דוד לידר

רֶגַע רוֹדֵף רֶגַע בַּשַּׁלְוָה הַלֵּאָה – מִלִּים, רְמָזִים

וְנִזְכָּר בֶּחָסִיד שֶׁעָמַד בְּפֶתַח הַדֶּלֶת:

“אָמְרוּ לִי לְהָבִיא לְךָ נֻסַּח הַתְּפִלָּה הַזֶּה, הָרַב עוֹבַדְיָה הָיָה קוֹרֵא בּוֹ יוֹם בְּיוֹמוֹ”.

בְּסָלוֹן בֵּיתוֹ קִבֵּל הֶסְבֵּר עַל הַתְּפִלָּה, אָמַר שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל לִקְרֹא,

מְעַט נָבוֹךְ.

קָרָא פַּעַם עַל הַתְּפִלּוֹת הַמִּצְטָרְפוֹת לְנָּהָר וְעַל אַבְנֵי הַנֶּגֶף,

חָשַׁב עַל דּוֹדָתוֹ שֶׁלָּמְדָה בַּקּוֹנְסֶרְבָטוֹרְיוּם וְלֹא דִּבְּרָה עִם אִמּוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה,

שׁוּב וָשׁוּב הִתְעַלְּמָה מֵאֲחוֹתָהּ בָּרְחוֹב,

חָשַׁב, אִלּוּ רַק פַּעַם אַחַת לִפְנֵי מוֹתָהּ מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכָהּ יִתְרַכֵּךְ – כַּמָּה נְגִינָה תִּהְיֶה בְּכָךְ,

וַדַּאי כְּמוֹ אֶלֶף שַׁאֲגוֹת תְּפִלָּה שֶׁלּוֹ בְּנֻסַּח הַתְּפִלָּה שֶׁל הָרַב עוֹבַדְיָה.