שירה

דוד אלפנביין

.

אֱלוֹהַי

נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה

וַאֲנִי

נִמְלַטְתִּי אִתָּהּ לְפִנּוֹת חֲשׁוּכוֹת

הִתְעַלַּמְתִּי מִזַּעֲקוֹתֶיהָ

לִחְלַחְתִּיהָ בְּדִמְעוֹתַי לִכְלַכְתִּיהָ 

גְּנֵבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אֹשֶׁר

אַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי

לְהָצִיץ בְּחֹרֶיהָ לְנַגֵּב דִּמְעוֹתֶיהָ לְנַעֵר 

אֶת הָאָבָק

לְחַיֵּךְ

וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי

 

2.

כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי

לְהַחְלִיט

לֶאֱזֹר אֶת הָאֹמֶץ

לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר

וְלֹא לִסְגֹּר

בְּכָל דַּקָּה

עַל הַקָּפֶה שֶׁבֵּינְתַיִם

וְאֵינְסוֹף הַנִּסְיוֹנוֹת

מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ

כֵּן תַּעַזְרֵנִי

לְהַזִּיל שׁוּב אֶת דִּמְעוֹת הַדַּף הָרִאשׁוֹן

וְהָאַחֲרוֹן

לִצְלֹחַ סְפָרִים אֲחֵרִים

לִצְלֹל לְעָמְקָם

לְהִלָּחֵם גַּם דַּרְכָּם

בְּמוֹחִי הַמְּשׁוֹטֵט

בִּכְלוּב הַצִּפּוֹרִים הַמְּעוֹפֵף בּוֹ

וְלַעֲלוֹת מִן הַסֵּפֶר

וּלְסַיְּמָם

שירה

שאני מקובל מטורף

אבישלום פון שילוח

אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת. אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקובל; ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף (משנה ברכות ה ה)

 

אָמְרוּ לִי חֲכָמִים

אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתְךָ בְּפִיךָ

דַּע שֶׁאַתָּה מְקֻבָּל

וְאִם לָאו 

דַּע שֶׁאַתָּה מְטֹרָף

 

אָמַרְתִּי לָהֶם

אֵינִי כִּשְׁאָר אָדָם

שֶׁ   אֲנִי   מְקֻבָּל   מְטֹרָף

 

וּבְכָל עֵת הַתְּפִלָּה שְׁגוּרָה בְּפִי

וְאַף כְּשֶׁאֵינָהּ שְׁגוּרָה – 

תְּפִלּוֹת חֲדָשׁוֹת 

אֲנִי צוֹרֵף

 

וְכָךְ אֲנִי מִתְפַּלֵּל 

עַל הַזִּיקִין וְעַל הַזְּוָעוֹת וְעַל הַבְּרָקִים 

וְעַל הָרְעָמִים וְעַל הָרוּחוֹת וְעַל הַסְּעָרוֹת וְעַל 

הָרֵי הַגַּעַשׁ וְעַל הַגְּבָעוֹת וְעַל הַמַּעְיָנוֹת וְעַל הַכּוֹכָבִים 

וְעַל הַבָּרוֹנִים וְעַל הַקַּבְּצָנִים וְעַל הַחוֹטְאִים וְעַל הַצַּדִּיקִים הַנִּסְתָּרִים

וְעַל הַיָּם הַגָּדוֹל וְעַל הַנָּחָשׁ וְעַל הַמַּלְכָּה וְעַל הַמֶּרְכָּבָה וְעַל הַכֶּתֶר

וְעַל הַנְּשָׁמוֹת וְעַל הַהֵיכָלוֹת וְעַל הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם 

שֶׁנָּתַתָּ בִּי, בְּתוֹכִי

פרוזה

רחמים וסליחות

מ. מאושר

 

ילד צעיר הייתי כשנדחפתי עם אבי מורי שיחיה בין אלפי החסידים הגודשים בטליתות וקיטלאך לבנים את ה’שול’ של חסידי קרלין בירושלים. ראש השנה היה החג הצפוף ביותר בקרלין. כולם כולם באו להתפלל עם ה’רעבע’ למרות שידעו שאת המחזור שלהם הם יצטרכו להניח על גבו של המתפלל העומד לפניהם. ואנוכי הקטן פחדתי. פשוט פחדתי. אימת הדין היתה מוחשית כל כך. הצינורות האפורים של מערכת המיזוג שניסתה לצנן את התלהבותם של החסידים כאילו באו להוסיף דרמה ללב הקטן והמפוחד שלי, וכשפצחו אלפי הקרלינר’ס בשאגות ה’נשמת’ שלהם כבר היה הפחד גדול כל כך שנדחפתי החוצה למרות שכל יציאה או כניסה בין השואגים נמשכה כרבע שעה… כמה עשיתי תשובה באותם ימי פחד, תשובה על החמצת זמן ק”ש של המג”א, על לשה”ר, על חשש גזל (רשמתי במכולת ללא רשות מאבא) ועל ראייה אסורה (המרפק החשוף של המוכרת באותה מכולת). “שפרו מעשיכם וברית לא תופר” השתפכה הנעימה הקרלינאית, והילד שבי ידע בדיוק במה להשתפר. ללמוד יותר. להתפלל יותר. לשחק פחות בטטריס. ימים נוראים בילדותי, זמן של תשובה.

 

עברו כמה ראשי שנים, חלפו כמה תמורות, בית הכנסת הקרלינאי כבר לא צפוף, המון החסידים עבר להתפלל באוהל מיוחד שיכיל אותם, את טליתותיהם וצרחותיהם. גם הילד הקרלינאי כבר לא כל כך ילד ולא כל כך קרלינאי, הוא כבר לא רושם במכולת על חשבון אבא שלו ומרפק חשוף לא נחשב אצלו ראייה אסורה. הפחד המשתק כבר אינו, אבל גם אבדה הבהירות. מי יודע לאן בדיוק לשוב, מיהו המלך המשפט ומה הוא רוצה, מה משמעות הקיום, תכלית הסבל ומטרתו, מה טעם למשפט בעולם חסר צדק זה, האם רק אני זקוק לסליחה מפניו, או שמא עליי גם לסלוח לו. אין פחד אבל גם אין אדישות, את הרהורי התשובה החליפו זעקות התהייה, מה אתה רוצה ממני, מה אני רוצה ממני.

 

שירה

ציר כיסופים

רוחמה שפירא

 

עֵץ כָּרוּת
דְּבַר לֹא עוֹד
יִהְיֶה כַּאֲשֶׁר הָיָה
וּבַהֲלֹם הַגַּרְזֶן וְיִכְרַע
תַּחְתָּיו הוֹלֵךְ קוֹלוֹ
מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ

 

צָדִי הַדֶּרֶךְ מְחֻשָּׂפִים
עַכְשָׁו לְהַגְבִּיר הַבִּטָּחוֹן
אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר צִיר
שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר

 

חָמֵשׁ נְשָׁמוֹת פּוֹרְחוֹת
בִּצְעָקָה
קוֹרַעַת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד
סוֹפוֹ
צִיר כִּסּוּפִים חָסוּם
לִבֵּנוּ
הֶעָרֵל נִסְדַּק
דָּבָר לֹא עוֹד
יִהְיֶה כַּאֲשֶׁר הָיָה

 

לָמָּה יֹאמְרוּ הַכּוֹתָרוֹת אַיֵּה אֱלֹהֵיכֶם
וֶאֱלֹהֵינוּ בַּשָּׁמַיִם
וּבָאָרֶץ
כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשׂוּ
כִּכְלוֹת כֹּחֵנוּ
נִבְקַע הַקְּרוּם הַדַּק
בִּתְמִימוּתֵנוּ הַבְּתוּלָה

 

הַקּוֹל הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ
שְׁלַל הָעוֹלָמוֹת צָלְלוּ
בִּלְעָדָיו בִּתְהוֹם נְשִׁיָּה
הַאִם תִּהְיֶה זוֹ הַזְּעָקָה הָאַחֲרוֹנָה
נָפְלָה וְלֹא תּוֹסִיף
קוּם
בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל

 

הִגִּיעוּ בָּנִים עַד מַשְׁבֵּר
וְכֹחַ אֵין
לַלֵּדָה:
כְּשֶׁיִּפָּתַח הַלֵּב הַשָּׁבוּר בִּזְעָקָה אַחֲרוֹנָה
לְחַיִּים
תֵּהָפֵךְ לִצְעָקָה רִאשׁוֹנָה
שֶׁל פֶּלֶא נוֹלַד
נֵצֶר – מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה

 

צִיר כִּסּוּפִים נִפְתַּח
בַּחֹשֶׁךְ לְכָל דּוֹרֵשׁ
א-ל חַי מָגֵן וּמוֹשִׁיעַ וְעוֹנֶה
לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת
בַּעֲלוֹת הַכִּסּוּפִים בִּצְעָקָה מִסּוֹף הָעוֹלָם
וְעַד סוֹפוֹ
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם
וְיָדַעְתָּ אֶת הֲוָיָה.

 

אָמֵן

שירה

שבע דמעות על חבל קטיף

הרצל חקק

 

דמעה בצבע דם – יום החורבן

 

 

טַלִּית לְלֹא תְּכֵלֶת.
חַיַּי חוֹזְרִים שׁוּב.
זֶה הָיָה יוֹם אֵבֶל, יוֹם קְרָב.
יוֹם אָב. יְתוֹמִים נִלְקְחוּ מִבֵּיתָם,
הַבַּיִת הַקָּדוֹשׁ נֶחֱרַב.

 

הִשְׁתַּעֵל הַדֶּגֶל בִּכְאֵב,
עֵינָיו אֵימָה, כְּמוֹ אָבְדוּ לוֹ
הַזִּכָּרוֹן, הַנְּשָׁמָה. פַּסֵּי תְּקוּמָה.

 

הֵיכָן הַסֵּמֶל שֶׁבַּתְּכֵלֶת.
שׁוּב אֲנִי שָׁם. נִשְׁכָּחוֹת
כָּל שְׁנוֹתַי. אֲנִי יֶלֶד.
הִנֵּה מוֹרַג. עוֹד יִשּׁוּב
נֶהֱרַג. שִׁירַת הַיָּם. מְדַדָּה.
כָּל בָּתֶּיהָ כְּבָר קִינָה.
פְּאַת שָׂדֶה שְׁדוּדָה.
נָוֶה לְלֹא דְּקָלִים.
צְמָחִים וְנַעְנַע. שְׂרוּפִים רוֹעֲדִים.

 

עוֹד זַךְ בּוֹעֵר.
הִנֵּה יֶלֶד. וְהוּא נִגָּף, שָׁר לַמְּשׁוֹרֵר,
אֶת הַמִּלִּים:
לְבַדִּי. מַשֶּׁהוּ בְּדָמוֹ עוֹד יְשׁוֹרֵר.
הַאִם הַיֶּלֶד הַזֶּה
יִלְמַד לְדַבֵּר.
הַיֶּלֶד שֶׁהֻכָּה שָׁם,
חַי בְּתוֹךְ כְּלִי נִשְׁבַּר.
הַשָּׂעִיר שׁוֹעֵט.
לַחֲלוֹמוֹ חָזַר.
בְּקֹשִׁי נָשַׁם.
זֶה צוּק נוֹרָא וּמְצוּקָה.
הִנֵּה עַם לְלֹא סֵפֶר.

 

חַיִּים נִשְׁלָחִים לִמְחִיקָה.

 

 

 

דמעה שנייה: צוק מדמם

 

 

יָד נוֹתְרָה.
תְּלוּיָה בָּאֲוִיר. קוֹל חָנוּק.
נָשִׁים. יְלָדִים. טַלִּיתוֹת.
גְּבָרִים שְׁבוּרִים.
נִצְבָּטִים אֶל הַצּוּק.

 

נִשְׁמָתָם. יֶלֶד וְדֶגֶל עַל גַּג תְּפִלָּה שֶׁנֶּאֱלַם.
עַד שֶׁהַשָּׁמִיר בַּחֲמָמָה לֹא נָשַׁם.

 

עַם נִבְחָר וְתָם.
דּוּגִית נִבְגְּדָה. נִיסָנִית לְלֹא
נֵס. מִכְּפַר דָּרוֹם
נִלְקַח זֵכֶר תַּשַׁ”ז. נִשְׁחַט הַחֲלוֹם.

 

וְעָלוּ לְעוֹלָה.
אֵין עוֹד לוּחוֹת.

 

הַנְּצָחִים וְהָרוּחַ
נִשְׁלְחוּ לְכָל הָרוּחוֹת.

 

 

דמעה שלישית: האור חשך

 

 

וְהָאוֹר חָשַׁךְ. קְלַסְתֵּרָם הֵצֵל.
לְיַד הַהֶגֶה חָזוֹן אַחֵר. מְצַלְצֵל.
נִשְׁמַתְכֶם תִּקָּטֵף אֶל הַצּוּק.
חֲלוֹמְכֶם יִתְגַּלְגֵּל.

 

אַחַת דִּינְכֶם: לַעֲזָאזֵל.

 

 

 

דמעה רביעית: עיר על תושביה

 

 

וּמִמַּעֲמַקִּים
בָּאָה נֶפֶשׁ לְהָאִיר.
רוּחַ לָשִׁיר. לְלַטֵּף.
בְּיָאלִיק בָּא לָשִׁיר.
לָתֵת כָּתֵף.
בְּעַיִן שֶׁל תּוּגָה
זוֹכֵר מִלִּים.
בְּלִבּוֹ הָעִיר שֶׁרָאָה שָׁם,
עִיר הַהֲרֵגָה.
וְכָאן נְפָשׁוֹת
עַד תּוּגָה, עַד רוֹשׁ.
מְרַסְּקִים גַּג בַּיִת.
כָּל דֶּגֶל שֶׁמְּנַסֶּה
לְהָרִים רֹאשׁ.

 

לִבּוֹ לוֹחֵשׁ. מִי שׁוֹמֵעַ.
בַּגּוֹלָה עוֹד נוֹתְרוּ שְׂרִידֵי בָּתִּים וְכָאן
קָבְרוּ בְּאֵר מַיִם. וְאוֹר נוֹגֵהַּ.

 

עִיר עַל תּוֹשָׁבֶיהָ.

 

 

 

דמעה חמישית: הכנף השבורה

 

 

שׁוּב תִּשְׁעָה בְּאָב,
וְשׁוּב גְּיָסוֹת צָרִים בַּשַּׁעַר.
אֵיכָה הָיְתָה.
הַצְּעָקָה שָׁבָה לְבֵיתָהּ.

 

בְּיָאלִיק בְּאֶצְבָּעוֹ לְיַד
חֲרַךְ הָאוֹר, הַסֵּכֶר. יָדוֹ כְּמוֹ
נִסְּתָה לַעֲצֹר. הֵאֵטָּה.
אוּלַי אֶשְׁמֹר עֲלֵיהֶם
בְּלִבִּי הַמְּבַקֵּשׁ חַיִּים
בְּאוֹתָהּ תְּפִלָּה שֶׁמֵּתָה.
גְּדוּד כּוֹתֵשׁ אֶת גָּדִיד.
בֵּית חֲתוּאֵל נִכְבַּשׁ.
שָׂטָן מִבַּרְזֶל אֶת קָטִיף
קָטַף וְדָשׁ.

 

הִנֵּה הַמְּשׁוֹרֵר בְּעֵין הַסְּעָרָה. יָדוֹ
עִוֶּרֶת, עוֹבֶרֶת, אֵבֶר נִקְרָע,
אֶבְרָה, כָּנָף וּכְבָר שְׁבוּרָה.
וְהַשְּׁכִינָה הִתְבַּיְּשָׁה.
דִּמְעַת הַמְּשׁוֹרֵר מְעֻנָּה
עַל דַּף הַגְּמָרָא נוֹטֶפֶת קִינָה.
לוֹחֶשֶׁת מֵרְכָא, לַחַן
אֶתְנָח. שְׁפוּפָה וְנִבְעֶטֶת
יְרֵכָהּ. שׁוֹתֶתֶת. עוֹלָה אֶל הַצּוּק.
כְּאֶלֶף אַיָּלִים נֶעֱרָפִים.
דֶּמַע הַחֻרְבָּן טֶרֶם נִשְׁכַּח.

 

צֶבַע זְהוֹרִית בּוֹכֶה, דֶּמַע
לָשׁוֹן. מַה יִּסָּלַח.
לְדוֹר אַחֲרוֹן.

 

 

 

דמעה ששית: בא החושך על גן האור

 

 

הֵיכָן נָגַהּ בָּאֲוִיר הֶעָשָׁן.
אַיֵּה פְּנֵי הַשְּׁכִינָה.
לְבַדָּהּ, עַל כְּתֵפָהּ.
אֻמָּה חֲרוּפָה.
מְשׁוֹרֵר נוֹשֵׂא דּוֹר,
נוֹשֵׂא עִיר,
נוֹשֵׁם שְׂרֵפָה. רֵיחַ
צֹאן, רֵיחַ בַּרְזֶל.
בְּלִי נְכָסִים.
לָחֲשׁוּ מִדּוֹרוֹת שְׂפָתָיו:
זֶה חֲזוֹן אוֹבֵד,
זֶה הַזְּמַן שֶׁאוֹזֵל.
נִשְׁחַט הַזָּהָב.

 

עֵינָיו תְּכֵלֶת עַל גַּן אוֹר,
אֵיזוֹ אֲפֵלָה. נֵצֶר נְצוּרָה.
בִּבְנֵי עַצְמוֹן וּבִבְדֹלַח
יָד מַבְדִּילָה, קוֹרַעַת,
יָד מְרֻשַּׁעַת.

 

לְשׁוֹן הַזְּהוֹרִית בְּעֹצֶם הִתְאַדְּמָה.
הַאִם יֵשׁ סִכּוּי לְנֶחָמָה.
עַל פָּנָיו קִינָה גּוֹוַעַת:
“אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ
לָדַעַת. כִּי שָׁם.
וְכָאן נַפְשִׁי
נִבְזְזָה בְּזוֹל. קֹדֶשׁ בַּחוֹל.
בְּחֶבֶל קָטִיף נִקְטַף
הָעֵץ. הַלֵּב. הַכֹּל”.

 

 

דמעה שביעית: זמן קריעה

 

 

וּמַה יֹּאמַר הָעָם.
הֵם יְפַכּוּ, הֵם יְבַכּוּ
יָדֵינוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ.

 

לְיַד הַמִּשְׁפָּחוֹת הָאֵלֶּה שֶׁהֻשְׁלְכוּ אֶל הַבָּכָא.
כָּל שַׁחֲרִית תָּקוּם בְּצֶבַע חֲשֵׁכָה.
לְיַד הַיְּלָדִים שֶׁמֵּתוּ בַּיַּלְדוּת הַיְּחִידָה.
הַמַּפְחִידָה. יֵשׁ מַחֲנָק.
וְרַק צָמָא, עָתִיד לְלֹא בְּאֵר.
הַאִם יִקָּרֵא הַכֹּהֵן כְּשׁוֹחֵט. כְּעֵד.
מִי יַבְדִּיל בֵּין טַלִּית לְבֵין דֶּגֶל שׁוֹתֵת,
בֵּין קֹדֶשׁ עִיר עֲרוּפָה
לְבֵין הַבַּיִת הַמֵּת.

 

וְנָגַע בִּי אוֹר מִקֶּדֶם, מִנִּשְׁמַת מִקְדָּשׁ מְעַט.
לְקָחַנִי אֶל עִירוֹ, אֶל אוֹתוֹ
קַרְדֹּם מְטַפְטֵף, הַדָּם שֶׁרָתַח
בָּעֲלָטָה. וּבָא לְהָפִיחַ מֵרוּחוֹ נִשְׁמָתָהּ,
וְהִנֵּה בֵּית הַתְּפִלָּה כֻּלּוֹ לְמַעֲצֵבָה.

 

וְיָשַׁבְתִּי עִמּוֹ, לְבַדֵּנוּ לְיַד כְּנַף גְּוִילִים,
לְיַד סֵפֶר חַיִּים שֶׁנִּמְחַק
וְנִשְׁדַּד. זֶה הַמְּשׁוֹרֵר
שֶׁצָנַח כֶּעָלֶה, שֶׁנִּסְתַּר, שֶׁנִּרְאָה
כְּנָבִיא שֶׁהוּמַת. גּוּפוֹ לָחַשׁ לִי:
שֵׁב, בְּנִי, כִּי אֵין עוֹד תְּשׁוּעָה. וְנִשְׁמָתוֹ
כְּבָר קְרוּעָה: אֵין רְפוּאָה.
נִצְּחָה הָרוּחַ הָרָעָה.
קְרַע לְיַד בִּגְדָּם, בְּלֶב לִבָּם שֶׁהֻשְׁחַת.

 

וְקָרַעְתִּי וְיָשַׁבְתִּי שִׁבְעָה.

 

 

 

 

 

 

 

פורסם באסופה “קדיש קטיף”, התשס”ה

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

חוץ לזמנו, חוץ למקומו

ידידיה גזבר

 

הבעיה הדחופה ביותר שבית המקדש השלישי מציב לפתחנו היא לאו דווקא המאבק הבינ-לאומי הקונקרטי שההיסטוריה שלחה אותנו אליו, אלא הפער הבלתי נסגר בין חזון למימוש. בניין שלא נבנה מכיל בקלות את כל השאיפות והתשוקות שמשליכים אליו, וככזה יכול לשמש מומנט אינסופי לתהליך תיקון של קבוצה אנושית. בניגוד לכך, בניין שנבנה הוא צמצום. וכמו משיח שבא, הוא בסכנה גדולה להיות משיח שקר: לאן ממשיכים לשאוף אחרי הבניה? מה משמעות הבניין, משהקמנו אותו סוף סוף?

הבעיה הזו היא בעיה פילוסופית המתרחשת בתודעה: היא יושבת על ההנחה שאיננו מסוגלים לראות מימוש שאינו צמצום ותיקון עולם שאינו פונה אל העתיד. בה בעת יש כאן בעיה ארכיטקטונית: כיצד יוצרים בניין שיש בו אנרגיות של אנטי-בניין. קריאה מוקפדת של פרוגרמת המקדש לאורך הדורות מעלה כי מאז ומעולם המקדש נדרש לשאלה הזו והעלה מתוכו אנרגיות של אנטי מבנה: ככזה הוא עשוי להעלות פתרונות מרתקים לשאלה הפרקטית הארכיטקטונית. מתוך הפתרון המציאותי והחומרי נוכל גם להציע תודעה עתידית שתפתור את הבעיה הפילוסופית, וכך להציע מפגש חדש בין חזון למימוש.

במקרה של בניין בית המקדש יש לנו הופעה מרהיבה של ‘היעדרו’, של ה’אנטי-מבנה’: כיפת הסלע, המבנה שכל כולו מוקדש לשמירה על אבן היסוד של ההר, שכל כולו העדר. בהצעות העכשויות של שוחרי המקדש אנו נתקלים בעיקר במחיקה שלו, מתוך התנגשות קנטרנית עם עולם האסלאם: דווקא מתוך הנוכחות המפוארת של ההעדר אסור לנו לוותר על נוכחותו, נוכחות שתזכיר תמיד את העבר ההיסטורי הקונקרטי של המקום, זה שקרה דווקא כך ולא אחרת.

בבניית מקדש הלוקח בחשבון את ההתרחשות ההיסטורית המקומית ולא מדמיין עתיד אלטרנטיבי אנו זוכים למבט תמידי אל האנטי מבנה, אל הרגע הספציפי והסתמי ממנו נבט המבנה. כך כל מבט אליו מכיל בתוכו את האפשרות האחרת, את “המערת פריצים היה הבית הזה?!”

מהפתרון הקונקרטי אנו חוזרים לבעיה הפילוסופית. בניגוד לסכמה המקובלת בה כל מימוש הורג את החזון, יש לנו כאן מימוש שמחזיר את העבר בצורה מעגלית ומזקק תיקון אינסופי. במקום תיקון עולם שמתרחש רק בעולמות מדומיינים אנו יכולים להרוויח עולם משיחי, בו האופק פונה גם אל העבר.

 

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

התנגשות עולמות

אמרי פרל

בהגדרתי הסוציולוגית אני “בעל תשובה”. עד כמה שתואר יבש זה יכול לבטא את התגלות הבורא בנברא, התגלות מקור החיים.

אשתי, בהגדרתה, היא “דתיה מבית”. עד כמה שתואר מצומצם זה יכול לבטא אלפי שנים של חכמה אנושית בדבר האלוהות, שעוברת במסורת מאבא לבן, מאימא לבת.

היא שַמְחַה להתחתן עם ‘בעל תשובה’, למרות שלחלק מהציבור שבו גדלה זה כמו לקבל ‘יד שניה’ – מכשיר שאולי נראה מגניב מבחוץ, אבל סיכוי סביר שהוא יתקלקל תוך זמן קצר או שיהיה צריך להשקיע הרבה בשביל לתקן אותו.

והתחתנו למרות הכל.

התנגשות עולמות היה דבר שבשגרה, אך שנינו ידענו שיבוא היום, תזרח השמש, ואני אהיה כמו שצריך – אלך למניין, אפסיק להפוך מחבתות מפרווה, לחלבי ולֵטַרֵף, אלמד בצורה מסודרת מתחילת הספר ועד סופו ולא בדפדוף רנדומלי לפי הלך הרוח הסוער, וכהנה וכהנה.

אבל הזמן עובר, הפאות צומחות ויורדות, הגמרא נפתחת ונסגרת לסירוגין, אני עדיין שומע יותר מוזיקה לועזית מישראלית, שלא נאמר ‘יהודית’ ואני עדיין מתקשה לקרוא הזמנות לחתונה בסגנון “החתן נ”י בן ר’ הג’ הי”ו יתחתן בעז”ה אי”ה עם ב”ל…”

 

אני לעולם אהיה בעל תשובה. זו לא נקודת פתיחה לדרך ארוכה שבסופה אהיה ‘דתי’ או ‘חרדי’ או ‘חסיד’ או ‘יהודי כשר’. נולדתי עם נפש חיה, תוססת, פרועה, אוהבת לרקוד ולשתות ולשיר, אוהבת טבע ואש, מים צלולים ובתי קפה. לטוב ולרע. לעולם אהיה בהשתוקקות לגדול, לצמוח, להשתנות. המסורת מלמדת אותי איך לחיות חיים של ערות, של התבוננות, של אהבת הטוב, של אהבת החיים והאדם. חיים של תכלית ומשמעות, חיים של תשוקה נועזת להתאחד באלוהי ולהפעימו בארץ. לא שאדם דתי לא חי זאת, אבל הלך החיים שונה, המסע שונה, כל אדם ודרכו. גדלתי בעל נפש – ביקשתי את הרוח. ועכשיו נותר לֵאַחֶד אותם לֵאֵחַד, בניצוחה של הנשמה. ויש אלו שנולדו תחת כנפי הרוח, ומבקשים את הנפש, מבקשים את עוצמת החיים. ולעולם ננוע זה לעבר זה, זה בתוך זה, בהתנגשות עולמות בתוכנו, עד שיבוא היום, תזרח השמש, ותתגלה האחדות.

 

“התיקון שיבוא… הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של ה’יראים שומרי תורה’ על ידי שלמות הנפש שב’פושעים הטובים’… והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ד’ שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד…”

(הרב קוק, אורות התחיה, מ”ג)

תפילה