אישה עם מטפחת
שלמה המלך, החכם באדם, אמר בספר קהלת: ״וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל״. פסוק זה נדרש על יתרון האדם על הבהמה, וזאב ז׳בוטנסקי הוסיף עליו במילותיו שלו: ״מותר האדם מן הבהמה הוא בטקס״. לפעמים נראה לי שמותר האדם הוא בכיסוי: כמו רוב היונקים נולד האדם עירום, קירח וחסר אונים; שלא כשאר היונקים הוא אינו מצמיח פרווה המתעבה ונושרת בהתאם לעונות השנה אלא נדרש לכיסוי שמחוצה לו – הבגד. האדם הוא יצור החי הנדרש לבגדים, ואלה עושים אותו. עושים ממש. הפשטה כאקט של דה הומניזציה מוכרת לכולנו.
כאישה דתיה אני מצווה על כיסוי ראש. זהו ציווי הלכתי קדום מאד שיש מחלוקת האם הוא מדברי תורה או דברי חכמים, אך ודאי שהוא כה קדום עד שהוא נדרש כ״דת יהודית״ – כסממן של אישה יהודיה. תחריטים המראים את גלות שומרון באחד מארמונות מלכי אשור מראים גברים יהודיים מזוקנים ונשים יהודיות מכוסות ראש.
סבתא יוליה שלי, אם אמי, לא מכסה את ראשה, כמנהגן של רוב יהודיות מערב אירופה. היא חובשת כובע רק כשהיא הולכת לבית הכנסת, אליו היא מגיעה בתדירות, באיפוק ובהידור של נוצריות ההולכות לכנסיה. אמי בחרה לכסות את ראשה במטפחת כשנישאה לאבי. מבחינה סוציולוגית אפשר לומר שאמא שלי היא מנשות הציונות הדתית התורנית (שהפכה לימים לחרד״ל), אשר חידדה את ההבדל בינה לבין בית הוריה במרידה במוסכמות הלבוש. כשאבי ואמי התגרשו היא שאלה את הרב מרדכי אליהו זצ״ל מה לעשות עם כיסוי הראש. הוא השיב שהיא מחויבת לשמור עליו.
בתור ילדה, ראיתי את שיערה של אמי לעיתים נדירות מאד. היה לה שיער נהדר שהיה מכוסה תמיד. למדתי אז את סדר העולם: כשהתריס פתוח, השיער סגור, אך כשהתריס סגור אין לחייב שהשיער פתוח. היא נישאה שוב כשהייתי בת עשרים. מאז לא ראיתי את שיערה.
אני בחרתי לכסות את הראש פעמיים: פעם אחת כשנישאתי ובפעם השנייה כשהתגרשתי. הבחירה לשמור על כיסוי הראש כשהתגרשתי היתה קלה מזו כשנישאתי. הפרידה משיערי (שהוא הד חיוור לפאר שעיטר את ראשה של אמי) אותו אהבתי מאד, היתה קשה אך רומנטית. הרגשתי שאני שומרת חלק יקר ויפהפה למרחב האינטימי ביני לבין בעלי. יש כח אדיר במרחב שבין גילוי וכיסוי, והבחירה לכסות היא כוח דק שאינו מדובר מספיק. הרב שג״ר הגדיר פעם את המרחב הזה כהבדל שבין ארוטיקה המכסה ומגלה, לפורנוגרפיה – המגלה הכול. אני בחרתי לכסות.
אחרי שנחרב ביתי בחרתי לשמר משהו מהמרחב הרומנטי הזה. הרגשתי שאני שומרת את מקום הברית הכפול שלי: אני קשורה לקב״ה בשמירה על עקרונות ההלכה ולגבר שלי – שאיני יודעת מי הוא – אני שומרת את שיערי מכל העולם. חלק מהסובבים אותי אמרו שבשמירת כיסוי הראש אני מראה שבעצם איני רוצה להתחתן. בלבי ידעתי שכשהאיש שלי יגיע, הסימן הראשון לכך יהיה שהוא יגיד לי שהוא אוהב את כיסוי הראש שלי.
היום אני מסומנת. המצווה שאני כה אוהבת הופכת לשלט. ״את חרדית״? שואלים אותי כמעט כל יום, וכל יום אני עונה שלא. מי שמכיר קצת את העולם החרדי יודע שכך לא נראות נשים חרדיות, אבל לכי תוכיחי שאת לא חרדית. האם אני חרדית, אני שואלת את עצמי. לא, אני משיבה. אבל אם חרדיות היא לשמור על המצווה היקרה הזו – לא אכפת לי להיות מוגדרת כך. ולא רק חרדית: את מתנחלת? את בטח חוזרת בתשובה! נהג מונית שאל אותי פעם מתי חזרתי בתשובה. ״היום״, עניתי. הוא נבהל. עניתי לו שכל יום אני מנסה לחזור בתשובה. לא, הוא ענה, מתי התחלת לשמור מצוות. את נראית כמו אחת מהחוזרות בתשובה האלה.
לכי תסבירי, במציאות הישראלית בה המראה הוא לפעמים חזות הכול, שאת שומרת מצוות מאז שנולדת, שאת מנסה לחזור בתשובה בכל רגע ולא כהיבט חברתי. על עול המצוות האהוב נוסף הנטל הסוציולוגי שמבקש ממני להתנצל, להסביר, להראות שאני כן כזו או להוכיח שאני לא.
לפני שלוש שנים פגשתי את מעוז. אלה היו ימי הקורונה ונפגשנו אצלי בבית. הוא נכנס אלי הביתה, מבויש, הביט בעיני ובירך אותי לשלום. ואז אמר: ״אני מאוד אוהב את כיסוי הראש שלך״.
תגובות פייסבוק