פאול צלאן

חֲשֹׁב לְךָ:

חַיָּל הַבִּצּוֹת מִמְצָדָה

מְלַמֵּד עַצְמוֹ מוֹלֶדֶת

בָּאֹפֶן הַבִּלְתִּי-כָּבוּי בְּיוֹתֵר

נֶגֶד

כָּל קוֹץ בַּתַּיִל.

 

 

חֲשֹׁב לְךָ:

חַסְרֵי-הָעֵינַיִם לְלֹא צוּרָה

מוֹבִילִים אוֹתְךָ, בֶּן-חוֹרִין,

דֶּרֶךְ הַמְהוּמָה, אַתָּה

מִתְעַצֵּם וְ-

מִתְעַצֵּם.

 

 

חֲשֹׁב לְךָ:

בְּפִסַּת הָאֲדָמָה הַזֹּאת

הָרְאוּיָה לִמְגוּרִים

הַמוּנֶפֶת תּוֹךְ סֵבֶל לְחַיִּים

יָדְךָ שֶׁלְךָ

הֶחֱזִיקָה.

 

 

חֲשֹׁב לְךָ:

זֶה בָּא לִקְרָאתִי

מוּעָר בַּשֵּׁם, בַּיָּד,

לָעַד,

מִן הַבִּלְתִּי-קָבִיר.

 

 

 

 

צלאן התחיל לכתוב את השיר ב-7.6.1967, ביום בו נכנסו הכוחות הישראלים לעיר העתיקה (סיים ב-13.6.1967).

 

 

מגרמנית: אסתר קמרון ותהילה מרקוביץ

 

 

 

ושיר בעקבות שיר זה, מאת אסתר קמרון:

 

 

 

*

חֵצִי מֵאָה כִּמְעַט– חַיֶּךָ.

חֵצִי מֵאָה וּמְעַט — הֶעדֵרְךָ.

וּמִצְרִיִים מִתְעַבֵּית.

וְיָמֵשׁ הַחֹשֶׁךְ.

 

 

וְהָאוֹר במוֹשְׁבֹתֵנוּ מִצְטַמְצֵם

כְּדֵי נְקֻדָּה.

מִי זָעִיר

וְיִכָּנֵס בָּהּ?

 

 

כָּל זְמַן סטוט א פונק נוך פינקלן

ועט נוך ליכטיק זיין

 

 

קוּם, לְךָ

אֶל

הַבִּלְתִּי קָבִיר.

בַּקַּשׁ

שֶׁיִּפְקֹד נְקֻדָּה זוֹ,

שֶׁיִּצֹק בָּה כֹּחַ

מְשִׁיכָה.

 

 

וּבֱרֵַַכֵנוּ

בְּחֵרוּת