בעודו יושב בסטודיו העלוב של הצייר טיטורלי, הבחין הפרוקוריסטן יוסף ק’ – גיבור הרומן “המשפט” מאת פרנץ קפקא – בדיוקן גדול של שופט שהונח על כן הציור וטרם נגמרה מלאכתו.
דמות אחת שבאמצע התמונה, מתרוממת מאחורי מסעד הגב של כס המשפט, טיבה לא היה ברור לו והוא שאל את הצייר לפשרה. היא צריכה עוד עיבוד מעט, השיב הצייר, ונטל עיפרון של פסטל מעל גבי דלפק ושרטט בו מעט בשולי הדמות, אך בלי שזו נעשתה מתוך כך ברורה יותר בעיניו של ק’.
“דמות הצדק היא”, אמר הצייר לבסוף. “עתה אני כבר מכיר אותה”, אמר ק’, “כאן הנה הקישור על עיניה והנה המאזנים. אולם – האין כנפיים לעקביה והאין היא בעצם מרוצתה?”
“כן”, אמר הצייר, “מוכרח הייתי לציירה כך, לפי ההזמנה, ובעצם הדבר היא דמות הצדק ואלת הניצחון ביחד”.
“אין זה צירוף טוב”, אמר ק’ בבת צחוק, “הצדק צריך שיהא נוח ועומד פן יתנודדו המאזניים ואי אפשר יהיה להוציא משפט צדק”. “בדבר הזה הריני עושה רצונו של המזמין”, אמר הצייר. “כן, כמובן”, אמר ק’, שלא היה בדעתו לפגוע בשום איש בהערתו. “מר צייר את הדמות כאשר היא עומדת באמת על כס המשפט”.
“לא”, אמר הצייר, “לא ראיתי מעולם לא את הדמות ולא את הכסא. כל זה בדוי מן הדמיון, אבל ניתנו לי הוראות מה ומה עלי לצייר”. “כיצד?”, שאל ק’, ובכוונת מכוון העמיד פנים כאילו לא ירד לסוף דעתו של הצייר, “הלא שופט הוא זה היושב על הכסא?”
“כן”, אמר הצייר, “אך אין זה מן השופטים העליונים ומעולם לא ישב על כסא רם כזה”.
“ובכל זאת רצה כי יציירוהו בדמות כה חגיגית? הריהו יושב כאן כאב בית דין”.
“אכן, חומדי הבלים הם, האדונים הללו”, אמר הצייר. “אבל ניתנה להם רשות להיות מצויירים באופן כזה”.
כשקראתי לראשונה את השורות הללו נעתקו המילים מפי. האם פרנץ אנשיל קפקא, יהודי של פראג, ידע מתוך היכרותו העמוקה לנבא את תולדות עמו בעוד 100 שנים? או שמא שופטי בית המשפט העליון שבירושלים וחוש ההומור המפורסם שלהם בחרו לעקוץ את עצמם באירוניה דקה? חידה אקטואלית, שדוחקת את עצמה לכותרות מדי פרישת נשיא בית המשפט העליון, מצאה לה פתרון מקורי בין דפיו המצהיבים של רומן עתיק. תחושה רגעית של התגלות.
לא מעט עיתונאים צללו במהלך השנים אל הנוהג הוותיק של בית המשפט העליון להפיק דיוקן מעשה ידי אמן לכל נשיא בית משפט פורש, שייתלה לאחר מכן על הקיר במסדרונות בית המשפט. בשנת 2006, עם פרישתו של נשיא העליון אהרון ברק, שלחו שני פעילים נמרצים מחברון – נעם פדרמן ואיתמר בן גביר – מכתב למנהל בתי המשפט דאז שקובל על העלות הגבוהה של ההפקה. “נראה לי על פניו”, טען פדרמן, “כי בימים בהם לאזרחים רבים אין כסף לקנות במכולת, הזמנת פורטרט בעלות כה גבוהה איננה מעשה ראוי, ולכן אך ראוי הוא כי הנהלת בתי המשפט תסתפק בדיוקן במחיר צנוע יותר”.
העלות הגבוהה עליה דיבר פדרמן היא לא פחות מ-31,445 שקלים ששילמה הנהלת בתי המשפט לצייר ארם גרשוני, עבור דיוקן בו נראה השופט ברק כשראשו מוטה על צידו, נשען על ידו הימנית, ומבטו מכוון אל הצייר אך ניכר בו כי הוא אינו מרוכז בו כי אם שוגה ברעיונות נשגבים. טענות בסגנון הזה הועלו גם עם פרישתם של השופטים גרוניס ונאור, ואף בתקופה האחרונה עם פרישתה מכס השיפוט של השופט אסתר חיות. יחידה בצניעותה היתה השופטת דורית בייניש, שהסתפקה בצילום דיוקנה שעלותו עמדה על כעשירית מהסכום שהוציאו חבריה.
בשנת 2019 הגישה עמותת שקוף בקשת חופש מידע שעניינה בירור מחירי עבודות הדיוקן של נשיאי העליון. בלית ברירה, פירטה הנהלת בתי המשפט עלויות שנעות מהסכום אותו שילמה המדינה עבור הדיוקן של ברק, ועד 44,460 שקלים עבור דיוקנה של השופטת נאור, כנראה בהתאם לעליית מדד המחירים בחלוף השנים. השופטת חיות, שפרשה אחרי אותה בקשת חופש מידע, שברה את השיא והגיעה קרוב מאוד ל-47 אלף שקלים. לגבי דיוקנאות הנשיאים שפרשו לפני ברק, הודיעה הנהלת בתי המשפט כי אין בידיה רישום מסודר של שם האמן והסכום ששולם לו.
אך בפנייתה של עמותת שקוף היה עוד חידוש אחד, שפותח זווית חדשה ומפליאה לנוהג הראוותני. למרבה ההפתעה, הסכומים הגדולים שמשקיעה המדינה בדיוקנאות השופטים לא נועדו כדי לפאר את דמותם בפני הציבור שנכנס בשערי בית המשפט. על אף שבהיכל בית המשפט העליון בירושלים, שנחנך ב-1992, ישנו מוזיאון גדול ומפואר לתולדות בתי המשפט בישראל, הדיוקנאות אינם מוצבים בו להנאת הציבור אלא בקומת הלשכות אליה לא מורשה האזרח הקטן לגשת. במענה לפניית העמותה, התגוננה הנהלת בתי המשפט כך: “עם פתיחת ההיכל החדש של בית המשפט העליון בקריית הממשלה על-שם דוד בן גוריון בשנת 1992, החלה מורשת הנצחת נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם על-ידי ציור דיוקנאותיהם והצבתם בהיכל המשפט. על-פי החלטת האדריכלים נתלו הציורים במבואה של קומת השופטים”.
ניתן להתעכב על המוזרות שבטענת בתי המשפט, שמייחסת החלטות בעניין מיקום תמונות לאדריכלים, אך תהיה זו קטנות מוחין. הבחירה הזאת של הנהלת בתי המשפט, רוצה לומר של נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם, סימבולית ומלמדת רבות על תפיסת העולם הרווחת ב”משפחה”. השופטים מתועדים ברוב פאר, ודווקא ביד המציירת אותם על פי דרישתם. הציור נועד לכאורה כדי לרוממם ולנשאם בעיני דלת העם, אך באופן אבסורדי העם לא מורשה כלל לצפות באותם דיוקנאות. אין זו כי אם חידה, ומי יוכל להיות לנו לעזר בפתרונה יותר מידידינו קפקא – איש שהוא בעצמו חידה.

“אבל ניתנה להם רשות להיות מצויירים באופן כזה”

יוסף ק’ הוא אזרח מהוגן, פרוקוריסטן, שעל פי המילון פירושו עובד בכיר בבנק המורשה לחתום בשמו על חוזים והמחאות. בשורות הראשונות של הרומן “המשפט” מאת קפקא הוא מתעורר בדירתו כשלהפתעתו שני שומרים מטעם בית המשפט באו לקחתו, ובשורות האחרונות של הספר שני שליחים אחרים של בית המשפט נוטלים אותו למחצבה ונועצים בו סכין שהכריעתו למוות “ככלב”. בין השורות האלה מנהל האזרח ק’ קרב על חפותו, אך בסגנונו הקפקאי המופלא מצליח המספר להעלים מעיני הגיבור, דמויות המשנה והקורא עצמו כל פרט מפרטיו של התיק המתנהל נגד ק’ והאשמה שהוטחה בו, וכן כל הבנה לגבי סדרי הדין, לוחות הזמנים וזהות השופטים. אכן, ק’ נלחם בחשיכה, מבלי לדעת מה עשה, מה הם סעיפי האישום נגדו ומה גורס החוק.
היכן בכלל נמצא בית המשפט הזה? איש אינו יודע אך הכל יודעים. זה כנראה לא בית המשפט הרגיל, המוכר, שמפעילה המדינה. אבל גם בוררות אסורה בסגנון העולם התחתון אין כאן. קפקא משחק בדעתו של ק’ ובדעת הקורא כאחת, כשרגע אחד הוא מציג את בית הדין כערכאה מסודרת וחוקית, וברגע לאחר מכן כקנוניה אפילה ואכזרית. הדמויות שפוגש ק’ במעלה דרכו הלא מודעת אל הסכין מכירות בבית הדין כדבר המובן מאליו, ומתייחסות בשוויון נפש לכך שגם אשמתם לא ידועה וזכויות בסיסיות להגנה על חפותן נשללות מהן.
עיקר המלאכה בה נאלץ ק’ להשקיע כדי להגן על עצמו מפני הדין, היא פיזור העננה סביב האישומים נגדו ובית הדין. במובן הזה הוא היה עוף מוזר: שאר הדמויות התעניינו בעיקר ב”איך” – קומבינות, קשרים, מסמוסים ותרגילים שיסירו מעליהם את אימת גזר הדין, ואילו ק’ הרבה לעסוק ב”מה”. זה אכן עמד לו לרועץ, כשבתוך שנה בלבד מצא את עצמו מפרפר למוות במחצבה נטושה בזמן שחבריו לדין האריכו ימים תחת צל האישום, אך אופי הוא לא דבר קל לשינוי. אחת מדמויות המפתח בהבנתו את פעילות בית המשפט היתה הצייר טיטורלי.
טיטורלי הוצג לק’ על ידי חרושתן גדול כצייר עני ומרופט שבקיא בנבכי בית הדין. ההפתעה והבושה שמילאו את ק’ בשעה שאיש עסקים בכיר שכזה משוחח עמו בין כתלי משרדו המפואר בבנק על ענייני אישומים, לא מנעו ממנו לסגור רגע לאחר מכן את ספרי החשבונות ולתפוס מונית לביתו של הצייר. אותו צייר היה כולו עליבות, ואת ק’ קיבל בדירתו המרקיבה כשהוא לבוש כותונת לילה שכפתוריה הולכים ונושרים ממנה. גם יצירותיו לא עושות רושם טוב: הן נעדרות תחכום, חוזרות על עצמן ואיש אינו מעוניין לקנותן מלבד בעלי אינטרסים בבית הדין.
הדיאלוג שטווה קפקא בין הפרוקוריסטן המכובד ק’ לבין הצייר המרופט טיטורלי מעורר אי נוחות מתמיד אצל הקורא. למין הרגע הראשון ק’ נסלד מן המעמד ומבן שיחו, אך הדחף החזק לדלות מידע כלשהו על בית הדין אילץ אותו לשמוע את פטפוטי ההבל של הצייר ולסבול את החום המחניק של דירתו. ההמתנה הזאת בכל זאת השתלמה, כשממש לקראת יאוש התחיל הצייר לפתוח את סגור ליבו ולספר לק’ כל שידוע לו על בית הדין.
ראשית דבר, מתגלה לק’ תפקידו של הצייר – הדיוקנאי הרשמי של שופטי בית הדין, תפקיד שקיבל בירושה מאביו. ק’, אדם רשמי שרגיל בחתימות וחוזים, קפץ מיד אל הפרוצדורה:
“האם זו משרה שהוכרה רשמית?”
“לא”, השיב הצייר ולא יסף, כאילו הניאה אותו השאלה מלדבר עוד. אבל ק’ לא רצה להניח לו שישתתק ואמר: “אבל כידוע יש שמשרות בלתי רשמיות כאלה השפעתן מרובה משל הרשמיות”
ק’ מאבחן כאן אבחנה שכל ביורוקרט יודע – הלוחשים על אזני מקבלי ההחלטות משפיעים הרבה יותר מבעלי התפקידים הרשמיים הרמים. הוא מבין שאסור לו להתבלבל מכתונת הלילה המהוהה, ועליו לאחוז בטיטורלי הזה כאחוז צייר במכחול. זה הרגע בו הוא פושט את מעילו סוף סוף, ומתיישב בנינוחות על כסא המטבח.
הדבר הראשון שהוא מגלה על אותם שופטים הוא אגבי לכאורה, אך מלמד עליהם ועל בית המשפט יותר מכל. בפסקה שציטטנו בתחילת המאמר, האזרח ק’ מתוודע לנוהג המוזר וחסר המקור של השופטים לדרוש מהצייר ובעבר מאביו לצייר אותם כפי רצונם ולא לפי ראות עיניו האומנותית של הצייר. טיטורלי מגחך עליהם, “חומדי הבלים” הוא מכנה אותם, אך אין זה אלא מקוצר דעתו. ק’ מבין היטב מה סוד העניין.
הוא מקשה על הוראותיו של השופט לטיטורלי: הדמות אותה הורה השופט לצייר כמתרוממת מאחורי מסעד הגב של הכסא עליו יושב השופט, נראית במבט ראשון כדמות הצדק אך רגליה במרוצה ועטויות כנפיים כאלת הניצחון. ק’ מסביר בטוב טעם שאין זה שילוב טוב מפני ש”הצדק צריך שיהא נוח ועומד פן יתנודדו המאזניים ואי אפשר יהיה להוציא משפט צדק”, אך לא טיטורלי הוא האיש להשיב על הקושיה. הוא רק עושה רצון האדונים חומדי ההבלים.
הרבה התייגעתי כדי לרדת לשורשי המנהג של שופטי העליון להזמין לעצמם דיוקנאות יקרי ערך. באתר האינטרנט של מוזיאון תולדות המשפט מופיע טקסט קצר וסתום שלא מגלה דבר על היצירות. גם ניסיונות לצלול אל ההיסטוריה של בית המשפט והקמת ההיכל החדש העלו חרס. ניסיתי להיוועץ במומחי משפט ובעלי תארים, וגם להם לא היתה ידיעה. בתגובה לשאלת עיתונאים, הסכימה הנהלת בית המשפט לומר רק כך: “מסורת ארוכת שנים היא להציב דיוקנאות של נשיאי בית המשפט העליון בקומת השופטים, כחלק מחובת מערכת בתי המשפט לשמר את המורשת המשפטית ואת ההערכה לדמויות המרכזיות שעיצבו את ההלכה המשפטית לאורך שנים”.
דומה הדבר ממש לירושת האבות של טיטורלי. על כל תמיהותיו של ק’ אין הוא יודע אלא להשיב: “כך היה רצונו של השופט”, “ניתנו לי הוראות מה ומה לצייר”, “הריני עושה רצונו של המזמין” וכן על זו הדרך. קפקא חוזר בכמה פסקאות שוב ושוב על אותה הנקודה, לפיה הנוהג כולו סתום, בלי ראש ובלי סוף, והיחס היחיד של הצייר כלפיו הוא רק ציות עיוור.
זה מוביל אותנו צעד נוסף אל תוך מאורת בית הדין, או לחילופין אל קומת השופטים הסגורה לקהל הרחב. מה היא אותה התעקשות על צייר אמן שיפליא ליצור דיוקן של נשיא בית המשפט העליון הפורש, למרות כל הביקורות, במקום להסתפק בתמונה של צלם כשרוני שיוציא דיוקן מצולם מרהיב ביפיו? לטיטורלי התשובה: “כל זה בדוי מן הדמיון, אבל ניתנו לי הוראות מה ומה עלי לצייר”. וכשמדקדק איתו ק’, הוא מוסיף ומסביר כי לשופטים הזוטרים ישנה אפשרות לצייר את עצמם כשופטים עליונים, כשערכי הצדק והניצחון (על הסתירה שביניהם) מכרכרים סביבם: “אבל ניתנה להם רשות להיות מצויירים באופן כזה”.
זהו משל נהדר על שאלת הסמכות, שאופפת כל ויכוח חוקתי בעשורים האחרונים והגיעה לעצימות שיא במאורעות הרפורמה המשפטית ובפסק דין צמצום עילת הסבירות. את דמות דיוקנם לא רוצים השופטים שתתעד מצלמה, עם כל הריאליסטיות היבשה והמצמצמת שלה, אלא צייר בעל יד חופשית שישרטט את קווי המתאר שלהם על פי דרישתם. אם יאמרו לו שהם עליונים – כך ישרבט, אם יחליטו שאלת הצדק ודמות המשפט כאחת הן המבצבצות מאחורי כסאם – כך יצייר. בדיוק כפי שבנמשל, שופטי בית המשפט העליון לא מעוניינים להיכבל מאחורי חוקים שתקבע הכנסת, ואפילו לא חוקי היסוד שהם בעצמם עשאום חוקה לפני שלושים שנים. מקורות הסמכות שלהם הם “עקרונות היסוד של השיטה” ו”המארג החוקתי”, שהם עצמם שרבטו בקסת השופטים שבידם.
אל היכל הדיוקנאות הללו אין כל אזרח פשוט רשאי לכנוס. אם תכתוב ביקורת על איבוד התשתית המקיימת של הדין, אפילו בידך דיפלומה ממוסד זה או אחר, דתך להיות מנושל ממשפחת המזג השיפוטי, ואת המשך הדרך תוכל למצוא במכללה אקדמית, במכון מחקר שמרני או לכל היותר בשירותיו של שר ימני שעלה לגדולה זמנית. מקומת לשכות השופטים אתה יכול לשכוח. ואפילו אם אזרח תמים אתה, שרק העז לכתוב פוסט או ציוץ שמבקר את המערכת שיצאה משליטה, אמצעי המעקב של הנהלת בתי המשפט ינטרו אותך וימצא מי שידאג להסיר את הפרסום המחוצף מהרשת.

המשפט הסמוי מן העין

מעניינת המילה הזאת – לשכות. גם קפקא משתמש בה כשהוא מתאר את בית הדין האניגמטי שלו, רק שאצלו היא מתארת את כלל המבנה של המוסד ולא רק את חדרי השופטים. בגאונותו, מצליח קפקא לערפל בעיני הקורא את מיקומן הפיזי של אותן “לשכות בתי הדין”, בדיוק כפי שאשמתו של ק’ מעורפלת מתחילת הספר ועד סופו. בתחילה מובל ק’ לדיון במקום אחד, לאחר מכן מגיע לבירור במקום אחר, בסופו של הספר הלשכות משתרבבות מהיכל של איזו כנסיה עתיקה, ואפילו בצאתו מחדרו המטונף של הצייר מתגלה עובדה מפתיעה (שבעיני הצייר היא כמובנת מאליה): מאחורי מיטתו הסתורה של טיטורלי מסתתרת דלת, שגם היא מובילה אל לשכות בית הדין.
ותמיד, לשכות אלה מצויות בעליות הגג של הבתים, אווירן טחוב ודל, ואין לו לאדם – אפילו בקיא בביורוקרטיה כפורוקוריסטן יוסף ק’ – למצוא את ידיו ורגליו במסדרונות המשונים והמפותלים. קרוב הוא הקורא לומר: לשכות אלה בדיוניות הן, אולי חלום של ק’, הן על הגבול שבין פיזי למטאפיזי וההשגה בהן דלה. ועם זאת, הן צצות מכל דלת, מופיעות בכל בניין ומוסד ציבורי, אפילו בדירה עלובה כשל הצייר. הן בשום מקום ובכל מקום.
לפני כמה שנים התוודעתי לוויכוח בין המפרשים האחרונים האם ניתן לייחס לנשיא בית המשפט לשעבר אהרון ברק את האמרה “מלוא כל הארץ משפט”. דיון מעניין. מבחינה מעשית, אין חולק כי ניתן ואף הכרחי לייחס לו גישת שפיטה כזאת. שני רבדים קיימים בתפיסה המשפטית שלו, שהביאה את בג”ץ לדון בכל עניין גם כשאין בנמצא טוען בעל זכות עמידה, מקור סמכות לדון וכלים משפטיים מתאימים להוציא דין אמת. האחד, הפשוט, הוא הנחת המוצא ש”הכל שפיט”. כל נושא צריך להגיע לבית המשפט, או לחילופין שבית המשפט נמצא בכל מקום. השני, הדרוש מעט עיון, הוא פיזור הערפל המשפטי בכל המרחב.
הרבה דובר בפילוסופיה של המשפט אודות השפה המשפטית הסבוכה שיוצרת חיץ של בערות כביכול בין המשפטן לאזרח הקטן. זה נמצא כבר אצל הוגים כמו בנת’אם ואוסטין הבריטיים במאה ה-19, והמשיך אל אנשי “הגישה הביקורתית למשפט” בסוף המאה הקודמת. אני אשתמש במאמרו של פרופ’ מני מאוטנר, “המשפט הסמוי מן העין”, שמתייחס אל מערכת המשפט שייסדנו פה בארץ חמדת אבות.
מאוטנר מציג בשפתו הציורית את המובן מאליו: האמת לאמיתה היא שאנו מוקפים מכל עבר ופינה בחקיקה והכרעות משפטיות, אך בתחושתנו המשפט הוא עניין רחוק מאוד שנידרש אליו כאזרחים פעם או פעמיים בכל חיינו. “חיינו רוויים במשפט”, הוא קובע. “בשעה הראשונה של היום, עוד בטרם עזבתי את ביתי, עוטף אותי המשפט מכל עבר. המשפט קובע את המינון שבו יימצאו בסביבת הבניין שבו אני גר בנייני מגורים, מרכז מסחרי, כבישים… הוא קובע את עוצמות הרעש שיוכל לחדור לביתי… הוא קובע שאני ואשתי חוכרים של הדירה שבה אנו גרים… הוא קובע תחום נרחב של פעילויות, שאשתי ואני, כחוכרים, נוכל לקיים בדירה, ותחום נרחב של פעילויות שלא נוכל לקיים בה. הוא אוסר עלי להכות את אשתי, מתיר לי להכות את ילדי, אך קובע גבולות לכך… המשפט העושה את הדברים האלה הוא משפט הסמוי מן העין”.
המילים האלה של מאוטנר מתארות במדויק את שגרת חייו של יוסף ק’ במהלך כל הרומן “המשפט”. הוא הרי מנהל את שגרת חייו באופן רגיל לחלוטין, ואם רק יקבל החלטה פנימית שאינו מתייחס לאותו הליך סמוי מן העין שמתנהל נגדו חייו יימשכו כרגיל. אך, כאשר הפחד חודר לליבו והוא מחליט להשקיע בהגנה משפטית, אין לו יום ואין לו לילה, עבודתו מידלדלת ומעמדו נפגע, אין הוא יכול להתרכז בדבר מלבד עניינו המשפטי. עד כדי כך, שבפרק האחרון כשהוא נדרש סוף סוף לפגישה חשובה מטעם הבנק, גם היא מתגלה לו בסופו של דבר כסיפור כיסוי למפגש עם גורם מטעם בית הדין.
מאוטנר מציג דרכים רבות בהן המשפט מחביא את עצמו מעיני האזרח, אחת מהן – מרכזית בגזרת המשפט הציבורי – היא השפה המשפטית. “התרבות המשפטית נבדלת מהתרבות היום-יומית, הלא-משפטית”, הוא כותב באותו מאמר. “השפה המשפטית שונה מהשפה היום-יומית, והיא כוללת ביטויים ייחודים רבים, כגון: ‘עושק המיעוט’, ‘גניבת עין’, ‘עסקאות נוגדות’, ‘חובת הזהירות המושגית’. הנבדלות של התרבות והשפה של המשפט יוצרים את הרושם שהמקור לדברים הקורים במשפט הוא בחומריה של התרבות המשפטית ובתהליכים המתקיימים בשדה המשפטי, ולא בהשפעות שמקורן מחוץ לשדה המשפטי. בכתיבתם של שופטים קיים באופן מודגש רכיב העבר ורכיב העתיד: שופטים מסתמכים על תקדימים, תוך פיתוחן של אמות-מידה ראויות להתנהגות בעתיד. בכך הם כאילו ‘מדלגים’ על ההווה, היינו על העולם הממשי המצוי בעת פעולתם מחוץ לשדה המשפטי”.
כשמדברים על חוד החנית של העשייה המשפטית בבית הדין הגבוה לצדק, קרי המשפט החוקתי, אבחנה זו כוחה יפה פי כמה. האזרח הקטן שירצה לתקוף את החלטת בית המשפט שנוגדת את האינטואיציה החזקה שלו ולעיתים אף פוגעת בו ממשית (כמו אירועים בהפרדה שבוטלו בצו בג”ץ), יתקל בחומה בצורה של מבחנים דו שלביים, מרוחים על פני 137 עמודים עמוסי תקדימים ודוקטרינות שפותחו בפסיקה, ואולי שלוש מילים בכל משפט יהיו נהירות לו. בו ברגע הזעם שעימו הגיע ישכך, ומבוכה תתפוס את מקומו. איזה בור הוא, יאמר לעצמו, מדוע לא השקיע יותר בהשכלה כשעיתותיו היו בידו. כעת אנוס הוא לענות אמן אחר דברי החכמים, שכן מן הסתם יש דברים בגו ורק הוא אינו מבין.
זוהי הקומה הנעולה של לשכות שופטי בית המשפט העליון, שהיא גם לשכות בית המשפט המסתוריות של קפקא. הן מבקשות להשפיע על חייו של האזרח על כל צעד ושעל, אך בה בעת להסתתר מאחורי ענן הערפל ולהימנע מעימות עם האזרח. זו הדרך האפקטיבית ביותר למלא את כל הארץ משפט. העימותים, כפי שמוכיחה המערכת הפרלמנטרית-הנבחרת, מעכבים ומגבילים את יכולת ההשפעה, ועל כן יש למנוע אותם מראש.
זהו גם ביאור מספיק לדמות המשונה שבחרו השופטים להוסיף מאחורי דיוקנם, על פי עדותו של טיטורלי. דמות הצדק, דימוי מפורסם בעולם המשפט, היא דמות נקבית ומכוסת עיניים המחזיקה בידיה מאזניים. כסות העיניים מורה על הניתוק המוחלט של השופט מכל השפעה או הטיה חיצונית, והדמות הנקבית רומזת לריחוק מעולם העשיה על פי הנורמות העתיקות. שופטי בית הדין של קפקא ביקשו לשלב בה את אלת הניצחון שלרגליה כנפיים, שילוב אבסורדי בעיניו של ק’.
מה שק’ לא השכיל להבין, זה שהשילוב המשונה אינו מוליד קונפליקט אלא היפוך משמעויות. כשמוסיפים לדמות הצדק כנפי מירוץ, כסות העיניים שלה הופכת מכלי למיתון שיקול הדעת (המאזניים) למאיץ תהליכים. אין היא ערה לביקורת הציבורית, אין היא מעוניינת בדיאלוג איתו – היא אינה רואה אותו כלל. כך, כשהחיכוך עם האזרח שואף לאפס, כנפי המירוץ של הניצחון יכולות להאיץ עוד יותר. השליטה על חייו האומללים של האזרח ק’ היא מוחלטת.
האם יש מקום מתאים יותר לדיוקנאות אלה מאשר קומת הלשכות הסגורה לקהל הרחב?

אני חושב להציע מסגרת מושגית אחרת למרחבי מחאה, מסגרת שאינה ‘סובלימציה של אלימות’ ובוודאי שאינה ‘מרחבי אלימות’. לא כל העולם הוא פריז. ההצעה שלי היא מחשבה אמנותית לפיה מרחבי מחאה פועלים בממד סימבולי ומציעים פעולה מרחבית לשינוי תודעה. בצורת המחשבה הזו הקונטקסט של המחאה חשוב יותר מהמחאה: לא משנה מה עושים במעגלי שיח – זה אירוע של מעגלי שיח; לא משנה מה עושים במיצב האמנותי המגניב שלכם – זה אירוע שהוא סמי-קרנבל; התוכן של המחאה מטרתו לחזק את צורתה ולא להפך. מרחבי מחאה מסוג זה בנויים כמו כיבוש יריחו – הפעולה התודעתית ממוטטת את החומות הממשיות.

קל להראות מהלך כזה באירוע ההתנתקות – אל מול אירוע שסומן כהשלה גיאוגרפית של עודף אפשר להציע פעולות חיבור מרחביות: השרשרת האנושית היא פעולה קלאסית בהקשר הזה. זה קריאייטיב בעולם הפיזי, אבל כזה שעובד רק כשהוא נשען על תובנה פיזית ממשית: אם השרשרת נשארת ברמת המטאפורה של החוט שמחבר בינינו זה אולי זכיר, אבל נעלם כמו שבא. הכוח האמיתי של פעולה כמו שרשרת אנושית היא בהמחשה כמה זה קרוב, ובתלייה של הקירבה במספר האנשים שאכפת להם.

אני חושב שגם תמיכה אפשר לקרוא באופן הזה. פעולת השבר התודעתי של גוש קטיף – מעבר לממד הפרקטי יותר שגם עליו יש לתת את הדעת – נעוצה בבידוד של כפר מימון. השרשרת נאלצה להצטנף סביב עצמה, להפוך מקו למעגל ומחיבור – לפחד. גם כאן, הקפת המעגל במעגלים סביב סביב תלתה את יכולת הבידוד – “רק לכם אכפת” – במספר האנשים שנכונים לממש את הפינוי.

באירוע הנוכחי קשה יותר לשים את הדגש על ההתמקמות הנכונה, ולכן על פעולה מרחבית מדויקת; ביחס לתומכים וכן ביחס למתנגדים. הסיבה לכך נעוצה בדיון שנסוב סביב מוקדים שונים, וממילא מתקשה לדעת במה לבחור: האם סימון בית המשפט העליון כזירת התנגדות אינו ביצור מעמדו? האם הפגנות חוזרות ונשנות בצומת בתל אביב אינה מסמנת נישתיות רפיטטיבית?

ביטוי יפה לרגע הזה נוצר בהפגנות המקבילות ברחובות קפלן השונים: הפגנת תומכי שינוי בתל אביב אל מול הפגנת מתנגדים בירושלים. שני הצדדים נמצאים במין משחק כיבוש הדגל בו אינם יודעים האם לשמור על הדגל שלהם או לתפוס את זה של השני, ואז מתקשים לדעת גם מה לעשות איתו. בעיית ההתמקמות מביאה כל צד לנסוע אל המקום ה’אחר’ במטרה למצוא את האוצר מתחת לגשר: כולם מחפשים את הדגל שהחביאו בקפלן, רק שלא ברור איפה הוא הקפלן הזה.

“כשיש סדר לא צריך חוקים”, ספר הדאו.

1. “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

2. הסדר הסמוי-מן-העין של מערכות האמונה והבטחון, המקור של הסדר החברתי המעניק לו היבט כמו-נשגב (כמו-טרנסצדנטי) קורס. הישראליות כ’דת אזרחית’ קורסת וחולפת מן העולם בתהליך מהיר המעיד כמה רקובים היסודות שהרכיבו אותו, ה’אין’ לא יכול להתחזות ל’יש’, הריק לא יכול להיות תוכן, החיקוי המוחלט והחיגר לא יכול להיות זהות בעלת ממשות שורדת ומתפתחת.

3. אין לשחרר מאשמה את המעמד השליט בהובלת ‘לשעברים’ שמשתמשים במקומם ‘בסדר הקדוש’ או מאחריות את הימין הפריפריאלי שמעולם לא הצליח ליצור גיוון או הצרחה עם המעמד השליט המתנוון, אולם כך-או-כך, התוצאה דומה – “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

4. הסוציולוג היהודי-אמריקאי פיליפ רייף טען כי כל תרבות נשענת על ‘סדר קדוש’ של קודים מוסריים – ערכיים. התרבות ו’הסדר הקדוש’ בלתי נפרדים שכן כל הערכים מבוססים באמצעות נורמות לידי התנהגות ומוסדות חברתיים ו”הסדר הקדוש” הוא ‘בבואה’ נשגבת של הסדר החברתי, הסדר החברתי הוא ‘בבואה’ אנושית של “הסדר הקדוש”.

5. אולם, מה קורה אם תרבות מסויימת ‘מתגרשת’ מ’הסדר הקדוש’ שלה?
לרייף הייתה תשובה, היא נעשית ל’אנטי-תרבות’ או ‘שלילת-תרבות’. באופן אירוני רייף מציין מפורשות כי אין מצב זה קיים אלא בעת תהליך התפוררות ‘הסדר הקדוש’ בקרב האליטות שהחזיקו בו – זהו מצב דעיכה, דקדנציה, ריקבון שקיים אך ורק בעת התפרקות מושא הרקב, ועם תום תהליך ההתפרקות יתפוגג גם המצב הזה. אין ספק שככל גופה המתעכלת ונאכלת מבפנים-אל-החוץ נפלטים גזים מסוכנים, אשר במקרה האנושי נשענים בעיקר על יצרים קמאיים ומיניים אולם, אין זה נושא עיסוקנו – “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

6. בעידן המודרני התרחש תהליך חילון רחב היקף בעולם המערבי ובו הפרדה של הסדר המדיני-חברתי מהסדר הקדוש או, מנקודת מבט הפוכה, קידוש הסדר האזרחי והאללת המדינה כגוף אומניפוטנטי (כל-יכול). הדוגמה הבולטת היא צרפת שם הומרה הדת הקתולית ב’דת התבונה’ אותה לבשה המדינה; לשון אחרת, הסדר איננו ציווי או תכנית ‘אלוהית’ בעלת לגיטימציה שמעל-לאדם כי אם סדר שנובע מתוך תבונת האדם. הכלי הגדול ביותר שיצר האדם איננו מכונת חפירה או כלי תעבורה אלא מדינה ביורוקרטית, מערכת ענק בלתי נתפסת בהיקפה ועוצמתה של חלוקת עבודה מתוכננת – להלן הביורוקרטיה והמדינה המודרנית.

7. בריה”מ מחד, מדינת המשרד הגרמנית של הרייך השני מן הצד השני וכיום מבנה העל הסיני כולן דוגמאות למוסדות שאין-אלא לראותם ככל-יכולים מבחינת יחסי הכוחות מול האדם הפרטי למן רמת הביצוע ועד רמת הניטור. ואכן המהפכה הונהגה על בסיס יסודות פילוסופיים שהציבו את תבונת האדם (לכאורה) במרכז. המדינה היא תוצר תבוני של האדם ובכך היא מקבלת ‘האצלה’ של קדושה והופכת לקדושה במבנה, ניתן לקרוא לכך ‘קדושה מסדר שני’ ולאידיאה הפילוסופית של האדם נקרא ‘אבי אבות הקדושה’ בפרפרזה למושג הטומאה היהודי.

8. ליציר כפיים ומחשבה זה – המדינה המודרנית-בירוקרטית – ממד רוחני המבוטא בסדר הקדוש שאנו מכירים כ”דת אזרחית” המלווה את הסדר המדיני ומסדירה את מערכת הפולחן והנורמות של הפרטים מול המוסד המייצג את תבונתם. לכך יש להוסיף את פולחן הטכנולוגיה הכללי המתלכד עם פולחן המדינה (שהיא כשלעצמה ‘טכנולוגיה חברתית’).

9. כך נוצר שילוש, טריניטי פוסט-נוצרי (או ניאו-נוצרי אם כל יחיד הוא ישו): האדם המופשט (המודל הויטרובי של דה וינצ’י) – המדינה הכל יכולה-עתירת טכנולוגיה שמתפתחת בקצב אקספוננציאלי וללא שליטה או רסן מוסרי מ’סדר קדוש’ כל שהוא.
פולחן האדם (הוא האל-“האמיתי” (האב)) מאציל לאחרים את כוחו היוצר האימננטי שהינו נקודת השגב (הטרנסדנציה). הבן הוא ‘גולם’ או תפלץ נוסח פרנקנשטיין טכנולוגי שעוטה על עצמו ומסיר מעצמו הרחבות חושיות (וידאו, טלוויזיה, מחשב, מקול/ פטיפון, סמארטפון, אינטרנט, רשת חברתית א’ או ב’ וכיום מה שנקרא בשגיאה לשונית גסה וכפרנית ‘אינטליגנציה מלאכותית’) ורוח הקודש היא המדינה היועצת, מלווה, תומכת, מכילה, מתפקדת במובן הנ”ל כסוג של רחם-ביורוקרטי.

10. בשלב המודרני של הקמת המדינה היהודית המודל היה מוניסטי – פולחן המדינה היה אחד ואחיד והיא הייתה האל היחיד כמייצגת גאולת היהודי ממצב א-היסטורי ונטול ממשות מטיריאלית קולקטיבית בדמות כוח אלים וכופה (מונופול לוקלי על האלימות). הפולחן שלה היה “הדת האזרחית” המוכרת לנו באמצעות קדושת סמלים ומוסדות מסויימים כמו צה”ל ובאמצעות מושגים-מסמנים לשוניים כגון ‘ממלכתיות’ ו’ציונות’ (שאלה פתוחה היא האם המוניזם המרכסיסטי ביחס למדינה ירש מהיהדות או שהיהודים בעת ההיא ירשו ממנו, אולם היינו הך מבחינתנו).

11. התפוררות הסדר הקדוש מותירה את המושגים והמוסדות, הסמלים והסימנים השונים כ’תלושים’ משל היו סופרי ההשכלה, לא לשם ולא לשם, לא מחוברים לימין ולא מחוברים לשמאל, תבניות לשוניות ומשרדיות נטולות כל מצפן ערכי-רוחני.

12. התולדה הבלתי נמנעת היא שימוש בעלי אינטרסים שימוש ציני בסמלים הקדושים – בדומה לאדם המשתמש בלשון ההלכה והרבנות על מנת להגיע לעמדת כוח בממסד הדתי בלא להכיל גרגר של יראת האל. כך מגוייס הפנתאון, מגוייסים הסמלים ומגוייסים המוסדות לטובת אינטרסים אישיים צרים של אנשים אשר נמצאים ‘מעבר לטוב ולרע’ בכל הנוגע ליחסם אל הסמלים. הנה עתה נעמיק אל ‘המקומי’ או כלשונו של בודריאר “אם ברצוננו להבין משהו בנידון, הבה נביט מעט מעבר לטוב ולרע”.

13. האליטה הישראלית הוותיקה נמצאת בתהליך מתמשך של ‘רצח אב’. הדבר משתקף בספרות, בשירה ובמחזאות העברית כפי שמוכיח פרופסור דב לנדאו. על בסיס ניתוח יצירות הדורות השונים אנו יכולים לראות את התהליך: דור התחייה הכיל מרכיב של רצח-אב רוחני בדמות הפרידה מהדת, ראשית שבירת הסדר הקדוש הישן, הדתי. דור תש”ח יצר את הסדר הקדוש החדש של ‘אבהות’ המדינה העברית במודל המוניסטי של המפלגה הדומיננטית וההגמוניה התרבותית של תנועות הפועלים. דור הגל החדש והדור המפוכח ניהלו תהליך מתמשך של תקיפת הסדר הקדוש של דור תש”ח – והנה עתה, אנו רואים את קריסת הסדר הקדוש כולו והופעת תהום האבסורד הלאומי.

14. הסדר החדש שקם הוא סדר ‘הומניסטי’ (לפי מודל השילוש שהצגתי בסעיף 5): האדם המופשט (המודל הויטרובי של דה וינצ’י)-המדינה הכל יכולה-טכנולוגיה שמתפתחים בקצב אקספוננציאלי.

15. זהו הסדר שירש את המוניזם הציוני. לפי פיליפ רייף סדר זה מוגדר כ’תרבות עולם שלישי’ – זוהי תרבות השואפת לנתק בין ‘הסדר הקדוש’ ל’סדר החברתי’ ולפרום כל היבט של קדושה במובן ההיסטורי הקלאסי. בתרבות מסוג זה הסמכות לערכים לא נובעת מ’סדר קדוש’ קרי מקיומו של נשגב ושל שגב כלשהו אלא מ’עצמי’. בלשונו של רייף הציביליזציה לא בונה את עצמה בצורה ‘אנכית’ מ’סדר קדוש’ בעל רמת ממשות טרנסצדנטית אל ‘סדר חברתי’ כי אם בצורה ‘אופקית’.

16. את פירות הסדר הקיים כבר למדנו להכיר במושג הרלטביזם הפוסט מודרני, אולם ההשפעה רחבה הרבה יותר. היעדר כל קנה מידה נשגב ל’אמת’ מוליד חברה של ‘שוויון’ בשקר. את מקום ‘כל יחיד מלך’ ירשה פרדיגמה לפיה ‘כל יחיד הוא אלוהים’. המשמעויות מטלטלות שכן אחרי השלב הזה לא נותר אלא ניהליזם.

17. “תרבות וסדר קדוש אינם ניתנים להפרדה… אין בנמצא תרבות שהצליחה לשמר את עצמה ולשרוד בלא רישום של סדר קדוש”. סיכום תמציתי זה על עתידנו כתרבות וחברה הוא החזון הקודר של פיליפ רייף. או בלשון אחרת, ‘תרבות עולם שלישי’ היא נפילה חופשית אל חורבן. אולם מזהה רייף מאפיין נוסף של תרבויות מסוג זה:

“האליטות המובילות והמנהיגות של ‘העולם השלישי’ שלנו הינן וירטואוזיות בכל הנוגע לדה-יצירה [החרבת תוצר הבריאה – ט.ק], לבדיון היכן שעמדו אמיתות מצוות בעבר”. בניסיונן לשכוח את הדת ולבנות חברה חדשה כל שנותר הוא חורבן (אגב, החרדי האנטי ציוני צדק בהקשר מחשבה תיאולוגי זה. שלב זה קיים עוד מימי הקמת המדינה וחורבן הסדר הקדוש הוא המשך בלתי נמנע של התפוררותו המודרנית של עולם הרוח והדת היהודי).

18. זוהי קריסה תשוקתית. תחת אשליית הסדר החברתי הקיים, כלל המערכות למעשה מכילות מרכיב החושק בנפילתו. הפחד של נושאי הכלים של ‘הסדר החברתי’ שאיננו ‘קדוש’ במובן הדתי אלא קיים על בסיס ‘אופקי’, מפני הציבור הליכודי, הדת”ל והחרדי, מוצדק מהזווית הזאת – אלה בנו בתשוקה אין קץ פנטזיה של חורבן ובריאה מחדש, אותו D–9 על ביהמ”ש העליון.

19. ההגמוניה התרבותית בדור הרביעי שלה לא יכולה אלא להבין שדלות כוחה הדמוגרפי (אלקטורלי) תוביל להגדרה מחדש של הסדר החברתי והוספת מרכיבים דתיים אל קיומו – הפרנויה מפני “רגרסיה” (לתפיסתם) אל “סדר קדוש” מולידה תגובות שגובלות בפסיכוזה ממש. כחרק או בע”ח פגיע הניצב מול סכנה מפתיעה אצים ורצים אחוזי תזזית לכל פעולה אפשרית בנסיון לחמוק ממותו של הסדר אליו התרגלו. התחבוש הממלכתיות קפוטה? יעטה צה”ל ציצית ויחבוש כיפה סרוגה? האם יחזור האל להיות ‘אמת מצווה’ של הסדר החברתי והאם ‘המזרח’ שיעצב את מוסדות המדינה יהיה האוריינט ולא המזרח הרוסי – תחום המושב של אחד העם?

20. מצבה הנוכחי של האליטה הישראלית, מצב תרבותי, פסיכולוגי, תיאולוגי, בלתי נסבל. מצב זה מעורר תגובות סיסטמיות של מערכת חיסון, אינסטינקטים המתנגדים לכל מימוש כזה של ‘סדר קדוש’ במצב של “תרבות עולם שלישי”. החיים הם מנגנון הדחקה מתמשך של המוות הבלתי נמנע והנה מותו של הסדר כבר כאן. זה טרם הבליח והבשיל אולם עצם אפשרות חורבן הסדר החברתי הקיים די-בה להחריבו ולהביא אותו על נשאיו להתאבדות רבתי כפי שמכתב הטייסים למשל הדגים.

21. נושאי הכלים של הסדר “הקדוש” – בדמות בדיון קדושת מדינת ישראל – הם אלה שלמעשה ימוטטו אותו על הראש של כולנו. בפעולתם הרדיקלית מול תשוקת ההרס, מול ה-D-9 המדומיין מבצעים נושאי הכלים של הסדר החברתי לו אקרא כבר עתה ‘ישן’ פעולה של אותנזיה (המתת חסד).

22. מבחינה סמלית בני התרבות שזהו “הסדר הקדוש” שלה מתאבדים ברמה הסימבולית. בעבר ראינו דווקא את הדפטיזם (תבוסנות) והנסיגה מכל אתגר קיום נולדים בדורות הצעירים של השמנה והסולתה של החברה. הקמת קבוצות מצפ”ן השונות, הולדת תנועות השלום מתוך התנועה הקיבוצית, אובססיית הנסיגה מהטריטוריה (אולי כשאיפה לטרנסדצנזיה חוזרת של היהודי למצב א-היסטורי וא-מטיריאלי/טריטוריאלי). האליטות הישראליות ודווקא הן, מולידות שוב ושוב את חורבנן הסמלי. התשוקה הסמויה לא ניתנת לריסון מלא בדור הצאצאים וככל שאנו מתרחקים מדור “הקדושה” של תש”ח כך תשוקה זאת גוברת.

23. אולם באופן אירוני, כפי שהפלת מגדלי התאומים דחפה את התרבות האמריקאית למחול הרס של חוסר יכולת להתמודד, כך הייתה הרפורמה אקט סאבוטז’, פעולת ‘טרור’ בעמוד האיתן, באבן המסד, של הסדר הסימבולי. עבור עצם חשיפת היות ביהמ”ש העליון כסמל של סוף-דבר, קץ היסטורי של הציונות (במודל של פוקוימה), די היה במתקפה הסימבולית בדמות הרפורמה של לוין ורוטמן. בג”ץ נחשף כמקור הסמכות הפוליטית והמערכות ‘הממלכתיות’ נחשפו כמערכות מעמדיות הבנויות על מנגנון השואב לגיטימציה כללית לשם כפייתן על המעמדות האחרים.

24. חדי האוזן יקשיבו לשיח ויראו שהשפה שוחררה מרסן החובה הממלכתית לסדר החברתי. הרטוריקה מקצינה והרסנים מוסרים. אל תיפלו שדודים אחרי ססמאות. ‘דמוקרטיה’ היא לא משאת נפשם של המפגינים אלא שימור תרבות ישראל כ’תרבות עולם שלישי’. פורקן ניהיליסטי בדמות פסבדו-סדר, המשך הפורקן הוא רצונם. אל תטעו לראות במאבק על הרפורמה מאבק ל’שלטון העם’ – מדובר בנסיון להחזיר את האל לראש הסדר הקדוש והסדר החברתי. הרטוריקה השתחררה. המיצגים מייצרים חינגה, התשוקה היוצרת של הדימוי והייצוג דוחפת עם כל מיצג, ממעגלי מדורות, דרך ביזוי בתי קברות ואנדרטאות ועד עגלות ילדים על ארונות מתים המדמים חללי צה”ל מול חרדים. הכוח היוצר שייך לכוח שיוצר, הדימוי מקדים את המציאות כאן (ואף מוביל אותה). הקבוצה החברתית המפגינה נושאת את ארון הקבורה כאמירה פוליטית אולם היא זו שקבורה בארונות הקבורה של הסדר, כדימוי.

25. בהיבט הסימבולי מכתב הטייסים הוא הכישלון הגדול ביותר של צה”ל מאז אסון צאלים ואולי אף מ-1982. גדול אף מתאונת המסוקים על קרוב למאה הנופלים. בסרבנות הטייסים התנפץ הסדר החברתי ‘מלמעלה’. הוא קרס אל תוך עצמו כאשר האינטרס המעמדי ב’יסוד’ נחשף מבעד ל’מבנה העל’ הממלכתי. כך עם הטייסים וכך ראינו עם לוחמי היחידות המיוחדות. תשוקת ההרס של הימין הולידה תגובה כוחנית והרסנית לאין שיעור משמאל – הימין לא צריך למוטט את הסדר “הקדוש” של הדת האזרחית בישראל שכן נושאי כליו השמידו אותו בכוחנות אין-קץ כתגובת נגד. הפעולה של התקשורת המוסדית, האליטות הישנות, הותירה את השדה חשוף – אנו בשלב בו עודפות הכוח (אם נשתמש במושג של ז’יז’ק ובניתוח של בודריאר) של ההגמוניה, של המכתיבים והמנצחים על הסדר החברתי, מקריסה את הסדר החברתי עצמו כפי שהמלחמה בעיראק ואפגניסטן מוטטה את הסדר החברתי של ארה”ב.

26. באופן רשמי, הציונות מתה בתצורתה הקודמת והחל תהליך תחייתה בסדר החדש… הדתי-יותר… “הקדוש”… זהו רגע חורבנה הפיסי לאור חולשתה מול האיומים הממשיים-מכל-דימוי שסביבה.