שירה

מסכת

דוד אלפנביין

1.

אֱלוֹהַי
נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה
ואֲַניִ
נִמְלַטְתִּי אִתָּהּ לְפִנּוֹת חֲשׁוּכוֹת
הִתְעַלּמְַתִּי מִזעֲַּקוֹתֶיהָ
לִחְלַחְתִּיהָ בְּדִמְעוֹתַי לִכְלַכְתִּיהָ
גְּנֵבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אֹשֶׁר
אַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי
לְהָצִיץ בְּחֹרֶיהָ לְנַגֵּב דִּמְעוֹתֶיהָ לְנַעֵר
אֶת האָָבקָ
לחְַיךְֵּ
וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי
2
כשְֵּׁם שֶׁעֲזרְַתַּניִ
להְַחְליִט
לֶאֱזֹר אֶת הָאֹמֶץ
לפִתְּחַֹ אֶת הַסּפֵרֶ
ולְאֹ לסְִגרֹּ
בְּכָל דָּקּה
עַל הַקָּפֶה שֶׁבֵּינְתַיִם
וְאֵינְסוֹף הַנִּסְיוֹנוֹת
מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ
כןֵּ תעַּזַ רְֵניִ
לְהַזִּיל שׁוּב אֶת דִּמְעוֹת הַדַּף הָרִאשׁוֹן

והְָאַחֲרוֹן
לִצְלֹחַ סְפָרִים אֲחֵרִים
לִצְללֹ לְעָמְקָם
להְִלּחֵָם גםַּ דַרְּכםָּ
בְּמוֹחִי הַמְּשׁוֹטֵט
בִּכְלוּב הַצִּפּוֹרִים הַמְּעוֹפֵף בּוֹ
וְלַעֲלוֹת מִן הַסֵּפֶר
וּלסְַימְָּם

שירה

אני את שלי אמרתי

יוסף לרר

עַל מִטָּה מֻצַּעַת
זוֹרֵק חָמְרֵי גֶּלֶם
מוֹדֵד אֶת הַמֶּרְחָק
בֵּין הַמִּלִּים
לַחֶדֶר הַמְּבֻלְגָּן מִסְּבִיבִי
קוֹשֵׁר אוֹתָן בְּחוּטֵי הַבַּרְזֶל.

דַּוְקָא סִדַּרְתִּי אֶת הַחֶדֶר
אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב אֲבָל
מַשֶּׁהוּ נִשְׁאַר בָּאֲוִיר
פָּרוּעַ וְכוֹעֵס.

בְּסָלוֹן בֵּיתִי אֲנִי צוֹעֵק
חֲמָמָה לְגִדּוּל אֲנָשִׁים
רֵיקִים מִמְּהוּמָה וְזַעַם
מְשׁוֹרְרִים
יָזוּעוּ בִּמְקוֹמָם
יִתְעַנְּגוּ עַל רֵיחַ הַמִּלָּה
וְלֹא יָזוּזוּ
עַד שֶׁתָּבוֹא הָאַהֲבָה
שֶׁיָּבוֹא הַמָּוֶת
תָּבוֹא הַיְּשׁוּעָה.

הִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד עַל
סַפְסָל בְּמֶרְכַּז בֵּית הַמִּדְרָשׁ
וּבְפָנִים שְׁלֵווֹת קוֹרֵא שִׁירִים
סְטֶנְדֶּרִים עָפִים עָלַי מִכָּל הַכִּוּוּנִים
וְרֹאשִׁי מְנֻפָּץ נִשְׁפָּךְ לְכָל עֵבֶר
וְכֻלָּם אוֹסְפִים אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַצֶּדֶק
מִתּוֹךְ לִבִּי אֶל תּוֹךְ לִבָּם
שֶׁיִּקְּחוּ הַכֹּל, שֶׁיִּקְּחוּ
לְהֵיכָן שֶׁלְּאֵיפֹה שֶׁהֵם רוֹצִים
הִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁיּוֹדוּ לִי
אֲנִי אֶת שֶׁלִּי אָמַרְתִּי.

תורה