פרוזה

נעורים

עמרי אברך

את העגל הראשון הם טרפו על דרך העפר שפעם הובילה לדמשק, ועכשיו הסתיימה במוצב הסורי הנטוש. הם הרגו אותו ביחד, שניים, אולי שלושה, קרעו את הבטן באמצע, אכלו את הכבד והכליות ועזבו. אבא שלח אותי לטנדר להביא את הרעל ופיזר את האבקה בתנועה סתמית על הבשר החשוף.

יום אחר כך מצאנו שני תנים, הם שכבו בנפרד, צפודים וקשים, כל אחד איפה שהחומר הצליח להגיע ללב שלו ולגרום לו לפעום מהר כל כך עד שכל המערכת קרסה. הסתכלתי על העשב הרמוס מסביב. מאחורי הגוף הכבד וענן הזבובים הייתה פירצה קטנה בין השיבולים, התקדמתי ונכנסנו. ראשי הגבעולים נגעו לי בבטן האמצעית, זוג עפרונים ברחו ממני, הנוצות האדומות תחת כנפיהם נגלו ונעלמו בזמן שהם דהו רחוק פנימה, לשקוע חזרה אל האוקיינוס הצהוב של הרמה.

 

קול נשימה חלש בא והלך עם רשרוש הרוח בעשב והוביל אותי אליו. הוא שכב על שלפי שיבולת שועל עם פה פתוח, כלוב הצלעות עלה וירד בקצב אחיד, מעל השיניים המבריקות הקציף רוק לבן. אבא הוריד את הרצועה מהכתף והעביר לי את הקרבין, דרכתי וכיוונתי למרכז הגוף. לפני שהספקתי לסחוט את ההדק אבא אמר לי לכוון לראש. הסטתי את הכוונות קדימה, עצרתי נשימה ולחצתי בעדינות אחורה את ההדק. קת הנשק נהדפה לי לכתף, קול נפץ הפריע את השקט ונעלם מהר במרחב השטוח של הרמה. הכדור ריסק לתן את הלסת התחתונה והשרירים של גופו התעוותו, סובבתי את הפנים. אבא לא התרגש ואמר “שוב”.

הצמדתי את הקת לשקע בכתף והוצאתי את האוויר מהריאות, העין שלי נעלה את הראש המדמם בין כוונות הברזל, מאחוריי הוסיף קול רך “אתה צריך להיות מופתע”. הכדור השני נכנס לחלק האחורי של הגולגולת, באזור החיבור עם הצוואר. אבא הנהן לאישור ואני פרקתי והחזרתי לו את הרובה.

כשעלינו לטנדר אמרתי ש”אני לא מצליח לעשות את זה”.

“אני יודע, לבן אדם קשה להפתיע את עצמו”.

“יונתן מצליח” ציינתי.

“יונתן מצליח” הוא חזר אחריי.

 

הוא הסביר לנו שירייה טובה צריכה להפתיעה את היורה, כי אם המוח יודע מתי הכדור יצא, הוא מכין את הגוף והשרירים נמתחים, לשבריר שנייה, בלי שמרגישים. צריך לסחוט את הלשונית אחורה בקצב אחיד, לא לאט ולא מהר, כדי לא להרגיש השלבים זזים במנגנון, אבל גם לא לשחרר את הכדור בדיוק מתי שהמוח מחליט ללחוץ.

 

שבועיים אחר כך בנסיעת בוקר מצאנו את העגל השני, הפעם יונתן ישב במושב האחורי. בתוך חורשת האיקליפטוסים ראיתי גוש כהה בין העצים, אבא הוריד את הטנדר מהשביל. הרכב בלע את העשב היבש כמו קומביין ונעצר בקו העצים, שלושתנו יצאנו.

העגל שכב על הצד באמצע החורשה, הבטן הייתה פתוחה כמו בפעם הראשונה, אבל הפעם הדם לא הספיק להיקרש וחלקים מהכבד והריאות פוזרו על המצע הצבעוני של עלי האיקליפטוס. המשכתי להתקרב אבל אבא פקד עליי לעצור. הסתכלתי לאחור, הוא עמד בצל של עץ נוטה ליפול, יונתן בהיר ורזה לצידו.

“שהם לא יריחו אותך”, הוא נבח בחיתוך חד של הלשון ואמר לי להסתכל על האדמה.

 

בהתחלה חשבתי שהם גררו את העגל, אבל כשהמשכתי ללכת אחורה הבנתי שהם אלו שנגררו. הסימנים הובילו אותי מחוץ לחורשה, אבא ויונתן הלכו מאחורי.

בסוף הגעתי להתחלה. “הם הסתתרו מאחורי האבנים” אמרתי, “אחד בא מהצד ותפס בצוואר, השני הסתובב מסביב ונשך בעקבים. העגל גרר את הראשון, כשהם הגיעו לעצים הזאב השני עבר קדימה והם הפילו אותו. לפחות אחת מהם נקבה”.

אבא דיבר בחצי חיוך כבוש: “גם אני ראיתי שניים, למה אתה חושב שאחת נקבה”. הראיתי לו את העקבות מאחורי ערמת סלעי הבזלת, ואת כתם השתן היבש בין הסימנים שהעקבים טבעו בעפר.

 

באותו הערב שכבנו שלושתנו מאחורי גזע איקליפטוס מת. שעה אחרי השקיעה ראיתי תנועה בשולי החורש, זאב אחד עם צוואר עבה צעד החוצה מהעשב היבש, עצר וסובב את ראשו לאחור, אחריו יצא זאב קטן יותר.

יונתן שכב עם הלחי צמודה לקת העץ של הקרבין, אבא ששכב לשמאלו הניח יד על כתפו ומיד החליק אותה בתנועה איטית חזרה לאדמה. בעצים מעלינו צייץ כוס חורבות ורחוק מהמרחב עלו יללות תנים. הזאב הראשון התקדם לאט עם האף צמוד לקרקע. מהצד שלי יכולתי לראות את העין הימנית של יונתן, האישון היה רחב וממוקד, בתוכו השתקף הניצוץ שהכוונות החזירו מהירח.

האצבע על ההדק זזה כמו מעצמה, ללא קשר לגוף או לפנים, קול נפץ החריד את החורשה והדהד חזרה מגזעי העצים. הכדור ניקב לזאב הגדול את הצוואר והוא נפל. מאחוריו הזאבה פתחה בריצה חזרה אל תוך העשב, העטינים בבטנה מטלטלים לצדדים ועפר ועלים עולים ונופלים מהנקודות אותן הפריעו כפותיה. נעמדנו, יונתן רקע ברגליים שלו שנרדמו בזמן השכיבה, אבא אחז לו בשכמה, חייך מלמעלה ואמר, “כל הכבוד, פעם הבאה נתפוס גם אותה”.

 

התקדמנו ביחד ועמדנו מעל הזאב. עיינו הצהובות הביטו קפואות אל המקום אליו רצה זוגתו. הלב הפסיק לפעום, חור קטן עיטר את מרכז הצוואר ושלולית כהה נקוותה לאיטה מעל עלי האקליפטוס. אבא התעלם מהדם, הרים את החיה על הכתפיים וכשהגענו לטנדר זרק אותה מאחור. בבית הוא שלח אותנו להתקלח ולישון והזהיר לא להרעיש כדי שאמא לא תתעורר. הוא עצמו הרים את הזאב מהארגז של הטנדר ונשא אותו בשתי ידיו אל המחסן.

 

אני ויונתן התרחצנו אחד אחרי השני ונשכבנו לישון, התנים יללו בחוץ כמו בכל לילה, אבל מתוך הרעש שלהם נשמע קריאה אחרת, חדה וצורמת.

יונתן סובב אליי את הראש מהמיטה שלו ושאל “זאת היא נכון?”

“כן” עניתי.

“היא מחפשת אותו?”

“אולי, ואולי היא סתם בוכה. אולי גם וגם, אי אפשר לדעת איך חושבים זאבים”.

“אתה חושב שהיא ראתה אותי יורה בו?”

“אני חושב שכן”.

“אני מתכוון אם היא ראתה שאני יריתי בו”.

“לא נראה לי”.

 

בבוקר אמא יצאה לסידורים בקצרין ואבא לקח אותי ואת יונתן למחסן. ריח של בשר טרי ומלח עמד באוויר, אור שמש נכנס מהדלת הפתוחה והאיר את העור שנמתח מארבעת פינותיו של הקיר הפנימי. בלי כל הבשר הזאב נראה גדול יותר, עם זוג חורים חלולים במקום בו היו עיניים.

 

באותו שבוע אבא קיבל טלפון ואחרי שלושה ימים התקשר בעצמו. אנחנו היינו בבית ספר, אמא ענתה. הוא סיפר לה שהוא על שפת הליטני ושהנהר יפה יותר ממה שחשב שיהיה, ואיך הוא ישב יחף על שורש דולב ענק, ומים שהיו פעם שלג ניסו לסחוף את הרגליים שלו יחד איתם. הוא אמר לה שהוא חושב עליה ועלינו כל יום כל שעה, ושמחר לפני שתעלה השמש הם יחצו את הנהר ויכנסו אל תוך לבנון, אפילו שאמרו להם בהתחלה שבנהר הם יעצרו.

בחורף של אותה השנה הוא היה אמור להפוך לבן ארבעים, אבל דרך השפופרת קולו נשמע לה כמו של נער. הוא אמר שהוא מפחד ומתרגש באותו הזמן, שהוא משמן ובודק את הנשק כל יום פעמיים, שהארץ הזרה הזאת מושכת אותו אל תוכה.

הוא סיפר שבלילה שעבר הוא חלם איך הם עולים בצוקים של הגדה השנייה, לכבוש את המצודה שבנה מלך צידון. ואיך אחרי הקרב הוא הביט מצריחי הגיר החשופים, יחד עם הצלבנים וצלאח א-דין, רחוק אל הירוק של הארץ הגבוהה בצפון. בסוף השיחה הוא הציע שאחרי המלחמה נעבור יחד עם העדר אל ההרים האלו, ושם החורף יהיה רטוב והקיץ קצר, והפרות ילחכו עשב צעיר בין הארזים.

 

חמישה ימים אחרי השיחה היא לקחה את הטנדר שלנו ונסעה למוצב הקדמי של האוגדה, לנסות להבין למה אף אחד לא יכול להגיד לה איפה הוא נמצא. אני ויונתן נשארנו לשמור על המשק, בצוהריים של היום הבא מצאנו ביחד את העגל השלישי, לא רחוק מהבית, קרוב לגדר של השטח. לפי העקבות הוא גרר אותה כמעט מאה מטר, אולי יותר, משך לכיוון החצר האחורית. התכופפתי והנחתי כף יד על המצח של העגל המת, הוא היה חם והפרווה רטובה מזיעה, העיניים התמימות הביטו בי, פקוחות לרווחה.

“לפני כמה זמן?” יונתן שאל.

“שעה שעתיים, לא יותר” עניתי.

 

עשרה מטרים מאחורי הגוויה החדשה הייתה ערמת סלעים שהפרות לא הצליחו לטפס עליה, והעשב צמח בה גבוהה. יונתן לא הסכים לצאת איתי למארב באותו ערב, אפילו שאמרתי לו שהוא חייב, ומתי שהשמש שקעה לקחתי את הקרבין מעל הארון במטבח ואת העור של הזאב מהמחסן. לפני שאבא עזב הוא אמר שאנחנו צריכים להשתמש בעור כדי להסתיר את הריח שלנו.  

 

הלילה ירד ורוח רשרש בעשב, אני שכבתי על הבטן מכוסה בעור של הזאב. צרצר חלף על קנה הרובה ומיד אחריו עכביש זאבן, השיבולים נעו הלוך ושוב, מסתירים ומגלים את הפרצה בגדר. אחרי חצי שעה ראיתי תנועה, האצבע שלי התהדקה על ההדק. יונתן עמד ליד הגדר, רזה וחיוור, פניו הביטו לצדדים וסרקו את השטח. משב קל פרע את שערותיו הבהירות, הכמעט לבנות, ועיני התכלת שלו נפערו לרווחה, בחשש של חיה אבודה.

 

הנחתי את הקנה של הקרבין על האדמה והרמתי את היד, הוא זיהה אותי והתקדם. כשהגיע, מתחתי למעלה את העור כדי שיוכל להיכנס איתי תחתיו. לחשתי לו שייקח את הרובה. ידיו הדקות ייצבו את הקנה וכיוונו לאותו המקום אליו כיוונתי אני. לא רחוק מאיתנו הגוויה של העגל השלישי שלחה אל האוויר היבש של הלילה, ריח מתכתי של דם ובשר טרי.

 

שעה עברה ואחריה עוד אחת, התנים המשיכו לילל והירח התקדם מערבה מעל הרמה, יונתן נשאר דרוך כמו פסל, רזה ולבן וחיוור. הרגליים שלי עקצצו, כל מצמוץ נעשה ארוך יותר מקודמו, ואז קול נפץ פילח דרך יללות התנים והקים אותי לחיים.

בהתחלה לא הייתי בטוח מה אני רואה, אחר כך רצתי.

הוא חטף את הכדור בגרון, הרגליים השתוללו והרימו עננים של עפר, כפות הידיים ניסו בחוסר הצלחה לעצור את הדם שפרץ מהצוואר כמו מתוך צינור השקיה מנוקב. מקרוב יכולתי לראות את הפלומה הלא מגולחת מעל השפה העליונה, הוא היה ילד, לא יותר מבוגר מיונתן. מימיני יונתן קם מתוך המחבוא והתקרב בצעדים מהוססים, עדיין מחזיק בקרבין. הוא נעמד קרוב אליי, שנינו הסתכלנו על הנער מפרפר. אני בחיים לא אשכח את המבט המבוהל בעיניים של הילד, כשהדם זרם שחור ומבריק מהגרון, ואת הבלבול שהרגשתי כשניסה לדבר איתנו, ובועות פעפעו דרך החתך בקנה הנשימה.

 

יונתן נשבע לי שהוא לא ראה ואני אמרתי לו שאני יודע.

הנער הפסיק לזוז ושכב מתחת לגדר בתוך כתם כהה, העיניים שלו קפאו מול השמיים והכוכבים. יללות התנים וחריקות הצרצרים המשיכו כמו קודם, אני התקדמתי ותפסתי את הגופה מהכתפיים, יונתן הצטרף אלי. גררנו את הגוף הרזה על העשב והנחנו אותו ליד העגל. אמרתי ליונתן שיישאר שם בזמן שאני הולך להביא טוריות והתחלתי לרוץ לכיוון הבית. אחרי כמה צעדים הסתובבתי להסתכל לאחור, יונתן קרע ברך ליד הנער והביט לו בפנים. שיניתי כיוון וחזרתי חזרה, אחי הזדקף כשהגעתי ושאל דרך היללות והצרצרים “מה עושים?”

“חוזרים הביתה” עניתי.

“ומה איתו” הוא הצביע למטה.

עניתי לו ש”הוא” לא הולך לשום מקום.

 

נכנסנו למטבח דרך הדלת האחורית. באור הצהוב של נורת החשמל יכולתי לראות את יונתן יותר טוב, האישונים שלו התרחבו עד שמהתכלת בעיניים לא נותר אלא פס דק. לקחתי את הרובה מהידיים שלו והנחתי אותו חזרה מעל ארונות המטבח. אחר כך הושבתי אותו על כיסא, שמתי את כף היד שלי על הכתף שלו והסברתי בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. שמה שהוא עשה היה נכון, שהילד הזר הוא מחבל ובא לגנוב את מה ששלנו, אולי אפילו להרוג אותנו.

יונתן מצמץ קצת בזמן שהמידע החדש נספג, “בסדר, אבל אתה לא תספר לאף אחד”, הוא אמר.

“וגם אתה לא”, עניתי.

ראיתי אותו נושם לרווחה ואת המבט שלו נרגע. אחר כך עליתי יחד איתו לחדר שלנו בקומה השנייה. חיכיתי שיוריד את הבגדים וייכנס למיטה, המכנסיים והחולצה היו מוכתמים בדם מהסחיבה ואני לקחתי אותם ואת הנעליים איתי. הוא שאל מהמיטה למה אני לוקח את הנעליים, עניתי חזרה שזה בגלל שאני לא רוצה שילך אחרי. למטה דחפתי את הבגדים למכונה, יחד עם יתר הבגדים ששכבו בסל הכביסה ויצאתי למחסן להביא טוריה. בחוץ הצרצרים המשיכו לחרוק, אבל התנים עברו הלאה לשדות אחרים ויללותיהם נספגו ברקע של הלילה.

 מרחוק יכולתי לראות את העגל שוכב על הצד, הבטן שלו הפכה גדולה וברורה יותר עם כל צעד שלי לכיוונו. הנער נשאר איפה שהנחנו אותו, רזה ורופס בין השיבולים, פניו פנו לפגר של העגל. העיניים השחורות, הגדולות והיפות, הביטו בעניין בלתי מופרע באיברים המפותלים שנשפכו מהכרס של החיה.

 לקח לי בערך ארבע שעות לחפור את הבור ולכסות. כשחזרתי תליתי את הבגדים הרטובים של יונתן, עם יתר הבגדים שיצאו מהמכונה על החבלים בחצר, והתיישבתי בחוץ על מדרגות העץ של המרפסת.

 

במזרח השמש התחילה לעלות, מרחוק יכולתי לראות את הטנדר שלנו מתקרב, קופץ מעלה ומטה על הדרך המשובשת שפעם הובילה לדמשק, מושך אחריו ענן אבק בזלת מואר בקרני הזריחה. ואני חשבתי לעצמי שהרכב נראה כמו חיה, הכלאה בין צבי לטווס ענק, שגורר אחריו זנב אדיר של שש וארגמן.

הטנדר התקרב לחצר בפנסים דולקים ועצר מול הבית. אמא ירדה ממושב הנהג לבושה באותם ג’ינס והגופייה שאיתם עזבה, שיערה הצהוב אפור נפרע ברוח והתכלת בעיניה התכהה מחוסר שינה.

היא התקרבה אליי בפנים שואלות, מוכנות לכעוס, “מה אתה עושה ער בשעה כזו? ומה זה כל הדם הזה על הבגדים שלך, הייתה המלטה? לא? היא תפסה עוד אחד?” היא שאלה.

“כן” עניתי ביובש.

נשיפה של ייאוש נפלטה לה מבין השיניים. עיניה עברו ממני לבגדים על החבל, חיוך נעים צץ לה בקמטים של שולי השפתיים, “כל הכבוד מותק” היא אמרה, חיבקה את הראש שלי ונישקה.

לצפייה ביצירה

שבויים, פליטים

חני כהן זדה
לצפייה ביצירה
שירה

גלות בתוך ריבונות

בינה סבג פינקלשטיין

לתיאוריה וביקורת

זרע לבטלה

 

 

כִּי שְׁתַּיִם דִּבְּרוֹת פָּקְדָה לָנוּ גָּלוּת

בַּמַּחְבּוֹא בַּשָּׂדֶה בַּגֵּטוֹ

בִּמְעוֹנוֹת שֶׁל דַּלּוּת בְּלֵילוֹת בְּהִילוּת

נִתְּכָה עַל רָאשֵׁינוּ אֱמֶת אוֹ: צְלִילוּת

אֲיֻמָּה

אֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם

וְהַגּוֹי עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ מְעַטִּים

 

 

שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְתֹהוּ וָבֹהוּ

כָּךְ הָיְתָה גָּלוּת:

שְׁמֵי תְּכֵלֶת בְּאֵינְסוֹף מְסַנְוֵר

שְׁקֵטִים וּגְבוֹהִים אֲטוּמִים וּדְמוּמִים

וֶאֱלוֹהִים שָׁם חִוֵּר

וְאֵין כָּמוֹהוּ

וְגוֹיִים מִתְלַחֲשִׁים וְאוֹרְבִים זוֹמְמִים

לְמָמוֹן לְעִנּוּי לְנִוּוּל בְּעֵירֹם

לְעֵת חֹשֶׁךְ לִפְנֵי תְּהוֹם

לְהַשְׁלִיךְ לִבְזֹז לַחְנֹק לִכְפֹּת

לִדְפֹּק וְלִגְמֹר

וְזֶהוּ

 

 

הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לֶאֱלוֹהִים

וְאֶרֶץ נִתְּנָה בְּיַד רָשָׁע

יִחוּדָא עִלָּאָה יִחוּדָא תַּתָּאָה

וְאוֹי לַבּוּשָׁה

כִּי בָּזַע לְבוּשָׁיו

יְהוּדִי מִתְעַטֵּף בְּשָׁחֹר וְלָבָן

וְהִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ

מְאוֹד

 

 

דַּע אֶת הַגּוֹי

זָכוֹר לֹא תִּשְׁכַּח

כִּי שִׁנַּיִם לַגּוֹי וְסַכִּין לַגּוֹי

וְחִיּוּךְ לְעֵת מַטְבֵּחַ

וִירֵכַיִם עָבוֹת וְיָדַיִם כְּבֵדוֹת

לֶאֱחֹז בְּתוּלוֹת לְחַלֵּל כְּלוּלוֹת

לְחוֹלֵל אַיָּלוֹת בִּשְׁרִיקוֹת הוֹלְלוֹת

לַעֲלוֹת לְכַלּוֹת לְעוֹלֵל עֲלִילוֹת: בְּרֶשַׁע

לְכַזֵּב תְּפִלּוֹת לְעֵינַיִם כָּלוֹת

לְרַטֵּשׁ גֻּלְגּוֹלוֹת

וּלְפַצֵּחַ

 

 

וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ

לֹא שָׁכַחְנוּ הֲרוּגֵי מַלְכוּתְךָ

וְעֹל גָּלוּתְךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ

וְעִיר מֵתִים:

כִּי הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם

אֵין עוֹד עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ

מְעַטִּים

 

 

גּוֹי הוּא גּוֹי

לֹא אֶחָד מְסֻיָּם

לֹא עֲרָב לֹא סְפָרַד וְלֹא רוֹמָא

גּוֹי הוּא שֵׁם עֶצֶם

הוּא הַשֵּׁם עַד הָעֶצֶם: הוּא הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ

הוּא חֲשָׁד בִּטְמֵאִים הוּא יָבוֹא בְּיוֹמוֹ

הוּא טְרֵפָה הוּא קְלִפָּה

הוּא אֵימָה

הוּא תּוֹלֶה עַל בְּלִימָה

הוּא כְּלִיאַת נְשִׁימָה

גּוֹי הוּא גּוֹי וְיִמַּח שְׁמוֹ

 

 

נִשְׁמָט יְהוּדִי לַצְּדָדִים

בִּמְנוּסָה תַּחְבּוּלָה שְׁתַדְּלָנוּת וּפִתּוּי

בִּתְחִנָּה בַּדְלָנוּת וְשִׁחוּד וְשִׁטּוּי

וְהַגּוֹי בְּשֶׁלּוֹ מַעֲלֶה יְהוּדִים

לַשָּׁמַיִם

בְּרַח יְהוּדִי: רָאאאוּס וּשְׁנֶל

פְּרַח יְהוּדִי: קַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ

בִּצְוָחוֹת בִּכְרִיתוֹת

בְּמִיתוֹת עֲצוּמוֹת

עַפְעַפַּיִם

 

 

יְהוּדִי גָּלוּת בּוֹ טִינָה

מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ טִינָה

מַשְׂטֵמָה וְשִׂנְאָה וּקְלָלוֹת וְקִנְאָה

בַּעֲרָבִית בְּלָדִינוֹ בְּיִידִישׁ

אִם בָּכָה וְשָׂחַק וְרָקַק:

מִכָּל הַלֵּב הוּא רָקַק

וְנִגֵּב מִצְחוֹ מְיֻזָּע אָז בַּכּוֹבַע

וְאִישׁוֹנִים לִרְוָחָה הוּא פָּתַח

בְּעֵינָיו שֶׁכָּבוּ בְּלִבּוֹ הַבּוֹעֵר

וְלִכְסֵן מַבָּטוֹ דֶּרֶךְ קֶבַע

וְלִגְלוּג בִּקְצֵה שְׂפָתָיו רַק הִנִּיחַ

לָאֱנוֹשִׁי לַנָּאוֹר

לַהֲזָיוֹת: עַל זְכוּיוֹת

לַהֲכָלָה לָאַחֵר לַפִּטְפּוּט שֶׁל הַשִּׂיחַ

וְהוּא קָם וְצָלַע וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ

וְשָׁכַח וּבִטֵּל עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ

 

 

יְהוּדִים רָעִים דַּיָּם

הֵגִיחוּ מִבֵּין יְהוּדִים שֶׁל גָּלוּת

מִן חֹרִים: אֶל עֵת רִבּוֹנוּת

הִכּוּ בַּסְּלָעִים

וְשָׁבְרוּ בַּלּוּחוֹת

וּבָקְעוּ אֶת הַיָּם

וּמַבַּט עֵינֵיהֶם הַמּוּזָר הָאַכְזָר

הֵנִיס פְּלִיטִים לְאָחוֹר

כְּמוֹ רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אֶלְעָזָר

בְּתוֹךְ אֵשׁ לְבָנָה בָּעַר הַשְּׁחוֹר

כִּי שׁוֹאָה יְהוּדִית שֶׁהָיְתָה

לֹא תִּהְיֶה עוֹד לֹא יִהְיֶה עוֹד פּוֹגְרוֹם

לֹא בֶּהָלָה לֹא טֶבַח לֹא גַּרְדּוֹם

וַאֲפֵלָה חֲשֵׁכָה דָּלְקָה בָּם

וְאָיֹם מִכָּל אָיֹם

כִּי כָּלָה וְנֶחֱרָצָה גָּמְרוּ לַעֲשׂוֹת

יִשָּׂרֵף הָעוֹלָם וְיִדֹּם

 

 

—

 

 

יְהוּדִי אֲדָמָה לְרַגְלָיו

אֵין צָרִיךְ עוֹד שָׁמַיִם

מֵת אֱלֹהִים נִשְׁכָּח הַגּוֹי

בַּטְּלוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת: מָךְ בַּעֲצַלְתַּיִם

יְהוּדִי שֶׁל חָסוּת שֶׁל קַטְנוּת

מְלַבְלֵב בְּקִבּוּץ גָּלוּיוֹת

הוּא מִלִּים וּמִלִּים עַל שִׁיר גְּאוּלִים

הוּא חוֹלֵף בֵּין גִּזְרֵי עִתּוֹנוּת

בֵּין עַרְבַּיִם

 

 

אֵימָה שֶׁל גָּלוּת

תָּמִיד תָּשׁוּב וְקָשָׁה וְכוֹאֶבֶת

בִּפְקָעוֹת שֶׁל פְּחָדִים בִּילָדִים נִרְעָדִים

בְּעַם שֶׁאָבַד בַּשַּׁלֶּכֶת

גָּלוּת תָּמִיד יֵשׁ תָּמִיד יֵשׁ גָּלוּת

וְטִינָה וְלִגְלוּג וּמַקֵּל נְדוּדִים

וְדִבֵּר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי

אֱמֶת בְּצוֹק הָעִתִּים:

אֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ

דְּבָרֶיךָ

מְעַטִּים

לצפייה ביצירה
שירה

להט אדם

אהרל'ה אדמנית

שַׁפּוּדִין שֶׁל בַּרְזֶל
כְּשֶׁהוּא חַם
וְחֶרֶב לֹא תַּעֲבֹר
בְּלַהַט בַּגַּן
עֵינֵינוּ לְטוּשׁוֹת
מְצַפּוֹת יְשׁוּעָה
לֹא נִכָּוֶה בְּאֶרֶס־שָׂטָן
רַק אוֹר גָּנוּז
לִבֵּנוּ הַמָּאֳדָם יְלַטֵּף
נִימֵי נֶפֶשׁ פְּצוּעִים יְלַבֵּן
וּבִלַּע אַכְזָרִיּוּת וָטֶרֶף
אוֹרוּ מַלְבִּינֵי חַטַּאת סְדוֹם
זְעוֹמוּ כָּל אַדְמוֹת הַצְּבוּעִים
שֶׁל אֻמּוֹת דָּצוֹת אֱלֵי קְרָב
אוֹרוּ אוֹרוֹת זְעִירִים שֶׁל אֱמֶת
שֶׁל אֻמָּה שֶׁהִקְרִיבָה
רֹב־דָּמִים שֶׁל אָדָם

לצפייה ביצירה
שירה

תהא שנת פדיון דמנו

אהרל'ה אדמנית

תְּמוּרַת שַׁבַּת פַּרְעוֹת דָּם
תֵּן שַׁלְוָה, פְּרֹץ דִּיצָה
תַּחַת שֶׁפֶךְ פַּרְשְׁדוֹנִים דְּקוּרִים
תָּבוֹא שִׂמְחָתֵנוּ, פְּלִיאָה, דַּכָּה
תַּחֲלִיף שׁוֹאָה פָּרְצָה דְּרָכֵינוּ
תְּצַהֵל שְׁעָרֵינוּ פְּעִיּוֹת דַּרְדַּקִּים
תְּחִנַּת שְׁפִיכַת פִּיּוֹתֵינוּ דְּווּיִים
תַּגִּיעַ שָׁמֶיךָ, פְּקֻדַּת דְּגָלֶיךָ
תֵּשֵׁב שְׁלוֹמִית, פְּרָזוֹת דְּיֵקֶיהָ
תִּמָּלֵא שְׂדֵרוֹת, פְּגִימוֹתֶיהָ דְּלֵה
תְּמַתֵּן שֶׁקֶט פְּעִימוֹת דַּאֲגוֹתֵינוּ
תָּבִיא שְׁלוֹמוֹת פְּעֻלַּת דְּבָרֶיךָ
תִּשָּׁמַע שַׁאֲגָתֵנוּ, פּוֹרַרְנוּ דַּי
תְּהֵא שְׁנַת פִּדְיוֹן דָּמֵנוּ

לצפייה ביצירה
י׳ במרחשון ה׳תשפ״ד (25 באוקטובר 2023)

סרט ערבי: המונגולים באים

טל קופל

 

עם בוא המונגולים לכפר עזה:

 

1. בתחום הקולנוע ישנה תיאוריה מימיו המוקדמים של התחום שהתרגום הישיר של שמה הוא ‘של החלומות’ ובלע”ז: Oneiric. לפי תפיסה זו החוויה של הצופה בקולנוע משולה למצב דמוי חלום. דרך נוספת לראות זאת היא ניתוח הסרט כחלום, שכן תודעתו של הצופה נמצאת במה שניתן לתאר כ’מרחב מעברי’, קרי “מרחב” השוכן בין פנטזיה של כל-יכולוּת ובין המציאות-עצמה וכפי שהמשיג הפסיכולוג דונאלד ויניקוט.

2. החוקר הצרפתי רולאן בארת’ תיאר את צופי הקולנוע בהתאם כ”ישנוניים ומנומנמים משל הם התעוררו לפני רגע” ותיאר מצב זה כדמוי חלום. אנו יודעים שמצב המוח לאחר בהייה ממושכת במסך הפלאפון הוא מצב של ‘דמוי-הלם’ וישנו ניתוק הנובע מצריכת הדופמין המוגברת.

3. לא בכדי בוחר חמאס לצייד את לוחמיו במצלמות-קסדה ואמצעי תיעוד אחרים. לא בכדי מתעד חיזבאללה היטב ירי צלפים וירי טילים נגד טנקים. השימוש בסרטון הווידאו, מעבר להיותו כלי תעמולתי של הפגנת עוצמה, לוקח חלק בעיצובו מחדש של ‘המרחב המעברי’ של הצופה. בהיבט הקולנועי, הצפייה בבולמוס סרטוני הזוועה של חמאס או ב’סוגת’ סרטוני ירי מטעם חיזבאללה, מטרתה להביא את הצופה למצב דמוי חלום.

4. בעבור הישראלי מדובר בסיוט. בעבור הערבי המוסלמי (שיעי וסוני) בן המרחב שלנו מדובר בפנטזיה.

5. לשון אחרת, הפלאפון הוא הקולנוע מבחינת הסרטונים הללו וצריכת הדופמין היא מצב החלימה. סרטוני החמאס הם הפנטזיה הערבית שחודרת אל המציאות האובייקטיבית. סרטוני החמאס הם הסיוט הטראומטי מן השואה של היהודי שחודר אל המציאות.

6. כאשר נשלחו סרטוני פריצת גדר הגבול בעזה ברחבי רשת האינטרנט, כאשר נשלחו סרטוני ‘לייב’ של מעשי טבח ואונס, סרטונים של כיבוש חמאס את שדרות, אופקים, קיבוצי העוטף ובסיסים צבאיים, או-אז הופעלו מערכות מוחיות אלה בעשרות מיליוני מוחות ברחבי המרחב הערבי. יש יסוד להניח שסרטוני אונס, התעללות ובוודאי סרטוני ‘חגיגה’ מעל גופות כרותות ראש של ‘הכיבוש’ על ידי ‘המשחררים המנצחים’ הם חומר הגלם שמרכיב רבות מקבוצות הטלגרם והוואטסאפ של צעירים בעולם הערבי בשבועות האחרונים.

7. מצב זה מעורר מערכת ‘לימבית’ (מערכת עצבית הישרדותית) אצל היהודי הגוררת אותו אל השואה ואל תש”ח. כמו כן היא מפעילה מערכת ‘לימבית’ תרבותית באסלאם ומאותתת כי היריב למערכה על גאולת העולם חלש. במצב פרדוקסלי ורוטיני זה המוסלמי מתקומם בג’יהאד בלתי-נמנע ורחב-היקף כגד היהודי שנתפס כבר-המתה; היהודי מתקומם בתצורה אכזרית כאחד מלקחי השואה לפי חלק מההוגים של הציונות או כביטוי לפוסט-טראומה מן השואה לפי אחרים. מערכת יחסים זאת חוזרת על עצמה בצורות שונות החל מתש”ח, מלחמת ששת-הימים, מלחמת יוה”כ, האינתיפאדה השנייה וכעת האירוע הדמוני בשמחת תורה.

8. מתוך הבנה של ערבוב מערכת החשיבה הלימבית, הטכנולוגיה החדשה המאפשרת העברת ‘קולנוע’ במהירות ובהיקף חסר תקדים במסך הנייד ומתוך הבנת מודל הפעולה של הג’יהאד כמערכת אינרטית שנעצרת אך ורק כאשר יש כוח מספיק לעכב אותה, הרי אין אלא להסיק שהנזק לישראל ולקיום היהודי-ציוני גדול שבעתיים מכפי שנתפס בכלים רציונליסטים וריאליסטים. המדובר בהפיכת ישראל כולה לקיימת אך ורק במרחב שבין דמיון במציאות; מבחינת הערבי, ישראל שייכת ל’מרחב המעברי’ (על דרך ההיפוך) ולא למציאות האובייקטיבית – והנה הערבי יחוש כל יכול ברצונו הכמוס או המוחצן למחות אותה מעל פני האדמה.

9. הפנטזיה הערבית וספציפית הפלסטינית בחורבן ישראל עברה מרחשי לב ו’דמיון’ למצב ביניים גם כן. במובן מה פלסטין הגדולה התקיימה למשך 24-72 שעות בעוטף עזה. והרי זה שם ‘הסרט’ בו צופים ערבים רבים ופלסטינים בפרט. גם האיראנים מבינים זאת ומשתמשים בלא-מודע הקולקטיבי הערבי לתועלתם האימפריאלית. מנקודת המבט שלנו – חורבננו הפך להיות מפנטזיה מופרכת שדורשת מנגנון תרבותי יקר לתחזוקתה לידי ‘סרט’ בו צופים כל בני הדור הצעיר של העולם הערבי – זהו ה’מארוול’ שלהם, זוהי טרילוגיית ‘שר הטבעות’.

10. בני האדם מיתולוגיים במידה שהם תיאולוגים ובעוד אנו מדמיינים מיתולוגיה של ‘אינדיבידואל’ ו’רווחה חומרית’ ואלילות הצריכה הבהמית, הם החלו בבניין פנתאון פעולות גבורה ו’גיבורים’ שהוכיח באונס, ברצח, בהתעללות, בביתור אנשים, בעקירת עיניים ועוד – כי הגאולה קרבה.

11. מכאן נגזרת הבנת הפעולה שלנו – עלינו להוכיח כי מצב-ביניים זה בין הווייה ובדיה, בין גוזמא ועובדה, בין חלום ומציאות, עלינו להוכיח שהסרט הזה כה מופרך עד כי ‘חווייתו’ היא לא פחות מטיפשות ומחירה מוות אכזרי וכואב. מכאן ההבנה שאין אפשרות למידות כגון ‘חמלה’ או ‘רחמים’ להוציא מקרים יוצאי דופן. עלינו להבין שהתבנית הקולקטיבית בה אנו נמצאים כרגע היא תבנית צלבנית – אירועי ה-7.10, שמחת תורה התשפ”ד הם ‘קרני חיטין’ ו’עין ג’אלות’ – זהו רגע מוסלמי-ערבי שייכנס לפנתיאון המיתי-היסטורי של התרבות הזאת ואולי, במבחן זמן שואתי עבורנו, לפנתאון של הציוויליזציה הזאת כולה.

12. והרי כל בר-דעת יודע שהישגיו הצבאיים של חמאס לא יאפשרו כיבוש או השמדה של מדינת ישראל. אולם מטרת זה שחי בבדיון ובדמיון-חלום ובונה על מערכות לימביות של תגובה איננה ניצחון חומרי מיידי, אלא ניצחון שבדמיון – והרי דמיון-ניצחון זה מסוכן שכן הוא צעד חשוב במסע אל הניצחון שבחומר. הוא המנוע התרבותי של המשך המאבק – בחורבן בארי וכפר עזה רכש החמאס ‘דלק סימבולי’ לעוד עשרות שנות עימות אלים מול ישראל אלא אם ישראל תשכיל להוכיח למרחב הזאבים כי איננה ‘כבשה’ – ולכן שוב, אל לנו ליפול לתהומות הניתוח הליברלי החיגר (שלא לומר הפחדני, בחד-גוניות הנוצרית שבו) את המרחב ‘המזרחי’ – אלא לפעול ‘מזרחית’ – באכזריות קרה ומחושבת מתוך אילוף הזאב לכלב אם נתבסס על הפרפראזה של ניטשה לתהליך שעבר האדם המערבי.

13. אירוניה מתגלה במצבנו הטראומטי. המערכת הלימבית הקולקטיבית שלנו התעוררה עם חזיונות אושוויץ ובאבי יאר. עם שיטות התעללות ורוע ששייכים ‘לתקופה אחרת’ ואלה מנפצים את כל אלילי ‘הקידמה הפוסט מודרנית’. לא ניתן לדמיין את האויב או היריב שלך ‘כמוך’ כמאמרו האינפנטילי של שלום חנוך בשירו הידוע הנושא שם זה. זהו דמיון יהודי משובח המאמץ, מרדד ומשעתק ולאחר מכן אופה בתנור הפרובינציאלי של האינטלקט הארץ-ישראלי בן זמננו את התפיסה המוסרית והאינטלקטואלית של ההגמון הנוצרי (בין אם כמושג דתי בעולם הרפורמי במאה ה-19 ובין אם כמושג סוציולוגי-מרקסיסטי במאה ה-20).

14. יבשושי השכל, מעל ביצת רעיונות דלוחים חשבו שהם הם יכולים להפוך בדיון למציאות על גבו ועל ליבו של הערבי המוסלמי. לשרטט ביד גסה את ‘אני’ על גבי ה’אחר’ ולראות בבואות של עצמנו במקום אנשים השונים שוני רדיקלי מאיתנו במטענם התרבותי. והנה אנחנו בבדיון חיינו ומחירו הוא קִירְקוּף, ביתור, אונס המוני, הוצאות להורג של ילדים ושאר מנהגי מונגולים בבואם בגדדה.

15. לא עוד – לא עוד עיוורון, לא עוד בידיון – הב לי מציאות קרה – הב לי לא דמיון ושמיים אלא א-ד-מ-ה. וכמאמרו של אבי הריאליזם הספרותי בא”י י. ח. ברנר:
“”האדמה” – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה. “האדמה” – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; “האדמה” – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית”.
הב לי אמת, אדמה, אכזרית וכוחנית ככל שתהיה.

לצפייה ביצירה
שירה

רמדאן

איתן אוראל גפן

רָם הַדָּן.
רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ
וְדָן עֲלִילוֹת בְּנֵי אָדָם.

 

הַשּׁוֹפֵט יִלּוּדֵי אִשָּׁה,
הַדָּן בְּחַסְדּוֹ כָּל אֱנוֹשׁ,
הַחוֹנֵן תֵּבֵל בְּצֶדֶק –
הֵם נִגְלִים לְפָנָיו,
הַמִּתְיַמְּרִים לְעוֹבְדוֹ,
וּבִשְׁמוֹ לוֹחֲצִים אֶת הַהֶדֶק.

 

וּבִשְׁמוֹ בְּלִי רָחָם הֵם טוֹבְחִים,
מְלַסְטִים, מְעַנִּים, מְרַצְּחִים,
צוֹרְרִים קַנָּאִים מְבָרְכִים:
“בסמאללה א(ל)־רחמן א(ל)־רחם”,
וְאֶת בָּנָיו-בְּחִירָיו,
לִכְבוֹדוֹ הֵם זוֹבְחִים!

 

רָם הַדָּן.
רָם הַדָּן הַמְּקוֹנֵן עַל הַדָּם.
דָּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ,
דָּם עִבְרִי, דָּם אָדָם,
נִגָּר כַּמַּיִם מִתּוֹךְ הַחֻרְבָּן
וּמֹעֲלֵה לִכְבוֹדוֹ, לְקָרְבָּן.

 

אֶל הַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים מִמֵּעַל,
בִּזְעָקָה בּוֹכִיָּה אֱלֵי אֵל,
פּוֹרֵץ קוֹל דְּמֵיהֶם אֶל עַל
וּבִתְחִנָּה חֲרֵדָה שׁוֹאֵל:
הֵיאַךְ גַּרְזֶן יְרוֹצֵץ רָאשֵׁי עוֹלָלֶיךָ?
כֵּיצַד צֹאנְךָ יִשָּׁחֵט בְּמַאֲכֶלֶת טְמֵאָה?
אֵיךְ יִדֹּם הָרוֹעֶה בְּכַף הַקֶּלַע?
הֲיִתָּכֵן כִּי עַל אֵלֶּה יַחֲרִישׁ הַדַּיָּן?

 

לֹא יִשָּׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה!

 

וְעַתָּה, אַזְהָרָה לַבָּאוֹת:
שִׁמְעוּ לְאֻמִּים וְאִסְּפוּ בְּנֵי אֻמּוֹת!
דְּעוּ! כִּי קָרֵב הַיּוֹם בּוֹ
לֹא יִשְׁקֹט עוֹד הָאָב
עַל אֲשֶׁר עוֹלַלְתֶּם לְבָנָיו.
וּלְמַעַן צֹאן מַרְעִיתוֹ וְעַם בְּחִירוֹ,
הַנּוֹקֵם יְמַלֵּא אַפָּיו בְּחָרוֹן.
וּבְיֵהוֹם הָרַעַם,
מוּל עֵדָה וקְבַל עַם,
אָז יִנְטֹר הַגּוֹאֵל־הַדַּיָּן,
וַיַּךְ בְּכָל קָם כִּגְמוּלוֹ!

 

אֶרֶץ תִּמָּלֵא אֵימָה,
גְּבָעוֹת יִשְׁתַּחוּ לִפְנֵי אָדוֹן,
בִּבְעָתָה תִּתָּקֵף אֲדָמָה,
הָרִים יִשָּׁטְחוּ כַּהֲדוֹם.

 

בְּכָל נֵכָר יְמִינְךָ יִוָּדַע,
כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִקְרֹם הֶחָזוֹן.
וְאָז
יָדֹעַ יֵדְעוּ יִשְׁמָעֵאל וֶאֱדוֹם,
כִּי רָם הַדָּן הַנּוֹקֵם בַּעֲבוּר בַּת צִיּוֹן,
יִשְׂגַּב הוֹדוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר יְהוּדָה,
הַנּוֹטֵר אֶת הַדָּם הָאָדֹם,
וְגוֹמֵל שִׁבְעָתַיִם
לְבַת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה.

לצפייה ביצירה
שירה

אינתי עומרי

סמדר פלק פרץ

 

אֲנִי שׁוֹמַעַת עֲדַיִן

אֶת הַחַזָּן הָרָאשִׁי שֶׁל צַהַ”ל

רוֹעֵם

מֵהַפָּטֵפוֹן בְּמֶרְכַּז הַבַּיִת

כְּנֵד סוּפָה,

וְאֶת אִמָּא טוֹפֶפֶת שְׁפוּפָה

עִם טְרַנְזִיסְטוֹר קָטָן

לְהַאֲזִין לְאוּם כָּלְתוּ’ם –

 

עֵינֶיהָ נָזְלוּ

לְדִבְרֵי קוֹנְסוּל המַשְׁוֶה אֶת קוֹלָהּ

לִילָלוֹת חֲתוּלִים

עַל פַּח אַשְׁפָּה.

 

צָרִיךְ לְהַחֲזִיק מִטְפַּחַת לְמִקְרִים כָּאֵלֶּה

לַעֲטֹף אֶת תְּעוּקַת הַגָּרוֹן.

 

אָסוּר לְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחַת הַשְּׁכֵנִים.

צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל יחסִים דִּיפְּלוֹמָטִים.

 

אֲבָל בַּלַּיְלָה, עִם רֶדֶת חֲשֵׁכָה

הָיְתָה רוֹאָה אֶת הַקּוֹלוֹת

עֵינֶיהָ כַּלּוֹת

לְמַלְכוּת אֲבוּדָה

 

גַּם אֲנִי רוֹאָה, אִמָּא,

יְלָדִים פּוֹעֲמִים כְּתֵּבַת תְּהוּדָה.

לצפייה ביצירה
שירה

גור

ארנון איתיאל

 

 

גור המל נולד בקיבוץ סעד, שם חיו ומתו הוריו.
גדל בשולי החברה, חטף מכות כל חייו.
ברבות השנים נרצחו גיסו ושניים ומחבריו בפיגועים.
בשנת 1998 גור רצח ערבי.
בשנת 2022 מת בתאו לאחר שנמנע ממנו טיפול רפואי.
בתחילה, סירב הקיבוץ לקבור את גור בתחומו. לבסוף התרצה, ובלבד שהלוויה תיערך בפינת הקיבוץ הרחוקה ליד השער האחורי.

 

 

 

 

גּוּר הָיָה עָפָר.
עָפָר בְּחַיָּיו וְעָפָר אֵלָיו שָׁב.
גָּר בְּסֻלְיוֹת קַבְרָנָיו
שֶׁעֵינֵיהֶם בַּאֲרֻבּוֹת עָפָר וְאָזְנֵיהֶם פְּקוּקוֹת עָפָר וְלִבָּם שְׁנִיצֶל מְעֻפָּר
אַךְ צַח פִּיהֶם בְּרֵיחַ מֶנְטָה.

 

פֹּה נִקְבַּר. נִקְבַּר בְּקֹשִׁי. לֹא בְּלִי הַצְבָּעָה בַּאֲסֵפַת הַקוֹמָרָדִים.
נִקְבַּר בִּזְכוּת שׁוּרָה בַּתַּקָּנוֹן.
וְאִלְמָלֵא הַשּׁוּרָה הָיְתָה נִבְלָתוֹ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְאֵין מַחֲרִיד בֵּין אַרְבַּע לִשְׁתַּיִם.

 

גָּדַל עִם שְׁאָר גּוּרֵי הַלֵּבֶּנְסְבּוֹרְן אֲבָל הָיָה גּוּר-בְּרָר.
יָפֶה לִסְקִילָה מִזְדַּמֶּנֶת בַּאֲדִיבוּת גּוּרֵי הַשַּׁמֶּנֶת.
חִיק-טְפוּ בְּחַיָּיו, חִיק-טְפוּ אַחֲרֵי מוֹת, שׂוֹחֲקִים עַל הַחֲלוֹמוֹת.

 

דַּוְקָא לַהוֹרִים עָמְדוּ זְכוּיוֹת. גּוּר הָאָב הָיָה שֶׁמֶן מְכוֹנוֹת.
הָאֵם הַגּוּר גַּם הִיא הָיְתָה חֲדוּרָה כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, עָבְדָה מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ.
טוֹב שֶׁמֵּתוּ.
כִּי יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהַוַּעֲדָה לֹא תִּסְלַח.
עַל כְּרוֹמוֹזוֹם מוּזָח, עַל גּוּר הַנִּדָּח,
שֶׁאֶת מִי שֶׁרָצָה הוּא יָכֹל לַהֲרֹג וְהָלַךְ וְהָרַג עַרְבִי!

 

הַוַּעֲדָה אָמְרָה עַל גּוּפָתִי. לֹא יֻצַּב הָאָרוֹן בְּבֵית אַהֲרֹן. לֹא יוּעַם זִיוֵנוּ, לֹא תִּפָּרַע הַבְּלוֹרִית.
כָּךְ יֵעָשֶׂה לְבֶן מֶשֶׁק שֶׁהִזְנִיחַ אֶת טֹהַר הַנֶּשֶׁק וּבָגַד בִּיפִי הַתְּנוּעָה.
כּוּסְאִימָאשְׁלוֹ הָלַךְ וְקִלְקֵל אֶת הַסֶּלְפִי.
בְּסֵדֶררר. יַאלְלָה לַבּוֹר וְנִגְמֹר עִם זֶה.
נִתְנַעֵרָה. נָשׁוּב לִהְיוֹת חֶבְרַת מוֹפֵת
שֶׁבְּעוֹרְקֶיהָ מֵי חַמְצָן,
פְּרוּטָה לְכָל קַבְּצָן, דִּמְעָה לְכָל אָמָה.
חֶבְרָה אֲשֶׁר בס”ד יוֹשֶׁבֶת וּבְלִבָּהּ חוֹמָה.

 

יִקָּבֵר. נוּבְּסֵדֶר. אַךְ בַּחֹשֶׁךְ, בְּלִי דְּרָמָה.
יִקָּבֵר, רַק רָחוֹק. מִקְּצֵה הַנְּקֻדָּה תֵּצֵא הַלְוָיָה.
מֻקְצֶה מֵחֲמַת הַקִּבּוּץ.
זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יִשָּׂרֵף, בַּשְׂנֵא שֶׁאֵינֶנּוּ אֻכָּל.
מִחוּץ לַמַּיִם הַטֵּרִיטוֹרְיָאלִיִּים יוּזַר אֶפְרוֹ הַקַּל,
וּלְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ שֶׁל גּוּר אַכְזָבִים
עַל הַכְּבִישׁ הָעוֹקֵף יִנְבְּחוּ הַכְּלָבִים.

 

 

 

 

 

 

 

לצפייה ביצירה
פרוזה

סולם יעקב

עמרי אברך

 

 

המשאית שטה דרך הגליל ועמק יזרעאל, מיודפת לצומת המוביל, מנצרת לעפולה, דרך בית השיטה ואל המרחבים של בקעת הירדן. יעקב נסע לאט עם חלון פתוח, קווצות משיערו הכתום השתחררו מהקוקו ונפרעו ברוח. מדי פעם הציץ במראה על עדר העזים וחיוך מסופק עלה על שפתיו. הן עמדו בשקט על הנגרר, מביטות על השדות. רכבים משפחתיים עקפו את המשאית, ילדים שלחו אצבעות קדימה וצעקו “אמא תראי” או “אבא, זה איילים?”. העזים האלפיניות של יעקב היו ראויות ליחס. בפרוותן החומה, שכיסתה את פניהן כמעין מסכה שחורה, ועם קרניהן המעוקלות לאחור, הן היו דומות יותר ליעלי בר מאשר לחיות משק.

 

כולם במושב חשבו שהוא משוגע, שאת כל הכסף שהמשפחה עשתה באורגנו הוא הולך לשרוף על הרפתקה. אפילו אביו, יחזקאל גוטליב, “הג’ינג’י” כמו שנודע בימי המאה ואחד, הכריז בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב שהרעיון של יעקב מטומטם ושמאז שהרעיון המטומטם שלו עם האורגנו הצליח, השתן עלה לילד לראש.

 

חמש שנים קודם, חבר שעבד בטורקיה אמר ליעקב שיש וירוס שרץ בין חוות האורגנו, והמגדלים אובדי עצות. לאחר קרב התשה שכמעט קרע את המשפחה, יעקב הצליח לשכנע את הג’ינג’י והאחים להשקיע בחממות אורגנו. גם אז כולם חשבו שהוא משוגע. מה הוא מבין בעשבי תיבול? תמרים, ענבים, רימונים, זה מה שמגדלים, כך אם יש בעיות אפשר לבקש עזרה מהשכנים. היחידה שתמכה ללא עוררין הייתה רחלי אשתו, שעזרה לתכנן את השתילה ולא הסכימה שאף אחד יגיד על יעקב שלה מילה רעה, בטח שלא לידה. “הוא לפחות מנסה,” היא אמרה. “בלי אנשים כמו יעקב לא היו יהודים בבקעה. גם את התמרים הראשונים מישהו עם ביצים היה צריך לשים באדמה.”

 

ארבעה חודשים לפני הקציר הראשון, המחיר של אורגנו באירופה טס לשמיים ונשאר גבוה שלוש שנים. כולם חוץ מרחלי אכלו את הכובע, כולל הג’ינג’י. הגוטליבים עשו ערמות. הג’ינג’י, מפרגן כתמיד ונכון להודות בתבוסה, אמר שהרעיון עדיין מטומטם, אבל לפעמים ליעקב יש מזל של סנונית.

סבתא גוטליב זיכרונה לברכה, שעלתה מבוקובינה לפני קום המדינה, האמינה שלכל אחד יש מלאך שומר. יחזקאל היה צוחק ואומר שאם ליעקב יש מלאך, אז רוב הזמן הוא שיכור וברגעים הבודדים בהם הוא מתפכח, מנסה לפצות את בן חסותו על שנים של הזנחה. באחד מרגעי ההתפכחות של המלאך יעקב קיבל את האורגנו ובאחר את רחלי. יחזקאל חיבב את רחלי יותר מיתר כלותיו ולו רק כי הייתה אדומת שיער כמו הגוטליבים, דבר שהבטיח הפקת נכדים ג’ינג’ים בדור הבא.

 

יעקב ידע שגם הפעם עם הדיר הם כולם טועים. איכרים בני איכרים מקובעים וחסרי יצירתיות, שימשיכו לגדל תמרים וענבים עד שהירדן ישנה כיוון והשמש תשקע במזרח. ילעגו לו כמה שהם רוצים, הוא כבר יוכיח אותם במעשים.

 

חצי שנה יעקב פנטז על עיזים, עד שבנובמבר נולדה לו ולרחלי יערה, ילדה ראשונה אחרי שלושה בנים. רחלי הסבירה לבעלה שהוא יכול לדרוש את הדִּיר כמתנה מאבא והאחים, הרי כולם עשו כסף מהאורגנו שהיה רעיון שלו. כמה ימים אחרי הבריתה יעקב הכריז על כינוס מועצת שבט, והגברים של משפחת גוטליב נפגשו בסככה ליד מטע הרימונים. הוא ניסה להסביר להם שמדובר בהשקעה לטווח הארוך, גם הילדים של הילדים שלהם יוכלו להתפרנס מהדיר. בחלומות הוא כבר ראה הכול, מההתחלה הקשה עד הסוף המתוק. הם יתחילו במחלבת בוטיק, “מחלבת ירדן”, ייצרו גבינות; קממבר, ברי, סנט מור. בגוש דן, איפה שרואים חיות בעיקר בטלוויזיה, החליטו שחלב עז יותר בריא מחלב פרה ויעקב התכוון לעלות על הגל. אחרי שהדיר יתחיל להראות הכנסות הם יפעילו קשרים כדי לקבל מכסות, ישווקו חלב ניגר לתנובה וינוחו על זרי דפנה למשך דורות.

 

בן הזקונים ניסה להכניס באביו ובאחיו משהו מהחזון, מהתשוקה. הוא עמד והדגים עם הידיים כמו שחקן, זרק מספרים כמו ראש המועצה. אך יחזקאל, יצחק ואברום, ישבו שלובי ידיים על כיסאות כתר לבנים עם מבע חמור ומקובע על פניהם המנומשים.

 

כשיעקב התחיל להלל בפעם השלישית את מחלבת הבוטיק, יצחק, שהיה מבוגר ממנו בארבע שנים, הרים את הידיים הכבדות מהחזה כדי לתמוך בעורפו האדום ואמר: “הבנו. מה אתה רוצה יעקב, חאלס. אתה עוד פעם מתחיל עם הפנטזיות? שלא יקרה מה שקרה עם המלפפונים.”

הזכרת המלפפונים הפכה את הלחיים של יעקב לאדומות כמו הזיפים. הוא הצביע על יצחק כמאשים, “אותו דבר אמרת על האורגנו!”.

“אל תצעק על אחיך יעקב!” יחזקאל התערב כדי להזכיר ליעקב את מקומו בהיררכיה המשפחתית. הוא ידע שהדם של בנו חם מהתלהבות בנושא הדיר. כמה מילים לא נכונות וההתלהבות תהפוך לכעס בוער באותה המידה.

אך יצחק לא שיתף פעולה עם כוונות הפיוס של האב, הוא לא התכוון להישאר חייב. אין סיכוי שהוא נותן לאחיו הקטן את המילה האחרונה, בטח לא כשהוא יודע מה הולך להיות סיכום השיחה. כולם ידעו מלבד יעקב, שחפר למשפחה על עיזים כבר כמה חודשים. שבעה ימים לפני כינוס הישיבה רחלי סיפרה לגברים מה יבקש בעלה, הם דנו בעניין וקיבלו החלטה.

אחרי שיעקב נרגע, פניו אליו יצחק  עם חיוך מרושע ונופף באצבע. “מה שאמרתי על האורגנו היה נכון אז ונכון גם היום. אתה פנטזיונר יקי ואנחנו צריכים להיות זהירים. לאבא יש כבר מספיק דם על הידיים מאחת ההרפתקאות שלך, הוא עוד עלול להפסיד את המקום שלו בשמיים. ‘מלפפונים, מלפפונים מירדן’, זוכר? ‘נעשה מיליונים, מיליונים”, יצחק חיקה את קולו של יעקב ויחזקאל ואברום לא יכלו שלא לגחך.

יעקב הידק שפתיים, תפס את שולי החולצה של עצמו באגרוף, התיישב על כיסא הפלסטיק ובהה ברצפה. ‘המלפפונים’. העניין הזה ירדוף אותו כל החיים. מזל שרחלי עדיין לא הייתה בסביבה לראות את הבושה. איך הוא יכול היה להיות כזה טיפש, כל כך תמים.

לפתע קולו של אביו, צרוד ושטוח, נשמע מעליו. היה נדמה לו שהמילה ‘חצי’ נזרקה לאוויר החם.

יעקב הרים את הראש. הזקן ליטף את שפמו הלבן, סימן טוב בדרך כלל.

“חצי.” הכריז האב בשנית. “חצי מהראשים, ואתה מתחייב שהדיר והמחלבה יהיו קטנים. זה יצא מההכנסות של האורגנו ואתה חותם לי במסמך מול עורך דין, שאתה לא שופך לשטות הזאת שום אגורה נוספת, מהחשבון האישי שלך או של המשק. הדיר הזה יקיים את עצמו, או שלא יהיה.”

עיניו של יעקב נמלאו אור, הוא קם על רגליו ולחץ את ידיהם של אביו ואחיו, שהבטיחו בטון שהיה בו אושר מהוסס, לעזור במה שצריך. יעקב נשבע בביתו הקטנה לא לאכזב.

 

בחודשים שבאו אחר כך הוא קרא כל פיסת מידע שהצליח להשיג, התלווה למדריכים של משרד החקלאות, קיבל חוברות ומאמרים, נשם עיזים. כשקנה את העדר מהבחור ביודפת, ידע בדיוק למה ההיפי מוכר. האלפיניות דורשות יותר מהזנים המקומיים, אבל יכולות לתת תנובה ברמה גבוהה אם מספקים להן תנאים נכונים. “ומה עם השמש חסרת הרחמים של בקעת הירדן?” שאלו אחיו הספקנים. יעקב ענה בגאווה, שאם משפחה שלמה של ג’ינג’ים הצליחה לתפוס שם אחיזה ולשגשג, גם העיזים מהאלפים יצליחו. יהיו קשיי הסתגלות, כמו לחלוצים, כמה ימותו, אבל אז הן יפרחו, ילמדו כמו הגוטליבים לנצל את הקיץ הנצחי.

 

כשהמשאית הגיעה למשק, המשפחות יצאו החוצה לצפות. שלושת הבנים שלו ושמונת הבנים של אחיו, עזרו לכוון את העדר דרך הכבש הצר אל תוך הדיר החדש. רחלי עם יערה על הידיים, הצביעה על החיות ודיברה אל הילדה בקול רך, בשעה שפרסות תקתקו על הברזלים. האישונים המאוזנים של בני הצאן הביטו לצדדים וכדורי צואה ראשונים החתימו את החציר שכיסה את הרצפה.

 

באותו הלילה יעקב ישן שנת חקלאים מתוקה ומלאת חלומות. הוא ראה את המחלבה מלאה מכלי פסטור מנירוסטה מבריקה, את הבנים מתגנבים לחדר האחסון כדי לטעום מגלגלי הגבינה, את בנימין בכורו עוזר בהמלטות ואת יערה הקטנה משחקת עם הגדיים.

 

אבל הימים שבאו אחר כך היו קשים. האלפיניות ניסו להתחמק מהמתזים שקיררו את הדיר, שתיים מתו וכמה התעלפו עד שהבינו שהרטיבות עדיפה על החום. אחרי כמה ימים עוד עז הצליחה לחנוק את עצמה למוות בין השלבים בגדר בניסיון כושל להגיע לשק תערובת. יעקב ריתך את הפרצה באותו היום. אברום פירק את קורבנות הקליטה לחתיכות, הבשר היה באיכות בינונית אבל עם שמן זית וכמה שעות בתנור הפך ללא רע.

 

באמצע הלילה השלושה עשר להגעת העדר, השינה של יעקב נטרפה. הוא התגלגל מצד לצד במיטה, סידר את הכרית, הוריד את השמיכה מהגוף והחזיר חזרה. רחלי קמה בעיניים בוערות, “מה יש יעקב? אם אתה לא מצליח להירדם, רד לשתות כוסית או שב מול הטלוויזיה. אתה לא לבד פה.”

יעקב התנצל, ירד למטבח בתחתונים ואחרי חיטוט בירכתי ארון הכלים החגיגיים מזג לעצמו כוס 777. הוא לגם לגימה ארוכה וכיווץ את הפנים, הברנדי צרב בגרון. למה הוא לא מצליח לישון? הימים האחרונים עברו בסדר. נראה היה שהעיזים מצליחות להיקלט למרות הכול, אתמול אפילו אברום אמר את זה וטפח לו על השכם, ליד אבא שלהם. לא פחות.

הוא התלבש ויצא החוצה לסיבוב. לשאוף אוויר ולהסתכל על העדר שלו ישן יעשה לו טוב בלב.

 

האוויר בחוץ היה נעים, לא חם מדי, גם לא קריר. למעלה נצנצו השמים, יעקב הסתכל בהם וחיבר בעינו כוכבים לקונסטלציות, קסיופאה, אריה, תאומים. כשהיה ילד חשב שלהיות אסטרונאוט זה בטח דבר מדהים.

 

כבר מרחוק הוא הבין שמשהו לא בסדר בדיר והסתער קדימה דרך הגדרות והמעקים המנוסרים. רגליו עמדו על החציר במרכז, במקום שבו העיזים היו מתגודדות לשנת לילה, .ידו לפתה את העמוד הקרוב בחוזקה. רק הריח שלהן נשאר. הגנבים לא הביאו משאית, הם הוציאו את האלפיניות טובות המזג בהליכה, העשב הרמוס והאדמה המופרעת הובילו מזרחה.

 

הוא רץ חזרה הביתה. בדרך חשב להעיר את יצחק או אברום אבל הבין שהפעולה תגזול דקות יקרות. הוא התפרץ בדלת, טס במדרגות לעליית הגג ושלף מבין הקורות תת מקלע “סטן” ושתי מחסניות מלאות שאבא שלו הרים מהאפסנאות לפני חצי מאה. לא היה לו מושג אם תת המקלע כשיר לפעולה, אבל הוא ידע שבלי נשק הבדואים יירקו לו בפנים. צרחות התינוקת עלו אליו מהקומה מתחת. בדרך חזרה למטה חלף על פני רחלי, שיצאה מהחדר שלהם בקומה השנייה אל גרם המדרגות. חולצת שינה נתלתה משדיה הנפוחים מהנקה .היא צרחה לעברו: “תגיד לי, השתגעת?!”.

יעקב הגיע לקומה התחתונה, עצר לרגע והסתכל אליה מלמטה. רחלי ראתה את הסטן ועיניה נמלאו אימה.

“מה קרה יעקב?”, לחשה דרך הצרחות של יערה.

יעקב דיבר מהר וברור בקול דחוף, “גנבו את העדר רחלי, חתכו את הגדרות. תעירי את יצחק ואברום, אני יוצא עם הטנדר.” רחלי כיסתה בידה על פיה, מלמלה “אלוהים.” ואז צעקה, “תיזהר יעקב! זה לא שווה את החיים שלך!” אבל יעקב כבר היה בחצי הדרך לרכב.

 

הטנדר דהר דרך שבילים ושדות חרבים. הסימנים היו ברורים, הבדואים לא טרחו לטשטש. הם ידעו שעד שהג’ינג’ים יקומו הם כבר יהיו בירדן. העקבות הובילו דרך קטעים רקובים בגדר המערכת לאפיק הנהר ודרך פתחים טריים בסבך אל שפת המים.

 

שם, תחת שמים נקיים מעננים, יעקב ראה את האלפיניות האחרונות יוצאות מהמים ונעלמות בין הקנים בגדה השנייה. כל אחד אחר היה מוותר, ניגש בבוקר למשטרה להגיש תלונה, בודק מה אפשר לחלץ מחברת הביטוח. אבל לא יעקב. הוא נזכר בסיפורים של אביו על פעולות תגמול בירדן ולקח נשימה עמוקה. אם הבדואים הצליחו, גם לו לא אמורה להיות בעיה. הנהר היה רחב והזרם חלש, מי ירדן עמוסים בסחף התלפפו סביב רגליו. אור ירח צבע את המים בלבן, כל צעד מהוסס נכנס לנוזל האטום מבלי לדעת מה מחכה לרגל תחתיו. אנפת לילה צעירה ישבה על שורש חשוף והביטה על האדם בעניין, מצפה לרגע המשעשע של המעידה, אך יעקב הגיח בגדה הנגדית כשגופו יבש מהבטן ומעלה. המגע של אדמה זרה גרם לו כמו מתוך אינסטינקט לדרוך את הסטן, שבאופן ניסי שיתף פעולה. כדור החליק למנגנון ויעקב צעד קדימה לעבר הירדן, על האדמה הכבושה שהשאיר אחריו העדר.

 

דקות בודדות מאוחר יותר, אברום ויצחק הגיעו לאותה נקודה שבה עמד הטנדר של אחיהם הצעיר ודוממו מנועים. הם הסתובבו סביב הרכב, חיפשו בין השיחים וקראו בשמו אל תוך הלילה דרך שירת הצרצרים.

יצחק הניח כף שטוחה על מכסה המנוע של יעקב. “לא יותר מכמה דקות, המנוע רותח”. אברום העביר את מבטו מאחיו וכיווץ גבותיו אל עבר הגדה שמנגד.

“אתה לא חושב…” יצחק מלמל בהיסוס.

“ברור.” אברום ענה בלי למצמץ וציין בדאגה, “הוא תמיד היה מטומטם.”

יצחק התכוון לחצות גם כן, לתפוס את יעקב בשיער ולגרור אותו חזרה אם לא תהיה ברירה. אברום הוריד אותו מהרעיון. הוא הסביר שאין סיכוי למצוא את האח האובד בגדה השנייה, כל השטח מלא קנים צפופים. הם לא יודעים לא איפה הוא נכנס ולא איפה יצא. לא היה הרבה מה לעשות חוץ מלחכות. שניהם הבינו שיש שלוש אופציות, או שיעקב יתעשת ויחזור באותה הדרך, או שהחיילים הירדנים יעצרו אותו, או שהבדואים יהרגו אותו.

 

באותו הזמן בגדה המזרחית, יעקב התקדם בזהירות. השבילים בצד הירדני היו מפותלים וחצו פלגים רדודים שהתנתקו מהאפיק המרכזי, אך העקבות הובילו את יעקב ישר. כשהיה קרוב מספיק הוא שמע אותן, עיזים הן לא חיה שקטה, לא כשחבורת זרים מובילה אותן דרך שטח לא מוכר באמצע הלילה. כמה צעדים נוספים והוא ראה גם את הבדואים. שניים היו במאסף ודרבנו את הצאן במקל, המכות שרקו באוויר. כל צרחת כאב של עז קרעה ליעקב את הלב.

 

העדר התחיל לטפס על גבעה בשולי האפיק. אחד הבדואים במאסף עצר לרגע והתכופף. משהו נתקע לו בסנדל, חברו המשיך ללכת. יעקב זיהה את ההזדמנות, הוא רץ קדימה, נעצר מעל הבחור עם הסטן מכוון למטה וצרח “וואקף!”. הישמעאלי, משופם ועב בשר, הסתכל על יעקב כלא מאמין, יותר מופתע ממפוחד. היו עוד שישה בדואים מלבד הבחור שיעקב כיוון עליו, חלקם קרובים יותר, אחרים פחות, כולם הביטו בג’ינג’י באותה פליאה. בעזרת כמה מילים פשוטות בערבית יעקב הסביר שהעדר שלו והוא מתכוון לקחת אותו חזרה. הבדואים, בני חמולת חובאללה, התחילו להתייעץ בינם לבינם. האדון שיעקב כיוון עליו הרים ידיים כדי לסמן שאין לו כוונות זדון ועבר לישיבה מזרחית.

החובאללים לא לקחו איתם נשק חם לפשיטה. לחצות גבול במזרח התיכון כשאתה חמוש, זאת הצהרה שקשה לסגת ממנה. הדבר הפך את הסיטואציה ללא נעימה, מצד אחד העדר כבר היה בגדה הנכונה של הנהר, מצד שני היהודי נראה קצת מג’נון והוא כיוון תת מקלע לראש של הדוד מחמוד.

 

יעקב עמד דרוך, מחלק מבטיו בין השמנמן על האדמה ליתר החבורה, ידו הייתה על העליונה. האלפיניות בהו בנעשה עם עיניהן התמימות, פעו פעיות קטנות והתחילו לנוע לכיוון מי שהיה בעליהן עד לפני שעה קלה.

 

אחרי התייעצות קצרה בטונים רגועים, עבדאללה, מנהיג החבורה ואחיו הבוגר של מחמוד, צעד קדימה. הוא עבד כמה שנים במטעי התמרים של המושב ודיבר עברית לא רעה, “מה אתה רוצה שנעשה? העיזים בצד שלנו, תחזור חזרה.” פסק בטון מפויס.

“אני חוזר רק עם העיזים!” יעקב הכריז וההתרגשות גרמה לקנה של הסטן להיחבט קלות בראשו של מחמוד, שניסה לסמן בעינו לאחיו שעדיף לא להלהיב את היהודי.

“בסדר, לא צריך לצעוק.” עבדאללה ניסה להרגיע את המצב ושאל איך בדיוק יעקב מתכוון לקחת את העיזים.

 

“הן יבואו אחרי, אתם תעזרו לי.” היהודי ענה וזקף את הראש, “אני אלך קדימה עם הבחור הזה.” יעקב דחף את הקנה שוב לראש של מחמוד, “אתם תכוונו את העיזים אל הנהר מאחורה, אחרי שכולן יעברו אני אשחרר אותו. אחים שלי מחכים בצד השני.” יעקב אמר בלי לדעת אם הוא דובר אמת. עבדאללה סימן לבן הצעיר שלו לעלות לנקודה גבוהה בקצה האפיק. הנער טיפס, הביט למערב ואישר שיש שלושה רכבים בצדו השני של הנהר.

 

עבדאללה חשב רגע בינו לבינו ופנה ליעקב, “רק אתה עברת. מה תעשה אם אני אומר שאנחנו לא מסכימים?”.

“אני אוריד כמה כדורים בבחור פה ואז אעבור אליכם.” הג’ינג’י ענה מהר בלי לחשוב וחבט שוב בטעות בראשו של מחמוד עם הקנה, אך הפעם הזדרז לבקש “איסמאח.”

מחמוד הסתכל על עבדאללה כלא מאמין והתחיל לצעוק. המצב היה בלתי נסבל. היהודי לא היה מאוזן, לתקוע לו את הקנה בראש הוא יכול כמה פעמים, אבל האצבע תחליק על ההדק פעם אחת.

 

“אני לא חושב שתעשה את זה.” עבדאללה ניסה.

“או הו אני אעשה את זה! הייתי בצבא, אני אקח את העדר שלי חזרה.” חיוך חושף שיניים התנוסס על שפתיו של יעקב.

 

עבדאללה לא היה בטוח, לחסל משפחה שלמה בשביל עדר עיזים לא נשמע סביר, אבל ליהודי היה את אותו הניצוץ שהיה בעיניו של בנו השלישי, סמיר, שישב ברגעים אלו ממש בתחנת משטרה במקום להשתתף איתם בפשיטה. כשסמיר היה ילד דבקה בעינו שעורה, עבדאללה ואשתו לקחו את הילד לשייח עיסא בדיר-עלא. השייח הסביר שבאישוניו של הילד שוכן שד ונסך מי מלח אל תוך העין. סמיר צעק מכאב. נערו של השייח אסף את המים שנזלו מהפנים לתוך קערה, אחר כך יצא עם הכלי אל החצר ונתן לכלב לשתות את הנוזל. לפני שהם עזבו את החדר, שייח עיסא לקח את עבדאללה לצד ודיבר איתו לבד, הוא הבטיח לאב שהבן יבריא, אך הזהיר שמשהו מהשד ישכון בתוך הילד עד סוף ימיו.

סמיר עבד במושב בבנייה חודש לפני הפשיטה על הדיר והוא זה שסיפר לאביו על המשק של הג’ינג’ים ועל עדר של “העיזים הכי יפות שראה מימיו”. סמיר הציע לעבור בלילה את הנהר ולהביא את העדר לירדן. אביו לא היו בטוח שהגניבה תצליח, מיליון דברים יכלו להשתבש, אבל בעבר הם כבר עברו בעבר את הנהר וחזרו הביתה עם זוג טנדרים יפים. אללה עוזר לאמיצים.

 

לבסוף, אחרי התייעצות עם יתר בני המשפחה הוחלט שאין סיבה לא לנסות, השמירה על הגבול בצד הישראלי והירדני לא הייתה סדירה. עבדאללה ויתר בני החמולה יכלו בקלות להזדהות כפלסטינים במידה שיתקלו באי אילו אורחים לא צפויים בגדה השנייה.

 

עיניו של יעקב ועבדאללה ננעלו זו בזו. הבדואי כיווץ שפתיו ומלמל ‘לא הכול הולך, לפעמים אללה מעמיד אותך במקום’. בשביל כמה ראשי צאן הוא לא הולך לסכן את החיים של אח שלו.

“בסדר” אמר ליעקב בטון רגוע ופסק את כפות ידיו, “נעזור לך להביא את העיזים לנהר, אבל אתה נשאר בצד שלנו, אחרי שהעיזים יעברו תשחרר את מחמוד.”

“יופי” יעקב ענה, משך את מחמוד לרגליו בכוח מהחולצה ודחף לו את הקנה של הסטן לאחורי הגולגולת. עבדאללה חזר והבהיר ליעקב שאין צורך באלימות, הם כבר סיכמו והוא מתכוון לעמוד במילה שלו, “זה אח שלי שאתה מכוון לו לראש, אנחנו לא רוצים טעות.”

“כן, כן, אל תדאג, הכול יהיה בסדר”, יעקב ענה שיכור מניצחון וסובב את מחמוד לכיוון הנהר.

עבדאללה הודיע ליתר הבדואים שהם משנים כיוון, חזרה לישראל.

 

כשהאנשים והעיזים החלו לנוע נשמע דרדור אבנים ברקע. אורות הופיעו מעל המדרון הצחיח שגלש לאפיק, ג’יפ כבד ירד מטה ונעצר בין העיזים, האורות הופנו היישר ליעקב ומחמוד שקפאו במקומם.

 

כשהנהג כיבה את הפנסים יעקב היה מסונוור, כתם שחור טשטש את המקום שבו עמד הג’יפ. אנשים יצאו מהרכב, הם אחזו רובים ודיברו ערבית, שאלו לשלומם של הסובבים ומה הם עושים על הגבול בשעה כזו. לפני שמישהו הספיק לענות, קלטו החיילים את יעקב. תוך שניות התרוממו נשקים דרוכים והתחילו צרחות הדדיות. מתוך הערבית השבורה הצליח מפקד הסיור להבין שהג’ינג’י טוען שהעיזים שלו. מי שהרגיע את המצב היה עבדאללה, שחשש שהסיטואציה מערערת את היציבות בידיים של יעקב, ואת הקיום של מחמוד. עבדאללה הסביר למפקד שהם מעבירים את העדר בין אזורי מרעה בלילה בגלל החום. כשהם עברו פה היהודי הופיע מהשיחים כמו ג’ין, הצמיד למחמוד את התת מקלע לראש, צעק שהעיזים שלו ודרש מהם להעביר אותן דרך חלק רדוד בנהר, לצד הישראלי.

 

יעקב המשיך לצווח טענות בקול צורם בזמן שעבדאללה דיבר, העיניים שלו בערו, זיעה הצמידה את שיערו הכתום למצח וזרמה מטה במורד הזקן הדליל.

עבדאללה ביקש מהמפקד, “אל תפגעו ביהודי, הוא משוגע, רואים ישר, מסכן, לא אשמתו, נולד ככה. הכי טוב יהיה אם תשחררו את אח שלי ותשלחו את הג’ינג’י שיחזור חזרה באותה דרך שבא.”

המפקד בהה ביעקב ואישר את הדברים “כן, ברור, משוגע, רואים על הפנים.” אחרי זה הביט מסביב על העיזים, “עיזים יפות. אף פעם לא ראיתי כאלו.”

עבדאללה ניפח את החזה, “אלו כולן סוריות שחורות, מהירמוך, עלו לי לא מעט.” המפקד הנהן והתעניין אם יוכל לרכוש גדיים בבוא העונה.

 

יעקב לא הבין את השיחה, ארבעת החיילים הקיפו אותו עם נשקים שלופים מכל הצדדים. המפקד סימן לו בעדינות להוריד את הנשק לאדמה. ברקע עבדאללה הסביר בעברית שהמשחק נגמר, הוא דיבר עם המפקד, אם יוריד את הנשק הם יתנו לו ללכת, לחצות את הנהר לצד הישראלי באותה דרך שבה הגיע. הג’ינג’י לא ויתר ישר, אבל אחרי דקות מתוחות ההיגיון ניצח. הוא הניח את הסטן על האדמה ועזב את מחמוד שרץ לכיוונו של עבדאללה והתחיל להכות אותו נמרצות תוך שהוא פולט קללות, שהשומע אותן היה מפקפק בכך שהם ינקו חלב מאותה האישה.

 

יעקב פנה ללכת. להפתעתו, אחד החיילים צעק לו לעצור. חייל אחר התקרב וערך עליו חיפוש, שאחריו קנה רובה הוצמד לגבו ודחף אותו לכיוון הג’יפ.

הוא ישב בין שני חיילים במושב האחורי, מהחלון ראה את הבדואים הצעירים מנסים להפריד בין עבדאללה למחמוד. “כנראה שבכל זאת מישהו ימות הלילה,” מפקד הסיור התבדח והג’יפ עלה מחוץ לאפיק הנהר ואל הכביש. יעקב הביט דרך השמשה האחורית בצלליות של האלפיניות והבדואים נספגות אל תוך הלילה. רבע שעה מאוחר יותר הוא הוצא מהרכב והוכנס לתא במוצב של משמר הגבול הירדני.

 

מפקד המוצב היה מעמאן ודיבר אנגלית שאפשרה לו לשמוע את הצד של יעקב. הג’ינג’י היה מותש וסיפר על השתלשלות האירועים בצורה יבשה ולא מתלהמת. כשהוחזר לתא נשכב בבגדים ספוגי זיעה ונעליים על הדרגש, עצם עיניו ונרדם. בין הסיפור שהבדואים סיפרו לבין זה של יעקב, מפקד התחנה קנה דווקא את זה של הג’ינג’י. החובאללים היו ידועים במרחב כגנבים שחוצים את הנהר לצד הישראלי לפעמים, גם בירדן היה להם שם רע. אחד מהם היה עצור אצלו בתחנה ממש באותו הרגע. לא שזה שינה הרבה, יעקב עבר את הגבול חמוש ואיים על חייו של אזרח ירדני.

 

אחרי שהשמש עלתה, אברום ויצחק הלכו למשטרה וכשחזרו מהתחנה דפקו בדלתו של אביהם. הג’ינג’י היה לבוש בגדי עבודה. בפנים נפולות הם סיפרו מה קרה. יחזקאל הביט בהם והנהן לעצמו, אמר “הבנתי. אתם עדיין עומדים פה? הקווים של ההשקיה לא יניחו את עצמם”, ונכנס הביתה להביא את המפתחות של הטרקטור. כמה שעות אחר כך מתאם הקישור קיבל מברק מהירדנים, הם עצרו יהודי, כנראה מעורער בנפשו, איים על חיים של רועה צאן מקומי בעזרת תת מקלע מנדטורי.

 

בבית במושב הטלפון צלצל. רחלי ענתה, הפסים שהציפורניים שלה חרצו בשולחן המטבח יישארו ברורים גם עשר שנים אחר כך. מיד לאחר שניתקה נעלה נעלי עבודה, הניחה את יערה בעריסה ויצא לחפש את ראש השבט במטע הרימונים. יחזקאל גזם ‘חזירים’ מבסיס העצים. כשראה את רחלי מתקרבת, הניח את המזמרה על אחד הענפים, ניגב את הזיעה ממצחו וניסה לנחש לפי מבע פניה כמה מרה הגזירה.

 

הכלה שלו עדכנה אותו מה סיפר הקצין בטלפון. יחזקאל לקח אוויר וחזר לעבודה, אך רחלי פערה עיניה, חטפה את המזמרה מידיו, זרקה אותה בכוח על העץ ודרשה להכין בו ברגע תוכנית פעולה.

לא הייתה לו ברירה. הם ישבו בסלון שלה במשך שעה שלמה, דנו באפשרויות ואז זימנו את יתר המשפחה. רחלי הסבירה לכולם שהידיעה על אזרח חמוש שחצה את הגבול ונעצר על ידי הרשויות הירדניות, כבר הגיע לתקשורת, כך שלא היה טעם להסתיר מידע או להתחמק מכתבים. עם זאת, היא הנחתה את בני המשפחה לא לפנות לתקשורת מיוזמתם. קודם יחזקאל ינסה להפעיל קשרים, בינתיים עדיף להישאר כמה שיותר שקטים. אחרי שכולם התפזרו יחזקאל התיישב ליד הטלפון ופתח בסבב שיחות עם חברים מהיחידה שפנו לפוליטיקה. רחלי ישבה לידו עם יערה והקשיבה לכל מילה. כל החברים הבטיחו לעזור. אחד, קרוב מהאחרים, איש שירות הביטחון הכללי, היה יותר מעשי.

 

הוא הסביר ליחזקאל שהוא מטפל בעניין, אבל שהמשפחה צריכה להתאזר בסבלנות. כרגע הדבר הכי חשוב הוא לא להתלהם. כשמראיינים אותם, הם צריכים להתנצל בפני הירדנים ולהבהיר ליעקב שאסור לו לעשות בעיות. הוא חייב להמתין בשקט, להתנהג יפה ולחכות. תוך חמש שעות הגיעה הכתבת הראשונה, יחזקאל התראיין כשהמשפחה כולה עומדת בפנים נפולות מאחוריו. הוא התנצל בפני העם והמלך הירדני, הסביר בלי להגן, שבנו עשה את מה שעשה בלהט הרגע בגלל גניבת הצאן והוסיף שיעקב צריך לפרנס בארץ אישה וארבעה ילדים, אחת מהן תינוקת קטנה. אחריו התראיינה רחלי, היא עמדה עם יערה על הידיים, בקול צרוד ביקשה מהירדנים לא לפגוע ביעקב, אמרה שהוא רק איים ולא היה משתמש בנשק לעולם. אז הישירה מבט אל המצלמה ופנתה ישירות ליעקב, כאילו הוא עומד מולה. היא דרשה ממנו בקול שהיה בו מן האיום, להמתין בסבלנות. חזרה שלוש פעמים על אותן המילים.

 

יעקב לא שמע את תחינותיה של רחלי, במעצר לא הייתה טלוויזיה. חוץ מזה, סבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלו. אחרי שהתעורר עם אנרגיות מחודשות, הטיל מימיו לדלי בתא ושתה כמות נאה של מי ברז חומים בצורה מחשידה, התחיל להטריד את מנוחת השומרים. הוא ידע מספיק מילים בערבית כדי להרכיב משפטים עילגים ואחרי שעה שבה לא סתם את הפה לרגע, מפקד המשמרת נכנס לתא והוריד לו סדרת סטירות מלאות כוונה. הלחי של יעקב התנפחה והשפה נפתחה, אבל הוא המשיך בשלו, דיבר ודיבר בלי הפסקה. בתא הסמוך ישב בדואי צעיר עם חתימת שפם שנתפס בערב שלפני כן מדדה שיכור על אחד הכבישים. זאת הייתה הפעם השלישית שהסיור מצא אותו במצב דומה, הפעם המפקד אמר שלא תהיה להם ברירה אלא לשלוח אותו למאסר ארוך.

 

סמיר חובאללה היה בתקופה רעה, בתחילת השנה המשפחה של כלתו המיועדת ביטלה את האירוסים בדקה האחרונה. הראש שלו כאב והוא גם כן צעק, על היהודי שישתוק, על השומרים שיעשו משהו, יחסמו את הפה של הג’ינג’י או ירו בו בחצר, כל דבר שיגרום לו להפסיק לדבר. המפקד שניסה להשתיק את יעקב נכנס לתא השני כדי לטפל בצעקות של סמיר באותם האמצעים, אך גם פה השיטה לא הובילה לתוצאה הרצויה.

אנשי משמר הגבול הבינו שאלימות מתונה לא תסתום את הפיות של השניים והחליטו לצאת החוצה לארוחת צהרים מוקדמת. סמיר הבין שאין לו קהל והשתתק, אך יעקב המשיך לצעוק בקול צרוד כדי להבהיר לאנשי המשמר שהם קיבלו את ההחלטה הנכונה.

 

תוך שהוא צועק לעצמו, ראה סמיר את היהודי שולף מחגורתו וו ברזל, ששימש אותו בימים כתיקונם לתלות את המזמרה מהחגורה. הוא התחיל לחטט איתו במנעול התא. הבדואי נשכב על המיטה, לעג לעצם הניסיון במילים שחברו למעצר לא הבין וחיכה בציפייה אצורה לרגע שבו השומרים ייכנסו, יתפסו את יעקב מנסה לפרוץ את המנעול על חם, ויחזירו לו כגמולו. חצי שעה לאחר מכן, כשדלת הסורגים נפתחה, היו שניהם מופתעים באותה המידה. יעקב צעד החוצה ונופף אל סמיר עם הברזל בחיוך אווילי. הבדואי קם על רגליו וסימן באצבעו על חור המנעול של תאו שלו, בידו השנייה הצביע על פיו ונתן ליעקב להבין שאם לא ישחרר אותו גם כן הוא מתכוון לצעוק. יעקב עצר לחשוב. אחד השומרים השאיר על השולחן צרור מפתחות, אבל יכול להיות שהמפתח לתא לא בצרור. אין סיכוי שהוא פורץ עוד מנעול עם הוו, פתיחת התא שלו ארכה חצי שעה, והיה לו מזל.

 

כשהג’ינג’י הסתובב ללכת, הבדואי קרא אחריו בעברית משובשת, “ישראל, אנה לוקח אתה.” יעקב נעמד במקום, הוא קלט את המילה ‘ישראל’ והסתובב חזרה.

 

חילוף מילים וסימוני ידיים הוביל אותם להבנה. בסוף השיחה יעקב אמר לסמיר, “בַּסְמָלָה?” ודפק על החזה של הצעיר עם האצבע דרך הסורגים. “בַּסְמָלָה.” הבדואי ענה.

 

סמיר הכיר את מבנה התחנה מהמעצרים הקודמים, במסדרון הראשון היו חלונות גדולים והם עברו אותו בזחילה על ארבע כדי שלא יבחינו בהם מהחצר. במסדרון השני נצמדו לקיר, ראו בזווית העין שוטר שחום ושמן יוצא מהשירותים וחוזר למשרד. סמיר הצביע לכיוון שממנו הגיע השוטר השמן והם התקדמו על קצות האצבעות.

 

בפנים היו כמה משתנות וזוג תאים עם דלת פתוחה. השניים נכנסו לתא הקיצוני. השוטר לא הוריד את המים אחריו והריח מהאסלה היה נורא. ברגע שסמיר סגר את דלת התא, הדלת הראשית נפתחה, צעדים כבדים נשמעו בחלל השירותים. יעקב וסמיר קפאו במקום, הצעדים התקרבו והשתתקו כשבעליהם נכנס אל התא הסמוך. יעקב תפס בחוזקה את שולי החולצה, עיניו חיפשו אמצעי לחימה, לא תהיה ברירה, אם הדברים יגיעו לפי פחת הוא יצטרך לתלוש את מושב האסלה. השוטר בתא ליד הטיל את מימיו וקימט את האף, הריח היה איום. “תגיד לי, מה זה הריח הזה לעזאזל?” שאל בקול רם ודפק קלות על הקיר החוצץ בין התאים.

סמיר החוויר, אחרי כמה שניות השתעל קלות וניסה לענות בקול עמוק, “מתנצל, זה לא אשמתי אכלתי פול… פול מקולקל.”

השוטר הוריד את המים, יצא מהתא וחייך לעצמו בזמן שהוא שוטף ידיים, “תהיה בריא ותיזהר לא להיחנק מהגזים שם בפנים.”

סמיר גמגם תודה.

כשדלת השירותים נסגרה שניהם שחררו את הכתפיים ונשמו לרווחה. סמיר הוריד את מושב האסלה בשקט והצביע למעלה על חלון האוורור. לפני שטיפסו החוצה הבדואי העביר ליעקב את הכאפייה כדי שיסתיר את השיער הכתום. הם יצאו קרוב לגדר ונעמדו כמו דחלילים. סמיר צמצם את עיניו מול השמש, נראה היה שהשוטר בעמדת השמירה מעליהם ישן עם הרגליים על אדן החלון. יעקב תפס בזרועו של הבדואי והצביע על האדמה. מתחת לתיל היה שקע רדוד דרכו כלבים משוטטים נכנסו לשתות מנזילה בקיר השירותים.

 

הם זחלו על הבטן כמו הכלבים והמשיכו לזחול בשדה הדרדרים מאחורי הגדר, מפלסים מעבר בין קוצים, מתחלפים בהובלה כל כמה דקות, חולקים את נחת זרועם של הצמחים היבשים. כשיצאו בצד השני היו שרוטים עד העצם. אבל חופשיים.

 

הארץ נפתחה לפניהם. בניגוד ליישובים הספורים בצד הישראלי, בחלק הירדני של בקעת הירדן, מורדות הגלעד והמישור היו מנוקדים כפרים עם זרועות ארוכות לאורך הדרכים. האדמה עצמה נחלקה למאות חלקות קטנות בהן ערב רב של גידולים, מעצי זית וחיטה עד גויאבה ואפונה. מבטו של יעקב ריחף מעל כל הדברים הללו ונמשך אל המערב כמו גמל למים חיים. שם, בצידו השני של השבר, התנשאו הרי שומרון, צהובים וקירחים מעצים. למרגלותיהם שכנו בנחת המושב ושדותיו הירוקים. הם היו רחוקים מכפי שחשב, הייתה עוד דרך לפניו.

סמיר טפח בחוזקה על גבו של הג’ינג’י וקטע את ההרהורים. יעקב הפנה אליו פנים. עינו השחורות של הבדואי הבריקו מאושר, “יאללה יאללה יא יהוד.” אמר וחיוך התנוסס על פניו.

 

הזוג התקדם דרומה מהר אבל לא מדי, לא לעורר חשד. יעקב הצביע לישראל ושאל “ישראיל אל יום?” סמיר ניסה להסביר שאפשר לחצות רק בלילה בגלל הצבא. הם ילכו לביתו של אביו ויחכו עד החשכה. יעקב הבין את החלק על הלילה, הוא הניח שהם יצטרכו להעביר את הזמן וחשב כי טוב יהיה להתרחק מהדרכים הראשיות ולחפש מקום מוסתר, רצוי מוצל. להפתעתו אחרי שעתיים וחצי של הליכה, הוא מצא עצמו בשולי אחד הכפרים, סמוך לנחל איתן שירד מרום הגלעד שלו קרא סמיר “נהר אל-זרקא”. העשב סביבם כוסח עד לשורשים ושקיות צבעוניות התנופפו מראש כל קוץ או עץ שיכלו לשאת בעול הרעייה. כשצעדו לאורך גדתו הצפונית של הנחל, יכול היה יעקב להבחין בשינוי בחברו; הליכתו של סמיר הפכה קלילה וחסרת דאגה, רגליו הכירו את האדמה, שריריו השתחררו ולראשונה הבין היהודי, שעל אף מבנהו הדק, כוחו של הישמעאלי גדול ממה שנדמה. סמיר הצביע על בית גדול לא רחוק מהגדה, המבנה הוקף חומת אבן, בראשה שברי בקבוקים שוקעו בבטון. כשהתקרבו לחומה הרים סמיר רעף שבור. על האדמה עקרב שחור התכווץ לתוך עצמו במגננה. סמיר הרים מפתח ששכב בעפר והחזיר את האריח למקומו. כשפתח את שער הברזל של החצר, הסתערו לכיוונם חמישה כלבים בנביחות ונסוגו עם הזנב בין הרגליים כשזיהו את בן ביתם.

 

יעקב הריח ריח חזק שלא השתמע לשני פנים; עיזים. בצידו השני של הבית הייתה כנראה מכלאה. הריח גרם לו לשכוח לרגע את הבריחה והזכיר את הלילה, אבל לא היה זמן להתרפק על העבר, סמיר האיץ בו להתקדם לדלת. הם נכנסו בלי לדפוק, בבית עמד ניחוח אורז, אישה מבוגרת צעקה מהמטבח, עבדאללה קם מהכורסא בסלון לראות מי נכנס.

 

כשראה את סמיר עיניו צחקו. הוא קרא אל המטבח “עיישה, בואי תראי מי בא,” והתקדם כדי לחבק את בנו. כשהתנתקו השניים מהחיבוק, קיבלה עיישה את סמיר אל ידיה, נשקה לו, ברכה אותו, ושאלה מה קרה לפנים היפות שלו, שהיו שרוטות מהקוצים ונפוחות מסטירות השומרים. בינתיים מאחוריהם עיניו הזהובות של יעקב ננעלו באלו של עבדאללה. הבדואי היה המום, כמו חיה שפתחו עליה זרקור. לאחר שניות ארוכות הוריד יעקב את הכאפייה כדי לחשוף שיער אדום כמו אש, והכריז בקול עליז, “דחילק, עבדאללה.” עבדאללה ענה כאנוס, “בטח… אתה אורח, עכשיו אתה אורח בבית הזה.”

סמיר לא הופתע מחילופי הדברים בעברית בין אביו ליהודי, אך מבע הפנים של השניים בישר רע. עבדאללה לא חיכה לשאלה, כשעיניו עודן מרוכזות בפני יעקב הסביר לבנו, “סמיר, אתה זוכר את העניין עם העיזים היפות והחווה של הג’ינג’ים.”

“בטח באבא. העיזים הכי יפות שראיתי בחיים.” סמיר ענה בחיוך.

“העיזים עכשיו בדיר מאחורי הבית, הבאנו אותן אתמול בלילה.”

“בעזרת אללה!” סמיר צהל.

“סמיר יא איבני, זה פה יהודי ג’ינג’י.”

מבע פניו של סמיר השתנה, האסימון נפל בשעה טובה.

 

השלושה ישבו בסלון, עיישה הגישה תה אדום עם הרבה סוכר והבנים הצעירים של עבדאללה הביטו בנעשה מראש המדרגות. סמיר סיפר לאביו על הבריחה מהמעצר ואיך נשבע בשם אללה ליהודי שייקח אותו לישראל בתמורה לשחרור. לבעל הבית לא הייתה שום בעיה עם השבועה, להפך, לא היה דבר שהוא רצה יותר מאשר לנופף לשלום לג’ינג’י מצידו הרחוק של הנהר. אבל יעקב, יעקב היה בשלו והעובדה שיכול היה לקשקש בשפת אימו רק הוסיפו לכאב ראש של בעל הבית. הוא רצה את העיזים שלו חזרה, לא בקשה גדולה. הוא הבריח את הבן האהוב מהמעצר, הציל אותו משנים מאחורי סורג ובריח, לקח על עצמו סיכון, הערים על השומרים וזחל דרך קוצים, הכול רק כדי להביא את הילד היישר לעבדאללה.

עבדאללה לא התרשם מאוסף הטיעונים המבולגן. “‘הילד סיפר ששחררת אותו רק אחרי שהוא הבטיח להביא אותך לישראל,” אמר כשיעקב סוף סוף שתק ליותר מחצי שנייה. יעקב התכוון לתרץ, עבדאללה עצר אותו והבהיר חד וחלק שהוא לא הולך לתת לו חזרה את העדר. בלילה הם ייקחו אותו ברכב למעברות הירדן, יוודאו שהוא חוצה את הנהר בבטחה ו”אינשאללה שלא נראה אחד את השני יותר בחיים.”

“אבל…”

“חלאס!” הבדואי צעק, “עכשיו תשתה תה ותואכל בקלאווה. העזים מאחורה, אחרי שנגמור פה נלך ביחד להסתכל עליהן, תוכל להיפרד. כשתחזור לישראל תקנה חדשות עם הכסף מהביטוח.”

יעקב דפק באגרוף על השולחן, קימט את האף והרים את הכוס הקטנה ללגום מהתה. אחרי הלגימה, כמו במגע קסם, התחיל להתנהג רגיל והשלושה ניהלו שיחת חולין, כשעבדאללה מתרגם את דברי יעקב לסמיר ולהפך.

 

היה עוד זמן עד שתשקע השמש. בתום השיחה עלה סמיר לאחד החדרים כדי להשלים שעות שינה ועבדאללה לקח את יעקב לסיור בחצר.

 

חומת המתחם הקיפה גם את החצר, בתוכה תרנגולות שחורות ניקרו חרקים וזרעים מהאפר. בעל הבית הראה ליהודי סוס ערבי מרשים, שחור רעמה, שקיבל מתנה מאחיו בשנה שעברה, ואז הוביל אותו לאיחוד עם בני הצאן שעד לא מזמן היו בבעלותו. כשעמדו בשער הדיר, הבטיח עבדאללה ליעקב שהעיזים יטופחו לחלב ולא ימכרו לשחיטה.

“ואללה יהיה קשה להרוג חיה יפה כל כך,” אמר והוסיף בגאווה, “נמכור גדיים כשתבוא העונה. עוד חמש שנים כל הג’לאד יהיה מלא עיזים יפות. החלטתי לקרוא להן ‘סוריות שחורות.” יעקב שמר על סבר פנים ובער מבפנים. הוא רצה להמליץ לבדואי על סוג מזון לא מתאים, שלא יהיה חלב, שאולי אפילו יהרוג את העיזים, אבל לפני שפתח את הפה לדבר, אחד הילדים של עבדאללה צעק אליהם משהו מהקומה העליונה.

 

הפה של עבדאללה נפער ושערות ידיו סמרו, יעקב שאל מה קרה.

“תסתתר… תיכנס בין העזים, הצבא כאן.” אמר ורץ חזרה אל הבית.

 

בדיעבד החובאללים לא היו צריכים להיות מופתעים, המשטרה והצבא ידעו בדיוק מי היה סמיר ולאיזו חמולה הוא שייך. בבית, עיישה עלתה להעיר את בנה. אחרי דיון קצר הוחלט שהכי טוב יהיה להסתיר אותו מאחורי שקי האורז במטבח. האחים הצעירים עזרו להרים את השקים כדי ליצור עבור סמיר חלל. בחוץ הכלבים התחילו לנבוח ועבדאללה יצא אל השער.

כשיצא מדלת הכניסה גילה למרבה האימה כי מפקד הסיור ושלושה חיילים כבר עומדים בחצר הקדמית. סמיר שכח לנעול אחריו את השער.

הרעש היה בלתי נסבל. חמשת הכלבים הקיפו את הקבוצה, נבחו וחשפו שיניים, החיילים בעטו לעברם, אחד זרק אבנים, אחר הרים נשק. עבדאללה הרגיע את הכלבים בצעקה חדה, תוך שנייה השתרר שקט, החיות ברחו למכסות פח ליד החומה ושרבבו ראשיהן החוצה להביט בנעשה. מפקד הסיור ניגש אל בעל הבית במבט חשדני והחליף ברכות, אחר כך אמר שהוא נכנס עם החיילים לערוך חיפוש בלי להסביר מדוע. ארבעת החיילים לא חיכו לאישור, הם עברו את השניים ונכנסו אל תוך המבנה.

 

עבדאללה צעק אחריהם שיש אישה בבית. המפקד סימן לחיילים לעצור ואפשר לבדואי להיכנס ראשון כדי להודיע לאשתו על בואם של הזרים. בזמן שהמפקד ריתק את עבדאללה ועיישה במטבח, החיילים סרקו את הבית. הם עברו בין החדרים, עלו לגג, פתחו ארונות והציצו מתחת למיטות. בשלב מסוים יצאו לחצר. המפקד התנצל על הפלישה והסביר שיש לו פקודות מהדרגים הכי גבוהים במדינה. עבדאללה מחה. בסוף, לאחר חיפוש, התכנסו החיילים חזרה במטבח, שניים מהם התיישבו על מערום שקי האורז שהסתיר את סמיר.

 

מפקד הסיור שאל לראשונה את עבדאללה ועיישה למיקומו של בנם.

“כבוד הקצין הוא אב?” החזיר עבדאללה שאלה. הקצין אישר ועבדאללה המשיך “ואם בנו של הקצין היה נעצר על שכרות ובורח מהמעצר, הקצין היה מוסר אותו לשלטונות?”

הקצין הסביר בכובד ראש שסמיר לא חשוב, הם פה בשביל היהודי. “תן לי את היהודי והכול נשכח ונסלח, לממשלה אין עניין בבן שלך.”

 

לבדואי לא היה זמן לחשוב, התשובה הייתה צריכה לצאת תוך שניות, העקרונות שנצרבו לתוכו מבטן אימו נתנו אותותיהם. היהודי נכנס אל ביתו כאורח של בנו, ביקש מקלט והוא, בעל הבית, הבטיח לו את המקלט הזה במילים שאי אפשר לקחת חזרה.

 

“אני לא יודע איפה היהודי,” שיקר לקצין בטון מתנצל, “אתם מוזמנים להמשיך להפוך בבית שלי, מה יש ליהודי לחפש אצל בדואי זקן. מי שעבר את הנהר פעם אחת יעבור אותו פעם שנייה, גדה אחת אינה שונה מאחותה והזרם ביום הוא אותו הזרם בלילה.”

המפקד נשף דרך האף, ההסבר הניח את דעתו ואבן ירדה מליבו, הוא התנצל כמה פעמים, הסביר עם יד על החזה שהוא גם כן בדואי ולא נהנה לפלוש לבית של בן עמו. זאת העבודה שלו ואין ברירה, חמישה ילדים יש לו, שני בנים ושלוש בנות, צריך להביא לחם הביתה. עבדאללה שלח את עיישה להכין תה, החיילים אכלו ושתו עם בעל הבית בסלון, השמש התחילה לרדת בשמי המערב כשהתניעו את הג’יפ ונסעו לכיוון שממנו באו.

 

אחרי שהחיילים עזבו סמיר הגיח מבין שקי האורז והתלונן על הברכיים. עיישה חייכה חיוך עייף ונענעה בראשה, עבדאללה נשף נשיפה ארוכה של הקלה ואמר “יאללה, בוא נראה אם היהודי הפך לעז.”

 

כשיצאו לחצר האחורית, הפכו שניהם לבנים כמו הג’ינג’י. הדיר היה ריק ורוח קלה הניעה את השער הפתוח, כמה מהתרנגולות ניצלו את ההזדמנות והסתובבו בצד הלא נכון של החומה.

 

שבע מאות מטרים משם הוביל יעקב את האלפיניות לאורכו של נהר אל-זרקא, שרק לעצמו וחיפש מקום נוח לחצייה. כשהבדואי רץ חזרה לתוך הבית להסתיר את בנו, יעקב התכוון לעשות את שהציע ולשכב בין העיזים עד יעבור זעם. אך כשפתח את שער הדיר עיני העדר הופנו לכיוונו, עיזים דומיננטיות דחפו את אחיותיהן, קרבו וליקקו את כפות ידיו ומכנסיו. באותו הרגע ידע שהן ילכו אחריו גם עד סוף העולם. כשהחיילים עלו לקומה השנייה וסרקו את חדרי הילדים, יעקב והאלפיניות כבר היו מחוץ לשער.

 

עבדאללה וסמיר עלו לגג לסרוק את השטח, הם איתרו את יעקב דרומית לבית המשפחה, מעביר את העזים באזור רדוד של הנחל. כדי להגיע אל יעקב עם הרכב היה צריך לעשות עיקוף גדול, “אני לוקח את הסוס!” הכריז סמיר.

 

לפני שעבדאללה הספיק להבין מה קורה, הבן רץ למטה. עבדאללה רדף אחריו, אך בראש המדרגות החליק ונפל על הצד. הוא קרא אל סמיר, צעק שייקח איתו נשק כי “היהודי משוגע,” אך סמיר לא שמע. בזמן שאביו הקים את עצמו ושפשף את האגן, קפץ סמיר על גב הסוס בלי אוכף, לחש באוזנה של החיה, תקע את עקביו בין צלעותיה ודהר החוצה מהחצר דרך השער הפתוח.

 

עבדאללה ירד למטה, קילל את פזיזותו של סמיר בפני עיישה, לקח את מפתחות הטנדר וגם רובה צייד שהוסתר בארגז מעל התריס בחדר השינה. שלושה מבניו הצטרפו לנסיעה. הגדול ישב לצידו ושניים אחרים עלו לארגז. הם נסעו לכיוון השמש השוקעת. עבדאללה נהג מהר, צפר לרכבים אחרים לפנות לו את הדרך. הוא ידע שסמיר יגיע לג’ינג’י לפניו והתפלל שהמצב לא יצא משליטה.

 

בהתחלה האלפיניות לא התלהבו להיכנס למים, אך השכנוע לא היה קשה. את טבילת האש הן עברו במי הירדן לפני שני לילות. יעקב תפס שתיים מהעיזים הדומיננטיות בקרניים וגרר אותן איתו אל תוך הנחל, היתר הלכו בעקבותיהן. כשעמד על הגדה הדרומית ראה שכמה עיזים חששניות נשארו מאחור, פוסעות הלוך ושוב על סף המים ופועות בייאוש לחברותיהן, כמו היה החוף צוק והנחל תהום שלא ניתן לעוברה. יעקב נענע בראשו, בכל עדר יש כמה פרטים שרביית קרובים הפכה לפחות מבריקים. הוא חזר להביא את המפגרות מאחור. כשהגיע לגדה הצפונית עלה באוזניו קול פרסות, ברזל נוקש באדמה, דהירה. בקצה התלולית שתחמה את הגדה מימינו, מאותו הכיוון שממנו הגיע הוא עצמו, צץ רוכב. סמיר דהר במורד עם אש בעיניו.

 

השמש הגיעה לים מאחורי ההרים בגדה המערבית ומעל ענני נוצה נצבעו אדום שני. יעקב התכונן לבוא הפרש וכשזה דהר אליו, זז מהר הצידה, תפס ברגלו והפילו מהסוס. גבו של סמיר הוטח על חלוקי האבן במימיו הרדודים של הנחל. הסוס המשיך לדהור אל תוך המים ונעצר כשהגיע לעדר בגדה השנייה. יעקב התקדם וניסה לנצל את היתרון, אך לפני שהספיק, נעמד סמיר על רגליו. כשיעקב שלח אגרוף, הבדואי הסיט את המכה, לפת את היד והשניים ננעלו במאבק קרוב. תוך התנשפויות כבדות הכניס יעקב ברך למפשעה של סמיר. הבדואי ספג את המכה בנשיכת שפתיים, לפני שהרגל של יריבו ירדה הוא שלח יד ותקע כף תחת ירכו של יעקב. סמיר אחז את הירך באוויר ודחף את כל משקלו קדימה. הג’ינג’י הבין מה תהיה התוצאה של המהלך והתנגד לתנועה. סמיר לא הרפה ומשך את הירך חזק לכיוונו. לרגע נדמה היה שהניצחון הולך להיות שלו. יעקב הרגיש כאב חד באגן והרים צעקה קורעת שמיים. להקת דרורים התעופפה מתוך שיח אברהם על הגדה. העיזים בעברו של הנחל הרימו ראשיהן וזקפו אוזניהן. סמיר נבהל ושחרר אחיזה.

 

אדרנלין הגן על היהודי מהכאב ובמקום ליפול, ניסה יעקב לנצל את הבלבול ולהכניע את יריבו. הם ננעלו שוב, הפעם היתרון של הג’ינג’י היה ברור. הוא יכול היה להרגיש את הרגליים של סמיר מאבדות יציבה.

 

צעקת “חלאס!!!” קטעה את המאבק. יעקב הרגיש גליל מתכת קרה נלחץ לו לרקה. עבדאללה עמד מתנשף לצד השניים, צידו האחד של רובה הצייד מוצמד לשקע כתפו וצידו השני לראשו של הג’ינג’י.

 

יעקב וסמיר התנשפו, עבדאללה צעק שוב כמה פעמים. הם שחררו יחד את הידיים ונפלו תשושים אל המים הרדודים. עבדאללה קרא לשלושת הבנים שהגיעו איתו לאסוף את העדר ולהוביל אותו חזרה הביתה. סמיר התרומם על רגליו. יעקב נשאר לשבת בנחל, ריאותיו מניעות את גבו השדוף מעלה ומטה בכל נשימה. עבדאללה פקד עליו לקום, יעקב ניסה והחליק חזרה למים. הוא רצה לדבר אבל לא הצליח, הגרון שלו היה יבש. סמיר התקרב, עזר ליריבו להתרומם ואפשר לו להישען עליו בזמן שצלע במעלה המדרון אל ארגז הטנדר של עבדאללה.

 

במערב השמש נעלמה, אורה עוד נתן סימן בשמי שומרון, אך במזרח ובדרום חושך וכוכבים כבשו את רמת עבר הירדן והרי גלעד. עבדאללה נכנס למושב הנהג, סמיר לצידו. בנסיעה אל הגבול איש לא הוציא מילה. כל מהמורה לוותה בצעקת כאב מיעקב, ששכב בארגז בין שאריות חציר וכלי עבודה. עבדאללה השתדל לא לפספס אף בור או סדק שנפער באספלט. המתלים היו פחות חשובים מעונשו של האדם מאחור. יעקב גוטליב לא יכול היה לדעת באותו הרגע, אך בזמן המאבק נפגע באגנו גיד הנשה, המקשר בין כף הירך לעצם השוק. מצב הפציעה ישתפר בחודשים והשנים שיבואו אחר כך, אך צליעה קלה ומובחנת תאפיין את הליכתו מעתה ולעולם.

 

הם נסעו אל האזור שבו חצו את הנהר בלילה שעבר. כשעצרו, עזר סמיר ליעקב לצאת מארגז הטנדר. כשראה שיעקב מתקשה לעמוד, נכנס בין שיחי הפטל וחזר עם ענף ערבי נחל שהניח בידו של היהודי, אחר כך כרך את זרועו האחת סביב גבו והמשיך לתמוך במשקלו עד שהגיעו אל שפת הנהר.

 

רוח קלילה נשבה והניעה את מניפות הפריחה בראשי הקנים, אור הירח ריצד על הירדן מלא הסחף וקול זרימתו מלא את האוויר. עטלפי חרקים זעירים התעופפו מעל וטרפו ימשושים שנולדו במים. אב ובנו ישבו על עקביהם על גדת הנהר וצפו ביהודי צולע לו דרך הזרם כשהוא נעזר במקל. כשהגיע לגדה השנייה, יעקב הסתובב ונופף לשניים. סמיר קם על רגליו, נופף חזרה וצעק ברכה. עבדאללה התרומם גם הוא והכניס לבנו סטירה הגונה.

 

אחרי שיצא מהמים התקדם יעקב לאט. הוא היה עייף מכדי לחשוב, בכל צעד זרם כאב מעקבו לירכו. הוא החליט לעצור והתיישב בקושי רב על חלקת אדמה יבשה וריקה מצמחייה. העפעפיים שלו היו כבדים. אין מה למהר חשב לעצמו, הלילה עוד ארוך. יהיה עדיף להמשיך כשתעלה שמש ויבוא האור. הוא נשכב על הצד של הרגל הטובה, ידיו חיפשו סביב עד שמצאו אבן נחל חלקה, אותה הציב תחת ראשו ונרדם בן רגע.

 

יעקב פקח את עיניו לאט. הכאב בירך נעלם כלא היה. לצד ראשו מבין הקנים שעל הגדה, הבחין בגרם מדרגות מתרומם מתוך שיח פטל קדוש השמיימה, בונה עצמו לבנה אחר לבנה אל ים הכוכבים, שנצנצו כאבני לשם ואודם באלף צבעים. כשהמדרגות הגיעו ליעדן בחופה מעל, הבין יעקב שהגרם היה גרם המדרגות בביתו שלו. מראש המדרגות הופיעו דמויות, עיזים אלפיניות יפות קרניים ושחורות פנים ירדו ועלו מתוך האין סוף ואליו. המראה העלה חיוך על שפתיו של יעקב, הוא קם לרגליו וקרב. מראש המדרגות ירדה עכשיו רחלי, עטופה לבן, שערה האדום מתנופף מאחורי ראשה, יערה הקטנה על ידה ושלושת בניו בעקבותיה. רחלי הגיעה אליו, תפסה עם יד רכה בצווארו ולחשה אל תוך אוזנו בקול מתוק מדבש, “תיזהר יעקב. זה לא שווה את החיים שלך.” אבל יעקב לא שמע לה, הוא רצה לעלות עם העיזים שחורות הפנים אל כיפת השמיים, אל זוהר הרקיע. כשהניח בהתלהבות יתרה את כף רגלו על המדרגה הראשונה, כאב חד עלה כמו חשמל מעקבו אל ירכו.

 

יעקב התעורר בצעקת אימים והתנשף בכבדות. במזרח מעל הרי גלעד עמד כוכב השחר, אור השמש הציץ תחתיו וצבע את שמים מאחורי הפסגות באדום רך. יעקב נשם את האוויר הלח שעלה ממי הירדן, הרים את המקל שקיבל מסמיר וצלע בעזרתו החוצה מהאפיק הירוק אל המישור היבש מעליו.

 

בצהרי היום השמש בערה מלמעלה ורחלי גוטליב שלתה תמר נור יבש מכיס שמלתה, הביאה אותו לפיה, לעסה, הסיטה ראשה וירקה את הגרעין לאדמה. היא תלתה כביסה על החבלים בחצר, הסדינים הלבנים התנופפו ברוח שירדה מהרי שומרון, שערה האדום כיסה את פניה והיא הרחיקה אותו עם ידה. מלאכת תליית הכביסה הייתה מרגיעה, חופשה לנפש שהותשה מדאגה, היא זמזמה, “היו לילות, אני אותם זוכרת, והוא את העצים בגן העיד…” כשבזווית עינה זיהתה תנועה, היא סובבה פנייה אל המזרח.

מרחוק על המישור צלע לכיוונה אדם רזה חבוש כפייה אדומה, האיש נעזר במקל לתמוך את משקלו. היא בהתה בדמות בגבות מכווצות, בטח פלסטינאי שמחפש עבודה, חשבה. הדמות נופפה לשלום. רחלי צמצמה את העיניים ונופפה חזרה. כבר יותר משנה שהיא צריכה לנסוע לאופטיקאי בדגניה לבדוק את המספר אבל עם הילדים והמשק אף פעם אין לה זמן. לפתע הגיעה לאוזניה צעקה, עברית צחה. עיניה החומות נפקחו לרווחה, הכביסה הנותרת נפלה מידיה אל העפר והאבנים הקטנות של הבקעה. לא היה לה זמן לחשוב אם היא מאמינה או לא מאמינה, היא רצה. מקרוב יעקב חייך אליה, פניו שרוטות מקוצי הדרדרים ונפוחות מהחום והסטירות בתא. היא התרסקה אל זרועותיו, הוא כרך ידיו סביבה כמו אדם התופס מלאך משמיים והצמיד את שפתיו לשפתיה. ציפורניה של אשתו חרצו קווים אדומים על חזהו וצווארו, פיה העלה על לשונו טעם מוכר, רוק ותמר, מתוק מחלב עזים או סוכר ויעקב גוטליב הבין; שבנות צאן הולכות ובנות צאן באות, סוריות, אלפיניות, שחורות או לבנות, אבל רחלי יש לו רק אחת.

 

לצפייה ביצירה
פרוזה

אל ארץ גזירה

יהונתן אברהם גורנברג

לקראת ערב ארזתי את חפציי ויצאתי את אולם הקריאה בספרייה הלאומית. פניתי אל הברזייה לשתות, ושם מצאתני איזו עלמה נאה מבנות ישראל היותר כשרות, שהביטה בי בחיוך ערמומי מבעד לעיניה המכֻחָלות. היא הביטה ושתקה וחייכה עוד, ואני נשתתקתי ולא פציתי פה, והמבוכה הלכה וגברה. לאחר שאני תוהה על קנקנה יצאתי למבואה ופגשני חבר מהישיבה שלא ראיתי זה זמן, ועלינו להתפלל תפילת ערבית. כך שאל האוטובוס הגעתי כבר משחשיכה ובבואי לדירה כבר הייתה השעה שעת לילה.
הדירה ריקה הייתה כשבאתי. התחלתי להרהר, אם ללמוד, או לבשל לעצמי ארוחה, או לילך לבית הוריי לאכול שם, כי לא חפצתי לאכול לבד. והנה תוך שאני מהרהר חטפתני שנה ונפלתי על מיטתי נם למשך כעשרים דקות.

 

 

צלצול הנייד העיר אותי מתרדמתי.
״מה המצב אצלך, יהונתן?״
היה זה עאדל, אחראי העבודה שלי, ראש צוות תרגום בבתי המשפט.
״מה צריך?״
״לתרגם בתחנת המשטרה בארמון הנציב. עוד עשר דקות. אתה יכול לנסוע במונית.״
״איפה התחנה?״
״מאחורי מטה האו”ם.״
״אז עזוב מונית, חבל. אני אהיה שם תוך עשר דקות בהליכה.״
״הנה, אני שולח לך את המספר של החוקר המשטרתי.״
על הצג הופיע המספר עם השם “תמיר”. ניחשתי שזהו תמיר מרציאנו, שבני דודיו שירתו אתי בצבא. שוחחתי עם תמיר בקצרה ואישרתי את בואי.
העברתי את הכיפה לכיס המעיל, נעלתי את מנעליי וחבשתי כובע גרב. יצאתי אל האוויר הקר, וחציתי את הרחוב הסמוך . עברתי את הטיילת החדשה ופניי קדמה, והתקדמתי את הכביש המוביל לארמון הנציב. בסוף הכביש לפני שהתעקל ראיתי את מטה האו”ם ניצב מולי על ראש הגבעה המיוערת. עליתי בשביל אל שער המתחם. פניתי אל השומר ואמרתי, ״איך אני מגיע לתחנת המשטרה?״
״רד חזרה אל הכביש״, אמר לי, ״ותמשיך ישר״. ירדתי בדשא שבצלע הדרומית של הגבעה והמשכתי בכביש הדומם. מימין תחילת הבתים של שכונת ארמון הנציב. משמאל, הישר לפניי, ראיתי את החלונות הירוקים והמוארים של צריחי המסגדים ביישוב הבדווי גַּ’בַּלִ אלְמֻכַּבַּר. המדרכה המשיכה לחנייה רצופת אבן, השלוחה המזרחית ביותר של הטיילות. מצדה השני של החנייה יש כמה חצאי גרנות מאבן, מוצלים, עם הפנים למדבר, שמתחיל ממש עם מורד הגבעה המזרחית. בשעות היום הערבים, ובעתות רגיעה אף היהודים, מגיעים לשם לטייל, לצלות בשר בחוץ ולסעוד.
בחנייה היו מספר כלי רכב חנויים, ואולם כשהסתכלתי ראיתי שנהגיהם עודם יושבים בהם, לרוב עם נוסע מימינם. שותקים, ממתינים. ואני תועה ותוהה, איפה התחנה שמאחורי המטה. ניגשתי לאחד הנהגים.
“בְּתִּעְרִף וֵין מֲחַטֶּת אלשֻּׁרְטַהֿ לַו סַמַחְתְּ?” (אתה יודע בבקשה איפה תחנת המשטרה?)
“אָהּ. אִמְשׁי דֻּגְֿרִי אַבּוּ מִיתֵּין מִתְּר” (כן. לך ישר בערך מאתיים מטר).
המשכתי במדרכת הכביש, והרגשתי יותר חול מתחת למנעליי. התחנה עצמה הייתה משמאל, מוארת באור הירוק מהצריחים ונראתה כמו בסיס צבאי – כמה מבנים יבילים ובינם חצר וספסלים, גדר מסביב, דלת וביתן שמירה בה ישבו לוחמים ממשמר הגבול. ״מי אתה״, שאלו.
״יהונתן המתורגמן, הגעתי בהזמנה של תמיר, אני עובד עם עאדל״.
״תעודת זהות״?
״בבקשה״.
בוא תיכנס, נקרא לו״.
תמיר, כך אמרו לי, היה עסוק באותו הרגע, והופניתי לחדר החקירות השני, שבו היה שוטר אחר במדים כחולים. המתין אתו יהודי צעיר. “אני נאלץ לעצור אותך הלילה” אמר השוטר ברוגע. “מה נראה לך אני הולך לישון הלילה במגרש הרוסים?!” צעק העצור הטרי. “אני עם כל העבריינים? שים עליי אזיקים אם אתה גבר! אני בנאדם נורמטיבי, שומע? אני בנאדם נורמטיבי!”.
״אתה יודע מה?״ אמר לי השוטר, ״עדיף שלא תהיה כאן. לך לתמיר״. עברתי למבנה השני. תמיר עמד במשרד ולידו שולחן. לצד תמיר ישבה אישה ששערה צבוע אדום כהה ועל ידיה צמידים מעוטרים בצלבים. מול תמיר והאישה הנוצרייה ישבה אישה נוספת, עם שער יבש ומפוזר וכובע צמר פרווני רחב. כשבאתי לצד תמיר והנוצרייה, ראיתי את הפנים של האישה הנוספת. כל כך מאופרות היו פניה, שהתקשיתי לראות את עורה האמתי. בצפרני ידיה הייתה בנייה מפלסטיק.
״תשמעי״, אמרה הנוצרייה בערבית לאשה בכובע הצמר, בעלת הפנים המאופרות. ״את קטינה, ולכן אנחנו צריכים ליצור קשר עם המשפחה שלך״. בשלב הזה הצגתי את עצמי לתמיר, שזיההאותי משיחה אקראית שקיימנו פעם במסדרון. “אתה דתי לא?” שאל. “כן”, עניתי והוצאתי את הכיפה מהכיס. ״מי הנחקר?״ שאלתי. ותמיר רמז שזו האישה המאופרת. ובאותו רגע הבנתי שהיא נערה.
הצעקות של העצור היהודי הנורמטיבי הגיעו מהמבנה הסמוך. תמיר נזדעק לעזרת עמיתו השוטר לאזוק את העצור והותיר אותי עם שתי נשים בחדר החקירות. “את מהמשטרה?” שאלתי את הנוצרייה בערבית. “לא, אני עובדת סוציאלית, לשכת רווחה העיר העתיקה”. היא השיבה. “הביאו אותי כדי לטפל בה כי היא קטינה בלי הורים.”
״בת כמה את״, שאלתי את הנחקרת. ״שש עשרה״, השיבה. היא החלה לצעוק ולחבוט בחזה. ״רֱבָּאבּ״, שאלה העובדת הסוציאלית בערבית, ״את יודעת מה מספר הזהות שלך״? ״לא״, השיבה. ושוב צעקה. ״כבר דיברנו עם אבא שלה, בכַּפְר עַקַבּ״ אמרה לי העו”סית בעברית. ״הוא לא עזר לנו הרבה״.
״אני גרה אצל דודה שלי בצוּר בָּאהִר״, אמרה רבאב. היא החלה לקרוע את הבנייה מהציפורניים שלה.
״מה הטלפון שלה?״ שאלה העו”סית.
תמיר חזר באותו רגע. “לפי מה שמופיע אצלנו, היא לא רשומה כתושבת ישראל” אמר. “אימא שלה מבית סאחור. פשוט נוריד אותה בקבר רחל”. תרגמתי, ורבאב המשיכה לצעוק. ״לאא! אני לא שטחים. לא שטחים. אל תיקחו אותי לשם. שימו אותי בכלא. אני מתחננת! בכלא.״
״אז איפה אבא שלך?״ שאל תמיר. ושוב החלה רבאב לצעוק . ״לא אליו, היא אמרה, לא אליו. הוא רוצה להחזיר אותי לקֻצַי, שעשה לי את הכווייה בחזה. לא!״ והיא שבה להכות בחזה ולתלוש באינטנסיביות את הבנייה מהציפורניים שלה, והכניסה את אחד מציפורני הפלסטיק לפיה. ״רבאב!״ אמרתי לה. ״זה רעיל, אל תאכלי את זה״. ״למה לא״, היא אמרה. ״אם זה רעיל אני אמות, עדיף ככה לא?״
מהר רשמתי את דבריה לתמיר בעברית בפתק. ״היא רוצה למות, אביה עשוי להחזיר אותה לקוציי, בעלה כנראה, שפגע בה.״ תמיר קרא את הפתק, נאנח בשקט והרים את ראשו באטיות. בינתיים, העו”סית התקשרה לדודה מצור באהר. “מצאנו את רבאב בסופר-פראם בדרך לארמון הנציב”, היא הסבירה. חיכינו אני ותמיר בשקט. לבסוף אמרה העו”סית “הבנתי, ערב טוב”, והניחה את השפופרת.
“עשינו טעות שכבר התקשרנו לאבא שלה” היא אמרה. ״הוא כבר התקשר לדודה ואמר לה לא לשתף פעולה. הוא רוצה שהיא תחזור אליו. הדודה אומרת שהיא לא גרה אצלה״.
״אז אין לנו ברירה״, אמר תמיר, והבעת פניו לא הסכימה לדבריו. ״היא שטחים, היא לא רשומה בשום מקום. נוציא ניידת לקבר רחל״.
“לא שטחים!” צעקה רבאב שוב. ״לא! אמי חולת נפש!״ תרגמתי.
״אולי בינתיים נתחיל בחקירה״, הציע תמיר. הוא התיישב מול רבאב, והחל בנהלי חקריה, ואני מתרגם.
״זכותך לא לומר דבר. זכותך להיוועץ בעורך דין טרם החקירה. דעי כי שתיקתך עשויה להישקל על ידי שופט בבית המשפט.
״את יודעת לקרוא את הזכויות שלך מהדף?״
״אני לא יודעת לקרוא. לא עברית ולא ערבית. ״
״למדת בבית הספר?״
״רק עד כתה ב. אבא שלי רצה שאעזור בעבודות הבית.״
״רבאב את חשודה בעבירה של גניבה, בכך שהרמת מוצרי קוסמטיקה מבית המרקחת סופר-פארם מבלי לשלם, וכל זאת בניגוד לחוק.
״את מבינה את החשדות נגדך?״
״כן.״
״איפה את גרה?״
״אצל דודה שלי בצור באהר. אבא שלי נתן אותי לקוציי, אבל הלכתי לדודה שלי.״
״מתי התחתנת?״
״לפני שנה.״
תמיר המתין מעט.
״האם לקחת מוצרים מסופר פארם בלי לשלם?״
״כן.״
״את יודעת שאסור לגנוב?״
״כמובן שאסור. אם תתנו לי עבודה אני לא אגנוב. אני לא גנבת.״
״מה גנבת?״
״איפור, גרביונים״ (את המילה האחרונה לא הכרתי בערבית, והעו”סית הייתה צריכה ללמד אותי) אמרה. ״לק.״
״למה?״
שתיקה.
״אבל רבאב, למה לגנוב? מצאנו הרבה כסף בתיק שלך.״
הוא פתח את התיק והוציא כמה שטרות: חמישים, ומאה, ומאתיים. ועוד מאה. ועוד חמישים.
״מאיפה הכסף הזה?״
״מי שהוא נתן לי, הוא ריחם עליי.״
״יש לך מה שהוא להוסיף?״
״לא.״
תמיר הדפיס את התמליל. הוא הגיש אותו לנחקרת, וביקשתי ממנה לחתום. היא כתבה “רבאב” באותיות עבריות עגולות.
״תראי״, אמר תמיר לעו”סית. ״אי אפשר להחזיר אותה לאבא שלה, ולא לאימא שלה. אני מפחד מה יעשו לה אם היא תהיה בידיים שלהם. ולאן היא הגיעה עכשיו… ברור לך מה היא עושה עכשיו, נכון? מאיפה הכסף הזה?״
״כן״, אמרה. היא פנתה שוב להתקשר. ולאחר שיחה בטלפון אמרה, ״דיברתי עם הלשכה בבית חנינא, הם יוכלו לטפל בה מחר.״
״אפילו אם אין לה מעמד? אבא שלה לא רשם אותה אף פעם, הזבל. בדקנו. לא אצלנו ולא אצלם.״
״הם ידעו להסדיר את זה.״
“רבאב” אמרה העו”סית, “אנחנו נעביר אותך לשוא’ון (רווחה). הכי טוב בשוּא’ון”. “ואיפה היא תישן הלילה?” שאל תמיר. “יש הוסטל סגור בתלפיות” השיבה. “היא שהתה שם בעבר כנראה. הם יכולים להחזיק אותה עד הבוקר”.
“נוציא אותה בניידת לתלפיות” הוא אמר, וקרא לשוטר אחר שיסיע אותה. “מתורגמן, אתה משוחרר, תודה רבה. אתה צריך ליווי משטרתי מהשי”ן גימ”ל?”
“שמע”, אמרתי. “אנחנו פה בג’בל אלמכבר, אמצע הלילה. היו כל מיני טיפוסים בחוץ, עדיף.”
לאחר עשר דקות יצאתי מדלת התחנה, ופגשתי שוב את רוח המדבר החורפית והחול במדרכה. עליתי לניידת שהייתה בדרכה למגרש הרוסים. נסענו עד הקצה המערבי של טיילת ארמון הנציב, ירדתי מהניידת לכביש וחזרתי לדירה. נסער מדיי לישון עייף מידיי ללמוד, פניתי אל המטבח. הוצאתי טחינה גולמית, קמח, חמאה וסוכר, לשתי היטב ואפיתי עוגיות. ריח האפייה מילא את הדירה. הוצאתי את העוגיות מהתנור, סידרתי אותן בכלים סגורים, ושבתי לחדרי לנוח. השעה הייתה שעתיים אחרי חצות, ונשארתי ער בעיניים עצומות עד הבוקר.

 

 

 

ובבוקר קמתי, לא נעורתי – כי שינה לא הייתה לי, ונסעתי ללימודים אחרי התפילה. ובעת שאני הולך במסדרון, ראיתי שוב את העלמה שנקרתה לפניי בברזייה אמש. החיוך אותו חיוך ערמומי ושבע רצון, אך המבוכה מזמן נדחקה הצידה בסערת הרגשות של אירועי הליל, ונדמה שהייתה אותה המבוכה בכלל בעידן אחר. עיני העלמה שוב מכוחלות, ובראותי אותן לא יכולתי שלא להיזכר בפנים המאופרות של רבאב.
״מה נשמע?״ אמרה לי
״ברוך השם….״ עניתי. ״לא ישנתי הרבה. הקפיצו אותי לעבוד בלילה, תיק נוראי של המשטרה״.
״לילה… זה בטח תעריף מיוחד!״ אמרה והביטה במבט שבע-רצון. ״ככה משלמים לך יותר, לא?״

לצפייה ביצירה
שירה

נקרא ומיתרגם

יהונתן אברהם גורנברג

 

א. התרגום היותר מובן

 

תִּרְגַּמְתּי פִּסְקָא שֶׁלְּ הָרַב קוּק לַעֲרָבִית
וְאַז פָּנִיתי לִסְטוּדֶנְטִית עַרְבִיָּה
שֶׁתִּשְׁפֹט
אָמַרְתִּי לָהּ, זֶה מוּבָן?
היא הֵשִׁיבָה, יְהֹונָתָן
אֵין קֶשֶׁר בֵּין מִלָּה לְמִלָּה
אָמַרְתִּי
מְצֻיָּן.

 

 

 

ב. אימת הדין

 

                        כ”ה מרחשוון ה׳תשע״ז

 

מִחוּץ לְבֵית הַמִּשְׁפָט יוֹשְׁבוֹת אִמָּהוֹת
זוֹ בָּאָה בִּתְהִלֶּיהָ וְזוֹ בָּאָה בְּקֻרְאָנָהּ.
זֹאת אוֹמֶרַת זֶה בְּנִי וְזֹאת אוֹמֶרֶת זֶה בְנִי,
וּבְנֵיהֶן יַעַבְרוּ תַּחַת הַשָּבֶט, אִישׁ אישׁ בְּחֶטאוֹ.

בּשַׁעַר בֵּית הַמִּשְׁפָּט, יָשְׁבוּ זְקֵנִים מִקֶּדֶם הַכַּרְמֶל.
אַף הֵם עָמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת רַבָּם עַל שֶנִּתְחַיַּב בַדִּין.
בְּהֶבֶל פּיהוּ טִמֵּא לֶחֶם עֹנִי בְּדַם זַאֲטוּטִים,
וְלֹא שָׂמַח אִישׁ כְּשׁמְחָתוֹ, מְצַחֵק עַל שֶׁחָב.

בִּפְרוֹסְדּוֹר בֵּית הַמִּשׁפָּט, מְהַלֵּךְ אִישׁ אָזוּק.
לִפְנֵי שָׁנִים בָּא עַל הַנַּעַר
כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ.
סְפֵקוֹ שֶׁלַּיּוֹם חִלֵּף וַדָּאֹו שֶׁלִּתְמוֹל:
אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת –
הֲרַבּו אוֹ נִתְמַעֲטו?
פְּאֵרוֹ חָבַש כִּי יָרֵא מֵאֵימַת הַדִּין –
אֱ-לֹהים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל –
כִּפֵר סְפֵקוֹ וְהָלַךְ לֹו.

בַּחֲצַר בֵּית הַמּשׁפָט הַחִיצוֹנָה,
עַם רַב עוֹמֵד וְצוֹעֵק צְעָקָה.
פֵּרַש אֶחָד מֵהֶם מֵחֲבֵרָיו וּבָא הַשַׁעְרָה.
נֶעֶמְדָה מִדַּת הַדִּין וְאָמְרָה לוֹ: חֲזֹר לַאֲחֹורֶיךָ!
וְעוֹדָם מִתְפַּלְלִים עַל שֶׁעָבַר,
מְשִׁיבָה רוַּח הַקֹּדֶשׁ וְאוֹמֶרֶת:
הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא
שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לֹא יִשָׂא פָנִים,
בּשׁוּב הַצַדִּיק מֵצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל.
וּבְתוֹךְ בֵּית הַמִּשְׁפָּט,
הִתְוַדָּה אֶת עֲוֹנוֹ אֲשֶׁר עָוָה,
וְנוֹתְרָה רַק יִרְאַת הַדִּין.

 

 

 

ג. גילוי הראש

 

לְיַעֲקֹב אָבִינוּ קָשֶׁה הָיָה לְהִתְחַפֵּשׂ
וְאַף עַל פִּי שֶעֵינֵי יִצְחָק כָהוּ.
בְשַר הַגְּדִי נֶאֱלַץ לַעֲטוֹת אֶת טַעַם הַצְּבִי,
וְאִלּוּ עוֹרוֹ לִהְיוֹת עוֹר אָדָם.
אֶת הַקּוֹל לֹא הִצְלִיחַ לְהַסְתִּיר.
לִי קַל לְהִתְחַפֵּשׂ. הַגִּלוּי הוּא הַכִּסּוּי,
וּכְשֶהַכִּסוּי בַּכִּיס, ״צִדָּה אוֹרֶה״ נִהְיֶה
״רוֹבֶה קַשָּׁת״. וְחָלִילָה, אֵין לִי רוֹבֶה.
מְהַלֵּך אֲנִי מִדֶּרֶך יְרִיחוֹ עַד שַעַר אֶפְרַיִם
טַל הַשָּׁמַיִם וְשַׁמְנֵי הָאָרֶץ נִתְּנוּ בְּיַדִי.
״כֵּילוֹ פֲֿרָאוְלֶהֿ בְּחַ׳מִשְׂתַּעַשׁ״
״שׁוֹכּוֹלָאטַהֿ עַשְׁרַהֿ בְּעַשֲׁרַהֿ״
״אֶלְכַּעְכֶּהֿ בִּתֲלָאתֶהֿ״
כְּבָר נָטַלְתִּי סֵאִין תְּלָתָא בִּמְחִיר קַבִּין תְּלָתָא.
״שׁלוֹם עֲלֵיכֶם, חָבִיב, אֶלֶף בְּרִיאוּת״
בַּגַּיְא עוֹצר אוֹתִי שׁוֹטֵר מַגָּ״ב.
– ״הַלּוֹ! לְאָן?״ – ״לְקִיר הַמַּעֲרָב״
– ״בְּהַצְלָחָה״.
רַק כְּשֶדּוֹחֵק אֲנִי רַגְלֵי שְׁכינָה,
יֹאמַר לִי הַחֶנְוָונִי ״לְכָה וַעֲלֵה
אֶל הַר הַשֵׁם, בֵית אֱ-לֹהֵי
מַחְמַד עֵינְכֶם. הַשְׂמֵאל!״
״שְׂכָרְךָ כָּשֵׁר״ אֲנִי מְמַלְמֵל.
מֵהַכִּיס שׁוֹמֵעַ קוֹל לוֹחֵשׁ
״הִשָׁמֶר‎‏-לְךָ מֵעֲלֹת! רַק הַקָּצֶה!״
וַאֲנִי מַמְשִׁיך יָשָר.
וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְרָאל,
שָׁלַף אִישׁ הַכִּסּוּי מִכִּיסוֹ
וְעָבַר בַּמַּגְנוֹמֶטֶר בְּמּנְעָלו.
בָרְחָבָה הַמְשֻמֶּרֶת,
קָרוֹב מִדַּי לִרְאוֹת אֶת הַמָּקוֹם
מֵרָחוֹק, עַל הָרֹאש מַרְגִּישׁ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם
אֲבִיהֶם.

לצפייה ביצירה
פרוזה

ארץ גזירה

יאיר טיקטין

שבת, 4:15 לפנות בוקר. בקעת הורקניה, מדבר יהודה

סולימאן נהג בטנדר, במושב האחורי ישבו שני בניו. מאחורי הטנדר נהג אחיו בטרקטור ואת השיירה סגרה משאית עפר מקרטעת שהיתה נהוגה בידי שכן.
עברו עשרים שנה מאז שרשות הטבע הכריזה על האזור כשמורת טבע וסגרה בפני שבט הג’האלין את המחצבה הישנה. עברו שלושה חודשים מאז שבני השבט הפסידו בבג”ץ מול המנהל האזרחי.
“בשבת בבוקר”, אמר סולימאן, “אין פה חיילים של המנהל האזרחי”. איזה שם הם בחרו לעצמם, חשב, אם הם אזרחים אז למה חיילים? “זו ההזדמנות שלנו לפתוח שוב את המחצבה הישנה של השבט בואדי אבו שעלה,. זו המחצבה שממנה בנינו את המסגד הגדול של נבי מוסא עליו השלום עוד במאה ה-13, אחרי שניצחנו בקרב הגדול נגד הכופרים המונגולים בעין ג’אלות. עכשיו הגיע הזמן להחזיר את העמק לחיים”.
הם החנו את הטרקטור ואת המשאית הריקה מאחורי סוללת העפר. סולימאן ושני בניו המשיכו אל תוך הבקע הישן הנמצא מתחת לג’בל מונטאר. שם, במרכז המחצבה עמדה אבן שחורה. סולימאן לקח מזוודה מהטנדר הישן, הוא פתח אותה בזהירות והוציא מתוכה שתי לבנות חבלה. כשראה את האות “צ” מופיעה על חומר הנפץ גיחך לעצמו, לפעמים יש משהו טוב בכיבוש, צחק בקול רם. הוא מיקם את חומר הנפץ בשני צידי האבן, הצבע השחור של האבן הזכיר לו את צבע הדם של אחיו אחרי שזה קיבל כדור בבטן בהפגנה הגדולה ההיא שגלשה אל הכביש הראשי. בסרטים הדם תמיד אדום, אבל הוא זוכר את הצבע השחור שניגר על האדמה, ממש כמו צבע האבן במחצבה הסגורה. סולימאן חיבר את פתיל ההשהיה ללבנת החבלה והחל מגלגל את החוט עד מעבר לסוללת ההגנה. זה הזמן להעיף את האבן לאלף עזאזל, חשב. השמיים החלו להתקדר.

 

 

יום ראשון, 16:00. כביש מס’ 1

שבתאי נסע בכביש מספר 1 עד שנעמד בפקקיה האין סופיים של הבירה. בחדשות דיבר הקריין על עסקת טיעון כלשהי ועל שינויים בפוליטיקה הישראלית. שבתאי כיבה את הרדיו ופלט קללה. שום מילה על חמשת ההרוגים משבט הג’האלין. כבר למעלה מחמש עשרה שנים ששבתאי מסתובב במדבר יהודה ועוזר לבני השבט במאבקיהם מול המנהל האזרחי, מול הרט”ג ומול הרחבות המתנחלים. אתמול הוא קרא באתר חדשות מזרח ירושלמי שמתרגם חדשות מערבית לעברית על בני המשפחה שנהרגו. הסיבה הרשמית שנכתבה שם הייתה שימוש לא מבוקר בחומר נפץ, אבל שבתאי חשד שאולי גם הפעם האצבע של החיילים בנבי מוסא הייתה קלה מידי על ההדק. הוא ייסע לשם בעצמו ויחקור את העניינים. שבתאי נכנס למנהרת נעמי שמר מתחת להר הצופים, הוא פיזם לעצמו את השורה שהוסיפה שמר אחרי מלחמת ששת הימים, “ושוב נרד לים המלח בדרך יריחו” וחשב על האירוניה שבדבר. מדהים, הוא חשב לעצמו, בצד אחד של המנהרה אתה בארץ הנושבת, מוקף בעצי האלון והאלה של הרי ירושלים וברגע שאתה יוצא מהמנהרה אתה נמצא במדבר. מנהרה בין ארצות החיים לארצו של עזאזל, ארץ המתים, ארץ ציה וצלמוות. שבתאי עבר את כפר אדומים ופנה ימינה לכיוון נבי מוסא, קצת אחרי כיפות האבן הלבנות של המסגד עמד מחסום פתע של חיילים. לפניו הוא ראה רכב שרד יוקרתי ובתוכו מספר חרדים שניהלו וויכוח עם החיילים. לאחר דין ודברים הסתובב הרכב, פנה לאחור וחלף על ידו. במושב האחורי של הרכב, ליד וילון שהיה מוסט מעט הוא חשב שראה לרגע את הרב יחזקאל הכהן, ראש ישיבת המקובלים מהעיר העתיקה בירושלים. אח של שבתאי, יצחק, למד למעלה מעשור באותה ישיבה בעיר העתיקה עד שהתחתן ועבר לגור בשומרון. בברית של בנו בכורו כיבד יצחק את ראש ישיבת המקובלים להיות הסנדק, ושבתאי חשב שהוא זיהה אותו באותו רכב שחלף כרגע על פניו ועלה בדרך חזרה לירושלים.
שבתאי הגיע אל המחסום וביקש מהחיילים לעבור. אלה אמרו לו שזה שטח צבאי סגור. שבתאי ניסה להתווכח ואף הראה להם את תעודת העיתונאי שקיבל מהאיחוד האירופאי באחד הסבבים בהם נסע להרצות בבירות אירופה נגד מדיניות ישראל בשטחים. אבל החיילים עמדו על שלהם. שבתאי הסתובב חזרה לכיוון המסגד ונכנס לשביל צדדי לכיוון נחל סככה שבבקעת הורקניה, שבתאי זכר מלימודיו באוניברסיטה העברית שנחל סככה מוזכר במגילת הנחושת, המסתורית שבין מגילות קומראן , ושהערבים קוראים לו “אבו שעלה” או בעברית “המצית” בעקבות האמונה ששם ניתן להצית את אבני המדבר, ואילו הארכיאולוגים מצאו בוואדי שתי מנהרות מסתוריות שעד היום לא יודעים למה הן שימשו.
לעומת השמש שזרחה באותו היום בירושלים, במדבר עמדה עננה מוזרה. שבאי נסע דרך בית הקברות הבדואי הישן, עקף את הבסיס וכשהסתיימה הדרך ירד רגלית לכיוון המחצבה הישנה שבנחל. הוא נשכב על אחת הסוללות, מתחתיו ראה אנשים לבושים בחליפות אטומות מכף רגל ועד ראש, נושאים על גבם מכלי חמצן. לרגע זה נראה לו כמו נחיתה על מאדים; האבנים האדומות מלמטה, אלו שעל שמם נקראה ההתנחלות הגדולה “מעלה אדומים”, השמיים השחורים מעל ובתווך כעשרה אסטרונאוטים המקפצים על האדמה. הוא הבחין בסמל הקמ”ג – הקריה למחקר גרעיני שליד דימונה, אשר הופיע על הוואן שחנה בסמוך אליהם. מעניין, הוא חשב לעצמו, אולי ישראל ערכה ניסוי גרעיני בבקעת הורקניה? המקום היה עמוס בחיילים ששמרו על הבקעה מכל עבר. הוא הבחין גם בחברת שמירה אזרחית שנכחה במקום. שבתאי הרגיש שמשהו גדול ממנו קורה שם. באוויר עמד ריח מוזר של גופרית. הוא התבונן לכיוון ים המלח ותהה, האם יתכן שהריח מגיע משם עד לפה? אולי גם אני צריך חליפת הגנה, חשב. הוא הוציא את הפלאפון והתחיל לצלם תמונות. כל התמונות יצאו מטושטשות, כאילו זיהם אותן הבזק אור שחור שעלה ממרכז הבקעה. הוא ניסה לשלוח את התמונות לחברי הארגון שלו, אבל לא היתה קליטה. שבתאי ירד בזהירות מהסוללה ונכנס חזרה לרכב. משהו גדול קורה פה, הוא אמר לעצמו והתחיל לנסוע בדרך חזרה החוצה, מנסה לצאת לפני רדת השמש.
כששבתאי חזר אל הכביש הראשי הפלאפון שלו התחיל לצפצף. שמונה שיחות שלא נענו מאמא. בדרך כלל אמא שלו לא מתקשרת, לפחות לא מאז שהוא הוריד את הכיפה והצטרף לארגונים המסייעים לפלסטינים בשטחים הכבושים. הוא תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, אחים שלו התחתנו והקימו משפחות ואילו הוא חי בזוגיות מתחלפת ובכל מקרה החליט כבר מזמן שלא להביא ילדים לעולם כל כך קשה. הוא חייג לאמא דרך הדיבורית. אמא הייתה נסערת, היא סיפרה לו שאחיו יצחק בבית חולים בירושלים. משהו שקרה בשבת בבוקר. אולי אירוע מוחי. שבתאי כבר היה ביציאה מירושלים לכיוון תל אביב, הוא שינה את הכתובת בוויז וכתב “הדסה עין כרם”.

 

יום ראשון, 22:00. הדסה עין כרם

במחלקה לטיפול נמרץ היה שקט. אמא שלו ישבה ליד המיטה בצד אחד, ורבקה אשתו של אחיו בצד השני. בשקט שהשתרר היה אפשר לשמוע את מכונת הלב-ריאה מכניסה חמצן לגופו של אחיו. “מה קרה?” שאל. “לא יודעים” ענתה אימו, “משהו מוזר”. רק אז הבחין שבתאי בשני אברכים שישבו עם ספר זוהר בפינת החדר ומילמלו. “מי אלה?” הוא שאל. אמו ענתה שהם תלמידי ישבת המקובלים, יצחק היה שם בשבת כשהאירוע קרה. שלושה תלמידים נוספים נמצאים כרגע בבית החולים במצב דומה.
שבתאי ניגש לאחד האברכים ורצה לשאול אותו האם יתכן שראה את ראש הישיבה במחסום הצבאי במדבר יהודה. אבל האברך הסתכל בשבתאי ואמר “השער נפתח, לילית הכריעה אותו בקרב הגדול, השמיים וכל צבאם”. האברך שלף קמע עשוי קלף ונתן אותו לשבתאי. “בשבילך”, הוא אמר “להגנה נגד רוחות המדבר”. האברך הסתכל לשבתאי בעיניים ולחש “כבר אלפיים שנה לא נזרקה עז שחורה, אפילו לא עצם, רק אתה יכול להציל אותו”. האברך הסתכל לשבתאי עמקו לתוך עינו ולחש “אני מזהה בך את סוד התיקון הגדול”. שבתאי הרגיש שהאברך מביט לו לתוך הנשמה.

 

 

יום שני, 12:00 בצהרים. הר גריזים

הכהן השומרוני הגדול, יפת כהן, פתח את הלפטופ וכתב את הסיסמא בזום. מאז שמגפת הקורונה נכנסה לחיינו הפך הזום לכלי לגיטימי לפגישות, והוא שמח על כך שהוא יכול להישאר יותר זמן בהר הקדוש.
בריבוע המרכזי בזום הופיע ד”ר פבריציו בוצאטו, שגריר מסדר האבירים של מלטה, מסדר שהוקם על ידי הצלבנים במאה ה-12 בירושלים. בריבוע הקטן מימין ניתן היה לראות את הרב יחזקאל הכהן ראש ישיבת המקובלים, מתחתיו היה ניקולס השני, ראש הקרויה של משמרות ארץ הקודש – המסדר הפרנצאסקני הוותיק בארץ ישראל. ריבוע נוסף נשאר חשוך והופיע בו רק הכיתוב “וואקף” בעברית, ערבית ואנגלית. השיחה התקיימה בשפה האנגלית.
פבריציו פתח את השיחה, “השאול נפתח, אנו צריכים להפעיל את הפרוטוקול”.
כלפי חוץ היו ראשי הדתות צהובים זה לזה, עקב מאות שנים של פוגרומים והמרות דת. אחד הסודות הכמוסים ביותר היה הקשר הנסתר בין ראשי הדתות. המלך בולדווין הראשון, ראש ממלכת ירושלים בתקופה הצלבנית, היה זה שייסד את הקוורטט – פרוטוקול סודי של נציגי היהודים, המוסלמים הנוצרים והשומרנים בארץ הקודש. בחוץ הם נלחמו זה בזה אבל בעתות מצוקה היה עליהם לשתף פעולה. הפעם הראשונה בה הם פתחו את שערי השמיים היתה בזמן שהכופרים המונגולים הגיעו עד לארץ ישראל, לעין ג’אלות שבעמק הארמגדון ליד מגידו, אז גם נבנה מסגד נבי מוסא על מנת לשמור הפתח האחר סגור לעולמים. בפעם האחרונה הופעל הפרוטוקול בזמן מגפת הכולרה ב 1865, אז אישר הוואקף המוסלמי לרבני ישיבת המקובלים להיכנס לפנות בוקר אל ההר, מחופשים למוסלמים ולפתוח את השער של אבן השתיה. פבריציו המשיך וציטט בלטינית את הפסוק מדברי הימים “וירא את מלאך ה’ עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים”. “מחר בזריחה נפתח את השערים” אמר, “במקום המולד של מושיענו בבית לחם, במקדש הקדום בהר גריזים ובחארם אל שריף באל אקצא”. הרב יחזקאל ביקש את רשות הדיבור. “נציג הוואקף לא הצטרף אלינו” הוא אמר “ניסנו ליצור איתו קשר אבל מאז האינתיפאדה השנייה, כשהוואקף בחר לעצמו הנהגה לאומנית, הקשר איתנו ניתק”. כהן יפת השומרוני הנהן בהסכמה. “אין לנו ברירה, אתם חייבים לנסות” אמר פבריציו, “והאל הטוב יהיה בעזרכם”.

 

 

יום שלישי, 7:00 בבוקר. בקעת הורקניה

שבתאי ראה באופק את המחסום הצבאי עומד על הכביש הראשי אחרי כפר אדומים. מוזר, חשב לעצמו, סוגרים את הכביש הראשי לים המלח. הוא לקח פניה חדה ימינה אל תוך השטח המדברי, מנסה לעקוף את המחסום. בחדשות של 7:00 בבוקר הודיעו על פינוי כל התיירים והנופשים ממלונות ים המלח. יש הרעלת ברום באוויר, אמרו. בחדשות ראיינו פעילת סביבה שדיברה כנגד מפעלי ים המלח, המזהמים הגדולים של המזרח התיכון. בהמשך דיווחה המהדורה על חבורת רבנים הזויים שניסו להסתנן להר הבית כמוסלמים ונתפסו כשהם מקיימים טקס סודי וסובבים את כיפת הסלע. נציג הוואקף התראיין ואמר שגם בעוד אלף שנים הם לא יאפשרו ליהודים להתפלל בהר. בהמשך המהדורה חזרו לעסוק שוב בזיהום האוויר ודיווחו על תושבים ממעלה אדומים שכבר בחרו להתפנות מביתם.
שבתאי נסע דרך שביל לא מסומן שהוביל לאחד ממקבצי הפחונים של שבט הג’האלין, משם יוכל להמשיך רגלית לג’בל מונטאר ולתצפת על המחצבה הישנה. כשהגיע למאהל הוא נעצר בחריקה. שקט מפחיד השתרר. אפילו כלב הרועים לא נבח. המאהל היה ריק. במכלאה שעמדה בחוץ הוא ראה את העדר כולו שוכב מת. הוא הרים בידיו את אחד הכבשים, הידיים שלו התמלאו בדם והוא הניח את הכבש בחזרה על אחד מחבריו. המראה של עשרות גופות הכבשים שוכבות על הרצפה כשעיניהן פתוחות בזעקה השמיימה, גרם לו לרצות להקיא. הוא הביט לשמיים בעקבות עיניהן הפעורות לרווחה של הכבשים וראה מעליו עננים שחורים, סערה וברקים שניסו להכות את הארץ, כמהפכת סדום ועמורה. הוא לא העז להיכנס את המאהל עצמו, פחד ממה שאולי יראה שם. באופק ראה את מתחם הר הבית, עם קרן אור קטנה שהאירה את הכיפה המוזהבת. קרן קטנה מידי, הוא חשב לעצמו. שבתאי השאיר את הרכב במאהל הנטוש והחל לטפס על ההר. הוא נזכר איך בכיתה י”א, כשעוד למד בישיבה התיכונית היוקרתית ההיא, הם יצאו לטיול במדבר יהודה. המדריך הכריזמטי, זה שאחר כך נהרג במלחמת לבנון השנייה, הסביר שבג’בל מונטאר היו זורקים את השעיר לעזאזל. כפי שמופיע בפרשת בר המצווה של שבתאי ” ושלח ביד איש עתי המדברה ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה” הוא נזכר במדריך שהקריא בפאתוס מתוך המשנה “מה היה עושה? חולק לשון של זהורית, חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו, ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד, ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה איברים איברים”. הוא נאחז בסלעים וטיפס כנגד הרוח, סלעי הצור האכזריים קרעו את העור בכפות ידיו, ארץ גזרה. דמו התערבב עם דם הכבש שהרים. הוא נזכר באחיו השוכב בבית החולים ובאשתו הישובה לידו, וחשב שוב על הבחירה שלו שלא להביא ילדים לעולם. שבתאי המשיך וטיפס על ההר, באמצע הוא עצר להקיא. הוא שם את הכאפייה האדומה שלו על הפה ועל האף בשביל לנסות להתגבר על הריח הגופרתי. הגוף שלו הפך חלש, הוא ירד על ארבע והמשיך לטפס על המסלע השחור. הוא נזכר איך כבר כנער היה ילד רגיש שמנסה לעזור לחלשים, איך היה מוכן להודות על מעשה שלא עשה, רק על מנת שאחיו יצחק ימשיך ללמוד בישיבה התיכונית ואילו אותו יעלו כקורבן ויעיפו מהמוסד היוקרתי על לא עוול בכפיו, תמים כשה. הוא הגיע לראש ההר והלך בזהירות אל קצה המצוק. בקצה, בין שמים לארץ הוא התבונן מטה וראה את הפתח העגול, כמו עין של סערה שנמשכת עד לאין סוף, תהום רבה. הוא הרגיש שהוא שומע את הרעב העולה מן המעמקים. הקמע בכיסו בער מרוב כאב. הוא נזכר באחיו בבית החולים, בכבשים המתות במאהל, הוא נזכר איך תמיד היה הכבשה השחורה במשפחה, או אולי מוטב לומר העז השחורה. הוא התבונן באצבעות ידיו המלאות בדם אל מול דמדומי השמש. הוא קשר את הכאפייה האדומה על שיח קטן שעמד בקצה ההר, ובהתפשטות הגשמיות, פרש כנף אל עבר התהום וכיפר בעדו ובעד ביתו.

לצפייה ביצירה
שירה

כנען

מרדכי אסקין

אַתְּ בְּדִיּוּק כְּמוֹ כָּל הַבִּיצִּ’יוֹת הָאֵלֶּה
מִישֶׁהוּ מַעֲרִיץ אוֹתָן
מַקְשִׁיב הֵן לֹא
נִמְשָׁכוֹת לֹא
רוֹצוֹת
רַק יָדִיד
לִהְיוֹת שָׁם בִּשְׁבִילָן
לָקַחַת אוֹתָן לַבַּר
לְעוֹרֵר קִנְאָתוֹ שֶׁל הָאֶקְס
הָרָעִיל

 

 

וְזֶה לֹא שֶׁלֹּא נִסִּיתִי
אַל תַּגִּידִי שֶׁשָּׁכַחְתְּ אֶת הַנָּאִיבִי
שֶׁחָלַם אַלְפַּיִם שְׁנוֹת
אֵיךְ כִּנַּרְתִּי מֵיתָרַיִךְ
וְדִגַּנְתִּי בָּךְ דְּגַנְ דְּגַנְ
צָחַקְתְּ כָּל כָּךְ מִדִּגְדּוּגַי…
וְעֵינַי
בָּרְקוּ אָז כְּמוֹ שׁוֹמֵר צָעִיר כָּזֶה
מֵרֹב אֹשֶׁר שָׁפַכְתִּי לָךְ מֻקְדָּם
אֲבָל הִמְשַׁכְתִּי לָדוּשׁ

עַד שְׁמִטָּה עַד גְּנִיחָה עַד
גְּאֻלָּה.

 

 

אֲבָל אַתְּ,
אֲדָמָה אֲרוּרָה
כְּמוֹ כֻּלָּן
אַתְּ
צְכָ’ה שֶׁיַּעֲשׂוּ בָּךְ מֵאָחוֹר
גִ’יהַאד
הִתְמַכַּרְתְּ לְסַם הָאֹנֶס
לְמֵי סוֹטַת אֵירוֹפָּה בּוֹקַעַת אֶת מֵעַיִךְ
לַצְּרָחוֹת מֵאוֹסְלוֹ עַד רַמְאַלְלָה
כְּשֶׁאַתְּ גּוֹהֶרֶת לַבּוּלְדּוֹזֶר שֶׁל אָרִיק
שֶׁיִּדְרֹס אוֹתָךְ עַל אַסְפַלְט רוֹתֵחַ
וְטַעַם חָצָץ שִׁנַּיִךְ
יַא זוֹנַת עוֹפֶרֶת
וָדָם.

 

 

*

לִפְעָמִים אֲנִי תּוֹהֶה אוּלַי
לִכְבֹּשׁ לִבֵּךְ צָרִיךְ אֲנִי
לְהַצְמִיחַ עָרְלָה לִסְתַּעֲרֵב לָשִׁיר לָךְ
דִּיר יָאסִין כְּפַר קָאסֶם
לִטְבֹּחַ סַבְּרָה שָׁתִילָה
כְּשֶׁאַתְּ כּוֹרַעַת וּמִשְׁתַּחֲוָה לְכָל הַמַּכְפֵּלוֹת
לִשְׂרֹף מְכַשֵּׁפַת שָׁלוֹם בַּכִּכָּר
לְעֵין הַמַּצְלֵמוֹת לִצְעֹק

 

סְרָק

סְרָק

סְרָק.

 

אוֹ אוּלַי מָה שֶׁאַתְּ צְרִיכָה בִּכְלָל
זֶה שֶׁאַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת לָךְ עֲקֵדָה
כְּמוֹ גִ’יזֶס וּקְדֵשָׁתוֹ מָרִיָּה –
תִּהְיִי אַתְּ הַדּוֹמִינְטְרִיקְס שֶׁלִּי,
תִּרְצְחִי בִּי תְּמִימוּת
עַל הַצְּלָב
וְאָזוּב לָךְ דָּם
פִּיךְ,
דְּבַשׁ וְחָלָב.

לצפייה ביצירה
שירה

כותבים אהבה בסכין

יוסף עוזר

יֵשׁ בְּרִית בֵּין שְׁתֵּי הַלְּשׁוֹנוֹת

רַק בִּנְשִׁיקָה לְשׁוֹנוֹת כּוֹרְתוֹת בְּרִית.

וְיֵשׁ בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁנֵי הַתִּינוֹקוֹת.

רַק יִרְאֵי אֱלֹהִים חוֹתְכִים אֶת

אֵבֶר הַהַפְרָשָׁה וְהַהִזְדַּוְּגוּת,

כּוֹתְבִים אַהֲבָה אֲיֻמָּה בְּסַכִּין.

וּוַאלְלָה אֶל עַאוִ’ים!

 

יֵשׁ בְּרִית בֵּין שְׁתֵּי הַלְּשׁוֹנוֹת.

יֵשׁ בְּרִית מִלָּה בַּמִּילָה.

וְלָכֵן הֵם אוּלָי יִתְפַּיְּסוּ

שְׁנֵי הַמְּפַגְּרִים, לְהָבִין,

שֶׁיֵּשׁ בְּרִית בֵּין שְׁתֵּי הַלְּשׁוֹנוֹת

וְהַסַּכִּין שֶׁחוֹתֶכֶת תַּסְכִּין

לִכְרוֹת, כַּמָּה מוּזָרָה הָעִבְרִית:

“לִכְרוֹת בְּרִית שָׁלוֹם”.

וּוַאלְלָה אֶל עַאוִ’ים!

 

מַאי וּמַיִם. סוּאָל וּשְׁאֵלָה.

דָּם וְדָם. אַלְבּ וְלֵב.

שֵׁם וְאְשְֹם. מוֹת וּמָוֶת

חַארְבּ וְחֶרֶב. סַלַאם וְשָׁלוֹם

הַמּוֹהֵל מַגִּיעַ. הַבְּכִי יָדוּעַ מֵרֹאשׁ:

הָעָרְלָה. חָיָה וְחַיִּים.

כּוֹתְבִים אַהֲבָה בְּסַכִּין.

וּוַאלְלָה אֶל עַאוִ’ים!

 

18/07/22

לצפייה ביצירה

טור קומיקס > הגשה לקרן קולנוע שומרון

יהל גמליאל
לצפייה ביצירה
י״ד באייר ה׳תשפ״ב (15 במאי 2022)

טור> נסכים שלא להסכים

ידידיה גזבר

על שלד חשוף של קיר גבס ניצב מסך קטן ובו עבודת וידיאו פשוטה – מקדחת שיניים החורטת על תקליט ויניל שמנגן את ‘Imagine’ של ג’ון לנון, מה שכמובן נעשה בלתי נסבל בין רגע. זו הכניסה לתערוכה האדריכלית ‘דיסצנזוס’ במוזיאון ת”א (אוצרת: מאירה יגיד-חיימוביץ; אוצרת משנה: הדס יוסיף-און; יועצת מדעית: ד”ר רונית לוין-שנור, תאריך נעילה: 30/7/22) והיא אמורה להציג בפני המבקרים הנכנסים את העולם האוטופי שהשתבש. אין כאן קמצוץ של אירוניה או רפלקסיה כלפי נאיביות אפשרית בעמדה של לנון, והדבר מעורר בעיקר את התחושה שאולי הדיסק הזה פשוט שרוט והגיע הזמן להחליף אותו.

 

ה”דיסק” שהתערוכה כולה מנגנת בהחלט מושמע כבר זמן רב, והבחירה ב’Imagine’ מעוררת מחשבות על התקווה המשיחית המפעמת בו: יום אחד כולם – עניים ועשירים, ערבים ויהודים – יפסיקו עם השטויות וההבלים ויחיו באושר זה לצד זה, מסכימים וחסרי אופי במידה שווה. עם זאת, מסיבות כאלה ואחרות הפן התיאורטי של התערוכה לא יכול היה להגן על קו כזה: מכיוון שכך הוא מציג כיוון כמעט הפוך, לפיו כולנו לא מסכימים – ‘דיסצנזוס’ – והשאלה היא מה עושים עכשיו.

 

האם התערוכה מטפלת בדיסוננס שבין שלום של הסכמה ובין שלום של אי-הסכמה? בין ‘Imagine’ ובין ‘דיסצנזוס’? לא ממש. הקליפה התיאורטית הדקה מאפשרת לנסח את הדיסק הרגיל וללחוץ פליי, הפעם בגרסה מעודכנת ל-2022: התערוכה מורכבת מ-20 עבודות העוסקות בקונפליקטים מקומיים, בעיקרם הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועלייתו של הקפיטליזם הנדל”ני, והן כולן תוצרי מחקר של צוותים מגוונים יותר או פחות המשלבים חוקרים, אדריכלים עצמאיים, עובדים במנהל התכנון וכדומה. העבודות מנסות לספר כיצד תודעה מייצרת מציאות, או כיצד חקיקה – וגם שפה או מיפוי – מייצרים מרחב.

 

כשלושה רבעים מן העבודות עושות שימוש במסך ואוזניות ודורשות זמן מופרך בהיקפו. למעשה, הן נותנות תחושה שאין באמת כוונה שתצפה ותגבש עמדה: העמדה הגיעה ארוזה עם העבודה. התחושה מתחזקת בעבודות כמו זו שעוסקת בקונפליקט מתחם קדם בעיר-דוד – ואדי-חילווה (אילה רונאל, איתן מן, אדם חבקין, פאדי דחברה), בה מוצב כמין ארכיון למסמכים הרלוונטיים שהוא בעצם חמש חוברות כרוכות בספירלה: כך לא נראית הנגשה לכניסה לקונפליקט, כך נראה אובייקט שמטרתו לשמש משקולת לצד אחד (זה הזמן להתנצל שאכן, לא ראיתי את כל ארבע השעות של הסרטים שהתערוכה מציגה).

 

כל זה באמת חבל, כי החומרים בהם התערוכה נוגעת קריטיים לדיון התכנוני: בחלקיה הטובים התערוכה מראה כיצד מונחת על המרחב שכבה של המשגה, באמצעותה אנשים מגדירים את המרחב. כך, באמצעות כלים כמו מפות או שפה (“ארץ ללא עם”, “שטחי אש”, “שטחים פתוחים”) התודעה דרכה אנו תופסים את המרחב משתנה, וגם הוא עצמו משתנה. בהצגת מפות ותצלומי אויר אלטרנטיביים אפשר לראות את המציאות אחרת, ובעיקר ליצור מודעות לשכבות השונות. כך למשל מטפלת התערוכה בפרוייקטים שמביאים לשולחן את הנוכחות הבדואית בנגב או את הנפקדים מ’חוק נכסי נפקדים’.

 

 

רונן בן אריה, סנדי קדר, עורווה סויטאת, מתוך ‘נכסי נפקדים’. צילום: אוהד מילשטיין

 

ברור, כמובן, שגם המפה האלטרנטיבית היא שכבה של מיפוי ולא המציאות הגולמית. ברור, כמובן, שזה שישנן שתי שכבות לא בהכרח אומר ששכבת ההמשגה אינה רעיון טוב; רגע, אמרתי “ברור”? לתערוכה זה לא כל כך ברור, ורוב העבודות משתמשות בשפה של ‘חשיפה’, משל המיפוי האלטרנטיבי הוא הנגיעה במציאות הממשית עצמה. ועדיין, אם מסירים לרגע את חוסר המודעות העצמית, הגילוי של הדרך בה משפיעה תודעה על תפיסת מציאות -ובעצם, ‘חקיקה’ על ‘תכנון’ – הוא תהליך קריטי. הוא קריטי להבנת אופני השימוש בכלי התיווך, כמו מפות. הוא קריטי לחשיפת נקודות עיוורון בסיטואציה ובעיקר קריטי להנכחה של מורכבות בשדות עם פוזיציה פחות ברורה מאליה מבחינת שחקנים ויחסי כוח.

 

כותרת המשנה של התערוכה היא ‘חקיקה, תכנון, אדריכלות’ ומטרתה להצביע על היחס המורכב שבין שלושת אלו. עם זאת, הביקורת שהתערוכה מציעה אינה תיאור מורכב אלא תיאור ישיר ופשטני, ברוב המקרים: חקיקה>תכנון>אדריכלות. מהתערוכה נעדרים אמצעי עיצוב מרחב המתחילים מלמטה, ובוודאי כאלה המתוארים בצורה ביקורתית. התמונה לפיה הכל מתחיל מן המחוקק היא לכל הפחות תמוהה: הכוח לא רק מונחת מלמעלה, בטח לא בתכנון.

 

אבל חמור מכך, התערוכה משחזרת את הכשל שבמהלך ‘חקיקה>תכנון>אדריכלות’, אותו היא מבקרת, במקום להשיב את האדריכלות אל העלילה. במקום לייצר מורכבות תלת-מימדית, סיטואציות בהן השחקנים הם לא אלה שראינו כבר אינספור פעמים, מחקרים שבהם החלוקה אינה כותבת את עצמה – היא מייצרת מניפסט שמקווה להשפיע על ה’חקיקה’ שמקווה להשפיע על ה’תכנון’. ‘אדריכלות’? זה מה שיישאר, אם יהיה זמן.

 

התחושה לפיה מדובר בתערוכה חד-מימדית מתבטאת בהבנה שבתור תערוכת אדריכלות אין בה הרבה תלת-מימד. למעשה, יש מודל אחד של חלון ממ”ד ותו לא (עידו צרפתי, ‘ההתבצרות של הבית: הממ”ד כמומנט חוקתי ואדריכלי’, 2021. ממש עבודה חמודה!). זה ביטוי לתהליך אותו עולם התכנון עובר, בו כל רעיון הופך למצגת: אם פעם יכול היה מתכנן לבטא את עצמו במודל, בתערוכה הזו תהליך המחקר הוא כמעט רק ליניארי. זו החמצה אדירה של עולם המחקר האדריכלי, שמביא לשדה משהו שסוציולוגיה, למשל, מוגבלת ביכולתה להציע: מחשבה תלת-מימדית, רשת מושגים, מבט לא שיפוטי. כל אלה מבצבצים מדי פעם אבל רוב הזמן נעדרים מצורת המחקר שהתערוכה מעודדת, שהיא דו-מימדית במקרה הטוב ובדרך כלל חד-מימדית: יש לה נקודה להעביר.

 

 

עידו צרפתי, ההתבצרות של הבית: הממ “ד כמומנט חוקתי ואדריכלי, 2021. דגם חלון ממ״ד (1:4) קרטון אמריקאי, 30×35×50. צלם: אורי זמיר

 

 

 

מִנהל התכנון: ארז בן־אליעזר, שחר רוזנק, חן בן־ארי־יוניש, תומר טויזר, רוני בר, צופיה חברוני
תכנון קרוב, תכנון רחוק, 2021

 

כך, המושג התיאורטי ‘דיסצנזוס’ מוחמץ לחלוטין: הרעיון של פתרון קונפליקטים חברתיים (דבר שמכון ירושלים למחקרי מדיניות, נניח, עשה בו חיל) לא ממש מופיע בתערוכה – כי הוא לא באמת מעניין את יוצרי התערוכה. היא נעשתה בקונצנזוס מוחלט של האוצרים עם עצמם ועם חוג המבקרים המקומי, מה שמייצר מניפסט המשוכנע שהוא עוסק באיזשהם ‘שני צדדים’, אבל קשה מאד לאתר אותם.

 

כוחה הגדול של התערוכה יכול היה להתבטא בבחירת קונפליקטים ללא אשמים מיידיים: בלי “עמותת הימין אלע”ד” (או ‘פעילי השמאל של בצלם’ – זה גרוע באותה מידה), סיפור פשוט על אנשים והדרך שבה אינטרסים, חקיקה, תודעה ושפה מכוננים מרחב. ואכן, דווקא העבודות בתערוכה שאינן עוסקות בלאומיות מציגות מורכבות מרשימה וככל שהן מתרחקות מהשפה הגרפית של מצגת נרטיבית הן משתפרות. ה’תלת-מימד’ אינו רק מטאפורה.

 

 

דנה לוי, מיכאל ספרד, אורן יפתחאל, מתוך: “חמש דקות מכפר-סבא”, מובלעת של אדמה בבעלות ערבית פרטית באזור שבו נבנית שכונה ליישוב ישראלי-התנחלות מעבר לקו הירוק ליד בִּלעין. צילום: אלון כהן-ליפשיץ

 

כך למשל שתי עבודות רישום ואיור: אחת של רן ברעם, מתכנן במחוז ת”א, המאייר נושאי תכנון עירוני תוך כדי וסביב עבודתו. ברעם פועל כמעין קריקטוריסט, והוא מצייר דרכי מחשבה וסכמות אדריכליות העולות משדה הפעולה העירוני. יש לברעם עמדה, אבל יש בה ענווה; הוא לא ניגש לסיטואציה רדוף צדק ומחפש להעניש את האשמים, אלא מתאר את הסבך בעדינות ועם תקווה לטוב. למקבץ הרישומים שהוא מציג אין התחלה או קו התקדמות ברור, ולכן המתבונן מחוייב בצלילה פנימה ולא מסתפק בכותרת של העבודה.

 

עבודה אחרת היא זו של שירה רוטקופף ועודד קוטוק, אשר ברוח איטאלו קאלווינו ו’הערים הסמויות מעין’ (1972; 1984) מספרים את סיפורן המופלא של השכונות החדשות בישראל. קאלווינו יצר חמישים ערים דמיוניות עם היגיון פנימי משלהן, וקוטוק ורוטקופף מספרים ברוח הארכיאולוגיה של העתיד על ערי ההווה, יוצרים את הסיפור של ראשון לציון מערב מהשאריות שתשאיר אחריה. בפעולה הזו הם מגרדים את המרחב המשוכפל, המתוכנת והריקני במטרה למצוא בנוסחה הטכנית העצובה שיצרה אותו בסיס להנחת משמעות. גם אצלם אין לעבודה כיוון ליניארי – על אף שיש לה עמדה, וגם הם מראים את כוחה של השפה – אבל בכיוון ההפוך מרוב העבודות בתערוכה.

 

נותר רק לדמיין איך היו נראות עבודות כאלה, והפעם כשהן מתרחשות באופן מורכב יותר ושבות ומטפלות בקונפליקטים הגדולים של המרחב שלנו. דמיינו.

לצפייה ביצירה

ח’ליל

אילן ברוך
לצפייה ביצירה
כ״ח בשבט ה׳תשפ״ב (30 בינואר 2022)

טור > לבן בחלום שחור

ידידיה גזבר

לכאורה, התערוכה החדשה של פסי קומר בבית הנסן, “אבולוציה של מבנה”, עוסקת בשאלות פנים-אמנותיות טהורות – צורות, מבנים ויחסים ביניהם. אין בה דמויות, ארמזים ספציפיים, ציטוטים או רפרנסים מובהקים; אף על פי כן, ההצבה שלה מאפשרת לנסח באמצעותה כמה מחשבות ישראליות על ילידיוּת, מקומיוּת והמקום שתכנון תופס בתוך הכינון של אלה.

התערוכה של קומר (אוצרת: הגר רבן) ממשיכה לפתח תמות מהשפה האמנותית הקיימת שלה ומציגה מספר עבודות: במרכזית שבהן  משטח עץ בלזה דק שגודלו 10*10 סנטימטרים, ועליו צצים – שוב, במשטחי עץ דקים – קירות קטנים, תקרות ורצפות. קומר מחברת קיר לתקרה ותקרה לרצפה, וגורמת לדגם הגולמי להיראות כאילו הוא צמח המסתעף אל עבר האור.

הדגמים של קומר הם מערכת ‘פתוחת-קצה’: כמה מן המשטחים היא מחברת למשטחים נוספים ואת חלקם מותירה בודדים בחלל, כשהיא כמעט ולא מתפתה למתוח כל עבודה מעבר לשתיים-שלוש מרצפות סטנדרטיות. לאחר כמה צלעות – קיר או תקרה – היא מניחה ועוברת לדגם הבא. העבודה הזו פזורה בין כל חללי הגלריה, על הרצפה, הקירות והקמרונות: המוני דגמים קטנים שמציפים את החלל ומוארים בדרמטיות.

 

 

 

צילומים: נעמה מוקדי

 

בין הדגמים הקטנים מוצגות על מסכים מספר עבודות וידיאו. במרכזית שבהן, הולך ונבנה בשפה דומה חלל מגורים בגודל אדם, שתי האחרות קטנות יותר: האחת מראה התפתחות של מבנה כזה מקווי התכנון הראשוניים והשנייה מציגה לופ של חמישה דגמי ‘חורבות’,  גרסת החורבה של הדגם של קומר – קיר ותקרה קרועים.

לו התערוכה של קומר הייתה מוצבת בחלל גלריה מודרני קלאסי הדגמים הקטנים של הקיר והרצפה היו מהדהדים את קירות ותקרת הבטון הישרים והאנכיים; המודלים היו נתפסים כמין שיבוט או המשך של הקירות, ניצנים שיוצאים מענפים. הנוכחות של הדגמים בכל חללי הגלריה הייתה יכולה להופיע כמין גידול, המאיים להשתלט על חלל הגלריה.

אבל התערוכה של קומר מוצבת בחלל התחתון של בית הנסן, חלל התצוגה דמוי המערה של ‘מעמותה’ מבית קבוצת האמנים הירושלמית ‘סלה-מנקה’. זוהי הקומה התחתונה של בית החולים למצורעים שהפך למרכז אמנותי, חלל קמרונות נמוך בנוי אבן ומרוצף במחוספס. זוהי גלריה מלאת אופי שאינה נכנעת בקלות, בטח לא לאדריכלות מודרנית.

הצורניות המודרנית שקומר מלהטטת בה מולידה קיר מרצפה וקורה מעמוד, מתחילה להסס כשהיא נתקלת בקשתות האבן ובמשקופים הרחבים; ההנחה על האבן נעשית ארעית יותר, הרמטית פחות. חלק ממשטחי העץ מתחילים להיראות כמו טיוטה, כמו הנחה לא סופית, ואחדים עומדים בסכנת דריכה מרגלי מבקרים לא זהירים.

 

 

לעתים רושמים הדגמים של קומר  ניצחון על האבנים מן המאה ה-19: באחד המקומות היא מרשה לעצמה לפתח את הדגם הבסיסי לגודל של כמטר רבוע, ומהצטברות הדגמים נוצרת צללית של עיר. קו רקיע אורבני מבליח על רצפת האבן של הגלריה, חותם בו תקופה אחרת. הרגע הזה מיידע אותנו שקומר מודעת לפוטנציאל האורבני של האדריכלות המודרנית שהיא עוסקת בה, וכשהיא מוותרת עליו הדבר נעשה בכוונה תחילה.

 

 

העבודה האורבנית אינה היחידה שבהצבה שלה נשמע הקליק הנכון. סמוך לעבודה הזו נמצא בור מים ישן מחייו הקודמים של בית הנסן, מכוסה בפרספקס שקוף: קומר מניחה בתחתית הבור, כמטר מתחת לפרספקס, מצע חול בו מוטבעים עוד מספר דגמים שלה, מהדהדים את העיר העולה מן החולות. ‘בתים מן החול’ (1994) הוא שם ספרה של ניצה מצגר-סמוק, שפתח תהליך שהסתיים בהכרזת ‘העיר הלבנה’ בתל-אביב. כעת כבר קשה שלא לחוש שהדיון כאן אינו רק צורני, מורפולוגי וחומרי, אלא עוסק בשאלות הבסיס של אדריכלות ישראלית – מקומיות וילידיות.

על מנת לתת לדיון המקומי להופיע במלואו בתערוכה יש להוסיף לתבשיל מעט מהרטוריקה המלווה את האדריכלות של מוזיאון ישראל. גם מוזיאון ישראל, כדגמיה של קומר, מספר סיפור של אדריכלות מודולורית פתוחת-קצה: ריבוע המתחבר לריבוע, קיר שמייצר תקרה. גם מוזיאון ישראל, כדגמיה של קומר, הם ניסיון להציב עבודה עכשווית על רקע חלל מאתגר: ניסיון לספר את הסיפור הישראלי כמודרני – אבל בנוף מלא נוכחות.

תכנונו של מוזיאון ישראל היה, יותר מכל, אתגר של ניסוח חומרי לפרדוקס של הגירת ילידים, של שיבה אחרי אלפיים שנה. בספרו ‘הפרויקט הישראלי’ כתב אודותיו צבי אפרת: “…מרבים לומר עליו שהוא ‘מתאים לסביבה’ או ‘משתלב היטב בנוף’. אלה אינן התרשמויות-אגב אסתטיות המצביעות על היטמעות מוצלחת במרקם טבעי, אלא משאלות-לב המושלכות על המוזיאון הלאומי ומפטמות אותו בערכים קיבוציים שרדניים של הסתגלות, היאחזות, גמישות, סובלנות וצמיחה”. אפרת, שתכנן (שלא לומר התעקש לתכנן) את הרחבת המוזיאון, מדייק כאן את תפקידה הצורני של ארכיטקטורה בניסוח מקומיות וכיצד משליכים על החומר יותר משהוא מסוגל לשאת.

אם אנו תופסים את דגמיה של קומר כבבואה למוזיאון ישראל, אם אנו תופסים את הפרויקט המודרני שלה כייצוג של התכנון הישראלי טרום-מדינה ומעט לאחר הקמתה – התיישבותם או ארעיותם של הדגמים בחלל הגלריה אינם אלא מבחן בתנאי מעבדה לסיפור הציוני כולו: הדגמים הקלים וחסרי העוגן הם יישוב ועוד יישוב, מנסים למלא את כל חללי הגלריה ברמות שונות של הצלחה. העבודה שבבור המים מציצה אל הרגע שבו הפרויקט עוד היה אפשרי: על מצע חול, בתוך מיקרוסקופ של פרספקס, בחלל מוגדר. נדמה שהיציאה אל חללי הגלריה, מדן ועד אילת, דורשת התכתבות משמעותית יותר עם הקיים כדי להותיר חותם בארץ הזאת. לחלופין, אפשר לבחור במשמעות שאינה מתוך הקרקע, משמעות כמו זו של הדגם האורבני המטיל צלליתו ומאיים לפרוץ מתוך מרצפות האבן.

בקריאה הזו עבודות הווידיאו בתערוכה של קומר הן המהלכים שברקע אתגר התכנון הציוני. הווידיאו הקטן המציג את התפתחות הדגם באנימציית סטופ-מושן הוא ייצוג של העיסוק הישראלי הבלתי-נגמר בתכנון, כפי שהתבטא ברצון לבנות את הארץ כולה בהנפה אחת, באופן תיאורטי, בדגם אחד גדול. מנגד מוצב הווידיאו של החורבות, המתכתבות היטב עם האדריכלות הקדם-מודרנית של בית הנסן: הן ‘המצב הקיים’, הארץ שהייתה כאן בטרם הפרויקט הציוני ואף טרם תלמידי הגר”א ועליות קדומות נוספות. בקריאה הזו הצלחתו וכשלונו של הפרויקט התכנוני הישראלי, כמו הדגמים של קומר, תלויה בהתייחסותו אל הקיים – אל הכפר הערבי, הטרסות, שיחי הצבר.

אבל אולי הקריאה הזו קלה מדי. הרי בית הנסן לא קיים כאן זמן רב, והוא אף לא בית ערבי. קונרד שיק ותיאודור זנדל – אדריכלים גרמנים האחראים גם על הארכיטקטורה של שערי צדק הישן, בית הספר למל או בית החולים הגרמני ברחוב הנביאים – תכננו אותו בסוף המאה ה-19.

בקריאה הראשונית שהצעתי, האנלוגיה היא בין הצבת היצירות בגלריה ובין הצבת היישובים באדמת הארץ, והקריאה הזו יוצאת מנקודת הנחה שהגלריה מייצגת את הילידי; אבל כפי שאנו מבינים עכשיו הגלריה אינה כזו. בית הנסן והאבנים שלו אינם ‘הקרקע הארצישראלית’ אלא יצירה שהונחה על הקרקע הזו, גם אם הונחה טוב. לא רק הדגמים של קומר הם יצירות עכשוויות על חלל הגלריה: הגלריה עצמה היא עבודה עכשווית.

בית הנסן מלמד שאולי לא צריך להיות כאן מאז ומתמיד כדי להיות מקומי. לא צריך בהכרח להתכתב עם הניסיונות הקודמים לדבר עם הארץ; מה שצריך לעשות הוא לדבר עם הארץ עצמה. רוצה לומר: מוזיאון ישראל הוא ניסיון מוצלח לניסוח שפה מקומית לא כיוון שהוא מתכתב עם הכפר הערבי, אלא כי הוא מתכתב עם מה שהכפר הערבי התכתב איתו: לא כיוון שהוא מנסה להיות היליד, אלא הודות לכך שהוא לומד מהיליד את שפת הארץ. כך גם בית הנסן, עד לרמה שהוא משכנע אותנו שהוא הוא המקומי. וגם אצל קומר, ההצבות המוצלחות יותר קשורות לתאורה (צללית העיר) או לקרקע (חול): המיקוד באקלים או בחומר מקומי עוזר להבדיל עיקר וטפל, ארץ ודימוי של ארץ.

קומר מייחדת חלל שלם לעבודת הווידיאו המרכזית שלה, שבה, כאמור, נבנה מודל של קירות ותקרות בגודל כמעט אנושי, כמידות של בית. את המודל הלבן צובע צוות שלם בשחור, מבליע אותו ברקע הקירות הכהים מסביב. ברגע שהוא מתמזג כל כולו בחלל מים מתחילים לזלוג על המודל: הגשם בא ושוטף את הצבע, כאותו עבד המוזג כוס לרבו ורבו שופך את הקיתון על פניו. המודל הלבן (שהוא גם רמז לקוביות לבנות מודרניות) עלול להתפתות להשיג שחורוּת, מקומיות, בצביעה חיצונית, בחיפוי אבן נסורה מבית לחם. קומר מזכירה לנו שאת הניסיון להעמיד פנים מקומיות, הניסיון לצבוע את הפנים בשחור – הארץ תשטוף.

 

לצפייה ביצירה

shootings hall

טל קושנר
לצפייה ביצירה

reality check

דבי קמפל
לצפייה ביצירה

שחר כהן
לצפייה ביצירה

שלום

אלקנה לוי
לצפייה ביצירה

עין יברוד

שקד סגל
לצפייה ביצירה

הרי את מקודשת

נחמה גולן
לצפייה ביצירה

הם לא היו שם

אבנר בר חמא
לצפייה ביצירה
שירה

שוב בצומת הגוש

רונן שובל

 

צְפוּפִים, שׁוֹתְקִים. 

נִגּוּן תְּפִלָּה חֲרִישִׁית 

וִיבָבָה

אִפּוּק, מְחִיטַת הָאַפִּים

חֳרִי אַף שֶׁלֹּא הִתְאַפֵּק.

וּתְמִימוּת 

וְדִמְעָה גְּדוֹלָה שֶׁמְּרַחֶפֶת 

וּדְגָלִים מְרוּטִים, וַאֲדָמָה פְּעוּרָה

 

הלווייתו של ארי פולד הי”ד
לצפייה ביצירה
שירה

קובלא חאן

קולרידג'

מאנגלית: ינקי שפט

 

בְּזָנָאדוּ שָׁם קוּבְּלָא חָאן,

צִוָּה לִבְנוֹת כִּפָּה שֶׁל עֹנֶג – מְפֹאֶרֶת.

נְהַר הָאֵלְף הַמְּקֻדָּשׁ גּוֹעֵשׁ כָּאן,

חוֹתֵר בִּנְקָרוֹת אֲשֶׁר אָדָם לֹא יְדָעָן,

יוֹרֵד אֶל יָם אָפֵל, בּוֹ שֶׁמֶשׁ לֹא בּוֹעֶרֶת.

 

שָׁם חוֹמוֹת וּצְרִיחִים סוֹבְבִים כַּחֲגוֹרָה

חֲמִשָּׁה מִילִין כְּפוּלִים, שֶׁל אֲדָמָה פּוֹרָה.

וְשָׁם הָיוּ גַּנִּים, עִם בֹּהַק פֶּלֶג מִתְפַּתֵּל,

כָּל עֵץ, פָּרַח, לִבְלֵב, נָתַן גַּם רֵיחַ עַז.

הַיְּעָרוֹת הָעַתִּיקִים כְּמוֹ כָּל גִּבְעָה וְתֵל

עוֹטְפִים בְּיֶרֶק כֶּתֶם שֶׁמֶשׁ פָּז.

 

אַךְ הוֹ! אוֹתוֹ נָקִיק עָמֹק, רוֹמַנְטִי – שָׁם פָּעוּר.

בְּיֶרֶק הַגִּבְעָה, בֵּינוֹת חֻרְשׁוֹת הָאֶרֶז הוּא יוֹרֵד.

מָקוֹם פִּרְאִי! מָקוֹם קָדוֹשׁ, מְקוֹם כִּשּׁוּף אָסוּר.

כְּמוֹ רָדוּף מִתַּחַת לַחֲצִי הַסַּהַר הַקָּמוּר-

בִּידֵי אִשָּׁה הַמְּיַלֶּלֶת אֶל אֲהוּבָהּ, הַשֵּׁד! 

 

וּמֵעָמְקוֹ שֶׁל הַנָּקִיק, הֲמֻלַּת תָּמִיד גּוֹעֶשֶׁת

כְּמוֹ הָאֲדָמָה עַצְמָהּ בִּכְבֵדוּת שָׁם מִתְנַשֶּׁפֶת

נֵד אַדִּיר שֶׁל מַיִם לִרְגָעִים פּוֹרֵץ, 

עִתִּים גּוֹעֵשׁ, עִתִּים בָּלוּם וּמְחַשֵּׁב לְהִתְפּוֹצֵץ.

וְנִתָּזִים שִׁבְרֵי עֲנָק כְּמוֹ בָּרָד בָּעֲנָנִים.

אוֹ כְּמוֹ בְּתוֹךְ מוֹרַג קוֹצְרִים, מַכִּים הַגַּרְעִינִים.

וּמִלֵּב מְחוֹל שִׁבְרֵי הַסֶּלַע, כְּמוֹ מֵאָז וּמֵעוֹלָם,

עוֹלֶה, מוּצָף לְפֶתַע – הוֹד הַנָּהָר הַנֶּעֱלָם.

חֲמִשָּׁה מִילִין כְּמוֹ מָבוֹךְ הוּא מִתְפַּתֵּל וְנָע.

בְּתוֹךְ חֻרְשׁוֹת וְגֵאָיוֹת חוֹתֵר, שׁוֹטֵף לוֹ הַנָּהָר,

בַּנְּקָרוֹת הַחֲשׁוּכוֹת אֲשֶׁר עָמְקָן לֹא יְשֹׁעַר.

בְּרַעַשׁ רַב בְּיַם הַמָּוֶת- שׁוֹקֵעַ- וְנִכְנָע.

וּכְמוֹ מִתּוֹךְ הָרַעַשׁ קוּבְּלָא אָז שָׁמַע,

קוֹל אֲבוֹתָיו דּוֹבֵר אֵלָיו – וּמְנַבֵּא לוֹ מִלְחָמָה!

 

צֵל הַהֵיכָל-כִּפַּת הָעֹנֶג, אָז הוּטַל.

עַל פְּנֵי גַּלֵּי הַיָּם הוּא צָף, רוֹכֵב.

שָׁם הֵד הַמְּעָרָה וְשֶׁצֶף הַמַּפָּל,

הוֹפְכִים לְקוֹל אֶחָד אֲשֶׁר נִשְׁמָע הֵיטֵב.

הָיָה זֶה פֶּלֶא שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא נִתָּן לִרְאוֹת,

הַשֶּׁמֶשׁ בַּכִּפָּה זוֹרַחַת וְהַקֶּרַח הַמַּקְפִּיא בַּמְּעָרוֹת!

 

עַלְמָה עִם כְּלִי מֵיתָר- קָנוּן

רָאִיתִי פַּעַם בְּחֶזְיוֹן.

מֵחַבָּשׁ הָיְתָה הַנַּעֲרָה,

וּבְאוֹתוֹ קָנוּן פָּרְטָה עַל מֵיתָרָהּ 

וְגַם בְּשִׁיר נָתְנָה קוֹלָהּ, אוֹדוֹתָיו שֶׁל הַר אַבּוֹרָה.

לוּ רַק יָכֹלְתִּי בְּקִרְבִּי לְהַחֲיוֹת – 

אֶת הַמַּנְגִּינָה וְאֶת הַשִּׁיר הָהֵם,

לִי עֹנֶג כֹּה עָמֹק יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת –

מִתּוֹךְ אוֹתוֹ נִגּוּן אָרֹךְ – רוֹעֵם

אֶת הַכִּפָּה אָז הֶעֱמַדְתִּי, בָּאֲוִיר.

כִּפַּת הַשֶּׁמֶשׁ – וּמְעָרוֹת הַקֶּרַח בִּמְשֻׁלָּב,

כָּל הַשּׁוֹמֵעַ, מוּל עֵינָיו,

יִרְאֶה אוֹתָן בָּהִיר.

אֶל חֲבֵרוֹ כָּל אִישׁ יִקְרָא הֱיֵה זָהִיר! זָהִיר!

עֵינָיו רוֹשְׁפוֹת וּשְׂעָרוֹ נִפְרָע צָעִיר!

בְּסֶגֶר מְשֻׁלָּשׁ כַּתְּרוּ אוֹתוֹ, אַל תִּקְרְבוּ אֵלָיו 

עִצְמוּ עֵינַיִם בְּאֵימָה- בְּפַחַד מְקֻדָּשׁ

כִּי הוּא רָדָה שָׁם טַל- מִיַּעֲרַת הַדְּבַשׁ,

כִּי מִתּוֹכוֹ שֶׁל גַּן הָעֵדֶן הוּא שָׁתָה חָלָב!

לצפייה ביצירה
שירה

לא צוחק

ינקי שפט

רְצִינִי

בְּחַיַּי. לֹא צוֹחֵק.

לֹא צוֹחֵק, בְּעִקָּר מְיַלֵּל.

מְיַלֵּל כְּמוֹ שֶׁאָז, כְּשֶׁחָדַר לִי חָתוּל לַמֻּצָּב וְחָשַׁבְתִּי שֶׁנּוּ, אַתֶּם כְּבָר יוֹדְעִים וְרָאִיתִי שָׁחֹר וְחָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּהוּ, שֶׁזֶּה. וְדָרַכְתִּי צָעַקְתִּי יִלַּלְתִּי הִכְנַסְתִּי כְּבָר בֵּין כַּוָּנוֹת.

עַד שֶׁבָּאוּ לִרְאוֹת.

לֹא לֹא צוֹחֵק מֵאַלְפַּיִם וּשְׁתַּיִם אָז הִתְפּוֹצְצוּ לִי כַּמָּה עֲרָבִים.

כַּמָּה עֲרָבִים אֲרֻכִּים שֶׁל קַיִץ רַק אֲנִי מְנוֹרָה וּבַקְבּוּק.

בַּקְבּוּק שֶׁזָּרְקוּ לִי בַּצֹּמֶת הַהוּא רְסִיסִים וּמֵאָז אֲנִי תּוֹפֵס בַּצַּוָּאר הַדַּקִּיק.

תּוֹפֵס חָזָק שֶׁהַדָּם נֶעֱצָר.

וְכוֹאֵב בַּצַּוָּאר.

וְכוֹאֵב בַּכְּתֵפַיִם. אֵיזֶה גּוּשׁ הָרוֹפֵא מְמַשֵּׁשׁ. כְּמוֹ בְּאוֹגוּסְט אַלְפַּיִם חָמֵשׁ.

לֹא צוֹחֵק כְּבָר מֵאָז שֶׁהַגּוּשׁ. כְּבָר מֵאָז שֶׁאָמְרוּ לִי תִּרְאֶה, זֶה כְּבָר לֹא יַעֲזֹר זֶה כְּבָר לֹא יַעֲצֹר אֶת אַלְפֵי הַגּוּפִים בְּשָׁחֹר.

לֹא צוֹחֵק כְּבָר מֵאָז שֶׁבָּכִיתִי יוֹמַיִם מֶלַח יָם וּדְמָעוֹת וְהַחוֹל בַּשִּׁנַּיִם.

בַּלַּיְלָה אֲנִי מִתְעוֹרֵר.

בַּחֲלוֹם זֶה אֲנִי שֶׁצּוֹחֵק.

וְרוֹמֵס וּמַכֶּה עַל הָרֹאשׁ

וְגוֹרֵר וְגוֹרֵר וְגוֹרֵר.

לוֹקֵחַ כַּדּוּר לְהַרְגִּיעַ.

כַּדּוּר זֶה עִנְיָן רְצִינִי בְּעִקָּר אִם הוּא שֶׁבַע שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁאָז בְּנוֹבֶמְבֶּר אַלְפַּיִם לוֹקֵחַ חָמֵשׁ אֲבָנִים בַּיָּדַיִם לוֹקֵחַ סַכִּין וְאוֹחֵז

וּמוֹרֵחַ לַיַּלְדָּה מָיוֹנֵז.

צָהֳרַיִם.

בְּחַיַּי.

בְּחַיַּי.

לצפייה ביצירה
שירה

תום תקופת ההתנחלות

אלחי סלומון

 

הַצּוֹבְאִים עַל הַמְּדִינִיּוּת

יִתְפְּסוּ אוֹתָנוּ הֲרָרִיִּים.

לְשׁוֹנֵנוּ צְבוּטָה,

חֲבוּטוֹת יְרֵכֵינוּ הַפְּנִימִיּוֹת

מִמַּכּוֹת הָאָרֶץ הַזֹּאת,

וְאֵינֶנּוּ בָּאִים בְּמִנְיָן שֶׁאַתֶּם מוֹנִים.

 

אָנוּ יְהוּדִים, מְעַט מַעֲרָבִיִּים.

יְהוּדִים וַאֲפִלּוּ יְהוּדִים מְתֻקָּנִים.

אָנוּ מְעַט, וְאַף יוֹתֵר מִמְּעַט, עֲרָבִים. כֵּן.

עִבְרִיִּים.

יִשְׂרָאֵל.

מַלְכוּת.

אָנוּ human sapiens

אָנוּ

הָאָדָם הַזֶּה

עַכְשָׁו

עַל הַגְּבָעוֹת שֶׁלּוֹ,

סָמוּךְ אֵצֶל כַּחְלִיל הַשַּׁחַר,

פָּנָיו הַשְּׁטוּפוֹת

מְזַמְּנוֹת לוֹ אֶת הַהֶלֶם שֶׁלּוֹ

לצפייה ביצירה
שירה

יוגה בתקוע

יוסי סוויד

 

בְּשִׁעוּר יוֹגָה לִגְבָרִים

כִּתַּתְנוּ חַרְבוֹתֵינוּ

לִשְׁטִיחוֹנִים.

 

כְּנָפוֹנִים הִצְמַחְנוּ

וְקִפַּצְנוּ

וּבִזְקָנֵנוּ

צִיַּרְנוּ עִגּוּלִים.

 

מֻדְרָכִים גִּשַּׁשְׁנוּ

אַחַר חַלְלֵי תֻּמַּת הַגּוּף

וְחָשַׁשְׁנוּ

 

אִלּוּ הָיוּ הַקִּירוֹת שְׁקוּפִים

הָיוּ וַדַּאי צוֹחֲקִים

שְׁכֵנֵי הַכְּפָרִים הַקְּרוֹבִים.

 

לצפייה ביצירה
שירה

מִתּוֹךְ דּוּ”חַ חֶבְרוֹן וּסְדוֹם

שור ענתבי

 

◇

זֶה סִפּוּר הֲזוּי מְצִיאוּת

כָּךְ אֵרַע לִי בַּמִּלּוּאִים

רָאִיתִי מַעֲשֵׂי בְּנֵי הָאָדָם

וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים 

פָּנִים מוּל פָּנִים

וְהַפְּסוּקִים נָפְלוּ לְפִי

גְּרוּסִים וּשְׁבוּרִים

וּבְרֹאשִׁי הַכֹּל בִּסְמִיכוּת נוֹרָאָה

בְּעַנְנֵי גָּפְרִית אֲפֹרִים וּשְׁחֹרִים

 

◇

צִיר מִתְפַּלְּלִים

אַשְׁפּוֹת לֹא יָרִים

חֶבְרוֹן מוּאַזִּינִים חֵמֶת אֶל חֲלִילִים אֵל אֱלוֹהִים

מַכְפֵּלָה כְּפוּלִים זוּגוֹת מְעֹרָבִים רַבִּים

בְּגִידוֹת מַכּוֹת אַמּוֹת וּפִילַגְשִׁים

נְעָרוֹת תְּמִימוֹת וַחֲשׁוּקוֹת

נְעָרִים חֲמוּמִים

חוֹצִים סִמְטָה חֲסוּמַת פְּחָדִים

שׁוּרוֹת שִׁכְבוֹת גֵּוִים חָזוֹת מֻבְלָטִים

שׁוֹכְבִים מֵתִים וּקְצוּצִים

גַּם בְּנֵי שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה חוֹזִים בִּבְשָׂרָם בְּתָרִים

 

◇

כְּחֹם הַיּוֹם בַּגִּ’יפּ שְׁלוֹשָׁה חַיָּלִים

בְּקוֹל אֶחָד הָיוּ מְדַבְּרִים 

וַאֲנִי רָץ מְחַלֵּק בֵּין פִילְבּוֹקְסִים חָמִים וְטָעִים?

מְבַשְּׂרִים לִי עֶדְנָה בְּעִדִּית וְעַל אַחַת שֶׁתִּצְחַק בַּשִּׁירִים

הֵם לֹא הָיוּ מְדַבְּרִים מְלַהֲגִים כְּתֻכִּים

כְּפוֹלִיטִיקָאִים: מוּטָב סְדוֹם עִיר חֻקִּים נֻקְשִׁים

עַל עִיר מְרִיבָה עִיר דָּמִים עִיר בַּסַּנְוֵרִים

אוּר זִקּוּקִים כָּאן בָּעֲרָבִים 

נָשִׁים עֲטוּיוֹת עֲדוּיוֹת בִּמְסִבַּת נִשּׂוּאִים

נִשְׁגָּלוֹת בְּשִׁכְבַת זֶרַע יְלָדִים שׂוֹנְאִים וּמַשְׂנִיאִים

הַכְּצַעֲקָתָהּ

עֲרָיוֹת מוֹאֲבִיּוֹת עַמּוֹנִיּוֹת בְּעִיר אָבוֹת וַאֲחָיוֹת בְּאַחִים 

בְּלֹא מַשְׁקִים כָּאן לוֹטִים 

בַּחֲלֻקַּת הָאָרֶץ מַיְמִינִים אוֹ מַשְׂמְאִילִים

בּוֹחֲרִים נְחָלוֹת אוֹ בְּרִיחוֹת 

עַל אַדְמוֹת כָּל הָאָרֶץ רָבִים

 

◇

בֵּינְתַיִם אֲנִי מִתְפַּלֵּל

וְלוּ בְּעַד מִנְיַן צַדִּיקִים עִירוֹנִיִּים

בֵּינִי וּבֵינָם רַק אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁקָלִים

אֲחֻזַּת קֶבֶר כָּךְ כּוֹתְבִים עַל כְּתָלִים

שֶׁל בָּטִים מָתִים

עַם יִשְׂרָאֵל

עִם יִשְׁמָעֵאל

חַי בִּצְבָעִים שְׁחֹרִים אֲדֻמִּים

עַל קִירוֹת עַל תְּרִיסִים

דְּלָתוֹת כֻּלָּם מוּגָפִים

לְמָשָׁל מָוֶת לָאֲדָמִים

לְמָשָׁל כְּתֹבֶת לְיַד מִגְדַּל מִתְפַּלְּלִים:

וְהוֹרַשְׁתָּ = וְגֵרַשְׁתָּ [רַשִּׁ”י], וְהוֹרַשְׁתָּ = וּבִעַרְתָּ [סְפוֹרְנוֹ]

כֻּלָּם פֹּה דַּרְשָׁנִים

בִּכְתָלִים כְּעוּרִים

לִפְעָמִים גַּם בָּם רוֹאִים

כִּבְפַּארְק תַּשְׁכַּ”ח שֶׁהֶאֱדִימוּ מְזוּזוֹת וּמַשְׁקוֹפִים 

וּבְפֶסַח תַּשְׁסַ”ב לְחוֹף הַיָּם 

הַפִּיּוֹת כְּבָר הָיוּ פְּעוּרִים

לִקְלָלוֹת

בְּשַׁבָּת בְּצִיר תְּפִלּוֹת

צִיר הַכִּסּוּפִים פָּנוּי לְאָבוֹת לְאִמָּהוֹת קָרוֹת

פָּנוּי מֵאֱלוֹהִים פָּנוּי מִיְּהוּדִים

כּוֹנְנוּת מְטַיְּלִים כּוֹנְנוּת מִסְגָּדִים

חַזְלַ”שׁ? לְסִיּוּרִים שֶׁקֶט בַּמִּגְדָּלִים 

אֶת הַכֹּל יְכַסּוּ בַּסּוֹף עָפָר וּמְלָחִים

 

◇

הַלַּיְלָה יֵשׁ מַעֲצָרִים

הַצְּוָתִים סוֹגְרִים עַל בָּתֵּי חֲשׁוּדִים בְּאוֹרְחִים

אֲנִי מִתְחַנֵּן: שַׁכְּרוּ עֲצוּרִים כְּפוּתִים 

פַּזְּרוּ פְּרָחִים בִּרְחוֹבוֹת טְלוּלִים

בָּרוּךְ זוֹכֵר חַ”י אָב תַּרְפַּ”ט לַנִּרְצָחִים

בָּרוּךְ חָנָן פּוּרִים שָׂמֵחַ בְּתַשְׁנַ”ד לַשִּׁקּוֹרִים

בָּרוּךְ לַשְּׁחוּטִים בָּרוּךְ לַיְּרוּיִים

פַּעַם לַיְּהוּדִים פַּעַם לָאֲגָגִים

נִסְפִּים רְשָׁעִים עִם צַדִּיקִים

בְּרוּכִים הֱיוּ כֻּלָּם נִדְרָשִׁים לַכִּפּוּרִים

חַיֵּי שָׂרָה הָיוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר עֲקוּדִים

בָּרוּךְ בּוֹרֵא עֶגְלוֹת עֲרוּפוֹת מוּכָנוֹת בַּנְּחָלִים

בָּרוּךְ מַמְטִיר גָּפְרִית בָּרוּךְ מַעֲלֶה עֲשָׁנִים

בָּרוּךְ מֵגִיף עַפְעַפַּי

מַאֲמָץ לֹא לְהַבִּיט בְּעֵינַי

מֶלַח בְּאִישׁוֹנַי עַל קַו 160

דְּמָעוֹת שֶׁהִגְלִידוּ וּמֵתוּ

 

◇ 

וְעוֹד שָׁמְעוּ אָזְנַי הַצְּלוּיוֹת 

מִן הַמַּהְפֵּכָה בְּקַו חֶבְרוֹן לְצִיּוֹן 160 

בְּרֶבַע בְּדִיחוּתָא מְקִיאָה: צָרִיךְ לָשִׂים

אֶת הָעֲרָבִים בְּקוֹנְכִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ הַגֶּרְמָנִים

שֶׁאֱלוֹהִים יְנִיחֵהוּ בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר בַּגַּ’הַנַּם עִם

נוֹשֵׂא חֳמָרִים מִתְפּוֹצְצִים

וְהַצַּדִּיקִים לְמַטָּה עֲדַיִן אוֹכְלִים בְּשַׂר לִוְיְתָנִים…

לצפייה ביצירה
שירה

בשקט שאחרי

ציפי חורי

מְחַפֶּשֶׂת לְהַנִּיחַ אֶת עַצְמִי

בָּאֲבָנִים הַהֲפוּכוֹת שֶׁל וָאדִי סַאלִיבּ

בַּפֶּרֶא שֶׁגָּדֵל שָׁם

עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הַכְּלוּם

הַשָּׁחֹר שֶׁבַּפִינְגָ’אן 

רוֹתֵחַ

קָפֶה שָׂרוּף הֵיטֵב

חֲבָל שֶׁלֹּא נוּכַל לִשְׁתּוֹת אוֹתוֹ

וּלְצַקְצֵק שֶׁהוּא מָתוֹק

 

אֲפִלּוּ רֵיחַ אֵין

רַק סִפּוּרִים מְגֻמְגָּמִים

בְּלִי סֵדֶר

בְּלִי כַּעַס

כְּמוֹ שֶׁהֵם

אוֹרְחִים בְּנֵי בַּיִת

 

קַרְקַע שֶׁנִּשְׁמֶטֶת 

אֶל עַצְמָהּ

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם

לצפייה ביצירה
כללי

בלוקים

יָרַדְתִּי לַזֶּבֶל בְּשִׁכּוּן גּ’ בִּרְחוֹב נַחֲלַת אֲשֶׁר

 

כִּבֵּיתִי סִיגַרְיָה בְּקִפְלֵי הַבִּנְיָין,

פֶּתֶק בְּכֹתֶל הַשְּׁפְּרִיץ שֶׁל עַמִּידָר

 

אֲנִי מִתְפַּלֵּל

מַצְמִיד אֶת פָּנַי אֶל הַקִּיר לְבַקָּשָׁה

וּמְמַלְמֵל:

 

כְּסִירוֹת שֶׁלֹּא עָגְנוּ

לָעַד נְרַחֵף כַּעֲצֵי זַיִת בְּאַדְמַת מְרִיבָה

מְפַלְּלִים לַהֲפֹךְ לְבַיִת

 

תָּלִיתִי אֶת שַׁק הָאַשְׁפָּה

כֵּיוָן שֶׁלֹּא נוֹתַר בִּי מָקוֹם

וְעָלִיתִי הַבַּיִת

 

לצפייה ביצירה
שירה

תחנה מרכזית

רגב אלהרר

בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל עָמְדוּ בַּמִּפְתָּן

וַאֲנִי: בֶּן יִצְחָק, בֶּן אַבְרָהָם, בֶּן אַף אֶחָד

מַגִּיעַ בְּרִיצָה

 

בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל אֵינָם מוּרְשֵׁי כְּנִיסָה

וַאֲנִי בְּהַצָּגַת הַקּוּשָׁאן שֶׁלִּי עַל הָאָרֶץ

עִם תַּאֲרִיךְ גִּיּוּס, תַּאֲרִיךְ שִׁחְרוּר

וּתְמוּנָה גְּרוּעָה מְאֹד.

 

הֵם לֹא הִבִּיטוּ בִּי בְּבוּשָׁה

רַק עָבְרוּ הָלוֹךְ וַחֲזֹר בְּגַלַּאי הַמַּתָּכוֹת.

 

הַשּׁוֹמְרִים יָכְלוּ לִמְנוֹת אוֹתִי עִמָּם

אַל תִּתְעָרֵב

הִתְעָרַבְתָּ כְּבָר דַּי וְהוֹתֵר

לֵךְ לֵךְ, אוּלַי בְּפַעַם אַחֶרֶת

לצפייה ביצירה
שירה

בצומת הפרוץ

עדן אביטבול

מֵעָלַי בּוּטְקֶה חָלוּד

דֶּגֶל מַצְהִיב מִתְנוֹסֵס וְשָׁמַיִם

לְמַטָּה אֲדָמָה כְּבוּשָׁה

בְּאַסְפַלְט וּנְמָלִים זָזוֹת

לְכָל עֵבֶר אֲנִי מְשַׁנֵּן:

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי

הֲלָכָה בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב

הֲלָכָה בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב

הֲלָכָה בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב

וְיַעֲקֹב שׂוֹנֵא אֶת עַצְמוֹ

וְכוֹתֵב אֶת זֶה בָּעִתּוֹן

לצפייה ביצירה
שירה

עמונה

דורית דוד

וּשְׁלֹשֶׁת הַסּוּסִים שָׁעֲטוּ

לֹא שָׁכְחוּ אֶת הַמַּרְאוֹת

וּשְׁלוֹשׁ הָאַלּוֹת הוּנְפוּ

וּבֶחָלָל הַזֶּה

בֵּין הָאַלָּה

לַאֲרֻובַּת הָעַיִן

אֲדָמָה חֲרוּכָה

 

וּבְהֵאָסֵף מְאוֹרוֹת אֶל חֲשֵׁכָה נְבוֹכָה

אֲנִי קֵפֶל גָּלְמִי בֶּאֱמוּנָה סְבוּכָה.

הֲדַסָּיו וַהֲדָרָיו שְׁכֶם אֶחָד לִסְכָכָה

חֲמָתָם מְדַמְדֶּמֶת אֶל צֵל שִׁכְחָה,

מִדְקֶּרֶת נִמְהֶרֶת מְכֻנֶּפֶת מְדוֹכָה

וְאָנָה תָּחוּג אֲנָחָה רְתוּחָה.

 

לצפייה ביצירה
שירה

הצוערים

שיבת ריזל

בְּתוֹאֲנוֹת לִתְאוּנוֹת חֲסִימָתָם תְּדֻשְׁדַּשׁ

זַעֲזוּעֵי תְּלָמֵינוּ יַכְתִּיפוּ עַל דַּשׁ.

 

מַרְאֶה מְאֻבָּן בִּמְכֻוָּן מְחֻפֶּה,

מְחֻשְׁמָל וּמְקֻשָּׁת נִטָּח וְנִשָּׁת

וְרָקִיעַ נִרְפֶּה

 

*

 

כּוֹתֶרֶת מְכֻתֶּרֶת מִבַּיִת וּמִחוּץ

מְעַלְעֶלֶת מְפַלְפֶּלֶת בֵּין אָסוּר לְבֵין נָחוּץ

בְּעוֹד שַׁרְשֶׁרֶת מְקֻשֶּׁרֶת כְּאֶחָד בְּמַסָּע,

נִתֶּנֶת מְסֻמֶּנֶת לִדְרִיסָה וְלִרְמִיסָה.

מֶרְכֶּבֶת יָ-הּ תַּחַת רֶכֶב שְׂטָנִי מִתְגּוֹלֶלֶת

אוֹפַן אֵימְתָנִי בְּחַיָּתִית מִתְגַּלְגֶּלֶת.

אֶל אֲשֶׁר הָרוּחַ נוֹגַה, לְהַבְזִיק

נוֹרְאוֹת קַרְחֵי אֱנוֹשׁ לֶאֱנוֹשׁ וּלְהַזִּיק.

תַּרְשִׁישׁ כָּבוֹד עָכוּר כְּסוֹד גָּבוֹהַּ, מְנֻשָּׂא

רָעוּעַ וְתָמוּהַּ אַף קָרוּעַ, הַכִּסֵּא.

 

אחר דריסת הצוערים בטיילת ארמון הנציב.

 

לצפייה ביצירה
כללי

תחנת הדלק בנבי אליאס

שרית עיני ריץ'

תַּחֲנַת הַדֶּלֶק בְּנַבִּי אֶלְיַאס

וַאֲנִי מְפַחֶדֶת

אַתְּ אוֹמֶרֶת: אִמָּא, גִּזְעָנִית 

הָאִישׁ בַּתַּחֲנָה אוֹמֵר בְּצַעַר

וַאלְלָה אֵין דַּלְקָן

אַתָּה מִתְבַּעֵס עַל הַדֶּלֶק

אֲנִי מִתְבַּעֶסֶת עַל עֵינַיִךְ יַלְדָּתִי

 

יוֹם יָפֶה, פְּרִיחָה וְיֶרֶק

קְצָת אַחֲרֵי הַמַּחְסוֹם

הַיְּלָדִים בְּצַד הַדֶּרֶךְ זוֹרְקִים תַּפּוּזִים זֶה עַל זֶה

אַתְּ רוֹאָה שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֶּצֶת

פָּנַיִךְ

אוֹמְרוֹת דְּבָרִים שֶׁאֱלֹהִים לֹא שׁוֹמֵעַ

לצפייה ביצירה
שירה

הערבים של עמק רפאים

אפרת נחמה

הָעַרְבִים שֶׁל עֵמֶק רְפָאִים הֵם עַרְבִים שֶׁל בָּתֵּי קָפֶה.

הוֹלְכִים וּמְדַבְּרִים בְּנַחַת, רוֹצִים שָׁלוֹם, בְּסוּפֶּר מוֹשָׁבָה קוֹנִים יַיִן אָדֹם

שָׁלוֹשׁ בְּמֵאָה, דֻּבְדְּבָן מְקֻלָּף וְקֵיְל,

יַעְנִי,

סְטַיְל.

 

הָעַרְבִים שֶׁל דֶּרֶךְ בֵּית לֶחֶם הֵם עַרְבִים יַרְקָנִים, עוֹזְרֵי מַכֹּלֶת,

רֻבָּם בְּעַד הַצִּמְחוֹנוּת, רוֹחֲשִׁים חִבָּה לְתַרְנְגֹלֶת, הֵם

אוֹפִים בְּעַצְמָם אֶת הַפִּתָּה מִקֶּמַח מָלֵא

וְלֹא אוֹהֲבִים לְהִשָּׁאֵר בַּחֹשֶׁךְ לְבַד לֹא מְחֻבָּקִים,

יַעְנִי,

עַרְבִים רַכִּים.

 

אֲבָל מִיהֵם אוֹתָם הָעַרְבִים שֶׁל דֶּרֶךְ חֶבְרוֹן,

נַהָגֵי שֹׁד גַּנָּבִים פּוֹשְׁעִים מֻסְלְמִים קִיצוֹנִיִּים

פְּרִימִיטִיבִיִּים לֹא עָלֵינוּ,

נוֹשְׂאִים מַבָּטִים מְאַיְּמִים לֹא מְפֻחָדִים

יַעְנִי,

שָׁהִידִים

 

וּבְמָה אֶפְשָׁר לַעֲטֹף אֶת הַפַּעַר בֵּין הָרְחוֹבוֹת

בְּמָה לְאַזֵּן אֶת הַמֶּחֱווֹת

וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְטַשְׁטֵשׁ לֹא לִמְתֹּחַ גְּבוּלוֹת

לְרַכֵּךְ בֶּהָלוֹת

וְאֵיךְ

לְגַלּוֹת

לצפייה ביצירה

עזה

שקד סגל
לצפייה ביצירה

אור משוגע

מרים אדלר
לצפייה ביצירה
שירה

רשף פז צץ בשמיים

אברהם סלמן

 

בלדה. לשלמה בן יוסף, 1938

 

עֲלָטָה פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם
נֶשֶׁף, כֶּשֶׁף, רָז.
רֶשֶׁף־פָּז בִּכְחוֹל־שָׁמַיִם
נִתְלַקַּח וְגַז.

 

בֹּקֶר אוֹר, שְׁחָקִים קוֹרֵע
כֶּתֶף הַחֶרְמוֹן.
עֶלֶם בֵּין טְרָשִׁים כּוֹרֵעַ
בְּיָדוֹ רִמּוֹן.

 

הַשֵּׁנִי, יָדוֹ לוֹפֶתֶת
פֶּלֶד הָאֶקְדָּח.
עֵין שְׁלִישִׁי צוֹפָה מַבֶּטֶת
פַּאֲתֵי מִזְרָח.

 

דּוּמִיָּה, דָּרוּךְ כָּל אֵבֶר,
רֶטֶט בַּלְּבָבוֹת.
לֹא יֻפְקַר עוֹד דָּם בֵּן־עֵבֶר
עַל אַדְמַת אָבוֹת!

 

מְכוֹנִית עוֹלָה, עוֹד רֶגַע
יִזְדַּעְזְעוּ שְׁמֵי תְּכוֹל.
“דְּעִי, עֲרָב, גַּם אַתְּ אֶת פֶּגַע
פַּחַד, חַי וּשְׁכוֹל”.

 

הַמְכוֹנִית דַּרְכָּהּ הִמְשִׁיכָה.
שָׁוְא אֶקְדָּח פִּצְפֵּץ.
שָׁוְא הַיָּד רִמּוֹן הִשְׁלִיכָה,
רִמּוֹן לֹא הִתְפּוֹצֵץ.

 

שֶׁמֶשׁ רַד בַּעֲצַלְתַּיִם
אֲחוֹרֵי חֻרְשָׁה.
נֶאֶסְרוּ בִּנְחֻשְׁתַּיִם
בְּנֵי־חוֹרִין שְׁלוֹשָׁה.

 

רַחַשׁ, לַחַשׁ, לֵיל צַלְמָוֶת
בֵּין חוֹמוֹת מִבְצָר.
בֶּן יוֹסֵף צוֹפֶה אֶל מָוֶת
בְּתָאוֹ הַצַּר.

 

בֹּקֶר. רוֹן. צְלִיל נְחֻשְׁתַּיִם,
דְּמוּת עוֹטָה אָדֹם
מוּבָלָה בַּעֲצַלְתַּיִם
לְפַאֲתֵי גַּרְדּוֹם.

 

מָה לָכֶם קוֹרוֹת וְאֵלֶם,
מָה לָכֶם יַתְמוּת.
צַו חַיָּיו שָׁם שָׁר הָעֶלֶם:
“כְּבוֹשׁ הָהָר אוֹ מוּת!”

 

עֲלָטָה פָּרְשָׂה כְּנָפַיִם,
נֶשֶׁף, כֶּשֶׁף, רָז.
רֶשֶׁף־פָּז צָץ בַּשָּׁמַיִם
וּמֵאָז לֹא גַּז.

 

 

 

 

לשלמה בן יוסף, פרסום מחודש של יצירות לאומיות נשכחות, מיזם משותף למרכז בגין ובית אורי צבי, ירושלים

לצפייה ביצירה
שירה

שיר ראש פינה

שלמה סקולסקי

 

לשלמה בן יוסף, 1938

 

בֵּין סְלָעֶיהָ בַּגָּלִיל,
חֲבוּיָה בְּחֵיק הָהָר,
מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּכִּנֶּרֶת
עֵין רֹאשׁ-פִּנָּה – תֵּל נִסְתָּר.

 

מַה יָּפִית רֹאשׁ פִּנָּתִי,
כֶּתֶר רֹאשׁ שֶׁלִּי,
אֵרַשְׂתִּיךְ בְּדָם וָסֵבֶל
לִי, לִי, לִי.

 

שְׁבִיל סוֹלַל עֲלֵי מוֹרָד,
שְׁבִיל חָדָשׁ בֵּין אַבְנֵי כֵּף,
אַלּוֹנִים פּוֹרְשִׂים צַמֶּרֶת,
דֹּם שָׁרִים לְבֶן-יוֹסֵף.

 

בֵּין הַבֶּקַע וְהַשִּׂיא
קֶבֶר-עַד חֻצַּב,
אַלּוֹנִים נָדִים בְּאֵבֶל:
שְׁכַב, שְׁכַב, שְׁכַב, שְׁכַב.

 

וּבַלַּיְלָה עִם חֲצוֹת
קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה יִרְעַד:
“אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע –
אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד!”

 

וּבַדְּמִי לְאוֹר כּוֹכָב
הֶרָה גְּדוּד מַעְפִּיל
וְכָל שַׁעַל – אֶנְקַת נֵבֶל:
צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל…

 

 

 

לשלמה בן יוסף, פרסום מחודש של יצירות לאומיות נשכחות, מיזם משותף למרכז בגין ובית אורי צבי, ירושלים

לצפייה ביצירה
שירה

על מות אח בשנת תרצ”ח

ניקולא יוזגוף אורבך

 

 

שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל
לוֹחֵם אֻמָּה עֲשׁוּקַת מוֹלֶדֶת
מִבְּרִיטִים קַל וּמֵעַרְבִים גָּבַר
הֵיאַךְ יִשְׁקֹט עֵת דָּם אֶחָיו נִגַּר.

 

בֵּיתָ”ר, שׂוּרוּ הַלֵּל בַּדָּם וּבַיֶּזַע עַל כִּי
נָקַם שְׁלֹמֹה וְהֵקִים לָנוּ גֶּזַע.

 

יְהוּדִי בֶּן אֶלֶף גָּלוּיוֹת, פּוֹגְרוֹמִים וַחֲרָמוֹת
וָלָד בֵּן כ”ה שֶׁשָּׁב מִנֵּכֶר זָר לְרֶחֶם אֶרֶץ אָבוֹת
סוֹהֲרָיו בְּנֵי זֵד וּבְלִיַּעַל חֲבָשׁוּהוּ בְּעַכּוֹ עַד לִתְלוֹת הַנְּשָׁמָה
פֹּעֲלֵי אָוֶן מְכָרוּהוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְלַצְּלוּבִים, אֲבוֹי לַכְּלִמָּה.

 

הוֹ, הָרוּג מַלְכוּת שְׁמָד וְרֶפֶשׁ, אוֹיָה חָלָל מְכוֹרָה מִתְקוֹמֶמֶת:
יָדְעָה הֵיטֵב מוֹלַדְתְּךָ כִּי תָּשׁוּב וְאַף תִּטָּמֵן בֵּינוֹתֶיהָ, עַתָּה
דַּע זֹאת אָח, כִּי בְּדַם גִּבּוֹרֶיהָ תִּרְוֶה חֵרוּתָהּ וְתַאֲרִיךְ שְׁנוֹתֶיהָ.

לצפייה ביצירה

הטיל פצצה והלך

גיא ג'אסטה
לצפייה ביצירה

לבית”רי שלמה בן יוסף

דוד (דוכי) כהן
לצפייה ביצירה
שירה

הרועה הקטן

הדסה רינת כהן

 

שיר ערש לרועה ישראל

 

 

עַל קְצֵה הַמִּטָּה
כָּךְ אִמָּא לוֹטֶפֶת,
בְּשֶׁקֶט רָאשֵׁי יְלָדֶיהָ.
מָתַי אָבָּא יָשׁוּב
שׁוֹאֲלוֹת עֵינֵיהֶם,
אַךְ רַק אֱלֹקִים הַיּוֹדֵעַ.

 

אַבָּא שֶׁלָּנוּ גִּבּוֹר
וּבֶן חַיִל,
עַכְשָׁו הוּא בַּכֶּלֶא רָחוֹק.
חוֹשֵׁב הוּא עָלֶיךָ
רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל,
יֶלֶד עִבְרִי וּמָתוֹק.

אַבָּא רוֹצֶה
שֶׁיִּהְיֶה לְךָ בַּיִת,
בַּגְּבָעוֹת שֶׁל אֶרֶץ חֶמְדָּה.
חָפְשִׁי בָּהּ תֵּלֵךְ
תָּרוּץ ותִּגְדַּל,
מִבְּלִי שֶׁסְּבִיבְךָ אֻגְדָּה.

 

שֶׁכֶּתֶר אֶחָד
יְחִידִי שֶׁתַּכִּיר,
הוּא כִּתְרוֹ שֶׁל בֶּן מֶלֶךְ חָמוּד.
שֶׁלֹּא יְכַתְּרוּךָ
חַיָּלִים וְשׁוֹטְרִים,
בְּשֵׁם צַו שֶׁל אַלּוּף הַפִּקּוּד.

 

וְעוֹד הוּא רוֹצֶה
זֹאת תֵּדַע יֶלֶד חֵן,
יֶלֶד שֶׁל שְׁכֶם וְיוֹסֵף.
שֶׁתָּמִיד תְּחַיֵּךְ
כִּי ה’ הוּא אִתְּךָ,
וְרֹאשְׁךָ מֵאֵלָיו יִזְדַּקֵּף.

 

“כֵּן אַבָּא שֶׁלִּי
הוּא גִּבּוֹר וּבֶן חַיִל”
כָּךְ נִרְדַּם לוֹ אַט אַט מַחְמָלִי.
עִם הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְעִם אַבָּא
רוֹעֶה הוּא
בְּלִי אֵימַת שׁוּם צַו מִנְהָלִי.

לצפייה ביצירה
שירה

שאלות לשלומך

יאיר כוכב

 

שָׁאַלְתִּי שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם
מָה נִשְׁמַע?
אוֹטוֹבּוּסִים בְּאַגְרִיפַּס
מָה קוֹרֶה? اللهُ أَكْبَر
מָה נִסְגַּר?? שׂוֹנְאִים וַאֲהוּבִים
شو الاخبار؟ קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים
מָה הָעִנְיָנִים? מִתְעַרְבְּבִים וּמְשַׂחֲקִים

 

יְרוּ! יְרוּ!
אֶבֶן (נִ)יָרוּ… וַאֲנִי לֹא מִכָּאן
יָצָאתִי בַּחוּץ לְהִתְגַּעְגֵּעַ
וּבִכְלָל אַתְּ אֵם אוֹ בַּת?!

 

שָׁלֵם שָׁלֵם!
קֹמֶץ יָדִי כְּסֶלַע
וְיָד יָרִיב עוֹטֶפֶת,
שָׁלֵם سَلَام

 

 

 

 

 

اللهُ أَكْبَار – אללה (הוא) אכבר
شو الاخبر؟ – שו אל אכבר? מה חדש?
سلام – שלום

 

לצפייה ביצירה

תקומה

אלעזר ריגר
לצפייה ביצירה

תקומה – יצהר

אלעזר ריגר
לצפייה ביצירה

קומי אורי – יצהר

אברהם שפירא
לצפייה ביצירה

קומי אורי

אברהם שפירא
לצפייה ביצירה
שירה

שלושה הייקו לעמית בן יגאל

יהודה לייב ויטלזון

 

*

 

בַּעֲלוֹת שַׁחַר
מַבָּט נִלְכַּד אֶל נֵץ וְ
נִמְסַךְ אֶל שַׁפְרִיר

 

 

*

 

יָקַד הַלּוּחַ
ל”ג שֶׁאֵין בָּקְרוֹ תִּימְרוֹת
אֲבָל עַרְפִּיחַ

 

 

*

 

הַוֶּשֶׁט צְחִיחָה
חֵךְ נֶאֱטַם כְּקִבְרוֹ
תַּם מַלְקוֹשׁ אִיָּר

 

 

 

עמית בן-יגאל נפל בפעילות מבצעית בכפר יעבד בצפון השומרון. ל”ג בעומר תש”ף.

לצפייה ביצירה
שירה

שלושה הייקו לעמית בן יגאל

צור ארליך

 

*

 

שַׁלְוַת הַמִּישׁוֹר

בֵּין שְׁדֵי הָהָר תָּלִין.

לֹא יִישַׁן שׁוֹמְרוֹן.

 

 

 

*

 

עֵצִים שֶׁבֻּקְּעוּ

בְּמִפְחָמָה. הַשַּׁחַר

מְשַׁחֵר שָׁחֹר.

 

 

 

*

 

אב

אבן

בן

 

 

 

עמית בן-יגאל נפל בפעילות מבצעית בכפר ייצור הפחם יעבד בצפון השומרון. ל”ג בעומר תש”ף.

לצפייה ביצירה
שירה

שלושה הייקו לעמית בן יגאל

רועי שלום זמיר

 

*

 

קוֹצִים סְגֻלִּים
נוֹף אֶבֶן אִלֵּם
בֵּן נָפַל

 

 

*

 

חַרְצִית צָהֲבָה
דִּמְדּוּמֵי שַׁחַר כָּבֵד
בַּד נִקְרַע

 

 

*

 

סִרְפָּד יְרַקְרַק
טְרָשִׁים שָׂרְטוּ לֵב
אָב בּוֹדֵד

 

 

 

עמית בן-יגאל נפל בפעילות מבצעית בכפר יעבד בצפון השומרון. ל”ג בעומר תש”ף.

לצפייה ביצירה
פרוזה

שקיות

צביקה נעים

הלכתי לחנות ספרים אמרתי להם, מה קורה נשמות? אמרו לי אדוני, אתה מוכן לא להרים את הקול? אמרתי להם, מה נהיה, אתם לא ספריה. כולה סטימצקי. אחר כך שאלתי אותם אם יש להם את הספר של דורית ראובני, אז ההיא עם הקוקו הגבוה צחקה לשתי שניות אבל ניסתה להסתיר. אמרתי לה, מה קורה יא ספרנית. מה מצחיק. אמרה לי קוראים לה דורית רביניאן. דורית רביניאן. לא לקוקו, לסופרת. אמרתי בסדר בסדר, תביאי לי 4 עותקים וגם שקית. הביאה לי. ביקשתי עוד שקית, דווקא.
מהסטימצקי תפסתי אוטובוס לכיוון ואדי ערה, אמרו לי שמה בטוח יש מצב למצוא מישהי להתבולל איתה. האוטובוס היה די ריק ורק ישבו מאחורה 4 חיילים ששמו שירים של עומר אדם ואחר כך של מתן גלילוב. ישבתי קרוב אליהם למה אני מת על גלילוב ולי בקושי הייתה סוללה.
ואז התקשר אליי קובי בריגה והיה לי ברור שהוא הולך לחפור לי 20 דקות לפחות את המלמולים שלו כשהוא עצבני על זה שמכבי נתניה משחקת חרא ולמה לא מחזירים את דלה ימפולסקי. אני חולה על המלמולים שלו למרות שחצי מהם אני לא מבין, אבל אמרתי לו כפרה קובי אין לי סוללה ויש פה מצב למשהו.
ירדתי בוואדי ערה, התיישבתי בתחנת אוטובוס והתחלתי לקרוא את הספר של דורית ראובני, ואת שלושת האחרים הנחתי על הספסל עם השקית פתוחה שאפשר יהיה לראות. בהתחלה בקושי עברו אנשים אבל אחרי כמה דקות הגיעו שני ילדים עם תיק בית ספר ושאלו אותי בערבית לאן אני צריך להגיע. אמרתי להם שאני צריך פה קרוב והמשכתי לקרוא.
כשאני בעמוד 47 באו לתחנה משפחה אז הזזתי את השקית כדי שיוכלו לשבת. אחר כך באה בחורה שמנמונת עם תיק ושקית של המשביר. הפסקתי לקרוא בספר, שמתי את האצבע בין הדפים כמו סימניה והבאתי לה מבט אלכסוני כאילו אני הרווי קייטל בכלבי אשמורת.
תגידי את הרבה במשביר?
לא, סתם. זה של אחותי.
אה, אחותך. סחורה טובה במשביר?
רגילה.
הצורה שבה היא סיננה את המילה רגילה הייתה כזו מגניבה שידעתי שהיא אחלה בנאדם להתבולל אתו. רציתי לזרוק משהו מגניב מהצד שלי אבל אז קובי התקשר ואמר לי שאני לא אשכח את האזכרה של סבא שלו שהיא בכלל מחר ושאבוא ישר לבית עלמין כי אין לו איך לאסוף אותי. בינתיים השמנמונת עלתה לאוטובוס 723, ואני התעצבנתי על קובי בסדר בסדר, בא לבית קברות, בא ישר. חיכיתי עוד חצי שעה, המשפחה עלתה על מונית שירות ונשארתי לבד בתחנה. אחרי 10 דקות כבר היה ממש משעמם, אז לקחתי את השקית, הוצאתי את שלושת הספרים וזרקתי אותם לכיוון גבעת העפר עם הקוצים היבשים מאחורי התחנה. פיזרתי אותם שכל אחד ייצא במקום אחר.
כשעליתי על האוטובוס בדרך חזרה ראיתי מהחלון ילד עם אופנים וחולצה של ריאל מדריד מרביץ סלאלום על הגבעה. החייל במעבר אמר לי משוגעים אלה, אה? רציתי לענות לו רגילים, אבל לא היה לי כוח.

לצפייה ביצירה
פרוזה

תהום

תהילה סולטנה שפר

בינואר 2020 שלושה עשר אנשים רעולי פנים עקפו את מערך האבטחה בהר הבית וחדרו לכיפת הסלע. במצלמות האבטחה נראו מתפללים יוצאים בריצה מהמבנה בזמן שכוחות הביטחון כיתרו את המקום. שבע דקות נמתחה דממת חרדה על ההר, ואז השוטרים פרצו פנימה. הם מצאו את רעולי הפנים עומדים במעגל במרכז המסגד, גבם מופנה לאבן השתייה. בספירה שנעשתה בזמן המעצר היו רק שנים עשר אנשים. מצלמות האבטחה הראו ששלושה עשר נכנסו למבנה ואיש לא יצא בשבע הדקות שבהן שהו לבדם. העצורים לא הסגירו את פשר היעלמותו של האדם השלושה עשר. תמונתו של אחד השוטרים מרכין ראשו אל החור שבאבן השתייה ומביט בתדהמה בחשֵׁכה, הפכה לסמל התעלומה במהדורות החדשות.
יומיים לאחר המקרה ירושלים בערה בשנאה, אלימות משני המתרסים ואלימות פנים ישראלית, חרכו את האוויר. רוחות חורף נשבו בעוז כמהלומות אגרוף, עננים אגרו גשמיהם קמוצי פנים ונעו באיום מעל שמי העיר. ישבתי בבית הקפה האהוב על אליס והבטתי בה בזמן שהטביעה קצפת בקפה. “את יודעת מה הבעיה שלך,” היא אמרה ולקחה לגימה מהתערובת המתוקה-מרירה, “את לא מוכנה להיכנס פנימה. את צועדת על הסף, הלוך ושוב, אולי מרכינה ראש, אולי מציצה, אבל רגליים תקועות באדמה. את יודעת מה זה חמש עשרה שנה טיפול? זה מלא כסף!” אליס נעצרה, רוקנה שקית סוכר לתוך הכוס ובחשה בתנועות חדות. “מה זה? מה זה כל הזמן הזה בקליניקה? אני אגיד לך מה. זה בית. זה מה שזה. בית. בכסף שהשקעת אצלו כל השנים יכולת לקנות. תחשבי על זה! שבוע הבא איפה תגורי? אבל בינתיים הד”ר שלך היה יכול לקנות, רק מהטיפול שלך. זה הזוי, לא? ואני אגיד לך מה, הוא בטח גם עשה את זה. הוא בטח קנה, בטח יש לו בית יפיפה, בבָּקְעַה, עם חלונות מעוגלים וחצר קטנה נסתרת ואיזו גפן מטפסת. מושלם. את יודעת מה, הוא צריך לשים שלט בכניסה, איפה שהוא ואשתו בטח מורידים נעליים בקטע תרבותי, שישים שלט מוזהב שיהיה כתוב שהבית נקנה בתרומת המטופלת הוותיקה ביותר שלו… לפחות יקרא לפינת הישיבה בחצר על השם שלך!”. דרך הקיר העשוי זכוכית שמאחורי אליס ראיתי את מרצפות רחוב בצלאל האפורות. עקבתי בעיניי אחר עורב שקיפץ לאיטו, מותח ראשו לצדדים, נועץ מבטיו השחורים בנקודות מבריקות. זוג מכורבל מעילים התקרב לעברו והוא פרש כנפיו ונעלם.
ד”ר בוכריס אמר: “אולי הגיע הזמן לשקול היפנוזה”. הוא הציץ במיומנות בשעון מאחוריי, כמעט מבלי שיכולתי להבחין בכך, וחייך. “בכל אופן, נשוחח על כך בפעם הבאה. את תשקלי מה את רוצה, לאן את רוצה לקחת את הטיפול הזה. דברי איתי. אני זמין כרגיל. יש לי זמן”. דלת הקליניקה של ד”ר בוכריס היא דלת פלדלת כבדה, כשאני חולפת דרכה, אני עוצרת אותה בשתי ידיים לפני שתיסגר.
הנהג בקו 19 הגביר את הרדיו. מחלון האוטובוס הבטתי בסנדלר מרחוב עזה, הוא הוריד את תריס הדוכן ושִׁפעת שרוכים נעלמה מאחורי אלומיניום זול. נוסעים עלו בתחנה, הנהג אסף את כספם ביד אחת וביד שנייה סובב את ההגה חזרה לכביש. האוטובוס שב לפקק ממנו נח לרגע במעגן התחנה ואני האזנתי יחד עם שאר הנוסעים לקרן נויבך מראיינת מומחה לאמנזיה דיסוציאטיבית. הנושא חזר לכותרות בעקבות סערה תקשורתית בארצות הברית. סופר מבוגר שכבר הוציא אוטוביוגרפיה אחת הוציא ספר חדש אותו כינה: “גִּרסה שנייה” של חייו. תיאורי ילדותו החמים התחלפו בספר זה במסכת התעללות שיטתית. אביו הואשם במעשים מחרידים שביצע בבנו בשעות הלילה. התנשפויות וברזל מלובן. מאחר שהאב היה איש ציבור ידוע ואחד התומכים הבולטים בקמפיין של ג’ורג’ בוש האב, התקשורת האמריקאית חגגה. הציניים טענו שהגרסה השנייה “נחשפה” בעקבות כישלון הגרסה הראשונה בחנויות. נציגות הארגונים הפמיניסטיים הביאו הוכחות למקרים של זיכרונות משוחזרים. אחותו של הסופר תבעה אותו על הוצאת דיבה על אביהם. קרן נויבך שאלה את המומחה לדעתו והוא אמר שכל הנושא הוא תעלומה. בראשית דרכו פרויד טען לקיומם של זיכרונות המודחקים משום עוצמת הטראומה וצפים בזיכרון בהמשך החיים, אך מאוחר יותר פרויד קבע שאלו זיכרונות כוזבים שדומיינו כתוצאה מטיפול. המומחה התייחס לטענת הסופר שהזיכרונות התעוררו בשנתו, ואמר שאיש אינו יודע מהי מטרת החלום והאם החלום משקף מציאות או דווקא את היפוכה. נוסעת בקדמת האוטובוס ביקשה מהנהג להנמיך את הרדיו וויכוח פרץ ביניהם ובלע את שארית דבריו של החוקר. קרן נויבך עברה לדווח על המתיחות סביב הר הבית, התפתחויות חדשות בפרשה. רעולי הפנים התגלו כפעילי ארגון “השיבה לבית”, לאומנים יהודיים הפועלים להקמת בית המקדש מיסודותיו המפוררים. היא הוסיפה ציטוט מזהבה גלאון שקראה להם “הוזים והזויים”, וציינה שחסימות הוצבו ברחובות ירושלים לצורך בידוקים משטרתיים. מישהו מאחוריי קילל את הערבים. הבטתי מהחלון בילדה במכנסיים אדומים וכובע צמר, עוקפת את הפקק בצעדים גדולים ונעלמת בפנייה לרחוב נרקיס.
ישבתי על הכורסא האפורה בסלון, חובקת בידי כוס זכוכית עם חליטת צמחים ופניי צמודים לחלון. רחוב עץ החיים התעורר לשגרה. נערים ערבים גררו סחורה לבאסטות והעמיסו ירקות בתפזורת. נשים מקומטות דחפו זו את זו בעגלות שוק ומיששו בידיהן הפנויות עגבניות ותפוזים. סוחרים הסתערו בצעקות שהבריחו לקוחות. קבצן התמקם ליד עמדה להנחת תפילין. עוד שבוע, קצת פחות, הדירה תסויד בכחול נצנצים, והיכן שהמיטה שלי עכשיו תוצב מיטת טיפולים. בעלת הדירה, גיסתו של מרדכי פיצוחים, החליטה להפוך את המקום למכון יופי נשי. את ההון הראשון לעסק החדש קיבלה בהלוואה ממרדכי גיסה, שהשתמש בחנות הפיצוחים גם כבנק הלוואות בריבית. את שארית הסכום כיסתה עם שכר הדירה ששילמתי לה במשך שנה. עוד שבוע, קצת פחות, ואני לא ידעתי לאן אעבור.
בלילה חלמתי את אותו חלום. שוב אני צועדת במסדרון. בקצה המסדרון אני פונה ומסדרון נוסף מתגלה בפניי, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. אני צועדת חנוקה בין קירות צרים, כלואה בין מעברים ומסדרונות ארוכים ואין מוצא. רגליי כבדות, עיניי מתאמצות לראות, הכל חשֵׁכה. אני חולפת על פני חדרים חתומים ומבואות ללא דלתות, מתקדמת בפיתולים ומעגלים, לא מצליחה לחדש את הנשימה. התעוררתי עם תחושת חנק בגרון. מהחלון נכנס פס צר של אור. ניסיתי להזיז את ידיי והן היו משותקות, ניסיתי למשוך את רגליי והן היו משקולות טובעות. הרהרתי בחלום שחוזר מאז שהייתי ילדה.
ד”ר בוכריס נשען לעברי, מטוטלת מוזהבת משתלשלת מידו. “ממש כמו בסרטים…” הוא צִחקק באי נחת כשנתתי בו מבט שואל. “רק תעקבי אחרי התנועה ותקשיבי לקול שלי. אבל קודם תנשמי עמוק, את צריכה להיות רגועה”. המטוטלת נעה מצד לצד, מילאתי חזי באוויר, כָּרוז אוטובוס מחוץ לקליניקה הכריז: “קו שלוש עשרה, לתלפיות” ומצינור המפלֵט השתחרר קול ירייה. ד”ר בוכריס אמר: “תעצמי עיניים. העיניים שלך כבדות ועייפות. את בתוך חושך גדול. הנשימות עולות ויורדות. את מרגישה מתכת קרה בכפות הידיים. את מחוץ לשער, מה את רואה?”. אני רואה שיחים גבוהים, שבילים מתפצלים. אני מנערת בידי את שער הברזל הסגור ונשמעת חריקה. פני אישה עצומים גוהרים עליי מצדו השני של השער. היא מצליפה בזנבה ונוהמת לעברי שאלה: “מי בסגירתו הוא שנים עשר, בפתיחתו הוא שלושה עשר, וללא האחד הוא שש?”. אני שותקת. אני רואה את כפותיה הכבדות נמתחות וחושפות את ציפורניהם. תחושת חנק מתיישבת בגרוני. רגליה האחוריות כותשות את האדמה בשביעות רצון. מאחוריה שיחי הגן מלבבים בפרחי לבן ואדום. “שושנה” אני עונה, והשער נעלם ואני בתוך הגן.
“תבחרי שביל” אומר לי ד”ר בוכריס. יש רק כניסה אחת ואני נכנסת בה. חומת שיחים מזדקרת עד השמיים משני צדדיי. שושנים מטות ראשיהן, עוקבות אחר צעדיי. השביל מתפצל ואני פונה שמאלה. לפתע אני רואה תנועה, שומעת קול. אני רצה בעקבות הֶבְזֵק הצבע הנעלם בפנייה. בשביל עומדת ילדה קטנה, מכנסיים אדומות ועל ראשה קשת אוזני ארנב צמריריים. אנחנו מביטות זו בזו. השקט שוקל כמו אלבומי זיכרון. היא קורעת את השקט בצחוק וזורקת לעברי תמונות כמו מחפיסת קלפים. אני מתקרבת אליה והיא מזנקת אל חור באדמה, נעלמת והחור נעלם איתה.
אני רצה במבוך, אבודה. נהמה מרעידה את עלי השיחים, שושנים משילים את עלי הכותרת, חושפים את עמודי העֱלִי. נהמה נוספת, רעד עובר באדמה. בקיעים נפתחים. אני במרכז המבוך, וסביבי שממה. אני מריחה את מליחות הים, צועדת על מדרון הקרקע הבקועה. מדרגות אדמה אפורה, שומנית ולא יציבה, מובילים אל המים. סירחון ביצתי נתלה בנחיריי. במדרגה האחרונה אני רואה אישה, על שפת הבולען, גבה מופנה אליי, פניה אל התהום ואל הים. אני ממהרת לתפוס אותה. שלא תיפול. היא נותרת יציבה, פניה מוסתרות. צווארה חרוט שריטות, בגדיה קרועים בקווים אלכסוניים, חושפים את עור גבה העדין. אני נזכרת ביד הכבדה בכניסה למבוך, נמתחת וחושפת את ציפורניה. צליל חריטה מצמרר את גבי.
“זה מספיק לעכשיו” ד”ר בוכריס העביר לי חבילת ממחטות. יצאתי מהקליניקה ודלת הפלדלת נסגרה אחריי בטריקה. בזמן שחיכיתי בתחנה לקו שלוש עשרה קיבלתי מאליס הודעה: “יש דירה” וחמישה סימני שאלה. אתמול גררתי את עצמי לשבת מול המחשב, אבל את העכבר לא הצלחתי לגרור ולהקיש על כפתור החיפוש. עוד הודעה נכנסה מאליס, דחפתי את המכשיר לתוך התיק. המתנתי חצי שעה לקו שלוש עשרה ומיד כשהוא פנה לרחוב הפלמ”ח נתקענו בפקקים. קיוויתי שהנהג ישים חדשות, אבל הוא שם מוזיקה מזרחית.
עננים אפורים, מלאים להתפקע בגשם שממאן להשתחרר, החשיכו את המדרחוב באמצע היום. אחזתי בשקיות עמוסות קניות, על הידיות סימני מתיחה על סף קריעה. מיהרתי לרדת את רחוב בן יהודה מתחמקת מנגינת הקבצנים ומשמיכותיהם המשובצות. בכיכר ציון נעצרתי והתיישבתי על המדרגות הארוכות תחת בנק הפועלים. בקצה המדרגה היה שכוב הומלס מכוסה בשמיכה. הוצאתי מאחת השקיות לחמנייה ועגבנייה, פי לועס את התערובת ועיניי מציצות בהומלס. הוא שכב מכונס בעצמו, עיניו פקוחות לעבר השמיים והתעלם מהעוברים והשבים שדילגו בינו וביני לעלות במדרגות. “רוצה לחמנייה?” קראתי לעברו והוא התרומם מתוך השמיכה. פניו היו נעימים, תווים רכים וזקן ארוך, עיניו הופנו לעברי, אבל לא פגשו בעיניי, הבנתי שהוא לא רואה את ידי המושטת אליו. התיישבתי לידו וגם הוא התיישב, הוציא שקית מתוך השמיכה ובתוכה חומוס למריחה. ניגבנו לחמניות טריות בחומוס, משקיפים על כיכר ציון ועל השוטרים המפטרלים על סוסים, אני רואה והוא בוהה, ידיו ממשמשות בשקית הירקות ושולפות עגבנייה. “איך זה להיות בלי בית?” שאלתי. “יש לי בית” הוא ענה. “אהה” שתקתי. “אז למה אתה ישן ברחוב?” שאלתי. “כי הבית שלי נחרב” הוא ענה. שתקתי. “גם הבית שלי” אמרתי. הוא שתק. “לא ממש נחרב” אמרתי, “לא במובן המקראי של המילה. יותר חרב כמו מחורבן. יש לי משפחה מחורבנת ממש”. החומוס עמד להיגמר וההומלס עם הבית החרב מיהר לנגב את מה שנשאר. “יונים מחרבנות על הקיר בבית שלי” אמר, “והזויים חופרים מתחת. הופכים את הכל”. אספתי את השקיות הפזורות, ואת קופסת החומוס הריקה זרקתי לפח. “תודה” אמרתי וירדתי במדרגות, כשהגעתי למדרגה האחרונה שמעתי אותו אומר: “תעשי מה שאני עושה – תחרבני עליהם בחזרה”.
אליס באה לעזור לי לארוז. “נו אז יש חדש עם הד”ר בורכס הזה?” שאלה וחתכה בפיה סרט הדבקה. “בוכריס” תיקנתי אותה ומסרתי לה כלי מטבח שתשים בקרטון. “עברנו להיפנוזה” אמרתי. אליס הפכה ארגז והצמידה בדבק את כנפיו. הרמתי אגרטל, “את זה אני לא רוצה, את רוצה?” שאלתי. היא לקחה אותו מיָדי, מרוצה. “וואלה היפנוזה…” אליס המהמה, “אז את כבר יודעת מה הטראומה של הפוסט טראומה שלך?”. “לא, אני רק יודעת שאני בפוסט, אבל הטראומה לא”. אליס אמרה: “נראה לי את האדם היחיד בעולם שהפסיכולוג שלו נתן לו כזאת אבחנה בלי טראומה ביד לנופף בה”. “אני לא בטוחה…” השקעתי בה מבט מעבר לערימת הכלים הנערמים, “יש מצב שזה מקרה של זיכרונות מודחקים”. “מה, כמו הסופר המטורף הזה?” היא צחקה. “למה את חושבת שהוא מטורף?” שאלתי והיא ענתה: “אולי לא מטורף, אולי רק זקן, או שהעבודה שלו השתלטה לו על התודעה. מסכן, הוא כתב הרבה סיפורים, בטח הדמיונות שלו והזיכרונות מתערבבים, הוא הופך להיות בָּאדִי לַאב ספרותי”. היא צחקה שוב. “טוב אני לא יודעת מה הקטע שלו, אבל נגיד שגם לי יש זיכרונות חוזרים כאלה, או שיהיו לי אחרי ההיפנוזה, מה, את לא תאמיני לי?” קולי צרם. אליס שאלה: “למה? את חושבת שקרה לך משהו דומה לשלו?” היא עקפה את ערימת הכלים והארגזים והניחה יד על גבי. “לא. לא שאני יודעת. לא חייב להיות משהו כזה. לא חייב להיות בבית. או עם ההורים. אבל אולי משהו, מתחת לכל הדברים, בלא מודע, אולי מסתתר משהו נורא. אני לא יודעת, אבל גם זה די חרא”. אליס ליטפה את ראשי.
אני צועדת בשביל, הקירות העשויים שיחים הולכים ומחשיכים ומקבלים מרקם בטון. נורה מיטלטלת מעל ראשי, מפיצה אור חלש, אני פונה שמאלה למסדרון נוסף. האור הולך ומתעמעם ואני צועדת בחשֵׁכה. צעדים מהירים נשמעים מאחוריי, אני מסתובבת ולא רואה דבר. “אולי תרצי את זה” אני שומעת את קולו של ד”ר בוכריס ומרגישה ביָדי חפץ קר. אני לוחצת על הכפתור בקצהו ואלומת חושך יוצאת מנורת הפנס. אני מאירה עם אלומת החושך על ד”ר בוכריס ורואה שהוא אוחז בשעון הקליניקה הגדול בידו. על ראשו אני מזהה את הקשת שאהבתי בילדותי, עם אוזני ארנב צמריריים. ד”ר בוכריס מתנצל ואומר שנגמר הזמן, הוא עוקף אותי, רץ במסדרון ונעלם. אני רצה אחריו, ממסדרון למסדרון עד שאני מגיעה לחלל רחב. במרכז, סלע ענק. אני מספיקה לראות את ד”ר בוכריס מדלג בזריזות מעל הסלע ונבלע בתוכו. אני מתקרבת ורואה חור קטן. “תפסיקי להשתפן” אני שומעת את קולה של אליס בוקע ממעמקי החור. אליס רחבה ממני, אני חושבת, איך היא נכנסה? אני שולחת רגל אחת פנימה ומחליקה לתוך מנהרה. דופנות שרוול האדמה לחות ופועמות, הדפנות מתרחבות ומתכווצות, לוחצות אותי הלאה למעמקי האדמה. אני נוחתת בשלולית בתוך אפלוליות טחובה. הפנס מחליק מיָדי ושולח קרן חושך לרחבת המערה. ד”ר בוכריס איננו, גם אליס לא שם, אני נעמדת, מנערת את חצאיתי האדומה וממטירה בוץ. מחליקה ידיי על קירות המערה, מגששת אחר דבר מה. אני רוצה לבעוט באכזבה, אבל אין במה. אני רוצה לבכות, אבל מפחדת מההד בחלל הריק.
בבוקר בו הייתי צריכה להתפנות מהדירה אליס עזרה לי להעמיס את הארגזים לסובארו הכחולה שלה. הבגאז’ לא הצליח להיסגר, אבל היא אמרה שאין מה לדאוג, הדברים שלי בטוחים אצלה עד שאדע מה היעד הבא. היא הסיעה אותי לכתובת שנתתי לה וכשעמדתי לצאת מהרכב, אמרה: “את תהיי בסדר? בטוחה שאת לא צריכה שאבוא איתך?”. חייכתי אליה ואמרתי: “אני אתקשר אלייך אחר כך. תהיי זמינה”.
דחפתי שער לחצר, הדלת נתקעה באמצע, בדיוק כמו שזכרתי, ואני השתחלתי פנימה. ליבי דפק למראה החצר. ערימות חפצים היו זרוקות בערבוביה פראית. מזרנים על גבי מזנונים וספות, שברי כיסאות, שולחן הפוך על ראשו, כלי מטבח פזורים מעלים חלודה. הרגשתי שאני מאבדת אחיזה באדמה. עקפתי את ערימת השברים ברגליים חלשות ודרכתי במקום בו הייתה ערוגת הירקות שטיפחתי כשהייתי נערה. מצאתי שם לוח שעם שהיה תלוי בחדר שלי מעל המיטה. תמונות עוד היו מחוברות אליו בנעצים חלודים. תלשתי תמונה אחת ודחפתי לכיס המעיל. התבוננתי בהרס הרהיטים, באלימות שנרמזה דרך הכאוס חסר המעצורים. כמה שנאה נדרשת לאדם כדי לפרק זיכרונות של חיים שלמים בצורה כזאת, שאלתי את עצמי והרגשתי תשובה הולמת בליבי, מתחרטת שאליס לא איתי. פתחתי את דלת הבית, המנעול הוסר ממקומו. מסדרון מאובק קידם את פניי ופניתי בו שמאלה למסדרון נוסף מרוסס גרפיטי על הקיר. קולות דיבור נשמעו בסלון. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, מקרן הטלוויזיה עבד. היא ישבה מולו, פניה מופנים למסך וגבה אליי. “אמא,” קראתי לה, היא לא הסתובבה. “אמא,” צעדתי לתוך הסלון. נפלתי על ידיי, שבבי עץ שהתרוממו מהריצפה, שרטו את רגליי. ריצפת העץ היתה בקועה כמו ממהלומות גרזן. הרהיטים בסלון היו מפורקים. מלפניי נפער פתח רחב בריצפה, גיששתי בידיי לעבר הפתח, מבטי מורכן מטה בתדהמה. יכולתי לראות את הקומה שמתחת, גם היא שבורה, כאילו פגז פגע בבית ופער חור עצום כל הדרך עד מעמקי האדמה.
אמא ישבה מצידו השני של הסלון והביטה במהדורת החדשות. קול הכתב הדהד בבית: “כן, אם כך אנחנו כעת יכולים להניח שההסתערות הייתה פעולת הסחה. כפי שנשמע מפיו של אחד החשודים, המטרה היתה להגיע ליסודות הר הבית ולהביא הוכחות לקיום בית המקדש”. הכתב עצר מדיבורו והקלטה של החשוד נשמעה: “תחת כיפת הסלע ישנם יסודות המצדיקים את קיומנו. אבן השתייה היא תשתית העולם. צריך לגלול את האבן ולחשוף את האמת. הערבים טוענים שיש שם תהום. אין שם תהום! יש שם הוכחות! יש סיבה לקיימנו!”. הכתב חזר וסקר את הפרשה מראשיתה, החשוד השלוש עשרה לא נמצא והחוקרים לא יכלו לקבל את הטענה ההזויה שהוא נכנס לחור שבאבן השתייה. המשטרה אסרה להיכנס לכיפת הסלע מחשש שהחשוד מתחבא ומתכנן פיגוע במקום. הם התייחסו להר הבית כמו פצע מגורה שבכל מגע יכול לשוב ולדמם. עטפו את ההר בכל אמצעי הביטחון מבלי לחשוד במה שמתרחש בתוכו. ובינתיים מתחת לאבן השתייה, החשוד השלוש עשרה התקדם בזחילה בתוך מנהרה לעבר תהום.
לחצתי על כפתור הכיבוי של הטלוויזיה. המסך נותר חשוך ודומם כמִקודם. הסלון היה ריק. ישבתי על הריצפה והוצאתי מכיס המעיל את התמונה של אמא שהורדתי מלוח השעם. התבוננתי בה, גבה מופנה לצלם, פניה פונות אל הים, היא על סף בולען. שריטות מהזמן שחלף חתכו את התמונה בלובן דק. הרגשתי את הפחד שלה, בעמידה המהוססת על הסף. דמיינתי את העיניים שלה תלויות בתימהון בתהום. הרפיתי ממנה. היא התגלגלה אל הפתח בריצפה ונבלעה באדמה.

לצפייה ביצירה
שירה

ועזה תיכבש בשנית

יוחאי שלום חדד

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. לֹא חֲלוֹם, לֹא. בַּלָּהוֹת.
רוּחַ מְקֻוֶּנֶת תִּנְשֹׁף בְּמִפְרְשֵׂי הַצֹּרֶךְ
עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ
כְּמוֹ הֵד עַתִּיק שׁוּעֲלֵי הָאֵשׁ יֻנְהֲגוּ מֵרָחוֹק
בִּיג דָּאטָה, עִבּוּד תְּמוּנָה, נִתּוּחֵי שָׂפָה, אוֹתוֹת קְרִינָה
בִּינָה מְלָאכוּתִית וּמְצִיאוּת רְבוּדָה
יַעֲלִימוּ אֶת הַפַּעַר הַמִּלְחַמְתִּי שֶׁבֵּין הַיְּדִיעָה לַפְּעֻלָּה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לֹא נְדַמְיֵן שְׁמָמָה
נַחֲשֹׂף מֵאוֹת קְבָרִים זְעִירִים בַּחוֹל וּנְבַקֵּשׁ סְלִיחָה
מִתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֶת שְׂפַת בִּכְיָם
אַךְ יָדַעְנוּ לְהַקִּישׁ עַל גַּג בֵּיתָם.
הַתַּת מוּדָע הָאָפֵל הָרוֹבֵץ לְפִתְחֵנוּ
הַנִּכּוּר לֶאֱלֹהִים, לָאֶפְשָׁרוּת שֶׁמֵּעֵבֶר
לְכֶסֶף, לְעֵירֹם, לְמַחְשָׁבוֹת וְלִגְבוּלוֹת הָאָדָם.
הַכִּבּוּשׁ, רַק צְמִיג הַמַּעֲנִיק לְגוּרֵי פִּילִים יְתוֹמִים
תְּחוּשָׁה מְדֻמְיֶנֶת שֶׁל הוֹרִים אַרֻכֵּי חֵדֶק וִיכוֹלִים

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. “בָּרְחוֹב אֵין קוֹל וְאֵין בּוֹעֵר” –
הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר
עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם
שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר
בְּגִ’יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ’יהָאד אֶל חַרְבּ
אַלְּלָהּ טְרָאוּמָה יְשָׁנָה מְתַרְגֵּל שׁוּב וָשׁוּב
צִמְצוּם, תִּקּוּן וּשְׁבִירָה

 

וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה
עַל יַלְדֵי הַ”קָּזוּס בֶּלִי” הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם
בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה
לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבַד אַרְגָּמָן –
כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה

 

 

 

 

השיר פורסם לראשונה בגיליון יהי 02, חורף 2019
לצפייה ביצירה

אני אשה כובשת

רחל קשת
לצפייה ביצירה

זכרני נא וחזקני נא

מרים וילנר
לצפייה ביצירה

צומת כיסופים (מתוך הסידרה “Trucks”)

דבי קמפל
לצפייה ביצירה
שירה

הר חמת קיץ

חן בת ציון אריאל

צָהֳרֵי הַתָּמוּז קוֹפְחִים עַל קַסְדוֹת חַיָּלִים
מוּל אֶל־עָרוּבּ בֵּית הַסֵּפֶר הַחַקְלָאִי
מַסְתִּיר אֶת בֵּית הַמְּצֹרָעִים, נְשִׁירִים
וּגְפָנִים לֹא מֻדְלּוֹת בַּטֶּרָסוֹת שְׁזִיפִים

מַסְגִּילִים
מְדַמְּמִים עָסִיס בַּדְּלָיִים בְּצִדֵּי הַכְּבִישִׁים
מֵאַחַד הַכְּפָרִים בְּמוֹנִית צְהֻבָּה דוֹהֲרִים

חֲשׁוּדִים

 

בְּחַלְחוּל, אֶלֶף מֶטֶר וְעֶשְׂרִים
נָם בְּקִבְרוֹ נָתָן הַנָּבִיא וַעֲקֵבוֹת רַבּוֹת
מִמֶּנּוּ וְעַד נַבִּי־יָקִין (שָׁם כַּף רֶגֶל אַבְרָהָם
טְבוּעָה בַּאֲבָנִים)
אֶל הַכְּרָמִים יוֹצְאִים סַיָּרֵי כְּפַר עֶצִיּוֹן
מְגַשְּׁשִׁים לְרַגְלֵיהֵם אֲדָמָה מִתְבָּקַּעַת
בְּחֶרֶב הַקַּיִץ הַמִּתְנַפֵּל בַּצְּמָתִים
הַטְּרֵמְפִּיָאדוֹת יוֹתֵר רֵיקוֹת הַמַּחְסוֹמִים
יוֹתֵר מְלֵאִים.

 

בֵּית אוֹמָר שׁוֹתֵק
עַל נַפְתֻלֵּי כְּבִישׁ שִׁשִּׁים
עוֹד סְלָעִים וְעוֹד שָׁמַיִם עָנַן אֲבָק
מֵגִיחַ מִן הַחוֹפִים בּוֹאֲכָה מִצְרַיִם
מַצְעִיף אֶת הֶהָרִים וּבַתָּוֶךְ
אָבוֹת יְשֵׁנִים, שָׁלֹשׁ אִמָּהוֹת
טֶרֶם תִּבְכֶּינָה עַל הַבָּנִים.

 

בֵּין חֶבְרוֹן לִבְאֵר שֶׁבָע
מִבֵּין בְּעֵרַת הַיָּמִים
חֲמָנִית,
פּוֹרַחַת בְּצֹמֶת זִיף
מְלֵאַת זִיו

 

 

 

(שלושת הנערים, צוק איתן, קיץ תשע”ד)

 

 

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

جبل شمس الصيف

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

תרגם לערבית: איתמר טובי

לצפייה ביצירה
שירה

ה’ נתן ה’ לקח

אלישוב הר־שלום

תֵּן לָנוּ
תֵּן בָּנוּ
תֵּן וְאַל תְּהֵא
זָרִיז לָקַחַת
שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים
שֶׁאַתָּה חָפֵץ חַיִּים.

הִקְדַּמְתָּ בּוֹאֲךָ
אֶל הַשָּׂדֶה
לִקְטֹף שׁוֹשַׁנָּה
רַעֲנַנָּה וּטְהוֹרָה.
מִשֶּׁנִּכְנַס אָב
מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה.

 

רוֹדְפֵינוּ הִשִּׂיגוּ
בֵּין הַמְּצָרִים
אֵם מִתְיַפַּחַת
אָב זוֹעֵק
בִּרְאוֹת הַמַּלְאָךְ
פֶּתַח בֵּית שׂוֹרֵק.

 

בָּאתִי לָקַחַת
הִגִּיעָה עֵת
כָּךְ גָּזַר
דַּיַּן אֱמֶת.

 

סָב קָדוֹשׁ
יוֹרֵד מִן הֵיכָלוֹת
לֹא אֶת נֶכְדִּי
פִּלַּלְתִּי לִרְאוֹת.

 

זָכְרֵנוּ לְחַיִּים
מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים
בְּעֵת עוֹלָה וְקָרְבָּן תָּמִים
נְקֹם נִקְמַת דַּם נְעוּרִים
וְאַל יֹאמְרוּ גּוֹיִים
יַלְדֵי מֶלֶךְ
מֻפְקָרִים.

 

 

אביו של הקדוש דביר יהודה שורק הוא איש מילים ואמש פתח את יומו באמירה אחת ובה שתק ולא יסף: ה’ נתן ה’ לקח. מכוחו ומכוחן של אלה המילים כתבתי. לע”נ עלם החמודות דביר יהודה שורק הי”ד

לצפייה ביצירה

מחסומים

חיים גל־און
לצפייה ביצירה

לוויות שקטות

יהושע לקס
לצפייה ביצירה

Bus-stop

דבי קמפל
לצפייה ביצירה
שירה

מרכבת י-ה

שיבת ריזל

כּוֹתֶרֶת מְכֻתֶּרֶת מִבַּיִת וּמִחוּץ

מְעַלְעֶלֶת מְפַלְפֶּלֶת בֵּין אָסוּר לְבֵין נָחוּץ

בְּעוֹד שַׁרְשֶׁרֶת מְקֻשֶּׁרֶת כְּאֶחָד בְּמַסָּע,

נִתֶּנֶת מְסֻמֶּנֶת לִדְרִיסָה וְלִרְמִיסָה.

מֶרְכֶּבֶת יָ-הּ תַּחַת רֶכֶב שְׂטָנִי מִתְגּוֹלֶלֶת

אוֹפַן אֵימְתָנִי בְּחַיָּתִית מִתְגַּלְגֶּלֶת.

אֶל אֲשֶׁר הָרוּחַ נוֹגַה, לְהַבְזִיק

נוֹרְאוֹת קַרְחֵי אֱנוֹשׁ לֶאֱנוֹשׁ וּלְהַזִּיק.

תַּרְשִׁישׁ כָּבוֹד עָכוּר כְּסוֹד גָּבוֹהַּ, מְנֻשָּׂא

רָעוּעַ וְתָמוּהַּ אַף קָרוּעַ, הַכִּסֵּא.

מַרְאֶה מְאוּבָּן בִּמְכֻוָּן מְחֻפֶּה,

מְחֻשְׁמָל וּמְקֻשָּׁת נִטָּח וְנִשָּׁת

וְרָקִיעַ נִרְפֶּה

 

 

 

אחר דריסת הצוערים בטיילת ארמון הנציב

לצפייה ביצירה
שירה

הדסיו והדריו

שיבת ריזל

וּבְהֵאָסֵף מְאוֹרוֹת אֶל חֲשֵׁכָה נְבוֹכָה

אֲנִי קֵפֶל גָּלְמִי בֶּאֱמוּנָה סְבוּכָה.

הֲדַסָּיו וַהֲדָרָיו שְׁכֶם אֶחָד לִסְכָכָה

חֲמָתָם מְדַמְדֶּמֶת אֶל צֵל שִׁכְחָה,

מִדְקֶּרֶת נִמְהֶרֶת מְכֻנֶּפֶת מְדוֹכָה

וְאָנָה תָּחוּג אֲנָחָה רְתוּחָה.

 

 

אחר רציחתן של הדר כהן והדס מלכא לוחמות מג”ב, תשע”ו-תשע”ז (2016-2017), שער שכם, ירושלים

לצפייה ביצירה
שירה

הגדר

יצחק כהן
Vs.

السياج (הגדר. לערבית: איתמר טובי)

יצחק כהן
לצפייה ביצירה
כללי

הצפירה עומדת לי

גרשון מושקוביץ

אֵינִי עוֹמֵד בַּצְּפִירָה
הַצְּפִירָה עוֹמֶדֶת לִי
לֹא הִתְחַלְתִּי עִמָּהּ
הִיא הִתְחִילָה עִמִּי
אֵינִי מִתְאַבֵּד
(אֲבָל) הָעֲרָבִי הוֹרֵג אוֹתִי
אֵינִי קוֹבֵר עַצְמִי
הַמְּדִינָה קוֹבֶרֶת אוֹתִי.

 

 

שֶׁתַּעֲמֹד לָהּ
הִיא לֹא מַפְחִידָה אוֹתִי

לצפייה ביצירה

Shtahim. War

פייר קליינהאוז
לצפייה ביצירה
שירה

על גג בית הכנסת בכפר דרום

אלחי סלומון
Vs.

בִּיסַאן (בית שאן)/ האחים רחבאני בביצוע פיירוז

אלמוג בהר
לצפייה ביצירה
שירה

السياج (הגדר. לערבית: איתמר טובי)

יצחק כהן

יצחק כהן
اسحق كوهين
סורה 70 הַגָּדֵר
سورة 70 السياج
בְּנַחַל עֹז
في ناحل عوز

 

 

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

 

 

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

לצפייה ביצירה
שירה

הגדר

יצחק כהן

בְּנַחַל עֹז

בשם אללה הרחמן והרחום

1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר.
4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים
6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ
אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם.
קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה
כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה
וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת
17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף
20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ.
22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ

 

اسحق كوهين
السياج

في ناحل عوز

بسم الله الرحمن الرحيم

1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج

4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين

6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها

12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة

15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة

17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً

20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!

22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو

 

לערבית: איתמר טובי

לצפייה ביצירה
שירה

הר חמת קיץ

חן בת ציון אריאל
Vs.

جبل شمس الصيف (הר חמת קיץ, לערבית: איתמר טובי)

חן בת ציון אריאל
לצפייה ביצירה
שירה

جبل شمس الصيف (הר חמת קיץ, לערבית: איתמר טובי)

חן בת ציון אריאל

ظهر تمّوز حارق خوذة الجنود
أمام المدرسة الزراعية العروب
تخفي منزل الابرص, والنباتات النَفْضِيَّة
ودوالٍ متدلية على مصاطب الخوخ المتنفسج
تنزف عصير في دلاء على جانبي الطرق
ومن إحدى القرى في تاكسي صفراء يُخيل المشبوهين

في حلحول الف متر وعشرون
ناثان النبي ينام في قبره والعديد من الآثار
من هناك إلى نبي يقين، (هناك اخمص قدم ابراهيم مطبوعة بالحجارة)
باتجاه الكروم تتجه دوريات كفار عصيون
يلتمس طريقه, تحت أقدامهم تنشقّ الأرض
في سيفه الصيفي يهجم عند المفترقات
المحطات فارغة ، والحواجز اكثر
ازدحاما

بيت اُمّر صامتة
على منعطفات طريق ستين
مزيد من الصخور والمزيد من السماء سحابة غبار
تنطلق من الشواطئ باتجاه مصر
وفي الوسط يطمس الجبال
الآباء ينامون ، ثلاث أمهات
سوف تبكي على الفتيان

بين الخليل وبئر سبع
من قيظ الأيام
زهرة الشمس،
تزهر عند مفترق زيف
مليئة بالروعة

 

 

حِن بَت صِيُون أريئيل

(الحرب على غزة صيف 2014)

 

 

לצפייה ביצירה
שירה

בלבנון על גבעת האנטנות

דודו פלמה

בַּלַּיְלָה עַל גִּבְעת הָאַנְטֶנּוֹת
חָרְצָה יִלְלַת גּוּר חֲתוּלִים
אֶת גּוֹרַל בָּתֶּיהָ הַמָּטִים לִנְפֹּל
שֶׁל שְׁכוּנַת עֵין אֶל-חִיְלְוֶה מַחֲנֶה פְּלִיטִים
מְזֻרְגָג בְּצִידוֹן מָתוֹק בְּעַרְבִית
הוּא רֵיחַ הַגְּוִיוֹת עוֹד
שְׁמוֹנֶה שָׁנִים כְּבָר אֵין חִילְוֶה
לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים נִצְמַדְתִּי
לְקִירוֹת מְאֻבָּקִים שֶׁל סִמְטָה
מְאֵימַת צַלָּפִים אֲנִי נְקָמָה
מְאֻחֶרֶת שֶׁל נָבִיא מִזְדַּקֵּן
אִיזֶבֶל כְּבָר מִזְּמַן לֹא מְחַמֶּמֶת
אֶת יְצוּעִי בַּלֵּילוֹת רַק הַיְלָלָה
הַזֹאת שׂוֹרֶטֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים
מִבַּחוּץ אֲנִי דַוְקָא נִרְאֶה דֵי בֶּסֵדֶר
אֲבָל בַּלַיְלָה אֲנִי תָּמִיד עַל הַגִּבְעָה
וְהָאַנְטֶנּוֹת מְשַדְּרוֹת אוֹתִי חָפְשִׁי אֶל הֶחָלָל
בֵּין הַכּוֹכָבִים הַקָּרִים אֲנִי שֶׁגֶר לֹא בָּרוּר
מֵהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי עַד שֶׁאֲנִי מִתְקָרֵב לַשֶּׁמֶשׁ
אָז אֲנִי נוֹפֵל לִמְצֹא פִּתְרוֹן
זְמָנִּי כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁהַיוֹם הוּא
כָּאן וּמָחָר אֵינֶנּוּ עוֹד רַק
גּוּר חֲתוּלִים מְיַלֵּל בֵּין חֲפִירוֹת חַיֵּינוּ
מְבַקֵּשׁ מוֹצָא שֶׁאֵין וְאוּלַי
גַם לֹא יִהִיֶה כְּמוֹ הָאָדָם
בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים מִלְיוֹן שָׁנָה.

 

 

 

את השיר הנ”ל כתבתי לראשונה בשנת 1982, בלילה, על גבעת האנטנות המשקיפה על מחנה הפליטים עין אל- חילווה שבעיר צידון. חשוב לי להזכיר שכל הלילה יילל גור חתולים ולא נתן לנו לישון. החבר’ה המוטרפים מעייפות חיפשו אותו עם המון כוונות אלימות, אך למזלו לא מצאו אותו וכך הוא המשיך ויילל כל הלילה. עד שבבוקר קמנו ונכנסנו לעין אל- חילווה. השיר שהה במגירה עד שהעזתי לחזור אליו כעבור שמונה שנים, בשנת 1990, ולערוך אותו שוב מחדש:

לצפייה ביצירה
שירה

לילות יהודה

דעאל רודריגז גארסיה

זֵיתִים. עִם הָרוּחַ נָעִים לְהַכְסִיף.
עִקּוּל כְּבִישׁ הַלַּיְלָה מַמְשִׁיךְ
לְהַחֲשִׁיךְ. הָאוֹרוֹת הַלְּבָנִים שֶׁלָּנוּ
הַצְּהֻבִּים שֶׁלָּהֶם. בַּחַלּוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים כָּל כָּךְ
אֶל הָעוֹלָם. טְרָשִׁים קָשִׁים פּוֹצְעִים בַּאֲדָמָה. מִמּוּל
זֵיתִים בָּעִקּוּל. אַחֲרֵי הַמַּחְצֵבָה.
הַבָּתִּים הַצְּפוּפִים שֶׁלָּנוּ. הַמְּפֻזָּרִים שֶׁלָּהֶם
אֶל הַמִּדְבָּר. קוֹל קוֹרֵא
יָרֹק עוֹלֶה בַּמִּסְגָּד
לוּחִית הַזִּהוּי צְהֻבָּה שֶׁלָּנוּ
הַלּוּחִית הַלְּבָנָה שֶׁלָּהֶם. מַזְהִירוֹת
מִי מְסַנְוֵר אֶת מִי מַשָּׂאִית
בְּעִקּוּל, מִי מַסִּיעַ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת
וְעוֹלֶה קוֹל מֵהָרַדְיוֹ מְסֻכְסָךְ
מִסְתַּלְסֵל זֶה בָּזֶה וְנִשְׁפָּךְ
בַּעֲרוּצִים נִפְרָדִים אֶל הַוָּאדִי הָרֵיק.
וּמֵאֲחוֹרֵי הַגִּבְעָה בַּסִּבּוּב. הַיָּרֵחַ
צָהֹב אוֹ לָבָן
וְשֶׁל מִי אֲלֻמַּת הַכַּדּוּר הַמֵּטִיל
קַו הַפְרָדָה רָצוּף. בְּדִמְמַת
הַכְּבִישׁ הַמְּקֻרְצָף
הַמַּחְשִׁיךְ לוֹ מִכָּאן.

לצפייה ביצירה
שירה

לילות יהודה

דעאל רודריגז גארסיה

זֵיתִים. עִם הָרוּחַ נָעִים לְהַכְסִיף.
עִקּוּל כְּבִישׁ הַלַּיְלָה מַמְשִׁיךְ
לְהַחֲשִׁיךְ. הָאוֹרוֹת הַלְּבָנִים שֶׁלָּנוּ
הַצְּהֻבִּים שֶׁלָּהֶם. בַּחַלּוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים כָּל כָּךְ
אֶל הָעוֹלָם. טְרָשִׁים קָשִׁים פּוֹצְעִים בַּאֲדָמָה. מִמּוּל
זֵיתִים בָּעִקּוּל. אַחֲרֵי הַמַּחְצֵבָה.
הַבָּתִּים הַצְּפוּפִים שֶׁלָּנוּ. הַמְּפֻזָּרִים שֶׁלָּהֶם
אֶל הַמִּדְבָּר. קוֹל קוֹרֵא
יָרֹק עוֹלֶה בַּמִּסְגָּד
לוּחִית הַזִּהוּי צְהֻבָּה שֶׁלָּנוּ
הַלּוּחִית הַלְּבָנָה שֶׁלָּהֶם. מַזְהִירוֹת
מִי מְסַנְוֵר אֶת מִי מַשָּׂאִית
בְּעִקּוּל, מִי מַסִּיעַ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת
וְעוֹלֶה קוֹל מֵהָרַדְיוֹ מְסֻכְסָךְ
מִסְתַּלְסֵל זֶה בָּזֶה וְנִשְׁפָּךְ
בַּעֲרוּצִים נִפְרָדִים אֶל הַוָּאדִי הָרֵיק.
וּמֵאֲחוֹרֵי הַגִּבְעָה בַּסִּבּוּב. הַיָּרֵחַ
צָהֹב אוֹ לָבָן
וְשֶׁל מִי אֲלֻמַּת הַכַּדּוּר הַמֵּטִיל
קַו הַפְרָדָה רָצוּף. בְּדִמְמַת
הַכְּבִישׁ הַמְּקֻרְצָף
הַמַּחְשִׁיךְ לוֹ מִכָּאן.

לצפייה ביצירה
שירה

בִּיסַאן (בית שאן)/ האחים רחבאני בביצוע פיירוז

אלמוג בהר

מתוך האלבום “אלקודס פי אלבאל” (ירושלים במחשבה)

 

הָיָה לָנוּ לִפְנֵי זְמַן
בֻּסְתָּן יָפֶה וּמָקוֹם מוּצָל
שֶׁיָּשַׁן בְּחֹדֶשׁ נִיסַאן*
מְקוֹמֵנוּ נִקְרָא בִּיסַאן
קְחוּ אוֹתִי לְבִּיסַאן
לִמְקוֹמִי הַחָרְפִּי
שָׁם מְלַוָּה הָרַכּוּת עַל קְצוֹת הָאֵפֶר
קְחוּ אוֹתִי אֶל הַנִּגְלוֹת אֶל נִמְנוּם עַל דַּלְתִּי
שָׁם הִתְאָרְכוּ פְּגָמֵי צַוָּארִי שְׁתִיקַת הֶעָפָר
אֶזְכֹּר יַא בִּיסַאן, יַא מִגְרַשׁ מִשְׂחֲקֵי הַיַּלְדוּת, צִלְלֵי הַבַּיְשָׁנוּת
וְכָל דָּבָר הָיָה דֶּלֶת וּשְׁנֵי חַלּוֹנוֹת
בֵּיתֵנוּ בְּבִּיסַאן
קְחוּ אוֹתִי עִם הָעֲדִינִים אֶל הָאֲפֵלָה שֶׁתִּבְכֶּה
מַדָּפִים הַשַּׁיָּכִים לַכִּסּוּפִים שֶׁאֲלֵיהֶם תְּדַבֵּר,
קְחוּ אוֹתִי לְבִּיסַאן.

 

 

 

*אפריל

 

מערבית: אלמוג בהר

לצפייה ביצירה
שירה

حريه (חירות. מערבית: אלמוג בהר)

מונא אלחבאנין

حريه          بقلم: منى الحبانين

 

كم أتوق الى نسمات عربيه
غير ملوثه
بنعال غربية
كم يعتريني الشوق لكلمات عربيّه
غير ملككّه بمصطلحات أعجميه
كم أود ان اسير بحريه
في بلده عربيه
دون ان اصطدم بحواجز عنصريه
أود ان احلق في سماء
عربيه
دون مراقبه دوليه
أحلم أن افترش أرضي
دون إستئذان
أن انظر الى الطبيعه
دون تلك الجدران
حتى حين ادفن اود
ان اشعر براحه دون ان يحكموا على عظامي
بالنقل لأجل التهجير

לצפייה ביצירה
שירה

חירות

מונא אלחבאנין

כַּמָּה אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לְרוּחוֹת עֲרָבִיּוֹת
לֹא מְזֹהָמוֹת
בְּנַעֲלַיִם מַעֲרָבִיּוֹת
כַּמָּה אֲנִי מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְמִלִּים עֲרָבִיּוֹת
בְּלִי בִּטּוּיִים זָרִים
כַּמָּה אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת אֶל הַחֵרוּת
בְּעִיר עֲרָבִית
בְּלִי שֶׁאֶתָּקֵל בִּגְדֵרוֹת מַפְרִידוֹת
אֲנִי רוֹצָה לְרַחֵף בְּשָׁמַיִם
עֲרָבִיִּים
בְּלִי לְהֵעָצֵר בְּתַחֲנוֹת שֶׁל בִּקֹּרֶת גְּבוּלוֹת
אֲנִי חוֹלֶמֶת לִשְׁכַּב פְּרַקְדָּן עַל אַדְמָתִי
בְּלִי לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת
אֶתְבּוֹנֵן עַל הַטֶּבַע
בְּלִי הַגְּדֵרוֹת הָאֵלּוּ
אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁרוֹצִים לִקְבֹּר אוֹתִי
אֲנִי רוֹצָה לְהַרְגִּישׁ בְּנַחַת בְּלִי שֶׁיִּגְזְרוּ עַל עַצְמוֹתַי
לְהוֹצִיא אוֹתָן לִנְדוּדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.

 

 

 

 

מערבית: אלמוג בהר

 

 

 

 

حريه          بقلم: منى الحبانين

 

كم أتوق الى نسمات عربيه
غير ملوثه
بنعال غربية
كم يعتريني الشوق لكلمات عربيّه
غير ملككّه بمصطلحات أعجميه
كم أود ان اسير بحريه
في بلده عربيه
دون ان اصطدم بحواجز عنصريه
أود ان احلق في سماء
عربيه
دون مراقبه دوليه
أحلم أن افترش أرضي
دون إستئذان
أن انظر الى الطبيعه
دون تلك الجدران
حتى حين ادفن اود
ان اشعر براحه دون ان يحكموا على عظامي
بالنقل لأجل التهجير

לצפייה ביצירה
שירה

זה הדור

חנן פרומן

זֶה הַדּוֹר בַּמַּסָּה לֹא עָמַד,
לֹא גָּלוּת, לֹא מִדְבָּר וְלֹא שְׁמָד.
זֶה הַדּוֹר לֹא הוֹרֵג לֹא נִרְדָּף,
לֹא בּוֹרֵחַ הוּא מִקּוֹל מֵעָלֶה הַנִּדָּף.
זֶהוּ דּוֹר הַשֻּׁמָּן, הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב.
זֶהוּ דּוֹר אֶבֶן בַּמּוֹחַ וְאֶבֶן בַּלֵּב.
זֶה דּוֹר שֶׁבּוֹרֵחַ מִלַּהַט הַחֶרֶב,
רוֹצֶה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה וְשִׁקּוּץ עַל הָהָר מִקֶּרֶב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבָּזָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד
מִסְתַּפֵּק בְּמַלְכוּת עֲבָדִים כֹּה בְּזוּיָה.
זֶה הַדּוֹר הַחוֹלֵם בּוֹ רָאוּי לִתְבוּסָה,
זֶה הַדּוֹר לֹא עוֹמֵד בַּמַּסָּה.
אַךְ כְּשֵׁם שֶׁמִּכָּל דּוֹר עֲלוּבָיו הֵם נִבְזִים,
כָּךְ נִפְלָאִים גִּבּוֹרָיו יוֹתֵר מִיּוֹדְעֵי רָזִים.
עֲצוּמִים מִנָּהָר וּרְחָבִים מִנִּי יָם,
מְחַיִּים פְּנֵי תֵּבֵל בְּשָׁטְפָם אֶת חָלְיָם
זָהֳרָם הוּא מֵאִיר יוֹתֵר מֵאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים,
טָהוֹר הוּא מִכָּל הַדּוֹרוֹת הַקְּדוּמִים.
זֶה הַדּוֹר לֹא כָּבְתָה בּוֹ אֵשׁ הַתָּמִיד,
נִדְלְקָה בּוֹ הָאֵשׁ שֶׁל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
זֶה הַדּוֹר לֹא נִקְרַע לוֹ הַיָּם וְנָהָר,
לֹא לִוָּהוּ עָנָן בְּהָלְכוֹ בַּמִּדְבָּר.
זֶה הַדּוֹר לֹא הָפַךְ לוֹ הַיְּאוֹר דָּם מִמַּיִם,
לֹא רָמְסוּ אֶת אוֹיְבָיו אֲבָנִים מִשָּׁמַיִם
זֶה הַדּוֹר מַסָּתוֹ גְּדוֹלָה מִכָּל הַמַּסּוֹת,
לַעֲזֹב חַיֵּי שֶׁקֶט וְכָל טוּב חָמְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁוִּתֵּר עַל חַיֵּי עִנּוּגִים וְעֹשֶׁר
שֶׁקָּרָא מִלְחָמָה עַל חַנְפֵי אִישׁ נוֹצְרִי.
זֶה הַדּוֹר שֶׁפִּתּוּהוּ בְּאַלְפֵי אֲמַתְלוֹת:
בְּזָהָב, בְּכֶסֶף וּבְנָשִׁים, בְּלִי עָמָל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבֻּזָּה לֹא שָׁאַל שְׁאֵלוֹת,
לֹא הִרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ, לֹא דָּעַךְ לֹא קָמַל.
זֶה הַדּוֹר שֶׁזָּב דָּם כֹּה רַב מִבְּשָׂרוֹ,
בּוֹ לֹא יַד אוֹיֵב וְלֹא יַד אִישׁ צַר.
לֹא גּוֹי הִכָּהוּ וְלֹא נָכְרִי דְּקָרוֹ
הַדָּם זָב מִגַּבּוֹ שֶׁדָּקַר אָח אַכְזָר.
זֶה הַדּוֹר לֹא לָבַשׁ בִּגְדֵי שְׂרָד,
לֹא שָׁמַע תְּהִלָּה בְּשׁוּבוֹ מִנִּי קְרָב.
זֶה הַדּוֹר בְּעֵגֶל הַזָּהָב הוּא מָרַד,
לֹא כָּמַהּ לְשִׁכְרוּת וּלְשָׁלוֹם עִם עֲרָב.
זֶה הַדּוֹר שֶׁבּוֹעֵט בְּעָבְיוֹ שֶׁל הַחֵלֶב,
שֶׁקּוֹרֵא הוּא תִּגָּר עַל בָּשָׂר הַנִּגָּר.
שֶׁמְּסָרֵב הוּא לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה חֲסַר לֵב
בְּלִי מַלְכוּת, בְּלִי תּוֹרָה, בְּלִי מִקְדָּשׁ עַל הָהָר.

לצפייה ביצירה
שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)

לצפייה ביצירה

סדרת הסלעים | ב | מחווה למגריט

אביגיל פריד
לצפייה ביצירה

סדרת הסלעים | א | מחווה למגריט

אביגיל פריד
לצפייה ביצירה

פלאשבק

אביגיל פריד
לצפייה ביצירה

יונת הצדק

מרים וילנר
לצפייה ביצירה

הבית האחרון בתל אביב

מרים וילנר
לצפייה ביצירה

מי זאת Me

שני אברמוביץ
לצפייה ביצירה

נח”ל צורף 1985

גלעד מאירי
לצפייה ביצירה

בָּיִת

אריק וייס
לצפייה ביצירה

עזה

אמירה הס
לצפייה ביצירה
שירה

נח”ל צורף 1985

גלעד מאירי

עָנְדוּ אוֹתָנוּ עַל כֶּרֶם פַלַשְׂתִינִית,
כְּמוֹ סִכַּת צְנִיחָה
בְּכֶתֶף הַר. חֲצִי שָׁנָה
שָׁמַרְנוּ הֵיקֵפִית, הָיִינוּ בְּתַצְפִּית,
בַּבַת עַיִן שֶׁמְּצִיצָה
בֵּין שְׁכָבוֹת בִּגְדֵי הָעֲיָרָה,
בֵּית צוּר, צוּרִיף, צוֹרֵף
וְהֶאֱזַנּוּ בַּקֶּשֶׁר לְרוּחַ רַב לְשׁוֹנִית
עַתִּיקָה שֶׁמְּקַשְׁקֶשֶׁת בָּרֶשֶׁת
עִבְרִית, יֵוַנִית, עַרְבִית
וְעָנִינוּ בְּבִטָּחוֹן שׁוֹטֵף.
חֵלֶק מִסֵּדֶר הַיּוֹם כָּלַל
גַּם תּוֹרָנוּת בְּמִפְעָל
חֲלוּצִי זָעִיר. מִדֵּי בֹּקֶר צָבַעְנוּ
מַלְבְּנֵי מַתֶּכֶת קְטַנִּים,
מוֹלִיכֵי חַשְׁמַל,
בְּפַס דַּק אָדֹם אוֹ לָבָן
כְּמוֹ שְׂרוֹךְ בַּחֻלְצָה
שֶׁל הַתְּנוּעָה.
אֶת יוֹמֵנוּ הָאַחֲרוֹן בַּמַאֲחָז
חָגַגְנוּ עִם פִּנַּת הַחַי.
הִצְעַדְנוּ בַּעֲלֵי חַיִּים
בִּלְתִּי מְסֻוָּגִים
בִּשְׂמֹאל יָמִין,
זוּג בְּרֵכִיוֹת,
זָכָר וּנְקֵבָה הָיוּ,
זוּג כְּבָשִׂים מַקְרִיחִים,
זוּג חֲמוֹרִים טְמֵאִים,
שִׁבְעָה בֶּרְבֵּרִים טְהוֹרִים
וְהוֹבַלְנוּ אוֹתָם מְשֻׁחְרָרִים
מִחוּץ לַשִּׁן גִּימֶל.
הֵם רָעוּ דַּרְכָּם בְּתַהֲלוּכָה
עַל כְּבִישׁ הַגִּישָׁה הַצַּהַ”לִי,
נָעוּ אַט כְּמוֹ אֲדָמָה
לְעֵבֶר הַיִּשּׁוּב הָעַרְבִי
וְנִמְסְרוּ לַמְּקוֹמִיִּים לְלֹא טֶקֶס
אוֹ מַעֲמָד חֲתִימָה.

לצפייה ביצירה
שירה

עזה

אמירה הס

הִנֵּה הַשִּׁיר. לֹא עֵת בְּכִי עַכְשָׁו
אַף כִּי נוֹשֶׁבֶת רוּחַ מוּזָרָה
וּכְמוֹ בַּחֲלוֹם
תְּהַלְּכִי לְלֹא מִרְצֶפֶת בְּאֵין עֹגֶן

לֹא עֵת לְהַזִּיל דִּמְעָה
הַהִמָּצֵא כָּמוֹהוּ
כַּבִּלְתִּי נוֹדָע
וּנְטִיפוֹת עֵינֶיךָ
אָנָּא יִשְּׂאוּ קוֹלָן בְּזִמְרַת צִפּוֹרִים

גַּם אִם לֹא תּוּכְלִי
לִבְרֹא רֶגַע שֶׁל שַׁלְוָה
שֶׁהִנֵּה לֶהָבוֹת וְעָשָׁן תָּמִיר מְכַסִּים אֶת הַשָּׁמַיִם
שֶׁהוֹתַרְתְּ מֵאָחוֹר,
שֶׁהִנֵּה קוֹלוֹת מִתְנַפְּצִים בָּחֳרִי אַף
וְאֵין שׁוֹמֵעַ זַעֲקַת יְלָדִים אִלֶּמֶת
שָׁמָּה בְּעַזָּה
הָאֵשׁ קוֹלַחַת פּוֹלַחַת אֶת הַיּוֹם בְּתַבְעֵרָה
וְאָזְלַת הַיָּד שֶׁל הַדְּמָעוֹת
נֶאֱבֶקֶת עַל שְׁפִיּוּת הַבְּרִיאָה
שָׁמָּה בְּעַזָּה, אַתְּ שֶׁמִּחוּצָה לָהּ
הָעוֹלָם מְכַכֵּב אֶת רִשְׁעוּתוֹ
וְרוֹצֵעַ אֲנָשִׁים לַתֹּהוּ
הָעוֹלָם מַבִּיט וְשִׁקְטוֹ הַפָּאסִיבִי
חוֹבֵט בְּגִדְרוֹת הַחַשְׁמַל
שֶׁל זִכְרוֹנוֹתַי

כְּבָר אֵינֵךְ בִּקְרוֹנוֹת הַזְּמַן מוּבֶלֶת
כְּיִצְחָק לְהַר הַמּוֹרִיָּה,
וְאַיָּלִים רַבִּים בִּשְׂדוֹת אָמֵרִיקָה
מִתְרוֹצְצִים חָפְשִׁי עִמָּךְ
עִם אֵיזוֹ הֲבָנַת יַתְמוּת שֶׁכָּזוֹ בָּעֵינַיִם.

מַשֶּׁהוּ נִצַּת בְּלִבֵּךְ בִּשְׂדוֹת אָמֵרִיקָה הַשּׁוֹפְעִים נֵכָר
בְּאָמֵרִיקָה הָאַיָּלִים מְלַחֲכִים מְנַת יוֹמָם
תַּחַת רוּחַ הָאֱלוֹהִים פּוֹסְעִים דַּק
בַּשְּׁבִילִים
שֶׁל
הֶנְזְל וּגְרֵטֶל

חָלַמְתְּ עַל בָּתֵּי שׁוֹקוֹלָד וְחַלּוֹנוֹת זְכוּכִית
וְכָל לִבֵּךְ הֶעָשׂוּי סֻכָּרִים וּדְבַשׁ
אִם תְּחַלְּקִיהוּ,
מִי יוּכַל לְהִזּוֹן
מִטִּפַּת אֵגֶל דְּבַשׁ
בְּתוֹךְ רִגְעֵי הַדְּמָמָה

בְּתוֹךְ הַמַּרְאוֹת

לצפייה ביצירה

Trucks

דבי קמפל
לצפייה ביצירה
שירה

ברכה

רות נצר

 

בְּמִפְגַּשׁ שִׁירֵי תְּפִלָּה, אֲנִי מְכַוֶּנֶת בְּרָכָה לִצְעִירָה עֲרָבִיָּה

רְזַת גּוּף, לְבוּשָׁה כְּאַחַת מֵאִתָּנוּ

שֶׁיּוֹשֶׁבֶת שׁוֹתֶקֶת

קְפוּאָה.

אֲחוֹתִי אַתְּ, אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ בְּלִבִּי – מֻפְתַּעַת מֵעַצְמִי –

יְבָרְכֵךְ ה’ וְיִשְׁמְרֵךְ, מִבַּעַד לַמִּטְפַּחַת

הָעוֹטֶפֶת אֶת מִכְלוֹל פָּנַיִךְ, צַוָּארֵךְ –
אֲחוֹתִי אַתְּ, יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלַיִךְ
וִיחֻנֵּךְ.

לצפייה ביצירה
שירה

בוגנויליות

מרים שפר

 

אֶל מִרְפֶּסֶת בֵּית אֲבָנִים בְּפַאֲתֵי בֵּית אִכְּסָא

מְטַפֶּסֶת בּוּגֶנְוִילְיַת אַרְגָּמָן

מְרַצְּדִים עַלְעַלֶּיהָ בְּאוֹרָהּ שֶׁל שֶׁמֶשׁ רְחוֹקָה

כְּמוֹ זוֹ שֶׁטִּפַּחְתִּי לְיַד בֵּיתִי

פֹּארוֹתֶיהָ זְעִירוֹת שְׁלוּחוֹת קָדִימָה

מַצְבִּיעוֹת תִּקְוָה

לוּ כְּמוֹתָן

קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ וּתְכוֹל שָׁמַיִם

מְלוֹא הַלֵּב נִגְמַע

כְּמוֹתָן

נִשְׁלַח פֹּארוֹת בּוֹעֲרוֹת פְּרִיחָה

פֹּה וָשָׁם יְשַׂחֲקוּ בָּרְחוֹב

חֲלוֹם וְתִקְוָה.

לצפייה ביצירה
שירה

בֵּית אִכְּסָא

מרים שפר

 

בָּתֵּי הָאֶבֶן בְּבֵית אִכְּסָא צוֹמְחִים מִתּוֹךְ הַסְּלָעִים

בֹּהַק לֹבֶן מַעֲרֻמֵּיהֶם מְסַמֵּא בְּקֹר הַבֹּקֶר

שֶׁמֶשׁ רְחוֹקָה שׁוֹלַחַת יָד מַוְרִידָה

לִצְבֹּעַ חַלּוֹנוֹת מְקֻשָּׁתִים וּפְתָחִים.

 

יֵשׁ חֲלוֹמוֹת בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה

תִּקְווֹת שֶׁל שַׁחַר

וּבָעֵמֶק, כָּל בֹּקֶר

אָב וּשְׁנֵי יְלָדָיו צוֹעֲדִים עִמִּי לְהַבְקִיעַ

שַׁחַר חָדָשׁ.

 

לצפייה ביצירה
שירה

חורבן תמימות

אלישוב הר־שלום

 

הַחֻרְבָּן הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר

הוּא חֻרְבַּן הַתְּמִימוּת.

 

הַעוֹד נָשׁוּב? הוּא שׁוֹאֵל

וַאֲנִי מְכַסֵּהוּ בִּשְׂמִיכָה

וְהוּא מִתְחַנֵּן לִתְשׁוּבָה

וּבְתוֹכִי פְּנִימָה הַצַּלֶּקֶת פְּעוּרָה

חִיּוּךְ מַסְתִּיר אֶת הַדִּמְעָה,

שַׂמְתִּי יָדִי עַל לִבּוֹ

וְאָמַרְתִּי לוֹ:

“בּוֹא נִשָּׂא תְּפִלָּה”,

וְהוּא עָצַם עֵינָיו בְּכַוָּנָה

אֲנִי וְהוּא וְהַשְּׁכִינָה.

 

הוּא מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת תְּמוּנָה

לֹא מֵבִין לָמָּה הִיא כָּל כָּךְ עֲצוּבָה

שֶׁהֲרֵי אֵלֶּה מַדֵּי צָבָא

בְּדִיּוּק כְּאֵלֶּה שֶׁל הַשּׁוֹמְרִים בַּכְּנִיסָה,

וּמִצְחוֹ קְמָטִים שֶׁל שְׁאֵלָה

יֶלֶד שֶׁתְּמִימוּתוֹ נִסְדְּקָה

הוּא לֹא שָׁאַל עוֹד שְׁאֵלָה

בִּקֵּשׁ רַק שֶׁנַּחְלִיף תְּמוּנָה

אוּלַי יֵשׁ אַחֶרֶת? שְׂמֵחָה?

וְעַל פָּנָיו זָלְגָה דִּמְעָה:

 

“אַבָּא, כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל

אֲנִי אֲצַלֵּם תְּמוּנָה

שֶׁתַּחְלִיף אֶת זֹאת הָעֲצוּבָה

וְגַם בָּהּ יִהְיוּ מַדִּים

וְגַם בָּהּ אֲנָשִׁים מִתְפַּלְּלִים

אֲבָל בְּלִי דְּמָעוֹת, רַק חִיּוּכִים

בְּלִי אֲבָנִים מְפֻזָּרוֹת

רַק בָּתִּים גְּדוֹלִים

 

אָז כְּשֶׁנַּחְזֹר

תִּקְנֶה לִי מַצְלֵמָה?”

 

וַאֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי

לְקַיֵּם הַהַבְטָחָה

 

“עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל”

 

תשעה באב תשע”ה – לזכר חורבנה של גוש קטיף

לצפייה ביצירה
חזרה
יהודים ערבים

Share

Yehee — Political Poetic Journal