אדם צחי

הַדֶּשֶׁא שֶׁל מֶקְסִיקוֹ קוֹרֵא לִי. 

לִשְׁכַּב 

לִנְשֹׁם אֲוִיר שֶׁל יָם

לַחְלֹם

תְּמוּנוֹת נָעוֹת

מֵהֹדּוּ, אוֹ אִירָאן

סְרָטִים שֶׁל מְהַגְּרִים.

אֲבָל אֲנִי,

בַּשֶּׁמֶשׁ הַקָּשָׁה שֶׁל תֵּל אָבִיב,

סִכַּת כִּפָּה בּוֹהֶקֶת עַל רֹאשִׁי

אֲנִי מֵהַמִּדְבָּר

מִמִּלִּים שֶׁל קְדֻשָּׁה

מִבֶּכִי

מֵרְחוֹב הָרַב צְבִי יְהוּדָה הַכֹּהֵן קוּק זַצַּ”ל 

הַדֶּשֶׁא שֶׁל מֶקְסִיקוֹ 

מְגָרֵד לִי