טור > ועשו לי מִנְוֶה
מיזם בניית משכן למי שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, מיזם התופס את פרשות השבוע האחרונות, מעמיד אותנו בפני אתגר מיוחד. זהו אתגר שונה ממה שאנחנו מכירים, אתגר של יצירת מובן למסמן שלעולם לא יהיה לו פשר; מהו בית לא-ל? עד כמה הוא אנושי? מה בדיוק קורה כאן?
אני רוצה להקביל את רעיון בניית המשכן הלא-אנושי לפרויקט אנושי דווקא, שגם הוא פרויקט שבליבו יצירת מובן למסמן חסר-פשר. כוונתי היא לתחרות תכנון ה’מנווה’ לאקדמיה ללשון העברית, תחרות מלפני שנה שתוצאותיה התפרסמו לפני כחצי שנה ומתקדמות אל מימושן; האקדמיה פרסמה את כלל ההצעות, ואפשר שהן שופכות אור מסוים על פרויקט המשכן.
אז כן, בהחלטה לבנות ‘מנווה’ יש מגלומניה מסוימת. ארגון שהחליט ש’אקדמיה’ זה בסדר – כנראה מכיוון שהשם הזה מעמיד אותו לצד אקדמיות נוספות – מחליט כי לא די ב’משכן’, ‘היכל’, ‘בית’ או ‘מבנה’ – הוא מבקש לעצמו ‘תחדיש’: מילה חדשה בעברית. הבחירה הזו, לטעמי, הופכת את הדיון בצידוק של מוסד האקדמיה על פניו וחושפת החלטה שיש בה חוסר אחריות. אם מילים זה כל כך חשוב, אל תיתן לעצמך יותר ממה שיש לאחרים.
כבר השאלה הזו אינה מילולית בלבד, ויש אנלוגיה בינה לבין השאלה החומרית. למה בעצם האקדמיה ללשון זקוקה ל’תיבה’, למבנה? למה היא זקוקה למבנה חדש במקום זה שישנו בגבעת רם? המגרש המיועד לאקדמיה נמצא בלב מוסדות התרבות הישראלים – בין הכנסת למוזיאון ארצות המקרא – והוא מעורר את השאלה האם באמת יש צורך בהרחבה של מקבץ האייקונים הללו.
צמד השאלות הללו חוזרות גם לפרויקט המשכן-מקדש. אמנם הא-ל הוא היזם הראשי והמתכנן של פרויקט המשכן, אבל הניגוד שבינו ובין השימושים האנושיים חוזר בכל אספקט במבנה עצמו ואפשר לומר שהוא הקונפליקט המכונן שביסוד המשכן. כך או כך, רעיון בניית ה’מנווה’ דומה לרעיון בניית ‘משכן’: ההבדל הוא רק ברמת הקרדיט שנותנים למזמין העבודה. מכיוון שכך ניתן גם למתוח חוט בין הדרך שבה טיפלו האדריכלים בפרויקט המנווה – למחשבה הנדרשת בפרויקט המשכן.
האתגר העומד בפני האדריכלים שהתייצבו למשימה אינו פשוט: עליהם לשכנע את מזמיני העבודה במציאת מובן משכנע למושג ‘מנווה’, יהיה מה שיהיה. העבודות הרבות מציעות בעיקר תחביר, כלומר העמדת המילה, הרעיון הגולמי או המבנה בתוך הקשר. בשפה שהם מייצרים הם מסוגלים ליצור הצעה שלמה, כלומר למשוך את הרעיון למקומות בהם עדיין לא היה. השפה משמשת להם מקפצה.
את יצירת התחביר אפשר לראות הן בהגשה, כלומר בגיליונות ההצעה, והן במבנה המוצע עצמו. פרויקטים רבים התייחסו ללשון העברית במסגרת ההצעה: זאת החל מניקוד הכותרות, בחירת שמות פיוטיים, שירים של יהודה עמיחי, שימוש במילים כאייקון בשרטוטים, הצעה אחת להקמת ‘מִראה העברית’ במקום ‘מוזיאון’ ועוד כהנה וכהנה; אם אנו מאגדים את כלל הפרויקטים, נדמה שמטרת האסטרטגיה הזו היא לייצר מרחב תמרון נוח עבור המתכננים בתוך הדיאלוג מול המזמינים.
[דנה ליבר, מתן גל, אדם קולמן, צבי אפרת, מאירה קובלסקי אדריכלים; גיליונות ההצעה]
[גוטמן אסיף אדריכלים; גיליונות ההצעה]
כלומר: אם אייצר שפה שלמה שהמונח ‘מנווה’ הוא חלק ממנה, אהיה מסוגל לבצע מהלכים במסגרת המנווה הזה, תוך הצבתם כמענה לשאלה המקורית. כשאני מנסח סכמות וכותרות רבות בהן הענקתי מובן כלשהו למסגור של האקדמיה ולמילה ‘מנווה’ בראשן, אני מתאם כוונות: כך אני נכנס לזירה הלשונית של המזמינים, ומציע מובן למה שלא נוסח.
אם לשוב אל המשכן, יש כאן ניסיון טקסטואלי המזכיר עבודה מדרשית: בידוד מילת מפתח, תחימה שלה, פרישת גבולות השפעה וניסיון לייצר ממנה שדה סמנטי שלם. זוהי עבודתו של בית המדרש, שבמרכזו התייחסות אל המצווה והמקרא כ’שאלה’: שאלה טובה לא נסגרת כשנותנים לה תשובה, אלא משמשת כמין מעיין שמאפשר לפתח את הרעיון המקורי. כפי שהגדרנו בתחילת הדברים, מסמן שאינו מקבל פשר לעולם.
אבל יש גם מהלך הפוך, והוא מתגלם לא בגיליונות ההגשה אלא במבנה הממשי שההגשות מציעות למרחב. מדובר בנקודה דקה שכן חלק ניכר מן ההצעות המשיך באותה מגמה שבה פתחו הגיליונות, עם ניסיון לנסח שפה או היגיון פנימי שיאפשר ל’מנווה’ – כמבנה – להפוך ממילה בודדה בישימון לחלק ממערך. פעולה קלאסית היא שילוב שלו בין מבני התרבות הסמוכים והרבים – הכנסת, מוזיאון ישראל, הספריה הלאומית החדשה, מוזיאון הטבע החדש, מוזיאון ארצות המקרא, מוזיאון רשות העתיקות החדש וכולי וכולי. שילוב שלו במערך המרחבי יאפשר להבין את ה’מנווה’ כאות אחת, שלצידה אות נוספת ולצידה עוד אחת ויחד הן יוצרות מילה.
אפשרויות מינוריות יותר בחרו להציע רטוריקה מינורית, כזו שלא נוגעת בכל מבני התרבות בסביבה אלא רק שואלת מופעים מחלקם – אך עדיין יוצרת שפה. המשכת הקו הקשתי של הספריה הלאומית החדשה או המשך הטיפולוגיה של מוזיאון ישראל, למשל, שוזרות הצעות רבות, כשאחת מההצעות מגדילה לעשות וגוזרת אלמנט מכל מבנה תרבות, כך שכל חזית היא מחווה למבנה אחר בסביבה.
*
אך זו אינה האפשרות היחידה. כפי שעולם המצוות אינו רק משחק המסמנים הטקסטואלי, למציאות יש כללים משלה. עודף מבני התרבות וההתנגדות ליצירת אייקון נוסף גרמו לאדריכלים אחרים להציע דווקא השתלבות של המבנה בטופוגרפיה ובצמחיה המקומית, כך שהוא כמעט נטמע בהם. ההיעלמות הזו אינה מנוסחת כתשובה לשאלת הפשר למילה ‘מנווה’ שבלב הפרויקט אלא כמעט להיפך: היא מפתחת פרויקט שלם סביב הזהות המקומית, הטופוגרפיה והחומר, ומתייחסת למילה ‘מנווה’ כתשובה לפרויקט כולו, כמין תרגיל: לו הייתם צריכים להמציא מילה חדשה למה שכבר נוצר, המילה מנווה היתה אפשרות יפה.
כך אנו רואים פרויקטים שמה שבליבם הוא המגרש, והעברית כמעט פורצת מתוכו. הכתרת התוצאה בתואר ‘מנווה’ נעשית הגיונית יותר ומזכירה את תפקידה של האקדמיה בנתינת שמות למונחים חדשים, ופחות את זה העסוק בהסדרת העברית החיה.
[מיה לוי ברוזה, אביעד לוי אדריכלים; גיליונות ההצעה]
אם אנחנו חוזרים לפרויקט המשכן, נדמה שכאן המניע לבניית מבנה לא-ל אינו רק הציווי או המילים המחפשות פשר, אלא דווקא התנועה הנפשית שמבקשת להמריא מן הפעולות האנושיות אל הא-להים: אם נבין זאת כך, בניית שולחן לא-ל אינה הלבשתו בפעולות אנושיות אלא חיפוש אחרי מקורם של החיים האנושיים, ניסיון למצוא את השולחן הראשון, הדבר שאינו יכול להיות דבר מלבד שולחן.
פרשיות המשכן מתחלקות לציווי ולביצוע, חלוקה שאפשר גם לתאר כפער שבין התשוקה המקורית והרפלקסיה, בין יצירה ופרשנות ובין תמימות ופיכחון. שני הנתיבים הללו אינם מוציאים זה את זה. היצירה והפרשנות תהיינה חוברות אשה אל אחותה: הצורך בתחביר אינו יכול להחליף את החיפוש אחרי זרמי עומק א-מילוליים, והחיפוש הזה אינו יכול להחליף שיחה, עם זולת, על אף התשוקה שהוא מגלם. אולי זו הסיבה שפרשיות המשכן צריכות לחזור ממש מילה אחרי מילה, פרשה אחר פרשה: לשיר שירי אהבה בקולי קולות במקלחת זה לא אותו דבר כמו לומר, למישהי, “אני אוהב אותך”.
__
תודה לעומר גאל-דור על המחשבות.
תגובות פייסבוק