אני חושב להציע מסגרת מושגית אחרת למרחבי מחאה, מסגרת שאינה ‘סובלימציה של אלימות’ ובוודאי שאינה ‘מרחבי אלימות’. לא כל העולם הוא פריז. ההצעה שלי היא מחשבה אמנותית לפיה מרחבי מחאה פועלים בממד סימבולי ומציעים פעולה מרחבית לשינוי תודעה. בצורת המחשבה הזו הקונטקסט של המחאה חשוב יותר מהמחאה: לא משנה מה עושים במעגלי שיח – זה אירוע של מעגלי שיח; לא משנה מה עושים במיצב האמנותי המגניב שלכם – זה אירוע שהוא סמי-קרנבל; התוכן של המחאה מטרתו לחזק את צורתה ולא להפך. מרחבי מחאה מסוג זה בנויים כמו כיבוש יריחו – הפעולה התודעתית ממוטטת את החומות הממשיות.

קל להראות מהלך כזה באירוע ההתנתקות – אל מול אירוע שסומן כהשלה גיאוגרפית של עודף אפשר להציע פעולות חיבור מרחביות: השרשרת האנושית היא פעולה קלאסית בהקשר הזה. זה קריאייטיב בעולם הפיזי, אבל כזה שעובד רק כשהוא נשען על תובנה פיזית ממשית: אם השרשרת נשארת ברמת המטאפורה של החוט שמחבר בינינו זה אולי זכיר, אבל נעלם כמו שבא. הכוח האמיתי של פעולה כמו שרשרת אנושית היא בהמחשה כמה זה קרוב, ובתלייה של הקירבה במספר האנשים שאכפת להם.

אני חושב שגם תמיכה אפשר לקרוא באופן הזה. פעולת השבר התודעתי של גוש קטיף – מעבר לממד הפרקטי יותר שגם עליו יש לתת את הדעת – נעוצה בבידוד של כפר מימון. השרשרת נאלצה להצטנף סביב עצמה, להפוך מקו למעגל ומחיבור – לפחד. גם כאן, הקפת המעגל במעגלים סביב סביב תלתה את יכולת הבידוד – “רק לכם אכפת” – במספר האנשים שנכונים לממש את הפינוי.

באירוע הנוכחי קשה יותר לשים את הדגש על ההתמקמות הנכונה, ולכן על פעולה מרחבית מדויקת; ביחס לתומכים וכן ביחס למתנגדים. הסיבה לכך נעוצה בדיון שנסוב סביב מוקדים שונים, וממילא מתקשה לדעת במה לבחור: האם סימון בית המשפט העליון כזירת התנגדות אינו ביצור מעמדו? האם הפגנות חוזרות ונשנות בצומת בתל אביב אינה מסמנת נישתיות רפיטטיבית?

ביטוי יפה לרגע הזה נוצר בהפגנות המקבילות ברחובות קפלן השונים: הפגנת תומכי שינוי בתל אביב אל מול הפגנת מתנגדים בירושלים. שני הצדדים נמצאים במין משחק כיבוש הדגל בו אינם יודעים האם לשמור על הדגל שלהם או לתפוס את זה של השני, ואז מתקשים לדעת גם מה לעשות איתו. בעיית ההתמקמות מביאה כל צד לנסוע אל המקום ה’אחר’ במטרה למצוא את האוצר מתחת לגשר: כולם מחפשים את הדגל שהחביאו בקפלן, רק שלא ברור איפה הוא הקפלן הזה.

“כשיש סדר לא צריך חוקים”, ספר הדאו.

1. “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

2. הסדר הסמוי-מן-העין של מערכות האמונה והבטחון, המקור של הסדר החברתי המעניק לו היבט כמו-נשגב (כמו-טרנסצדנטי) קורס. הישראליות כ’דת אזרחית’ קורסת וחולפת מן העולם בתהליך מהיר המעיד כמה רקובים היסודות שהרכיבו אותו, ה’אין’ לא יכול להתחזות ל’יש’, הריק לא יכול להיות תוכן, החיקוי המוחלט והחיגר לא יכול להיות זהות בעלת ממשות שורדת ומתפתחת.

3. אין לשחרר מאשמה את המעמד השליט בהובלת ‘לשעברים’ שמשתמשים במקומם ‘בסדר הקדוש’ או מאחריות את הימין הפריפריאלי שמעולם לא הצליח ליצור גיוון או הצרחה עם המעמד השליט המתנוון, אולם כך-או-כך, התוצאה דומה – “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

4. הסוציולוג היהודי-אמריקאי פיליפ רייף טען כי כל תרבות נשענת על ‘סדר קדוש’ של קודים מוסריים – ערכיים. התרבות ו’הסדר הקדוש’ בלתי נפרדים שכן כל הערכים מבוססים באמצעות נורמות לידי התנהגות ומוסדות חברתיים ו”הסדר הקדוש” הוא ‘בבואה’ נשגבת של הסדר החברתי, הסדר החברתי הוא ‘בבואה’ אנושית של “הסדר הקדוש”.

5. אולם, מה קורה אם תרבות מסויימת ‘מתגרשת’ מ’הסדר הקדוש’ שלה?
לרייף הייתה תשובה, היא נעשית ל’אנטי-תרבות’ או ‘שלילת-תרבות’. באופן אירוני רייף מציין מפורשות כי אין מצב זה קיים אלא בעת תהליך התפוררות ‘הסדר הקדוש’ בקרב האליטות שהחזיקו בו – זהו מצב דעיכה, דקדנציה, ריקבון שקיים אך ורק בעת התפרקות מושא הרקב, ועם תום תהליך ההתפרקות יתפוגג גם המצב הזה. אין ספק שככל גופה המתעכלת ונאכלת מבפנים-אל-החוץ נפלטים גזים מסוכנים, אשר במקרה האנושי נשענים בעיקר על יצרים קמאיים ומיניים אולם, אין זה נושא עיסוקנו – “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

6. בעידן המודרני התרחש תהליך חילון רחב היקף בעולם המערבי ובו הפרדה של הסדר המדיני-חברתי מהסדר הקדוש או, מנקודת מבט הפוכה, קידוש הסדר האזרחי והאללת המדינה כגוף אומניפוטנטי (כל-יכול). הדוגמה הבולטת היא צרפת שם הומרה הדת הקתולית ב’דת התבונה’ אותה לבשה המדינה; לשון אחרת, הסדר איננו ציווי או תכנית ‘אלוהית’ בעלת לגיטימציה שמעל-לאדם כי אם סדר שנובע מתוך תבונת האדם. הכלי הגדול ביותר שיצר האדם איננו מכונת חפירה או כלי תעבורה אלא מדינה ביורוקרטית, מערכת ענק בלתי נתפסת בהיקפה ועוצמתה של חלוקת עבודה מתוכננת – להלן הביורוקרטיה והמדינה המודרנית.

7. בריה”מ מחד, מדינת המשרד הגרמנית של הרייך השני מן הצד השני וכיום מבנה העל הסיני כולן דוגמאות למוסדות שאין-אלא לראותם ככל-יכולים מבחינת יחסי הכוחות מול האדם הפרטי למן רמת הביצוע ועד רמת הניטור. ואכן המהפכה הונהגה על בסיס יסודות פילוסופיים שהציבו את תבונת האדם (לכאורה) במרכז. המדינה היא תוצר תבוני של האדם ובכך היא מקבלת ‘האצלה’ של קדושה והופכת לקדושה במבנה, ניתן לקרוא לכך ‘קדושה מסדר שני’ ולאידיאה הפילוסופית של האדם נקרא ‘אבי אבות הקדושה’ בפרפרזה למושג הטומאה היהודי.

8. ליציר כפיים ומחשבה זה – המדינה המודרנית-בירוקרטית – ממד רוחני המבוטא בסדר הקדוש שאנו מכירים כ”דת אזרחית” המלווה את הסדר המדיני ומסדירה את מערכת הפולחן והנורמות של הפרטים מול המוסד המייצג את תבונתם. לכך יש להוסיף את פולחן הטכנולוגיה הכללי המתלכד עם פולחן המדינה (שהיא כשלעצמה ‘טכנולוגיה חברתית’).

9. כך נוצר שילוש, טריניטי פוסט-נוצרי (או ניאו-נוצרי אם כל יחיד הוא ישו): האדם המופשט (המודל הויטרובי של דה וינצ’י) – המדינה הכל יכולה-עתירת טכנולוגיה שמתפתחת בקצב אקספוננציאלי וללא שליטה או רסן מוסרי מ’סדר קדוש’ כל שהוא.
פולחן האדם (הוא האל-“האמיתי” (האב)) מאציל לאחרים את כוחו היוצר האימננטי שהינו נקודת השגב (הטרנסדנציה). הבן הוא ‘גולם’ או תפלץ נוסח פרנקנשטיין טכנולוגי שעוטה על עצמו ומסיר מעצמו הרחבות חושיות (וידאו, טלוויזיה, מחשב, מקול/ פטיפון, סמארטפון, אינטרנט, רשת חברתית א’ או ב’ וכיום מה שנקרא בשגיאה לשונית גסה וכפרנית ‘אינטליגנציה מלאכותית’) ורוח הקודש היא המדינה היועצת, מלווה, תומכת, מכילה, מתפקדת במובן הנ”ל כסוג של רחם-ביורוקרטי.

10. בשלב המודרני של הקמת המדינה היהודית המודל היה מוניסטי – פולחן המדינה היה אחד ואחיד והיא הייתה האל היחיד כמייצגת גאולת היהודי ממצב א-היסטורי ונטול ממשות מטיריאלית קולקטיבית בדמות כוח אלים וכופה (מונופול לוקלי על האלימות). הפולחן שלה היה “הדת האזרחית” המוכרת לנו באמצעות קדושת סמלים ומוסדות מסויימים כמו צה”ל ובאמצעות מושגים-מסמנים לשוניים כגון ‘ממלכתיות’ ו’ציונות’ (שאלה פתוחה היא האם המוניזם המרכסיסטי ביחס למדינה ירש מהיהדות או שהיהודים בעת ההיא ירשו ממנו, אולם היינו הך מבחינתנו).

11. התפוררות הסדר הקדוש מותירה את המושגים והמוסדות, הסמלים והסימנים השונים כ’תלושים’ משל היו סופרי ההשכלה, לא לשם ולא לשם, לא מחוברים לימין ולא מחוברים לשמאל, תבניות לשוניות ומשרדיות נטולות כל מצפן ערכי-רוחני.

12. התולדה הבלתי נמנעת היא שימוש בעלי אינטרסים שימוש ציני בסמלים הקדושים – בדומה לאדם המשתמש בלשון ההלכה והרבנות על מנת להגיע לעמדת כוח בממסד הדתי בלא להכיל גרגר של יראת האל. כך מגוייס הפנתאון, מגוייסים הסמלים ומגוייסים המוסדות לטובת אינטרסים אישיים צרים של אנשים אשר נמצאים ‘מעבר לטוב ולרע’ בכל הנוגע ליחסם אל הסמלים. הנה עתה נעמיק אל ‘המקומי’ או כלשונו של בודריאר “אם ברצוננו להבין משהו בנידון, הבה נביט מעט מעבר לטוב ולרע”.

13. האליטה הישראלית הוותיקה נמצאת בתהליך מתמשך של ‘רצח אב’. הדבר משתקף בספרות, בשירה ובמחזאות העברית כפי שמוכיח פרופסור דב לנדאו. על בסיס ניתוח יצירות הדורות השונים אנו יכולים לראות את התהליך: דור התחייה הכיל מרכיב של רצח-אב רוחני בדמות הפרידה מהדת, ראשית שבירת הסדר הקדוש הישן, הדתי. דור תש”ח יצר את הסדר הקדוש החדש של ‘אבהות’ המדינה העברית במודל המוניסטי של המפלגה הדומיננטית וההגמוניה התרבותית של תנועות הפועלים. דור הגל החדש והדור המפוכח ניהלו תהליך מתמשך של תקיפת הסדר הקדוש של דור תש”ח – והנה עתה, אנו רואים את קריסת הסדר הקדוש כולו והופעת תהום האבסורד הלאומי.

14. הסדר החדש שקם הוא סדר ‘הומניסטי’ (לפי מודל השילוש שהצגתי בסעיף 5): האדם המופשט (המודל הויטרובי של דה וינצ’י)-המדינה הכל יכולה-טכנולוגיה שמתפתחים בקצב אקספוננציאלי.

15. זהו הסדר שירש את המוניזם הציוני. לפי פיליפ רייף סדר זה מוגדר כ’תרבות עולם שלישי’ – זוהי תרבות השואפת לנתק בין ‘הסדר הקדוש’ ל’סדר החברתי’ ולפרום כל היבט של קדושה במובן ההיסטורי הקלאסי. בתרבות מסוג זה הסמכות לערכים לא נובעת מ’סדר קדוש’ קרי מקיומו של נשגב ושל שגב כלשהו אלא מ’עצמי’. בלשונו של רייף הציביליזציה לא בונה את עצמה בצורה ‘אנכית’ מ’סדר קדוש’ בעל רמת ממשות טרנסצדנטית אל ‘סדר חברתי’ כי אם בצורה ‘אופקית’.

16. את פירות הסדר הקיים כבר למדנו להכיר במושג הרלטביזם הפוסט מודרני, אולם ההשפעה רחבה הרבה יותר. היעדר כל קנה מידה נשגב ל’אמת’ מוליד חברה של ‘שוויון’ בשקר. את מקום ‘כל יחיד מלך’ ירשה פרדיגמה לפיה ‘כל יחיד הוא אלוהים’. המשמעויות מטלטלות שכן אחרי השלב הזה לא נותר אלא ניהליזם.

17. “תרבות וסדר קדוש אינם ניתנים להפרדה… אין בנמצא תרבות שהצליחה לשמר את עצמה ולשרוד בלא רישום של סדר קדוש”. סיכום תמציתי זה על עתידנו כתרבות וחברה הוא החזון הקודר של פיליפ רייף. או בלשון אחרת, ‘תרבות עולם שלישי’ היא נפילה חופשית אל חורבן. אולם מזהה רייף מאפיין נוסף של תרבויות מסוג זה:

“האליטות המובילות והמנהיגות של ‘העולם השלישי’ שלנו הינן וירטואוזיות בכל הנוגע לדה-יצירה [החרבת תוצר הבריאה – ט.ק], לבדיון היכן שעמדו אמיתות מצוות בעבר”. בניסיונן לשכוח את הדת ולבנות חברה חדשה כל שנותר הוא חורבן (אגב, החרדי האנטי ציוני צדק בהקשר מחשבה תיאולוגי זה. שלב זה קיים עוד מימי הקמת המדינה וחורבן הסדר הקדוש הוא המשך בלתי נמנע של התפוררותו המודרנית של עולם הרוח והדת היהודי).

18. זוהי קריסה תשוקתית. תחת אשליית הסדר החברתי הקיים, כלל המערכות למעשה מכילות מרכיב החושק בנפילתו. הפחד של נושאי הכלים של ‘הסדר החברתי’ שאיננו ‘קדוש’ במובן הדתי אלא קיים על בסיס ‘אופקי’, מפני הציבור הליכודי, הדת”ל והחרדי, מוצדק מהזווית הזאת – אלה בנו בתשוקה אין קץ פנטזיה של חורבן ובריאה מחדש, אותו D–9 על ביהמ”ש העליון.

19. ההגמוניה התרבותית בדור הרביעי שלה לא יכולה אלא להבין שדלות כוחה הדמוגרפי (אלקטורלי) תוביל להגדרה מחדש של הסדר החברתי והוספת מרכיבים דתיים אל קיומו – הפרנויה מפני “רגרסיה” (לתפיסתם) אל “סדר קדוש” מולידה תגובות שגובלות בפסיכוזה ממש. כחרק או בע”ח פגיע הניצב מול סכנה מפתיעה אצים ורצים אחוזי תזזית לכל פעולה אפשרית בנסיון לחמוק ממותו של הסדר אליו התרגלו. התחבוש הממלכתיות קפוטה? יעטה צה”ל ציצית ויחבוש כיפה סרוגה? האם יחזור האל להיות ‘אמת מצווה’ של הסדר החברתי והאם ‘המזרח’ שיעצב את מוסדות המדינה יהיה האוריינט ולא המזרח הרוסי – תחום המושב של אחד העם?

20. מצבה הנוכחי של האליטה הישראלית, מצב תרבותי, פסיכולוגי, תיאולוגי, בלתי נסבל. מצב זה מעורר תגובות סיסטמיות של מערכת חיסון, אינסטינקטים המתנגדים לכל מימוש כזה של ‘סדר קדוש’ במצב של “תרבות עולם שלישי”. החיים הם מנגנון הדחקה מתמשך של המוות הבלתי נמנע והנה מותו של הסדר כבר כאן. זה טרם הבליח והבשיל אולם עצם אפשרות חורבן הסדר החברתי הקיים די-בה להחריבו ולהביא אותו על נשאיו להתאבדות רבתי כפי שמכתב הטייסים למשל הדגים.

21. נושאי הכלים של הסדר “הקדוש” – בדמות בדיון קדושת מדינת ישראל – הם אלה שלמעשה ימוטטו אותו על הראש של כולנו. בפעולתם הרדיקלית מול תשוקת ההרס, מול ה-D-9 המדומיין מבצעים נושאי הכלים של הסדר החברתי לו אקרא כבר עתה ‘ישן’ פעולה של אותנזיה (המתת חסד).

22. מבחינה סמלית בני התרבות שזהו “הסדר הקדוש” שלה מתאבדים ברמה הסימבולית. בעבר ראינו דווקא את הדפטיזם (תבוסנות) והנסיגה מכל אתגר קיום נולדים בדורות הצעירים של השמנה והסולתה של החברה. הקמת קבוצות מצפ”ן השונות, הולדת תנועות השלום מתוך התנועה הקיבוצית, אובססיית הנסיגה מהטריטוריה (אולי כשאיפה לטרנסדצנזיה חוזרת של היהודי למצב א-היסטורי וא-מטיריאלי/טריטוריאלי). האליטות הישראליות ודווקא הן, מולידות שוב ושוב את חורבנן הסמלי. התשוקה הסמויה לא ניתנת לריסון מלא בדור הצאצאים וככל שאנו מתרחקים מדור “הקדושה” של תש”ח כך תשוקה זאת גוברת.

23. אולם באופן אירוני, כפי שהפלת מגדלי התאומים דחפה את התרבות האמריקאית למחול הרס של חוסר יכולת להתמודד, כך הייתה הרפורמה אקט סאבוטז’, פעולת ‘טרור’ בעמוד האיתן, באבן המסד, של הסדר הסימבולי. עבור עצם חשיפת היות ביהמ”ש העליון כסמל של סוף-דבר, קץ היסטורי של הציונות (במודל של פוקוימה), די היה במתקפה הסימבולית בדמות הרפורמה של לוין ורוטמן. בג”ץ נחשף כמקור הסמכות הפוליטית והמערכות ‘הממלכתיות’ נחשפו כמערכות מעמדיות הבנויות על מנגנון השואב לגיטימציה כללית לשם כפייתן על המעמדות האחרים.

24. חדי האוזן יקשיבו לשיח ויראו שהשפה שוחררה מרסן החובה הממלכתית לסדר החברתי. הרטוריקה מקצינה והרסנים מוסרים. אל תיפלו שדודים אחרי ססמאות. ‘דמוקרטיה’ היא לא משאת נפשם של המפגינים אלא שימור תרבות ישראל כ’תרבות עולם שלישי’. פורקן ניהיליסטי בדמות פסבדו-סדר, המשך הפורקן הוא רצונם. אל תטעו לראות במאבק על הרפורמה מאבק ל’שלטון העם’ – מדובר בנסיון להחזיר את האל לראש הסדר הקדוש והסדר החברתי. הרטוריקה השתחררה. המיצגים מייצרים חינגה, התשוקה היוצרת של הדימוי והייצוג דוחפת עם כל מיצג, ממעגלי מדורות, דרך ביזוי בתי קברות ואנדרטאות ועד עגלות ילדים על ארונות מתים המדמים חללי צה”ל מול חרדים. הכוח היוצר שייך לכוח שיוצר, הדימוי מקדים את המציאות כאן (ואף מוביל אותה). הקבוצה החברתית המפגינה נושאת את ארון הקבורה כאמירה פוליטית אולם היא זו שקבורה בארונות הקבורה של הסדר, כדימוי.

25. בהיבט הסימבולי מכתב הטייסים הוא הכישלון הגדול ביותר של צה”ל מאז אסון צאלים ואולי אף מ-1982. גדול אף מתאונת המסוקים על קרוב למאה הנופלים. בסרבנות הטייסים התנפץ הסדר החברתי ‘מלמעלה’. הוא קרס אל תוך עצמו כאשר האינטרס המעמדי ב’יסוד’ נחשף מבעד ל’מבנה העל’ הממלכתי. כך עם הטייסים וכך ראינו עם לוחמי היחידות המיוחדות. תשוקת ההרס של הימין הולידה תגובה כוחנית והרסנית לאין שיעור משמאל – הימין לא צריך למוטט את הסדר “הקדוש” של הדת האזרחית בישראל שכן נושאי כליו השמידו אותו בכוחנות אין-קץ כתגובת נגד. הפעולה של התקשורת המוסדית, האליטות הישנות, הותירה את השדה חשוף – אנו בשלב בו עודפות הכוח (אם נשתמש במושג של ז’יז’ק ובניתוח של בודריאר) של ההגמוניה, של המכתיבים והמנצחים על הסדר החברתי, מקריסה את הסדר החברתי עצמו כפי שהמלחמה בעיראק ואפגניסטן מוטטה את הסדר החברתי של ארה”ב.

26. באופן רשמי, הציונות מתה בתצורתה הקודמת והחל תהליך תחייתה בסדר החדש… הדתי-יותר… “הקדוש”… זהו רגע חורבנה הפיסי לאור חולשתה מול האיומים הממשיים-מכל-דימוי שסביבה.