הקטעים מובאים מתוך ספרו של שבתי בן דב, “גאולת ישראל במשבר המדינה”, אשר נכתב בין השנים תשי”ג עד תשי”ח ופורסם בשנת תש”כ.

ספר זה יצא לאור מחדש בשנת תשס”ז, בתוך “סולמות למלכות ישראל היעודה, כל כתבי שבתי בן דב, כרך ב” על ידי יהודה עציון

*

יש אומרים כי אין מדינת-ישראל יכולה להתקיים לאורך-ימים בגבולותיה העכשוויים ויש אומרים שיכולה היא. אך בין אם דעתו של הקורא כך היא או כך, מזמין אני אותו שייתן לו רק לרגע קט חופש לדמיונו, יסתכל לתוך נפשו פנימה וישאל את עצמו האם הוא מאמין – מעבר לכל השיקולים של הערכה מוסרית או מדינית – מנקודת ראות אינטואיטיבית גרידא, שאכן יש תוקף היסטורי כלשהו לעבודה שגבולות ישראל אינם מקיפים את הכותל המערבי ואת קבר רחל ואת יריחו ואת הגלעד, ושעובדה זו היא יותר מעובדת-מעבר לשעתה. אין לי אף צל-צלו של פקפוק בכך, שלא רק בכל העולם הגויי שמחוצה לנו – שהוא פטור מתסביכי יהדות-האמנציפציה – אלא גם בציבור “הישראלי” עצמו, אין אפילו אדם אחד, ויהא זה אפילו מר מיקוניס או מר שרת, שיוכל להיענות להזמנתי האמורה ולהשיב לעצמו על השאלה הזאת תשובה חיובית.

ואמנם, אין מדינת-ישראל יכולה להתקיים לאורך-ימים בגבולותיה העכשוויים, אך חופשיים אנו לנתק קביעה זו מכל החישובים המקובלים שרגילים לבססה עליהם; כי אפילו היו גבולותיה הנתונים של המדינה אידיאליים מכל הבחינות הכלכליות והאסטרטגיות – גם אז לא היה להם קיום, מן הסיבה הפשוטה שמכל-מקום לא היה שום אדם משני צדי הגבול מאמין בקיומם בעומק נפשו; שום יחסי-שכנות כנים לא היו יכולים אפוא להתפתח בינינו לבין “ממלכת הירדן ההאשמית”, מכל-מקום, לא מצדנו כלפיה וממילא גם לא מצדה שלה כלפינו, וכל העולם כולו היה יודע שאין הם יכולים להתפתח, והעולם היה עומד על המשמר ונזהר מפנינו, וממילא היינו נאלצים אנו לעמוד על המשמר ולהיזהר מפניו – גם אם בתום-לב גמור כביכול היינו מכריזים השכם והערב, כפי שמכריזים אנו היום, שסוף סוף, אחר תקומת המדינה היהודית, בגדו היהודים בשבועה של פרק קל”ז בספר התהילים.

העולם היה משתדל אפוא לדחוק את רגלינו מכל-מקום, ואנו נאלצים היינו להתקומם נגד הדחיקה מכל מקום; ואפילו היו כל מלכי מזרח ומערב באים ועושים “סולחה” גדולה עם כל שרי הקריה, וכל יוני השלום הלבנות היו מתמוגגות מרוב נחת על כל הגגות – עדיין היה מגיע סדר ליל פסח אחד או ערב חנוכה אחד או תשעה באב אחד, שזוללים וסובאים בו אך שבתי-הקולנוע סגורים בו, ועדיין היה איזה שר-חוץ אמריקני אדוק מציץ לפני השינה ב”ברית-הישנה” שלו, וכל המשחק היה מתחיל מחדש.

אכן, זהו בדיוק המצב כפי שהוא קיים לעינינו כיום למעשה; וכמובן, שטות היא לומר שהערבים לא התרגלו עדיין לעובדת הרצועה “הישראלית” שנכבשה מהם, אך סופם להתרגל. מעז אני לומד שלרצועה הם התרגלו כבר; אך מי שדורש מהם ומן העולם שלום והשלמה במצב הקיים, בטרם הושלם התהליך אשר הכל יודעים כי הברירה היא בין השלכתנו הימה לבין השלמתו – רק מוכה-סנוורים מסכן הוא אם אינו מוסר לעצמו דין-וחשבון על כך, שאם השם ישראל צריך להתנוסס על אותה רצועה, ולו גם “ישראל” במרכאות, משמע שלא השלמה שבדיעבד עם הרצועה הוא דורש מהם, אלא השלמה מראש הוא דורש מהם עם סילוקם משטחים שעדיין הם מחזיקים בהם וממסגד שעדיין הם מתפללים בו ומכנסיות שעדיין הם מצטלבים בהן ומאינטרסים שעדיין הם נהנים מהם. כי שוב, כלום מאמין מישהו שיש איז תוקף היסטורי לעובדה שמסגד עומר על הר-הבית וכנסיית הדורמציון על הר-ציון ומדינת-ישראל על חוף-הים מתקיימים יחד זה בצד זה?

באופן כזה נהפכת אותה ההתפתחות שהגויים חוששים מפניה ושהיהודים אינם נותנים דעתם עליה, באמת למוצא האפשרי היחיד ממתח חוסר הביטחון. ממעל לראשנו כביכול נדחפים אנו אפוא בעל כרחנו להגיע למקום ששם צריכים אנו להגיע – במישרין בכוח הברית שנכרתה בין הבתרים, כי ביד חזקה ובזרוע נטויה אמלוך עליכם, נאום א”דני.

(עמ’ 237-239)

*

דווקא מאותו הערך של “עם נורמלי” נובעת במישרין ובעיקר אותה תחושת-השלמות כביכול, ואותה העלמה נברוטית של הערך “ארץ-ישראל”, המבטאות את הצד החוויתי החיובי שבכינוי “מדינת ישראל” או “ישראל”. “עם נורמלי” סימן בעיני הציונים את השלמות, את הביטחון, את חיי השלום והכבוד ב”משפחת האומות”, את היציבות הפוליטית ואת ההתנגדות לשינויים בשיווי-המשקל המדיני, וממילא השתרשה בנפש הציונית האשליה של כל הדברים הללו בו ברגע שהם הרגישו עם הקמת המדינה את החוויה הפוזיטיבית האמורה, שאכן הם זכו סוף סוף לביות “עם נורמלי”, כמוהם ככל הגויים. “עם נורמלי” חי במולדת שלמה והוא נאמן לגבולותיה ושומר עליהם ואוהב אותם וגאה בהם, וממילא היתה הציונות חייבת להתאהב במדינתה הקריקטורלית, כאותה טיטניה השיקספירית, ומאותם דמדומי-חלום מכושף, שאם לא-כן יתנפץ החלום היקר, ועמו האשליות המתוקות, ועמהן כל התרבות הציונית כולה.

(עמ’ 138-139)

*

מדרגות שונות יש לקדושתה של ארץ ישראל ולגבולותיה בתורתנו, אך שלוש מהן הן עיקריות ושליטות בהרגשה הלאומית העברית למעשה, ובעוד שכל המדרגות האחרות תלויות בדרך כלל בהשתנות הזמנים והתקופות, מסתבר שהאקטואליות של שלוש המדרגות האמורות עומדת בעינה תמיד ואינה משתנה כנראה לעולם; ובעצם אין פלא בדבר, שהרי הברית שנכרתה לישראל לא בשרירות לב מקרית היא נכרתה, אלא מקור אחד לה ולחוק המונח ביסוד טבע הדברים.

המדרגה הראשונה מאלה, והיא היסודית ביותר, נמצאת לנו בהבטחת א-להים לאברהם, בבראשית י”ז ח’: “וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת׀ אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת עוֹלָם”.

סימנה של מדרגה זו הוא האהבה אשר העם אוהב את מכורתו, את ארץ מגוריו מקדם, והדבקות שהוא דבק בה; כאן ישנו לנו הבסיס הארצי לחיי האומה, אשר בלעדיו אין אומה בכלל (“אין לאום אלא מלכות”), ובסיס זה הוא הציר אשר עליו סובבת כל המחשבה הלאומית וכל התרבות הלאומית; ומבחינה זו קדושה היא לנו ארץ ישראל בעבור עצמה, באופן מוחלט, מעין מושכל ראשון שממנו משתלשל הכול ושהוא עצמו עומד על בסיס עצמו: אפילו את אותה הדת שבה הובטחה לנו הארץ קיבלנו עלינו כמחיר כביכול לאותה הבטחה, היינו מלכתחילה רק כדי לקיים בידנו את הארץ אשר דבקנו בה מקודם. חבל הארץ שהוא קדוש לנו כך בקדושת המכורה, קדושה שאינה תלויה בדבר, כולל את ארץ כנען – ארץ שבעת העממים לפנים – כפי שמצויינים גבולותיה בבמדבר ל”ד או ב’גטין’ דף ח’ עמוד א’, או כפי שמרגישים אנו עד היום, מפי מסורת הדורות, כשאנו מעלים על שפתנו את השם ארץ ישראל.

המדרגה השלישית מן השלוש מצויה לנו במילים הפותחות את תיאור גבולות הארץ בדברים י”א כ”ד או ביהושע א’ ג’: “כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ – לָכֶם נְתַתִּיו”; ועל זה אומר רש”י, משום ‘ספרי‘: “אם ללמד על תחומי ארץ ישראל – הרי הוא אומר להלן ‘מן המדבר והלבנון’, אם כן למה נאמר, ‘אשר תדרוך’? – אלא אף חוצה לארץ… כל מה שתכבשו חוצה לארץ יהיה קדוש ויהיה שלכם”.

סימנה של מדרגה שלישית זו הוא אפוא הצורך, כפי שהוא מתעורר על ידי המסיבות וכפי שהוא מגיע לידי הגשמתו על ידי הצלחת הכיבוש; כאן מקבלים אנו בתורתנו ובתרבותנו הלאומית אישור מראש לחירות הנפש הפוליטית הגמורה, שחרור מכל מעצורים ופקפוקים אפשריים, למען נהא תמיד מוכנים להיענות לצרכים ולאפשרויות כפי שהם מזדמנים לנו ולהכניס בגדר קדושת המכורה את אותם שטחים שהם נחוצים לשגשוגנו במכורה ואשר עדיין אין לנו לגביהם שום יחס תרבותי רגשי, אלא רק יחס פרגמטי בלבד.

והמדרגה השנייה, האמצעית, מצויה לנו בדברים שם וביהושע שם (י”א כ”ד-כ”ה; א’ ד’): “מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ, יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם”.

לא מקרה הוא שהבדילה תורתנו בין גבולות הפרת לבין ארץ העמים, ואף על פי שלא התייחסה אליהם ברגש הראשוני והמוחלט של מכורה, בכל זאת קבעה אותם כערך חיובי רגשי וכתכלית לאומית המותנית על ידי תורת ישראל והתרבות העברית עצמה, בלי תלות כביכול במסיבות האובייקטיביות המשתנות. הסיבה הברורה לכך היא שגבולות הפרת דרושים לנו, אמנם, לא מפני שארץ מגורינו ומכורתנו הם, אלא רק בתוקף הצורך האסטרטגי הפרגמטי, כדי להבטיח את ביטחוננו באותו חבל ארץ שהוא מכורתנו הארץ ישראלית מקדם; אולם צורך פרגמטי זה – כל כך מעורה הוא בעצם טבעה הגיאופוליטי של ארץ ישראל, עד שלמעשה זהו צורך שאיננו משתנה, ומשאמרת “ארץ ישראל מנחל מצרים עד לבוא חמת”, ממילא אמרת את הדבר הגלום הזה מלכתחילה, היינו “שאיפה לארץ ישראל מים סוף עד הנהר”.

והחוק הגאופוליטי הגלום, מצדו, בדברים הללו הוא שארץ ישראל העיקרית, כשלעצמה, הריהי מבחינה בין לאומית רק מיצר יבשה, אשר עצם קיומו מפריד בין הצפון והדרום ומוליד בשניהם שתי מעצמות שונות, זו מול זו, אשר משהן קמות הריהן נאלצות, בתוקף ההכרח הגאופוליטי שלהן, להתחרות על השליטה באותו מיצר כעל העמדה הקדמית בהתגוננותן ההדדית. באופן כזה גורם מצבה הגיאוגרפי של ארץ ישראל העיקרית, שלעולם תשרור מסביבה מתיחות בין לאומית, ושהיא עצמה תהיה רק שדה קרב והתחרות לזרים, בלי שיוכל לשרור בה הביטחון הדרוש להתפתחות רצופה ובלתי מופרעת – כל זמן שהתנאים הללו נשארים בעינם.

אכן לא פלא הוא ששום תרבות עצמאית, לבד מן התרבות הישראלית, לא התפתחה בחבל הארץ המצומצם הזה. ואילו התרבות הישראלית שהתפתחה כאן יכלה להתפתח רק משום שהיתה יוצאת מן הכלל: משום שהיתה תרבות נבואית ולא “וגטטיבית” – תרבות שאינה מתפתחת בעיקר מתוך השתלשלות הסיבות, אלא מתוך דבקות עילאית בתכלית נתונה מראש, ולא פלא הוא שתכלית זו לא נוצרה בארץ כנען עצמה, אלא תחילתה בעבר הנהר ושיאה במדבר, בגעגועים לארץ כנען הלזאת. ואחד מן היסודות החשובים ביותר בתכלית הזאת, הוא אותה שאיפה שאמרנו – לפרוץ את גבולותיה של ארץ כנען ולעקור מן השורש את סיבותיו של חוסר הביטחון המתמיד ואת סיבותיה של מלחמת הזרים הבלתי פוסקת על מכורתנו שלנו.

(עמ’ 246-249)