ידידיה גזבר

לכאורה, התערוכה החדשה של פסי קומר בבית הנסן, “אבולוציה של מבנה”, עוסקת בשאלות פנים-אמנותיות טהורות – צורות, מבנים ויחסים ביניהם. אין בה דמויות, ארמזים ספציפיים, ציטוטים או רפרנסים מובהקים; אף על פי כן, ההצבה שלה מאפשרת לנסח באמצעותה כמה מחשבות ישראליות על ילידיוּת, מקומיוּת והמקום שתכנון תופס בתוך הכינון של אלה.

התערוכה של קומר (אוצרת: הגר רבן) ממשיכה לפתח תמות מהשפה האמנותית הקיימת שלה ומציגה מספר עבודות: במרכזית שבהן  משטח עץ בלזה דק שגודלו 10*10 סנטימטרים, ועליו צצים – שוב, במשטחי עץ דקים – קירות קטנים, תקרות ורצפות. קומר מחברת קיר לתקרה ותקרה לרצפה, וגורמת לדגם הגולמי להיראות כאילו הוא צמח המסתעף אל עבר האור.

הדגמים של קומר הם מערכת ‘פתוחת-קצה’: כמה מן המשטחים היא מחברת למשטחים נוספים ואת חלקם מותירה בודדים בחלל, כשהיא כמעט ולא מתפתה למתוח כל עבודה מעבר לשתיים-שלוש מרצפות סטנדרטיות. לאחר כמה צלעות – קיר או תקרה – היא מניחה ועוברת לדגם הבא. העבודה הזו פזורה בין כל חללי הגלריה, על הרצפה, הקירות והקמרונות: המוני דגמים קטנים שמציפים את החלל ומוארים בדרמטיות.

 

 

 

צילומים: נעמה מוקדי

 

בין הדגמים הקטנים מוצגות על מסכים מספר עבודות וידיאו. במרכזית שבהן, הולך ונבנה בשפה דומה חלל מגורים בגודל אדם, שתי האחרות קטנות יותר: האחת מראה התפתחות של מבנה כזה מקווי התכנון הראשוניים והשנייה מציגה לופ של חמישה דגמי ‘חורבות’,  גרסת החורבה של הדגם של קומר – קיר ותקרה קרועים.

לו התערוכה של קומר הייתה מוצבת בחלל גלריה מודרני קלאסי הדגמים הקטנים של הקיר והרצפה היו מהדהדים את קירות ותקרת הבטון הישרים והאנכיים; המודלים היו נתפסים כמין שיבוט או המשך של הקירות, ניצנים שיוצאים מענפים. הנוכחות של הדגמים בכל חללי הגלריה הייתה יכולה להופיע כמין גידול, המאיים להשתלט על חלל הגלריה.

אבל התערוכה של קומר מוצבת בחלל התחתון של בית הנסן, חלל התצוגה דמוי המערה של ‘מעמותה’ מבית קבוצת האמנים הירושלמית ‘סלה-מנקה’. זוהי הקומה התחתונה של בית החולים למצורעים שהפך למרכז אמנותי, חלל קמרונות נמוך בנוי אבן ומרוצף במחוספס. זוהי גלריה מלאת אופי שאינה נכנעת בקלות, בטח לא לאדריכלות מודרנית.

הצורניות המודרנית שקומר מלהטטת בה מולידה קיר מרצפה וקורה מעמוד, מתחילה להסס כשהיא נתקלת בקשתות האבן ובמשקופים הרחבים; ההנחה על האבן נעשית ארעית יותר, הרמטית פחות. חלק ממשטחי העץ מתחילים להיראות כמו טיוטה, כמו הנחה לא סופית, ואחדים עומדים בסכנת דריכה מרגלי מבקרים לא זהירים.

 

 

לעתים רושמים הדגמים של קומר  ניצחון על האבנים מן המאה ה-19: באחד המקומות היא מרשה לעצמה לפתח את הדגם הבסיסי לגודל של כמטר רבוע, ומהצטברות הדגמים נוצרת צללית של עיר. קו רקיע אורבני מבליח על רצפת האבן של הגלריה, חותם בו תקופה אחרת. הרגע הזה מיידע אותנו שקומר מודעת לפוטנציאל האורבני של האדריכלות המודרנית שהיא עוסקת בה, וכשהיא מוותרת עליו הדבר נעשה בכוונה תחילה.

 

 

העבודה האורבנית אינה היחידה שבהצבה שלה נשמע הקליק הנכון. סמוך לעבודה הזו נמצא בור מים ישן מחייו הקודמים של בית הנסן, מכוסה בפרספקס שקוף: קומר מניחה בתחתית הבור, כמטר מתחת לפרספקס, מצע חול בו מוטבעים עוד מספר דגמים שלה, מהדהדים את העיר העולה מן החולות. ‘בתים מן החול’ (1994) הוא שם ספרה של ניצה מצגר-סמוק, שפתח תהליך שהסתיים בהכרזת ‘העיר הלבנה’ בתל-אביב. כעת כבר קשה שלא לחוש שהדיון כאן אינו רק צורני, מורפולוגי וחומרי, אלא עוסק בשאלות הבסיס של אדריכלות ישראלית – מקומיות וילידיות.

על מנת לתת לדיון המקומי להופיע במלואו בתערוכה יש להוסיף לתבשיל מעט מהרטוריקה המלווה את האדריכלות של מוזיאון ישראל. גם מוזיאון ישראל, כדגמיה של קומר, מספר סיפור של אדריכלות מודולורית פתוחת-קצה: ריבוע המתחבר לריבוע, קיר שמייצר תקרה. גם מוזיאון ישראל, כדגמיה של קומר, הם ניסיון להציב עבודה עכשווית על רקע חלל מאתגר: ניסיון לספר את הסיפור הישראלי כמודרני – אבל בנוף מלא נוכחות.

תכנונו של מוזיאון ישראל היה, יותר מכל, אתגר של ניסוח חומרי לפרדוקס של הגירת ילידים, של שיבה אחרי אלפיים שנה. בספרו ‘הפרויקט הישראלי’ כתב אודותיו צבי אפרת: “…מרבים לומר עליו שהוא ‘מתאים לסביבה’ או ‘משתלב היטב בנוף’. אלה אינן התרשמויות-אגב אסתטיות המצביעות על היטמעות מוצלחת במרקם טבעי, אלא משאלות-לב המושלכות על המוזיאון הלאומי ומפטמות אותו בערכים קיבוציים שרדניים של הסתגלות, היאחזות, גמישות, סובלנות וצמיחה”. אפרת, שתכנן (שלא לומר התעקש לתכנן) את הרחבת המוזיאון, מדייק כאן את תפקידה הצורני של ארכיטקטורה בניסוח מקומיות וכיצד משליכים על החומר יותר משהוא מסוגל לשאת.

אם אנו תופסים את דגמיה של קומר כבבואה למוזיאון ישראל, אם אנו תופסים את הפרויקט המודרני שלה כייצוג של התכנון הישראלי טרום-מדינה ומעט לאחר הקמתה – התיישבותם או ארעיותם של הדגמים בחלל הגלריה אינם אלא מבחן בתנאי מעבדה לסיפור הציוני כולו: הדגמים הקלים וחסרי העוגן הם יישוב ועוד יישוב, מנסים למלא את כל חללי הגלריה ברמות שונות של הצלחה. העבודה שבבור המים מציצה אל הרגע שבו הפרויקט עוד היה אפשרי: על מצע חול, בתוך מיקרוסקופ של פרספקס, בחלל מוגדר. נדמה שהיציאה אל חללי הגלריה, מדן ועד אילת, דורשת התכתבות משמעותית יותר עם הקיים כדי להותיר חותם בארץ הזאת. לחלופין, אפשר לבחור במשמעות שאינה מתוך הקרקע, משמעות כמו זו של הדגם האורבני המטיל צלליתו ומאיים לפרוץ מתוך מרצפות האבן.

בקריאה הזו עבודות הווידיאו בתערוכה של קומר הן המהלכים שברקע אתגר התכנון הציוני. הווידיאו הקטן המציג את התפתחות הדגם באנימציית סטופ-מושן הוא ייצוג של העיסוק הישראלי הבלתי-נגמר בתכנון, כפי שהתבטא ברצון לבנות את הארץ כולה בהנפה אחת, באופן תיאורטי, בדגם אחד גדול. מנגד מוצב הווידיאו של החורבות, המתכתבות היטב עם האדריכלות הקדם-מודרנית של בית הנסן: הן ‘המצב הקיים’, הארץ שהייתה כאן בטרם הפרויקט הציוני ואף טרם תלמידי הגר”א ועליות קדומות נוספות. בקריאה הזו הצלחתו וכשלונו של הפרויקט התכנוני הישראלי, כמו הדגמים של קומר, תלויה בהתייחסותו אל הקיים – אל הכפר הערבי, הטרסות, שיחי הצבר.

אבל אולי הקריאה הזו קלה מדי. הרי בית הנסן לא קיים כאן זמן רב, והוא אף לא בית ערבי. קונרד שיק ותיאודור זנדל – אדריכלים גרמנים האחראים גם על הארכיטקטורה של שערי צדק הישן, בית הספר למל או בית החולים הגרמני ברחוב הנביאים – תכננו אותו בסוף המאה ה-19.

בקריאה הראשונית שהצעתי, האנלוגיה היא בין הצבת היצירות בגלריה ובין הצבת היישובים באדמת הארץ, והקריאה הזו יוצאת מנקודת הנחה שהגלריה מייצגת את הילידי; אבל כפי שאנו מבינים עכשיו הגלריה אינה כזו. בית הנסן והאבנים שלו אינם ‘הקרקע הארצישראלית’ אלא יצירה שהונחה על הקרקע הזו, גם אם הונחה טוב. לא רק הדגמים של קומר הם יצירות עכשוויות על חלל הגלריה: הגלריה עצמה היא עבודה עכשווית.

בית הנסן מלמד שאולי לא צריך להיות כאן מאז ומתמיד כדי להיות מקומי. לא צריך בהכרח להתכתב עם הניסיונות הקודמים לדבר עם הארץ; מה שצריך לעשות הוא לדבר עם הארץ עצמה. רוצה לומר: מוזיאון ישראל הוא ניסיון מוצלח לניסוח שפה מקומית לא כיוון שהוא מתכתב עם הכפר הערבי, אלא כי הוא מתכתב עם מה שהכפר הערבי התכתב איתו: לא כיוון שהוא מנסה להיות היליד, אלא הודות לכך שהוא לומד מהיליד את שפת הארץ. כך גם בית הנסן, עד לרמה שהוא משכנע אותנו שהוא הוא המקומי. וגם אצל קומר, ההצבות המוצלחות יותר קשורות לתאורה (צללית העיר) או לקרקע (חול): המיקוד באקלים או בחומר מקומי עוזר להבדיל עיקר וטפל, ארץ ודימוי של ארץ.

קומר מייחדת חלל שלם לעבודת הווידיאו המרכזית שלה, שבה, כאמור, נבנה מודל של קירות ותקרות בגודל כמעט אנושי, כמידות של בית. את המודל הלבן צובע צוות שלם בשחור, מבליע אותו ברקע הקירות הכהים מסביב. ברגע שהוא מתמזג כל כולו בחלל מים מתחילים לזלוג על המודל: הגשם בא ושוטף את הצבע, כאותו עבד המוזג כוס לרבו ורבו שופך את הקיתון על פניו. המודל הלבן (שהוא גם רמז לקוביות לבנות מודרניות) עלול להתפתות להשיג שחורוּת, מקומיות, בצביעה חיצונית, בחיפוי אבן נסורה מבית לחם. קומר מזכירה לנו שאת הניסיון להעמיד פנים מקומיות, הניסיון לצבוע את הפנים בשחור – הארץ תשטוף.