מיכלי רוטמן

אֵין לְךָ אֶקְדָּח עֲדַיִן, גַּם לִי לֹא

תּוֹרָה שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ בִּישִׁיבַת הַסֵּמִינָר, סֵמִינָר הַיְּשִׁיבָה.

סֵנְט מוֹרִיץ, פַּטִּישׁ גָּדוֹל שַׂמְתָּ לִי בַּתָּא כְּפָפוֹת.

נוֹעֶלֶת אֶת הַשַּׁעַר בַּלֵּילוֹת, אַתָּה פּוֹתֵחַ 

מְמַהֶרֶת לִכְתֹּב שִׁיר בֹּקֶר, שֶׁיִּשָּׁאֵר.

בַּקְבּוּק בִּירָה רֵיק, דֶּלֶק, פְּקָק טַמְפּוֹן וְחוּט, כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי אֲבִיבָה –

כְּבָר הֵבַנּוּ שֶׁזֶּה יַבְעִיר אֶת הַגִּנָּה. 

בִּזְהִירוּת, בִּקַּשְׁתָּ. קֹר רוּחַ.

לְנֵר שְׁמִינִי אַתָּה מַגְדִּיל: קוֹנֵה לִי זְכוּכִיּוֹת עֲנָק,

לֹא עוֹד אֶזְדַּקֵּק לִשְׁאוֹל לִי כְּלֵי זִלּוּף שִׁגְרָה

לְתַדְלֵק עוֹד וַעוֹד תּוֹסֶף רוּחָם שֶׁלֹּא יִגְוָעוּן.

כֹּהֶנֶת אֲנִי לִפְנֵיהֶן גְּדוֹלָה, חַמַּת מֶזֶג, לֹא זְהִירָה

מוֹזֶגֶת בִּנְדִיבוּת וּמוֹסִיפָה

חָתוּל יֵשׁ לוֹ תֵּשַׁע נְשָׁמוֹת שֶׁל פֶּלֶא

הוּרְקְרוּקְסִים עַקְשָׁנִיִּים לֹא תִּתְפֹּס אֹתָם

וְלִי תִּשְׁעָה סְפָלִים שֶׁל עוֹג  

שְׁמֹנָה שֶׁל נֶצַח וְאֶחָד עָנָיו, יוֹדֵעַ בִּשְׁבִיל מָה הוּא כָּאן

מְנַצְנְצִים אֲפֵלַת הַר זֶה.

לֹא, לֹא לִמְּדוּ אוֹתִי לְהִלָּחֵם, אֲבָל

מְלֻמָּדוֹת הָיוּ יָדַי, מוֹזְגוֹת שְׁמָנִים לְכָל חֲנֻכִּיּוֹת הַבַּיִת, 

מֵיטִיבָה יַלְדָּה הָיִיתִי, פְּתִילוֹת אָבִי, אַחַי רַכִּים,

חֲלֵב בַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה זֶה שֶׁכֵּן לִמַּדְתִּנִי, אִמָּא

בּוֹעֵר לָשׁוֹן, חָזֶה, יוֹצֵק סְפָלִים בַּחֲשֵׁכָה

פּוֹרֶשֶׁת לִי יְצוּעַ לִפְנֵיהֶם 

כְּבָר נִגְמְרוּ לִי הַתְּפִלּוֹת, אֲבָל מִתּוֹךְ שֵׁנָּה

כְּשֶׁרְחָשִׁים מֵהֶחָצֵר, לְהָזִין עֵינַיִם בְּמְעַט דּוֹלֵק

נְשִׁימוֹת בַּחֲדָרִים וְכָאן בַּקֹּדֶשׁ פְּנִימָה

מֵיטִיבָה מַּנְעוּל, שְּׂמִיכוֹת, מַּזְגָן, אֶת פְּתִיל הַתְּהִלִּים

אֶת הַשְּׁבוּעָה, זוֹכֵר נִשְׁבַּעְתָּ? שֵׁם קָדְשֶׁךָ?

לֹא יִכְבֶּה?

לֹא יִכְבֶּה?

לֹא יִכְבֶּה?

פַּס שֶׁל שַׁחַר חוֹצֶה אֶת הַשָּׁטִיחַ

מוֹדׇה אֲנִי, דּוֹלְקוֹת שְׂפָתַי,

לְפָנֶיךָ.