פרוזה

“אפרת דמשק אפרת” – זוכה פרס ספיר התש”ף 2020 – פרק ראשון

ארנון איתיאל

שקרנים מזוינים זה מה שעובר לו בראש כשהוא רואה אותם מתחילים עם האחי שלהם וכל הקרבה המשיחית, יושבים שיכורים סביב לאש. היה נותן את נפשו עבור כל אחד מהם אבל הוא שונא אותם. את האמונה למראית עין, את אהבת האדם המזויפת במתק, את ההיפתחות הכוזבת של הנפש.
הוא מכיר את הנפש הזאת.
גנבים שלבם לבֶּצַע. נשמות קרועות שהבדידות העבירה על דעתן, אכזרים כלפי כל אבן או אדם שגורמים להם לעצור ולהתבונן על עצמם.
הוא לא זוכר מתי בדיוק הצטרף לג’מעות, אבל זוכר את הפעם הראשונה שדיבר עם שרגא.
איש כבר לא ציפה לראות אותו יושב בכיתה ומשתתף בשיעור, איש לא יחפש אחריו. שמחה קטנה הסתננה בין מכאוביו כשהבין שמחכה לו חצי שעה של חופש ושקט עד הצלצול הבא. הסתכל סביבו, איש לא נראה בחוץ. לא מורה, לא תלמיד, רק שמעון השרת יצא מבניין הכיתות של הגדולים לכיוון המחסן שלו. מהמרחק הזה השרת הזקן לא היה יכול לראות אותו, הכול בסדר. התכופף, הטה את פניו לאדמה כך שהדמעות ינשרו מעיניו ישר לכורכר בלי לגעת בפנים, החזיק את עפעפיו פקוחים בלי למצמץ. אז, בשנים ההן, האמין שכך יוכל להסתיר את עקבות הבכי.
ילד איפה הכיפה שלך.
ישב בשולי מגרש הכדורגל. כדי לראות מי דיבר אליו הרים את עיניו, עיווה את פרצופו בגלל השמש. הוא היה בכיתה ד’ ושרגא בכיתה ה’, הוא ישב מעופר ושרוט על הכורכר הרותח ושרגא היה התלמיד הגבוה בבית הספר. הוא ידע שהילד הגבוה שייך לחבורה של המשיח, מסתובב בעולם שקט ומוגן, ולא הבין לשם מה הוא בא להשתעשע בו עכשיו, כשהכול כבר נגמר.
לבסוף ענה לשרגא, אני חושב שהיא על הגג של הצריף מעבדה.
זרקו לך את זה לשם.
משך בכתפיו, לא הבין למה הילד הגבוה שואל. כל הילדים ראו, כולם ידעו. הטקס עצמו השתנה על פי גחמותיהם של המשיח וכלביו, אבל הסיום, שבו הכיפה שלו נזרקה על אחד הגגות, כבר היה עניין של מסורת. כשהרים שוב את ראשו שרגא הלך.
קם, החזיק בידיו את מכנסיו הקרועים שלא יישמטו, צלע אל עבר הסנדל הבודד הזרוק באמצע המגרש ונעל אותו. השפשופים הטריים במרפקים ובברכיים זימזמו בכאב, אוזניו וצדי ראשו בערו, זכרו את הסטירות.
בדרך למקום הסודי שלו מאחורי בניין המנהלה ראה שוב את שרגא הולך לעברו. קפא על מקומו, התכונן, אבל שרגא רק הושיט לו את הכיפה והמשיך ללכת.
למחרת שרגא הציע לו לבוא למחבוא של הג’מעות והוא הלך איתו. ישב ליד השיח הענקי שבין גזעיו הפנימיים הם היו מתכנסים, שרגא עמד לידו ושתק, חפר ברגלו בעלים המרקיבים. ג’יזס הגיע, נעץ בו עיניים ונכנס לשיח, אחריו בא המשיח, נכנס לתוך השיח בלי להביט בו, אבל הוא זכר את הסטירות, את הנחת שבה יצאו מפיו של המשיח המילים, תחזיקו לו את הידיים, תורידו לו את המכנסיים.
שבועיים ישב שם, ליד השיח של הג’מעות, התאמץ לפענח את המלמולים הסתומים, נדקר בפרצי הצחוק הפתאומיים. בעזרת מקל ערם תלוליות רקבובית על העפר השחור, ברא לעצמו ארצות חדשות שאינן יודעות עליו דבר. לא ידע אם הוא שומר, שוליה, או שהם פשוט שכחו אותו. רק זאת ידע, שהמכות בבית הספר פסקו ושאף ילד אחר באפרת לא הגיע כל כך קרוב למשיח ולחבורתו.
אחרי שבועיים יצא שרגא מהמחבוא ושלח אותו לצרכנייה. כשחזר, לא היה איש בחוץ לקבל מידיו את בקבוק השתייה. הוא חיכה זמן רב ולבסוף נכנס לתוך השיח והיה לאחד מהג’מעות.
כשהיה בכיתה ז’ ושאר הג’מעות ב־ח’, הם נסעו לאל קודס. המקום של הג’מעות עבר בינתיים אל מאחורי הבית של ג’יזס, מתחת לחלון חדר השינה של הוריו. כולם באפרת ידעו שהמורה לספורט משאירה את המפתחות על הגלגל הימני הקדמי של המכונית האמריקאית הישנה שלה, אבל רק להם היה האומץ לקחת אותם.
נסעו באוטו האמריקאי של המורה לספורט לגנוב סיגריות באל קודס. מושבי העור של המכונית היו עצומים, והג’מעות נבלעו בהם כמו ילדים שהגננת הפרידה ביניהם. בהיעדר קהל נפסקה ההצגה. בפחדם כל אחד היה לעצמו, ילד אחד. היה מוזר לראות את ג’יזס, שרגא ופאפוס יושבים מבוהלים ברכב הענקי; קטנים ורגילים. באפרת פחדו מהם, אפילו הילדים הגדולים שלמדו בישיבות, חסרי רחמים כצבוֹעים, אפילו הם לא רצו להתעסק עם המשיח ולבדוק אם הסיפורים עליו נכונים.
אף שכבר היה אחד מהם, עדיין לא ידע מה הוא עבורם. ג’יזס נתן למשיח נאמנות מוחלטת ואכזריות שעיניה לטושות ללא עפעפיים; פאפוס היה השרת והליצן ושרגא עזר למשיח לחשוב. גם בתוך המכונית הנוסעת לאל קודס, גם כשהיו חמישה ילדים מפוחדים שאין להם איש לבד מעצמם, נותרה החידה סתומה. המשיח שישב מאחורי ההגה ניסה להצחיק אותם, והם נענו לו צוהלים בקול רם מדי. ממנו לא ציפו והוא לא טרח, הביט מהחלון אל הנוף שנעלם באור אחרון ולעס את אגודלו.
הוא וג’יזס העלו רעיונות לפעולות. לאחרים לא היה אכפת; כל מה שעניין את שרגא היה לפרוץ מנעולים, ופאפוס היה פאפוס. המשיח הקשיב ואמר יכול להיות, ובכל שעה נוספת שחלפה בשתיקה, הרעיון שלהם נראה יותר מטופש וילדותי, עד שנמוג.
המשיח יזם והחליט. הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הג’מעות. אף לא אחד מהם שאל את עצמו אם אפשר אחרת. עבור ג’יזס ופאפוס המילים של המשיח היו קודש, לא פחות. הוא הלך איתם אחריו, לא היתה לו בררה, הִסְכין עם המציאות שבה המשיח הוא הפוסק אבל לרגע לא ראה בו רעבע. הולך אחריו, זוכר הכול, מלקט עבור עצמו את השגיאות, החטאים והחולשות של המנהיג. זוכר הכול וממשיך ללכת.
המשיח היה הבכור מבין שלושה אחים. כשהיו ילדים נהרג בן הזקונים בנפילה מגגו של מבנה בבנייה. השאלה מי מבין האחים הגדולים היה אמור לשמור עליו באותו אחר צהריים קפוא נותרה פתוחה. האשם ניתז בין בני המשפחה ככדור אש, ושני האחים החיים רותקו זה לזה בכבל שנאה שעוביו כזרוע. לאיש מבין ארבעת בני המשפחה הנותרים לא היו תעצומות להחזיק נפש נוספת לבד מעצמו, ושאלות כמו לאן אתה הולך ומתי אתה חוזר פסקו להישאל. הפתקים מבית הספר, משלחות המורים וביקורות שירותי הרווחה פסקו. בחלון הבית הפונה לרחוב היה תלוי וילון, שהורד על ידי שכנה טובת לב ונשלח לכביסה במהלך ימי האבל. הווילון לא נתלה מחדש, ומאז השקיף ריבוע החלון לרחוב; עיוור, שחור ועירום.
עבור הג’מעות היה המשיח פתוח עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, בכל מקום שבו איוו להם משכן היה אפשר למצוא אותו במפנה הלילה והוא ער. אורו הקלוש של הפנס שלאורו קרא את ספריו משך אליו את פצועי הדכה ומוכי הילפת מקרב ילדי היישוב. כך הגיע אליו פאפוס. הפיגור הקל של פאפוס גרם לחברת המבוגרים למשוך את ידה ממנו, אבל לא היה מספיק קשה בשביל להציל אותו משיניה התולשות של חברת הילדים. באלף ואחת דרכים הם הראו לפאפוס לאן לזוז, היכן ראוי לו להתיישב, אך לבסוף, בגילוי נדיר של טוב לב, האיר לו היקום פנים והושיב אותו סמוך למשיח, במקום היחיד שעליו לא הורתה לו אף לא אצבע אחת.
באחד משיטוטיו הגיע פאפוס אל המחבוא של הג’מעות. נכנס מהסס, הביט במשיח, חיכה לראות מאין תתעופף האבן. דקות ארוכות עמד בכפיפתו הנפסדת, המשיח הקורא לא העיף מבט לעברו. לבסוף התיישב הילד על האדמה. שלושה צעדים הפרידו בין המשיח לילד שישב והביט בו. המשיח קרא עוד כמה דפים ובלי להרים עיניו מהספר ביקש מפאפוס שיסתכל אולי במקרה הוא יושב על המצית שלו. הילד מצא את המצית והגיש אותו למשיח בעיניים בורקות.
זו היתה כתוּבּתם. מאז פאפוס עשה דברים עבור המשיח ומאז המרחק ביניהם לא עלה על שלושה צעדים.
ג’יזס היה מספר שאביו שירת בקומנדו הימי וכיום הוא רב־חובל שמפקד על מכלית נפט בשווי מיליארד דולר ששטה במים הבינלאומיים. על אמו דיבר רק אם נשבעת לסודיות. אז היה הילד פוקח עיניים אפורות כגבו של כריש, ובקול נמוך מספר שאמו קצינה במוסד. כל אפרת היתה שותפה לסוד. הילד זהוב השיער גדל אצל רחל העקרה ובעלה, שנקראו בפי הילדים ההורים של ג’יזס. הם קיבלו לאומנה את הילד היפה כמלאכי מרום, וכמו המלאכים היה מביט ממעל אל זולת האדם במבט קר כקרח.
שרגא היה היחיד מבין הג’מעות שלא היה שותף להתעללויות בעברי, והיחיד ביניהם שחטף מכות מאביו כעונש על הפעולות שלהם. הוא היה ילד טוב, היה לו ילקוט. כמו שגריר מארץ זרה הנושא את תיק מסמכיו, כך תלה הילד הגבוה את התיק על כתפיו. היחיד מהם שלא היה צריך את המשיח אלא רצה בו. בניגוד לאחרים, לשרגא היתה בחירה. הוא היה יכול להיות מדריך בתנועת הנוער, שופע קסם וביטחון, עשוי להנהיג. המבוגרים ניסו להניא אותו מלקשור את גורלו בזה של המשיח אבל שרגא היה ממתין בשקט כמה שניות ואז עונה להם, הכול בסדר.
זמן קצר לאחר שחזרו מאל קודס, ישב עברי על מדרגות הכניסה לבניין הכיתות הנמוכות ושמע את תלמידי כיתה ה’ מדברים בהתרגשות על כך שהמשיח קרא למורה שקרן. בערב הם ישבו במחבוא שלהם והמשיח אמר שאסור להאמין לאף מילה של המורה לתורה. לבד הם קראו בספר שופטים, חשו בידיהם את מגע כריכת העור על ניצב חרבו של גדעון, שמעו את נהמת האוויר הנחתך כששמשון הניף את גולגולת החמור, טובח בפלישתים. ומעל כולם יפתח. ישבו תחת אור הפנס בשעה ששרגא הקריא מתוך הספר, נבוך ואמיץ אמר את המילים בן אישה זונה, סיפר את סיפורו של הנער שאיש לא רצה בו.
הם רצו בו. עברי ישב איתם, היה איתם שם, במחנה של יפתח, בשעה שנכבדי גלעד פסעו בין אוהלי הסמרטוטים לאוהלו של יפתח, הרימו רגליהם בין גלי האשפה, נרתעו מהכלבים שנבחו עליהם בשנאה. באו לבקש סליחה מזויפת, להתחנן לחסדיו של יפתח.
לכמה רגעים הוא היה איתם, יחד. הם שכחו והוא שכח את מה שהפריד בינו לבינם, שכח לשנוא אותם בכל מאודו בשעה שהם כולם, כל חמשתם, היו נערים ריקים בארץ טוב, נאמנים ליפתח עד המוות.
מעבר למושאי הערצתם, יותר מעוצם מעשי הגבורה; הם היו מוקסמים מהמרחק.
מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן.
בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר. ההבטחה שהיתה מדינת היהודים, התקווה לחופש, אלה נבלו, נטועות לשווא בקרקע מלוחה מפחד ומעצב. ילדים טעויים ומובסים, הבינו שאם יש דרך אמת לשבט יהודה, עליהם למצוא אותה בעצמם. כל אחד מהם החל לחפש את הדרך חזרה אל מקור החיוּת, וכשהגיע, חבריו כבר חיכו לו שם.
לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.
הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.
מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב.
במהירות ובבטחה התרחקו הג’מעות מהאתוס הציוני, מדלגים מעל גדרות האורתודוקסיה, וככל שהתרחקו הלך האוויר ונעשה חריף בצחותו. כל צורה של ממסד מחשבתי, לרבות תפיסת האלוהות, היתה חשודה בעיניהם. הם התחילו לכנות את עצמם יהודאים. את הישראליים כינו צָיונים, במלרע, או צָייוֹנִים, במלעיל. בהכרתם הדתית היתה השבטיות היהודאית יסוד מוסד. החומר, הגוף על חושיו ויפעתו היו עיקר אמוני. האהבה, התפילה, הלימוד והחסד — כל אלה הצטופפו וריווחו מקום לכיבוש, לנקם, להרג, ללקיחה, לצדקת החזק, שהוחזרו אחר כבוד לשבת בספסלים הקדמיים של בית המדרש.

שירה

אברהם

איתי עקירב

בְּכֹרַח הֱיוֹתִי קִבַּלְתִּי אֶת תּוֹרַת אַבְרָהָם

תּוֹרַת אָבִי וְסָבִי

תּוֹרַת אָבוֹת וַעֲווֹנוֹת.

הַשָּׁמַיִם וְהַקַּאדִי שׁוֹפְטִים אוֹתִי עַל

זֶהוּתִי עַל מְקוֹרוֹת הַדָּם שֶׁבְּעוֹרְקַי בָּתֵּי דְּפוּס

מְכוֹנְנִים לִי אֲרוֹן קְבוּרָה

הַנְּיוּ-יוֹרְק טַיְמְס דֶר שְׁטִירְמֶר

הַפָּלֶסְטַיְן רִיוְיוּ וְהַגַּרְדִיָּאן חוֹרְצִים דִּינִי בִּדְיוֹ שֵׁנִי

בְּמָסַכֵּי עָשָׁן וְדָם כָּחֹל אַל גַ’זִירָא וּמַנַאר

הַסִּי.אֵן.אֵן וְהַבִּי.בִּי.סִי חוֹשְׂפִים אֶת מַעֲשֵׂה יָדַי

צִבְאוֹת עוֹלָם מְתַכְנְנִים הֶרֶס

בֵּית אִמִּי.

רוֹדְפִים אוֹתִי וְאֶת אֱמוּנָתִי בְּכָל סִמְטַת רְחוֹב

רוֹדֵף אוֹתִי אֱלוֹהַי הַצַּר

בַּסִּפְרִיָּה הַצִּבּוּרִית בְּפַרְוְרֵי בֶּרְלִין

בַּחֲדַר הַיְּשִׁיבָה וְהַתַּלְמוּד

בְּקִרְיַת מֹשֶׁה, בְּבָתֵּי הַקָּפֶה בְּסִמְטְאוֹת מַארְסֵי

בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט הַכָּשֵׁר בְּלוֹס אַנְגֵלֶ’ס בְּגֶסְטְהָאוּס בְּוָרָנָסִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּקְוִינְס

בְּמִשְׁתָּנָה בְּקַמְדֶן טָאוּן בְּבֵית הָאָבוֹת בְּמַיְדָנֶק עַל אַדְמַת כַּרְבַּלַא הַקְּדוֹשָׁה, רוֹדְפִים אוֹתִי הָרַבָּנִים

וְהַכְּמָרִים הַשְּׁחֹרִים הַנְּבִיאִים פְּקִידוֹת הַמִּלּוּאִים פּוֹשְׁעֵי וַחֲסִידֵי אֻמַּת עוֹלָם.

סוֹחֲרֵי סַמִּים בְּמִדְיָן עוֹמְדִים יְתוֹמִים בְּקֶרֶן רְחוֹב

מְבַקְּשִׁים לִמְכֹּר לִי בְּרִית חֲדָשָׁה

זוֹנוֹת אוֹכְלוֹת אוֹתִי עִם הָעֵינַיִם אֶת הָאַרְנָק עַל חוֹף הַיָּם בְּפָּטָאיָה.

פְּעִילֵי שְׂמֹאל אֵירוֹפֵּאִים מְעֻנָּבִים קוֹרְאִים לִי לַחְדֹּל

מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת קוֹרְאִים לִי

לָבוֹא, הָאִמָּא בְּמַחְסוֹם עֲטָרוֹת שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי בִּשְׂפַת אִמִּי “וֵינוֹ אִבְּנִי, וֵינוֹ?”

אַרְצוֹת הַמִּזְרָח וְהַדָּרוֹם

מְסַפְּקִים אֶת מְבֻקָּשִׁי, מִין וַהֲזָיוֹת אֵין בִּי עוֹד.

רַק נְשִׁימָה יְרִיָּה בּוֹדֶדֶת נִפְלֶטֶת אֶל שְׁנָתִי בָּאָה בְּיִצְחָק

וְקוֹלוֹ הַדַּק שֶׁל קוֹבִּי הַמַּפְקָ”צ מַזְכִּיר שֶׁאֲנִי עֲדַיִן עַל מַדֵּי ב’

שְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְאַחַר הַשִּׁחְרוּר.

מֵחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים, מִגַּגּוֹת הַבִּנְיָנִים, מִמִּרְפֶּסֶת הַדִּירָה הַשְּׂכוּרָה

בָּהּ יָכֹלְתִּי לָשׁוּב עִם שַׁחַר לְאָבִי-

הַתְּפִלִּין — רָאִיתִי אֶת תַּהֲלוּכַת יוֹם שִׁשִּׁי הַטּוֹב בִּסְטְרַטְפוֹרְד – פַּרְוָר לוֹנְדּוֹנִי שָׁקוּף.

וּבְעוֹד אֲנִי מַמְתִּין בְּתַחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס הֶהָרָה

בְּדַרְכִּי אֶל נִפְלְאוֹת הַמֶּלַח – הַכֹּלְבּוֹ הַגָּדוֹל בּוֹ עָבַדְתִּי

אִישׁ עֲבֹת זָקָן שֶׁעָטָה בַּד לָבָן לְגוּפוֹ

נֶעֱמַד בְּסָמוּךְ אֵלַי וְשָׁאַל:

“רָצַחְתָּ פַּעַם מִישֶׁהוּ?”

כ״ב בשבט ה׳תש״פ (17 בפברואר 2020)

ללא ספק

מתנאל בוזגלו

לפני מספר שנים קראתי את מאמרה של אווה אילוז ‘ששת הדיברות לחילוני הגאה’ שפורסם בעיתון הארץ. המחברת מנסה להתחקות אחר קווי היסוד של ההוויה החילונית ומנסחת מערכת “דיברות” המאפיינת אותה. הדיבר הרביעי והמעניין ביותר הוא: “הטלת ספק בכול”. אילוז איננה הראשונה לזהות את עקרון הספקנות עם התודעה החילונית. עשה זאת יובל נוח הררי עם ‘האמת החילונית’ ולאחרונה נגע בכך אריאל הירשפלד במאמר בשם ‘הערה על החילוניות הישראלית’. כמעט כל השוואה בין העולם הדתי והחילוני מתייחסת לכך והסיבות ברורות ומובנות. תפישת החיים החילוניים כקיום בצל הספק הינה אחת הדוֹגמוֹת הרווחות ביותר בחברה הישראלית. אולם בעוד הדיון על מושג הספקנות נבנה סביב מובנו ומשמעותו הפילוסופית, השאלה הסוציולוגית נדחקת הצידה.
לדיון במושג הספקנות היסטוריה עשירה ומרתקת. לא רק בשאלות של אמונה ותבונה, אלא גם בסוגיות אתיות ומשפטיות. אחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה של דיון זה הוא הופעת הקוגיטו הקרטזיאני. רנה דקארט תר אחרי עיקרון פילוסופי ראשוני עליו ניתן יהיה להשתית את כל תמונת העולם. כיצד הוא עושה זאת? על ידי הטלת ספק בכול. הפילוסוף הצרפתי יוצא למסע אינטלקטואלי ארוך שבסופו הוא נותר עם דבר אחד בו לא ניתן להטיל ספק – האני החושב. ומכאן כמובן ההיגד המפורסם: “אני חושב משמע אני קיים”. לאורך ההיסטוריה זכה מהלך זה לאינספור התייחסויות פילוסופיות, אולם ככאלה הן התאפיינו בשפה דומה. בין אם ביקרת את המהלך ובין אם צידדת בו, הדברים נעשו בשפה אנליטית סגורה. אלא שלשאלת הקוגיטו משמעויות רחבות הרבה יותר, שכמעט ואינן זוכות להתייחסות.
שאלת הקוגיטו היא שאלה פילוסופית טהורה אך בה בעת גם שאלה אנתרופולוגית, או לפחות שאלה המזמנת קריאה אנתרופולוגית בטקסטים פילוסופיים. אחת העבודות המקוריות והמרתקות בתחום זה שייכת לפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז’אק לאקאן. לדידו, הרגע המשמעותי במהלך הקרטזיאני הוא דווקא מקומו של אלוהים בו. לאקאן קורא ברגישות הייחודית לו את הקוגיטו וחוזר לרגע שבו דקארט, באותו מקום, שם את מבטחו באל המושלם אשר לא ייתכן שירמה אותו. זהו כביכול מרכיב שולי במהלך הפילוסופי הרחב יותר, אולם לאקאן אינו מקל בו ראש. מושג ה’רמאות’ הוא מושג חשוב בהקשר זה. לאקאן מעמיד כאן את האל הקרטזיאני מול האל המקראי. האל המקראי הוא האל המשיב למשה “אהיה אשר אהיה”. בניגוד לדקארט, האל המקראי מרמה את מאמיניו, חומק מהם. הקוגיטו הוא המשך של תולדות המחשבה המערבית המבכרת את עקרון היציבות ולעומתו האל המקראי הוא האל הנמצא מעבר לעקרון היציבות, שהרי שימת הדגש היא על זמן עתיד – “אהיה”. תשובתו של אלוהים איננה “אני מי שאני”, תשובה שאמנם אינה מוסרת מידע על זהות האל אך כן על מהותו כישות קבועה ויציבה. תשובתו למשה “אהיה אשר אהיה” מלמדת על הקפריזיות האלוהית. בדיוק כמו פעולת הבריאה. אין רצף רציונלי וממוסגר אלא רצון אלוהי לברוא את העולם יש מאין. בכך למעשה האל מתפקד כאחר המוחלט.
אם כן, הקוגיטו אינו מסמן רק רגע משמעותי בתולדות הפילוסופיה המערבית, אלא בעיקר נקודת מפנה אתית, שהרי האתיקה עומדת מעבר לעקרון הספק. בשורשיה העמוקים, החשדנות היהודית כלפי הספק מגיעה מהניסיון המזוהה כאן להתנער מהעמידה האתית מול אותו אחר מוחלט. במילים אחרות, האלטרנטיבה שמציעה ההוויה הדתית לעקרון הספקנות היא האחרוּת. אם אבקש לפתח מעט את דברי לאקאן, הקוגיטו הפקיר את שאלת האמת ונותר עם שאלת הוודאות. בכך הוא מכונן את עצמו כשיח מונולוגי סגור הסובב סביב עצמו. המאפיין העיקרי של פעולת הספק למעשה איננו הסירוב “ההרואי” ללכת שולל אחר ודאות מנחמת, אלא ההיות האינטימי, המכונס, עם התבונה. לא ידע מוחמץ, חומק, כי אם ארוטיקה של השליטה, של הביתיות התבונית. האל המקראי הוא האל המרמה את מאמיניו, דהיינו השומר על אחרותו המוחלטת. לעומתו האל הקרטיזאני מעניק ביטחון אפיסטמולוגי למאמיניו. הטלת הספק המפורסמת של דקארט אינה אלא הונאה עצמית באשר היא נעשית תמיד מתוך עמדה ביתית. ככזאת היא פועלת על החוץ, מתמקמת בגבולותיה של התבונה ובתוך הסדר הרציונלי והלוגי שלה ומשם מביטה החוצה. מכאן שהמרכז המשמעותי בפעולת הטלת הספק איננו הידע שאינו יכול להבטיח ודאות, אלא עצם הפעולה עצמה. האינטימיות שבשליטה.
קשה שלא להזכיר כאן את עמנואל לוינס. הפילוסוף הצרפתי זיהה בין אתאיזם לאגואיזם. לדידו, הפילוסופיה המערבית איננה אלא אגולוגיה, כאשר שאלת האל איננה שאלה אפיסטמולוגית, אלא שאלה אתית. היחס אליו אינו עובר דרך עדשות התבונה.
אין כוונתי לצייר גבולות עיקשים בין דתיות לחילוניות. הדברים מורכבים יותר. אלא שבעוד שיחים חילוניים מסוימים חורטים על דגלם את ערך הספקנות, ניתן למצוא במעמקי השיח הדתי חלופה רדיקלית יותר, מעמיקה ומפוכחת יותר. הספקנות זכתה לתהילה גדולה מדי. לדימויים הרווחים של הסובייקט הספקן יש היבטים סוציולוגים משמעותיים. מבחינה פוליטית למסמן ‘ספקנות’ יש ערך רב. הוא תמיד מזוהה עם בגרות, אחריות, רציונליות וקונוטציות נוספות הנלוות למשמע המילה הזאת, הון סימבולי שקשה לעמוד בפניו. הספקן הוא המבוגר האחראי, זה שאינו מוכן להתנחם באשליותיה הנעימות של הדת.
מבחינה זו, יש לומר את האמת, שיח זה ניצח, ובכדי להתמודד עמו ולהציג אלטרנטיבה ראויה נדרשת בראש ובראשונה הכרה בכך. אפשר לחשוב כאן על פרנץ רוזנצווייג, אשר במובנים עמוקים ניתן להבין כך את מפעלו ההגותי-רוחני. “המחשָׁב החדש” הוא הניסיון לכונן את הפילוסופיה של ההתגלות. להתחקות אחר האופקים האבודים שלה, לא רק כמפעל אינטלקטואלי חלופי, אלא בראש ובראשונה כהתנסות קיומית, הצומחת מעבר לשיח הספקני. מאידך אין ליפול אל האסתטיזציה של ההתגלות, כזאת שאמנם משרטטת מחדש את המרחב הפנימי בשפה גמישה ומעורפלת יותר, אך עדיין לא מצליחה לחרוג ממנו. ההתגלות היא מעבר לאסתטי, שכן האסתטי תמיד עלול לגלוש למחוזות הנרקיסיזם. ההתגלות היא עמידה כנה מול אחרוּת רדיקלית. עמידה מן החוץ, על כל המשתמע מכך. בחזרה ללאקאן – לעמוד מול האל הרמאי. או במילים אחרות לאפשר לעצמנו את החסד של היות סובייקטים מרומים, הקורסים אל מול האחרות האלוהית.

אמונה