שירה

יהונדב מאתר הקראווילות ניצן

סיגלית בנאי

יְהוֹנָדָב מֵאֲתַר הַקָּרָוִילוֹת נִצָּן

צוֹעֵד הַבַּיְתָה מֵהַהַסָּעָה

בְּט”וּ בִּשְׁבָט

עִם שְׁתִיל שֶׁל עֵץ אֹרֶן בַּיָּד

שֶׁקִּבֵּל בְּבֵית הַסֵּפֶר מִתּוֹרֵם אָמֶרִיקָאִי

הוּא חוֹפֵר גֻּמָּה בְּכַף יָם אֲדֻמָּה

בְּאַדְמַת הַבִּנְיָן הַלְּבָנָה

וּמְכַסֶּה בְּאֶצְבָּעוֹת קְטַנּוֹת

וְאַבָּא שֶׁחוֹזֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת הַזְּמַנִּי

שֶׁהַמָּנוֹף הִנִּיחַ בִּקְצֵה הַשְּׁכוּנָה

מַבִּיט בִּשְׁתִיקָה

וְעוֹקֵר.

“אֲבָל זוֹ מִצְוָה לָטַעַת עֵץ בְּאַדְמַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל”

“כְּשֶׁנִּבְנֶה בַּיִת אָז נִטַּע”

“מָתַי?”

יְהוֹנָדָב בּוֹכֶה

וְגַם אַתָּה

בָּעֵינַיִם שֶׁרָאוּ אֶת הַפִּנּוּי שֶׁל הַבַּיִת בְּיַמִּית

וְאֶת הַדַּחְפּוֹר שֶׁהָרַס אֶת הַבַּיִת הַמּוֹרִיק

לְחוֹף יַמָּהּ שֶׁל עַזָּה

רֵיחַ הַמֶּלַח בְּרוּחַ עַרְבִית

בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה

בְּנֻסַּח בֵּית אַבָּא

שֶׁנֶּעֱקַר מִבַּגְדָּד

וְכָאן הָאֲוִיר נֶעֱמַד

מְחַכֶּה

לַתְּנוּעָה

הַבָּאָה

 

 

שירה

ליום השנה ה-13

עמיאל ירחי

אִשָּׁה אַחַת אָמְרָה לִי בִּירוּשָׁלַיִם:
כְּבָר בַּר מִצְוָה יֵשׁ לוֹ.
וּמְסַפֶּרֶת
כַּמָּה הִתְפַּלְּלָה שֶׁלֹּא יָבוֹא
וּכְשֶׁהָרְתָה שֶׁלֹּא יִגְדַּל,
שֶׁלֹּא תִּתְפַּח הָרָעָה בְּבֶטֶן
הָאֲדָמָה.
וְאֵיךְ לָקְחָה אוֹתוֹ בְּתוֹכָהּ לְכָל הַהַפְגָּנוֹת
אֲפִלּוּ רַב גָּדוֹל אָמַר לָהּ שֶׁהָיֹה לֹא
תִּהְיֶה.
בַּסּוֹף הוּא נוֹלַד הִיא אוֹמֶרֶת,
בְּלִי אֶפִּידוּרָל וּבְלִי חִבּוּק
כֻּלָּם קָרְאוּ לוֹ אַחֶרֶת וְרַק אֲנִי: גֵּרוּשׁ.
מַרְאָה לִי בָּאַלְבּוֹם:
פֹּה הוּא בֶּן חֹדֶשׁ בַּקָּרָאוָן
כָּאן בֶּן שָׁלוֹשׁ בַּקָּרָאוִילָה הַקְּטַנָּה
וְזֶה מִיּוֹם הֻלֶּדֶת שֵׁשׁ
בַּקָּרָאוִילָה הַגְּדוֹלָה
(הָמוֹן שֵׁמוֹת יֵשׁ לַזָּרוּת)
בְּשַׁבָּת הוּא יַעֲלֶה לַתּוֹרָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הֶחָדָשׁ שֶׁלָּנוּ
וְהִיא תִּזְרֹק עָלָיו סֻכָּרִיּוֹת;
קְצָת חָזָק,
קְצָת בְּגַעְגּוּעַ.

קראווילה