פרוזה

הדינוזאורים של שרון

חיים זבולון

הבולדוזרים של שרון שהגיעו לגוש עם מובילי טנקים, רוכזו במספר מקומות. היו מהם צהובים והיו גם אדומים. הם נאספו כמו להקת האריות שהתרכזו יחדיו בסוואנה כדי לטרוף זברה או צבי.

וכאשר הם החלו במלאכת החורבן, הם כבר נדמו לי כאותם הדינוזאורים, עם הצוואר הארוך, ועם חשיפת השיניים המעוקלות, בסרטי “פארק היורה” שהוקרנו אצלנו מפעם לפעם.

כך הצטיירו לי הבולדוזרים של שרון אז וכך גם היום. ובאמת גוף הבולדוזר, והמנוף הארוך והגמיש, והפטיש, העולה ויורד, היושב בקצהו, כל זה דמה מאוד לדינוזאורים שאותם ראינו ב”פארק היורה”, בתמונות, ובמאובנים.

הבולדוזרים הללו עבדו מבוקר עד ערב להחריב את בתינו. את מלאכת ההרס כמובן שלא נתנו ליהודים נקיי הדעת.

את המלאכה הבזויה והנאלחת הם נתנו לאחינו הבדואים. הם היו הנהגים והם ידעו לכוון את הפטיש כדי שיכה בקירות הבית ובתקרותיו.

בימים שהבולדוזרים דפקו על קירות הבתים, כבר עזבו רוב מתיישבי גוש קטיף אל תוך הקו הירוק.

אני מאמין לאלו שאמרו שאינם רוצים לראות בחורבן ביתם. אבל היו שעזבו בגלל שהנשארים אחרי התאריך שנקבע היו מפסידים את שלושים האלף שקלים, הוצאות ההובלה, שהממשלה העניקה רק לאלה ש”ייצאו בזמן”.

היו כמה יישובים אידיאולוגיים כמו עצמונה, וכפר דרום, ועוד כמה משפחות טובות מנווה דקלים, שנשארו עד הרגע האחרון, אבל הרוב עזבו כדי לא “להסתבך עם הממשלה”.

מה שאירע בפועל הוא שגם מי שנשאר אחרי התאריך הקובע ,קיבל את הוצאות ההובלה כמו אלו שברחו כמו זברות מבוהלות.

בסך הכול גם אלו שעזבו את ביתם, בטרם עת, היו אנשים טובים והגונים, אבל מאז ועד היום יש נתק בן אלו שעזבו לפני הזמן, לבין אלו שנשארו עד הרגע האחרון.

למעשה, הבדואים היו רק קבלני המשנה, הם לא נגשו למכרזי החורבן, כי הם אף פעם אינם זוכים. לכן הם התרגלו להיות קבלני המשנה ומתפרנסים מכך יפה.

מי שזכה במכרזים המתועבים הללו, היו יהודים טובים ובעלי קשרים. בתכלס, הקבלנים היהודים אפילו לא ביקרו במקום ששליחיהם, החריבו עד הייסוד.

זה כמו אלו שרוצים את השניצל חתוך יפה, עם הפירורים מלמעלה, ושאף אחד לא יספר להם מה עבר על השניצל הזה עד שהגיע לצלחתם, כי הם, בפירוש, לא רוצים לדעת.

הבדואים בסיפור הזה היו השין גימלים, כמו גוי של שבת, שרק לו מותר לכבות או להדליק את האש. הם עברו בית בית, והרסו אותו בדיוק כפי שנצטוו.

אחרי שעזבנו את הגוש שבנו אליו אני ואשתי כדי לארוז. שנינו שמענו את קולות ההרס של הבולדוזרים.

לי היה הדבר יותר קל אבל לאשתי היה יותר קשה. הקולות הללו של ההרס והחורבן מלווים אותנו לכל ימי חיינו.

צר היה לי על שנאלצה לשמוע את קולות ההריסה המתועבים הללו, כי יכולתי להסתדר בלעדיה, ולחסוך לה את הטראומה. אבל היא התעקשה לבא עמי כדי לארוז, ואטמה אוזניה משמוע.

וכפי שכתבתי בסיפור האחרון: ביום שישי אשתי עזבה את הגוש לצמיתות, ואילו אני נשארתי כדי להיות בזמן הריסת הבית, ולעוד כמה משימות.

עוד אני משוטט סביב הבית, ראיתי אותו משנה כיוון, ומדדה לעברי בעצלתיים. כך בוודאי היו הולכים גם הדינוזאורים, כדי ללכוד את טרפם.

הוא הגיע מהיכן שהוא והחל לנסוע לעבר הבית שלי. עשר דקות תמימות נסע הבולדוזר עד שנעצר מולי ביתנו היפה.

גם אם הבולדוזר, המכוער הזה, היה נוסע אלף שנים כדי להגיע לביתי, הרי שגם אז היה נדמה לי שהגיע מהר מהצפוי.

מהבולדוזר ירד בחור שחרחר וצנום, פניו, המאובקות באפור, דמו לפסלי הראשים הכרותים שראיתי במוזיאונים. הנה הגיע הרגע שבו הבולדוזר הגיע גם לבית שלי.

כמו המוות שמגיע בסוף, כך הגיע גם אלינו הבדואי רכוב על הדינוזאור שלו, כדי להרוס לנו את הבית. אלא שכאן הבית, החי והתוסס, לא הגיע לכלל שיבה, כאן הורידו את שיבתו בדם שאול.

הבדואי הבחין בי מתהלך לכאן ולשם, התקרב אלי ואמר שלום, אני סאלם אבו יוסף.

“גמרת להוציא הכול?” הוא שאל.

“למה אתה שואל?”

“מה זה למה? הגיע הזמן חביבי.”

“הגיע הזמן למה?”

“אתם הבית האחרון שנשאר במושב, ואני צריך לגמור את העבודה”

“תשמע אני לא רוצה להפריע לך בעבודה אבל יש לי כאן תמרים מאה עץ, ועוד משתלה של ארבע מאות עץ. קודם צריך לעקור אותם, ואחר כך תעשה עם הבית מה שאתה רוצה”

“השתגעת? מי יעקור דבר כזה!”

“כבר ימצאו מישהו”

“בחייך לעקור מאה עצים זה ייקח יומיים”

“מצידי שייקח גם שלושה ימים, אני לא אמרתי שאתה תעקור, אני רק אומר שאתה לא תהרוס את הבית, לפני שהעצים האלה יהיו בערמה, על יד הכביש”.

“ואם אני יתחיל לשבור את הבית, מה אתה יכול לעשות?”

“בבקשה תתחיל, אבל רק תדע שאני יושב בתוך הבית, ומה שיקרה לי יהיה על הראש שלך”

הבדואי עלה על הטרקטור, שילב ידיו על ההגאים, ועליהם הוא הניח את ראשו. הוא נראה אובד עצות, משום שאני בסירובי, עלול לגרום לו לנזק כספי גדול בשל העיכוב בזמן.

הוא חשב מעט, כיבה את המפלצת, וירד אליי. “תשמע אתה לא בסדר, תאמין לי אתה חושב שאני נהנה מהעבודה הזאת?”

“את זה לא אמרתי”

“תאמין לי אני כבר חולה מזה, כל היום להרוס בתים של אנשים, מה אתה חושב שאני בובה? אני לא בן אדם כמוך?

אנשים בנו את הבתים האלה במשך שנים, ואני בעשר דקות הורס עבודה של שנים, אתה חושב שאני לא מבין מה אני עושה?”

“אני מבין מה אתה אומר”

“תן לי, תן לי בחיאת אבוק, לגמור את הבית האחרון הזה, ואני אלך הביתה כבר, אין לך רחמנות?”

“קודם את העצים”.

הוא חזר לטרקטור והתקשר למישהו שאיתו דיבר כעשר דקות. אני נכנסתי לתוך הבית וחיכיתי.

אחרי כחצי שעה באה משלחת של ארבעה או חמישה אנשים, לבושה בסרבלים כחולים, ממשרד הביטחון. איש אחד פנה אליי ואמר “אנחנו נעשה כל מה שתבקש!”

“לא בקשתי את הירח, רק את עצי התמר האלה תעקרו ותוציאו לכביש”

הוא פנה לבדואי “סאלם בוא, חבל על הזמן, תעשה מה שהיהודי הזה מבקש” סאלם הניע את הטרקטור והתחיל לעקור עץ תמר אחד ועוד אחד ולשים על מה שהיה פעם החנייה של האוטו, ועתה הפך לגושי אספלט שבורים ומעורבים בחול.

שעות הוא עבד, בשעה שתיים וחצי כל העצים היו שכובים לאורך הכביש. היה זה יום שישי, לא רציתי ללכת הביתה עד שאראה במו עיניי, כיצד הורסים את ביתי.

לא טוב להשאיר חללים ליד הדמיון, אדם לא אוהב להשאיר חללים ריקים בחייו.

אבל המתנתי לשווא. ההוראה הייתה שביום שישי מפסיקים את העבודה בשלוש, והשעה הייתה רבע לשלוש, על-כן הם דחו את מלאכת ההריסה ליום א’.

עברה עלינו שבת מיוחדת. בישיבת כרם דיבנה היו שיעורי תורה, והיה אוכל טוב ובשפע, ואני כל השבת חשבתי על הבית, שלא יהרסו אותו לפני שאגיע.

ביום ראשון עליתי לאוטו וטסתי לגוש. היו פקקים רבים בדרך, מכוניות הצבא נעו לאט וחסמו את האפשרות לעקוף אותם. למרות זאת נסעתי בדרכי עפר ובשוליים כדי להגיע בשעה שבע וחצי.

אבל אני הגעתי בשעה שמונה וחצי, הבית כבר היה לעיי חורבות. איי! איי! בית! בית! כמה הייתי נותן אם יכולת עכשיו לדבר. הבית היפה שלנו הפך למשטח אבנים, והוא שתק כמו שכל המתים שותקים.

התהלכתי בין ההריסות, ושברי הבטון שתחת רגליי השמיעו קולות, מן צליל משונה וחד-גוני, כשל כיתת חיילים הצועדת בסך.

מבין שברי הבטון הציצה ראשה של בובת הברבי של בתי הקטנה, שאותה שכחתי לאסוף, גופה היה מעוך אבל ראשה נותר שלם.

 

שלום עכשיו שלום,

כתבו את כל דבריי.

ספרו לתום ודיק, מן המוות שבתי חי.

הטבוע בדמי מעופי לא יבלום.

משב בהר הזיתים.. שלום עכשיו שלום.

(ג. ג’ויס, יוליסס)

פרוזה

מצח

אדם צחי

יס”מניק ענק הביט בי בלי לומר מילה. משקפי השמש שלו היו איכותיים, בולה אני חושב. בצבע כחול מטאלי. השמש קפחה בעוז, ואגלי זיעה גלשו מראשו הקצוץ אל העורף. הוא הביט בי באדישות מאחורי המשקפיים, מניח לי לבזבז מילים שנגמרו לבסוף, ואז גירש זבוב טורדני ממצחו. “דדו”, סימן לזה שלשמאלו. “ניסו”, החווה לימינו. ניסו ודדו התקרבו. “יש לנו משימה קשה לבצע עכשיו. משימה לאומית”. ניסו ודדו הנהנו בראשם והפנו אלי שני זוגות משקפיים כהים. יכולתי להבחין מאחוריהם בערב רב של שוטרים וחיילים, חמושים בקסדות ואלות כבדות. אלפים רבים, פרושים על הדיונות הזהובות עד לים, וכולם בשבילי. הזרוע המבצעת התגייסה כולה להגן על החוק. הענק העביר את האלה מיד ימין לשמאל וניגב טיפות זיעה ממצחו. הוא נשם בכבדות. “תרביצו עבודה כמו שצריך, תשברו אותם, אה? תראו להם, שיהיה ברור שהשלטון של החוק והדמוקרטיה והבתי משפט זה מה שקובע, לא הרבנים שלהם ולא אלוהים”. דדו, גוץ וחסון, הביט בי ובחן את עוצמת ההתנגדות המשוערת. לאחר מכן שלף פנקס מכיסו ורשם בו בחדות. “לשבור אמרת?”, שאל את המפקד, “שלא אחר כך יבואו למח”ש, יעשו עלינו תלונות”. “כל מה שאמרתי בתיאום עם מח”ש והפרקליטות ומצ”ח”, ענה הגדול. “דדו נשמה, תהיה רגוע”, הניח יד אבהית על כתפו, “זאת משימה שצריך בשבילה הרבה רגיעה”. דדו הביט בפנקסו והכניס אותו לכיס החולצה, מאחורי המקום שאין עליו תג זיהוי.
הייתי לבד, הייתי חלש. כל התפילות שלי לא נענו. “תן לצאת”, כמעט ולא רעד קולי, “אני צריך ללכת הביתה. כל החיים שלי שם, והאהבה, הכל”. הענק הביט בי. משקפי השמש שלו החזירו לי את עצמי, קטן ומבוהל. “תראו”, דיבר אלי פיו, “באנו בשליחות עם ישראל, וניסינו לעשות את זה ברגישות אך למרבה הצער אתם לא מאפשרים לנו. על כן”, המשיך בטון מונוטוני, מכה את המילים כאילו הוא מבקיע אדמה בצורה ביום שרב, “הגענו להחלטה שהתגובה שלנו תהיה בהתאם. נחושה. כל זאת מחוסר ברירה”. הוא החווה לאחוריו סימן ביד אחת. אלפי האנשים צעדו צעד קדימה, מקיפים אותי במעגל אינסופי. “תסתכל לי בעיניים”, התחננתי, “מה מביא אותך ל…”
“אין לנו שום אפשרות אחרת”, הוא המשיך, “מלבד להפעיל כוח מבוקר, מרוסן ובלתי אלים, כיאות למדינת חוק דמוקרטית שיסודותיה איתנים ובלתי ניתנים לערעור”. הוא סימן בשנית, והשוטרים שלפו בתנועה אחידה את האלות מהאפוד שעל גבם. גלי חום עלו מהאדמה, מהבהבים את הדיונות הצהובות כבחלום. “זוהי מהות הדמוקרטיה”, לחש, ומבטו מלובן. “דה-מו-קרה-טיה”, גילגל את המילה על קצה לשונו, מנסה אותה, ממצה את לשד עצמותיה. אנשי החוק פסעו לכיווני צעד נוסף, מקטינים את המעגל הפנימי שלי לכמעט אפס. הסתכלתי לכל כיוון, כמעט ולא מזהה דבר מלבד משקפי שמש שחורים. דגל המדינה. פנים אטומות. יד עם אלה.
הדין נחתם.
“רק דבר אחד”, לחשתי, הבטן מתכווצת כמו אגרוף.
“דבר קצר”, אמר המפקד. “יש לנו משימה לבצע היום”.
“תסתכלו לי בעיניים, פנים אל פנים. בלי משקפי שמש”.
רגע אחד הוא ניצב ללא תנועה. אחר כך הוריד את משקפי השמש וסימן לאחרים לעשות כמותו. בתנועה חלקה הסירו אלפי האנשים את משקפי השמש שלהם.
לא היו להם עיניים, רק מצח.
מעל הסרבלים השחורים, בין גשר האף לשערות הראש, השתרע מצח מזיע, בלי עיניים או גבות. כמו לוח שאף פעם לא רשמו עליו, כמו מסך מחשב כבוי, כמו מגש של כסף. רק מצח.
עמדתי משתאה.
“זהו? ראית?”, אמר הענק, החזיר את המשקפיים וסימן אל עבר פקודיו תנועה אחרונה.

מסה

שני מכתבים ממתנחל

קוץ בן יפונה

 

1.

 

רציתי לפנות אליך, הצבר. אתה אדון הארץ. אתה נולדת מן האדמה והאדמה היא ביתך. אתה עשית את הנַכְּבָּה. אתה הגדר של הפרדס. רציתי לפנות אליך בשל מה שאתה מתכנן. זה מה שאתה מתכנן, אולי אתה לא יודע מזה, לצמחים קוצניים לא תמיד יש מודעות עצמית כל כך גבוהה. בימים אלה עומד להתרחש דבר שלא התרחש בפרדס שלנו מאז שנשתלנו כאן. בימים אלה מתכננים את הגירוש הכפוי הגדול ביותר של אנשים מבתיהם מאז הנַכְּבָּה.
נַכְּבָּה חדשה. זה צריך להיות משהו שכולם מדברים עליו, אתה אומר לעצמך. טעות. בפרדס שלנו כולם מדברים על הפנצ’ר באוטו של שר האוצר. במשרדים בכירים ממנים יחידות מיוחדות כדי לתפוס את הקוץ שנתקע בגלגלים. כוחות מיוחדים חיפשו ומצאו שהילדים שצעקו על שר האוצר לא היו אלה שפינצ’רו את הגלגל. אז הקימו יחידות חדשות למצוא את הקוץ. אין כמו הצבר, ברגעים של מבוכה תמיד אתה יודע להקים יחידות מיוחדות. אני מכיר אותך ממזמן, צבר. ואולי זה הזמן להגיד לך, אתה לא צריך לחפש את הקוצים. אני הקוץ, צבר. אותי אתה מחפש. אני הפנצ’ר הגדול של האשליה שלך. שרק אעלם.
אני יודע. אתה מחפש אותי ממזמן. שנינו יודעים שלא מדובר רק בגלגלים של שר האוצר. אתה מחפש אותי מאז הנַכְּבָּה הראשונה שעשית. היא הזכירה לך מאיפה באת, היא רמזה לך שאתה לא נולדת פה כמו שסיפרו לך, כמו שקראו לך בלילה מן התנ”ך. היא רמזה לך שאתה נטע זר. הזכירה לך את האדמה התחוחה ביד אדם שבה נטעו אותך. הנַכְּבָּה הזאת רודפת אותך, בהתחלה לא רצית לשמוע את קולה, שרת שירים בקומזיץ כדי להניס את דמותה שהיתה באה בחשיכות הגדולות של לילותיך.
הנַכְּבָּה הזאת הפכה לשואה הקטנה והסודית שלך, ומאז אתה מחפש אותה, מנסה לבטא את שמה בקול, לכפר עליה. להניח את אשמתך על שעיר ולצפות לישועה. אבל אתה אדם רציונלי אתה לא יודע כפרות. לא תצליח לכפר על הנַכְּבָּה עד שלא תעשה לך נַכְּבָּה חדשה. לכפר על גירוש בגירוש.
אני מכיר אותך לגמרי לא רע. אתה לא מכיר אותי, אבל אתה מכיר בי את הקוץ. יש לך הרבה טענות נגדי. אתה אומר שבגללי הגבול פרוץ, אתה גם אומר שבגללי כל מי שבא אליו נדקר. אני מכיר את הטענות שלך. חלקן הגיוניות, חלקן אפילו מוצדקות. אבל אני יודע שזה לא זה. אתה לא מחפש אותי בגלל הטענות האלה. אתה מחפש אותי בגלל המלחמה. מעולם לא מצאת מאין ליטול את האחריות, מאין לכפר. מאז אתה מחפש איך לרחוץ בנקיון. מחפש כמו שמחפשים חטא קדמון.
אני מבין אותך, אני תקוע לך כמו קוץ. אבל אני הקוץ שמצא את מגילת היוחסין שלו. מכל קוץ יוצא פרי וממנו צבר חדש. אתה הצמחת אותי, ואני הנַכְּבָּה שלך. אתה לא רואה אותי, זה תמיד לוקח לך כמה עשרות שנים. אתה לא רואה אותי עכשיו, אתה עסוק במלחמות. הנַכְּבָּה שלי לא תרפה מלילותיך. כי הנַכְּבָּה שלי היא שלך.

 

 

2.

אני ק’ בן יפונה. מתנחל. אתה כותב עלי בעיתונים, אתה מדבר עלי במהדורות (הדרן על הדרן זה חוזר על עצמו, זה הריטואל שלך, הדתיות שלך). אתה רוצה לגרש אותי מהבית שלי ואתה קורא לזה פינוי. אף אחד לא דיבר אתי על זה. אני קורא את זה בעיתונים. אדון המדיה, חשבת פעם איך אתה נתפס בעיניים של האחר שלך? האחר שלך הוא אני. אני שומע אותך חושב: ‘למה הוא לא כותב בשמו? למה ההסתה הזאת מתחבאת מאחורי הרעלה הזאת? הוא רעול פנים והוא מסוכן’.
אתה צודק בהחלט. אני, ק’ בן יפונה, רעול פנים. ואתה, אתה המצאת את הרעלה שלי. אני אינני אלא פרסונה. אם הייתי פונה אליך בשם של אדם הייתי הופך לסטטיסט במחזה שאתה כתבת מראש, במחזה שבשמו אתה מגרש אותי ואת הילדים שלי ואת ההורים שלי מהבית. אצלך אני מזמן כבר מסיכה. אתה מדבר עלי ולא אתי. אתה חי באשליה שאתה רואה אותי באמת, אבל אתה המצאת את הרעלה שלי, אתה הוצאת את הפנים שלי מהדיון באולפן. אתה כתבת לי את המחזה, ואתה תכבה את האור אם אסטה ממנו. לפיכך החלטתי להוריד את האשליה שיש אדם מאחורי המסיכה היפה שלי.
אני יודע. בחלומות הלילה שלך אני מפחיד מאוד. ראיתי את זה בריטואלים שלך. במהדורות החדשות. אני לא מכחיש שאני כזה, החלטתי להפסיק לטעון שאני לא המסיכה שלי. מעכשיו אני והיא אחד. כבר מזמן אין לי קיום בלעדיה. אני האויב. אני לא רציתי להיות כזה אבל זה מה שכתוב על המסיכה שלי. ואני לא יותר ממסיכה.
המסיכה הזאת תחיה כאן גם אחרי שתגרש אותי. היא תהיה רוח הרפאים של מה שנותר מאחורי, כי בתור מסיכה אני רוח רפאים. אי אפשר לגרש אותי. אפשר לא לקבל את פניו של אדם, אפשר לצור עליו, להרעיב אותו, לגרש אותו ואפילו להרוג אותו. אבל אני, אני לא פגיע, כמו בני האדם. אני מסיכה, ללא שום דרישות גופניות. ובתור מסיכה אני אשאר אתך. תמיד. פני הילד שגירשת מביתו. פני הנרצח שהשקיע את כל חייו בבית ובחממה, וביתו ניתן לרוצחו במזרח התיכון החדש. פני כל אלה נחקקים בי, ביחד עם הציור שאתה ציירת עלי. המסיכה, אין לה מעצמה כלום. אני כאן לשירותכם כרוח רפאים. תמיד.

 

 

ק’ בן יפונה

אדר, תשס”ה

שירה

שבע דמעות על חבל קטיף

הרצל חקק

 

דמעה בצבע דם – יום החורבן

 

 

טַלִּית לְלֹא תְּכֵלֶת.
חַיַּי חוֹזְרִים שׁוּב.
זֶה הָיָה יוֹם אֵבֶל, יוֹם קְרָב.
יוֹם אָב. יְתוֹמִים נִלְקְחוּ מִבֵּיתָם,
הַבַּיִת הַקָּדוֹשׁ נֶחֱרַב.

 

הִשְׁתַּעֵל הַדֶּגֶל בִּכְאֵב,
עֵינָיו אֵימָה, כְּמוֹ אָבְדוּ לוֹ
הַזִּכָּרוֹן, הַנְּשָׁמָה. פַּסֵּי תְּקוּמָה.

 

הֵיכָן הַסֵּמֶל שֶׁבַּתְּכֵלֶת.
שׁוּב אֲנִי שָׁם. נִשְׁכָּחוֹת
כָּל שְׁנוֹתַי. אֲנִי יֶלֶד.
הִנֵּה מוֹרַג. עוֹד יִשּׁוּב
נֶהֱרַג. שִׁירַת הַיָּם. מְדַדָּה.
כָּל בָּתֶּיהָ כְּבָר קִינָה.
פְּאַת שָׂדֶה שְׁדוּדָה.
נָוֶה לְלֹא דְּקָלִים.
צְמָחִים וְנַעְנַע. שְׂרוּפִים רוֹעֲדִים.

 

עוֹד זַךְ בּוֹעֵר.
הִנֵּה יֶלֶד. וְהוּא נִגָּף, שָׁר לַמְּשׁוֹרֵר,
אֶת הַמִּלִּים:
לְבַדִּי. מַשֶּׁהוּ בְּדָמוֹ עוֹד יְשׁוֹרֵר.
הַאִם הַיֶּלֶד הַזֶּה
יִלְמַד לְדַבֵּר.
הַיֶּלֶד שֶׁהֻכָּה שָׁם,
חַי בְּתוֹךְ כְּלִי נִשְׁבַּר.
הַשָּׂעִיר שׁוֹעֵט.
לַחֲלוֹמוֹ חָזַר.
בְּקֹשִׁי נָשַׁם.
זֶה צוּק נוֹרָא וּמְצוּקָה.
הִנֵּה עַם לְלֹא סֵפֶר.

 

חַיִּים נִשְׁלָחִים לִמְחִיקָה.

 

 

 

דמעה שנייה: צוק מדמם

 

 

יָד נוֹתְרָה.
תְּלוּיָה בָּאֲוִיר. קוֹל חָנוּק.
נָשִׁים. יְלָדִים. טַלִּיתוֹת.
גְּבָרִים שְׁבוּרִים.
נִצְבָּטִים אֶל הַצּוּק.

 

נִשְׁמָתָם. יֶלֶד וְדֶגֶל עַל גַּג תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱלַם.
עַד שֶׁהַשָּׁמִיר בַּחֲמָמָה לֹא נָשַׁם.

 

עַם נִבְחָר וְתָם.
דּוּגִית נִבְגְּדָה. נִיסָנִית לְלֹא
נֵס. מִכְּפַר דָּרוֹם
נִלְקַח זֵכֶר תַּשַׁ”ז. נִשְׁחַט הַחֲלוֹם.

 

וְעָלוּ לְעוֹלָה.
אֵין עוֹד לוּחוֹת.

 

הַנְּצָחִים וְהָרוּחַ
נִשְׁלְחוּ לְכָל הָרוּחוֹת.

 

 

דמעה שלישית: האור חשך

 

 

וְהָאוֹר חָשַׁךְ. קְלַסְתֵּרָם הֵצֵל.
לְיַד הַהֶגֶה חָזוֹן אַחֵר. מְצַלְצֵל.
נִשְׁמַתְכֶם תִּקָּטֵף אֶל הַצּוּק.
חֲלוֹמְכֶם יִתְגַּלְגֵּל.

 

אַחַת דִּינְכֶם: לַעֲזָאזֵל.

 

 

 

דמעה רביעית: עיר על תושביה

 

 

וּמִמַּעֲמַקִּים
בָּאָה נֶפֶשׁ לְהָאִיר.
רוּחַ לָשִׁיר. לְלַטֵּף.
בְּיָאלִיק בָּא לָשִׁיר.
לָתֵת כָּתֵף.
בְּעַיִן שֶׁל תּוּגָה
זוֹכֵר מִלִּים.
בְּלִבּוֹ הָעִיר שֶׁרָאָה שָׁם,
עִיר הַהֲרֵגָה.
וְכָאן נְפָשׁוֹת
עַד תּוּגָה, עַד רוֹשׁ.
מְרַסְּקִים גַּג בַּיִת.
כָּל דֶּגֶל שֶׁמְּנַסֶּה
לְהָרִים רֹאשׁ.

 

לִבּוֹ לוֹחֵשׁ. מִי שׁוֹמֵעַ.
בַּגּוֹלָה עוֹד נוֹתְרוּ שְׂרִידֵי בָּתִּים וְכָאן
קָבְרוּ בְּאֵר מַיִם. וְאוֹר נוֹגֵהַּ.

 

עִיר עַל תּוֹשָׁבֶיהָ.

 

 

 

דמעה חמישית: הכנף השבורה

 

 

שׁוּב תִּשְׁעָה בְּאָב,
וְשׁוּב גְּיָסוֹת צָרִים בַּשַּׁעַר.
אֵיכָה הָיְתָה.
הַצְּעָקָה שָׁבָה לְבֵיתָהּ.

 

בְּיָאלִיק בְּאֶצְבָּעוֹ לְיַד
חֲרַךְ הָאוֹר, הַסֵּכֶר. יָדוֹ כְּמוֹ
נִסְּתָה לַעֲצֹר. הֵאֵטָּה.
אוּלַי אֶשְׁמֹר עֲלֵיהֶם
בְּלִבִּי הַמְּבַקֵּשׁ חַיִּים
בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה שֶׁמֵּתָה.
גְּדוּד כּוֹתֵשׁ אֶת גָּדִיד.
בֵּית חֲתוּאֵל נִכְבַּשׁ.
שָׂטָן מִבַּרְזֶל אֶת קָטִיף
קָטַף וְדָשׁ.

 

הִנֵּה הַמְּשׁוֹרֵר בְּעֵין הַסְּעָרָה. יָדוֹ
עִוֶּרֶת, עוֹבֶרֶת, אֵבֶר נִקְרָע,
אֶבְרָה, כָּנָף וּכְבָר שְׁבוּרָה.
וְהַשְּׁכִינָה הִתְבַּיְּשָׁה.
דִּמְעַת הַמְּשׁוֹרֵר מְעֻנָּה
עַל דַּף הַגְּמָרָא נוֹטֶפֶת קִינָה.
לוֹחֶשֶׁת מֵרְכָא, לַחַן
אֶתְנָח. שְׁפוּפָה וְנִבְעֶטֶת
יְרֵכָהּ. שׁוֹתֶתֶת. עוֹלָה אֶל הַצּוּק.
כְּאֶלֶף אַיָּלִים נֶעֱרָפִים.
דֶּמַע הַחֻרְבָּן טֶרֶם נִשְׁכַּח.

 

צֶבַע זְהוֹרִית בּוֹכֶה, דֶּמַע
לָשׁוֹן. מַה יִּסָּלַח.
לְדוֹר אַחֲרוֹן.

 

 

 

דמעה ששית: בא החושך על גן האור

 

 

הֵיכָן נָגַהּ בָּאֲוִיר הֶעָשָׁן.
אַיֵּה פְּנֵי הַשְּׁכִינָה.
לְבַדָּהּ, עַל כְּתֵפָהּ.
אֻמָּה חֲרוּפָה.
מְשׁוֹרֵר נוֹשֵׂא דּוֹר,
נוֹשֵׂא עִיר,
נוֹשֵׁם שְׂרֵפָה. רֵיחַ
צֹאן, רֵיחַ בַּרְזֶל.
בְּלִי נְכָסִים.
לָחֲשׁוּ מִדּוֹרוֹת שְׂפָתָיו:
זֶה חֲזוֹן אוֹבֵד,
זֶה הַזְּמַן שֶׁאוֹזֵל.
נִשְׁחַט הַזָּהָב.

 

עֵינָיו תְּכֵלֶת עַל גַּן אוֹר,
אֵיזוֹ אֲפֵלָה. נֵצֶר נְצוּרָה.
בִּבְנֵי עַצְמוֹן וּבִבְדֹלַח
יָד מַבְדִּילָה, קוֹרַעַת,
יָד מְרֻשַּׁעַת.

 

לְשׁוֹן הַזְּהוֹרִית בְּעֹצֶם הִתְאַדְּמָה.
הַאִם יֵשׁ סִכּוּי לְנֶחָמָה.
עַל פָּנָיו קִינָה גּוֹוַעַת:
“אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ
לָדַעַת. כִּי שָׁם.
וְכָאן נַפְשִׁי
נִבְזְזָה בְּזוֹל. קֹדֶשׁ בַּחוֹל.
בְּחֶבֶל קָטִיף נִקְטַף
הָעֵץ. הַלֵּב. הַכֹּל”.

 

 

דמעה שביעית: זמן קריעה

 

 

וּמַה יֹּאמַר הָעָם.
הֵם יְפַכּוּ, הֵם יְבַכּוּ
יָדֵינוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ.

 

לְיַד הַמִּשְׁפָּחוֹת הָאֵלֶּה שֶׁהֻשְׁלְכוּ אֶל הַבָּכָא.
כָּל שַׁחֲרִית תָּקוּם בְּצֶבַע חֲשֵׁכָה.
לְיַד הַיְּלָדִים שֶׁמֵּתוּ בַּיַּלְדוּת הַיְּחִידָה.
הַמַּפְחִידָה. יֵשׁ מַחֲנָק.
וְרַק צָמָא, עָתִיד לְלֹא בְּאֵר.
הַאִם יִקָּרֵא הַכֹּהֵן כְּשׁוֹחֵט. כְּעֵד.
מִי יַבְדִּיל בֵּין טַלִּית לְבֵין דֶּגֶל שׁוֹתֵת,
בֵּין קֹדֶשׁ עִיר עֲרוּפָה
לְבֵין הַבַּיִת הַמֵּת.

 

וְנָגַע בִּי אוֹר מִקֶּדֶם, מִנִּשְׁמַת מִקְדָּשׁ מְעַט.
לְקָחַנִי אֶל עִירוֹ, אֶל אוֹתוֹ
קַרְדֹּם מְטַפְטֵף, הַדָּם שֶׁרָתַח
בָּעֲלָטָה. וּבָא לְהָפִיחַ מֵרוּחוֹ נִשְׁמָתָהּ,
וְהִנֵּה בֵּית הַתְּפִלָּה כֻּלּוֹ לְמַעֲצֵבָה.

 

וְיָשַׁבְתִּי עִמּוֹ, לְבַדֵּנוּ לְיַד כְּנַף גְּוִילִים,
לְיַד סֵפֶר חַיִּים שֶׁנִּמְחַק
וְנִשְׁדַּד. זֶה הַמְּשׁוֹרֵר
שֶׁצָנַח כֶּעָלֶה, שֶׁנִּסְתַּר, שֶׁנִּרְאָה
כְּנָבִיא שֶׁהוּמַת. גּוּפוֹ לָחַשׁ לִי:
שֵׁב, בְּנִי, כִּי אֵין עוֹד תְּשׁוּעָה. וְנִשְׁמָתוֹ
כְּבָר קְרוּעָה: אֵין רְפוּאָה.
נִצְּחָה הָרוּחַ הָרָעָה.
קְרַע לְיַד בִּגְדָּם, בְּלֶב לִבָּם שֶׁהֻשְׁחַת.

 

וְקָרַעְתִּי וְיָשַׁבְתִּי שִׁבְעָה.

 

 

 

 

 

 

 

פורסם באסופה “קדיש קטיף”, התשס”ה

שירה

כמו היה זה אתמול

חנן פרומן

כְּמוֹ הָיָה זֶה אֶתְמוֹל, מְעַצֵּב אִישִׁיּוּת.
כְּמוֹ אָז גַּם הַיּוֹם נְחִישׁוּת וַאֲטִימוּת.
הֲמוֹנֵי אֲלָפִים שֶׁל בְּכַוָּנַת מְכַוֵּן,
חֲמוּשִׁים בְּמַדִּים בְּצִנָּה וּבְלֵב אֶבֶן.

 

אַלְפֵי סִסְמָאוֹת חֲלוּלוֹת רֵיקוֹת מִתֹּכֶן,
מִתְנַפְּצוֹת אֶל מֵזַח מְצִיאוּת מַכְחִישָׁה.
וּבִמְקוֹם הַיּוֹם זֹאת רֶגַע מְכוֹנֵן,
הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל נִתְכַּסֵּינוּ בּוּשָׁה.

 

מִי יָקוּם וִינַחֵם הַנִּבְגֶּדֶת?
מִי יָקוּם וְיִזְעַק זַעֲקָתָהּ?
מִי יַרְחִיק הַסַּכִּין שֶׁלִּגְרוֹנָהּ נִצְמֶדֶת?
מִי יִשְׁאַג וְיִלָּחֵם מִלְחַמְתָּהּ?

 

אֱמוּנָה תַּמָּה לִקְרָעִים הִיא נִגְזֶרֶת,
עַל שֶׁבֶת אַחִים וְאֻמָּה נִבְחָרָה.
רַק נְהִי קִינָה עַל אֵם הַמֻּסְגֶּרֶת.
רַק זַעַם עָצוּר עַל אֻמָּה סוֹרֵרָה.

 

טוֹב הוּא לִהְיוֹת בְּחֵיק אֵם הַחוֹבֶקֶת
מִזְּנוֹת אֱלֵי אָח הַבּוֹגֵד בְּהוֹרָיו.
כְּמוֹ בְּמִצְרַיִם סִיר בָּשָׂר אֻמָּה חוֹשֶׁקֶת
צִבּוּר הֶחָנֵף לְאַהֲבַת נוֹגְשָׂיו.

 

רַק דַּם אֵם נֶאֱמָנָה הַנֶּחְתֶּכֶת,
לֹא יַרְגִּישׁ לֹא יִשְׁמַע לֹא יִרְאֶה בְּעֵינָיו.
וְצַעֲקַת הַשְּׁכִינָה לֹא יִשְׁמַע כִּי הוֹלֶכֶת,
רַק דְּמֵי אֶתְנַנּוֹ הֵם כָּל מַאֲוַיָּיו.

 

קוֹל אֵם בּוֹכָה נִשְׁמָע מִן הָאֹפֶק,
עַל בָּנֶיהָ כִּי נְטָשׁוּהָ וְלֹא בַּמִּסְתָּרִים.
עַל גּוּף מֵת שֶׁנָּדַם שֶׁחָדַל בּוֹ הַדֹּפֶק,
עַל גְּוִיָּה שֶׁמֻּטֶּלֶת מְלֵאָה בְּחֹרִים.

 

לוּ לְפָחוֹת הָיָה נִזְכָּר עַל לֵב,
לוּ לְפָחוֹת הָיָה לָנוּ אֶת כָּלֵב.
אַךְ כְּאֵבָהּ הוּא נִשְׁכָּח נֶעְכָּר בִּמְצוּלָה,
אֵין אִישׁ אֵין עוֹנֶה אֵין מְנַחֵם לְאֶבְלָהּ.

שירה

הבית רועד

שרה מורלי

הִדְהוּד, רִשְׁרוּשׁ
תְּנוּדָה קַלָּה
הַכֹּל בְּסֵדֶר
הַכֹּל עוֹד יַצִּיב
חַלּוֹן אַרְמוֹן
תְּחוּשַׁת מַחֲנָק
וְאֶפְשָׁר לְהַבִּיט מִבַּעַד לַחַלּוֹן
אֲבָל לְאָן?
הָעוֹלָם סוֹבֵב עַל צִירוֹ כָּרָגִיל
אֲבָל אוּלַי הוּא שָׁטוּחַ?
מִטָּה, אָרוֹן
וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן
וּדְפִיקוֹת בַּדֶּלֶת
אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת!
וְשׁוּב חַלּוֹן
וְשׁוּב חַלּוֹן
הַבַּיִת הוּא הַחַיִּים
הַחֲלוֹם הוּא הַבַּיִת
הַחֹשֶׁךְ הוּא הַבַּיִת
מִי רוֹצֶה בִּכְלָל לִרְאוֹת?
וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן
וְכִסֵּא מִזְדַּמֵּן
בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב
וּמִי רוֹצֶה בִּכְלָל לָשֶׁבֶת
רוֹצָה הַבַּיְתָה, רוֹצָה הַבַּיְתָה!
וּדְפִיקוֹת בַּדֶּלֶת
אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת!
הַבַּיִת יִשְׁבֹּר אֶת מִי שֶׁשָּׁבִיר
צָרִיךְ לְהִמָּלֵט
לַבַּיִת שֶׁבִּפְנִים
בִּקְתָּה בְּלֵב יַעַר
אַרְמוֹן מֻזְהָב
לֹא, לֹא רוֹצָה אַרְמוֹן!
וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן
וּדְפִיקוֹת בַּדֶּלֶת
אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת!
הִדְהוּד, רִשְׁרוּשׁ
אִוְשָׁה קַלָּה
קוֹלוֹת מִן הַחוּץ
פַּטִּישִׁים עַל הַקִּיר
וְשׁוּב חַלּוֹן
וְהִנֵּה דֶּלֶת
ה’ נָתַן
מִי לָקַח
מִי יִבְנֶה לִי בַּיִת

 

 

 

ר”ח תמוז התשס”ז

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

יש נתיב לאבות?

מנחם דרליך

מלח הארץ פורעי חוק.
מפונים שודדי הקופה הציבורית.
חירוף נפש וגוף בוילה עם בריכה.
דילים קומבינות ועוני. ארץ ישראל אליטה וייסורים.
הדיסוננס הקיומי של המתנחלים גדול מאד.
המתנחל מערבב חלוציות עם נכס זול וחברה טובה. אוונגרד וביקורת מול הציונות בד בבד עם אמון עיוור בהנהגה הפנימית.
שוק חופשי וחירות אישית כתפיסת עולם תוך חברות באגודה שיתופית, ועדות קבלה ואספות חברים.
אז מה הסיפור שלו? מתנחל. מי אתה ולאן אתה הולך.

בכדי לנתח את הדיסוננס אשתמש במודל שלושת השלבים של ז’אק לאקאן. הדמיוני, הסמלי, והממשי.
השלב הראשון הינו הדמיוני, המזוהה עם האם. בשלב זה מתקיימת הרוח והחוויה, הדמויות הראשונות. אצל הרב צבי יהודה ותלמידיו, הדימוי של הארץ מחובר עם גאולה, עם תיקון עולם, עם חברה חדשה שתמשוך אחריה את שאר העם. חברה מתוקנת, קדושה, עם הישגים רוחניים חדשים.
השלב השני הינו השלב הסמלי. הוא מזוהה עם האב, עם השפה, החוק, הסדר והמנגנון. לאב שני תפקידים, האחד להגביל ולאסור והשני לדחוף ולתת דוגמה. בשלב הזה חברות תרבותיות מפתחות את הרגולציה והתכנון, את המערכת המשפטית, האתיקה והאסתטיקה, את הכלכלה והתעשייה. את הגדרות הטוב והרע. ואת הדמויות שהבן ירצה לחקות. בשלב הזה קיימת רדידות גדולה מאוד. לכאן נכנסו “אנשי המעשה” (כינוי שיצרו הדמויות האימהיות שהינו מעט מגונה). במערכים של הסדר והדחיפה קיימת ריכוזיות חונקת. תנועת ההתיישבות המרכזית ‘אמנה’ מחזיקה ואף לופתת את הגופים המוניציפליים, מרכזת את הקשר עם המדינה, מממנת ומנהלת את הגופים החוץ פרלמנטריים, שולטת בקרקעות דרך החטיבה להתיישבות ובתכנון דרך קשריה במנהל האזרחי ובגופי התכנון המקומיים. התנועה הינה הבעלים של שתי חברות הבניה הגדולות.
השלב השלישי הינו הממשי, המזוהה עם הבן. הבן אמור לפעול עם הרוח של האם והסדר של האב, תוך כדי שהאב מאפשר ושמח בהצלחתו של הבן. אך הבן מוצא עצמו מול אב חלש, המחזיק הכל בידיו. כך שאינו יכול באמת להתפתח ולפתח תעסוקה ותשתיות, מנגנונים כלכליים ומערכות משפטיות.
המציאות הזו מחייבת את הבן לעזוב את הבית ולהתפרנס במטרופולינים הגדולים ירושלים ותל אביב ולקבל על עצמו את האב, החוק והסדר אשר שם. ורק לחזור הביתה אל האם, אל הרוח. כך רק באזורים הקרובים למטרופולינים ישנה הצלחה להתיישבות בעוד האזורים האחרים לא מתפתחים (צפון השומרון, בקעת הירדן, הר חברון).
המתח בין הדימויים לסמלים, בין הרוח לסדר, בין האם לאב הינו הבעיה של המתנחל. מצד האם והדימוי הוא מלח הארץ, אך מצד האב והסדר הוא גונב סוסים ללא אתיקה.
מצד האם הוא אליטה משרתת אך מצד האב הוא חייב תקציביים ייחודיים כדי לשרוד.
מצד האם הוא מתמסר לרעיון ולמוסר אך צד האב לא מאפשר לו גם להתענג מהדרך ומן ההישגים האישיים.
מצד האם הוא בעל הבית שצריך ויכול להכיל את השכנים הערבים, כמו מדינת ישראל עם ערביי ישראל. אך מצד האב הוא חסר אונים מולם. בוואקום הזה אירופה, השמאל ובג”ץ נכנסים.

כך שוב ושוב הסיפור נסדק, והשבר והפסיכוזה מופיעים.
המתנחל צריך לבנות נתיבים לאבות טובים יותר.

נרשם ב 12.6.18 כ”ט סיוון התשע”ח, על חורבות בתי נתיב האבות אל מול הדחפורים ההורסים את בתי השכונה.

פינוי