אביטל ז'נט קשת

לֹא הָיִיתִי עֶדְרִית
מְהַלֶּכֶת בֵּין הַחוֹלוֹת
בְּעַקְשָׁנוּת חֲלִיפִית
נִמְנַעַת מִלְּחוֹלֵל מַחֲלָה מִסְתּוֹרִית, הָיִיתִי
רוּחַ קֵיצִית
עֲגוּנָה בִּצְחִיחוּתָהּ
לוֹבֶשֶׁת יוֹם כְּשֶׁאֶפְשָׁר וְרָצוּי לְהִתְכַּרְבֵּל בָּאֲפֵלָה
נוֹטָה אֶל
מִדְבָּרִיּוֹת וְחוֹלוֹת
חוֹלוֹת וּדְקָלִים
אִם תֵּלְכִי עַד הַקָּצֶה
תִּמצְאְיִ נוְהֵ מדְִברָּ
וְשָׁם פְּרִי לֹּא טָעַמְתְּ כְּמוֹתוֹ מֵעוֹלָם.
ולְאֹ הֶאֱמַנתְִּי.
שָׁנִים עַל גַּבֵּי יָמִים
עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶל פִּי
טַעֲמֵי הַתְּפלִּהָ
וּבָחַר בִּי צִמָּאוֹן אַחֵר