּבַשׁ
בְּתוֹךְ רִגְעֵי הַדְּמָמָה

בְּתוֹךְ הַמַּרְאוֹת

עזה