פרוזה

אבֵרה

אבי ילאו

נע ונד בין בני אדם שלא הבחינו כלל בקיומו – כך נהג אברה בכל פעם שהמחשבות טרדו את מנוחתו. יצא מביתו ושוטט חסר מנוחה, חסר מילים שיכולות לעשות סדר במחשבות המתרוצצות מבולבלות, אכול רגשות אשם שאינו יודע להסביר לגמרי את פשרם. נע ונד, בחולות, בגבעות, בכבישים.
ושם אחד שחוזר ומהדהד – מיכאל. האח הגדול והאהוב.
מאז איבד אברה את מיכאל, האח שנפשו הייתה קשורה בנפשו, הוא לא ידע מנוח. ברגע שבית החולים בישר למשפחה שמיכאל איננו, התנפץ עולמו של אברה לרסיסים. הוא מיאן לקבל את הבשורה. מבחינת אברה, מיכאל לא מת. לא ייתכן שאחיו החכם, היפה והגדול כבר איננו.
הכאב לא מרפה, חייב למצוא מפלט, דרך התמודדות. הוא יוצא וחוזר מביתו. הרגליים לוקחות אותו החוצה והראש בוער פנימה. נע ונד, והכאב גדל בכל פעם עוד יותר. הוא מרגיש אחריות על אחיו. ועם האחריות מגיעה תחושת אשמה גדולה ועימה ההכרזה הפנימית כי מיכאל חייב לחזור והוא, אברה, האיש שעל כתפיו מוטלת המשימה. נע ונד עם אות קין שחרט לעצמו עמוק בתוך הנפש שחיפשה מרפא.
מרגע האובדן של מיכאל, אברה כמעט שאינו קיים. דבר אחד, בכל זאת, עמד לנגד עיניו – למצוא את אחיו. המציאות הנפשית של אברה הלכה והידרדרה בעיני הסובבים אותו. הם ניסו לסייע לו, אך אברה סגר את דלתות ליבו וסכר את שפתיו ולא אִפשר לשום דבר לחדור או לצאת מבעדן. כמו גינה שאיש אינו משקה, הלך אברה והתייבש. הוא צעק, הו כמה שצעק, אך את צעקתו של אברה לא יכלו אוזני הבריות לשמוע. בתוך תוכו התחולל מאבק איתנים בין הבשורה המרה לבין הצורך שלו למצוא תכלית לחייו, אך כלפי חוץ הוא הלך וקמל.
לא תמיד קמל. פעם היו העיניים והמחשבות אחרות – של ילד.
חמש שנים על אברה עברו באתיופיה. ובשישית לא ידע איך לפנות אל חבריו החדשים בישראל. על מיכאל עברו תשע באתיופיה, ועכשיו שניהם, יחד עם ההורים והאחים, בארץ חדשה, בשכונה ישנה. אולי הכי ישנה שיש – עתיקות אשקלון. זה בולט מכל עבר: עוני, בתים מתפוררים, שיכוני רכבת צפופים ורעועים, הזנחה ומצוקה שמכרסמות בעקביות את בדלי האופטימיות.
בשכונה שהמדינה שכחה והשאירה מאחור, יהיו תמיד כאלה הזוכרים את המקרים הרבים של אלה המתקשים לשאת את הסבל והכאב, שולחים יד בנפשם או גוועים לאיטם. מיכאל היה אחד מאותם שגוועו לאיטם. הנפש של אברה היא שאינה מסוגלת לשכוח. מאז הוא נע ונד, בלי כיוון, רק עם שברי מחשבות שאינן מרפות.
חלפו ימים, שבועות, חודשים, שנים, ואברה עדיין שבוי בתוך עצמו. נע ונד בין אנשים שמעולם לא הבחינו בקיומו. כעבור שלוש שנים מיוסרות החליט שהגיע הזמן לצאת ולא לחזור עד שימצא את אחיו האהוב. חדור מטרה הוא צועד ללא יעד, הרגליים מובילות לשומקום ולבסוף מגיעות אל גדר הגבול. אברה אינו מבחין בקיומו וחוצה אותו.
כעבור זמן קצר הוא נלכד ונכלא על ידי אנשי החמאס. אברה מנגיסטו, בן 33, כלוא איפשהו בעזה חמש שנים ושבעה חודשים, נע ונד רק בתוך ראשו שמחפש מעט שקט.
ואות הקין? איפה הוא?

שירה

השד העדתי

אלי בר־יהלום

אנפּסט משושה

כְּשֶׁאַתָּה, מָרוֹקָאִי, אָחִי, מִתְגָּאֶה בְּמוֹרֶשֶׁת הַסַּבָּא;
כְּשֶׁאַתָּה, תֵּימָנִי, בֶּן-אָבִי – סֵמֶל דַּעַת, מָסֹרֶת וּמִין,
אָנֹכִי הָרוּסִי, בֵּיצָתָהּ הַשְּׁבוּרָה שֶׁל הַ”ק֫וּרוֹצְ’קָה רְיָ֫אבָּה” (1),
אֶת רֹאשִׁי הַכָּבֵד, הַנָּבוֹךְ, בְּחוֹלוֹת אֶרֶץ כְּנַעַן מַטְמִין.

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה אוֹ רָצוֹן לְמִצּוּב פוֹטוֹגֵנִי.
אֵין עֵדָה לִי מִלְּבַד “כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל” – כָּךְ אִלְּפוּנִי הוֹרַי.
מָה לְאֶרֶץ הַמָּוֶת וְלִי? רַק הַיֵּקֶה, אָחִי, יַשִּׂיגֵנִי,
כִּי מֵת בּוּבֶּר וְהַיְנֶה נִקְבַּר וְנוֹתַר רַק הָ”אַ֫רְבַּיְט מַאכְט פְרַי”.

כָּל אֲבוֹת אֲבוֹתַי, מַאֲרָג טְרָגִיקוֹמִי שֶׁל שָׁ֫לוֹם-עֲלֵי֫כֶם,
מִמִּזְרַח-מִזְרָחָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה יָעִידוּ: אֲנִי – מִזְרָחִי.
עוֹד אֶזְכֹּר אֵיךְ סָפְרָה אֲגוֹרוֹת לְעֵת עֶרֶב אִמִּי לְפַת לֶחֶם,
אָז מֵאֵ֫יזוֹ מִין אֶ֫צְבַּע תִּמְצֹץ שֶׁאֲנִי פְּרִיבִילֵגִי, אָחִי?

אֵין לִי שׁוּם גַּאֲוַת יְחִידָה פְּרָט לְזוֹ שֶׁאִתְּךָ מְשֻׁתֶּפֶת:
רַק אִתְּךָ – אוֹ יַחְדָּו עִם בְּחִירָה, אוֹ יַחְדָּו חֲבֵרִים לַצָּרָה…
לֹא אֶבְנֶה לִי עָרֵי מִסְכֵּנוּת. לֹא אוֹסִיף מִסְּבִיבִי מַעֲטֶפֶת.
לֹא רוּסִי אָנֹכִי. לֹא רוּסִי…
…וּבְכָל-זֹאת – רוּסִי. כִּי שִׁירָה.

 

 

(1)  “תרנגולת נקודת-נוצות”, גיבורת סיפור-הילדים שעליו גדל כל תינוק דובר רוסית; הטילה ביצה מזהב טהור שנשברה ממכת זנבו של עכבר מזדמן.

שירה

סיגריה לבמבינו (תרגם: גלעד מאירי)

גאווין איוורט

הֵי, גּ’וֹ! סִיגַרְיָה! צ’וֹקוֹלָטֶה!
בֵּיצָה וְצִי’פְּס?
לֶאֱכֹל יֶס, לִשְׁתּוֹת יֶס?
וְרְמוֹנְט זֶה גּוּטֶה גּוּטֶה
נֶחְמָד מָאֹד
בַּחוּרָה צָרִיךְ? אִשָּׁה צָרִיךְ?

בָּרְחוֹבוֹת הַמְּזֹהָמִים שֶׁל עֲיָרוֹת חֲתִיכִיוֹת
יַלְדֵי הַשּׁוּק הַשָּׁחֹר מִתְחַנְחֵנִים לְחַיָּלִים –
מִתַּחַת לִתְמוּנוֹת שֶׁל הַבְּתוּלָה הַקְּדוֹשָׁה
זוֹנוֹת מַגִּישׁוֹת אֶת עַצְמָן עֲבוּר קֻפְסְאוֹת לוּף
וּבוֹ בַּזְּמַן בְּקֶרֶב הָאֻכְלוּסִיָּה הַמֻּרְעֶבֶת
כְּמָרִים מְרֻשָׁעִים וּשְׁמֵנִים מְהַדְסִים
חֲסוּדִים כְּמוֹ גֶּנְגְסְטֶרִים מְצוּיִים.
הַקָּתוֹלִיּוּת, הַשּׁוּק הַשָּׁחֹר שֶׁל הַנְּשָׁמָה,
מַחֲזִיקָה מְדִינָה אֻמְלָלָה בַּבֵּיצִים,
אֶרֶץ מֻשְׁחֶתֶת, בְּנֵי מְלוּכָה מָשְׁחָתִים,
שָׁמֶיהָ הַכֵּהִים מְדַנְדֵּנִים שְׁמוּטִים
מֵעַל מָבוֹךְ יְמֵי-בֵּינַיְמִי מְלֻכְלָך.

כָּל הַתַּרְבּוּת הַאֵירוֹפֵּאִית הַטּוֹבָה הָלְכָה,
חֲמַרְמֹרֶת הַאָנִינוּת שֶׁל קָפֶּלוֹת צַעֲקַנִיוֹת,
כְּרוּבִים שְׁמֵנִים וּמַדוֹנוֹת נְפוּחוֹת כַּעֲנָנִים,
מוּסִיקָה רַגְשָׁנִית מִתְקַרְבֶּנֶת מְיוּחֶמֶת דּוֹפֶקֶת –
הוֹ, מֵאוֹת עַל מֵאוֹת וְלֹא נִשְׁאַר מָה לְהַרְאוֹת!
יְפִי הַנְּעָרוֹת וְהַיְּלָדִים מַפְצִיעַ
מִבַּעַד לַסְּחָבוֹת, הַחֶבְרוּתִיוּת שֶׁלָּהֶם,
הַנֶּחְמָדוּת הַקְּלִּילָה שֶׁל הַלָּטִינִים,
נֶעְדָּרִים אֶת הַנֻּקְשׁוֹּת שֶׁל הַצָּרְפָתִים,
הַבְּרוּטָלִיּוֹת הַיְּהִירָה שֶׁל הַגֶּרְמָנִים,
רְאוּיִים לְמוֹרֶשֶׁת טוֹבָה מִזּוֹ.

נאפולי, 31 במאי 1944

שחור לבן