שבת, 4:15 לפנות בוקר. בקעת הורקניה, מדבר יהודה

סולימאן נהג בטנדר, במושב האחורי ישבו שני בניו. מאחורי הטנדר נהג אחיו בטרקטור ואת השיירה סגרה משאית עפר מקרטעת שהיתה נהוגה בידי שכן.
עברו עשרים שנה מאז שרשות הטבע הכריזה על האזור כשמורת טבע וסגרה בפני שבט הג’האלין את המחצבה הישנה. עברו שלושה חודשים מאז שבני השבט הפסידו בבג”ץ מול המנהל האזרחי.
“בשבת בבוקר”, אמר סולימאן, “אין פה חיילים של המנהל האזרחי”. איזה שם הם בחרו לעצמם, חשב, אם הם אזרחים אז למה חיילים? “זו ההזדמנות שלנו לפתוח שוב את המחצבה הישנה של השבט בואדי אבו שעלה,. זו המחצבה שממנה בנינו את המסגד הגדול של נבי מוסא עליו השלום עוד במאה ה-13, אחרי שניצחנו בקרב הגדול נגד הכופרים המונגולים בעין ג’אלות. עכשיו הגיע הזמן להחזיר את העמק לחיים”.
הם החנו את הטרקטור ואת המשאית הריקה מאחורי סוללת העפר. סולימאן ושני בניו המשיכו אל תוך הבקע הישן הנמצא מתחת לג’בל מונטאר. שם, במרכז המחצבה עמדה אבן שחורה. סולימאן לקח מזוודה מהטנדר הישן, הוא פתח אותה בזהירות והוציא מתוכה שתי לבנות חבלה. כשראה את האות “צ” מופיעה על חומר הנפץ גיחך לעצמו, לפעמים יש משהו טוב בכיבוש, צחק בקול רם. הוא מיקם את חומר הנפץ בשני צידי האבן, הצבע השחור של האבן הזכיר לו את צבע הדם של אחיו אחרי שזה קיבל כדור בבטן בהפגנה הגדולה ההיא שגלשה אל הכביש הראשי. בסרטים הדם תמיד אדום, אבל הוא זוכר את הצבע השחור שניגר על האדמה, ממש כמו צבע האבן במחצבה הסגורה. סולימאן חיבר את פתיל ההשהיה ללבנת החבלה והחל מגלגל את החוט עד מעבר לסוללת ההגנה. זה הזמן להעיף את האבן לאלף עזאזל, חשב. השמיים החלו להתקדר.

יום ראשון, 16:00. כביש מס’ 1

שבתאי נסע בכביש מספר 1 עד שנעמד בפקקיה האין סופיים של הבירה. בחדשות דיבר הקריין על עסקת טיעון כלשהי ועל שינויים בפוליטיקה הישראלית. שבתאי כיבה את הרדיו ופלט קללה. שום מילה על חמשת ההרוגים משבט הג’האלין. כבר למעלה מחמש עשרה שנים ששבתאי מסתובב במדבר יהודה ועוזר לבני השבט במאבקיהם מול המנהל האזרחי, מול הרט”ג ומול הרחבות המתנחלים. אתמול הוא קרא באתר חדשות מזרח ירושלמי שמתרגם חדשות מערבית לעברית על בני המשפחה שנהרגו. הסיבה הרשמית שנכתבה שם הייתה שימוש לא מבוקר בחומר נפץ, אבל שבתאי חשד שאולי גם הפעם האצבע של החיילים בנבי מוסא הייתה קלה מידי על ההדק. הוא ייסע לשם בעצמו ויחקור את העניינים. שבתאי נכנס למנהרת נעמי שמר מתחת להר הצופים, הוא פיזם לעצמו את השורה שהוסיפה שמר אחרי מלחמת ששת הימים, “ושוב נרד לים המלח בדרך יריחו” וחשב על האירוניה שבדבר. מדהים, הוא חשב לעצמו, בצד אחד של המנהרה אתה בארץ הנושבת, מוקף בעצי האלון והאלה של הרי ירושלים וברגע שאתה יוצא מהמנהרה אתה נמצא במדבר. מנהרה בין ארצות החיים לארצו של עזאזל, ארץ המתים, ארץ ציה וצלמוות. שבתאי עבר את כפר אדומים ופנה ימינה לכיוון נבי מוסא, קצת אחרי כיפות האבן הלבנות של המסגד עמד מחסום פתע של חיילים. לפניו הוא ראה רכב שרד יוקרתי ובתוכו מספר חרדים שניהלו וויכוח עם החיילים. לאחר דין ודברים הסתובב הרכב, פנה לאחור וחלף על ידו. במושב האחורי של הרכב, ליד וילון שהיה מוסט מעט הוא חשב שראה לרגע את הרב יחזקאל הכהן, ראש ישיבת המקובלים מהעיר העתיקה בירושלים. אח של שבתאי, יצחק, למד למעלה מעשור באותה ישיבה בעיר העתיקה עד שהתחתן ועבר לגור בשומרון. בברית של בנו בכורו כיבד יצחק את ראש ישיבת המקובלים להיות הסנדק, ושבתאי חשב שהוא זיהה אותו באותו רכב שחלף כרגע על פניו ועלה בדרך חזרה לירושלים.
שבתאי הגיע אל המחסום וביקש מהחיילים לעבור. אלה אמרו לו שזה שטח צבאי סגור. שבתאי ניסה להתווכח ואף הראה להם את תעודת העיתונאי שקיבל מהאיחוד האירופאי באחד הסבבים בהם נסע להרצות בבירות אירופה נגד מדיניות ישראל בשטחים. אבל החיילים עמדו על שלהם. שבתאי הסתובב חזרה לכיוון המסגד ונכנס לשביל צדדי לכיוון נחל סככה שבבקעת הורקניה, שבתאי זכר מלימודיו באוניברסיטה העברית שנחל סככה מוזכר במגילת הנחושת, המסתורית שבין מגילות קומראן , ושהערבים קוראים לו “אבו שעלה” או בעברית “המצית” בעקבות האמונה ששם ניתן להצית את אבני המדבר, ואילו הארכיאולוגים מצאו בוואדי שתי מנהרות מסתוריות שעד היום לא יודעים למה הן שימשו.
לעומת השמש שזרחה באותו היום בירושלים, במדבר עמדה עננה מוזרה. שבאי נסע דרך בית הקברות הבדואי הישן, עקף את הבסיס וכשהסתיימה הדרך ירד רגלית לכיוון המחצבה הישנה שבנחל. הוא נשכב על אחת הסוללות, מתחתיו ראה אנשים לבושים בחליפות אטומות מכף רגל ועד ראש, נושאים על גבם מכלי חמצן. לרגע זה נראה לו כמו נחיתה על מאדים; האבנים האדומות מלמטה, אלו שעל שמם נקראה ההתנחלות הגדולה “מעלה אדומים”, השמיים השחורים מעל ובתווך כעשרה אסטרונאוטים המקפצים על האדמה. הוא הבחין בסמל הקמ”ג – הקריה למחקר גרעיני שליד דימונה, אשר הופיע על הוואן שחנה בסמוך אליהם. מעניין, הוא חשב לעצמו, אולי ישראל ערכה ניסוי גרעיני בבקעת הורקניה? המקום היה עמוס בחיילים ששמרו על הבקעה מכל עבר. הוא הבחין גם בחברת שמירה אזרחית שנכחה במקום. שבתאי הרגיש שמשהו גדול ממנו קורה שם. באוויר עמד ריח מוזר של גופרית. הוא התבונן לכיוון ים המלח ותהה, האם יתכן שהריח מגיע משם עד לפה? אולי גם אני צריך חליפת הגנה, חשב. הוא הוציא את הפלאפון והתחיל לצלם תמונות. כל התמונות יצאו מטושטשות, כאילו זיהם אותן הבזק אור שחור שעלה ממרכז הבקעה. הוא ניסה לשלוח את התמונות לחברי הארגון שלו, אבל לא היתה קליטה. שבתאי ירד בזהירות מהסוללה ונכנס חזרה לרכב. משהו גדול קורה פה, הוא אמר לעצמו והתחיל לנסוע בדרך חזרה החוצה, מנסה לצאת לפני רדת השמש.
כששבתאי חזר אל הכביש הראשי הפלאפון שלו התחיל לצפצף. שמונה שיחות שלא נענו מאמא. בדרך כלל אמא שלו לא מתקשרת, לפחות לא מאז שהוא הוריד את הכיפה והצטרף לארגונים המסייעים לפלסטינים בשטחים הכבושים. הוא תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, אחים שלו התחתנו והקימו משפחות ואילו הוא חי בזוגיות מתחלפת ובכל מקרה החליט כבר מזמן שלא להביא ילדים לעולם כל כך קשה. הוא חייג לאמא דרך הדיבורית. אמא הייתה נסערת, היא סיפרה לו שאחיו יצחק בבית חולים בירושלים. משהו שקרה בשבת בבוקר. אולי אירוע מוחי. שבתאי כבר היה ביציאה מירושלים לכיוון תל אביב, הוא שינה את הכתובת בוויז וכתב “הדסה עין כרם”.

יום ראשון, 22:00. הדסה עין כרם

במחלקה לטיפול נמרץ היה שקט. אמא שלו ישבה ליד המיטה בצד אחד, ורבקה אשתו של אחיו בצד השני. בשקט שהשתרר היה אפשר לשמוע את מכונת הלב-ריאה מכניסה חמצן לגופו של אחיו. “מה קרה?” שאל. “לא יודעים” ענתה אימו, “משהו מוזר”. רק אז הבחין שבתאי בשני אברכים שישבו עם ספר זוהר בפינת החדר ומילמלו. “מי אלה?” הוא שאל. אמו ענתה שהם תלמידי ישבת המקובלים, יצחק היה שם בשבת כשהאירוע קרה. שלושה תלמידים נוספים נמצאים כרגע בבית החולים במצב דומה.
שבתאי ניגש לאחד האברכים ורצה לשאול אותו האם יתכן שראה את ראש הישיבה במחסום הצבאי במדבר יהודה. אבל האברך הסתכל בשבתאי ואמר “השער נפתח, לילית הכריעה אותו בקרב הגדול, השמיים וכל צבאם”. האברך שלף קמע עשוי קלף ונתן אותו לשבתאי. “בשבילך”, הוא אמר “להגנה נגד רוחות המדבר”. האברך הסתכל לשבתאי בעיניים ולחש “כבר אלפיים שנה לא נזרקה עז שחורה, אפילו לא עצם, רק אתה יכול להציל אותו”. האברך הסתכל לשבתאי עמקו לתוך עינו ולחש “אני מזהה בך את סוד התיקון הגדול”. שבתאי הרגיש שהאברך מביט לו לתוך הנשמה.

יום שני, 12:00 בצהרים. הר גריזים

הכהן השומרוני הגדול, יפת כהן, פתח את הלפטופ וכתב את הסיסמא בזום. מאז שמגפת הקורונה נכנסה לחיינו הפך הזום לכלי לגיטימי לפגישות, והוא שמח על כך שהוא יכול להישאר יותר זמן בהר הקדוש.
בריבוע המרכזי בזום הופיע ד”ר פבריציו בוצאטו, שגריר מסדר האבירים של מלטה, מסדר שהוקם על ידי הצלבנים במאה ה-12 בירושלים. בריבוע הקטן מימין ניתן היה לראות את הרב יחזקאל הכהן ראש ישיבת המקובלים, מתחתיו היה ניקולס השני, ראש הקרויה של משמרות ארץ הקודש – המסדר הפרנצאסקני הוותיק בארץ ישראל. ריבוע נוסף נשאר חשוך והופיע בו רק הכיתוב “וואקף” בעברית, ערבית ואנגלית. השיחה התקיימה בשפה האנגלית.
פבריציו פתח את השיחה, “השאול נפתח, אנו צריכים להפעיל את הפרוטוקול”.
כלפי חוץ היו ראשי הדתות צהובים זה לזה, עקב מאות שנים של פוגרומים והמרות דת. אחד הסודות הכמוסים ביותר היה הקשר הנסתר בין ראשי הדתות. המלך בולדווין הראשון, ראש ממלכת ירושלים בתקופה הצלבנית, היה זה שייסד את הקוורטט – פרוטוקול סודי של נציגי היהודים, המוסלמים הנוצרים והשומרנים בארץ הקודש. בחוץ הם נלחמו זה בזה אבל בעתות מצוקה היה עליהם לשתף פעולה. הפעם הראשונה בה הם פתחו את שערי השמיים היתה בזמן שהכופרים המונגולים הגיעו עד לארץ ישראל, לעין ג’אלות שבעמק הארמגדון ליד מגידו, אז גם נבנה מסגד נבי מוסא על מנת לשמור הפתח האחר סגור לעולמים. בפעם האחרונה הופעל הפרוטוקול בזמן מגפת הכולרה ב 1865, אז אישר הוואקף המוסלמי לרבני ישיבת המקובלים להיכנס לפנות בוקר אל ההר, מחופשים למוסלמים ולפתוח את השער של אבן השתיה. פבריציו המשיך וציטט בלטינית את הפסוק מדברי הימים “וירא את מלאך ה’ עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים”. “מחר בזריחה נפתח את השערים” אמר, “במקום המולד של מושיענו בבית לחם, במקדש הקדום בהר גריזים ובחארם אל שריף באל אקצא”. הרב יחזקאל ביקש את רשות הדיבור. “נציג הוואקף לא הצטרף אלינו” הוא אמר “ניסנו ליצור איתו קשר אבל מאז האינתיפאדה השנייה, כשהוואקף בחר לעצמו הנהגה לאומנית, הקשר איתנו ניתק”. כהן יפת השומרוני הנהן בהסכמה. “אין לנו ברירה, אתם חייבים לנסות” אמר פבריציו, “והאל הטוב יהיה בעזרכם”.

יום שלישי, 7:00 בבוקר. בקעת הורקניה

שבתאי ראה באופק את המחסום הצבאי עומד על הכביש הראשי אחרי כפר אדומים. מוזר, חשב לעצמו, סוגרים את הכביש הראשי לים המלח. הוא לקח פניה חדה ימינה אל תוך השטח המדברי, מנסה לעקוף את המחסום. בחדשות של 7:00 בבוקר הודיעו על פינוי כל התיירים והנופשים ממלונות ים המלח. יש הרעלת ברום באוויר, אמרו. בחדשות ראיינו פעילת סביבה שדיברה כנגד מפעלי ים המלח, המזהמים הגדולים של המזרח התיכון. בהמשך דיווחה המהדורה על חבורת רבנים הזויים שניסו להסתנן להר הבית כמוסלמים ונתפסו כשהם מקיימים טקס סודי וסובבים את כיפת הסלע. נציג הוואקף התראיין ואמר שגם בעוד אלף שנים הם לא יאפשרו ליהודים להתפלל בהר. בהמשך המהדורה חזרו לעסוק שוב בזיהום האוויר ודיווחו על תושבים ממעלה אדומים שכבר בחרו להתפנות מביתם.
שבתאי נסע דרך שביל לא מסומן שהוביל לאחד ממקבצי הפחונים של שבט הג’האלין, משם יוכל להמשיך רגלית לג’בל מונטאר ולתצפת על המחצבה הישנה. כשהגיע למאהל הוא נעצר בחריקה. שקט מפחיד השתרר. אפילו כלב הרועים לא נבח. המאהל היה ריק. במכלאה שעמדה בחוץ הוא ראה את העדר כולו שוכב מת. הוא הרים בידיו את אחד הכבשים, הידיים שלו התמלאו בדם והוא הניח את הכבש בחזרה על אחד מחבריו. המראה של עשרות גופות הכבשים שוכבות על הרצפה כשעיניהן פתוחות בזעקה השמיימה, גרם לו לרצות להקיא. הוא הביט לשמיים בעקבות עיניהן הפעורות לרווחה של הכבשים וראה מעליו עננים שחורים, סערה וברקים שניסו להכות את הארץ, כמהפכת סדום ועמורה. הוא לא העז להיכנס את המאהל עצמו, פחד ממה שאולי יראה שם. באופק ראה את מתחם הר הבית, עם קרן אור קטנה שהאירה את הכיפה המוזהבת. קרן קטנה מידי, הוא חשב לעצמו. שבתאי השאיר את הרכב במאהל הנטוש והחל לטפס על ההר. הוא נזכר איך בכיתה י”א, כשעוד למד בישיבה התיכונית היוקרתית ההיא, הם יצאו לטיול במדבר יהודה. המדריך הכריזמטי, זה שאחר כך נהרג במלחמת לבנון השנייה, הסביר שבג’בל מונטאר היו זורקים את השעיר לעזאזל. כפי שמופיע בפרשת בר המצווה של שבתאי ” ושלח ביד איש עתי המדברה ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה” הוא נזכר במדריך שהקריא בפאתוס מתוך המשנה “מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה איברים איברים”. הוא נאחז בסלעים וטיפס כנגד הרוח, סלעי הצור האכזריים קרעו את העור בכפות ידיו, ארץ גזרה. דמו התערבב עם דם הכבש שהרים. הוא נזכר באחיו השוכב בבית החולים ובאשתו הישובה לידו, וחשב שוב על הבחירה שלו שלא להביא ילדים לעולם. שבתאי המשיך וטיפס על ההר, באמצע הוא עצר להקיא. הוא שם את הכאפייה האדומה שלו על הפה ועל האף בשביל לנסות להתגבר על הריח הגופרתי. הגוף שלו הפך חלש, הוא ירד על ארבע והמשיך לטפס על המסלע השחור. הוא נזכר איך כבר כנער היה ילד רגיש שמנסה לעזור לחלשים, איך היה מוכן להודות על מעשה שלא עשה, רק על מנת שאחיו יצחק ימשיך ללמוד בישיבה התיכונית ואילו אותו יעלו כקורבן ויעיפו מהמוסד היוקרתי על לא עוול בכפיו, תמים כשה. הוא הגיע לראש ההר והלך בזהירות אל קצה המצוק. בקצה, בין שמים לארץ הוא התבונן מטה וראה את הפתח העגול, כמו עין של סערה שנמשכת עד לאין סוף, תהום רבה. הוא הרגיש שהוא שומע את הרעב העולה מן המעמקים. הקמע בכיסו בער מרוב כאב. הוא נזכר באחיו בבית החולים, בכבשים המתות במאהל, הוא נזכר איך תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, או אולי מוטב לומר העז השחורה. הוא התבונן באצבעות ידיו המלאות בדם אל מול דמדומי השמש. הוא קשר את הכאפייה האדומה על שיח קטן שעמד בקצה ההר, ובהתפשטות הגשמיות, פרש כנף אל עבר התהום וכיפר בעדו ובעד ביתו.

בשנת תשנ”ב פרסם חגי סגל את ‘התנחלות דמה’, אוסף פיליטונים קישוני ברוחו שעסק בקורותיה של התנחלות כלשהי ביהודה ושומרון ועלילותיהם השגרתיות למדי של מתנחלים המחפשים את האקדח בין הצעצועים של הילדים שנשארו ברכב וכעין זה. בין הדמויות הנהדרות כיכבו אורותי הקוקניק, ארציאלי האידיאולוג, הרב נחמיה, מומו יו”ר ועדת ביקורת ופרישטיג שהקים את הישוב, שזה תפקיד נהדר בזכות עצמו.

נזכרתי בכל אלה לפני חודש ימים, לרגל אירוע אמנותי שנערך במרכז האמנים בתקוע בשם ‘הדף’ (אוצרות: דבורה זגורי ותחיה גודינגר). האירוע עסק בהשפעות הרחבות יותר – ה”הדף” – של חוויית המגורים באיזור מאויים על הילדות, ההתבגרות והחיים בכלל; בקיצור, הֵיות מתנחל, במובן הרחב והעמוק של המילה. בתור משתתף באירוע לא יכולתי שלא לתהות לעצמי בשאלה הנצחית: מה ארציאלי היה אומר.

כבר ב’התנחלות דמה’ – שהיה טור ב’נקודה’ וסופו שהפך (בשנת תשע”ג) לספר ‘חמש דקות מכפר סבא’ – נגע חגי סגל בשאלת יחסי המתנחלים והאמנות. הספר נכתב בגוף ראשון כשגיבורו הוא אדם כותב ובעל טור, וכך מדי פעם בפעם נגע סגל ביחס לאמנות בכלל ולכתיבה בפרט. זכור במיוחד הפרק בו הוציא הגיבור לאור ספר פרי עטו ואיש מהמתנחלים לא קנה אותו בעצמו חלילה: כולם העדיפו לשאול אותו מן השכנים.

קרדיט צילומים: שם בראל צילום אירועים אמנותי

בכל אופן, מה היה ארציאלי אומר אל מול פסטיבל אמנותי ברוח שנות ה-90, הכולל הפקת סטיקרים ומרצ’נדייז, אשר במעגליו החיצוניים ספוקן-וורד מבוצע בחללו הדחוס של אוטובוס ממוגן וגרפיטי מחאה מרוסס על הדמייה של גדר ההפרדה – ובמעגליו הפנימיים מרחבי עיבוד זכרונות, חדרים אינטימיים להשמעת מונולוגים אישיים או ציור בהשראת חלומות טרופים? מה הרב נחמיה היה אומר?

לגבי הרב נחמיה זו באמת שאלה. לגבי השאר, ובכן, למרבה המזל אחת מהעבודות באירוע הייתה בובת-יד של מתנחל טיפוסי, אותה דיבב השחקן והבובנאי אסף פרידמן. מפיו יכולנו ללמוד שבית הקפה החדש בתקוע הוא בורגנות ששוכחת את הנקודה, שעשרות אוטובוסים בדרך ושאנחנו קוראים מכאן לממשלה. אסף לא ביצע רפלקסיה ישירה לאירוע עצמו, אך ניתן להניח שארציאלי או פרישטיג עם השפם לא היו משתתפים בספוקן-וורד בתוך אוטובוס; אולי מומו, וגם זה כי היישוב כבר הוציא על זה כסף.

תהום מפרידה בין ארציאלי לאירוע האמנותי המדובר: תהום שמורכבת הן מהעיסוק האמנותי עצמו והן מהשקעת הכוחות בו. אמנות זה משהו שארציאלי מכיר רק בטקסט, או כששגריר ישראל בשוודיה מכבה את האור במיצב פרו-פלסטיני (‘שלגיה וטירוף האמת’, 2004, המוזיאון ההיסטורי שטוקהולם). וכן, זה בסדר שמישהו אוהב לצייר, אבל למה בעצם להסיע אוטובוס ממוגן אל מרכז האמנים בתקוע, כשאפשר לקחת אותו לכיכר ציון? למה לקיים מיצב אדמה בשיתוף קהל (עבודה של טלי פרקש), כשאפשר לנטוע בה עצים?

הטיעון של שנת השמיטה היה משכנע רק את אורותי.

כדי להבין מה התועלת באמנות, ויותר מזה – למה היא אקוטית, לא פחות מהפגנות בכיכר ציון – צריך לשוב אל האוטובוס הממוגן שחנה בניצב בכניסה לאירוע ובתוכו התקיימו הופעות הספוקן-וורד.

האוטובוס החונה כך כמו לקוח מתמונה סמלית, הרגע של ההגעה אל ירושלים או תל אביב סביב שנות האלפיים, בעת אחת מהפגנות הימין הגדולות, כאשר אוטובוסים חוסמים את התנועה צומת או שתיים לפני כיכר ציון כזו או אחרת. האוטובוס מסמן גם את ההגעה למקום הנכון – אבל גם את החסימה. רק הצורה שבה הוא חונה מספיקה כדי להעיר את האדרנלין: רגע, קרה כאן משהו, אולי צריך לעשות משהו. אותו האדרנלין קשור גם לדימוי אחר של אוטובוס, לזריקות אבנים ואוטובוסים ממוגנים, שלא לומר מתפוצצים. אוטובוס שחונה לא נכון מתחיל להעיר את הזיכרונות.

אבל כשהאוטובוס מונח במאונך במסגרת הקשר אמנותי, בתוך חלל עם היגיון משלו (“תחיה כבר תסביר לי את זה בסעודת שבת”) – הלב יכול לנוח לרגע. זה בסדר, האירוע בשליטה. אין כאן משהו שמצריך שיחה למוקד החירום.

וזהו תפקידו של המימזיס, של חיקוי המציאות שאמנות יכולה להעניק. לקחת אלמנטים מהמציאות, שהופעתם במציאות עשויה לפרק את החיים, ולבחון אותם בהקשר אחר, מלחיץ פחות. זה כמעט כמו טיפול בחשיפה: הנה האוטובוס שלכם בצורתו המלחיצה, אבל בואו נתבונן בזה רגע כך שנוכל לפרק את הדימוי, לקחת ממנו חלקים נכונים ולדחות אחרים.

כך גם עבודת האדמה, שמאפשרת לבחון את מושג האדמה בהקשר מרוכך; כך גם פריקת המחשבות והאנרגיות על יריעת הגרפיטי. אלה נועדו לייצר מרחבים לא פשוטים – אבל בתוך הקשר אמנותי מוסדר עם גבולות ברורים. בתוך סיטואציה נשלטת.

רק בתוך מעטפת כזו יכולים להתקיים מונולוגים של שתי דקות עם סיפורי כמעט-פיגוע, סדנת התמודדות עם קולות פנימיים, איור בלייב של חלומות או פסל סאונד שנוצר בזמן אמת באמצעות הקלטות המשתתפים. הרב נחמיה מן הסתם היה אומר שמי שצריך יכול לדבר על הכל עם אשתו (וגם מבקש לקרוא לזה גלעֵד ולא פסל), אבל אשתו בדיוק במשמרת בשערי-צדק.

הסיבה שכל אלו יכולים להתקיים רק במעטפת האמנותית המוסדרת היא מכיוון שהמציאות לא השתנתה מספיק: הטראומה עוד כאן. קשה לעבד חוויות של זריקות אבנים בכביש כשאלה יכולות להתקיים גם מחר. מעל האירוע כולו היה נסוך דוק של ציניות קלה והומור כמעט מריר, המוכר למתנחלים לא מהיום, שקיבל ביטוי חד בדוכן המזכרות שעיצב דוד (דוכי) כהן, ובו דובונים ועוזים, ‘אבן מפיגוע בארץ ישראל’ או צמידים כתומים בעיצוב עדכני.

בהקשר כזה, ארציאלי, תפקידה של אמנות הוא ליצור חלל נורמלי במציאות לא נורמלית. בית הקפה שפועל במרכז האמנים (אוצרים: מעיין ונועם פוצ’צ’ו. פעיל כל השנה) הוא לא סימן בורגני, אלא מרחב ממוגן שאתה יודע את גבולותיו ויכול לפעול מתוכו. כדי לפתוח את הלבבות צריך לתת להם מרחב נשימה.

[חגי סגל, תכתוב לי את הטור מחדש!]

על שלד חשוף של קיר גבס ניצב מסך קטן ובו עבודת וידיאו פשוטה – מקדחת שיניים החורטת על תקליט ויניל שמנגן את ‘Imagine’ של ג’ון לנון, מה שכמובן נעשה בלתי נסבל בין רגע. זו הכניסה לתערוכה האדריכלית ‘דיסצנזוס’ במוזיאון ת”א (אוצרת: מאירה יגיד-חיימוביץ; אוצרת משנה: הדס יוסיף-און; יועצת מדעית: ד”ר רונית לוין-שנור, תאריך נעילה: 30/7/22) והיא אמורה להציג בפני המבקרים הנכנסים את העולם האוטופי שהשתבש. אין כאן קמצוץ של אירוניה או רפלקסיה כלפי נאיביות אפשרית בעמדה של לנון, והדבר מעורר בעיקר את התחושה שאולי הדיסק הזה פשוט שרוט והגיע הזמן להחליף אותו.

ה”דיסק” שהתערוכה כולה מנגנת בהחלט מושמע כבר זמן רב, והבחירה ב’Imagine’ מעוררת מחשבות על התקווה המשיחית המפעמת בו: יום אחד כולם – עניים ועשירים, ערבים ויהודים – יפסיקו עם השטויות וההבלים ויחיו באושר זה לצד זה, מסכימים וחסרי אופי במידה שווה. עם זאת, מסיבות כאלה ואחרות הפן התיאורטי של התערוכה לא יכול היה להגן על קו כזה: מכיוון שכך הוא מציג כיוון כמעט הפוך, לפיו כולנו לא מסכימים – ‘דיסצנזוס’ – והשאלה היא מה עושים עכשיו.

האם התערוכה מטפלת בדיסוננס שבין שלום של הסכמה ובין שלום של אי-הסכמה? בין ‘Imagine’ ובין ‘דיסצנזוס’? לא ממש. הקליפה התיאורטית הדקה מאפשרת לנסח את הדיסק הרגיל וללחוץ פליי, הפעם בגרסה מעודכנת ל-2022: התערוכה מורכבת מ-20 עבודות העוסקות בקונפליקטים מקומיים, בעיקרם הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועלייתו של הקפיטליזם הנדל”ני, והן כולן תוצרי מחקר של צוותים מגוונים יותר או פחות המשלבים חוקרים, אדריכלים עצמאיים, עובדים במנהל התכנון וכדומה. העבודות מנסות לספר כיצד תודעה מייצרת מציאות, או כיצד חקיקה – וגם שפה או מיפוי – מייצרים מרחב.

כשלושה רבעים מן העבודות עושות שימוש במסך ואוזניות ודורשות זמן מופרך בהיקפו. למעשה, הן נותנות תחושה שאין באמת כוונה שתצפה ותגבש עמדה: העמדה הגיעה ארוזה עם העבודה. התחושה מתחזקת בעבודות כמו זו שעוסקת בקונפליקט מתחם קדם בעיר-דוד – ואדי-חילווה (אילה רונאל, איתן מן, אדם חבקין, פאדי דחברה), בה מוצב כמין ארכיון למסמכים הרלוונטיים שהוא בעצם חמש חוברות כרוכות בספירלה: כך לא נראית הנגשה לכניסה לקונפליקט, כך נראה אובייקט שמטרתו לשמש משקולת לצד אחד (זה הזמן להתנצל שאכן, לא ראיתי את כל ארבע השעות של הסרטים שהתערוכה מציגה).

כל זה באמת חבל, כי החומרים בהם התערוכה נוגעת קריטיים לדיון התכנוני: בחלקיה הטובים התערוכה מראה כיצד מונחת על המרחב שכבה של המשגה, באמצעותה אנשים מגדירים את המרחב. כך, באמצעות כלים כמו מפות או שפה (“ארץ ללא עם”, “שטחי אש”, “שטחים פתוחים”) התודעה דרכה אנו תופסים את המרחב משתנה, וגם הוא עצמו משתנה. בהצגת מפות ותצלומי אויר אלטרנטיביים אפשר לראות את המציאות אחרת, ובעיקר ליצור מודעות לשכבות השונות. כך למשל מטפלת התערוכה בפרוייקטים שמביאים לשולחן את הנוכחות הבדואית בנגב או את הנפקדים מ’חוק נכסי נפקדים’.

רונן בן אריה, סנדי קדר, עורווה סויטאת, מתוך ‘נכסי נפקדים’. צילום: אוהד מילשטיין

ברור, כמובן, שגם המפה האלטרנטיבית היא שכבה של מיפוי ולא המציאות הגולמית. ברור, כמובן, שזה שישנן שתי שכבות לא בהכרח אומר ששכבת ההמשגה אינה רעיון טוב; רגע, אמרתי “ברור”? לתערוכה זה לא כל כך ברור, ורוב העבודות משתמשות בשפה של ‘חשיפה’, משל המיפוי האלטרנטיבי הוא הנגיעה במציאות הממשית עצמה. ועדיין, אם מסירים לרגע את חוסר המודעות העצמית, הגילוי של הדרך בה משפיעה תודעה על תפיסת מציאות -ובעצם, ‘חקיקה’ על ‘תכנון’ – הוא תהליך קריטי. הוא קריטי להבנת אופני השימוש בכלי התיווך, כמו מפות. הוא קריטי לחשיפת נקודות עיוורון בסיטואציה ובעיקר קריטי להנכחה של מורכבות בשדות עם פוזיציה פחות ברורה מאליה מבחינת שחקנים ויחסי כוח.

כותרת המשנה של התערוכה היא ‘חקיקה, תכנון, אדריכלות’ ומטרתה להצביע על היחס המורכב שבין שלושת אלו. עם זאת, הביקורת שהתערוכה מציעה אינה תיאור מורכב אלא תיאור ישיר ופשטני, ברוב המקרים: חקיקה>תכנון>אדריכלות. מהתערוכה נעדרים אמצעי עיצוב מרחב המתחילים מלמטה, ובוודאי כאלה המתוארים בצורה ביקורתית. התמונה לפיה הכל מתחיל מן המחוקק היא לכל הפחות תמוהה: הכוח לא רק מונחת מלמעלה, בטח לא בתכנון.

אבל חמור מכך, התערוכה משחזרת את הכשל שבמהלך ‘חקיקה>תכנון>אדריכלות’, אותו היא מבקרת, במקום להשיב את האדריכלות אל העלילה. במקום לייצר מורכבות תלת-מימדית, סיטואציות בהן השחקנים הם לא אלה שראינו כבר אינספור פעמים, מחקרים שבהם החלוקה אינה כותבת את עצמה – היא מייצרת מניפסט שמקווה להשפיע על ה’חקיקה’ שמקווה להשפיע על ה’תכנון’. ‘אדריכלות’? זה מה שיישאר, אם יהיה זמן.

התחושה לפיה מדובר בתערוכה חד-מימדית מתבטאת בהבנה שבתור תערוכת אדריכלות אין בה הרבה תלת-מימד. למעשה, יש מודל אחד של חלון ממ”ד ותו לא (עידו צרפתי, ‘ההתבצרות של הבית: הממ”ד כמומנט חוקתי ואדריכלי’, 2021. ממש עבודה חמודה!). זה ביטוי לתהליך אותו עולם התכנון עובר, בו כל רעיון הופך למצגת: אם פעם יכול היה מתכנן לבטא את עצמו במודל, בתערוכה הזו תהליך המחקר הוא כמעט רק ליניארי. זו החמצה אדירה של עולם המחקר האדריכלי, שמביא לשדה משהו שסוציולוגיה, למשל, מוגבלת ביכולתה להציע: מחשבה תלת-מימדית, רשת מושגים, מבט לא שיפוטי. כל אלה מבצבצים מדי פעם אבל רוב הזמן נעדרים מצורת המחקר שהתערוכה מעודדת, שהיא דו-מימדית במקרה הטוב ובדרך כלל חד-מימדית: יש לה נקודה להעביר.

עידו צרפתי, ההתבצרות של הבית: הממ “ד כמומנט חוקתי ואדריכלי, 2021. דגם חלון ממ״ד (1:4) קרטון אמריקאי, 30×35×50. צלם: אורי זמיר

מִנהל התכנון: ארז בן־אליעזר, שחר רוזנק, חן בן־ארי־יוניש, תומר טויזר, רוני בר, צופיה חברוני
תכנון קרוב, תכנון רחוק, 2021

כך, המושג התיאורטי ‘דיסצנזוס’ מוחמץ לחלוטין: הרעיון של פתרון קונפליקטים חברתיים (דבר שמכון ירושלים למחקרי מדיניות, נניח, עשה בו חיל) לא ממש מופיע בתערוכה – כי הוא לא באמת מעניין את יוצרי התערוכה. היא נעשתה בקונצנזוס מוחלט של האוצרים עם עצמם ועם חוג המבקרים המקומי, מה שמייצר מניפסט המשוכנע שהוא עוסק באיזשהם ‘שני צדדים’, אבל קשה מאד לאתר אותם.

כוחה הגדול של התערוכה יכול היה להתבטא בבחירת קונפליקטים ללא אשמים מיידיים: בלי “עמותת הימין אלע”ד” (או ‘פעילי השמאל של בצלם’ – זה גרוע באותה מידה), סיפור פשוט על אנשים והדרך שבה אינטרסים, חקיקה, תודעה ושפה מכוננים מרחב. ואכן, דווקא העבודות בתערוכה שאינן עוסקות בלאומיות מציגות מורכבות מרשימה וככל שהן מתרחקות מהשפה הגרפית של מצגת נרטיבית הן משתפרות. ה’תלת-מימד’ אינו רק מטאפורה.

דנה לוי, מיכאל ספרד, אורן יפתחאל, מתוך: “חמש דקות מכפר-סבא”, מובלעת של אדמה בבעלות ערבית פרטית באזור שבו נבנית שכונה ליישוב ישראלי-התנחלות מעבר לקו הירוק ליד בִּלעין. צילום: אלון כהן-ליפשיץ

כך למשל שתי עבודות רישום ואיור: אחת של רן ברעם, מתכנן במחוז ת”א, המאייר נושאי תכנון עירוני תוך כדי וסביב עבודתו. ברעם פועל כמעין קריקטוריסט, והוא מצייר דרכי מחשבה וסכמות אדריכליות העולות משדה הפעולה העירוני. יש לברעם עמדה, אבל יש בה ענווה; הוא לא ניגש לסיטואציה רדוף צדק ומחפש להעניש את האשמים, אלא מתאר את הסבך בעדינות ועם תקווה לטוב. למקבץ הרישומים שהוא מציג אין התחלה או קו התקדמות ברור, ולכן המתבונן מחוייב בצלילה פנימה ולא מסתפק בכותרת של העבודה.

עבודה אחרת היא זו של שירה רוטקופף ועודד קוטוק, אשר ברוח איטאלו קאלווינו ו’הערים הסמויות מעין’ (1972; 1984) מספרים את סיפורן המופלא של השכונות החדשות בישראל. קאלווינו יצר חמישים ערים דמיוניות עם היגיון פנימי משלהן, וקוטוק ורוטקופף מספרים ברוח הארכיאולוגיה של העתיד על ערי ההווה, יוצרים את הסיפור של ראשון לציון מערב מהשאריות שתשאיר אחריה. בפעולה הזו הם מגרדים את המרחב המשוכפל, המתוכנת והריקני במטרה למצוא בנוסחה הטכנית העצובה שיצרה אותו בסיס להנחת משמעות. גם אצלם אין לעבודה כיוון ליניארי – על אף שיש לה עמדה, וגם הם מראים את כוחה של השפה – אבל בכיוון ההפוך מרוב העבודות בתערוכה.

נותר רק לדמיין איך היו נראות עבודות כאלה, והפעם כשהן מתרחשות באופן מורכב יותר ושבות ומטפלות בקונפליקטים הגדולים של המרחב שלנו. דמיינו.

כדי להבין את כוחה של התערוכה ‘דמיון חומרי’ במוזיאון תל-אביב (ללא תאריך נעילה; אוצרת: דלית מתתיהו) צריך לחזור לרגע לתערוכה הקודמת באוצרותה של דלית מתתיהו, שנערכה בחלק מאותו החלל ממש: לא מזמן (2021) היא אצרה שם את ‘פקעת’ – תערוכת אוסף היצירות החדשות שנרכשו למוזיאון דרך קרן רפפורט, שייחדה את שנת הקורונה לרכישת עבודות משלל אמנים במקום להעניק זוג פרסים כרגיל.

‘פקעת’ ייצגה, לכל הפחות עבורי, את סופה העגום של פוליטיקת הזהויות: המבוי הסתום אליו היא מובילה. המבוי הסתום הזה הוא תוצאה של גמגומה של התיאוריה הביקורתית, גמגום שהיא הראשונה להודות בו, ושל הקו הנגטיבי אותו היא מתווה. באין יכולת לקבוע נרטיב הגמוני וסיפור בו יש מרכז ושוליים, ‘פקעת’ ניסתה לאסוף תמונת רוחב שנתית תחת שלוש קטגוריות: האחת קשורה לשאלות פוליטיות ונגיעה באקטואליה, שניה עסקה בגוף ושלישית בשאלות פורמליסטיות של צורה וצבע וכדומה. ‘פקעת’ החליטה שלא להחליט, ובהלך-הרוח הנוכחי היא הייתה הפתרון היחיד האפשרי.

ייאמר לזכותה של ‘פקעת’ שהפורמט של תערוכת-רוחב שנתית אינו מבקש תזה מרחיקת לכת אלא בסך הכל קצת סדר כדי לראות מה מגישים; עם זאת, דומה היה שהניסיון לאסוף את “עולם האמנות” לאותה קורת-גג – כלומר, מוזיאון – נעשה כאן שפוף מדי, זהיר מדי. הזרמים השונים נעשו למין פקעת ששום דבר לא יצמח ממנה.
‘דמיון חומרי’ היא החרב שחותכת את הפקעת הגורדית הזו: היא מעשה רדיקלי, אבל המעשה הנחוץ. התערוכה מזהה את חוסר המוצא של ספירת הראשים ופוליטיקת הזהויות, ולרגע אחד מופלא מנערת את כל השאלות הישנות כדי להציע פריצת דרך לא רק בעולם האמנות, אלא גם בעולם הפילוסופי-סוציולוגי שנסיון הייצוג והקנוניזציה פועל בתוכו.

הפתרון של התערוכה פשוט מאד. יש להקדים כי מדובר בחידוש תערוכת האוסף, פעם נוספת (הקודמת היתה ב-2018, “המוזיאון מציג את עצמו III’) בה אוסף מוזיאון תל-אביב הופך לתערוכה; תערוכה שמקובל לאצור כרונולוגית ולסווג לפי זרמים אמנותיים. הניסיון לערער על צורת החשיבה הזו קורה בעולם אי אלו שנים (ובמובנים מסוימים קרה כבר בתערוכת הקבע של מוזיאון ישראל), ולמרבה השמחה, כשהוא מופיע במוזיאון ת”א הוא מגיע עם בשלות אמנותית ולא רק כטרנד אופנתי.

מתוך: ‘דמיון חומרי’, מוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

מתתיהו בחרה להניח לשאלות הקאנון ולתלמידי תולדות האמנות, ולסדר את העבודות מהאוסף לפי ארבעת היסודות: כך התערוכה כוללת אולם המוקדש לאש (“תנועה לוהבת”), כזה המחבר את מים ואויר (“ספינת אויר”), ואולם אחרון המוקדש לאדמה (“אדמה מובטחת”). זהו מהלך רדיקלי כיוון שהוא טומן אתגר בחובו: הסיכון בהחמצת עבודות חשובות לטובת קטגוריות שוליות ולא משכנעות, שייראו כגחמה של האוצר/ת, ופספוס של תפיסת ‘אמנות ישראל’ כמהלך כרונולוגי שיש לו קוהרנטיות.

המענה של מתתיהו לטענות הללו מורכב משני שלבים. בשלב הראשון היא משיבה אל העבודות את האפשרות להתבונן בהן עצמן: שחרור שלהן מהטקסטים שעל הקיר, שיבתו של הדמיון. בשלב השני נמצא שגם המבט הגדול, זה המלא בידע מוקדם – יימצא נשכר. שני השלבים הללו גם נרמזים בשם התערוכה, שאפשריות בו שתי קריאות: אחת כשה’דמיון’ בשם התערוכה הוא “לדמיין”, ושניה – כשה’דמיון’ הוא “להיות דומה”.

מתוך: ‘דמיון חומרי’, מוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

ראשית המהלך של מתתיהו היא השבת הדמיון: היכולת להתבונן בעבודות בכלל כ’אמנות’. ארבעת היסודות משמשים אותה למהלך של שיבה אל החומר יותר מאשר לייצור סדר, כשאת המהלך המסוֵג הראשוני היא מערערת מיד, עוד בחלוקת החללים בתערוכה: הלא אם ארבעת היסודות הם מפתח מהותי לסיווג העבודות, מה עומד מאחורי חיבור מים ואויר ליחידה אחת? הערעור הראשוני הזה מחייב להבין אחרת את החלוקה ליסודות.
המפתח של הבנת התזה של מתתיהו נעוץ בהבנה שיותר משהחלוקה ליסודות באה להכניס עבודות למגירות, כלומר להוסיף להן תווית – היא באה לקלף תוויות קודמות, להחזיר את המבט מהשיבוץ של העבודה בתולדות ישראל אל העבודה עצמה. החומר, והצורה הרופפת שבה מתתיהו משחקת את המשחק, משיבים את הקריאה בעבודה גופא לראש חוויית הצפייה.

כך למשל עולה מן הראיון של דנה גילרמן מ’כלכליסט’ עם מתתיהו: לשאלה מדוע מיטות בית החולים של גדעון גכטמן משוייכות ל’מים-אויר’ מתתיהו משיבה שהדבר קשור לנשמה ונשימה, ומחזירה אל המראיינת את השאלה. גילרמן מהרהרת ובוחרת ב’אדמה’, ומתתיהו בוחרת להגן על הבחירה שלה באופן לא שגרתי: “זה בדיוק המהלך שאני שואפת אליו: התגברות על הייצוג והתגברות על הסיפור. לראות את העבודה. אני מדברת על טמפרמנט, על המזג של העבודה. המזג של העבודה הוא לא האדמה, אלא הריק, האוויר”. דו-השיח הזה אינו ‘חוסר-הבנה’ של גילרמן, או פספוס של הבחירות האישיות-מדי של מתתיהו, אלא לב לבו של המהלך האוצרותי: זה בכלל לא משנה ‘מי צודקת’. סוף סוף, לא ייאמן, חוזרים לפרש עבודות כשמבקרים במוזיאון. זה מעבר לדמוקרטיזציה של הפרשנות, מדובר בשיבה אל החומרים עצמם.

השיבה אל העבודות מעניקה משמעות ראשונית ל’דמיון חומרי’: מדובר בחשיבה באמצעות החומר, בהמראה אל הדמיון לא מן המחשבה החופשית (כאילו זה בכלל אפשרי) אלא דווקא מן היש. להגיע אל הרוח דווקא באמצעות החומר. המהלך הזה מניח תשתית לקומה השנייה – אל ה’היות דומה’ שבמושג ‘דמיון’: להיות דומה פירושו מבט רוחב, היכרות עם עבודות קודמות, עם עבודות דומות, התכתבות עם שפות שמהדהדות את העבודה. מכאן אפשר לשוב אל תולדות האמנות, ואל פריצת הדרך הפילוסופית-סוציולוגית שהזכרתי בפתיחת הדברים.
כשמתתיהו בוחרת להציב את נקודת המשען של אמנות ישראל מחוץ לעצמה היא מאפשרת לשאלות הגדולות לחזור אל לב הדיון. במקום למקד את המבט במלחמות ההגמוניה של אופקים חדשים או בנוכחות מיעוטים היא מכריחה את כולם לשלב ידיים יפה ולהבין שכל הסיפור הזה הוא חלק מהעולם הגדול, מהקוסמוס, מחומרי החיים המשותפים לכלל בני האדם. בה בעת השיבה אל המימדים הקוסמיים והאוניברסליים של הקיום מחזקת גם את הקונקרטיות שלו: המים, האוויר והאדמה הם חומרים מקומיים במפגיע, וגם האש משמשת את מתתיהו לתיאור הרצוא ושוב הקיומי, כלומר למקום האנושי בתוך כל זה.

הפעולה הזו ממסגרת מחדש את מלחמות ההגמוניה המקומיות ומייצרת עבור הצופה נקודת מבט אחרת, בה הצפייה בעבודות אינה רק מבחוץ, כחוקר – “למי הכי הרבה כוח” או סתם נוכחות בתולדות האמנות, אלא מבפנים, כאמן – “מה המטרה של כל זה”. המסגור מחדש מציב עבודות אחרות לגמרי בפוקוס: השמות המשמעותיים מתולדות האמנות, אם הם מופיעים, מציגים עבודות אחרות לגמרי וזוכים לקונטקסט אחר. כך רפי לביא, שמוצג כאן בעבודה אחת אקספרסיבית להדהים ועוד אחת מדוייקת גיאומטרית, רחוקות מאד מהפן הגחמתי שמופיע בעבודות אחרות שלו; כך העבודה של מיכאל גרוס עם בד היוטה הלא מעובד; כך אריה ארוך בעבודות עדינות ומהורהרות, שנותנות מקום להיעדר הדרמה ביצירתו, ועוד רבים.

מתוך: ‘דמיון חומרי’, מוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

במסגור הזה, הרצון לשאול מי כאן ומי לא נעשה אקוטי פחות; מקבץ האמנים כאן מתנתק מ’קאנון’ במשמעותו הכלכלית המיידית ומהקריאה הפוסט-מרקסיסטית שלו (“כוח”, נניח) לטובת שאלת העל ה’יסודית’. העבודות כאן אינן מוצבות כמו שתערוכת קאנון מוצבת, בדואט או טריו שבסופו זורקים את אחד המתמודדים עד המנצח של הגמר, אלא יוצרות מרחב אחד שהוא כמין מקהלה, שמכיל באופן מובנה התנצלות על האקראיות שלו. בקריאה כזו הרצון להיכנס לתוך המסיבה אינו מתבטל, כמובן, אבל הוא מקבל הקשר אחר לגמרי: הוא שולח גם את האמנים לשיעורי-בית על יסודות הקיום שלהם כאן.

על מנת לחתוך את הפקעת, אומרת ‘דמיון חומרי’, צריך לחזור אל העבודות ולעבוד איתן, לחדול מלראות בהן ייצוגים. העבודה האוצרותית כאן קשורה לדמיון במשמעות של ‘דומה’, להנחה זהירה של עבודה לצד עבודה כדי לאתר את הקוים המשותפים להן, בלי לספר את הסיפור במקומן. להיות מוכן להפתעה. החיפוש אחר הדמיון מדגיש שהמבט האוצרותי הוא תמיד יצירה פוזיטיבית זהירה ולא מחקר המתיימר לאובייקטיביות; המבט מתוך האמנות אינו חיסרון שמזהם את הנייטרליות של השדה ואשר יש לאתר אותו במאמרים חשדניים. החרב איתה חותכת מתתיהו את הפקעת היא אמנם זו שמכתירה אותה לקובעת הטעם החדשה, אבל היא מניחה אותה על השולחן, לשימוש כולם: המטרה אינה להבין “מה רצתה האוצרת”. המטרה היא להבין מה אני רוצה.

ביקורות על תערוכת קאנון קלאסית תמיד התמקדו בחשיפת נקודת המבט של האוצרים והחלקיות של דעתם. מתתיהו מצליחה להפוך דווקא את אלה לנקודות הכוח שלה, ולהציג כיצד באמצעותן אפשר להיכנס לדיון עצמו, אל האופק שאחרי תערוכות ייצוג של כל המיעוטים: ההתעקשות לשאול לאן כל זה הולך, מה בסופו של דבר הצלחנו להותיר כאן על האדמה הזו.

לכאורה, התערוכה החדשה של פסי קומר בבית הנסן, “אבולוציה של מבנה”, עוסקת בשאלות פנים-אמנותיות טהורות – צורות, מבנים ויחסים ביניהם. אין בה דמויות, ארמזים ספציפיים, ציטוטים או רפרנסים מובהקים; אף על פי כן, ההצבה שלה מאפשרת לנסח באמצעותה כמה מחשבות ישראליות על ילידיוּת, מקומיוּת והמקום שתכנון תופס בתוך הכינון של אלה.

התערוכה של קומר (אוצרת: הגר רבן) ממשיכה לפתח תמות מהשפה האמנותית הקיימת שלה ומציגה מספר עבודות: במרכזית שבהן  משטח עץ בלזה דק שגודלו 10*10 סנטימטרים, ועליו צצים – שוב, במשטחי עץ דקים – קירות קטנים, תקרות ורצפות. קומר מחברת קיר לתקרה ותקרה לרצפה, וגורמת לדגם הגולמי להיראות כאילו הוא צמח המסתעף אל עבר האור.

הדגמים של קומר הם מערכת ‘פתוחת-קצה’: כמה מן המשטחים היא מחברת למשטחים נוספים ואת חלקם מותירה בודדים בחלל, כשהיא כמעט ולא מתפתה למתוח כל עבודה מעבר לשתיים-שלוש מרצפות סטנדרטיות. לאחר כמה צלעות – קיר או תקרה – היא מניחה ועוברת לדגם הבא. העבודה הזו פזורה בין כל חללי הגלריה, על הרצפה, הקירות והקמרונות: המוני דגמים קטנים שמציפים את החלל ומוארים בדרמטיות.

צילומים: נעמה מוקדי

בין הדגמים הקטנים מוצגות על מסכים מספר עבודות וידיאו. במרכזית שבהן, הולך ונבנה בשפה דומה חלל מגורים בגודל אדם, שתי האחרות קטנות יותר: האחת מראה התפתחות של מבנה כזה מקווי התכנון הראשוניים והשנייה מציגה לופ של חמישה דגמי ‘חורבות’,  גרסת החורבה של הדגם של קומר – קיר ותקרה קרועים.

לו התערוכה של קומר הייתה מוצבת בחלל גלריה מודרני קלאסי הדגמים הקטנים של הקיר והרצפה היו מהדהדים את קירות ותקרת הבטון הישרים והאנכיים; המודלים היו נתפסים כמין שיבוט או המשך של הקירות, ניצנים שיוצאים מענפים. הנוכחות של הדגמים בכל חללי הגלריה הייתה יכולה להופיע כמין גידול, המאיים להשתלט על חלל הגלריה.

אבל התערוכה של קומר מוצבת בחלל התחתון של בית הנסן, חלל התצוגה דמוי המערה של ‘מעמותה’ מבית קבוצת האמנים הירושלמית ‘סלה-מנקה’. זוהי הקומה התחתונה של בית החולים למצורעים שהפך למרכז אמנותי, חלל קמרונות נמוך בנוי אבן ומרוצף במחוספס. זוהי גלריה מלאת אופי שאינה נכנעת בקלות, בטח לא לאדריכלות מודרנית.

הצורניות המודרנית שקומר מלהטטת בה מולידה קיר מרצפה וקורה מעמוד, מתחילה להסס כשהיא נתקלת בקשתות האבן ובמשקופים הרחבים; ההנחה על האבן נעשית ארעית יותר, הרמטית פחות. חלק ממשטחי העץ מתחילים להיראות כמו טיוטה, כמו הנחה לא סופית, ואחדים עומדים בסכנת דריכה מרגלי מבקרים לא זהירים.

לעתים רושמים הדגמים של קומר  ניצחון על האבנים מן המאה ה-19: באחד המקומות היא מרשה לעצמה לפתח את הדגם הבסיסי לגודל של כמטר רבוע, ומהצטברות הדגמים נוצרת צללית של עיר. קו רקיע אורבני מבליח על רצפת האבן של הגלריה, חותם בו תקופה אחרת. הרגע הזה מיידע אותנו שקומר מודעת לפוטנציאל האורבני של האדריכלות המודרנית שהיא עוסקת בה, וכשהיא מוותרת עליו הדבר נעשה בכוונה תחילה.

העבודה האורבנית אינה היחידה שבהצבה שלה נשמע הקליק הנכון. סמוך לעבודה הזו נמצא בור מים ישן מחייו הקודמים של בית הנסן, מכוסה בפרספקס שקוף: קומר מניחה בתחתית הבור, כמטר מתחת לפרספקס, מצע חול בו מוטבעים עוד מספר דגמים שלה, מהדהדים את העיר העולה מן החולות. ‘בתים מן החול’ (1994) הוא שם ספרה של ניצה מצגר-סמוק, שפתח תהליך שהסתיים בהכרזת ‘העיר הלבנה’ בתל-אביב. כעת כבר קשה שלא לחוש שהדיון כאן אינו רק צורני, מורפולוגי וחומרי, אלא עוסק בשאלות הבסיס של אדריכלות ישראלית – מקומיות וילידיות.

על מנת לתת לדיון המקומי להופיע במלואו בתערוכה יש להוסיף לתבשיל מעט מהרטוריקה המלווה את האדריכלות של מוזיאון ישראל. גם מוזיאון ישראל, כדגמיה של קומר, מספר סיפור של אדריכלות מודולורית פתוחת-קצה: ריבוע המתחבר לריבוע, קיר שמייצר תקרה. גם מוזיאון ישראל, כדגמיה של קומר, הם ניסיון להציב עבודה עכשווית על רקע חלל מאתגר: ניסיון לספר את הסיפור הישראלי כמודרני – אבל בנוף מלא נוכחות.

תכנונו של מוזיאון ישראל היה, יותר מכל, אתגר של ניסוח חומרי לפרדוקס של הגירת ילידים, של שיבה אחרי אלפיים שנה. בספרו ‘הפרויקט הישראלי’ כתב אודותיו צבי אפרת: “…מרבים לומר עליו שהוא ‘מתאים לסביבה’ או ‘משתלב היטב בנוף’. אלה אינן התרשמויות-אגב אסתטיות המצביעות על היטמעות מוצלחת במרקם טבעי, אלא משאלות-לב המושלכות על המוזיאון הלאומי ומפטמות אותו בערכים קיבוציים שרדניים של הסתגלות, היאחזות, גמישות, סובלנות וצמיחה”. אפרת, שתכנן (שלא לומר התעקש לתכנן) את הרחבת המוזיאון, מדייק כאן את תפקידה הצורני של ארכיטקטורה בניסוח מקומיות וכיצד משליכים על החומר יותר משהוא מסוגל לשאת.

אם אנו תופסים את דגמיה של קומר כבבואה למוזיאון ישראל, אם אנו תופסים את הפרויקט המודרני שלה כייצוג של התכנון הישראלי טרום-מדינה ומעט לאחר הקמתה – התיישבותם או ארעיותם של הדגמים בחלל הגלריה אינם אלא מבחן בתנאי מעבדה לסיפור הציוני כולו: הדגמים הקלים וחסרי העוגן הם יישוב ועוד יישוב, מנסים למלא את כל חללי הגלריה ברמות שונות של הצלחה. העבודה שבבור המים מציצה אל הרגע שבו הפרויקט עוד היה אפשרי: על מצע חול, בתוך מיקרוסקופ של פרספקס, בחלל מוגדר. נדמה שהיציאה אל חללי הגלריה, מדן ועד אילת, דורשת התכתבות משמעותית יותר עם הקיים כדי להותיר חותם בארץ הזאת. לחלופין, אפשר לבחור במשמעות שאינה מתוך הקרקע, משמעות כמו זו של הדגם האורבני המטיל צלליתו ומאיים לפרוץ מתוך מרצפות האבן.

בקריאה הזו עבודות הווידיאו בתערוכה של קומר הן המהלכים שברקע אתגר התכנון הציוני. הווידיאו הקטן המציג את התפתחות הדגם באנימציית סטופ-מושן הוא ייצוג של העיסוק הישראלי הבלתי-נגמר בתכנון, כפי שהתבטא ברצון לבנות את הארץ כולה בהנפה אחת, באופן תיאורטי, בדגם אחד גדול. מנגד מוצב הווידיאו של החורבות, המתכתבות היטב עם האדריכלות הקדם-מודרנית של בית הנסן: הן ‘המצב הקיים’, הארץ שהייתה כאן בטרם הפרויקט הציוני ואף טרם תלמידי הגר”א ועליות קדומות נוספות. בקריאה הזו הצלחתו וכשלונו של הפרויקט התכנוני הישראלי, כמו הדגמים של קומר, תלויה בהתייחסותו אל הקיים – אל הכפר הערבי, הטרסות, שיחי הצבר.

אבל אולי הקריאה הזו קלה מדי. הרי בית הנסן לא קיים כאן זמן רב, והוא אף לא בית ערבי. קונרד שיק ותיאודור זנדל – אדריכלים גרמנים האחראים גם על הארכיטקטורה של שערי צדק הישן, בית הספר למל או בית החולים הגרמני ברחוב הנביאים – תכננו אותו בסוף המאה ה-19.

בקריאה הראשונית שהצעתי, האנלוגיה היא בין הצבת היצירות בגלריה ובין הצבת היישובים באדמת הארץ, והקריאה הזו יוצאת מנקודת הנחה שהגלריה מייצגת את הילידי; אבל כפי שאנו מבינים עכשיו הגלריה אינה כזו. בית הנסן והאבנים שלו אינם ‘הקרקע הארצישראלית’ אלא יצירה שהונחה על הקרקע הזו, גם אם הונחה טוב. לא רק הדגמים של קומר הם יצירות עכשוויות על חלל הגלריה: הגלריה עצמה היא עבודה עכשווית.

בית הנסן מלמד שאולי לא צריך להיות כאן מאז ומתמיד כדי להיות מקומי. לא צריך בהכרח להתכתב עם הניסיונות הקודמים לדבר עם הארץ; מה שצריך לעשות הוא לדבר עם הארץ עצמה. רוצה לומר: מוזיאון ישראל הוא ניסיון מוצלח לניסוח שפה מקומית לא כיוון שהוא מתכתב עם הכפר הערבי, אלא כי הוא מתכתב עם מה שהכפר הערבי התכתב איתו: לא כיוון שהוא מנסה להיות היליד, אלא הודות לכך שהוא לומד מהיליד את שפת הארץ. כך גם בית הנסן, עד לרמה שהוא משכנע אותנו שהוא הוא המקומי. וגם אצל קומר, ההצבות המוצלחות יותר קשורות לתאורה (צללית העיר) או לקרקע (חול): המיקוד באקלים או בחומר מקומי עוזר להבדיל עיקר וטפל, ארץ ודימוי של ארץ.

קומר מייחדת חלל שלם לעבודת הווידיאו המרכזית שלה, שבה, כאמור, נבנה מודל של קירות ותקרות בגודל כמעט אנושי, כמידות של בית. את המודל הלבן צובע צוות שלם בשחור, מבליע אותו ברקע הקירות הכהים מסביב. ברגע שהוא מתמזג כל כולו בחלל מים מתחילים לזלוג על המודל: הגשם בא ושוטף את הצבע, כאותו עבד המוזג כוס לרבו ורבו שופך את הקיתון על פניו. המודל הלבן (שהוא גם רמז לקוביות לבנות מודרניות) עלול להתפתות להשיג שחורוּת, מקומיות, בצביעה חיצונית, בחיפוי אבן נסורה מבית לחם. קומר מזכירה לנו שאת הניסיון להעמיד פנים מקומיות, הניסיון לצבוע את הפנים בשחור – הארץ תשטוף.

היה זה ערב לציון ארבע עשרה שנים להקמתה של ‘עקבי־צאן’ על כתף רמה בצפון השומרון. צידה האחד צופה לים התיכון והשני אל הבקעה. חברי הישוב כולם התיישבו על המדשאה מול המרכז קהילתי לצפות במחזה שהעמידו ילדי הישוב. שמעתי את שמי נאמר כל כמה שניות ‘רות….רות..’ הרמתי את ראשי ובחנתי אם ניתן להתעלם מהקריאה ולהמשיך במשימתי. השנה מלאו לי שמונה עשרה והחלטתי לקבל על עצמי לרכז את האירוע, רגע לפני שאני עוזבת את המרכז ויוצאת לשירות הלאומי. הייתי בכורת משפחת מאירי. בת לצבי ורחל ואחות גדולה לגדיד, שירת הים, תובל וחוף.
“את תחזיקי את החוט ואני אזרוק את השלט” הנחה תובל את בדולח “אבל תחזיקי חזק. לא משנה כמה זה יכאב את לא עוזבת” מתח עבורה את החוט והפקיד בידה.
“ברור!” מחתה בדולח על רמזי ההאשמות וכיווצה את מצחה בהפגנת נחישות. תובל זירז עצמו מטה כשצעדי האפרוח שלו תופפים קלות על במת העץ של המרכז הקהילתי של ‘עקבי־צאן’. כל זוג מילדי כיתה ד’ קיבל משימה לפסל מילה אחת מהפסוק ולהעמידה בראש תפאורת האירוע. התפאורה הייתה תלויה בין הבמה לבין התורן הנושא את דגל ישראל לצד דגל גוש קטיף. אלא שתובל, אחי הקטן, על אף שקטן הוא מאוד ביחס לגילו ולכן זכה לכינוי ‘גוזל’, העלה בראשו רעיון גדול וסירב להעמיד את כתובתם שלו ושל בדולח על עמוד כשאר הזוגות. לדעתו העמוד יפגע בְּזַכּוּת אותיות ‘שמע’ ולכן יש לתלותה על חוט ‘שמשון’ דק שהלילה יצפינו מעיני הקהל, בעזרת ווים שחיבר מאחורי כל אות.
“את מוכנה?”
“כן” ענתה בדולח כאילו התעוררה משנתה ונדרכה במקומה. היא הייתה אף יותר קטנה ממנו וזכתה לכינוי ‘אפרוח’. זה לא הפריע לתובל לדחוק בה להצטרף לתעלוליו ולא פעם אף להיפגע מכך.
“אחת…..שתיים……ש…..לוש!” קרא וזרק את ה’ש’. “יופי! מצוין! חכי אני זורק עכשיו את ה’מ'”
“אל תדאג! אני מחזיקה!” הוסיפה בדולח אף כי הרגישה את החוט פוצע את ידה הרכה.
הפעם התעצל אחי לספור וזרק את ה’מ’ מבלי להתריע וכמעט ונשמט החוט מידה של בדולח.
“תחזיקי חזק!”
“אני מחזיקה!” אמרה ומשכה את החוט האוחז באותיות שכמעט ונוגעות בקרקע.
“אל תשכח לספור.”
“אחת….. מוכנה?”
“כן!” קראה בדולח, שליפפה את החוט על שתי ידיה ועצמה את עיניה בחוזקה.
“אחת…..שתיים….שלוש!” זרק תובל את ה ‘ע’ והחבל שקע מטה כשהוא מושך את ידיה הנאמנות של בדולח יחד אתו אל תחתית הבמה. הכתובת התפזרה על הקרקע ובדולח נפלה על פניה ונחבלה בראשה. אחי הקטן פתח במנוסה אל מחבואו הידוע, מאחורי המחסן הישן של אבא ואני נזעקתי לעזרתה של האפרוחית העזובה. הבכי המר ספוג העלבון כאילו ביקש ‘אל תגידי אמרתי לך’, ואני לא אמרתי למרות שתמיד הזהרתי אותה מלהיגרר אחר הרעיונות של אחי. הפעם רק ליוויתי אותה אל השירותים, שטפתי את פניה וסידרתי את חצאיתה המאובקת.
“רות?” קראה אלי בדולח כשהיא מנגבת את פניה.
“כן אפרוח?” התכופפתי אליה.
“את כועסת עלינו?”
“אני אף פעם לא כועסת” אמרתי וליוויתי אותה חזרה אל הטקס.
כעבור חצי שעה הונפה הכתובת “ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” והאפרוחית טמנה את ראשה בנעליה המתנדנדות בעצבנות.
לאחר האירוע הוריי ואחיי עזרו לי לקפל את אביזריי האירוע וצעדנו יחד חזרה אל הבית. המולת צעדינו הקרבים אל חצר הבית נשמעה מתוך המחסן, ובניסיונו לשפר מחבוא הרעיש אחי תובל את המגרפה הישנה במחסן.
“יש לנו עכבר במחסן! אולי נלך לבדוק” קרא אבא בקול רם וכולנו צחקנו.
“זה לא עכבר, אבא, זה אפרוח.” תיקנתי.
“אפרוחים לא עושים תעלולים שכאלה. זה יותר מתאים לעכבר. שנלך לבדוק?”
“די, עזוב אותו צבי” אמרה אימי חרש לאבי.
“מה יש? סתם נתלוצץ אתו.”
“לא, דיי! הוא בטח גם ככה יסתתר שם שבוע מהחברים שלו אחרי כל זה.”
“נו, אז יסתתר שבוע. עד הבר¬־מצווה זה יעבור.” צחק אבא וויתר על המחסן הישר אל הבית.
הופתענו כשאחי פקע ממחבואו כעבור עשר דקות בלבד. הוא התייצב בסלון הבית כשהוריי, כהרגלם בכל ערב, שותים קפה ומשוחחים. הוא היה זועף.
“נו, על מי אתה זועף? מי אשם? בוא נשמע.”
“מי?!! מי?!! זו רות המטומטמת הזאת!” פתח בצווחת גרון אשר מיהרה להיחנק בדמעות ומכאן והלאה דבר מדבריו לא היה מובן להוריי. אך לי הכול היה מובן. מיהרתי אל הסלון במגננה חרוצה.
“מה אתה רוצה, טפשון?! מי אמר לך להתחכם עם הכתובת? אני?! אני ניסיתי לשכנע אותך לרדת מזה, טמבל!”
“די רות!” ניסתה אימי לפייס.
“מה רות?!”
“מה ‘מה רות’? את בגיל שלו? נו, באמת, את לא צריכה להגיב.”
“אבל את שומעת מה הוא אומר?”
“הוא יכול להגיד. זה לא אומר כלום, נו באמת.” הצטרף אבי.
” אני ועוד איך אגיד!! זאת היא עם העיניים הרעות שלה. היא כל הזמן מורידה לי את הרוח” התייפח תובל.
הורי החלו לחייך ואחר כך לצחוק. אחי השתמש במושג ה’רוח’ בכדי לתרץ כל מעשה תמוה שעלה בראשו. כשרצה בירך אבי על כך ואף השווה אותו לדויד המלך, וכשרצה היה מגחך עליו כאילו היה סירה השטה הרחק מן החוף.
“תפסיקו לצחוק עלי! אתם כולכם לא מבינים.”
“בוא תובי!” קראה אימי. “בוא, נו! בוא אלי אני רוצה להגיד לך משהו.”
“לא רוצה!” צרח תובל. “אני לא כמוה! אני אף פעם לא יהיה כמוה! שהיא עושה כל מה שאומרים לה כמו רובוט.”
“מה זה קשור, תובי?! נו, בוא רגע.”
“קשור! זה קשור! אין לה רוח אז היא מנסה להפיל את שלי! אני לא אתן לה!!” אמר והביט הישר בעיניי. “שמעת!! אני לא אתן לללל……ךךךךךך!!!!!!” ובצרחה זו פנה אל חדרו.
“אוי, כמה רוח” אמר אבי בבדיחות ואימי צחקה ודחקה בו בידה.
“די, צבי!”
תובל משך ממיטתו את מצעיו ויצא לישון בחצר. הוא ידע שברגעים כאלו הוריי זונחים את חוקי המשמעת של הבית ומניחים לזעם לעבור. ומכיוון שתמיד אהב לישון בחוץ חשב שיהיה זה בזבוז לוותר על היתר זמני זה.
בעוד אחי הלך לישון עם יתושיי תמוז, אני הלכתי לישון עם הגדרתי כ’חסרת רוח’. אני מכירה את אחי הקטן ממני, מזה עשור. גרונו לא משקר. ידעתי שמחר, בין אם ארצה ובין אם לאו, ליבי יחפש רוח. הרבה רוח. כל רוח.
*******
מאמצע תמוז עד אמצע אב האוויר יבלבל גם את אפה המחודד של נערה קפדנית ומאופקת. הבלי החום כעת עולים מהקרקע בשווה ללהט קרני השמש. הראוי והכדאי נאבקים זה בזה בזירה של מעיינות הרחצה ובתי הכנסת והמדרש. אכילת בשר כסימן לצאת הילדים לחופש עם מיעוט השימחה בשל ציון חורבן ירושלים, ואיסור חדש לעומת מבצעי סוף העונה בחנויות.
נוסף לכל אלו היא שעתם היפה של הנערים ברכביהם הראשונים, עם גופיה וסיגריה וחלון פתוח ממהרים להספיק לנשום קצת חופש לפני הגיוס. שיער פרוע ולוח זמנים גמיש ממסטיק ממכר ומדבק. אני יכולתי להם. עמדתי עיקשת לנוכח רעמי החבורות הנוהמים בחלוני עד לפנות בוקר בצלילי זכוכית, וצחוק מעמקי המעיים. בפניי עמדה הזדמנות לסיים קורס תקשורת מזורז באוניברסיטה ובכך להתקבל לשירות לאומי בתחום. אך תמוז והכביש החם עליו התגלגלו גלגלי מכוניתו של הושעיה הצליחו לבלבל אף אותי. הושעיה היה בנם של יצחק ורחל עמאר מ’מעלה צמר’. הוא היה בגילי, ולפני שפרש לחיי הגבעות היה מדריך יחד איתי במרכז הקהילתי. ‘מעלה צמר’ היא גבעה הסמוכה לעקבי צאן, מעין שכונה נפרדת הנשענת על כתף ההר אך השונה בתכליתה. שם גרות עשר משפחות הממעיטות להתחכך בגורמי הממסד. לעומתם, בראש ההר שוכנת שכונת ‘גדרות־צאן’, אותה הקימה משפחת ‘סלע’ וכיום גרות שם חמש משפחות המסרבות לכל סממן ממסדי גם כזה הקשור לממסד על ידי צד שלישי, ולפעמים גם רביעי. שביל הכורכר המוביל אל ‘גדרות צאן’ דרך ‘מעלה צמר’ כאילו אוגר את חיבת הפסיעות של תושבי ‘עקבי צאן’ הנהנים לבקר בגבעה בעלת הנוף המרהיב לשתי רוחות השמיים. בבוקר פועם לב הבקעה במזרח תחת אודם שמש ובערב נוצצים מי ים התיכון במערב. הטיילת עמוסה מהלכי כושר ואצנים, רוכבי אופניים ונערים בדרכם למדורה או קפה בנקודת התצפית. ביתו של הושעיה צופה למזרח ובגינתו מתכנסת חבורת נערים מדי ערב. לא כל המילים מותרות בחצר זו, ולא כל הרעיונות, והחכם ישים ליבו לכך. למרות ניסיונם להתרחק ככל האפשר מצילה של מדינת ישראל, את רוב פעילותם עושים חברי הגבעה דווקא ב’עקבי־צאן’ המזוהה עם הדגל והצבא, כך שעל אף שפלותה הגיאוגרפית תושבי ההר כולו נושאים אליה עיניהם.
הושעיה נסע באיטיות במקביל אליי, פוסעת מהכניסה לישוב אל עבר ביתי.
“למה את לא באה בערב? למה את סנובית? למה?” הטיח בי בחיוך. איני רוצה לדייק מה הייתה תשובתי כי הייתה מבולבלת. הסמקתי והרגשתי מוחמאת מעצם הפניה.
“רות, את יודעת שעוד חודש אני מתגייס. את תתגעגעי אלי ואז יהיה מאוחר.”
” מה..? לאן..?” ועוד כמה שאלות המשכתי לשאול מבלי להקשיב לתשובתו.
“תבואי הערב ונדבר. גם ככה הבנות שם שרוטות לגמרי, צריך מישהי חכמה שתעשה קצת סדר.”
“למה..? מה עם..? יש את חלי גם…”
“מה את משווה. היא סתומה לגמרי, כפרה עליה” הושעיה נשען כעת עם שני מרפקיו על החלון והרכב המשיך לנסוע לצידי. הרגשתי את ידי אוחזת בחוט ואת הושעיה מושך אותי אחריו. אולי אל דרך טובה ואולי אל תהום ואני ממש לא מתכוונת לעזוב את החוט, אלא ליפול אתו ביחד בעיניים עצומות.
“טוב, אז היום בערב. עכשיו אין לך תירוץ שלא ידעת.”
“בכיף.”
“כן? יאללה אש!! בעיניים היפות שלך שאת באה?”
“נראה” אמרתי ופניתי אל בייתי.
היום אלך לישון שמחה עם רמז חדש באמתחתי, ואפילו אם נאמר בצחוק, חשתי יש בו משום אמת. ישבתי מול המראה והבטתי בעיניי התכלת היפות שירשתי מסבתא נעמי. שיננתי בדמיוני את מהלכי הכיבוש והאהבה של הושעיה עד מנוחתי בזרועותיו. תלתלים פרועים מעטרים את כתפיו עד לזרועות חשופות שוודאי יבנו את ביתנו נתמך בסלע, על אחת מגבעות השומרון היתומות. אף תנועה או לבוש או קול שלי, בדמיון, זהה ולו במקצת לשל אימי. אני לא אכסה את שערי או אקצוץ חלילה, והושעיה לא יסתובב עם פאות כמו חבריו לישיבה. רעמת השיער המבודרת תפוזר עד בוקר על המיטה הרחבה. בטהרת היום תשאיר זכר על משענת הספה בסלון הצופה אל הוואדי. תתנופף ברוח בשבתנו במרפסת תחת סכך מעוטר בגפן. תברך אותי כל בוקר עם לכתו וכל ערב עם שובו. דבר לא יעצור את הפרא הערמוני מלבד לחישה אחת שלי, ומבט ישיר אל עיניו הספרדיות.
ניסיתי לדמיין את עצמי בין חבורת הלצים של הושעיה, יושבת לצידם במרפסת ביתו ומניחה לדברי הבאי ללטף את אזני. המחשבה העבירה בי צמרמורת אך קול גרונו הניחר של תובל עוד הדהד בי לצאת מהריבוע.
“פססס…ג’ינגית” הציץ אבי אל חדרי. “את יוצאת לאן שהו הערב?”
“לא… יודעת, למה?”
“אימא תחזור מאוחר ואני רוצה לצאת לשיעור בבית המדרש.”
בהיתי בדלת מספר שניות, מתחבטת עם עצמי ועם הרוח. “בסדר, אני כאן.”
“זה שיעור ארוך, זה רב חשוב שמגיע במיוחד לתת שיעור ו…”
“אין בעיה, אבא. אני גם ככה צריכה לסיים עבודה בתקשורת.”
“יופי, תודה. תשאלי אותם מה הם רוצים לארוחת ערב ותוודאי שתובל אוכל, אבל לא את הראש של שירת הים.”
“חה חה, מצחיק מאוד!” התפרץ תובל אל החדר. אני לא רוצה ארוחת ערב, אני רוצה לבוא איתך לשיעור.”
“זה לא בשבילך זה שיעור למבוגרים” אמר אבא והניח את ידו על ראשו של תובל.
“אז מה, בא לי” אמר העיקש והסיר את יד אבי מעל ראשו.
“אין שם כיבוד, לכל היותר קפה ומים.”
“לא איכפת לי” משך תובל בכתפיו. בעיניו היה מבט שאינו מתכוון להתפשר. חמדתי להפיל את רוחו.
“אתה ילד שלא יודע לקבל ‘לא!'” התערבתי.
“דיי את!” רטן. חזרתי אחר דבריו בלגלוג.
“מאיפה אתה מביא את הביטויים הללו? ‘דיי, את!’ מה זה? חוץ מזה שאבא מסביר לך שהשיעור הזה לא בשביל ילדים.” ניסיתי לדובב את מחשבותיו של אבי והפניתי אליו את מבטי לאישור. “ואתם תמיד בסוף נכנעים לרצונו.”
“דיי, את!” קראו שניהם יחד, ואבא כהרגלו צחק.
“לא ייאמן” קמתי מהכיסא אל המטבח להכין לחם מטוגן לשני אחיי הקטנים, חוף ושירת הים, וידעתי שתובל יתגנב לשיעור ואכן כך היה.
*******
“גו¬־זל!” שמע תובל קריאה מלעילית מרחוק, כשהוא מציץ מבעד לחלון בית הכנסת.
“ששששש!! טיפש! אבא שלי בפנים, אני לא אמור להיות פה.” החזיר תובל בלחישה צרודה ועצבנית.
“איפה האפרוח?” הגיח ‘כאצי’ בחריקת בלמי אופניים.
“מאיפה לי לדעת? תהיה בשקט!”
“מה אתה עושה פה?”
“מקשיב לשיעור.”
“מה זה, מה מדברים פה?”
“מדברים על ‘גדרות צאן’ ”
“נו, אז איפה אפרוח? למה לא קראת לה? מה אתם ברוגז בגלל הכתובת שנפלה?”
“שתוק כבר. אמרתי לך שאני לא יודע. אתה מפריע לי להקשיב.”
“לא יפה, גו־זל. לא יפה. אני אלך לקרוא לאפרוח להגיד לה שאתה פה.”
“תעשה מה שבא לך, רק לך כבר.”
כאצי נעמד לכמה שניות ואז פתח במרוצת אופניים וקרא בקול רם “גו, גו, גו גוז גו־זל הגו־זלן!!!!”
כעבור כמה דקות הגיעה בדולח בצעדים מבוישים.
“תובי, מה אתה עושה כאן?”
“שששש! אני מקשיב לשיעור.”
“אבל על מה הם מדברים שזה מעניין אותך?”
“מקודם הם דיברו על ‘גדרות צאן’. עכשיו הם מדברים על גוש קטיף.”
“אבל….”
“ששש! תני לי להקשיב, אני מבטיח להסביר הכל אחר־כך.”
“מבטיח?”
“כן, כן. נו זה מה שאמרתי, לא?”
“תודה תובי” אמרה והתיישבה על שולחן שהיה על ידו והביטה בו מביט ברב דרך החלון. היא נדנדה רגליה וכבשה את סקרנותה עד תום השיעור. כשניתנו אותות סיום השיעור, מיהר תובל להסתלק חזרה לביתו. “בואי מהר” ובדולח נענתה.
“לאן אנחנו הולכים?”
“אלי הבייתה, יש לחם מטוגן. אני צריך להספיק לאכול לפני שאבא חוזר. אני לא אמור להיות כאן. שום מילה לאף אחד.” והשניים רצו אל הבית ונכנסו דרך דלת החצר. על הדלפק חיכתה צלחת קרה עם לחם מטוגן. “שבי! אני אחמם לך. שוקולד, תות או מייפל?”
“תובי? איך אתה לא יודע שאני אוהבת שוקולד?”
“כמה לשים?” אמר והפך את הבקבוק.
“עוד…עוד…עוד…עוד….חחח שים את כל הבקבוק” צחקה ותובל ציית. “עכשיו אתה יכול לספר לי מה שמעת בשיעור?”
“הבטחתי. מה את רוצה לדעת?”
“לא יודעת? תספר כל מה ששמעת.”
“שמעתי הרבה דברים.”
“אז תספר הכל.”
“איך זה שאת פה?”
“אני לא מבינה, אתה אמרת לי לבוא.”
“אני מתכוון, איך זה שאת לא צריכה להיות במיטה עכשיו?”
“במיטה? יש חופש. אני כבר בת עשר, אני יכולה ללכת לאן שאני רוצה.”
“לא יכול להיות. גם אני בן עשר ואני צריך לעשות הכול בסתר.”
“תובי…..” החלה בדולח מתחננת “תספר לי מה היה בשיעור.”
“זה היה שיעור על הגירוש.”
“על הגירוש” חיזקה בדולח את דבריו.
“וגם על עקבי צאן וגם על גדרות צאן.”
“יופי.”
“והרב הסביר שאנחנו תלויים במה שקורה במדינה של החילונים.”
הפעם בדולח הסתפקה בנענוע ראש וניכר בה שאינה מבינה ממש על מה תובל מדבר.
“הרב סיפר שיעקב יצק שמן על האבן כדי להבטיח שהמקום יישאר תמיד מקום עבודת השם. וגוש קטיף נחרב כי לא יצקנו שמן על האבן.”
“ואם היינו יוצקים שמן אז לא היה גירוש?”
“ככה הוא אומר. אבל אני לא חושב שהוא מתכוון לשמן באמת.”
“אז למה הוא באמת מתכוון?”
“אני חושב שצריך להיות יצירתי. לא לעשות כמו שכולם עושים.”
“נו, באמת. זה כל כך מתאים לך להגיד את זה כי אתה אוהב לעשות שטויות. זה סתם תירוץ ובטח הרב לא אמר את זה בכלל, או שלא הבנת כלום ממה שהוא אמר.”
“אז את לא רוצה לעזור לי?”
“לעזור לך במה?”
“מה זה משנה? גם ככה את לא רוצה לעזור לי והכל שטויות, אז אני לא אספר לך.”
“אני כן רוצה, אני רק אומרת…”
“כן, את רק אומרת שזה שטויות.”
“לא נכון, אני התכוונתי למה שאמרת מקודם, אבל אני לא באמת חושבת. תספר לי, תובי.”
“אני אחשוב על זה.”
“תובי” קראה בדולח בקול עדין ומתחנף.
“מה? את רוצה עוד שוקולד?”
“לא” צחקה בדולח ובדיוק נכנס אבא וחייך אל שניהם בעוברו על פניהם.
“ילדים. צ’יק־צ’ק ולמיטה”
“טוב, אבא” אמר תובי ונעץ מבט בבדולח להזכירה שלא לגלות דבר. לאחר שאבא נעלם במסדרון הוא אישר לה לחזור למצב נוח.
“למה אבא שלך צולע?”
“סיפרתי לך כבר אלף פעם.”
“אני יודעת אבל אני אוהבת שאתה מספר לי.”
“טוב, תסיימי לאכול.”
“טוב, הנה סיימתי” ניגבה את פיה במרפקה וקמה מהשולחן “אבל תספר לי עם הכול, גם עם הקב”ה והנס והמוסר השכל.” אמרה והתיישבה בסלון ונדנדה את רגליה בציפייה.
“זה היה כשהם גרו בגדיד, והתחיל הגירוש, ואבא היה נוסע להתפלל בשירת הים כדי לחזק אותם, וגם כי הוא אהב מאוד את הים. בתחילת הגירוש אבא היה מאלו שחשבו שצריך לקבל את החיילים בלב שמח למרות הגזירה כי הם רק עושים את עבודתם, ובכל זאת אלו החיילים שלנו. החיילים היו נוסעים ברכבים גדולים כאלו ועוברים בין המפגינים, ואבא שלי היה מנסה למנוע ריבים. ופעם אחת היו כמה נערים שהתנפלו על רכב צבאי בקריאות של ‘למה? למה?’, ‘עם ישראל!’ ‘נצח ישראל…’ וכל זה…”
“תעשה את זה עם הקול כמו שאתה עושה.”
“אין לי כוח עכשיו.”
“נו, בבקשה…”
“טוב, אבל בלחש כי חוף ישן עכשיו” לקח תובל אוויר והחל לוחש בקול.
“למה??!! למה???!! מה עשינו לכם???!!!!! אנחנו אוהבים אתכם?!!! למה??? אלוקים למה????!!!! לא תשברו אותנו?!!!! עם הנצח לא מפחד??!!!! אתם תשלמו על זה???!!! איך אתם יכולים….??” עצר תובי לנשום ולהשתעל ובדולח צחקה.
“עוד, עוד, תמשיך!”
“אתם אחראים!! תסרבו פקודה?! איך אתם יכולים??!!! גם אנחנו חיילים??!!! אנחנו חיילים של היהודים??!! איך אתם עושים לנו את זה?!!! השם ישמור אתכם?!! אנחנו לא נסלח לכם??!!! אנחנו לא נשכח לכם???!”
“תובי” נשמע קולו של אבא.
“סליחה אבא, אני אהיה בשקט.”
“תסיימו ולילה טוב.”
“תיכף אבא. אני מספר לה את הסיפור של גוש קטיף.”
“היית בשיעור של הרב?” שאל ואוזניו של תובל נעמדו.
“אההה…”
“נדבר על זה מחר, תסיימו ולילה טוב.”
“לילה טוב, אבא.”
“נו, תמשיך…” דחקה בו בדולח.
“אז ככה…. אבא שלי עבר שם והוא ניסה להוריד אותם מהרכב ולהרגיע אותם כי הם ממש ירקו על החיל.
“הייייי” נשמה בדולח בחרדה. “ירקו על החיל?”
“לא בכוונה. הם ירקו על הרצפה לפעמים אבל מתוך שהם צרחו עף על החיילים רוק וזיעה. אז אבא שלי ראה שהחיל מבוהל והוא גם התחיל לבכות.”
“אבא שלך?”
“לא אבא שלי, החיל התחיל לבכות. אז אבא שלי פינה אותם מהרכב והחיל מיהר לנסוע ובלי לשים לב הוא עלה על הרגל של אבא שלי.
“אוי” חרקה בדולח בשיניה “יש לי צמרמורת.”
“אז אבא שלי צרח בכל הכוח. הוא אומר שזו הזעקה הכי חזקה שיצאה לו מהפה אי־פעם. זה היה אפילו חזק יותר מכל הזעקות שלו בבית כנסת שהוא התפלל למנוע את הגירוש. והזעקה הייתה כל כך חזקה שלמשך כמה דקות כולם השתתקו אף אחד מהצדדים לא פצה פה. הוא אומר שהוא הצליח לשמוע את הים ולרגע אחד הוא הרגיש כאילו אין גירוש והעולם חזר להיות הגיוני ופתאום הלב חזר למקום של כולם, זאת אומרת הלב של כולם חזר למקום, זאת אומרת הלב של כול אחד חזר למקום של אותו אחד, אני מסתבך עם המשפט הזה אבל ככה אבא שלי הסביר ואני הבנתי למה הוא מתכוון.”
“גם אני מבינה.”
“כן, כל אחד מבין.”
“אבל תספר גם את המסקנה שלו.”
“רגע, זה בסוף. אז החיל נעצר ושאל את אבא שלי אם הכול בסדר.”
“אבל הוא עדיין עומד לו על הרגל?”
“לא, הוא כבר התקדם קדימה מטר או שניים. ואז קרה הקטע המיוחד, שאבא שלי אומר שכאילו הכניסו לו מילים לפה. מילים לא הגיוניות. הוא חייך אל החיל והעמיד פנים שהכול בסדר וסימן לו שיסע הלאה ולא קרה כלום ואף בירך אותו לשלום. למרות שלכולם מסביב היה ברור שהוא חייב להתפנות לבית החולים. אם הוא היה מתפנה אז אולי הוא לא היה צולע היום. הוא לא יודע למה הוא אמר את זה. כנראה משהו הפריע לו לכעוס והוא אומר שזו הייתה הבעיה שלו.”
“מי הפריע לו?”
“הקב”ה לא הרשה לו לכעוס כי הוא, משהו עם זה שהוא ציפה מאנשים לא לכעוס וזה לא היה בסדר אז הוא נענש ולא הרשו לו לכעוס ולכן הוא צולע.”
“אוי!! אני תמיד עצובה בקטע הזה.”
“אני לא. כי הוא אומר שהשקט והרעש של הים זה משהו טוב שגורם לו לזכור את גוש קטיף כמשהו טוב ולא כמו סיפור עצוב כמו שכולם מרגישים.”
“איזה יופי! ועכשיו תספר את המסקנה.”
“נו, את כבר יודעת.”
“מה איכפת לך לספר שוב?”
“את מצחיקה אותי מאוד. המסקנה היא שהזעקה יש לה כוח יותר מכל דבר. יותר מלדבר אל ההיגיון או לשכנע או להסביר או לעשות טובה למישהו כדי שיחשוב שאתה בן אדם טוב ואז הוא לא יפגע בך.”
“אז אם אני אצרח עכשיו אני אשיג מה שאני רוצה?”
“אם את תצרחי עכשיו אז אבא שלי יכעס מאוד ואת לא תוכלי לבוא לפה יותר. זעקה זה לא צרחה, זה בלב.”
“אבל אני לא יודעת לזעוק, ואני לא רוצה שיכאב לי כמו שכאב לאבא שלך.”
“יש עוד דרכים.” אמר תובל והשיחה ביניהם השתתקה, ילד למחשבתו ולילה לעייפותו.
“אוי!” נאנחה בדולח והביטה בתובל.
“מה את רוצה?”
“מה תכננת לעשות שלא רצית לספר לי?”
“אני מגלה לך רק אם את מבטיחה להשתתף.”
“איך אני יכולה להבטיח? אני צריכה לדעת קודם.”
“אז אני לא מגלה לך.”
“טוב, אז אני מבטיחה. אבל לא משהו מול הרבה אנשים.”
“לא. מה פתאום. זה משהו בסתר.”
בדולח מיד הצטופפה בין כתפיה הקטנות ועיניה אורו. “מה זה?” לחשה.
“אני רוצה לטפס ל’גדרות צאן’ בלילה.”
“הייי!!” השתאתה בדולח.
“שששש! אני רוצה להתגנב ל’מעלה צמר’ לקחת להם את דגל גוש קטיף מהתורן ולשים דגל ישראל במקום ואחר־כך לעלות ל’גדרות צאן’ ולתלות דגל ישראל מעל בית הכנסת.”
“מה?!!” נמתחה בדולח ומיד התחרטה על הסכמתה. ההיסטוריה של השניים לא הותירה מקום לספק. היא תצא פגועה מכך. אבל היא לא יכלה לאכזב את תובל. לא אחרי שהבטיחה.
“מחר בערב אנחנו יוצאים.”
“אבל אני לא יכולה בערב.”
“את בעצמך אמרת שאת בחופש ויכולה לעשות מה שבא לך.”
“כן, אבל…”
“אבל…”
“אבל לא ממש. בטח שלא בשביל לטפס עד ‘גדרות צאן’.”
“אל תדאגי. ניפגש מחר בצהריים לתכנן. את בפנים ומאוחר מידי להתחרט עכשיו.” חתם תובל וקם ללוות את בדולח.
כשהסתובב חזרה מצא אותי עומדת בפתח המסדרון וחוסמת את דרכו לחדר.
“שטוף את הכלים!” הוריתי לו באצבע. הוא היה נראה מוטרד אבל לא מהכלים. הוא לא ידע כמה זמן עמדתי כאן וחשש ששמעתי את מה שבאמת שמעתי. לא הייתה לי כוונה לגלות לאף אחד וגם לא להלשין. בעצם אני לא יודעת מה חשבתי לעשות עם הידיעה, זה בהחלט יהיה בזבוז לא לנצל זאת. לא היה איכפת לי לתת לגוזל להתבזות אבל קצת ריחמתי על האפרוחית הקטנה המתפתה אחר תעלוליו.
*******
אותו הערב השתהיתי מלצאת אל הושעיה עד אשר גברה בי הסקרנות. ולעומת שפחדתי האמנתי שניתן יהיה לחבר בין שני העולמות השונים. בחצות יצאתי אל ‘מעלה צמר’ בסנדלי העור שלי. כשהבחין בי מתקרבת יצא הושעיה לכיווני והסיגריה בידו.
“איפה את?” סימן על השעון בידו למרות שלא נשא שעון.
“הנה אני. היו לי כמה דברים לסיים.” בחנתי את לבושו. זרוק וחופשי. סמכתי עליו שלא יניח למבוכה לצרום בינינו ומיד יחצוב בה במילים. תמיד היה לו מה לומר. ואני, המודדת את דברי, זקוקה לאדם כזה לצידי תמיד. קצתי בביישנות.
“עם הסנדלים האלה ככה על השביל של הכורכר ועם השיער האדום שלך את נראית כמו איזו מואבייה.”
“לא סתם קוראים לי רות.”
“אני יודע, זו הסיבה שאני אומר. מה את חושבת שרק את מתוחכמת? טוב בואי שבי, תשתי משהו או שגם זה את לא עושה?”
“בטח שאני שותה” מיהרתי להגיב על אף שלא שתיתי מימיי. והושעיה כבר התקדם אל עבר החצר. הזדרזתי אחר עקבותיו. החצר הייתה חשוכה מעט. זיהיתי את כל חמשת הפנים וביניהם חלי. עיניה בהקו לאור המדורה. היא הניעה את זרועותיה בתנועה חלקה וכבדה כשבידה כוס עם משקה שקוף והיא הסבה ממנו טיפה קטנה לקצה לשונה. הושעיה הגיש לי כוס דומה. קירבתי לאפי וחלי צחקה.
“זה בסדר, את לא חייבת.” חייך אליי הושעיה. מאחוריו היה שולחן ועליו נצנצו לאור המדורה בקבוקי זכוכית מלאים למחצה ממגוון סוגי אלכוהול. הוא מזג לי משקה נוסף.
“קחי, זה עדין יותר. זה גם טעים. זה של בנות כזה, אבל אני גם שותה מזה, זה אחלה.”
“תודה” הודיתי ולגמתי מעט.
ליד חלי ישבה רעות, אחותו בת החמש עשרה של הושעיה, וחלי סרקה אותה וקצצה מעט משערה מאחורי אוזנה.
“רותי, איזה שיער מהמם יש לך. איך יתאים לך לגלח את הפאה, ככה כמו שאני עושה לרעות. עשיתי גם להושי. תראה לה, יא מסטול.” הושעיה הרים את שיערו יחד עם פאותיו הארוכות והראה לי את שערו המגולח מעל האוזן. השם ‘רותי’ איגד חזרה את פזורות הכעס ששימשוני כשמישהו קרא לי רותי. שנאתי את הכינוי הזה. אני רות, ללא כינויים, הטיות או קיצורים. הייתי מנוטרלת מלהגיב. וחלי לא המתינה לאישור ממני ומיד כשסיימה לגלח את פאתה של רעות קמה והתיישבה על ידי. “זוזי קצת קדימה, אני אעשה לך. יש לי גם חוטים יפים לצמה דקה.” היא אחזה בשערי ואני לא מנעתי ממנה. התנועות הבטוחות שלה שבו אותי. גם היא הייתה קסם. איני יודעת מי זרה אור על מי. הושעיה או היא. “אין! השיער שלך מדהים. אני מקנאה בך.” אמרה והחלה לקלוע את שיערי צמות דקות. לא רציתי צמות ולא לגלח את פאותיי. אך העיסוק הרפה ממני את המבוכה. הרגשתי שייכת. חלי הייתה ציר דומיננטי בחבורת החצר, וכשאני יושבת פנימה ממנה הרגשתי מוגנת. הדיבורים חלפו על ידי כאוושה יבשה של רוח ביום שרב. מחכה שמשב זה יעבור ויתחלף במשב צונן. מדי פעם התייחס אלי הושעיה בדבריו ואני לא הבנתי מה הקשר שלי למדובר. הרבה דיברו על ‘למעלה’ והתכוונו ל’גדרות צאן’, זאת הבנתי. מילים כמו ‘מהלך’, או ‘להקים’ חזרו ונשנו. שמות של אנשי מפתח בגזרה נזרקו בכדי להראות רצינות בכוונה.
“…למה לבד? גם רות ורעות יהיו איתה. מה, שלוש זה לא מספיק?” אמר הושעיה מבלי להעלות בדעתו שאסתייג ואני אפילו לא יודעת במה מדובר.
“את באמת בקטע?” שאלה חלי תוך כדי שהיא מטפלת בשערי. “כאילו, כדאי לך ממש, אבל סתם שואלת, אולי את לא בעניינים כאלה.”
“איזה עניין?”
“בעניין של הבית ב’גדרות צאן’. אין לך מושג על מה מדובר, הא?”
“לא… לא…לא יודעת מה…”
“אנחנו מקימים שם מחר כמה מבנים שנגור שם.”
“וואלה.”
“כן, וואלה, וואלה. את לא נראית לי כל־כך בעניין אבל בכל זאת כדאי. כאילו, אני אשמח. את נראית לי בחורה מעניינת.”
“תודה.” אמרתי. הבטתי בהושעיה שהביט בי ובחלי כל הזמן ומדי פעם הסיט מבטו להגיב לאחד הנערים שנפח בו דברים, ענה לו תשובה סתמית ‘בסדר..’ והמשך להביט בי ובחלי.
חלי לא התנהגה כפי שהכרתי אותה. הייתה מוכרת כבחורה דברנית ומוחצנת. מרבה לצחוק ולהשתטות. רוב הבנות נזהרו לא להיכנס לטווח תרעומת איתה, וביניהן אף אני. ואולי בהבחיני את קרבתו אליה מנעתי מעצמי לחשוב על הושעיה עד כה על אף שמצא חן בעיניי עוד מתקופת טרום נערותינו בה שיחקנו יחדיו במרכז הקהילתי ב’עקבי צאן’. אז חלי עוד טרם גילתה את מעיינה הרותח וחסתה בצילן של בנות אחרות. כעת, כשהיא מסרקת ומספרת את שיערי, איני חוששת להתקרב אליה ואל הושעיה, ומאמינה שאוכל לחשב את הליכותיי בצעדים בטוחים, בין הנחל לאבני השפה החדים.
בחזרי הבייתה, שביל הכורכר לעגה לי על שערי המגולח מעל לאזני. דרכתי בו בגסות, לסכל את ניסיונותיו למשוך את ליבי אל החרטה. שמחתי בדבר אחד. בעיניהם המופתעות של הוריי כשאגיח מחר אל סלון הבית בשעת קפה הערב, וחכמה חדשה באמתחתי.
*******
למחרת קמתי לצלצול הטלפון. לא זיהיתי את המספר על הצג. לא עניתי. הטלפון צלצל שוב ואותו מספר הופיע.
“כן” עניתי. מהצד השני נשמעו דיבורים ורעש נסיעה ורוח. זיהיתי את הקולות של הושעיה וחלי.
“…מה קורה רותי? מה את…”
“רות.” תיקנתי מהר בחוסר סבלנות.
“מה, את ישנה עדיין? טוב, מחכים לך לבוא לתת יד בהקמה. מתי לאסוף אותך?”
“חצי שעה” מיהרתי לענות כדי להבטיח את מקומי ב’מהלך’. אך עוד לא השלמתי עם כך בליבי. דחיתיו לאחר־כך בתקווה שאוכל ליישב זאת עם עצמי מבלי להפר את סדרי העולם שלי. הקו ניתק. קמתי ומיהרתי להתארגן.
גדיד היה ראשון להבחין בתספורת החדשה, שאני הספקתי לשכוח ממנה.
“יואוו!! את לא נורמאלית!” הביט בי בתמיהה. נראה שאינו מבין כיצד הלך לישון וקם לעולם הפוך. ואני נדהמתי מתגובתו ומתגובותיו העוקבות, עד כמה אני אבן שתייה עבור אחיי הקטנים. אבל בכל זאת, הרי גדיד אינו ילד קטן. כבר בן חמש עשרה. כמו שביל הכורכר אף הוא ניסה למשכני אל החרטה. איני אוהבת לאחוז בחרטה, והאמת שאיני יודעת כיצד מרגישה חרטה כי מעולם היו צעדיי מחושבים ונתמכים בדעתם הצלולה של הוריי. פחדתי מכך מאוד והחשתי את עצמי אל המקום הרחוק ביותר מן החרטה. אל הושעיה.
“מה קורה? אני מוכנה. אתה בא?” וכעבור כמה דקות חיכה לי הושעיה עם דגמ”ח צבאי, כובע טמבל וסיגריה מגולגלת בפה, נשען על חלון מכוניתו הפתוח.
“דבר אחד שיהיה ברור” הבהרתי באצבע זקופה כשאני מתקרבת אל רכבו “רות! לא רותי, לא רותה’לה. רות!”
“רות סוף!” הצדיע הושעיה. ” את יכולה לקרוא לי הושעיה, הושי, הוצ’י או מה שבא לך, ברור?!” הצדעתי חזרה. “רק אל תשכחי לקרוא לי.” צחק הושעיה והדביק אותי בצחוקו כשאני נכנסת למושב שלידו. הוא החל לנסוע. “מואבייה אפשר לקרוא לך?”
“אפשר” חייכתי וראיתי בעיניו שהוא מתרשם. גָּאֹה גָּאָה ליבי. חשבתי לעצמי, כיצד זה שהלב גואה אך מהבלי דברים, צחוק וחיבה המבוססת על כמעט כלום. גואה עד כדי שאפול לשכחת שבי, בה מתבטלים כל מעצורי הרסן ששמרו עלי כל חיי להימנע מצרות. כעת צרות לא הפחידוני יותר, רק החשש לאבד את התחושה הממכרת הזו השוהה ביני ובין הושעיה כשאני מחייכת אליו והוא אליי.
במקום חיכו כעשרה נערים ונערות. כולם סחבו, הכו בפטישים, אחזו מברגות או תפעלו בידיהם את פלטות העץ והפח. אך עיקר עבודתם הייתה בלשון. כל פעולה זכתה לעקיצה וכל הערה לוותה בזלזול. מאבקי כוח לשוניים שלעיתים גם תורגמו לדחיפות. הושעיה לא היה חלק ממאבק הכוח. מקומו היה ידוע ובטוח, ולא נשא משאלותיו בפיו אלא בידיים נחושות. אולי כי חלי דאגה לשאת בפיה בעבור שניהם יחד. ראשונה להעיר וראשונה להגיב. היא הייתה חרוצה מאוד. הרימה בידיה פלטות של עץ והעמידה במקומם בעוד היא מורה לשני מברגנים לקבע את הפלטה אל לוחות התמך. היא לא עצרה לומר שלום, רק למחות זיעה מתחת מצחיית הכובע המכסה את שיערה האסוף ולפנות לסחוב פלטת עץ נוספת. רעות זיהתה אותי ומשכה אותי אל חדר הבנות שהוקם ראשון וכבר עמד על תילו וחדריו. היא התיישבה על פוף מאובק וגלגלה סיגריה.
“איזה יפה לך השיער. את תשני איתי כאן, לא בא לי לישון עם בנות שאני לא מכירה.” אמרה והציעה לי סיגריה. סירבתי. גם לא התכוונתי לישון בגבעה אך לא מיהרתי לציין זאת.
“אולי נלך לעזור להם?” הצעתי.
“מה יש לעזור להם? אני עובדת פה מהבוקר כשהם עוד ישנו. שלא תחשבי שהם עזרו לי עם החדר הזה, כן? הם באו רק לפני שעה, אני והושעיה כאן מהזריחה. בנינו לנו שני חדרים וזהו. הושעיה אמר לי שאת תשני פה איתי. תראי, אפילו סידרתי לך מיטה משלך, עם מזרון שווה.” אמרה רעות ומשכה את שיערה לאחור ופאתה המגולחת דקרה את עיניי. “אני מכינה לנו תה. תראי!! תראי איזה מטבח!! עם תנור מאבנים וכירה, וואווו!! בחייך, זה לא יותר יפה משל בית אמיתי? מה זה בית אמיתי? הבית הזה יותר אמיתי מבתים של היום, כן? שיהיה ברור! אבל….וואווו! תראי איזה שווה! אין, אני עפה על זה. איזה תה את מעדיפה?”
“אני מעדיפה ללכת לעזור להם קצת. לא רוצה לנצנץ עליהם.”
“בחיי איזו תמימה טהורה את. כמו שהושעיה אמר. מאמי, תנצנצי חופשי. את לא מבינה איך זה פה. חוץ מחלי הבולדוזרית אף אחד פה לא באמת דואג לאחרים. הכול ב’כאילו’. אם את תציעי עזרה את תעבדי לבד וכולם ישבו לעשות קפה. חוץ מזה שאת בת. שיגידו תודה שאת פה בכלל, אחרת הם היו יושבים עם עצמם משועממים מהחיים.”
רעות הגישה לי את הסיגריה הדלוקה שלה ואני לקחתי. החזקתי אותה ביד בזמן שהיא מרתיחה מים לתה. היא המשיכה לדבר אך אני התרכזתי בסיגריה. לבסוף הצמדתי לפי, מצצתי בעדינות והרפיתי. “אהה, את רוצה? אני אגלגל לך. רק רציתי שתחזיקי לי שניה כשאני מכינה…אבל בכיף. תרגישי חופשי. את אחותי פה בבית הזה.” אמרה ומיד פרץ שיעול מגרוני. “את לא מעשנת בדרך כלל.” זיהתה רעות.
סימנתי בידי ‘ככה ככה’ כדי לא לעשות עניין מהשאיפה הראשונה שלי בחיי.
עד הערב הסתובבנו אני ורעות ב’גדרות צאן’. פניה החביבות המתיקו את השינוי החד שעברתי בפחות מעשרים שעות. הדיבור המתלהב שלה דמה לשל אחי תובל. אנשי הישוב הגיעו מדי שעה להתרשם והשאירו קופסאות של אוכל, ממתקים ומשקאות, ברכו על היוזמה ופנו לבתיהם. שמחתי להיות חלק מ’המהלך’ אך גם רציתי מהר לחזור אל החוף הבטוח שלי. זה היה יותר מדי ליממה אחת. עם השקיעה עמדו ארבעה חדרים רעועים לתפארת, מקורים בפחי איסכורית ישנים. דלתות שירותים שימשו לפתחים ומדורה אחת גדולה הודלקה לציון המאורע. בדיוק אז החלטתי לרדת חזרה הבייתה.
“מתי את חוזרת? אנחנו עושים על האש מאוחר יותר.” עקב אחריי הושעיה מיד כשהנחתי את סנדל העור על שביל הכורכר הלבן. לא התכוונתי לחזור. “האמת שאני בכלל לא רעב אבל סתם בשביל הקטע.”
“כן. גם אני כבר מפוצצת מכל העוגות שהביאו.”
שתקנו לכמה רגעים. הרוח לא הניחה לנו להשתהות דיי כדי מבוכה. אספתי את שיערי בידי והושעיה את שיערו. “נראה…” אמרתי. הסתובבתי ופניתי מטה חזרה אל ‘עקבי־צאן’. החשכה ליוותה אותי והשביל הלבן האיר כחץ בוער השלוח בליבו של הישוב. לבטיי רבו מפעמיי המרסקים את אבני החצץ. ‘לחזור או לא לחזור הלילה?’ תהיתי.
נכנסתי הבייתה והוריי ישבו בתנוחתם הקבועה בסלון, שתו חם ושוחחו.
משכתי את שיערי וגיליתי את הצד המגולח בכוונה. הוריי הביטו בי והבחינו בכך.
“מה קורה, תות?” שאלה אימא.
“בסדר.”
“יופי. מה, איפה היית כל היום?”
“סתם. הסתובבתי.”
“יופי.”
“יופי” עניתי “טוב…” הסתובבתי לכיוון החדר.
“תות?”
“כן?” הסתובבתי וחיכיתי להערה, עקיצה, אפילו לעג הייתי מקבלת בברכה.
“תוכלי לכבות את מנורת הלילה של שירת הים? היא בטח נרדמה עם הספר.”
“כן. אין בעיה” אמרתי ופניתי אל חדרה של שירת הים. הרגשתי את כפות רגליי מצטמקות בתוך נעליי ואת גופי מתכווץ, וכשהגעתי לדלת החדר כבר לא הצלחתי להגיע אל הידית. כאילו לא היה בהחלטותיי הנועזות ולו שמץ של מיד הסתובבתי בחזרה בצעדה נמרצת אל הסלון.
“אני הולכת לשון הלילה ב’גדרות'” אמרתי בשילוב ידיים ונשענתי על רגל ימין.
“ב’גדרות צאן’?” שאלה אימא.
“כן.”
“את היית איתם כשהם בנו את המבנים שם? ראית, צבי? הילדים בנו שם חדרים מעץ. ממש יפה. כל הכבוד לכם.”
“כן. טוב, אני עוד מעט יוצאת.”
“עם מי את ישנה?”
“עם רעות.”
“רעות? מי זו רעות? זו הבת של יצחק מ’מעלה’?”
“כן.”
“תגידי? היא לומדת ב.. איפה היא לומדת? ראיתי אותה לפני חודש תופסת טרמפ במרכז…”
“היא לא לומדת. טוב, אימא אני זזה.”
“טוב. תעשו חיים, אבל לא להשתגע.” נופפה לי אימא נשיקה ואני כבר טעמתי בשפתיי את טעמה הצורם של הסיגריה של רעות.
*******
לאחר שהחברה פנו למיטתם נשארנו אני והושעיה ליד המדורה. שיתפתי אותו בתחושותיי לגבי הוריי, בצורך שלי להשתחרר מהמסגרת, ברצון להיות חופשיה לעשות כרצוני. הרגשתי את דבריי לובשים צורה ומשרטטים את קווי המתאר של דמותי החדשה. לשוני ניחשה מה לומר ובאופן עקבי הצליחה לגעת בנקודות המקבילות אצל הושעיה. הושעיה דיבר על החופש לעשות מה שנראה לך ודבריו התחברו לשלי באופן מושלם, בעוד אני מהרהרת בכך שהמילה ‘לנחש’ והמילה ‘נחישות’ שתיהן באות מאותו השורש ‘נחש’, ומיד סילקתי מחשבה זו לצדדים.
“מחר אני הולך לעשות פירסינג.” אמר הושעיה, שאף מהסיגריה וזרק אל המדורה. אור המדורה ריקד על לחייו ונתן תוקף עז לדבריו. “רוצה לבוא?”
“בטח.” עניתי. רעש ברזל נשמע מאחורינו ושנינו הפנינו מבט. הושעיה קם וניגש לראות ואני מיד אחריו. הרעש נשמע שוב והושעיה מיהר לכיוון בית הכנסת שבמרכז הישוב. אני הבחנתי בגג בית הכנסת מרחוק ומיד נזכרתי מי או מה עלול היה לגרום לרעש.
“איייי!” צעקתי והפלתי את עצמי לקרקע. הושעיה הסתובב ומיהר חזרה אליי.
“את בסדר? מה יש לך?”
“איי!! דרכתי על משהו.” אחזתי את רגלי בידי, התנשפתי במהירות ועשיתי את עצמי כואבת.
“טוב, אני שניה בודק מה זה ואני חוזר אלייך.”
“איה! איה!” צעקתי שוב והושעיה הסתובב חזרה אליי. קמתי והתחלתי לצלוע אל המדורה כשהושעיה מלווה אותי.
“טוב. נחזור למדורה, תשתי משהו ואז אני אלך. לא נשאיר אותך פה ככה.”
התיישבתי ליד המדורה וחיפשתי תירוץ חדש.
“אתה יכול להביא לי מים?” ביקשתי והושעיה הלך אל החדר להביא בקבוק. חישבתי שלאחי ייקחו בערך חמש דקות לסיים עם התעלול שלו ולברוח. היה עליי להשהות את הושעיה שלוש דקות נוספות. כעבור עשרים שניות הוא חזר עם בקבוק והושיט לי. “אפשר כוס? אני לא שותה מבקבוק.” והושעיה רץ חזרה לחפש כוס.
“מאיפה אני אמצא לך כוס עכשיו?” מלמל. בינתיים הורדתי את הסנדל, בכוונה לגעת ברגלי באחד הגחלים לכדיי כתם קטן שיצדיק את קריאת הכאב. התמהמהתי מעט מעשות כך והנחתי את הרגל על אחת מאבני המדורה. האבן הייתה לוהטת ומבלי ששמתי לב נכוויתי עד מאוד בכף רגלי.
“איייי!!” השתחררה צעקה מפי, הפעם אמיתית, והושעיה חזר עם כוס פלסטיק.
“מה יש?” שאל בחוסר סבלנות. הראיתי לו את רגלי. “מה? איך? את היית בכלל רחוק מהמדורה.”
“כנראה שלא שמתי לב עד שקמנו, והרגל שלי הייתה על האבן כל הזמן.”
“טוב, מה עכשיו? עד כמה זה כואב?”
“לא יודעת. כואב.”
“כואב בית חולים או כואב פלסתר? תני לראות” התקרב הושעיה אל רגלי המונפת באוויר. “זה לא צחוק הכוויה הזו. אבל נראה לי שזה יעבור מעצמו.”
הנחתי את רגלי על העקב, שפכתי מעט מים בידי והעברתי על כף הרגל.
“אני אקפוץ שניה ל’סלע’ להביא משחה או משהו. בסדר? שתי דקות חוזר” אמר וזינק אל עבר מרכז הישוב. הרגל צרבה אך באופן ניסבל. ‘נראה אותך לועג לרוח שלי עכשיו!’ אמרתי בקרבי לאחי השובב והייתי גאה במעשה.
*******
“איה!!!!!” צעקה בדולח והתכופפה אל הסלע שמתחתיה. “איה…נקרע לי הסנדל..” החלה ליבב.
“שששש!! מה את מפגרת?! תהיי בשקט!” רטן תובל.
“שתוק אתה בעצמך! נקרע לי הסנדל. אתה בכלל לא מבין, טיפש!” משכה באפה.
“סך הכול סנדל. אנחנו באמצע מבצע עכשיו! מה יותר חשוב לך?”
“ואיך אני אחזור לישוב עם סנדל אחד? לקחת את זה בחשבון במבצע הנועז שלך?!”
“אז תלכי עם רגל אחת יחפה. אני לא מבין מה הסיפור בכלל.”
“אני לא הולכת יחפה!!”
“טוב, טוב. תהיי בשקט! את תעירי את כל הגזרה.” אמר תובל ורכן אל בדולח. ליבו התרכך מעט למראה ידה המוחה את דמעותיה בתנועה חדה.
“אני אעזור לך ללכת.”
“אתה לא יכול לעזור לי ללכת.”
“אני ארים אותך שק־קמח” אמר ובדולח נענעה בראשה לשלילה. היא דמינה את עצמה תלויה על גבו של תובל ובין משיכת האף לניגוב הדמעות החלה לצחוק. תובל צחק גם כן והושיט לה את ידו.
“תקפצי!” סובב את גבו אליה ובדולח קפצה וליפפה את זרועותיה על צווארו כשהיא אוחזת בסנדלה ביד אחת. השניים החלו לרדת במרוצה בין הסלעים ובדולח השמיעה קול שהקפיצות קטעו ושעשעו אותה, והפיגו את הצער הנשכח.
“תובי! גיבור שלי! איזה כיף לי שאתה סוחב אותי על הגב. ממש כמו בסיפורים.”
“בסיפורים זה לא מרגיש כואב. מזל שאת קטנה כמו אפרוח” אמר ונעצר לנוח. “טוב, עכשיו אני ארוץ ממש מהר אז תחזיקי חזק. אני חייב לסיים עם זה” ושוב קפצה בדולח על גבו והשניים החלו במרוצה במדרון.
“מחר תבוא אלינו ואני אביא לך מה שאתה רוצה לאכול.”
“טוב.”
“טוב מה? מה אתה רוצה? אפשר פנקייקים או שניצל או מה שבא לך.”
“עכשיו לא בא לי כלום.”
“אוף. אתה כזה עקשן. תגיד מה אתה אוהב.”
“לא יודע” התנשף תובל. “פיצה, המבורגר, משהו כזה…וקולה.”
“אז מחר בצהריים תבוא ואני אכין לך פיצה וקולה.”
כעבור רבע שעה הם שבו אל הישוב. “תרדי!” הפציר בה תובל שכאב את כתפיו מאוד.
“תודה, תובי!” אמרה בדולח ומיהרה לסדר את בגדיה. תובל מתח את ידיו מעלה ונאנח. “מחר פיצה וקולה. אל תשכח לבוא.”
“אין בעיה.” אמר ורץ לביתו.
“רגע! חכה לי!”
“לא יכול! נדבר מחר” אמר ונעלם מעיניה.
בשעת בוקר מאוחרת תובל התעורר, ובמרוצה כואבת של שרירים תפוסים ואישונים כבדים, יצא להסתובב בחוץ לחפש קולות תועים של אנשי המקום מדברים על תעלול הדגל שלו. ובאמת, השם ‘גדרות צאן’ הדהד בין קירות הבתים יותר מן הרגיל. כל הד הגביר את גאוותו של תובל ואת חיוכו בהתאם. הוא קיווה לשמוע את המילה ‘דגל’ משתלבת ברוח הדברים, אך לא. יד מכוונת תיאמה את צעדינו לפתח הבית. אני נכנסתי הביתה לרחוץ מעצמי את ריח המדורה והזיעה ולטפל בכוויה שברגלי, אך בעיקר לבשר בשורה לאבי. אבי דיבר בטלפון והשם ‘גדרות צאן’ נאמר מספר פעמים מפיו. תובל שמע ודאדא אל הסלון בצעדים כבדים וכואבים וישב על הספה כשעיניו מנופחות מעייפות. השיחה הסתיימה ולפני שהספיק תובל לשאול צלצל שוב הטלפון.
“תובי, לך לרחוץ פנים, יש לך קורי שינה בעיניים.” אמרתי.
“תיכף.”
“למה אתה מחכה? לשמוע על התעלול הקטן שלך?” זרקתי בכוונה להפיל את רוחו והבחנתי בו נדרך לשמע הדברים.
“איזה תעלול? על מה, מה את מדברת?” היתמם תובל. זו לא הייתה שעתו היפה, שכן היה תמיד ישיר והחלטי ופתאום החל לגמגם.
“אל תיתמם. אני יודעת על התעלול הקטן שלך.” דקרתי את עיניו במבט רציני. הוא לא ענה ולא הביט בחזרה. הוא חשב אסטרטגית, האם לטובתו להודות או לשתוק.
“זה לא תעלול! זו משימת קודש, ואת…אל תתערבי. את לא מבינה בזה בכלום.”
“אל תהיה כל כך בטוח.”
“אני בטוח. את מבינה בלחבר בין שמים וארץ?” אמר ואני עשיתי עצמי צוחקת כדי ללעוג לו.
“מה את צוחקת? זה מה שהרב אמר. אני, יש לי רעיונות ואני לא יושב ומחכה שיגידו לי מה נכון. מה שאני עושה ישנה את המציאות. תצאי החוצה ותשמעי את כולם מדברים על זה.”
“מדברים על מה?”
“מדברים על הדגל ב’גדרות צאן’.”
“מה אתה אומר?” העמדתי פני תמימה “אתה שמעת את המילה ‘דגל’? או שאתה מנחש?” אמרתי וראיתי שנגעתי בנקודת הספק שלו. הוא השתתק שוב.
“תשמע, אח קטן, למרות שדווקא מצא חן בעיניי הרעיון החמוד שלך, את אף אחד לא מעניין הדגל ב’גדרות’ או ב’צמר’. כולם מדברים על צו הפינוי שהתקבל היום בבוקר עם תאריך לעוד שבועיים.” אמרתי וכאילו חרצתי את לשוני בפניו. הוא החמיץ פנים כלא מאמין. הוא רצה להאמין שעד כדי כך שפלתי לשקר בכדי להפיל את רוחו שוב. אך לא. בבוקר קמתי לקריאות וקללות זועמות של הושעיה וחבריו למראה צו פינוי שנתלה על דלת ביתם של משפחת סלע. זה לא היה צו הפינוי הראשון אך לפי התנהגותם של תושבי המקום היה ברור שזה האחרון. רציתי גם אני להרגיש צער בעוכריי. לכאוב את השמועה. לכעוס עד שלשוני תגבר על נימוסיי. לא הצלחתי לגרום לליבי להצטער ולהביא אותי לידיי מעשים. אז בחרתי ללכת בדרך ההפוכה. להניח למעשיי לגרום לליבי להצטער. בדיוק הטלפון שלי צלצל. זה היה הושעיה בקו השני.
“את באה?”
“אני…רגע, אני מתארגנת קצת. לאן נוסעים?”
“מה שדיברנו. פירסינג.”
“כן? חשבתי שבגלל הצו אז…לא יודעת?” באמת לא ידעתי. דעתי לא הייתה מכוונת כלל. איבדתי את רגש המידה, וקור רוחו של הושעיה הצליח לבלבל אותי. חשבתי שמדובר בשעת אבל בה ראוי ללבוש שק ולהתהלך על עפר ברגלים יחפות.
“לא…מה זה קשור, כפרה? זה…אל תדאגי. זה, נפתור את זה. כבר יש רעיונות.”
“וואללה…”
“וואללה, וואללה…דווקא עכשיו זה הזמן…”
“טוב, חצי שעה אני מתארגנת.”
“חצי שעה? אנחנו לא הולכים לחתונה.”
“חצי שעה, מה יש? יש לי גם כוויה ברגל, זוכר?”
“טוב, תהיי בריאה אבל לא להימרח, יש לנו עוד תוכניות בעקבות הצו והמצב…”
הושעיה ניתק ואני נעמדתי במקומי למשך דקה, מנסה ליישב את הדברים. סכמות התנהגות בהן הורגלתי נסדקו בזו אחר זו. הלא בשעת משבר הייתי רגילה לעצור הכול ולהימנע מלקבל החלטות. לשבת עם עצמי ולחשב את צעדיי מחדש. והנה משבר גדול זה אינו מספיק בכדי לסכל תכנית פשוטה של עגיל בגבה. ובתוכי באמת רציתי לעשות עגיל בגבה, דווקא עכשיו, כמו לומר, אני אדון לגופי ולא להיפך, אני אדוניי הארץ ולא להיפך, אנחנו קובעים את גורל המדינה ולא להיפך.
תובל הלך לרחוץ את פניו וכששב סימן לו אבא באצבע תקיפה להתיישב. ביד אחת עוד החזיק בטלפון צמוד לאוזנו.
“כן…כן…כן…אההה…טוב נו…אנחנו מודעים לכך…..אנחנו נבדוק זאת…הוא פה לידי…” דיבר אל הטלפון ולשמע הדברים התכווץ תובל והתכנס לתוך גופו הכואב.
“…כן…כן…הסנדל? כן….כן…מתי בדיוק, את יודעת? כן…” אבי החל לחייך וצחוק קטן נזרק מפיו ותובל כבר חשב שהנה יגמר העניין בבדיחות. כשניתק אבי את השיחה מיהר להסיח אותו מן הנושא.
“אבא, זה נכון שמפנים את ‘גדרות’? שאל, אך אבי לא נפל בפח.
“שתית משהו הבוקר?”
“לא.”
“אז תכין לך ואז נדבר.” אך המתח דיכא את הרגלו לשתות נס בבוקר.
“אני מעדיף שנדבר קודם.”
“טוב. אני רוצה שתסביר לי את הרעיון. קח בחשבון שבדולח כבר סיפרה לאימה הכל כך שעדיף לך להיצמד לאמת.”
“האמת…”
“כן, בדיוק. האמת.”
“אז האמת היא שלאחר השיעור של הרב….”
“אז היית בשיעור של הרב…למרות שלא הרשיתי לך.” ציין אבא ותובל הרגיש כאילו היה פיו מוליכו אל השאול.
“כן, אבל רגע, אני רוצה להגיד משהו….”
“נו, תמשיך…”
“אז אחרי השיעור הרגשתי שמה שהרב אמר הוא יפה….ו…הוא אמר…ש…”
“הוא דיבר על קידוש המקום על ידי עבודת השם, כן…”
“כן.” הסכים תובל והרגיש שאבא נוטה לקבל את דבריו. “אז חשבתי…בעצם הרגשתי…ש…ישר חשבתי על ‘גדרות צאן’ ו’מעלה צמר’ שהם קצת לא מחוברים אלינו כמו שהרב אמר ש…הדגל הוא משהו כזה….”
“הדגל הוא…” ניסה אבא לעזור.
“הוא, לא יודע…אתה יודע…”
“כן, אני יודע. השאלה אם אתה יודע?”
“בטח…מה, אני חושב שהדגל זה הכי טוב לנו והם סתם עושים דווקא ואז כשתיפול גזירה אז לא יהיה מה שיחבר אותם, אתה מבין?”
“אני מבין. מה זו גזירה? מאיפה אתה מכיר את המילה הזו?”
“מה זאת אומרת? לא יודע, אתה יודע. מהתורה…מחנוכה…”
“יפה. אבל אנחנו לא מחליטים בשביל אנשים מה לחבר ואיך להתמודד. הם בחרו דרך מסוימת אז הם יצטרכו להתמודד עם ה…’גזירה’ על פי החלטתם. ”
“אבל..”
“אבל…אם רצית היית יכול לעשות זאת באור יום, או לנסות לשכנע אותם כמו ששכנעת אותי. אתה יודע לשכנע יפה מאוד כשאתה רוצה…”
“כן, אבל..”
“שזה מוביל אותי לעניין השני שרציתי לדבר עליו. לקחת איתך את בדולח באמצע הלילה להרפתקה שכזאת. ובכלל לכל ההרפתקאות הנפלאות שלך, שתמיד נגמרות בכך שהיא נופלת או מתלכלכת או שנקרע לה הסנדל.”
“לא יודע…מה… היא לא חייבת לבוא אם היא לא רוצה.”
“אימא שלה אומרת שהכרחת אותה.” אמר אבא ותובל השתתק והרכין ראש. “נראה לי שה’גזירה’ הראויה היא שלא תיפגשו עד סוף החופש. מה אתה חושב?” אמר אבא ובחן את תגובתו של תובל. תובל מיד חשב על הפיצה והקולה שהובטחו לו.
“אפשר שזה יהיה ממחר ולא מהיום?”
“ממחר? מה זה משנה לך?”
“כי בדולח הבטיחה לי פיצה וקולה ואני ממש רוצה לעזור לה לקיים את הבטחתה.”
“נראה לי שאתה יכול לשכוח מהפיצה והקולה להיום, ובכלל, נראה לי שעד שבת אתה תישאר בחדר שלך. מה אתה אומר?” אבי קם ולא חיכה לתשובה.
“חשבתי ששכנעתי אותך…ככה אמרת.”
“אתה בהחלט כמעט שכנעת אותי עם הרעיון היפה. אבל לצאת בלילה מבלי להודיע ולבוא לשיעור שלא ברשות זה כבר עניין אחר. ואם לא הבנת, המטרה של העונש היא לגרום לך לכבד רשויות, כמו הרשות שלי ושל אימא, אז תשתדל להישאר בחדר שלך. אני בטח לא מתכוון לשמור על יד החלון שלך. עכשיו תכין לך לשתות וקח משהו קטן לאכול ותלך לחדר.” חתם אבא והתכוון לצאת.
“אבא, אתה כועס עלי?” שאל.
אבא הסתובב וחייך “אני אף פעם לא כועס” ויצא.
בערב חזרתי עם עגיל בגבה, פאת ראש צבועה בשחור, שהושעיה שכנע אותי שיהיה לי ממש יפה, וטבק לגלגול ביד. הוריי הביטו בי, הביטו זה בזה, שאלו ‘איפה היית?’ ‘ואיך היה?’ ו’מה שלומך?’, ברכו לילה טוב והמשיכו בענייניהם.
“את ישנה הלילה ב’גדרות’?” שאלה אימא.
“נראה לי…לא יודעת. נראה..” לא רציתי, אבל אדישותם להתנהגותי הגדישו את התסכול שממילא חשתי מחוסר השליטה בהתנהגותי ודחקו אותי להגדיל את גבולות החרטה.
“טוב. תודיעי לי אם את יוצאת. אל תלכי בלי חיבוק ונשיקה.”
“חיבוק ונשיקה..? חחח, טוב.”
“כן. חיבוק ונשיקה, מאמי. אני עוד נהנית מזה.”
בסביבות חצות חזרתי אל ‘גדרות’ עם חיבוק ונשיקה מאימא. השיח סביב המדורה היה זהה אלא שהפעם הבנתי על מה הם מדברים. כבר הכרתי את המושגים. פתאום התברר לי שכל ה’מהלך’ להקים מחנה ב’גדרות’ נעשה מתוך ידיעה שהפינוי עומד לקרות בקרוב, ולכן הושעיה לא היה כל כך מופתע מהצו. החברה דיברו על רעיונות התנגדות, וכל אחד העז להציע רעיון חריג אך היה ניכר שתוקף המילים לא עבר את מסננת השיניים, ונשאר בחלל הפה ולבסוף שב אל לב מהסס. למעט חלי שדיברה נועזות וניכר היה בה שהיא אינה מפחדת לממש את דבריה. הסכמתי עם דבריה מיד ולאחר כל הסכמה שאפתי מהסיגריה. רעות הייתה צמודה אלי מהגיעי אל המקום עד עוזבי. היא אהבה את העדינות שלי ועד מהרה הרגשתי שהיא שומרת עלי רכה ותמימה כפי שבאמת הייתי. היא הייתה מניחה עלי את ראשה כמזכירה לי שאני עדיין אחת שנהנית מחיבוק ונשיקה.
*******
שבועיים חלפו כאבחת רוח שרבית ותובל ובדולח כבר הורשו לדבר בטלפון אך לא להיפגש. באחד הימים היא שלחה לו פיצה שהכינה עם אימה ופחית קולה כפי שהבטיחה, וליבם של ההורים נשבה במסירותם זו לזה והתירו להם לדבר בטלפון. היה זה ערב תשעה באב, יומיים לפני הפינוי המתוכנן של ‘גדרות צאן’ והחברה במחנה התכוננו למאורע. חלי והושעיה קנו שקיות של בלונים למלא בצבע ובצואת הצאן שאספו מהדיר. הם פיתחו תכנית לפיה ימוקמו מספר כוחות מארב שיפנצ’רו את רכבי החיילים או יעשו נזק למנוע. אני הייתי חלק מקבוצה שתתנהג כעוברי אורח. אנו נציע יחס חם לחיילים וננסה לבלבל אותם. חשבנו על משפטים כמו ‘יש גם בית במדרון המזרחי’ ונצביע על שביל המוביל לשום מקום. הרעיון הוא לצבור את אמונם ולתעתע בהם. לתובל היו תוכניות אחרות לגמרי.
“את ליד מישהו?” לחש תובל אל הטלפון.
“לא, אני בחדר.”
“טוב, אז תקשיבי. יש לי תכנית לפינוי. כבר דיברתי עם כאצי והוא יצטרף אלינו.”
“יצטרף אלינו למה?”
“למבצע. אנחנו חייבים לקדש את המקום לפני שסוגרים אותו, להבטיח שהוא יישאר בידיים יהודיות.”
“איזה מבצע? אנחנו מרותקים לבית, אני לא יכולה לצאת.”
“אל מה את מדברת? אנחנו מדברים על קידוש השם. זה לא משחק ילדים. זו משימה חשובה מאוד, את יכולה להיות חלק מההיסטוריה או לספר שהכרת מישהו שעשה היסטוריה, מה את מעדיפה?”
אפשר לומר שבדולח מתפתה בקלות, אך נכון יותר לומר שקולו הבטוח של תובל היה משכנע גם אותי תמיד, למרות שלעולם לא העזתי להודות בכך. הוא האמין לדבריו, לא אמונה מתוך מטרה אנוכית סמויה. אמונה צרופה. ובדולח, יהיה מדויק יותר לומר שידעה לזהות דברים הנאמרים באמת, וכמו תמיד הסכימה ללכת אחריו, גם בעוון חילול דברי ההורים.
“יש לנו משימה להשלים, ועכשיו יש לנו הזדמנות לתפוס שתי ציפורים במכה. אנחנו צריכים להעמיד אותיות ‘שמע’ ב’גדרות’ ולמשוך אותן בשמן.”
“זו המשימה?!” תמהה בדולח. “זה נשמע כמו שטות גמורה. זה לא נשמע קשה במיוחד אבל זה גם לא יעצור את הפינוי.”
“לא אמרתי שזה יעצור את הפינוי, אמרתי שזה יבטיח שהמקום יישאר יהודי. צריך לחבר שמים וארץ, כמו שאמר הרב.”
“תובי…” השתמשה בדולח בקולה המתחנן. “אני לא רוצה להיענש בגלל דבר כזה…אולי תבקש ממישהו שיעשה את זה במקומך…?”
“אין סיכוי! אף אחד לא יעשה כמו שצריך. או שאת בפנים או שלא. תחליטי!!”
“ולמה קראת גם לכאצי? הוא סתם ילד מעצבן, והוא עושה צחוק כל הזמן.”
“כי לאבא שלו יש מסור דיסק והוא יוכל לחתוך לנו את המעדר והקלשון ולהפוך אותם לאותיות מ’ וע’. וגם להביא לנו דלי ושק מלט. בעצם זה כל מה שאנחנו צריכים. זה וליטר שמן זית זך.”
“ומה אני צריכה להביא?”
“את תעזרי לנו לסחוב ולחפור בור, ותחזיקי את הכלים כשאנחנו מכינים את הבטון.”
“תובי…” שוב התחננה בדולח “אולי..”
“אין אולי! הנושא סגור! בעוד יומיים בשמונה בבוקר.” סיים תובל והשיחה הסתיימה לקול הסכמתה של בדולח.
*******
ביום הפינוי השכמנו קום והתיישבנו בהמתנה לשיירת רכבי המשטרה, משמר הגבול והצבא. ההמתנה הייתה כלחישה באוזן, שאין בכוחנו באמת לקבוע את גורלנו אלא להמתין לצעד הראשון של השוטרים ולהגיב בהתאם. הם קבעו את חוקיי המשחק. הם גם קבעו שמדובר במשחק ותו לא, ואנחנו בלענו את הפיתיון. נשאר לנו רק לשחק משחק מרשים. מבעוד לילה שהו במקום מספר רכבי משטרה, להבטיח שהמקום סטרילי מהתפרעויות פוטנציאליות, ואנו העמדנו פני תמימים ושרנו שירים אל שלהבת המדורה היודעת לכמוס סוד. רכבי המשטרה טפטפו אחד אחד בבוקר, יצאו והתפעלו מהנוף, שוחחו ביניהם, הכינו קפה ופטפטו. הם הסתובבו ביישוב וברכו לשלום את התושבים. אני הייתי מבולבלת. ציפיתי לצעדי מגף רועמים ומחרישי אוזניים, שיניים חשופות ושנאת יהודים טהורה. חיפשתי במה לשנוא אותם ומצאתי שוטרת בלבוש צמוד מפטפטת עם שוטר ונוגעת בזרועו.
“תראה..” הפניתי את תשומת ליבו של הושעיה. הוא לא התייחס לדבריי אך הבחנתי שאף הוא מחפש להתרעם על השוטרים ואינו מצליח.
חלי ירדה אל השוטרים והחלה לשוחח עמהם. “אולי תלכי איתה ותציעי להם משהו לאכול ולשתות? כחלק מהמשימה…” אמר הושעיה ואני מיד עשיתי כדבריו. התקרבתי אל חלי ושמעתי שדבריה בנועם. התקרבתי עוד יותר ונדהמתי לגלות את הקלות והרוגע בהן היא פולטת דברי שנאה מטונפים על השוטרים ועל אימותיהן וכל שושלת הדורות שלהם. הגשתי להם את חבילת עוגה וחלי העיפה את העוגה מידי והחלה לצעוק לעברם.
הרגשתי את ברכיי רועדות. לא ידעתי כיצד להגיב. לתמוך בחלי או להיות נאמנה לאינסטינקטים שלי, להרגיע את הרוחות למען הסדר הטוב. הרגשתי את רוחו של אבי משתלטת עליי וניסיתי לנערה ממני. אבי משפחת סלע אז יצא מפתח הבית והחל לצעוק. לפתע הגיחו המון נערים ומבוגרים שלא ידעתי על הימצאם בגבעה והחלו ליידות אבנים בשוטרים. שמעתי את הושעיה צועק אך קולו נבלע בצעקות ההמון ולא ידעתי מה ניסה לומר. ליבי הלם כה בחוזקה וחשתי סחרחורת ופחד. לפתע הבחנתי בתובל ובדולח מטפסים אל קצה הגבעה עם מעדר, קלשון ומגרפה. הייתי מבוהלת מידיי בשביל להתייחס לכך וטיפסתי לכיוון הושעיה והחברה. נעמדנו על יד בית משפחת סלע וצעקנו. מה ששמעתי צעקתי גם אני. חלי היכתה בידה בחיילת וסתרה ללחייה. ראיתי שני שוטרים אוחזים בה והודפים אותה על מכסה המנוע של הג’יפ. היא ירקה עליהם וקראה לעברם קריאות גנאי אך הם המשיכו לפעול בקור רוח. הושעיה הבחין בכך ופתח במרוצה לעברה. הוא קפץ בבעיטה אל השוטר והיכה בו באגופיו “תעזוב אותה!” אך השוטרים הדפו אותו בתנועת זרוע אחת. הוא ברח לאחור וצבר תנופה ועשה זאת שוב עד ששוטר נוסף החל לרדוף אחריו. הרמתי אבן ומיד הרגשתי את עצמי מתכווצת עד שהייתי קטנה יותר מהאבן. ניסיתי לנפוח אומץ בריאותיי המתנשפות בחוזקה, ואז שחררתי קריאת גנאי מטונפת אל השוטרים. הרגשתי שפרצתי גדר אך התעלמתי מכך והמשכתי עד שהרגשתי גדולה מספיק לזרוק את האבן. האבן פגעה בראש אחד השוטרים וחברו הבחין בכך. רגלי שקשקו ושיניי חרקו מפחד. השוטר הצביע עליי וכעבור פחות מדקה הם כבר תפסו אותי ומשכו אותי אל טיולית. כשאני מובלת מטה אל הטיולית הבחנתי שעיקר הפינוי כבר בשיאו בצידו השני של הישוב. הכח המרכזי של השוטרים טרם הגיע אל משפחת סלע. הרגשתי שהשוטרים ידעו טוב מאוד מה הם עושים. בעוד שטכסנו תכסיסים מתוחכמים לטעמנו, הם תכננו את הפינוי בצורה טובה יותר וידעו בדיוק כיצד להפתיע אותנו. ראיתי את הושעיה עוד נמלט מידיהם. זה היה נראה כמו משחק תופסת עלוב. כשעליתי לטיולית ראיתי את חלי. היא ישבה במושב מיוזעת ומתנשפת. שני שוטרים עמדו עליה לשומרה. היא לא הבחינה בי אלא רק הביטה מהחלון. הושיבו אותי לפנייה ואני סובבתי ראשי לאחור להביט בה. החזייה שלה הייתה קרועה יחד עם צווארון החולצה. מידיי פעם ניסתה לקום ולהכות בשוטרים ואף הצליחה כמעט לברוח. אז הבחינה בהושעיה מובל אל ניידת בליווי שוטר. “הושי!!!!!!” צעקה בחוזקה, וכל אימת שנשמה או זזה השוטרים נדרכו. קינאתי בה. בכוח והחלטיות שלה. הרגשתי כאילו הייתה נעימת כינור מלווה את מעשייה. מעין אישור שהצדק איתה. “הושי!!!” צעקה שוב, והפעם הושעיה שמע אותה וצעק “חלי!!!!” אך לא ראה אותה. היא ניסתה לקום אל החלון “הושי!!!” והוסיפה כמה קללות אל השוטרים שהושיבו אותה חזרה בכוח. תפסתי אף אני רצועה אחת של חזייתי וקרעתי אותה, התנשפתי בכוח וצעקתי “הושי!!!” אך הושעיה לא שמע אותי. הוא נכנס אל הניידת. הבטתי מהחלון וחיפשתי לראות מה קורה. הרגשתי כאילו לא השתנה דבר. כאילו מראש השלמתי עם הפינוי. כאילו כל מעשיי היו בלבד לשם אימון. לנסות לחפש את הרוח שמעולם לא הייתה לי, כפי שטען אחי.
בעוד אני חושבת עליו אני מבחינה מבעד החלון בשלוש דמויות זעירות עומדות בשטח מסולע מאחורי בית הכנסת וחופרות בור באדמה.
“תובי, הבאתי שמן!” אמרה בדולח והוציאה בקבוק שמן קנולה.
“מה זה?” אמר תובל ועיקם את פרצופו. כאצי החל לצחוק.
“איזו סתומה, בחיי….חחח…..שמן קנולה.” צחק כאצי ובדולח נעלבה וזרקה מבט עצבני אל עבר תובל.
“שתוק כאצי! אל תתייחסי אליו. בכל אופן הבאתי שמן זית זך. עכשיו תלכי מאחורי בית הכנסת ותחברי את הצינור, תפתחי את הברז ותמשכי לפה. אנחנו בינתיים נכין את הדלי בתוך הבור.”
בדולח צייתה אך שניהם ידעו שהיא לא באמת תסתדר לבדה עם הברז וכעבור דקה היא חזרה.
“איזו סתומה, בחיי” רטן כאצי.
“תפסיק כבר! זה לא הזמן עכשיו. לך אתה ותחבר” אמר תובל ובדולח משכה באפה כדי שידע שהיא נעלבה. “את תסתכלי שאף אחד לא בא.”
“אני מרגישה ממש מיותרת” יבבה בדולח.
“מה פתאום מיותרת, את הכי חשובה כאן. השוטרים רואים אותך ובטוחים שאנחנו סתם ילדים תמימים וחמודים. אם את תלכי הם מיד יקפצו עלינו.” אמר תובל ובדולח קיבלה עליה את השליחות. “לכי תחפשי ברזלים.”
“אילו ברזלים?”
“כל ברזל שהו. ברזל בניין עגול. מה שתמצאי.” כאצי חזר עם צינור דולף מים ושניהם החלו למלא את הבור המלא במלט חצץ וחול. “זהו!” קרא תובל והשניים החלו לערבב בידיהם את המלט. כעבור כמה דקות חזרה בדולח עם חתיכות ברזל עגול חלוד.
“זה חלוד אבל זה מה שמצאתי.”
“זה בדיוק מה שצריך. כל הכבוד.” אמר תובל.
“כן, כל הכבוד” הוסיף כאצי. ובדולח הייתה מרוצה.
לאחר מספר דקות הם העמידו את המגרפה הקלשון והמעדר זה לצד זה ליצור את המילה ‘שמע’. תובל קיבע את המקלות באבנים כדי להבטיח שלא יפלו ואז יצק על הברזל שמן זית.
“זהו! בואו נברח מפה.”
“זהו?” תמהה בדולח.
“זהו, יא אפרוח, מה את עוד רוצה שיקרה?” לעג כאצי.
“אתה תשתוק! אף אחד לא דיבר איתך.”
“דיי כבר, בואו נזוז מהר” אמר תובל והחל לרוץ לכיוון מ’עלה צמר’ דרך השיחים והסלעים והשניים בעקבותיו.
“תובי…”
“מה?”
“אתה לא חושב שהיינו צריכים ליצוק שמן על האבנים? כמו בסיפור?”
“מה עכשיו?” התערב כאצי.
“דיי, אתה!!” צעקה בדולח להשתיקו.
תובל נעמד. “חכו לי כאן” אמר והחל לרוץ חזרה אל ‘גדרות צאן’ ופך השמן בידו. הוא נעמד על יד בור הבטון והביט בשוטרים משתלטים על המתיישבים ודחפור מניף את כפו ובתנועה אחת מרסק את אחד הבתים. לאחר מכן מתקדם אל הבית הבא וכן הלאה. הוא חיפש שמץ של צער בעיניי השוטרים, בתנועת הגוף, משהו שיעיד על הבנתם את הצורך הרוחני של המתישבים לחיות בארץ אבותיהם, לקיים את צוואתם, אך לא מצא. הרוח נשבה בחוזקה והוא עצם את עיניו לשמוע את השקט ואת העולם חוזר להיות הגיוני. כשפקח את עיניו בית נוסף נחרב. הוא שפך את השמן, הסתובב לאחוריו והחל לרוץ. כעבור עשר דקות הוא חזר. “יש לך עוד רעיונות לפני שאנחנו יורדים” אמר וזכה למשיכת כתפיים מבדולח. “אז יאללה למטה.”
הטיולית החלה לנסוע ובדרך אחד השוטרים שאל אותי לפרטי האישיים. אלמלא חלי נושבת בעורפי הייתי מתייפחת בפניו בצער. הוא הצביע על השוטר המנגב את דמו מהפצע שנגרם מהאבן.
“חבל שלא נפתח לו כל הראש” התערבה חלי.
“מה לך ולזה?” שאל אותי השוטר והצביע על חלי. “את לא נראית לי שייכת.” אמר ושבר את מעט הרוח שנותרה בי. תמימותי חשופה לכל. להוריי, לתובל, לרעות, לשוטר שלא מכיר אותי כלל, ובטח גם להושעיה. לא הגבתי. העדפתי לשתוק. הייתי נבוכה.
בערב הגיע אבא שלי לתחנת המשטרה. קפצתי עליו וחיבקתי אותו ובכיתי. הוא ליטף את ראשי ואמר ‘די’. השוטר ניגש אליו והוא התנשף במבוכה.
“במקרים אחרים הייתי פותח בהליך פלילי. אני והשוטר הנפגע הסכמנו שמדובר בילדה טובה שנסחפה עם הזרם. בכל זאת, מדובר באבן קטנה מאוד.” אמר והגיש לאבי קנס על הפרת סדר. הלכנו אל המכונית, אני התיישבתי מאחור בטוענת עייפות, ונסענו הבייתה. אבי שתק. הרדיו היה כבוי, ללא שיעוריי תורה כפי שנוהג לשמוע בזמן נהיגה. הרגשתי שאינו כאתמול.
כעבור חצי שעה נסיעה החלטתי לדבר. “לא כל השוטרים היו נחמדים כמו השוטר הזה. היית צריך לראות איזה חיות הם. הם הכו את הושעיה וחלי כאילו אין מחר.”
אבי עצר את הרכב בשולי הכביש, יצא מהרכב ופתח את הדלת האחורית. הבטתי בפניו. הן היו אדומות ונפוחות. לא הכרתי אותו.
“מה זה?!!”
“מה?” נבהלתי.
“מה זה!! מה זה?!” הצביע עלי וצעק. מעולם לא שמעתי את אבי מגביה את קולו ובטח לא כועס.
“מה? מה?” נחרדתי. הרגשתי שהאדמה שוב נשמטת, פעמיים ביום אחד. רציתי לעצום עיניים ושהסיוט יגמר.
“מילא השיער, מילא העגיל, הסיגריות…” החל מונה באצבעותיו “הלינה בחוץ, השעות המאוחרות, לזנוח את הלימודים. מילא כל זה….זו בעיה שלך.” החל להתנשף “…אבל לזרוק אבן על חיל!!! את משוגעת?!”
“שוטר.”
“שוטרררררררררר!!!!!! אוי! אוי, אני לא מאמין! הבת שלי! אבן על שוטר! את יכולת להרוג אותו!”
“מה להרוג?!” ניסיתי לתקוף בחזרה “זו רק אבן קטנה!”
אבי התעצבן על ניסיון התגובה, הרים חצץ מהרצפה וזרק עלי “כמה קטנה?! ככה קטנה?!” הראה לי חצץ בידיו והשליך לעברי.”
“די! די! תפסיק!” התחלתי לבכות “הם פינו ישוב בארץ ישראל….מה אתה לא מבין?? אתה תמיד אומר שזה חשוב ליישב את הארץ ואתה תמיד מדבר נגד הפינויים.”
“את אי־פעם התעניינת בכלל ב’גדרות צאן’ לפני שהתיידדת עם הושעיה? אי־פעם עלית לשם לעזור להם? לברך אותם ברכת שלום? להתפלל שם? לחזק אותם? אי־פעם היה איכפת לך בכלל? שפתאום את מוכנה להרוס לעצמך את העתיד בשביל זה? פתאום לפני חודש גילית שיש מקום כזה. אין לך בכלל מושג מה הסיפור של משפחת סלע ולא של ההר הזה. את אפילו לא יודעת מה מטרת הפינוי.
“ואתה יותר טוב?? אתה כל הזמן עושה כאילו אתה לא כועס וכאילו איכפת לך אבל אתה כזה מוסרי ואתה לא תפגע באף אחד כשכולם באים ולוקחים לנו שטחים והעיקר אתה כזה מנומס….’אני אף פעם לא כועס. אני אף פעם לא כועס’ זה יותר טוב? כמו בגוש קטיף…” אמרתי והרגשתי שהפלתי את רוחו. איני בעלת רוח כי אם מפילת רוחות. זה הכשירון שלי. כך הרגשתי, ואבי הרגיש בכך גם כן, כשפנה אל מושב הנהג והחל לנסוע ולא אמר מילה כל יתר הנסיעה. רציתי מאוד לשאול אותו ‘אתה כועס עלי?’ ורציתי שיגיד שוב ‘אני אף פעם לא כועס’. כמה היה חשוב לי לשמוע זאת, אך ידעתי שהפעם הוא כועס ואינו יכול להסתיר זאת.
הרכב נעצר בחניית הבית ואבי פנה אל המחסן הישן למצוא שם גוזל ואפרוח מתחבאים.
“בדולח, לכי מהר הבייתה. אימא התקשרה והיא דואגת לך.”
“אני…”
“ששש…פשוט לכי מהר. אתה…” הצביע על תובל “צא ולך לחדר…”
“אבא, אני..”
“צא ולך לחדר!”
“אני קידשתי את המקום, אבא.”
אבי לא יכול היה שלא לחייך. הוא חייך ודמעה הזדגגה בעינו. אני ותובל ניגשנו לחדרינו הסמוכים.
“קחי שבוע פה בבית לחשוב על מה שקרה.”
“אתה לא יכול לקרקע אותי? אני בת שמונה עשרה.”
“נכון. אבל אני לא חייב לשלם על רישיון הנהיגה שלך ולא על האוניברסיטה ולא על הנסיעות שלך ועוד…ועוד…ועוד…” אמר וסגר את הדלת. ואני, האמת שכלל לא רציתי לצאת מהחדר. רציתי לחזור אל השפיות. אל עצמי. לסגור את החלון בפני רוח הפרצים שטלטלה כל פלג בגופי. אבי חזר כעבור כמה שעות עם קלסר שמן ובו כל הכתבות שנכתבו מאז ההחלטה על גירוש גוש קטיף ועד היום, לגבי יישוב הארץ ופינוי ישובים. במשך שבוע ישבתי בחדרי וקראתי את כל הכתבות. שתיים מהן נכתבו על ידי אבי שעבד אז כעורך עלון דתי. כל הכתבות כולן כאילו נכתבו ברוח אחת וכולן בדרך זו או אחרת הצביעו על פתרון אחד, כל כתבה בניסוח שונה. אחד קרא “לצאת מבתי המדרש ולהתגייס לתקשורת” ואחר קרא “אין ברירה אלא לטבול ברפש”. ליבי לא חש אל רעיונות אלו אך גם ידעתי שאיני מסוגלת לפעול בדרכם של הושעה וחלי. גם דרכו הסלחנית של אבי לא קרצה לי ולפי הכתבות שהוא עצמו כתב ניכר היה שהוא חוזר בו מן הדרך הפייסנית.
כעבור שבוע יצאתי מחדרי אל הסלון. אבי ישב שם עם עלון בידו. התיישבתי על ידו על הספה וקיוויתי שלא יאמר דבר. רגשותיי אל אבי היו כמו רגשותיו של תובל אלי כשכשל רעיון הכתובת שלו. כאילו משהו בי התריס נגד רעיונו המופרך. לשמחתי אבי לא התריס או העיר עוד על מעשיי באותו הפינוי. עד היום הוא לא הזכיר זאת, לפחות לא בפניי. בתנועה עדינה הנחתי את ראשי על כתפו, והנחתי לשערי לגלוש על ידו האוחזת בנייר העלון. הוא הפך דף, וכעבור כמה שניות העבירו את העלון מול פניי.
“מה?” שאלתי.
הוא הצביע על מרכז העמוד. “תראי”.
“מתחת לכותרת גדולה ‘נפרצו גדרות צאנך’ קישטה תמונה את מרכז העמוד ובה, בקדמת הריסות בתיהם של מתיישבי ‘גדרות צאן’, הופיע בור מבטון וממנו יוצאים קלשון, מגרפה ומעדר ניצבים זה לצד זה, נוטפים שמן ומחברים אותיות ‘שמע’ ואבן למרגלתם מבריקה משמן ומחזירה את אור השמש השוקעת בים התיכון.

מתוך ספרו “מראה מקום”, הוצאת ראובן מס

נט.
קשה להבין איך הסבירו לפני אלתרמן איך הדרך ‘נפקחת לאורך’. אי אפשר שהתגלותו של מראה חדש מעבר לעיקול תתואר בצורה אחרת מאשר היפקחות. אלא שכרגיל אצל אלתרמן, לא העין היא הנפקחת אלא הדרך. אלתרמן הבין שלא רק בעינינו אנחנו רואים אלא גם במיקומנו, ולכן דרך היא היפקחות מתמדת, גילוי בלתי פוסק של יֶשְׁנוּת. זה ההבדל בין העומד והנוסע. לכן מי שעומד ורואה את הכביש נעלם מעבר לעיקול רואה ומתגעגע. לכן מי שמחפש לו מקום לתפילה בדרך, ימצא לו מקום שממנו רואים את הכביש נעלם מעבר לעיקול.

ס.
בבית הכנסת במושב הייתי הולך בחזרת הש”ץ לחלון הגדול לראות איך הכביש שמגיע משער הכניסה נעקל ונעלם לו ימינה בדרך אל החממות ובדרך להקיף את המושב. מגרש הכדורסל עוד עמד שם, אבל תחנת הדלק עברה כבר למקום אחר, ובתקופה של העליה הגדולה גם בנו עוד בתים ליד האשקוביות הישנות, אח שלי גר באחד מהם עד שעבר לבית אחר. ועדיין הכביש נעלם מעבר לעיקול והותיר עקבות של געגוע שהלמו יפה את נעימת התפילה.
עברו שנים. הזמן, בהפגנת כוח מוזרה, חשף את שיניו, רצה להוכיח שהוא חזק מהמרחב. הזמן התעקל והמושב כולו עוּקל, מותיר אחריו תמיהה גדולה ועלבון כבוש.

(וחז”ל אומרים: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות).

סא.
*
אצל אלתרמן המודרניסט יש “אהובה אחת לשיר ולמסחר”. הוא יצר את הדרך כנקודת מבט ואת העיר ברא יש מאין, כאלילה נפלאה מעולפת צעיפים וגובה. כך הוא פונה אליה:
הבהירה השוצפת – – הקשיבי,
ידים אליך אושיט –
הרימי אותי, על ברכיך הושבי,
בחלון של קומה חמישית.

אראה את גאות השקמה בעליה,
את קרב הככר – האחת מול מאות!
אראה את הרחוב הגדול, הבולע
שורת אבטובוסים כבדים כדמעות.
(נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ)

**
אצל אבידן העיר נעצרה. עיר שנבראה במילה והונפה לראווה, יכולה לשאת חורבן מילולי. אותה דרך שנפקחה אצל אלתרמן לאורך, נעצרה אצל אבידן כמבוי סתום: “הרחוב היפה-היפה ייעצר לבסוף בדרכו/ השלווה אטומה וקשה תחתך כמו חלה לאורכו”. כיווּן הרחוב קדימה נחסם, והופך מכיוון של התקדמות לכיוון של חורבן. הרחוב המודרניסטי נוצר במילה, ובמילה נחרב.

***
גם מדינת ישראל נוצרה בדיבור. בין אם זה מתחיל ב’לך לך’ או בועידת באזל. נאומים, נאומים, כתבי עת, דברי ספרות והנה נוצר מקום.
במקום שבנוי על מילים צריך לדבר בזהירות, באחריות, הדיבור נמצא בכל. אין מילה שאין לה מקום, וכל מילה מוצאת לה רחוב, חצר או שדה קרב.
ואבידן ממשיך “הקירות הכבדים מבינים משהו ונופלים בשתיקה/ על העיר הגוססת בחוץ צונח אור שמש מוחלט” (דוד אבידן, ברזים ערופי שפתיים).

סב.
ומה קורה כשמקום נהיה לא-מקום? מתחילות שמועות, מתהלכות בעיתונים ובטלוויזיה, ואז מגיע מכתב רשמי: ‘החל מתאריך פלמוני מקום פלוני יהיה לא-מקום, על כל ההשלכות המעשיות והמנהליות הקבועות בחוק’. ואז מתחילה לזחול באויר המקום חרדת האין-עוד, חרדת מותו המתקרב של המקום.
חרדת מותו של מקום מפתה את התושבים לחלל את קדושת חייו, כמו צחוק מודחק שמתלווה לשמועת מוות. חרדת מותו של מקום הופכת את קווי המתאר של החיים לחוטים דקים מאוד. ‘לא לדרוך על הדשא’, ‘לא ללכלך את הרצפה’, ‘לא לחנות באמצע הכביש’ מה נותר מכל אלה כשמקום עומד על סף תהום חייו? מה ייוותר מעמודי התאורה, מהשלטים, מאבני השפה, מתחנות ההסעה, מבתי הציבור? כל אלה היו בחייהם סימונים של קו מבט, של ריכוז ציפיה, של גבול עדין. מהם כל אלה במותו של מקום? מותו המתקרב של המקום מטיל איום של בזוּת על כל הסימונים התמימים שהתושבים מטפחים: בפנים ובחוץ, בתי תפילה ובתי שימוש, שערים וגדרות, חממות פרחים ובתי אריזה, מקומות חניה וחופי רחצה.

סג.
מה נותר כשהחיים נארזים מתוך בית שאיש לא יגור בו עוד? מה עושים בחפצים שכבר אין בהם חפץ? תחילה אורזים ומשליכים בפח, אחר כך מניחים ערימה בפינה, אחר כך זורקים על הרצפה שאיש לא ידרוך עליה ביחפותיו, רצפה שהגג עתיד להתפרק עליה לרסיסים של רעפים משוברים, מרושתי חשמל מנותק. עליה ועל הצינורות, ועל המבואות ועל המפתנים שעומדים על סף אובדן חייהם.

סד.
חורבנו של מקום עולה תמיד על הדעת כזכר מלחמה. מכת פתאום חותפת את ישותו של מקום. מקום שאיננו עוד מקום מותיר אחריו פליטים המומים שאינם יכולים עוד לדמיין את זכרו. המקום נותר לא-מקום שהזקנים עוד יוכלו להלך בו ולספר כהוזים על שפעם היה כאן מרכז הכפר, ונדים להם בראש.
כשמלחמה מראה פני שלום, החורבן מתחזה כפקיד חביב. ‘בהתאם לחוק עלי להודיע: בשבעה עשר בתמוז יחל המצור, בתשעה באב ייחרב הבית’. חורבנו של מקום במלחמה הוא אמיץ-כח, נורא, הוא מטיל אימה ומעיד על אלימותו. חורבנו של מקום בשלום, הוא חורבן צפוי, קבוע מראש, כמעט משעמם. הוא איננו מותיר לזיכרון רגע להאחז בו, הוא איננו כעס המושלך על עצים ואבנים, הוא בוז שותק ולעגני לקדושת חייו של מקום.

סה.
בשורת חורבן הופכת מקום לבן תמותה, הופכת את קול ענות חייו לנגינה עדינה.
“הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר […] אין מזיזין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח, עד שעה שימות. אין מעצמין את עיניו, הנוגע בו ומזיזו הרי הוא שופך דמים” (מסכת שמחות).
כך אפשר להבין את מי שמתעקש על כל תג ופרט בכבודו של מקום שצועד אל אינוּתו. האם יש מקום שלא ימות?

סו.
נשימתו של המקום נעצרה כשסגרו את הכביש. הדרך היתה נשימת המקום. אנשים באים, אנשים הולכים. לחם ודואר מגיעים. משאיות יוצאות עם עגבניות, חסה ופרחים. המחסום היה יד מונחת על צוואר. ראיתם פעם מקום נשנק? אחרי שהחריבו את הבתים והמקום נפח את נשמתו, היו נשימותיו האחרונות תלויות על קצוות הדרכים. יראת רוח הרפאים של המקום הביאה אותם להוריד את השלטים שעליהם אפשר היה לראות נשימה של מקום שהיה ואיננו.
השלט לשדרות נשאר והשלט ההוא איננו. השלט לסעד ולבארי נשאר, והשלט ההוא איננו. השלט למגן ולעין הבשור נשאר, והשלט ההוא איננו. השלט לכיסופים נשאר והשלט ההוא איננו. סִפדו ככה לו: ‘היה מקום וראו איננו עוד’.

בינואר 2020 שלושה עשר אנשים רעולי פנים עקפו את מערך האבטחה בהר הבית וחדרו לכיפת הסלע. במצלמות האבטחה נראו מתפללים יוצאים בריצה מהמבנה בזמן שכוחות הביטחון כיתרו את המקום. שבע דקות נמתחה דממת חרדה על ההר, ואז השוטרים פרצו פנימה. הם מצאו את רעולי הפנים עומדים במעגל במרכז המסגד, גבם מופנה לאבן השתייה. בספירה שנעשתה בזמן המעצר היו רק שנים עשר אנשים. מצלמות האבטחה הראו ששלושה עשר נכנסו למבנה ואיש לא יצא בשבע הדקות שבהן שהו לבדם. העצורים לא הסגירו את פשר היעלמותו של האדם השלושה עשר. תמונתו של אחד השוטרים מרכין ראשו אל החור שבאבן השתייה ומביט בתדהמה בחשֵׁכה, הפכה לסמל התעלומה במהדורות החדשות.
יומיים לאחר המקרה ירושלים בערה בשנאה, אלימות משני המתרסים ואלימות פנים ישראלית, חרכו את האוויר. רוחות חורף נשבו בעוז כמהלומות אגרוף, עננים אגרו גשמיהם קמוצי פנים ונעו באיום מעל שמי העיר. ישבתי בבית הקפה האהוב על אליס והבטתי בה בזמן שהטביעה קצפת בקפה. “את יודעת מה הבעיה שלך,” היא אמרה ולקחה לגימה מהתערובת המתוקה-מרירה, “את לא מוכנה להיכנס פנימה. את צועדת על הסף, הלוך ושוב, אולי מרכינה ראש, אולי מציצה, אבל רגליים תקועות באדמה. את יודעת מה זה חמש עשרה שנה טיפול? זה מלא כסף!” אליס נעצרה, רוקנה שקית סוכר לתוך הכוס ובחשה בתנועות חדות. “מה זה? מה זה כל הזמן הזה בקליניקה? אני אגיד לך מה. זה בית. זה מה שזה. בית. בכסף שהשקעת אצלו כל השנים יכולת לקנות. תחשבי על זה! שבוע הבא איפה תגורי? אבל בינתיים הד”ר שלך היה יכול לקנות, רק מהטיפול שלך. זה הזוי, לא? ואני אגיד לך מה, הוא בטח גם עשה את זה. הוא בטח קנה, בטח יש לו בית יפיפה, בבָּקְעַה, עם חלונות מעוגלים וחצר קטנה נסתרת ואיזו גפן מטפסת. מושלם. את יודעת מה, הוא צריך לשים שלט בכניסה, איפה שהוא ואשתו בטח מורידים נעליים בקטע תרבותי, שישים שלט מוזהב שיהיה כתוב שהבית נקנה בתרומת המטופלת הוותיקה ביותר שלו… לפחות יקרא לפינת הישיבה בחצר על השם שלך!”. דרך הקיר העשוי זכוכית שמאחורי אליס ראיתי את מרצפות רחוב בצלאל האפורות. עקבתי בעיניי אחר עורב שקיפץ לאיטו, מותח ראשו לצדדים, נועץ מבטיו השחורים בנקודות מבריקות. זוג מכורבל מעילים התקרב לעברו והוא פרש כנפיו ונעלם.
ד”ר בוכריס אמר: “אולי הגיע הזמן לשקול היפנוזה”. הוא הציץ במיומנות בשעון מאחוריי, כמעט מבלי שיכולתי להבחין בכך, וחייך. “בכל אופן, נשוחח על כך בפעם הבאה. את תשקלי מה את רוצה, לאן את רוצה לקחת את הטיפול הזה. דברי איתי. אני זמין כרגיל. יש לי זמן”. דלת הקליניקה של ד”ר בוכריס היא דלת פלדלת כבדה, כשאני חולפת דרכה, אני עוצרת אותה בשתי ידיים לפני שתיסגר.
הנהג בקו 19 הגביר את הרדיו. מחלון האוטובוס הבטתי בסנדלר מרחוב עזה, הוא הוריד את תריס הדוכן ושִׁפעת שרוכים נעלמה מאחורי אלומיניום זול. נוסעים עלו בתחנה, הנהג אסף את כספם ביד אחת וביד שנייה סובב את ההגה חזרה לכביש. האוטובוס שב לפקק ממנו נח לרגע במעגן התחנה ואני האזנתי יחד עם שאר הנוסעים לקרן נויבך מראיינת מומחה לאמנזיה דיסוציאטיבית. הנושא חזר לכותרות בעקבות סערה תקשורתית בארצות הברית. סופר מבוגר שכבר הוציא אוטוביוגרפיה אחת הוציא ספר חדש אותו כינה: “גִּרסה שנייה” של חייו. תיאורי ילדותו החמים התחלפו בספר זה במסכת התעללות שיטתית. אביו הואשם במעשים מחרידים שביצע בבנו בשעות הלילה. התנשפויות וברזל מלובן. מאחר שהאב היה איש ציבור ידוע ואחד התומכים הבולטים בקמפיין של ג’ורג’ בוש האב, התקשורת האמריקאית חגגה. הציניים טענו שהגרסה השנייה “נחשפה” בעקבות כישלון הגרסה הראשונה בחנויות. נציגות הארגונים הפמיניסטיים הביאו הוכחות למקרים של זיכרונות משוחזרים. אחותו של הסופר תבעה אותו על הוצאת דיבה על אביהם. קרן נויבך שאלה את המומחה לדעתו והוא אמר שכל הנושא הוא תעלומה. בראשית דרכו פרויד טען לקיומם של זיכרונות המודחקים משום עוצמת הטראומה וצפים בזיכרון בהמשך החיים, אך מאוחר יותר פרויד קבע שאלו זיכרונות כוזבים שדומיינו כתוצאה מטיפול. המומחה התייחס לטענת הסופר שהזיכרונות התעוררו בשנתו, ואמר שאיש אינו יודע מהי מטרת החלום והאם החלום משקף מציאות או דווקא את היפוכה. נוסעת בקדמת האוטובוס ביקשה מהנהג להנמיך את הרדיו וויכוח פרץ ביניהם ובלע את שארית דבריו של החוקר. קרן נויבך עברה לדווח על המתיחות סביב הר הבית, התפתחויות חדשות בפרשה. רעולי הפנים התגלו כפעילי ארגון “השיבה לבית”, לאומנים יהודיים הפועלים להקמת בית המקדש מיסודותיו המפוררים. היא הוסיפה ציטוט מזהבה גלאון שקראה להם “הוזים והזויים”, וציינה שחסימות הוצבו ברחובות ירושלים לצורך בידוקים משטרתיים. מישהו מאחוריי קילל את הערבים. הבטתי מהחלון בילדה במכנסיים אדומים וכובע צמר, עוקפת את הפקק בצעדים גדולים ונעלמת בפנייה לרחוב נרקיס.
ישבתי על הכורסא האפורה בסלון, חובקת בידי כוס זכוכית עם חליטת צמחים ופניי צמודים לחלון. רחוב עץ החיים התעורר לשגרה. נערים ערבים גררו סחורה לבאסטות והעמיסו ירקות בתפזורת. נשים מקומטות דחפו זו את זו בעגלות שוק ומיששו בידיהן הפנויות עגבניות ותפוזים. סוחרים הסתערו בצעקות שהבריחו לקוחות. קבצן התמקם ליד עמדה להנחת תפילין. עוד שבוע, קצת פחות, הדירה תסויד בכחול נצנצים, והיכן שהמיטה שלי עכשיו תוצב מיטת טיפולים. בעלת הדירה, גיסתו של מרדכי פיצוחים, החליטה להפוך את המקום למכון יופי נשי. את ההון הראשון לעסק החדש קיבלה בהלוואה ממרדכי גיסה, שהשתמש בחנות הפיצוחים גם כבנק הלוואות בריבית. את שארית הסכום כיסתה עם שכר הדירה ששילמתי לה במשך שנה. עוד שבוע, קצת פחות, ואני לא ידעתי לאן אעבור.
בלילה חלמתי את אותו חלום. שוב אני צועדת במסדרון. בקצה המסדרון אני פונה ומסדרון נוסף מתגלה בפניי, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אני צועדת חנוקה בין קירות צרים, כלואה בין מעברים ומסדרונות ארוכים ואין מוצא. רגליי כבדות, עיניי מתאמצות לראות, הכל חשֵׁכה. אני חולפת על פני חדרים חתומים ומבואות ללא דלתות, מתקדמת בפיתולים ומעגלים, לא מצליחה לחדש את הנשימה. התעוררתי עם תחושת חנק בגרון. מהחלון נכנס פס צר של אור. ניסיתי להזיז את ידיי והן היו משותקות, ניסיתי למשוך את רגליי והן היו משקולות טובעות. הרהרתי בחלום שחוזר מאז שהייתי ילדה.
ד”ר בוכריס נשען לעברי, מטוטלת מוזהבת משתלשלת מידו. “ממש כמו בסרטים…” הוא צִחקק באי נחת כשנתתי בו מבט שואל. “רק תעקבי אחרי התנועה ותקשיבי לקול שלי. אבל קודם תנשמי עמוק, את צריכה להיות רגועה”. המטוטלת נעה מצד לצד, מילאתי חזי באוויר, כָּרוז אוטובוס מחוץ לקליניקה הכריז: “קו שלוש עשרה, לתלפיות” ומצינור המפלֵט השתחרר קול ירייה. ד”ר בוכריס אמר: “תעצמי עיניים. העיניים שלך כבדות ועייפות. את בתוך חושך גדול. הנשימות עולות ויורדות. את מרגישה מתכת קרה בכפות הידיים. את מחוץ לשער, מה את רואה?”. אני רואה שיחים גבוהים, שבילים מתפצלים. אני מנערת בידי את שער הברזל הסגור ונשמעת חריקה. פני אישה עצומים גוהרים עליי מצדו השני של השער. היא מצליפה בזנבה ונוהמת לעברי שאלה: “מי בסגירתו הוא שנים עשר, בפתיחתו הוא שלושה עשר, וללא האחד הוא שש?”. אני שותקת. אני רואה את כפותיה הכבדות נמתחות וחושפות את ציפורניהם. תחושת חנק מתיישבת בגרוני. רגליה האחוריות כותשות את האדמה בשביעות רצון. מאחוריה שיחי הגן מלבבים בפרחי לבן ואדום. “שושנה” אני עונה, והשער נעלם ואני בתוך הגן.
“תבחרי שביל” אומר לי ד”ר בוכריס. יש רק כניסה אחת ואני נכנסת בה. חומת שיחים מזדקרת עד השמיים משני צדדיי. שושנים מטות ראשיהן, עוקבות אחר צעדיי. השביל מתפצל ואני פונה שמאלה. לפתע אני רואה תנועה, שומעת קול. אני רצה בעקבות הֶבְזֵק הצבע הנעלם בפנייה. בשביל עומדת ילדה קטנה, מכנסיים אדומות ועל ראשה קשת אוזני ארנב צמריריים. אנחנו מביטות זו בזו. השקט שוקל כמו אלבומי זיכרון. היא קורעת את השקט בצחוק וזורקת לעברי תמונות כמו מחפיסת קלפים. אני מתקרבת אליה והיא מזנקת אל חור באדמה, נעלמת והחור נעלם איתה.
אני רצה במבוך, אבודה. נהמה מרעידה את עלי השיחים, שושנים משילים את עלי הכותרת, חושפים את עמודי העֱלִי. נהמה נוספת, רעד עובר באדמה. בקיעים נפתחים. אני במרכז המבוך, וסביבי שממה. אני מריחה את מליחות הים, צועדת על מדרון הקרקע הבקועה. מדרגות אדמה אפורה, שומנית ולא יציבה, מובילים אל המים. סירחון ביצתי נתלה בנחיריי. במדרגה האחרונה אני רואה אישה, על שפת הבולען, גבה מופנה אליי, פניה אל התהום ואל הים. אני ממהרת לתפוס אותה. שלא תיפול. היא נותרת יציבה, פניה מוסתרות. צווארה חרוט שריטות, בגדיה קרועים בקווים אלכסוניים, חושפים את עור גבה העדין. אני נזכרת ביד הכבדה בכניסה למבוך, נמתחת וחושפת את ציפורניה. צליל חריטה מצמרר את גבי.
“זה מספיק לעכשיו” ד”ר בוכריס העביר לי חבילת ממחטות. יצאתי מהקליניקה ודלת הפלדלת נסגרה אחריי בטריקה. בזמן שחיכיתי בתחנה לקו שלוש עשרה קיבלתי מאליס הודעה: “יש דירה” וחמישה סימני שאלה. אתמול גררתי את עצמי לשבת מול המחשב, אבל את העכבר לא הצלחתי לגרור ולהקיש על כפתור החיפוש. עוד הודעה נכנסה מאליס, דחפתי את המכשיר לתוך התיק. המתנתי חצי שעה לקו שלוש עשרה ומיד כשהוא פנה לרחוב הפלמ”ח נתקענו בפקקים. קיוויתי שהנהג ישים חדשות, אבל הוא שם מוזיקה מזרחית.
עננים אפורים, מלאים להתפקע בגשם שממאן להשתחרר, החשיכו את המדרחוב באמצע היום. אחזתי בשקיות עמוסות קניות, על הידיות סימני מתיחה על סף קריעה. מיהרתי לרדת את רחוב בן יהודה מתחמקת מנגינת הקבצנים ומשמיכותיהם המשובצות. בכיכר ציון נעצרתי והתיישבתי על המדרגות הארוכות תחת בנק הפועלים. בקצה המדרגה היה שכוב הומלס מכוסה בשמיכה. הוצאתי מאחת השקיות לחמנייה ועגבנייה, פי לועס את התערובת ועיניי מציצות בהומלס. הוא שכב מכונס בעצמו, עיניו פקוחות לעבר השמיים והתעלם מהעוברים והשבים שדילגו בינו וביני לעלות במדרגות. “רוצה לחמנייה?” קראתי לעברו והוא התרומם מתוך השמיכה. פניו היו נעימים, תווים רכים וזקן ארוך, עיניו הופנו לעברי, אבל לא פגשו בעיניי, הבנתי שהוא לא רואה את ידי המושטת אליו. התיישבתי לידו וגם הוא התיישב, הוציא שקית מתוך השמיכה ובתוכה חומוס למריחה. ניגבנו לחמניות טריות בחומוס, משקיפים על כיכר ציון ועל השוטרים המפטרלים על סוסים, אני רואה והוא בוהה, ידיו ממשמשות בשקית הירקות ושולפות עגבנייה. “איך זה להיות בלי בית?” שאלתי. “יש לי בית” הוא ענה. “אהה” שתקתי. “אז למה אתה ישן ברחוב?” שאלתי. “כי הבית שלי נחרב” הוא ענה. שתקתי. “גם הבית שלי” אמרתי. הוא שתק. “לא ממש נחרב” אמרתי, “לא במובן המקראי של המילה. יותר חרב כמו מחורבן. יש לי משפחה מחורבנת ממש”. החומוס עמד להיגמר וההומלס עם הבית החרב מיהר לנגב את מה שנשאר. “יונים מחרבנות על הקיר בבית שלי” אמר, “והזויים חופרים מתחת. הופכים את הכל”. אספתי את השקיות הפזורות, ואת קופסת החומוס הריקה זרקתי לפח. “תודה” אמרתי וירדתי במדרגות, כשהגעתי למדרגה האחרונה שמעתי אותו אומר: “תעשי מה שאני עושה – תחרבני עליהם בחזרה”.
אליס באה לעזור לי לארוז. “נו אז יש חדש עם הד”ר בורכס הזה?” שאלה וחתכה בפיה סרט הדבקה. “בוכריס” תיקנתי אותה ומסרתי לה כלי מטבח שתשים בקרטון. “עברנו להיפנוזה” אמרתי. אליס הפכה ארגז והצמידה בדבק את כנפיו. הרמתי אגרטל, “את זה אני לא רוצה, את רוצה?” שאלתי. היא לקחה אותו מיָדי, מרוצה. “וואלה היפנוזה…” אליס המהמה, “אז את כבר יודעת מה הטראומה של הפוסט טראומה שלך?”. “לא, אני רק יודעת שאני בפוסט, אבל הטראומה לא”. אליס אמרה: “נראה לי את האדם היחיד בעולם שהפסיכולוג שלו נתן לו כזאת אבחנה בלי טראומה ביד לנופף בה”. “אני לא בטוחה…” השקעתי בה מבט מעבר לערימת הכלים הנערמים, “יש מצב שזה מקרה של זיכרונות מודחקים”. “מה, כמו הסופר המטורף הזה?” היא צחקה. “למה את חושבת שהוא מטורף?” שאלתי והיא ענתה: “אולי לא מטורף, אולי רק זקן, או שהעבודה שלו השתלטה לו על התודעה. מסכן, הוא כתב הרבה סיפורים, בטח הדמיונות שלו והזיכרונות מתערבבים, הוא הופך להיות בָּאדִי לַאב ספרותי”. היא צחקה שוב. “טוב אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל נגיד שגם לי יש זיכרונות חוזרים כאלה, או שיהיו לי אחרי ההיפנוזה, מה, את לא תאמיני לי?” קולי צרם. אליס שאלה: “למה? את חושבת שקרה לך משהו דומה לשלו?” היא עקפה את ערימת הכלים והארגזים והניחה יד על גבי. “לא. לא שאני יודעת. לא חייב להיות משהו כזה. לא חייב להיות בבית. או עם ההורים. אבל אולי משהו, מתחת לכל הדברים, בלא מודע, אולי מסתתר משהו נורא. אני לא יודעת, אבל גם זה די חרא”. אליס ליטפה את ראשי.
אני צועדת בשביל, הקירות העשויים שיחים הולכים ומחשיכים ומקבלים מרקם בטון. נורה מיטלטלת מעל ראשי, מפיצה אור חלש, אני פונה שמאלה למסדרון נוסף. האור הולך ומתעמעם ואני צועדת בחשֵׁכה. צעדים מהירים נשמעים מאחוריי, אני מסתובבת ולא רואה דבר. “אולי תרצי את זה” אני שומעת את קולו של ד”ר בוכריס ומרגישה ביָדי חפץ קר. אני לוחצת על הכפתור בקצהו ואלומת חושך יוצאת מנורת הפנס. אני מאירה עם אלומת החושך על ד”ר בוכריס ורואה שהוא אוחז בשעון הקליניקה הגדול בידו. על ראשו אני מזהה את הקשת שאהבתי בילדותי, עם אוזני ארנב צמריריים. ד”ר בוכריס מתנצל ואומר שנגמר הזמן, הוא עוקף אותי, רץ במסדרון ונעלם. אני רצה אחריו, ממסדרון למסדרון עד שאני מגיעה לחלל רחב. במרכז, סלע ענק. אני מספיקה לראות את ד”ר בוכריס מדלג בזריזות מעל הסלע ונבלע בתוכו. אני מתקרבת ורואה חור קטן. “תפסיקי להשתפן” אני שומעת את קולה של אליס בוקע ממעמקי החור. אליס רחבה ממני, אני חושבת, איך היא נכנסה? אני שולחת רגל אחת פנימה ומחליקה לתוך מנהרה. דופנות שרוול האדמה לחות ופועמות, הדפנות מתרחבות ומתכווצות, לוחצות אותי הלאה למעמקי האדמה. אני נוחתת בשלולית בתוך אפלוליות טחובה. הפנס מחליק מיָדי ושולח קרן חושך לרחבת המערה. ד”ר בוכריס איננו, גם אליס לא שם, אני נעמדת, מנערת את חצאיתי האדומה וממטירה בוץ. מחליקה ידיי על קירות המערה, מגששת אחר דבר מה. אני רוצה לבעוט באכזבה, אבל אין במה. אני רוצה לבכות, אבל מפחדת מההד בחלל הריק.
בבוקר בו הייתי צריכה להתפנות מהדירה אליס עזרה לי להעמיס את הארגזים לסובארו הכחולה שלה. הבגאז’ לא הצליח להיסגר, אבל היא אמרה שאין מה לדאוג, הדברים שלי בטוחים אצלה עד שאדע מה היעד הבא. היא הסיעה אותי לכתובת שנתתי לה וכשעמדתי לצאת מהרכב, אמרה: “את תהיי בסדר? בטוחה שאת לא צריכה שאבוא איתך?”. חייכתי אליה ואמרתי: “אני אתקשר אלייך אחר כך. תהיי זמינה”.
דחפתי שער לחצר, הדלת נתקעה באמצע, בדיוק כמו שזכרתי, ואני השתחלתי פנימה. ליבי דפק למראה החצר. ערימות חפצים היו זרוקות בערבוביה פראית. מזרנים על גבי מזנונים וספות, שברי כיסאות, שולחן הפוך על ראשו, כלי מטבח פזורים מעלים חלודה. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה באדמה. עקפתי את ערימת השברים ברגליים חלשות ודרכתי במקום בו הייתה ערוגת הירקות שטיפחתי כשהייתי נערה. מצאתי שם לוח שעם שהיה תלוי בחדר שלי מעל המיטה. תמונות עוד היו מחוברות אליו בנעצים חלודים. תלשתי תמונה אחת ודחפתי לכיס המעיל. התבוננתי בהרס הרהיטים, באלימות שנרמזה דרך הכאוס חסר המעצורים. כמה שנאה נדרשת לאדם כדי לפרק זיכרונות של חיים שלמים בצורה כזאת, שאלתי את עצמי והרגשתי תשובה הולמת בליבי, מתחרטת שאליס לא איתי. פתחתי את דלת הבית, המנעול הוסר ממקומו. מסדרון מאובק קידם את פניי ופניתי בו שמאלה למסדרון נוסף מרוסס גרפיטי על הקיר. קולות דיבור נשמעו בסלון. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, מקרן הטלוויזיה עבד. היא ישבה מולו, פניה מופנים למסך וגבה אליי. “אמא,” קראתי לה, היא לא הסתובבה. “אמא,” צעדתי לתוך הסלון. נפלתי על ידיי, שבבי עץ שהתרוממו מהריצפה, שרטו את רגליי. ריצפת העץ היתה בקועה כמו ממהלומות גרזן. הרהיטים בסלון היו מפורקים. מלפניי נפער פתח רחב בריצפה, גיששתי בידיי לעבר הפתח, מבטי מורכן מטה בתדהמה. יכולתי לראות את הקומה שמתחת, גם היא שבורה, כאילו פגז פגע בבית ופער חור עצום כל הדרך עד מעמקי האדמה.
אמא ישבה מצידו השני של הסלון והביטה במהדורת החדשות. קול הכתב הדהד בבית: “כן, אם כך אנחנו כעת יכולים להניח שההסתערות הייתה פעולת הסחה. כפי שנשמע מפיו של אחד החשודים, המטרה היתה להגיע ליסודות הר הבית ולהביא הוכחות לקיום בית המקדש”. הכתב עצר מדיבורו והקלטה של החשוד נשמעה: “תחת כיפת הסלע ישנם יסודות המצדיקים את קיומנו. אבן השתייה היא תשתית העולם. צריך לגלול את האבן ולחשוף את האמת. הערבים טוענים שיש שם תהום. אין שם תהום! יש שם הוכחות! יש סיבה לקיימנו!”. הכתב חזר וסקר את הפרשה מראשיתה, החשוד השלוש עשרה לא נמצא והחוקרים לא יכלו לקבל את הטענה ההזויה שהוא נכנס לחור שבאבן השתייה. המשטרה אסרה להיכנס לכיפת הסלע מחשש שהחשוד מתחבא ומתכנן פיגוע במקום. הם התייחסו להר הבית כמו פצע מגורה שבכל מגע יכול לשוב ולדמם. עטפו את ההר בכל אמצעי הביטחון מבלי לחשוד במה שמתרחש בתוכו. ובינתיים מתחת לאבן השתייה, החשוד השלוש עשרה התקדם בזחילה בתוך מנהרה לעבר תהום.
לחצתי על כפתור הכיבוי של הטלוויזיה. המסך נותר חשוך ודומם כמִקודם. הסלון היה ריק. ישבתי על הריצפה והוצאתי מכיס המעיל את התמונה של אמא שהורדתי מלוח השעם. התבוננתי בה, גבה מופנה לצלם, פניה פונות אל הים, היא על סף בולען. שריטות מהזמן שחלף חתכו את התמונה בלובן דק. הרגשתי את הפחד שלה, בעמידה המהוססת על הסף. דמיינתי את העיניים שלה תלויות בתימהון בתהום. הרפיתי ממנה. היא התגלגלה אל הפתח בריצפה ונבלעה באדמה.

שלוש לירות ועוד חצי, אומר לו בעל הבית, אם אפשר לכנות קיטון בגג הבניין בשם בית. ואיך שאמר את החצי, כבר הרגיש רחמים בחסרון-כיס. שלושה שבועות היטלטלו בדרך, מצנעא לחזיז. מחזיז לדַ’מאַר. מדַ’מאַר ליַרִים. מיַרִים לאַלסַדֵּה. מאַלסַדֵּה לגַבַל חַדֵּה. קַעטבַה. אַלצַ’אלע, ועד למחנה הגדול בעדן. המלווים רכובים על גבי החמורים, אבל לא הוא ולא רומייה אשתו, שאסור לו ליהודי להיות גבוה יותר מהמוסלמי. וגם אם אין רואה, חוץ מריבונו של עולם שרואה גם ללב, וגם אם הם בחשכת ההרים בלילות, בכל זאת רחמים ורומייה צועדים ברגל שלא להרגיז את המלווים. רק את עמרם ויוסף הקטנים המתרגשים הניחו על שני חמורים, ולא על גב הבהמות אלא בארגזים. מצד האחד של יא חמר הניף רחמים את עמרם שלא מפסיק לצחוק, אל תוך הארגז, ומצדו השני הטעין ארגז נוסף ולתוכו בזהירות כמה מהספרים מחמלי נפשו שהביא מבית הכנסת. את יוסף הצעיר והצנום יותר, העמיס גם בארגז התלוי מצדו האחד של חמור, ומן העבר השני הניח את מנורת המאור, חֵלק מורה הנבוכים, בעלי הנפש לראב”ד ושישה סדרי משנה לרבנו בן מימון, שהם כבדים וגדולים ורְבות השנים שהצטברו בין עלעליהם מוסיפים למשקלם ושומרים שיוסף לא יחליק למטה בטלטולי השבילים. אבל יוסף חושש מהנהר והוא מחזיק חזק את הארגז משני משקופיו ולא סומך על בן מימון או רבי אבוהב הכבדים שבארגז המשווה.
מאז שהגיעו לתל אביב העיר המהוללה כאילו שכח רחמים את תלאות הדרך, אבל בעומק נפשו חרוטות האבנים שננעצו בנעליו והחום שהכביד על גווה של רומייה. תל אביב החדשה והצעירה האירה את פניה הרחוצות למשפחה העייפה שדיבורה תימנית מקראית משובצת, ומהון להון מצא רחמים עבודה כצורף בבית מלאכה אחד בבוגרשוב. אם רוב הצורפים עושים עבודתם כסף, הוא מומחה בזהב וצורת הפיליגרן שלו יחידה במינה. מרגע שסגר על הפרנסה מיהר רחמים למצוא את החדר בו יגורו, אבל יותר משלוש וחצי לירות לא יכול היה לתת, כי צריך שיהיה אוכל על השולחן, רווחה לרומייה ובגדים מִשל הישראלים לעמרם. את האוכל עמרם לא אוהב, רק הלחם והגבינה הוא אוכל אבל הזיתים השחורים נדמים בעיניו כ’בַּעַר’. העולם השתבש? – הוא שואל – ששם בתימן גללי עיזים הופכים בארץ ישראל למאכל? ישנו פה הפוך האנשים? עיניו נפקחות גדולות מאד ופיו מסרב לטעום, גם לא את הירוקים. אבל רחמים אביו מלטף את פניו וממלמל טובה לריבונו של עולם, שאחרי אשר לנו אצל קרובי משפחה, מצאו את החדר הקטן על הגג בפינת בן יהודה ובוגרשוב. גם קרוב לבית המלאכה, גם אל הים אליו עמרם ורומייה ממהרים בכל בוקר כדי לברך ולצחוק על החמה שמתמהמהת לקום, וגם על מחיר החדר שהתאים להם. בעזרת השם, כשכבר לא יהיו עולים וירווח להם, יתרחבו ויגדלו גם לבית שמידותיו מידותיהם. באותו הקיטון הקטן על הגג פרש מיטה לרומייה לצד הקיר, מזרון לעמרם על הרצפה הנקייה, ומיטת שדה לו עצמו שנפתחת רק בלילות. וכשהיא פתוחה אין הדלת יכולה להיסגר וכל כוכבי הלילה מארחים לחברה לראשו שבולט החוצה בשנתו. אין דבר, אומר רחמים שלא הצליח לסגור את הדלת בעד המיטה הפתוחה. מצוות הכנסת אורחים. אין דבר, אומרת רומייה אשתו, ייכנס האוויר ויניע את העולם שעומד. אין דבר, אומר עמרם, כך כשהדלת פתוחה, אולי יוסף הקטן יבוא. רחמים מתכווץ ורומייה מצטנפת במיטתה שהמילים של עמרם יישארו מחוץ לשמיכה ולא ייכנסו ישר אל הלב.
בדיוק בשלוש לפנות בוקר פוקח רחמים את עיניו, אין הוא זקוק למסלולי הכוכבים בשמים לדעת את השעה וגם לא לשעון הזהב שנתן לו אביו, ירושה מסב סבו. לא, הגיע הזמן ללמוד לפי תחושת הלב וההרגל. כי שם בתימן, קירות הבתים והחצרות ספוגים באהבת הלימוד, וריח התורה עומד בכל זיז וחריץ. שאם הלכת ברחובות, גם אם קשה לך לתפוס את המלים והבוץ נמשך בפסים, עדיין הלב והעיניים בכל זאת מלמלו את הפסוקים והטעמים. וגם אם שובב היית בנעוריך השובבוּת נתפסה על דברי חכמים. לא אגדה היא, באמת שכך הייתה צנעא ובאמת שלא היה צריך שעון גם לא מזהב להשכים ללמוד. עיקר תפקידו של השעון להיות תלוי על דש החליפה, ולהזכיר לרחמים את אהבת אביו ודורותיו שלפניו. אבל רחמים לא בחליפוֹת, ואין כיס להכניס בו את השעון והשרשרת שתימשך עד לכפתור, אלא עמרם ילדו-בכורו אוהב להירדם עם השעון בחיקו והתקתוק למראשותיו, וריחה של ילדותו שהייתה בתימן עד לפני שלושה חודשים, קרובה לרוחו.
הבוקר הקיץ רחמים פתאום בגעגוע לנגינת האצבעות בדפי ספר מנורת המאור ולשיחת הדפדוף. מה השתנה פה רחמים, שם הרי למדתם בו בשבת והיום רק יום שלישי. אבל רחמים לעצמו שאילו הספר במחיצתו היה פותח היום באחד הנרות ומחזק עצמו באגדה. שכן בעיר תל אביב, הקירות פתוחים ואווירת הקדושה נודפת ולא נתפסת בזיזים. אבל מזה שלושה שבועות שהם בארץ-ישראל והספרים אינם. עמד והתלבש, יצא לא צריך לומר, שדלת החדרון פתוחה כל הלילה. הלך רחמים לבית הכנסת להתפלל, לא לפני שסגר את המיטה ואת הדלת בעד רומייה ועמרם.
הליכתו קלה, חציה שמחה וחציה שלא. חמישה ארגזים הספיקו לו לסדר את הבגדים והכלים שהביאו איתם. אבל למה התעקשת לסחוב ארגזים הנוספים, התרעמה רומייה? לספרים שאבדו ואיבדו? ואיך יספר לה שבעלייתם למטוס, בסוף חודשיים רותחים במחנה חאשד בעדן, סוף סוף הגיעו השליחים ואמרו שעולים לארץ-ישראל. ואיך כמו אבותיו, בכל פעם שהגיע שליח מארץ- ישראל או ממערב חשבו כמעט-משיח ועל פיו יישק כל דבר והאמינו. אותו ספק משיח, רפי, מדד את צרורותיהם ודיבר במלים עבריות-ישראליות וברוכים הבאים ושבים הביתה, אבל ששת ארגזי הספרים נשארים. למה, לא הבין אותו רחמים. ורפי שיודע השיב לו בלחש, שהמטוס כבד ביהדות תימן ואת הספרים ישאיר כאן. איך אפשר, אבל איך אפשר, ואיך אפשר. אפשר צחק רפי, ואל תדאג, בישראל הכול ישוב כשהיה. ואיפה יחכו לי הספרים מתעקש רחמים, אותם כתבי היד כבר עברו מיד ליד במשך שש מאות שנים ורפי לוחש לאורי שלידו, עקשנים התימנים. ובקול, הם יחכו במשרדי העלייה בנמל, נביא אותם באונייה. בסדר התרצה רחמים, אני מבין. אנשים במטוס, יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים והספרים ינוחו באונייה, יש סדר בעולם.
נדדו עיניו ורגליו ולא הרגיש שעבר את בית הכנסת הקטן וכבר הגיע לשדרות בן גוריון. נמתין לאונייה אמר לרומייה אבל בליבו צורבת כבר הבגידה שנבגד ויודע שלא ישוב לראותם ואיך יגלה לה את ליבו להוסיף צער על צערה. ולא שמע שבאותו הרגע במחנה בקשו גם ממנה ומהנשים להוריד את כל התכשיטים, אחרת המטוס ייפול. שאר הנשים מיהרו להוריד את המָעְנְקֶּה והשְמַילַאת שענדו לכבוד ארץ-ישראל והערו לשק אחד, סיכה לא נשארה כדי שלא ליפול כדי שלא למות. אבל רומייה בחכמתה משכה העגילים, הצמידים ואף השרשרות שעל רגליה והחביאה בשמלתה ואת שעון הזהב של רחמים שמה בכיסו של עמרם. לא ייפול, אני יודעת, כי זו הדרך לארץ המובטחת. ורחמים, שראה את התכשיטים על גופה ושעון הזהב בידיו של עמרם, שמח בה שלא נתבקשה למסור את התכשיטים כמו האחרות. לא מזל אלא השגחה של ריבונו של עולם, נשם אל הלב וקבר בתוכו את המשפט שחשב לומר לה על הספרים שנלקחו ממנו, כשישוב לביתו לחדרם לקיטון.
נפנה לשוב לאחור אל בית הכנסת אבל השדרה הרחבה מילאה את ריאותיו, אביא לכאן את עמרם ורומייה, ובדוכן התפוזים-רימונים-בננות-שזיפים נצחיק את פינו. אותו הפה המתוק של עמרם יתמלא ברינה ולא יכול רחמים לגרש מזיכרונו את קריאתו החלשה של יוסף מים, מים, מים. תשושים הגיעו לחאשד. זאת הארץ כבר? לחש יוסף הצעיר בערגה, ועמרם אחיו הבכור צובט אותו בעדינות, מה איתך, זה המדבר של תימן עדיין. בעדינות, כי טרדות הדרך החלישו את כולם אבל יוסף יותר משהם, לא עמדה לו נפשו והלך ונחלש. ובאמת מחנה חאשד ההיפך מהארץ, פתחו של גיהנום היה. לא רק השמש הלכה והצטברה, אלא גם אלפים משכניהם צעדו שבועות ברגל כדי להגיע. והנה בפתחו של גיהנום, אין אוהלים ואין מספיק אוכל והם יושבים שעות בכל יום, צפוף צפוף צפוף וממתינים, רק הרוח החמה מחסה לראשיהם המעולפים. עמרם מצטופף תחת בגדו של רחמים ונאחז בשעון, ורומייה לוחשת ליוסף אני איתך יא עיוּני יא גלבּי ומכסה את פניו בגַרגוּש הצבעוני שלה. היא כמעט ומתעלפת, אבל בנה חשוב ממנה וכל טיפת מים שאפשר להם להשיג, היא מטפטפת לשפתיו. אך ללא הועיל ויוסף שוקע אלי בור ונדם פתאום.
תפוזים אביא גם לך יוסף, מעביר רחמים את לשונו על שפתיו בשדרת בן גוריון. אבל לאן הגעתי? פתאום לא מוצא את דרכו לבית הכנסת. כאשר אבדתי אבדתי עולות המילים בלשונו ועוד לא ידע שבאותו הרגע ממש מתעורר עמרם נזעק משנתו, אימא, אבל איפה השעון? רומייה פוקחת את העיניים מרימה את השמיכות מזיזה את הארגזים מפנה את הבגדים מביטה מתחת למיטה מרימה את המזרון ואין. כל כך היו עייפים מיומם הראשון בביתם החדש שנרדמו מיד ומידת הכנסת האורחים לא עמדה להם, שגנב אחד בא ולקח והלך.
בוא עמרם מחמל נפשי, רומייה אוספת אותו לתוכה, בוא נרד לים. עוד מעט אבא ישוב.

מלח הארץ פורעי חוק.
מפונים שודדי הקופה הציבורית.
חירוף נפש וגוף בוילה עם בריכה.
דילים קומבינות ועוני. ארץ ישראל אליטה וייסורים.
הדיסוננס הקיומי של המתנחלים גדול מאד.
המתנחל מערבב חלוציות עם נכס זול וחברה טובה. אוונגרד וביקורת מול הציונות בד בבד עם אמון עיוור בהנהגה הפנימית.
שוק חופשי וחירות אישית כתפיסת עולם תוך חברות באגודה שיתופית, ועדות קבלה ואספות חברים.
אז מה הסיפור שלו? מתנחל. מי אתה ולאן אתה הולך.

בכדי לנתח את הדיסוננס אשתמש במודל שלושת השלבים של ז’אק לאקאן. הדמיוני, הסמלי, והממשי.
השלב הראשון הינו הדמיוני, המזוהה עם האם. בשלב זה מתקיימת הרוח והחוויה, הדמויות הראשונות. אצל הרב צבי יהודה ותלמידיו, הדימוי של הארץ מחובר עם גאולה, עם תיקון עולם, עם חברה חדשה שתמשוך אחריה את שאר העם. חברה מתוקנת, קדושה, עם הישגים רוחניים חדשים.
השלב השני הינו השלב הסמלי. הוא מזוהה עם האב, עם השפה, החוק, הסדר והמנגנון. לאב שני תפקידים, האחד להגביל ולאסור והשני לדחוף ולתת דוגמה. בשלב הזה חברות תרבותיות מפתחות את הרגולציה והתכנון, את המערכת המשפטית, האתיקה והאסתטיקה, את הכלכלה והתעשייה. את הגדרות הטוב והרע. ואת הדמויות שהבן ירצה לחקות. בשלב הזה קיימת רדידות גדולה מאוד. לכאן נכנסו “אנשי המעשה” (כינוי שיצרו הדמויות האימהיות שהינו מעט מגונה). במערכים של הסדר והדחיפה קיימת ריכוזיות חונקת. תנועת ההתיישבות המרכזית ‘אמנה’ מחזיקה ואף לופתת את הגופים המוניציפליים, מרכזת את הקשר עם המדינה, מממנת ומנהלת את הגופים החוץ פרלמנטריים, שולטת בקרקעות דרך החטיבה להתיישבות ובתכנון דרך קשריה במנהל האזרחי ובגופי התכנון המקומיים. התנועה הינה הבעלים של שתי חברות הבניה הגדולות.
השלב השלישי הינו הממשי, המזוהה עם הבן. הבן אמור לפעול עם הרוח של האם והסדר של האב, תוך כדי שהאב מאפשר ושמח בהצלחתו של הבן. אך הבן מוצא עצמו מול אב חלש, המחזיק הכל בידיו. כך שאינו יכול באמת להתפתח ולפתח תעסוקה ותשתיות, מנגנונים כלכליים ומערכות משפטיות.
המציאות הזו מחייבת את הבן לעזוב את הבית ולהתפרנס במטרופולינים הגדולים ירושלים ותל אביב ולקבל על עצמו את האב, החוק והסדר אשר שם. ורק לחזור הביתה אל האם, אל הרוח. כך רק באזורים הקרובים למטרופולינים ישנה הצלחה להתיישבות בעוד האזורים האחרים לא מתפתחים (צפון השומרון, בקעת הירדן, הר חברון).
המתח בין הדימויים לסמלים, בין הרוח לסדר, בין האם לאב הינו הבעיה של המתנחל. מצד האם והדימוי הוא מלח הארץ, אך מצד האב והסדר הוא גונב סוסים ללא אתיקה.
מצד האם הוא אליטה משרתת אך מצד האב הוא חייב תקציביים ייחודיים כדי לשרוד.
מצד האם הוא מתמסר לרעיון ולמוסר אך צד האב לא מאפשר לו גם להתענג מהדרך ומן ההישגים האישיים.
מצד האם הוא בעל הבית שצריך ויכול להכיל את השכנים הערבים, כמו מדינת ישראל עם ערביי ישראל. אך מצד האב הוא חסר אונים מולם. בוואקום הזה אירופה, השמאל ובג”ץ נכנסים.

כך שוב ושוב הסיפור נסדק, והשבר והפסיכוזה מופיעים.
המתנחל צריך לבנות נתיבים לאבות טובים יותר.

נרשם ב 12.6.18 כ”ט סיוון התשע”ח, על חורבות בתי נתיב האבות אל מול הדחפורים ההורסים את בתי השכונה.

משה ירד מן ההר, הביט במחוללים סביב עגל הזהב, קרא “מי לה’ אליי” ושלח את הלוויים לטבוח בחוגגים. זו היתה מטאפורה.

משה שלח שנים עשר מרגלים לתור את כנען ולדווח מה מצאו. עשרה מהם הוציאו את דיבת הארץ. העם התייאש מן הדיווח ילל והלין ואף ביקש לרגום את שני המרגלים שהיו בדעת מיעוט. העם נענש במסע בן ארבעים שנים במדבר (עד למות הדור המיואש). זו היתה מטאפורה.

הציווי להעלים אלילים ועובדיהם, להקים משכן או בית מקדש, מטאפורה מטאפורה.

זו מטאפורה לצמיחה רוחנית, למודעות שעוברת התמרה. היא משקפת התפתחות מאמונה באלילים רבים ובדמות אל המיוצגת בחומר ונראית לעין (פסל) לדתיות המתייחסת לאל מטאפיזי אחד. המודעות מתפתחת. אף אדם פיזי אינו צריך להירצח לשם כך. זו היתה והינה מטאפורה.

יש מי שקוראים את המקרא כסיפורים ועובדות שיש לשחזר וכמצוות שונות שיש לעבוד לנצח נצחים. הם לא יזוזו מן הכתוב הנקרא בעין הפשוטה, יחזרו על המוכר להם, חדש מפני ישן הם יוציאו ויקראו להקים בית מקדש של אבן כשער לגאולה.

היום אלה הם אנשי עגל הזהב.

אלה האנשים הדבקים במה שהיה מבלי שהם רואים את הדינאמיות שבתהליך הרוחני המעוגן בתנ”ך עצמו. המטאפורה מסמלת את הדינאמיות הזו, שאינה נעצרת. מודעות הצומחת ולפתע יודעת, חשה, רואה ושומעת אחרת. המודעות והדתיות אמורות להמשיך ולהתעלות. התעלות מתרחשת אם קוראים ממעמקים. אם מתבוננים ומקשיבים מן העומק. אם מתבוננים בעיני הרוח ולא באמצעות עיני הבשר של בני עגל הזהב.

עיני הבשר של בני עגל הזהב רואות ושופטות על פי אברי הרבייה – מי כשיר להיות הורה על פי נטייתו המינית, קולה של אישה הוא כערוותה המפתה, ובהתאם למין מי זכאי לשבת או להתפלל באיזה איזור של בית תפילה. עיני הבשר האלה רואות ומקשיבות דרך זהויות (מגדר, גזע, לאום, לבוש)  – אם במקרה יופיע משיח בשר ודם שמבחינה חיצונית יהיה שונה או לא ישמיע את הדברים המצופים ממנו – עיני הבשר לא יראו אותו ואוזניהן לא ישמעו. כך, המסתכלים באמצעות עיני הבשר, אינם ערים למשיח שבתוכם פנימה.

דת אינה קפואה בסיפור. היא זורמת אל המהות המצוייה בליבתה, ליבה הפועמת אהבה. היא אמורה לחיות אהבה – משעה שהאדם הדתי קם בבוקר ובשעה שהוא הולך בדרך, 24/7, אוהב לרע כי הוא כמוהו, אל עבר הגשמת המטאפורה של אחרית הימים.

בימים האחרים הזהויות מתפוגגות. הזאב והכבש, הנמר והגדי, העגל והאריה – כולם יחדיו, ונער קטון מנהיג אותם. הפרה והדוב רועים, ילדיהם יחדיו, והאריה הפך לצמחוני. תינוק משתעשע על מאורת נחשים וסיפורי אדם, חוה והנחש סבים אחור, כלא היו. פחד ההישרדות המפריד בין הצורות השונות גווע. נחשף גן עדן בו אין פיצול והפרדה. ההזדהות עם הזהות הנפרדת נעלמת וההגדרות מי הוא מי או מה מתאדות. המפריד מאבד את המגנטיות שלו. מגנטיות המושכת את האדם הרחק מן הימים האחרים ומותירה אותו שבור בעולם של פיצול ואלימות.

ימים אחרים בהם בני אדם יודעים את הנהרה שהם ונוהרים אל ההר שבתוכם. ימים של מנהיגות תמימה שנתיבה שלום.

הלב נפתח.

העולם כולו הוא גשר צר מאוד. העולם העומד מלכת הוא מה שבני עגל הזהב שואפים לקיימו ומקדשים הקפאתו – התייחסות לאל של אגד מצוות, ברכות וגזירות, ואולי כמיהה לבניית מבנים והקרבת קורבנות, שבהם אין חפץ. אך זהו הגשר הצר שממנו האדם הדתי השלם קופץ ללא פחד. הוא מגלה ויודע שיש מצוות לעת ההיא שהן אבן נגף לעת הזו. הוא מכיר במטאפורה וקופץ למציאות קדושה הפועמת בכול ללא הפרדה וללא חלוקה. הוא קופץ, נוטף אהבה, העזה כמוות. הוא מוצא את המשיח והמקדש בתוכו ואז הם זורחים בעולם.

הקפיצה מן הגשר היא מטאפורה. זו הקפיצה אשר נפרדת מעץ הדעת, שסיים את תפקידו. היא קפיצתו של החפץ חיים אל בין שני הכרובים ודרך להט החרב המתהפכת בחזרה אל עץ החיים המצוי בו והממתין לו באורך רוח.

עיני הרוח רואות זאת, אזני הרוח שומעות.

מתי ישובו עיני הרוח לדלוק בבית “היהודי”? מתי בנותיו, בניו ורבניו ישובו לשמוע? ההזמנה נתונה.