ב-5 באפריל בשעת צוהריים הוא קיבל הודעה: “ב-25 במארס בין השעות 12:00 ל-13:00 נפגשת עם חולה קורונה מאומת. חובה עליך להיכנס לבידוד עד ה-8 באפריל”. בסוף ההודעה היה מספר טלפון לבירורים. הוא חשב שמישהו משטה בו. מה לו ולמפגשים עם בני אדם מאומתים. אצלו כל המפגשים נערכים בדמיון. בכל בוקר כשהוא שותה קפה הוא מדמיין שהיא עדיין שותה איתו. בצוהריים מתקשר אליה כדי לדרוש בשלומה. לעת ערב כשחוזר לביתו הוא מדמיין שהיא הכינה לו ארוחה ויושבת מולו והם משוחחים והיא מספרת לו על בן ודן השובבים. בלילה כשהוא שוכב במיטה הוא מדמיין שהיא עדיין לצידו ורוצה אותה עוד ועוד. כך כבר 17 שנים. הוא התקשר למספר כדי לברר את פשר ההודעה. ענה לו בחור חביב שביקש ממנו את מספר תעודת הזהות. הבחור החביב בדק ואמר שזוהי אכן הודעה אמיתית מהשב”כ, ועליו להיכנס לבידוד באופן מיידי. הוא הסביר לבחור שבמקרה ב-25 במארס הייתה לו יום הולדת, ולכן הוא זוכר מה אירע באותו היום. הוא לא פגש אף אחד למעט שליח מהסופר שהביא מספר דברים וגם זה היה בשעה 10:00. הבחור החביב אמר שאין מה לעשות, וגם ככה מדובר בשלושה ימים אז שיהיה ילד טוב כי אם הוא מפר את הבידוד זה 5,000 שקל קנס באופן מיידי והזמנה לבית המשפט. כשסיים את השיחה הוא חשב לעצמו שזה לא היום שלו. בבוקר ראה סרטון בפייסבוק שגמר לו את בת הזוג הדמיונית, ועכשיו הבשורה המעצבנת מהשב”כ. לא היה לו את מי לשתף, אז הוא נכנס לפייסבוק, כתב את מה שאירע לו וחתם, “מה זה הדבר הזה? מאיפה נפלתם עלי? טפי על הפרצוף של כל הממשלה והעומד בראשה”. תוך חצי שעה היו לו מעל 100 לייקים ו-50 תגובות שבכולן קללות. מחצית מקללים אותו שהוא רוצח ושלא ידבר ככה לביבי ומחצית מקללים את השב”כ, המשטרה וביבי. הוא גרוש + 2, בן 55. אשתו והילדים עשו רילוקיישן לפני כעשר שנים לקנדה בעקבות פרויקט הנדסה שאשתו קיבלה. כדי לא להתנתק מהילדים הוא ניסה לחיות במחיצתם, אבל הקור הרג אותו והוא חזר לארץ. פעמיים בשנה הוא רואה אותם. בכריסמס הוא טס לקנדה ובחופשת הקיץ הילדים באים אליו. הוא התגרש כשהיה בן 42. יום אחד אשתו אמרה לו שהיא הפסיקה לאהוב אותו ולכן היא רוצה להתגרש. הוא לא הבין למה? הרי היא זו שהתחילה איתו. הוא מעולם לא הפסיק לאהוב אותה. הם חברים מכיתה ז’ ומבחינתו הייתה כל עולמו. הוא חשב שזה יחלוף והיא תחזור אליו. כשהיה בן 50 מת אביו ושנה אחר כך מתה אימו. אחיו הגיע מארצות הברית ובשבעה אמר, “תראה, אני יודע שגרושתך רוקנה אותך. לכן הדירה הזו שלך. אני לא נוגע לך בדירה. בכסף שבבנק נחלוק”. הוא גר בדירת שלושה חדרים בנווה שאנן שבחיפה. בבוקר היה יוצא למשרדו בעיר התחתית סמוך לנמל. הוא עבד כעמיל מכס והיה משחרר סחורות לכל מיני חברות. כבר חודש וחצי שאין עבודה. המגפה המדומיינת, כך הוא קרא לה, השביתה אותו וריתקה אותו לביתו. הוא ראה סדרות, קרא ספרים ושוטט מעט בפייסבוק. הוא מיעט להעלות תכנים. הוא ראה בפייסבוק מעין עיתון לא ערוך עם סרטונים. בנוסף שימש אותו הפייסבוק כמכשיר ריגול. הוא עקב אחרי התפתחות בניו. הם עזבו את הארץ כשהיו בני 12 ו-14. כעת בן היה בן 22 ודן בן 24. לא במקרה בחרה אשתו שמות בינלאומיים, הבין בדיעבד. עקב אחרי חייה של גרושתו המלאים ספורט ותוכן. באותו הבוקר חגג דן 24, והוא נכנס לפיד של דן כדי לברך אותו במזל טוב. הוא ראה סרטון ברכה שגרושתו צילמה וצפה בו. בסרטון גרושתו בירכה את דן באנגלית, תוך שהיא מחובקת עם ג’יימס בן זוגה. גם ג’יימס הוסיף ברכות, ולבסוף אשתו נישקה בחום את ג’יימס וקראה לו “דארלינג”. הוא צפה בסרטון פעם אחר פעם, וזה הכה בו. היא לא תחזור אליו גם בדמיון, ולא משנה מה יקרה. הוא ניסה לצפות בסרט ולקרוא ספר, אך זה רק גרם לו לשקוע עוד ועוד בסצנת סיום הסרטון. נשיקה חמה ודארלינג. פתאום ניתקה אותו ההודעה הזו מהמחשבות והרתיחה את דמו ובעקבותיה העלה את הפוסט. “טפי על החיים שלי” הוא חשב ואז קיבל התראה מהפייסבוק. הוא נכנס וראה שיש כבר כ-200 לייקים ומעל 100 קללות וחייך מעט.
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים
Yehee — Political Poetic Journal