הרמזור לא התחלף וזה נראה היה לה כבר מוגזם. החום היה בלתי נסבל, כמו תמיד בתחילת תמוז. השיער שלה, שהיא מתעקשת לגדל מתחת לפאה, היה ספוג זיעה. היא הרגישה איך שערות הפלסטיק של הפאה נדבקות לה ללחיים הסמוקות. אולי אם היא היתה עם הפאה של שבת זה לא היה כל כך מפריע לה כי היא יותר איכותית ועשויה משערות אמיתיות, של הודיות. אבל עם הפאה של שבת היא הולכת רק בשבתות וחגים. לפעמים גם בראש חודש, אם היא זוכרת, ובחתונות.

אבל היום זה סתם יום חם. גרביי הניילון שלה מתגלגלות מתחת לברך ובטח ישאירו שם סימן של לחץ. גם היא בלחץ. הצפצוף של העיוורים מתחיל לפעול והיא חוצה את הגבול בין בני ברק ורמת גן. אמנם זה רק מעבר חציה אבל בשבילה זה גשר. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן שמבלבל לה את העיניים. בגלל זה היא עכשיו בדרך לאם.אר.איי. פעם שלישית בשנה האחרונה. האופטומטריסט אמר שזה לא עניין של משקפיים. הרופא אמר שהוא לא מבין ואליעזר ביקש ממנה שתיקח את זה ברצינות, שהוא דואג לה. למה השחור לבן הזה עושה לה סחרחורות. אז היא עשתה בדיוק מה שהוא ביקש. תמיד היא עושה מה שהוא מבקש, ככה היא ‘אישה טובה שעושה רצון בעלה’. בדרך כלל היא עושה לו את הרצון והוא, כדרך הגברים, חושב שהוא סיבת הסיבוב כולו. הוא מרוצה, מאושר, מצחיק אותה כשהוא עוזר לה לבשל לשבת ומרעיף עליה אהבה שלא רואים הרבה בשכונות שלהם. כשהיא עוברת את הגבול היא גם מתרחקת קצת ממנו. כדי לנשום בנחת ולא לחשוב על כל ההשלכות. כל כך חם לה שהיא מושכת את החולצה מהחצאית. ככה נכנס מעט אוויר גם מלמטה. בבני ברק היו כולם יכולים לראות את הקימוטים בלמטה של החולצה שהיתה תחובה עמוק בחצאית. ברמת גן, היא סתם אישה חרדית. אין לה גוף אין לה בגדים, אין לה צבעים. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן.

מכון הרנטגן ממוקם בתוך מגרש חנייה ליד מוסכים וחנויות של קבלנים. השלט דהוי והכניסה מלוכלכת. יש אנשים שגורלם נחרץ במקום הזה, למה אין יותר כבוד לגורל?

לפחות המזגן עובד. היא נשענת על הקיר, לוקחת מידעון על טיפול פליאטיבי ביתי לחולים סופניים ומשתמשת בו כמניפה להשיב קצת רוח על פניה המיוזעות. כמובן, כל הכיסאות תפוסים, כרגיל. מזל שנשארה לה חתיכת קיר להישען עליה. היא ניגשת לפקידה שלועסת מסטיק בקולניות. ממש הסטיגמה של עצמה.

“שלום. יש לי תור ב11.40”.

“כרטיס מגנטי”.

היא מוציאה את הכרטיס המגנטי של קופת חולים ומעבירה לפקידה.

“אהובה?”

“כן, זאת אני”.

“תיגשי למכונה בכניסה אני מוציאה לך מספר. לחייב את הכרטיס ב24 ₪?”

“כן, תודה לך. יום טוב”.

אף שישים וארבע היה המספר שלה. היא נשענת על הפינה שלה בקיר ומתבוננת באנשים. אולי היה מצופה ממנה, או מהתדמית שלה, שתמלמל תהילים בעודה מחכה, אבל היא דווקא נהנתה מהשקט ומהנוף. זה היה הנוף האהוב עליה, נוף אנושי. היא לא עברה במבטה אחד אחד על הממתינים לתורם. היא נעצה עיניים בנערה אחת שבהתה בה בחזרה. היא היתה כל כך רזה שלאובי התחשק להכין לה צוהריים. היתה לה ערמת שיער מרשימה, שחורה ברובה וורודה בקצוות. היא לבשה גופייה עם כתפיות דקיקות שהיה מודפס עליו צמח כלשהו. מה שהפתיעה אותה היו מכנסיים גדולות מכפי מידתה הגרומה ונעליים כבדות, כמו צבאיות. בתוך האוזניים היו נעוצות אוזניות לבנות קטנות שלא היו מחוברות לכלום. עיניה החומות הגדולות בהו בה בחזרה. אובי חייכה אליה אבל הנערה לא חייכה בחזרה. מערכת התורים הכריזה שאף שישים ושניים צריך להיכנס. הנערה קמה ונכנסה לבדיקה. אובי התיישבה במקומה ומתחה את הרגליים. בגיל חמישים ושלוש היא היתה צריכה לנוח יותר ממה שרצתה להודות. היא רצתה שיהיו לה יותר רגעים כאלה שבהם היא יושבת ומחכה ויודעת למה. בבית היא לא נחה אם לא היה התירוץ של הקפה. בעבודה, לשבת עם מורות קולגות זה היה חלק מהעבודה. בשבת היא נחה כי זו היתה המצווה. אבל היא לא חצתה את הגבול בראש אל עבר הסקרנות שלה. לשם כך היא היתה צריכה לחצות את הגשר ההוא.

אם היו לה אוזניות קטנות כאלה, שלא מחוברות לשום דבר אולי היא היתה מצליחה לשמוע. לשמוע את הקולות בתוכה שלוחשים לה בשקט שזה כבר לא רלוונטי שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן. שאפילו לא אחד מששת ילדיה מצליח לענות להגדרה של להיות מוצלח. את הלב שלה הם ממיסים עם התמימות שלהם, שמובילה אותם לשאול שאלות והם מאתגרים אותה עם הסקרנות שלהם שדורשת מהסביבה לתת תשובות. את ריבון העולם הם עובדים בשמחה זה רק שהם עצמאיים מדי. הולכים בתלם ובודקים את הגבול.

המערכת קראה למספר הבא והיא ראתה את הנערה יוצאת מחדר הבדיקות. “לחכות כאן?” . הטכנאי הנהן וכבר סגר אחריו את הדלת עם הנבדק הבא. הנערה התקרבה אל הכיסא שהיה שלה וראתה פתאום את אובי. “אני ישבתי כאן קודם”. “נכון” אובי ענתה לה ולא קמה. זאת היתה הרגשה נעימה. הנערה התיישבה לידה. “לא משנה” היא הפטירה.

“מה יש לך?” אובי שאלה. בחיים היא לא התנסחה ככה, חופשי. הנערה הרימה את הראש והסתכלה עליה בפליאה “כנראה גידול. מחכה לתשובה. מה לך?” אובי לא ריחמה עליה. היא לא הבינה לאן הלך חוש החסד שלה “אולי גם. יש לי משהו גבולי, כנראה. עוד מעט תורי ואז אני אדע”. הנערה הרימה את גבותיה ושמה את האוזניות בתוך האוזניים. אובי שמעה את המוזיקה האלקטרונית בוקעת משם. היא המשיכה להסתכל עליה בלי בושה. הנערה הוציאה אוזניה אחת “בר קוראים לי. איך לך?”. “אובי” היא ענתה. “אף שישים וארבע” המערכת קראה לה והיא קמה. הקודם יצא והיא נכנסה. מבטא רוסי אמר לה “להוריד תכשיטים, פאה, סיכות ושעון ולשכב עם הראש על כרית קטנה”. אובי תהתה אם תפגוש היום את כל הסטיגמות האפשריות. היא הורידה הכל ולא התביישה להוריד את הפאה. מה קרה לה? בפעמים הקודמות היא השפילה מבט. עכשיו היא שכבה על המיטה הקשה ונהנתה להרגיש את הצמה הארוכה משוחררת. היא הסתכלה על כל הצלבים שהמבטא הרוסי אמר לה ונשמה לאט. לא היה לה נוח אבל היא היתה במנוחה, זה היה לה מוזר. “סיימנו. כדאי שתחכי לתוצאות”. היא התרוממה מהר מדי והיתה לה סחרחורת. הטכנאי החזיק אותה “גברת, לאט לאט”. היא קצת נרתעה כשנגע בה גבר זר, אבל היא היתה צריכה משענת והוא החזיק אותה וזה היה לה נעים. “תודה. כנראה קמתי מהר מדי” היא אספה את השיער הארוך מדי שלה וסידרה את הפאה מעליו. “תחכי בחוץ לתוצאות”. היא יצאה ואור הפלורסנטים של חדר ההמתנה סינוור אותה. בר הרימה את העיניים וסימנה לה לשבת לידה. “מה יש לך?” היא שאלה. אובי חייכה אליה בחום “תודה”. בר חייכה בחזרה ואמרה “סבבה”.

היא הוציאה מהתיק שלה בקבוק קטן עם מיץ תפוחים ושתתה. החום והסחרחורת בחדר הבדיקה עייפו אותה. היא ידעה שהיא צריכה לחכות אבל רצתה להיות במקום אחר, שהיא לא מכירה. פתאום היא הרגישה יד דופקת לה על הכתף. היא קפצה וראתה שבר מושיטה לה אוזניה אחת. “רוצה?” היא שאלה. אובי חייכה. מאיפה באה הבר הזאת, היא עזרה לה לשים את האוזנייה בתוך האוזן. גיטרות, תופים ופסנתר פוצצו אותה ומילאו אותה לחלוטין. היה שם זמר שדיבר לה לנשמה והיא לא ידעה שהנשמה שלה דוברת אנגלית בכלל. היא הרגישה איזו שמחה שמהולה בייאוש וזה היה בדיוק הקוקטייל שהיא היתה צריכה, עצמה את העיניים והרגישה את הלב פועם באותו הקצב, הזר. זהו זה. זה היה המקום שאליו היא רצתה ללכת. היא הרגישה טוב ושמחה שכשנגמר השיר התחיל עוד אחד מיד אחרי זה, בקצב שונה ועוצמה זהה. “רובינשטיין. אהובה רובינשטיין” נכנס לעולם שלה קולות מהעולם האחר, המציאותי. היא פקחה את העיניים וראתה את בר מחייכת. “איך הם טובים, נכון?”. אובי חייכה אליה “תודה”. “בר זהבי” הפקידה קראה. שתיהן קמו וניגשו אל הפקידה. “רובינשטיין?” היא שאלה והרימה את העיניים. אובי הנהנה. “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”. אובי הודתה ולקחה את הדיסק ואת הפיענוח. “זהבי?” היא שמעה את הפקידה. בר הנהנה “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”.

היא אספה את עצמה ואת הדברים שלה ויצאה. בחוץ בר שאלה אותה “מה זה אומר גבולי?”. אובי הסתכלה על הכביש הסואן אותו היא צריכה לחצות כדי לחזור. “האמת שאני לא באמת יודעת. נראה לי שזה אומר שהכל פתוח וזה מוצא חן בעיני”. בר הרימה את היד לשלום, אובי נתנה לה כיף והלכה למעבר החצייה. מאוד חם היה בחוץ וגבולות החלו להינמס.

לכאורה, התערוכה החדשה של פסי קומר בבית הנסן, “אבולוציה של מבנה”, עוסקת בשאלות פנים-אמנותיות טהורות – צורות, מבנים ויחסים ביניהם. אין בה דמויות, ארמזים ספציפיים, ציטוטים או רפרנסים מובהקים; אף על פי כן, ההצבה שלה מאפשרת לנסח באמצעותה כמה מחשבות ישראליות על ילידיוּת, מקומיוּת והמקום שתכנון תופס בתוך הכינון של אלה.

התערוכה של קומר (אוצרת: הגר רבן) ממשיכה לפתח תמות מהשפה האמנותית הקיימת שלה ומציגה מספר עבודות: במרכזית שבהן  משטח עץ בלזה דק שגודלו 10*10 סנטימטרים, ועליו צצים – שוב, במשטחי עץ דקים – קירות קטנים, תקרות ורצפות. קומר מחברת קיר לתקרה ותקרה לרצפה, וגורמת לדגם הגולמי להיראות כאילו הוא צמח המסתעף אל עבר האור.

הדגמים של קומר הם מערכת ‘פתוחת-קצה’: כמה מן המשטחים היא מחברת למשטחים נוספים ואת חלקם מותירה בודדים בחלל, כשהיא כמעט ולא מתפתה למתוח כל עבודה מעבר לשתיים-שלוש מרצפות סטנדרטיות. לאחר כמה צלעות – קיר או תקרה – היא מניחה ועוברת לדגם הבא. העבודה הזו פזורה בין כל חללי הגלריה, על הרצפה, הקירות והקמרונות: המוני דגמים קטנים שמציפים את החלל ומוארים בדרמטיות.

צילומים: נעמה מוקדי

בין הדגמים הקטנים מוצגות על מסכים מספר עבודות וידיאו. במרכזית שבהן, הולך ונבנה בשפה דומה חלל מגורים בגודל אדם, שתי האחרות קטנות יותר: האחת מראה התפתחות של מבנה כזה מקווי התכנון הראשוניים והשנייה מציגה לופ של חמישה דגמי ‘חורבות’,  גרסת החורבה של הדגם של קומר – קיר ותקרה קרועים.

לו התערוכה של קומר הייתה מוצבת בחלל גלריה מודרני קלאסי הדגמים הקטנים של הקיר והרצפה היו מהדהדים את קירות ותקרת הבטון הישרים והאנכיים; המודלים היו נתפסים כמין שיבוט או המשך של הקירות, ניצנים שיוצאים מענפים. הנוכחות של הדגמים בכל חללי הגלריה הייתה יכולה להופיע כמין גידול, המאיים להשתלט על חלל הגלריה.

אבל התערוכה של קומר מוצבת בחלל התחתון של בית הנסן, חלל התצוגה דמוי המערה של ‘מעמותה’ מבית קבוצת האמנים הירושלמית ‘סלה-מנקה’. זוהי הקומה התחתונה של בית החולים למצורעים שהפך למרכז אמנותי, חלל קמרונות נמוך בנוי אבן ומרוצף במחוספס. זוהי גלריה מלאת אופי שאינה נכנעת בקלות, בטח לא לאדריכלות מודרנית.

הצורניות המודרנית שקומר מלהטטת בה מולידה קיר מרצפה וקורה מעמוד, מתחילה להסס כשהיא נתקלת בקשתות האבן ובמשקופים הרחבים; ההנחה על האבן נעשית ארעית יותר, הרמטית פחות. חלק ממשטחי העץ מתחילים להיראות כמו טיוטה, כמו הנחה לא סופית, ואחדים עומדים בסכנת דריכה מרגלי מבקרים לא זהירים.

לעתים רושמים הדגמים של קומר  ניצחון על האבנים מן המאה ה-19: באחד המקומות היא מרשה לעצמה לפתח את הדגם הבסיסי לגודל של כמטר רבוע, ומהצטברות הדגמים נוצרת צללית של עיר. קו רקיע אורבני מבליח על רצפת האבן של הגלריה, חותם בו תקופה אחרת. הרגע הזה מיידע אותנו שקומר מודעת לפוטנציאל האורבני של האדריכלות המודרנית שהיא עוסקת בה, וכשהיא מוותרת עליו הדבר נעשה בכוונה תחילה.

העבודה האורבנית אינה היחידה שבהצבה שלה נשמע הקליק הנכון. סמוך לעבודה הזו נמצא בור מים ישן מחייו הקודמים של בית הנסן, מכוסה בפרספקס שקוף: קומר מניחה בתחתית הבור, כמטר מתחת לפרספקס, מצע חול בו מוטבעים עוד מספר דגמים שלה, מהדהדים את העיר העולה מן החולות. ‘בתים מן החול’ (1994) הוא שם ספרה של ניצה מצגר-סמוק, שפתח תהליך שהסתיים בהכרזת ‘העיר הלבנה’ בתל-אביב. כעת כבר קשה שלא לחוש שהדיון כאן אינו רק צורני, מורפולוגי וחומרי, אלא עוסק בשאלות הבסיס של אדריכלות ישראלית – מקומיות וילידיות.

על מנת לתת לדיון המקומי להופיע במלואו בתערוכה יש להוסיף לתבשיל מעט מהרטוריקה המלווה את האדריכלות של מוזיאון ישראל. גם מוזיאון ישראל, כדגמיה של קומר, מספר סיפור של אדריכלות מודולורית פתוחת-קצה: ריבוע המתחבר לריבוע, קיר שמייצר תקרה. גם מוזיאון ישראל, כדגמיה של קומר, הם ניסיון להציב עבודה עכשווית על רקע חלל מאתגר: ניסיון לספר את הסיפור הישראלי כמודרני – אבל בנוף מלא נוכחות.

תכנונו של מוזיאון ישראל היה, יותר מכל, אתגר של ניסוח חומרי לפרדוקס של הגירת ילידים, של שיבה אחרי אלפיים שנה. בספרו ‘הפרויקט הישראלי’ כתב אודותיו צבי אפרת: “…מרבים לומר עליו שהוא ‘מתאים לסביבה’ או ‘משתלב היטב בנוף’. אלה אינן התרשמויות-אגב אסתטיות המצביעות על היטמעות מוצלחת במרקם טבעי, אלא משאלות-לב המושלכות על המוזיאון הלאומי ומפטמות אותו בערכים קיבוציים שרדניים של הסתגלות, היאחזות, גמישות, סובלנות וצמיחה”. אפרת, שתכנן (שלא לומר התעקש לתכנן) את הרחבת המוזיאון, מדייק כאן את תפקידה הצורני של ארכיטקטורה בניסוח מקומיות וכיצד משליכים על החומר יותר משהוא מסוגל לשאת.

אם אנו תופסים את דגמיה של קומר כבבואה למוזיאון ישראל, אם אנו תופסים את הפרויקט המודרני שלה כייצוג של התכנון הישראלי טרום-מדינה ומעט לאחר הקמתה – התיישבותם או ארעיותם של הדגמים בחלל הגלריה אינם אלא מבחן בתנאי מעבדה לסיפור הציוני כולו: הדגמים הקלים וחסרי העוגן הם יישוב ועוד יישוב, מנסים למלא את כל חללי הגלריה ברמות שונות של הצלחה. העבודה שבבור המים מציצה אל הרגע שבו הפרויקט עוד היה אפשרי: על מצע חול, בתוך מיקרוסקופ של פרספקס, בחלל מוגדר. נדמה שהיציאה אל חללי הגלריה, מדן ועד אילת, דורשת התכתבות משמעותית יותר עם הקיים כדי להותיר חותם בארץ הזאת. לחלופין, אפשר לבחור במשמעות שאינה מתוך הקרקע, משמעות כמו זו של הדגם האורבני המטיל צלליתו ומאיים לפרוץ מתוך מרצפות האבן.

בקריאה הזו עבודות הווידיאו בתערוכה של קומר הן המהלכים שברקע אתגר התכנון הציוני. הווידיאו הקטן המציג את התפתחות הדגם באנימציית סטופ-מושן הוא ייצוג של העיסוק הישראלי הבלתי-נגמר בתכנון, כפי שהתבטא ברצון לבנות את הארץ כולה בהנפה אחת, באופן תיאורטי, בדגם אחד גדול. מנגד מוצב הווידיאו של החורבות, המתכתבות היטב עם האדריכלות הקדם-מודרנית של בית הנסן: הן ‘המצב הקיים’, הארץ שהייתה כאן בטרם הפרויקט הציוני ואף טרם תלמידי הגר”א ועליות קדומות נוספות. בקריאה הזו הצלחתו וכשלונו של הפרויקט התכנוני הישראלי, כמו הדגמים של קומר, תלויה בהתייחסותו אל הקיים – אל הכפר הערבי, הטרסות, שיחי הצבר.

אבל אולי הקריאה הזו קלה מדי. הרי בית הנסן לא קיים כאן זמן רב, והוא אף לא בית ערבי. קונרד שיק ותיאודור זנדל – אדריכלים גרמנים האחראים גם על הארכיטקטורה של שערי צדק הישן, בית הספר למל או בית החולים הגרמני ברחוב הנביאים – תכננו אותו בסוף המאה ה-19.

בקריאה הראשונית שהצעתי, האנלוגיה היא בין הצבת היצירות בגלריה ובין הצבת היישובים באדמת הארץ, והקריאה הזו יוצאת מנקודת הנחה שהגלריה מייצגת את הילידי; אבל כפי שאנו מבינים עכשיו הגלריה אינה כזו. בית הנסן והאבנים שלו אינם ‘הקרקע הארצישראלית’ אלא יצירה שהונחה על הקרקע הזו, גם אם הונחה טוב. לא רק הדגמים של קומר הם יצירות עכשוויות על חלל הגלריה: הגלריה עצמה היא עבודה עכשווית.

בית הנסן מלמד שאולי לא צריך להיות כאן מאז ומתמיד כדי להיות מקומי. לא צריך בהכרח להתכתב עם הניסיונות הקודמים לדבר עם הארץ; מה שצריך לעשות הוא לדבר עם הארץ עצמה. רוצה לומר: מוזיאון ישראל הוא ניסיון מוצלח לניסוח שפה מקומית לא כיוון שהוא מתכתב עם הכפר הערבי, אלא כי הוא מתכתב עם מה שהכפר הערבי התכתב איתו: לא כיוון שהוא מנסה להיות היליד, אלא הודות לכך שהוא לומד מהיליד את שפת הארץ. כך גם בית הנסן, עד לרמה שהוא משכנע אותנו שהוא הוא המקומי. וגם אצל קומר, ההצבות המוצלחות יותר קשורות לתאורה (צללית העיר) או לקרקע (חול): המיקוד באקלים או בחומר מקומי עוזר להבדיל עיקר וטפל, ארץ ודימוי של ארץ.

קומר מייחדת חלל שלם לעבודת הווידיאו המרכזית שלה, שבה, כאמור, נבנה מודל של קירות ותקרות בגודל כמעט אנושי, כמידות של בית. את המודל הלבן צובע צוות שלם בשחור, מבליע אותו ברקע הקירות הכהים מסביב. ברגע שהוא מתמזג כל כולו בחלל מים מתחילים לזלוג על המודל: הגשם בא ושוטף את הצבע, כאותו עבד המוזג כוס לרבו ורבו שופך את הקיתון על פניו. המודל הלבן (שהוא גם רמז לקוביות לבנות מודרניות) עלול להתפתות להשיג שחורוּת, מקומיות, בצביעה חיצונית, בחיפוי אבן נסורה מבית לחם. קומר מזכירה לנו שאת הניסיון להעמיד פנים מקומיות, הניסיון לצבוע את הפנים בשחור – הארץ תשטוף.

נע ונד בין בני אדם שלא הבחינו כלל בקיומו – כך נהג אברה בכל פעם שהמחשבות טרדו את מנוחתו. יצא מביתו ושוטט חסר מנוחה, חסר מילים שיכולות לעשות סדר במחשבות המתרוצצות מבולבלות, אכול רגשות אשם שאינו יודע להסביר לגמרי את פשרם. נע ונד, בחולות, בגבעות, בכבישים.
ושם אחד שחוזר ומהדהד – מיכאל. האח הגדול והאהוב.
מאז איבד אברה את מיכאל, האח שנפשו הייתה קשורה בנפשו, הוא לא ידע מנוח. ברגע שבית החולים בישר למשפחה שמיכאל איננו, התנפץ עולמו של אברה לרסיסים. הוא מיאן לקבל את הבשורה. מבחינת אברה, מיכאל לא מת. לא ייתכן שאחיו החכם, היפה והגדול כבר איננו.
הכאב לא מרפה, חייב למצוא מפלט, דרך התמודדות. הוא יוצא וחוזר מביתו. הרגליים לוקחות אותו החוצה והראש בוער פנימה. נע ונד, והכאב גדל בכל פעם עוד יותר. הוא מרגיש אחריות על אחיו. ועם האחריות מגיעה תחושת אשמה גדולה ועימה ההכרזה הפנימית כי מיכאל חייב לחזור והוא, אברה, האיש שעל כתפיו מוטלת המשימה. נע ונד עם אות קין שחרט לעצמו עמוק בתוך הנפש שחיפשה מרפא.
מרגע האובדן של מיכאל, אברה כמעט שאינו קיים. דבר אחד, בכל זאת, עמד לנגד עיניו – למצוא את אחיו. המציאות הנפשית של אברה הלכה והידרדרה בעיני הסובבים אותו. הם ניסו לסייע לו, אך אברה סגר את דלתות ליבו וסכר את שפתיו ולא אִפשר לשום דבר לחדור או לצאת מבעדן. כמו גינה שאיש אינו משקה, הלך אברה והתייבש. הוא צעק, הו כמה שצעק, אך את צעקתו של אברה לא יכלו אוזני הבריות לשמוע. בתוך תוכו התחולל מאבק איתנים בין הבשורה המרה לבין הצורך שלו למצוא תכלית לחייו, אך כלפי חוץ הוא הלך וקמל.
לא תמיד קמל. פעם היו העיניים והמחשבות אחרות – של ילד.
חמש שנים על אברה עברו באתיופיה. ובשישית לא ידע איך לפנות אל חבריו החדשים בישראל. על מיכאל עברו תשע באתיופיה, ועכשיו שניהם, יחד עם ההורים והאחים, בארץ חדשה, בשכונה ישנה. אולי הכי ישנה שיש – עתיקות אשקלון. זה בולט מכל עבר: עוני, בתים מתפוררים, שיכוני רכבת צפופים ורעועים, הזנחה ומצוקה שמכרסמות בעקביות את בדלי האופטימיות.
בשכונה שהמדינה שכחה והשאירה מאחור, יהיו תמיד כאלה הזוכרים את המקרים הרבים של אלה המתקשים לשאת את הסבל והכאב, שולחים יד בנפשם או גוועים לאיטם. מיכאל היה אחד מאותם שגוועו לאיטם. הנפש של אברה היא שאינה מסוגלת לשכוח. מאז הוא נע ונד, בלי כיוון, רק עם שברי מחשבות שאינן מרפות.
חלפו ימים, שבועות, חודשים, שנים, ואברה עדיין שבוי בתוך עצמו. נע ונד בין אנשים שמעולם לא הבחינו בקיומו. כעבור שלוש שנים מיוסרות החליט שהגיע הזמן לצאת ולא לחזור עד שימצא את אחיו האהוב. חדור מטרה הוא צועד ללא יעד, הרגליים מובילות לשומקום ולבסוף מגיעות אל גדר הגבול. אברה אינו מבחין בקיומו וחוצה אותו.
כעבור זמן קצר הוא נלכד ונכלא על ידי אנשי החמאס. אברה מנגיסטו, בן 33, כלוא איפשהו בעזה חמש שנים ושבעה חודשים, נע ונד רק בתוך ראשו שמחפש מעט שקט.
ואות הקין? איפה הוא?