שירה

אל השורשים

שאול דה-מלאך

 

חמישה דברים שאין רשאים לומר בשעה שקמים מהשבעה

 

 

 

א. מלים שסבא היה אומר אם היו לו [1]

 

הַצַּעַר הַגָּדוֹל עַל כָּךְ שֶׁאֵינִי יָכוֹל לוֹמַר לְךָ (יָא אִבְּנִי)
אֶת שֶׁעַל לִבִּי
הוּא שֶׁלִּבִּי נִשְׁאָר שָׁם, בַּמִּזְרָח
וְעַל אַף הֱיוֹתִי כֻּלִּי מַעֲרָב
מַעֲרָבִי אַנְטִי עֲרָבִי
מְעֹרָב בִּבְלִיל דַּעַת רְווּיַת אֲנִי
שֻׁמָּן טְרַנְס יְשׁוּרוּן מַבְעִית
שֶׁלֹּא נוֹתֵן לִי מָנוֹחַ
מְדַבֵּר עִם קוֹלוֹת
צְבָעִים
רֵיחוֹת
זוֹעֵק אָ מָאַס בָּאֲכָּה
וַאֲנִי אֵין לִי כְּלוּם
צֵל אָפֹר שֶׁל סָאמָרָה יְרֻקָּה
שֶׁל קָאמֵר וְסַבָּא אָהוּב
שֶׁעָלָה עִם מִזְוָדָה בָּהּ מִלִּים
וְגִלָּה שֶׁהֶחֱלִיפוּ פֹּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ
אָה, סְלִיחָה אֲדוֹנִי (תּוֹדָה בֶּאֱמֶת)
הַמַּטְבֵּעַ לָשׁוֹן יָצָא מִשִּׁמּוּשׁ (אַתְּ לֹא מִצְטַעֶרֶת)
פֹּה לֹא קוֹרְאִים לְזֶה
יָא עַיְנַי, יָא רוּחִי
וְסַבָּא שֶׁלֹּא יָדַע לָשִׁיר בְּעִבְרִית רָזָה
הִשְׁלִים וְהִשִּׁיל אֶת הִשְׁפִּיל הַמַּשְׁפִּיל
שֶׁל כֶּפֶל לָשׁוֹן גָּדוּשׁ
עָשִׁיר
לֹא מוּבָן
יָא אִבְּנִי רוּחַ מִן הוֹן / אָ כְּאַלְתּוֹלַאקְ
אָנָּא מִן אַאעַבְּרַה אַל נַאהְרִי

 

 

ב. אני / פרויקט היברידי בלי מפתחות

 

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה קְלָאסִית
בְּאָזְנִיּוֹת בְּתוֹךְ סִפְרִיָּה
עִם חוֹקְרִים בִּירוּשָׁלַיִם
וְרוֹצֶה לִכְתֹּב בְּעִירָאקִית
אֲבָל עַל אַף שֶׁאֵינִי מֵבִין
מוּסִיקָה קְלָאסִית וְעִירָאקִית
שְׁתֵּיהֶן מִתְנַגְּנוֹת בִּי בְּאֹפֶן
שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהֵחָנֵק
מִדְּמָעוֹת

 

 

ג. סבתא דיברה אחרת

 

מִלִּים שֶׁאוֹמֶרֶת לִי סָבְתָא מְנוּחָתָהּ עֵדֶן:
עַד שֶׁלֹּא תָּבִין שֶׁלֹּא אַתָּה כּוֹתֵב
מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב אוֹתְךָ
תֵּן לוֹ חֹפֶשׁ לְהַקְלִיד (חֹפֶשׁ בְּכִי רַע)
אֶת מָה שֶׁהוּא הָיָה רוֹצֶה שֶׁאַתָּה תִּרְצֶה לִכְתֹּב
רַק כָּכָה אוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת
מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַד כְּלוֹת כָּל הַכּוֹחוֹת
וִתּוּר מִדַּעַת עַל עַצְמְךָ כְּמִי שֶׁבָּנוּי
עַל יְדֵי מֶרְכָּז שֶׁל הַכָּרָה מוּדַעַת
כְּתִיבָה מְפֻזֶּרֶת עַל פְּנֵי דּוֹרוֹת שָׁנִים וְסוּגוֹת
כְּתוֹב בְּנִי, כְּתוֹב
כְּתוֹב לְמַעַן יֵדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
כְּתוֹב לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ
כְּתוֹב כִּי לֹא הָיָה בִּי כּוֹחַ לִתֵּן לָךְ
כְּתוֹב כִּי אָבִי צִוַּנִי עַל כָּךְ
כְּתוֹב כִּי חָבוּי בָּהּ בַּכְּתִיבָה
מוֹרִיד שְׁאוֹל וְחַי בָּהּ
וַאֲנִי חָיִיתִי בָּהּ כָּל הַזְּמַן
שְׁנוֹתֶיהָ נִתְּנוּ לִי עַל אַף שֶׁלֹּא רָצִיתִי
חָיִיתִי עַל זְמַן שָׁאוּל
כָּכָה זֶה – מִן חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁכָּאֵלֶּה
תּוֹדַעַת אֲנִי מֻרְחֶבֶת שֶׁזּוֹרֶמֶת
בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר
נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתַיָּה
אֶת חִיּוּכִי נָשְׂאָה הָרוּחַ
שֶׁמַּמְשִׁיכָה לְסַפֵּר
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

 

 

ד. השיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

סַבָּא יוֹאֵל יָכוֹל הָיָה לְהִקָּרֵא יְהוֹאֵל
בָּעוֹלָם בּוֹ מַלְאָכִים הָיוּ מְדַבְּרִים
עִם בְּנֵי אָדָם
אֲבָל סַבָּא נוֹלַד בְּאִיטַלְיָה
וּמוּסוֹלִינִי עָלָה לַשִּׁלְטוֹן
וְהָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר דָּחוּף לַעֲלוֹת לָאָרֶץ
מִלְּיַצֵר סִינְתֵּזָה בֵּין רֵנֵסַנְס לִזְרִיחָה
וַיְהִי הַיּוֹם
וַיַּעַל אֶל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ
וַיִּשְׁאַל – צִיּוֹנוּת יֵשׁ כָּאן, הַקְרָבָה, מְסִירוּת נֶפֶשׁ, אִידֵאוֹלוֹגְיָה
אֲבָל הַאִם יֵשׁ כָּאן גַּם יַהֲדוּת?
אֲבָל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ צָנַח מִמָּרוֹם
מַלְאָךְ שֶׁנִּלְכַּד עַל יְדֵי הַקְּלִפּוֹת
וְעֻנָּה וְעָנָה:
דֶּה אַנְגֵ’לִיס – הַמַּלְאָךְ יְהוֹאֶל
לֵךְ תַּמְתִּיק אֶת הַמַּיִם.

 

כָּל זֶה בִּיקוּם מַקְבִּיל
בְּפֹעַל כָּל זֶה לֹא קָרָה
רַק סָבְתָא פָּאוּלָה חָלְמָה
וְלֹא רָצְתָה לְהַגִּיד.
מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל סַבָּא,
שָׁתְקָה.
כָּךְ לִמְּדוּ אוֹתָהּ בְּאִיטַלְיָה
– לֹא לְהִתְלוֹנֵן,
מִשְׁפָּחָה לִפְנֵי הַכֹּל.
וַתֵּלֶךְ אַחֲרָיו בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
וַתָלֶן בַּלַּיְלָה הַהוּא.

 

 

ה. עוד שיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

לִינִי פֹּה הַלַּיְלָה,
כָּךְ אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
עֵת קָבְרוּ לְיָדוֹ אֶת טְבוּחֵי בְּאֵרִי
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה בְּאַדְמַת הַנֶּגֶב בָּהּ נִקְבַּרְתִּי אֲנִי
אֵינִי יוֹדֵעַ עִבְרִית
נֻקְשׁוּת שֶׁהָיְתָה בִּי
מְנַקֵּשׁ אֶת אַדְמַת רָמַת נֶגֶב
הִתְקוֹשְׁשׁוּ וְקֹשּׁוּ
נוֹק נוֹקֵשׁ עַל דַּלְתֵי מְרוֹם
פֶּן יָקוּשׁ
כָּל זֶה כְּבָר נֶאֱמַר בְּעִבְרִית
וַהֲרֵי אֲנִי אֵינֶנִּי מֵבִין עִבְרִית
מִקְרָאִית שֶׁזּוֹעֶקֶת וְנוֹקֶשֶׁת
וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל
גַּם זֹאת אֵינִי מֵבִין
אֵיךְ בֹּקֶר
אֵיךְ טוֹב
אֵיךְ יִגְאָל
טוֹב יִגְאָל, לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
בָּאֵי בַּמַּחְתֶּרֶת, יְדִידַי
כָּל שֶׁנּוֹתַר לָנוּ מְשֻׁתָּף הוּא
טְבוּחִים יְהוּדִים
שׁוּב
בְּאַדְמַת רְבִיבִים, קְבוּרָה זְמַנִּית
עַד נָשׁוּב עֲדֵי בְּאֵרִי
שֶׁסְּתָמוּם פְּלִשְׁתִּים

מֵרֹעַ כֹּה גָּדוֹל צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק –
conviensi dipartir da tanto male
עַד שֶׁתִּגָּמֵר עֲבוֹדַת הַתַּרְגּוּם
וַיַּפֵּל אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
לִינָה מְשֻׁתֶּפֶת אִתִּי,
נַוָּדִים כְּלָלִיִּים
בְּלִי בַּיִת פְּרָטִי
עַד שֶׁנֵּדַע לְתַרְגֵּם
אֶת כָּל שֶׁאָבַד לָנוּ בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת
כֹּה אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
בְּאִיטַלְקִית מְהֻקְצַעַת:
חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל
מוֹלֶדֶת הַמָּוֶת יָפָה הִיא
הִנֵּה – וְגֹאֲלֵךְ חַי אֲנִי – חַי!
כֹּה עָנוּנוּ אַחֵינוּ (בארמית)
וַיִּהְיוּ כֻּלָּם זֹהַר

 

 

 

סיוון התשפ”ד

 

 

 

 

[1] על אף שאיני מבין ערבית, את השיר תרגמתי וכתבתי מעיראקית מדוברת. הנוסח שנכתב אצלי כלל כמה ביטויים שלא ניתן היה לתרגם, והושמטו בשל כך. עם הקוראים הסליחה.

שירה

לעלות כמעט דימינו

בניהו טבילה

מִיהוּ הָעִבְרִי בָּעוֹלָם?
כְּלוּם בְּיַחַס לַכֹּל
הַכֹּל בְּיַחַס לִכְלוּם.

 

לַעֲלוֹת כִּמְעַט דִּמִּינוּ
לְרַחֵם דָּבָר
לִמְשׁוֹךְ בַּלּוּלָאָה.

 

מָה וָמִי לְהִתְרַחֵם
כָּל כָּך כְּאֵבִים בָּאַגָּנִים.
אִם יָשַׁנְתָּ אֲדֹנָי

 

עָצְבָה הָאָרֶץ: שִׁטָּה מַכְחִילָה
לְחָשִׁים וַחֲרָפוֹת
וּבְרַגְלֵיהֶם יְרַקְּעוּ.

 

אִלַּנְתּוֹת בַּלּוּטִיּוֹת בַּחוֹמוֹת
לְפוּתִים כָּל יְהוּדֶיךָ
וּבַמֶּה אֲהַבְתָּנוּ מִן הָאָרִים
הָאֲרוּרִים?

 

הֵן פְּלוּגוֹת חֶסֶד שׁוּב בָּרַמְפּוֹת
כְּשֶׁעִנְבְּלֵי כְּנֵסִיּוֹת זְקֵנִים
לֹא מְדַנְדְּנִים
מִלְחָמוֹת חֲדָשׁוֹת.

 

כֵּלִים כְּבֵדִים.
רְמוּסִים עִנְבֵי הֲדַס יַלְדוּתֵנוּ.
חָלָב טָרִי לְקָפֶה
הַמָּחוֹג עוֹד מִסְתּוֹבֵב עַל הַזְּרוֹעַ הַשְּׁלוּכָה.

 

אֶצְעָדוֹת אֲרוּזוֹת הֵיטֵב. מִנְחָה עַכְשָׁו לְמַעְלָה. נָשִׁים וַאֲנָשִׁים
בַּמַּדָּפִים מִי רָאָה בַּשַּׂקִּיּוֹת, שָׁלוֹשׁ קְטַנּוֹת אוּלַי
לָמָּה תִּישַׁן אֲדֹנָי

 

 

 

 

 

 

בעקבות שירות במחנה שׁוּרָה, חורף התשפ”ד

י״ג בסיון ה׳תשפ״ד (19 ביוני 2024)

לשם, בחזרה, לשם ובחזרה

ידידיה גזבר

הזמן עובר. הבלתי ייאמן הפך למצע של המובן מאליו. תערוכות ה-7 באוקטובר, גם אלו שהשתהו מעט, כבר מספיקות לרדת: במוזיאון ת”א הסתיימה זה כבר ‘שמיני עצרת’, התגובה האימפולסיבית לקרע שנפער במציאות. במוזיאון ישראל ‘שקיעתה של הזריחה’ עוד מוצגת; במוזיאון פתח תקווה עולה עכשיו ‘צלם הדברים: אלבום דרום’, בה 107 צלמים של הנגב הדרומי ארוזים יחדיו.

 

היחס הקרוב בין האמנות למציאות מזמן הרהורים על האוטונומיה האפשרית, אם היא נצרכת, באירועים מסוג זה. את שתי התערוכות הראשונות המוזכרות כאן הכתיר גדעון עפרת כ’תערוכות תוגה’ (בבלוג שלו, ‘המחסן של גדעון עפרת’, בפוסט שכותרתו ‘תערוכות תוגה’): תערוכות התוגה, עפ”י עפרת, עניינן ביצירת אוירה התואמת לאירועים, ובמרכז הביקורת – “התנועה בין הציורים המוצגים שבה ומוציאה אותך מהציור החוצה אל ‘נובה’, קיבוץ בארי וכו’. רוצה לומר, יותר מאשר חדירה לציורים, אתה משוגר מהם; יותר משהיצירה תשלח אותך אל הריבוי, היא משגרת אותך אל האחד”. הווי אומר, במקום שהתערוכה תפתח – היא סוגרת.

 

אליבא עפרת זוהי נקודת החולשה של התערוכות. הדימוי נשבה ברעיון שניצוק לתוכו. במקום דימוי ישנה כאן אילוסטרציה. גם אם לא נדון בשאלה זו בנוגע לתערוכות עצמן – ויש מה לדון, בנוגע לכל אחת מהן – המחשבה על היחס בין האקטואליה לאמנות מהדהדת גם שאלות גדולות יותר, על היחס בין אקטואליה למסורת, בין אקטואליה להיסטוריה ובכלל בין ההווה כהווייתו לצירי זמן נוספים.

 

אנחנו בשנה בה מעגל השנה היהודי נקרא לעזרתנו כמו רצף גיבורי-על כושלים המוזכרים באקספוזיציה לסרט בכורה לגיבור-על חדש. חנוכה נותן את כל מה שיש לו ונכשל, פורים נכנס בהתלהבות, חוטף את הכאפה שלו, מפנה מקום לפסח שגם הוא יורד מהבמה בבושת פנים וכן הלאה. ככל שאני חש, בניגוד לתנועה הרגילה שלנו בה אנחנו נכנסים כתיירים אל ההיסטוריה ומחפשים משהו מעניין, השנה אנחנו קוראים להיסטוריה לעזרתנו – או במילים פשוטות יותר, חשים ש”ההיסטוריה קורית עכשיו”.

 

התחושה הזו צפה בליל הסדר, חג החירות, בו מתבקש היה להתמקד בחירות העכשווית ולשאוב מהעבר אל ההווה; היא השתקפה, גם אם פחות, בשיעורי חג השבועות. אבל דווקא מכוח האבחנה של עפרת אני חושב להתבונן בכוח של התנועה ההפוכה: לא למשוך מהעולם הבא חיזוק לעכשיו אלא להניח את העכשיו שלי בתוך תנועה ארוכה יותר.

 

אצל עפרת היתה זו התבוננות באמנות שלא על מנת למצוא הדהוד לעכשיו אלא דווקא ההפך: להקריב את התחושה של העכשיו אל תֵמות שהיו ותהיינה, לבקש את ההדהוד של האקטואליה במקומות אחרים וכך  להיפתח אל עולמות חדשים. במובן מסוים, זו תנועה שאפשר לפתח גם ביחס להיסטוריה או ביחס למסורת: לא להתבונן במסורת כדרמה שמתנקזת אליי, אלא לראות כיצד הרגע של ההווה מאיר עבורי דרמות של העבר באור חי יותר, ומתוך כך להבין מהו הרגע שאני בתוכו. לחוש יותר את זרימת החיים. כיף זה לא, אבל אפשר שזה מציע יותר מהתנועה ההפוכה.

 

*

 

אם להיכנס עוד צעד פנימה, דומה שלא נכון יהיה לבחור באחד מן הצדדים. אי אפשר להסתפק בפחות מתנועה ביניהם: בין הקונקרטי למופשט, בין הדימוי למה שהוא מחביא מאחוריו. האמנות זקוקה לפרשנות הקונקרטית שנבנית ומתפרקת בכל רגע, שהיא פיגום לקווי המתאר העדינים של הדימוי עצמו, בו אי אפשר כמעט לאחוז.

 

מכיוון שזה קצת מופשט, הבה ננעץ זאת באירוע ספציפי, אירוע שבו אני ממלא תפקיד, למרבה המבוכה. ובכל זאת, גם ‘עולם נמלה’ עשוי לחשוף דבר מה על הקן כולו.

 

בימים אלו אני אוצר יחד עם אלחי סלומון תערוכה בגלריה גאולה שבבית אורי צבי; התערוכה נקראת ‘לשם ובחזרה’ והיא עוסקת באמנים שיצרו בימי המילואים שלהם בשנה האחרונה. רישומים, צילומים ומיצבים ששורש כולם בחוויית המילואים שהיא זמן ביניים במרחב ביניים שכולו ערפל. במהלך ההכנות לתערוכה מצאנו את עצמנו מתלבטים בשאלת התוויות של היצירות, הלייבלים: האם מעבר לשֵם, טכניקה ושנה, כדאי לפרט את סיפור שירות המילואים של האמן, או למצער – להוסיף יחידת מילואים, כרמז? אולי תפקיד? גיזרה?

 

הרווח ממהלך כזה הוא ברור: סיפור שמקבל פנים, מרחב, עלילה. כך היו דמויות החיילים מספרות סיפור לחימה או הפוגה, הנופים היו האויב או האוהב, וכל עבודה היתה מספרת גם על סיפור יצירתה ותנאי העבודה של האמנים. כל עבודה הייתה לחלון למציאות אחרת.

 

אבל אם נחזור לעפרת – למרות העוצמה שבקישור בין היצירה לסיפור יצירתה, יש בכך גם החמצה מסוימת של האופי שלה כדימוי עצמאי. לעבודת אמנות יש יכולת לשקף לא רק את סיפור ההתפתחות שלה, אלא כל סיפור שנכנס לקווי המתאר של התוצאה הסופית; אילמותה של היצירה אינה חולשה אלא כוח.

 

ואם כך הרי שהיצירה היא חלון – אך לא לתנאי יצירתה, אלא למימדים האנושיים שבאו לידי ביטוי בתנאים אלו. לחיים שזרמו דרך האופי הספציפי הזה, אך הם גדולים ממנו. ליצירה הגמורה יש יכולת לפתוח חלון אל המרחב האנושי העל-זמני, שזמן הווה הוא רק אחד ממופעיו.

 

*

 

כאמור, הפגישה עם ההווה אינה בהכרח חוויה חד-מימדית. אצל עפרת הרגש שהדימוי מעורר הוא חיסרון, והחוויה האינטלקטואלית עיקר; כשהיא נחלשת ‘נחשף הזיוף’, הייתי אומר. אני מבקש לתאר חוויה עדינה יותר, שבה המרחק תמיד נועד לחזרה אינטנסיבית יותר אל ההווה, וההווה אינו מוותר על פרספקטיבה רחבה. לשם ובחזרה, הייתי אומר.

 

 

שירה

גלות בתוך ריבונות

בינה סבג פינקלשטיין

לתיאוריה וביקורת

זרע לבטלה

 

 

כִּי שְׁתַּיִם דִּבְּרוֹת פָּקְדָה לָנוּ גָּלוּת

בַּמַּחְבּוֹא בַּשָּׂדֶה בַּגֵּטוֹ

בִּמְעוֹנוֹת שֶׁל דַּלּוּת בְּלֵילוֹת בְּהִילוּת

נִתְּכָה עַל רָאשֵׁינוּ אֱמֶת אוֹ: צְלִילוּת

אֲיֻמָּה

אֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם

וְהַגּוֹי עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ מְעַטִּים

 

 

שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְתֹהוּ וָבֹהוּ

כָּךְ הָיְתָה גָּלוּת:

שְׁמֵי תְּכֵלֶת בְּאֵינְסוֹף מְסַנְוֵר

שְׁקֵטִים וּגְבוֹהִים אֲטוּמִים וּדְמוּמִים

וֶאֱלוֹהִים שָׁם חִוֵּר

וְאֵין כָּמוֹהוּ

וְגוֹיִים מִתְלַחֲשִׁים וְאוֹרְבִים זוֹמְמִים

לְמָמוֹן לְעִנּוּי לְנִוּוּל בְּעֵירֹם

לְעֵת חֹשֶׁךְ לִפְנֵי תְּהוֹם

לְהַשְׁלִיךְ לִבְזֹז לַחְנֹק לִכְפֹּת

לִדְפֹּק וְלִגְמֹר

וְזֶהוּ

 

 

הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לֶאֱלוֹהִים

וְאֶרֶץ נִתְּנָה בְּיַד רָשָׁע

יִחוּדָא עִלָּאָה יִחוּדָא תַּתָּאָה

וְאוֹי לַבּוּשָׁה

כִּי בָּזַע לְבוּשָׁיו

יְהוּדִי מִתְעַטֵּף בְּשָׁחֹר וְלָבָן

וְהִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ

מְאוֹד

 

 

דַּע אֶת הַגּוֹי

זָכוֹר לֹא תִּשְׁכַּח

כִּי שִׁנַּיִם לַגּוֹי וְסַכִּין לַגּוֹי

וְחִיּוּךְ לְעֵת מַטְבֵּחַ

וִירֵכַיִם עָבוֹת וְיָדַיִם כְּבֵדוֹת

לֶאֱחֹז בְּתוּלוֹת לְחַלֵּל כְּלוּלוֹת

לְחוֹלֵל אַיָּלוֹת בִּשְׁרִיקוֹת הוֹלְלוֹת

לַעֲלוֹת לְכַלּוֹת לְעוֹלֵל עֲלִילוֹת: בְּרֶשַׁע

לְכַזֵּב תְּפִלּוֹת לְעֵינַיִם כָּלוֹת

לְרַטֵּשׁ גֻּלְגּוֹלוֹת

וּלְפַצֵּחַ

 

 

וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ

לֹא שָׁכַחְנוּ הֲרוּגֵי מַלְכוּתְךָ

וְעֹל גָּלוּתְךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ

וְעִיר מֵתִים:

כִּי הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם

אֵין עוֹד עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ

מְעַטִּים

 

 

גּוֹי הוּא גּוֹי

לֹא אֶחָד מְסֻיָּם

לֹא עֲרָב לֹא סְפָרַד וְלֹא רוֹמָא

גּוֹי הוּא שֵׁם עֶצֶם

הוּא הַשֵּׁם עַד הָעֶצֶם: הוּא הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ

הוּא חֲשָׁד בִּטְמֵאִים הוּא יָבוֹא בְּיוֹמוֹ

הוּא טְרֵפָה הוּא קְלִפָּה

הוּא אֵימָה

הוּא תּוֹלֶה עַל בְּלִימָה

הוּא כְּלִיאַת נְשִׁימָה

גּוֹי הוּא גּוֹי וְיִמַּח שְׁמוֹ

 

 

נִשְׁמָט יְהוּדִי לַצְּדָדִים

בִּמְנוּסָה תַּחְבּוּלָה שְׁתַדְּלָנוּת וּפִתּוּי

בִּתְחִנָּה בַּדְלָנוּת וְשִׁחוּד וְשִׁטּוּי

וְהַגּוֹי בְּשֶׁלּוֹ מַעֲלֶה יְהוּדִים

לַשָּׁמַיִם

בְּרַח יְהוּדִי: רָאאאוּס וּשְׁנֶל

פְּרַח יְהוּדִי: קַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ

בִּצְוָחוֹת בִּכְרִיתוֹת

בְּמִיתוֹת עֲצוּמוֹת

עַפְעַפַּיִם

 

 

יְהוּדִי גָּלוּת בּוֹ טִינָה

מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ טִינָה

מַשְׂטֵמָה וְשִׂנְאָה וּקְלָלוֹת וְקִנְאָה

בַּעֲרָבִית בְּלָדִינוֹ בְּיִידִישׁ

אִם בָּכָה וְשָׂחַק וְרָקַק:

מִכָּל הַלֵּב הוּא רָקַק

וְנִגֵּב מִצְחוֹ מְיֻזָּע אָז בַּכּוֹבַע

וְאִישׁוֹנִים לִרְוָחָה הוּא פָּתַח

בְּעֵינָיו שֶׁכָּבוּ בְּלִבּוֹ הַבּוֹעֵר

וְלִכְסֵן מַבָּטוֹ דֶּרֶךְ קֶבַע

וְלִגְלוּג בִּקְצֵה שְׂפָתָיו רַק הִנִּיחַ

לָאֱנוֹשִׁי לַנָּאוֹר

לַהֲזָיוֹת: עַל זְכוּיוֹת

לַהֲכָלָה לָאַחֵר לַפִּטְפּוּט שֶׁל הַשִּׂיחַ

וְהוּא קָם וְצָלַע וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ

וְשָׁכַח וּבִטֵּל עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ

 

 

יְהוּדִים רָעִים דַּיָּם

הֵגִיחוּ מִבֵּין יְהוּדִים שֶׁל גָּלוּת

מִן חֹרִים: אֶל עֵת רִבּוֹנוּת

הִכּוּ בַּסְּלָעִים

וְשָׁבְרוּ בַּלּוּחוֹת

וּבָקְעוּ אֶת הַיָּם

וּמַבַּט עֵינֵיהֶם הַמּוּזָר הָאַכְזָר

הֵנִיס פְּלִיטִים לְאָחוֹר

כְּמוֹ רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אֶלְעָזָר

בְּתוֹךְ אֵשׁ לְבָנָה בָּעַר הַשְּׁחוֹר

כִּי שׁוֹאָה יְהוּדִית שֶׁהָיְתָה

לֹא תִּהְיֶה עוֹד לֹא יִהְיֶה עוֹד פּוֹגְרוֹם

לֹא בֶּהָלָה לֹא טֶבַח לֹא גַּרְדּוֹם

וַאֲפֵלָה חֲשֵׁכָה דָּלְקָה בָּם

וְאָיֹם מִכָּל אָיֹם

כִּי כָּלָה וְנֶחֱרָצָה גָּמְרוּ לַעֲשׂוֹת

יִשָּׂרֵף הָעוֹלָם וְיִדֹּם

 

 

 

 

יְהוּדִי אֲדָמָה לְרַגְלָיו

אֵין צָרִיךְ עוֹד שָׁמַיִם

מֵת אֱלֹהִים נִשְׁכָּח הַגּוֹי

בַּטְּלוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת: מָךְ בַּעֲצַלְתַּיִם

יְהוּדִי שֶׁל חָסוּת שֶׁל קַטְנוּת

מְלַבְלֵב בְּקִבּוּץ גָּלוּיוֹת

הוּא מִלִּים וּמִלִּים עַל שִׁיר גְּאוּלִים

הוּא חוֹלֵף בֵּין גִּזְרֵי עִתּוֹנוּת

בֵּין עַרְבַּיִם

 

 

אֵימָה שֶׁל גָּלוּת

תָּמִיד תָּשׁוּב וְקָשָׁה וְכוֹאֶבֶת

בִּפְקָעוֹת שֶׁל פְּחָדִים בִּילָדִים נִרְעָדִים

בְּעַם שֶׁאָבַד בַּשַּׁלֶּכֶת

גָּלוּת תָּמִיד יֵשׁ תָּמִיד יֵשׁ גָּלוּת

וְטִינָה וְלִגְלוּג וּמַקֵּל נְדוּדִים

וְדִבֵּר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי

אֱמֶת בְּצוֹק הָעִתִּים:

אֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ

דְּבָרֶיךָ

מְעַטִּים

ד׳ בשבט ה׳תשפ״ד (14 בינואר 2024)

מלך חדש לאמבטיה?

רונן שובל

הימים ימי כאב ועצב. גבורה מעורבת בשכול, עת אנו מותחים את קצה גבול האהבה, ויוצאים להגן בגופנו על המשפחה המורחבת שלנו מפני אויב שאיבד צלם אנוש. לא רק אנו החיילים בחזית עומדים במבחן, גם הורינו, נשותינו וטפינו, לא ישנים לילות מדאגה, תשמור על עצמך, הם אומרים בשיחת הטלפון, ואתה שומע איך הם משוועים לחיבוק אוהב, מתכווצים ומדחיקים כל מחשבה שמתגנבת בלילה על הדפיקה הארורה בדלת.

 

טבח שמחת תורה, והמאמץ הלאומי האדיר שעומד בפנינו בעקבותיו, מזמינים רגע דרמטי של חשבון נפש עמוק. מעבר לשאלות הפוליטיות ולמחדלים, אנו עומדים בתוך רגע טקטוני של קונספציות מתחלפות. בדרך כלל כאשר מדובר על קונספציות מתחלפות, אנחנו חושבים על מדיניות ופוליטיקה של יום-יום, אבל אנו זקוקים לשינוי קונספציה גם ברמה עמוקה יותר ומופשטת יותר – אנו משוועים למוזות אחרות.

 

המוזות החדשות הדרושות לנו, הן לא סתם פריווילגיה, הן האוויר לנשימה הדרוש לנו בתוך המאמץ המתמשך שעוד נכון לפנינו. הן הזיכרון החי של טבח שמחת תורה, שחייב להמשיך לפעם בנו. האדם שבטנק ינצח, רק בגלל שהרוח שלו עמידה יותר. היכולת שלנו להגן על עצמנו, ולהבטיח חירות לאומית ואישית, יותר משהיא פונקציה של מספר המטוסים, הטנקים והתל”ג שלנו, נובעת מהמידה בה אנו מאמינים בצדקת הדרך ומחוייבים איש לרעהו ויחדיו למפעל הלאומי שלנו.

 

דור המייסדים של הסופרים, המחזאים והמשוררים שלנו, ראו את עצמם חלק מהכלל. הם היו מחויבים לזיקה, להקשר הייחודי היהודי, הם לא היו אזרחי העולם, הם ראו במסורת הלאומית את המצע למשמעות הפרטית. אחד העם, ביאליק, אצ”ג, שי עגנון, נתן אלתרמן, נעמי שמר ומשה שמיר – עמודי התווך של דור המייסדים התרבותי, נשפו את הרוח העזה, שדחפה קדימה את המפרשים. “כורעת הספינה על צד, עולה שלופת ציפורן!/ על אם הדרך עץ נכרת, נכרת ויהי לתורן”, מעניק לנו תקווה אלתרמן.

 

דור המוזות שקם אחריו לא עסק עוד בבנייה אלא בפירוק ושיכחה. הרוח לא נשבה עוד במפרשים. המטרה לא הייתה עוד לטפח פרות קדושות, אלא לשחוט אותן. זה היה הצייטגייסט שהחל מחנוך לוין “מלכת האמבטיה”, דרך אסי דיין, יגאל תומרקין “כשאני רואה אותם (דתיים, ר.ש) אני מבין את הנאצים”, אביב גפן “אנחנו דור מזויין”, יזהר אשדות “ללמוד להרוג זה עניין של הרגל”, יהושע סובול “אילו הייתי עזתי הייתי מניף עפיפון” ורבים אחרים שיצירתם מנוכרת ליהדות ולציונות.

 

היה זה יוסי שריד שהסביר את מניעיהם: “איש מתוכנו איננו משה, ולאיש אין מספיק כוח ותוקף לשבור את הסמלים. בכוחנו הדל נשתדל, לפחות, לשחוק אותם, לעמעם אותם, כדי שאי אפשר יהיה ללכת לאורם המתעתע אל התהום… כאשר כל סמרטוט מתנפנף ברוח נהפך לדגל – מוכרחים לשחוק ולעמעם את הסמלים. כאשר כל שיר של נעמי שמר נהפך להמנון, מוטב, ליתר ביטחון, להוריד את הסמלים לשפל המדרגה”.

 

כדי שנוכל לעמוד באתגרי השעה, אנו זקוקים לשידוד תרבותי. השתייכות לתרבות היא לא יכולת של סיכום מדעי, אלא דרך התייחסות לעולם הסובב כאל מעיין חיים פועם. התרבות היא חוויה של משמעות, היא זיכרון היסטורי משותף, היא מצביעה על מטרה אליה ראוי לחתור, היא מנסחת את הרגשות שלנו, היא מאפשרת לנו להביט על המציאות מעבר לנקודת מבט של עובדות חסרות פשר ומעניקה משמעות לחיים.

 

האדם התרבותי, בין השאר, חי את זיכרונותיו. אנו, מזהיר אצ”ג בפתח ‘ספר הקיטרוג והאמונה’, שוכחים את עצמנו, את צדקת דרכנו. לכן שוב ושוב אנו משלמים מחיר: “ואחרי הקבורה הגדולה בתרפ”ט, שבה הדממה להיות / והשיכחה היתה רבה מאד / והכפירה פָשתה / זלילה ורוָיה והפקרות / … הפנים הכתוּשים והגוויות המרוסקות של הרוגי ישראל בתרצ”ו והנה הם דומים ממש לאלו ההרוגים בתרפ”ט, אלא ביתר קלון / … א ל מ ל א כ ן ל א ה י י נ ו מגיעים לטבח ולמשיסה גם בתרצ”ו/ עתידים גם הרוגי תרצ”ו להישכח/ … אבל יִעוּד השיר הוא להפך מזה”.

 

תנועה לאומית לא יכולה לשרוד ללא זיכרון, שורשים ורוח. כפי שכתב נעים זמירות ישראל: “וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי”. אנו זקוקים לשינוי קונספציה גם בתרבות. תרבות שמעניקה לנו השראה חשובה לא פחות מפצצות וטילים, כי היא המעניקה לנו את הרוח שאנו הזקוקים לה. לכן כתב הרצל 90 שנה לפני יוסי שריד וכאילו במענה מוקדם לדבריו: “אדוני שואל בלעג: דגל מה הוא? כלונס ויריעת אריג? לא אדוני, דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים את הבריות לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ הבחירה. למען דגל הם חיים ולמען דגל הם מוכנים למות”.

 

 

 

 

איור מלווה: עוזיאל רנחל > יומן מלחמה, 2023, רישום

כ״ט בטבת ה׳תשפ״ד (10 בינואר 2024)

הופכים עליהם

ידידיה גזבר

דומה שהתמרון הקרקעי בעזה מהווה השלכה של מתקני האימונים של צה”ל על המציאות: המתקנים במרכז האימונים ללוחמה אורבנית (מאל”א) בצאלים, שתמיד היו דלים כל כך בפרטים, היוו קריאת כיוון לאופן שבו צה”ל הולך לראות את השטח. במקום המורכבות של העיר האמיתית צה”ל מחק סממנים מאפיינים תוך שהוא הופך את העיר לערימת שלדי בטון בה מחפשים הכוחות הצבאיים סימן למשהו אחר.

 

צה”ל משליך את המודל על הממשי: המחיקה של העיר הממשית, על כבישיה ועציה, היא סירוב לראות את המורכבות, והסירוב הזה הוא עמדה אתית שאני מוצא את עצמי מזדהה איתה יותר ויותר. הסירוב הזה אינו סירוב להכיר במורכבות, אלא התעלמות ממנה. זו הבנה שיש מצבים בהם אין מה להגיב במורכבות גם כשהסיטואציה מורכבת. זהו סירוב לקחת את עמדת המבוגר, עמדה שישראל מתקשה לצאת ממנה: הדיון הפנים-ישראלי עסוק בשאלה החינוכית ‘מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהפלסטינים יעשו כך או אחרת’, ודומה שהגיע הזמן להפסיק לשאול את השאלה הזו, ולהשאיר אותה לבעליה, אותם פלסטינים עצמם. אנחנו יכולים רק להגיב בחוסר-מורכבות לפעולות מסוימות.

 

הסירוב למבט אל הממשי מתבטא גם במפה, כמובן – זה לא רק שמות קוד נוחים, זו קריאה מחדש של העיר. אין יותר מחמוד דרוויש ודיר יאסין, יש בודפשט ולקסיקון. זה לא חידוש ישראלי – יש משהו שמקל על חייל אמריקאי בנחיתה אל חוף “אומהה” מאשר אל מה שהוא באמת.

 

צה”ל מסרב לראות את עזה ‘כפי שהיא’ ובוחר להתאים את המציאות למודל. מכיוון שכך, חלקים גדולים מהתמרון בעזה אינו לש”ב אלא לוחמת הרס. במסגרת לוחמת ההרס חיל האוויר מסיר את שכבת הגמר של הבניינים ואת המילואה שבין העמודים של חלקם, דובים של חיל ההנדסה מעיפים את הכבישים והשיריונרים מגרדים קומות נבחרות. כל אלה אמורים להשלים את משימת הגישור בין עיר האימונים והעיר האמיתית, אלא שכאן יש הבדל גדול: במאל”א עצמו אין כלום מלבד מבני הבטון, מה שתמיד עורר מין תחושה סתומה של ריקנות. במציאות, מילאו הפירים והמנהרות את הריקנות עד אפס מקום.

 

האתגר של הלוחמה העכשווית אינו רק שליטה על ה’על-קרקע’, אלא איתור הנקודות המרכזיות של תת הקרקע, שאינו חייב לענות לקודים של התכסית. זוהי חשיפה של שלד העיר על מנת לאתר את תמונת המראה שלו, את שלד התת-קרקע. וכשם שתת הקרקע הוא תשליל של הקרקע, כך אתר ההרס הוא היפוכו של אתר הבנייה: בקסדות ונעליים גבוהות עוברים על השכבה האורבנית כולה, משכבת הגמר ופרטי הבניין אל המערך הסטרוקטורלי של המבנה, ומשם דרך היסודות אל הפירים, אל העיר שהשכבה הבנויה משקפת בדממה אפרפרה.

 

ואם כך, יש לתקן: זו אינה מחיקה של העיר אלא הפיכה שלה. להפוך את הבגד לצד השני כדי לראות את התפרים, בניסיון לחשוף את היחס בין על הקרקע לבין המסתתר תחתיה. קשה לדעת כיום, אבל נראה שתמיד תודעת המרחב הציבורי העזתי לא מתוחזקת מדיי, והרשת שמתחת לאדמה היא מין תשובה לשאלה הקבועה לאן הולך הכסף. נקודות החיבור בין השכבות הללו הן מבני הציבור, שהרבה מדיי מהם הם פתח לתת-קרקע, והנחה של שתי השכבות אחת על השנייה נותנת מין תיאור מחריד של מפת נולי, מפת פרטי-ציבורי עירונית.

 

בלוחמת הרס הופכים את העיר לא כפעולה של תיחוח ומחיקה, אלא כפעולה של חשיפה והבהרה: היפוך כפעולה פיזית, לא כסלנג. להפוך את הפוזיטיב כדי למצוא בו את הנגטיב. כשאנחנו מדברים על הפיכה, גם פעולת המחיקה נתפסת אחרת לגמרי. זה אינו חוסר מודעות למורכבות של העיר, אלא ניקוי של הפרטים לטובת הסיפור הכללי: עיר שמחביאים בה חטופים לא יכולה להתחבא מאחורי פריטי אדריכלות נדירים מהמאה ה-15.

 

עזה אינה יריחו והיא איננה מקוללת בקללת עיר הנידחת, “והיתה תל עולם לא תיבנה עוד”. עזה היא העיר בה אפשר להחביא חטופים, שבתי הספר ובתי החולים שלה הם מרכזים לתהומות המחרידים של האנושות, היא העיר אשר בה להתארח בקיבוצים זו פעולת ריגול. לכן היא דומה יותר לסדום: מלאכי ההרס מחפשים את הזכאים לבריחה, ממלטים אותם מהעיר והופכים אותה, מראים מה היא באמת. על השלד הזה אפשר אולי להתחיל משהו מחדש.

 

עזה, כמו סדום, מחזירה אל ישראל את שאלת הקולקטיב. ‘עיר’ היא תמיד מונח קולקטיבי, וכל פעולה בקנה מידה עירוני היא ענישה קולקטיבית כלפי מישהו. את השכבה הציבורית של תת הקרקע אי אפשר לשפוט באופן שאינו קולקטיבי. כשאברהם מחפש עשרה צדיקים הוא לא מחפש חריגים שיצילו את הקולקטיב, אלא אופוזיציה: אם אין עשרה, אם אין מתחם עירוני שחי אחרת, אפשר ללכת הביתה.

 

ברגעי ההפיכה אין להביט לאחור.

שירה

חוזה חדש

אמרי פרל

אֲנִי מַסְכִּים בְּדָמִי לַחְתֹּם הֶסְכֵּם חָדָשׁ.
בִּדְמֵי אַחַי הוּפַר הַקּוֹדֵם, בִּצְרָחַת נָשִׁים נִקְרַע.
גַּם חוֹזֶה שֶׁנֶּחְתַּם בְּרֵאשִׁית בְּרִיאָתִי, בְּדָם טַבּוּרִי נִכְרַת,
נִשְׂרַף כִּנְיָר יַחַד עִם הַכֹּל.
מִלּוֹתָיו הָרֵיקוֹת פְּזוּרוֹת עַל גַּבֵּי כְּבִישִׁים חַסְרֵי שֵׁם –
“אֵמוּן” מְרֻסָּק וּמָרוּחַ עַל הָאַסְפַלְט.
“טוּב הָאָדָם” מְפֻזָּר עַל הַדֶּשֶׁא,
מַמְטֵרוֹת הַקִּבּוּץ עוֹד מַשְׁקוֹת אוֹתוֹ בְּמֶרֶץ, אוּלַי יִתְקַמְפֵּסְט מַהֵר יוֹתֵר.
“מוּסָר” נֶחְטַף בְּאַלִּימוּת עַל טֶנְדֵּרִים מְלֵאֵי צַהֲלוֹת דָּם וְטֶרֶף.
מֻכֵּה מִכָּל צְדָדָיו עַד שֶׁלֹּא נִתָּן לְהַכִּירוֹ מֵרֹב דָּם וּשְׁבָרִים.
אַךְ אֲנִי מַסְכִּים בְּדָמִי לַחְתֹּם חוֹזֶה חָדָשׁ.
אֲנִי לֹא אֶעֱצֹם יוֹתֵר אֶת עֵינַי, לְעוֹלָם. גַּם כַּאֲשֶׁר אִשָּׁן וְאֶקְדָּח דָּרוּךְ תַּחְתַּי,
עֵינַי תִּשָּׁאֵרְנָה פְּקוּחוֹת.
וְאַתְּ, מְצִיאוּת עֲגוּמָה שֶׁלִּי, מִצִּדֵּךְ – – –

פרוזה

אלגריבה  كنيس الغريبة

יפעת גלבר

 

הסיפור נכתב על רקע מאורעות השביעי באוקטובר, ובהשראת מיתוס “אלגריבה” של יהודי ג’רבה. הדמויות והעלילה בדויות וכל קשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט.

 

 

אתמול בזמן שעשו בעיר את העצרת לחטופים ולנעדרים אני הלכתי יחד עם מקסים בעלי לשמוע את הרב מזוז בבית כנסת החדש שהעירייה סידרה בִּמקוֹם ההוא שנשרף. הרב הסביר לנו שאלוהים נותן עונשים ומביא מחבלים כי לא התנהגנו בכבוד אחד לשני ושצריך ללמוד ממה שקרה לתלמידים של רבי עקיבא המיסכנים שמתו במגפה. בשנה שעברה נסע הנכד שלי שמואל לבית כנסת אלגריבה בג’רבה לחגוג את הזיארה שזה היום שהפסיקו למות וגם היום שנפטר רבי שמעון בר יוחאי זיכרו יגן עלינו. שלחתי עם שמואל ביצה קשה שיהיה לו סגולה שיתחתן כפרה עליו, אבל כשחזר  סיפר לנו איך אחד מחבל יימח שמו הרג שני חוגגים וברח. בני דודים היו הנרצחים, מסכינה הסבתא שלהם כבר לא תראה מהם נינים. אבל אני על אסתר רציתי לספר לכם, שלא היו לה ילדים ולא נכדים כי הייתה צדקת נסתרת, ועל איך שהלכה לספר תורה למות עליו מהמחבלים כמו כלה עם החתן.

 

אסתר ואני גדלנו שתינו ביחד בג’רבה, אבא שלי היה הרב של הקהילה, גם היה שוחט וגם לימד את הילדים לקרוא ולכתוב ופרשת שבוע, כל מה שצריך. ואסתר, אבא שלה היה צורף כסף וזהב ומכין תכשיטים, אבל מה – כולם היו מספרים עליו שבזמן שהיה מכין תכשיטים היה אומר בשקט תפילות שלמד מהסבא שלו ומילים קדושות מספר הזוהר וככה מתקן עיטורים לכלה העליונה שהיא השכינה העצובה של אלוהים.

 

יום אחד באו שני האבות הביתה באמצע היום ואמרו לאימהות ולילדים שיאללה עולים לארץ ישראל. אבא שלי אמר שזו מצווה ליישב את הארץ, אבא של אסתר אמר לה שצריך לייחד שם יוד הא בוו הא, וכשהוא אמר את זה – הסתכל באסתר והיא הורידה את העיניים כאילו הבינה מה שאמר לה. אני כל החיים חשבתי שהאבא של אסתר מלמד אותה בשקט את כל מה שהוא יודע, חכמת הנסתר יעני, אבל שתקתי למה אם ידעו אצלנו שיש ילדה שיודעת סודות ששמורים רק לצדיקים, מי ירצה להתחתן איתה מסכינה.

 

ככה באנו לישראל שתי המשפחות, ומייד הממשלה שמה אותנו בשדרות איפה שכל הצפון אפריקאים. אבא שלי הקים לנו בית כנסת וקרא לו תורת כהנים, ובקיר של הבית כנסת שם אבן שהביא מאלגריבה שמספרים על האבן שהיא בכלל מבית המקדש הראשון שנשרף בירושלים. אותנו הילדים שלחו לבית ספר, אפילו את הילדות, וככה אני למדתי לקרוא ולכתוב אבל כשגדלתי החלטתי לעבוד כמבשלת בישיבה של האשכנזים, כל יום הכנתי להם קוסקוס וקציצות ומה לא, שיהיה להם טוב בבטן יוכלו ללמוד תורה. התחתנתי ובאו ילדים ונכדים ונינים הכל בסדר תודה לאל.

 

אבל אסתר היא הייתה חוזרת מהבית ספר ומייד יושבת עם האבא שלה הצורף ללמוד דברים שאסור אפילו לומר אותם השם ירחם. שהייתה בת שמונה עשרה חיתנו אותה עם ג’קו הבן של חדד, פחות משנה אחרי זה הלך במבצע של הצבא ולא חזר. אחר כך התחתנה עם דוד והוא מסכין הייתה לו מחלה הלך אחרי שנתיים. אחר כך כבר לא חיתנו אותה, ואבא שלי שהיה הרב של הקהילה סידר לה עבודה קטנה בחנות תפירה, ושכל יום יבואו לבקר אצלה בחורות מהאולפנה הדתית שלא תהיה לבד. חלק מהבחורות היו באות יפה מנומסות והולכות, אבל חלק התחילו לדבר איתה בדברים של סודות. היו שאלות והיא הייתה עונה מה שלמדה מאבא שלה עליו השלום, עד שנהיה אצלה בבית מין חוג כזה. היו באות אצלה פעמיים שלש בשבוע לשמוע שיעור ואחר כך היו עושות שרות לאומי ותכף הולכות לאוניברסיטה ללמוד קבלה וזוהר ומחשבת ישראל ומה לא. איזה שמועות לא היו עליהן. סיפרו שהיו קמות בלילה לומר את תיקון רחל ותיקון לאה ולשיר את הפיוטים שכתב הרב פתיה זכר צדיק לברכה נגד הנאצים יימח שמם. וסיפרו שהיו פותחות בספרים הקדושים ורואות מה יהיה עם עם ישראל עד ימות המשיח. היו באות לבית כנסת לכל התפילות בשבת, יושבות מאחורי המחיצה צפופות סביב אסתר ומתפללות מתוך הסידור ומתוך דפים מודפסים ואומרות סודות אללה ירחמו. כשאסתר התחילה לסבול מהברכיים שלה ולא לבוא לבית כנסת, היו ממשיכות לבוא בלעדיה.

 

יום אחד, זה היה לפני כמה שנים, באה אל הרב מזוז אחת מהבנות של אסתר, ככה היינו קוראים להן. היא כבר הייתה דוקטור במחשבת ישראל והיו לה שלש בנות משלה. והאישה הזו שקוראים אותה מלכה אמרה לרב מזוז שעוד מעט חג שמחת תורה ושהיא רוצה שהבנות שלה ירקדו עם הספר תורה. הרב אמר שאין מקור שאוסר על כך אבל מאחר והדבר חדש הוא רוצה להתייעץ עם המתפללים הקבועים ושיחזיר לה תשובה. יא וולדי איזה מהומה הייתה שם מהבקשה שלה, אנשים אמרו שהם מעדיפים להישרף במנורה של רבי שמעון בר יוחאי רק ששום אישה לא תיגע בספר תורה הקדוש.  מלכה לא התווכחה אבל הבטיחה שבשנה הבאה תנסה שוב. וככה היה, כל שנה מחדש הייתה באה מלכה ואחריה היו באות בנות נוספות של אסתר, והן היו מבקשות מהרב שיתיר להן לרקוד עם הספר תורה, והרב היה עונה שאי אפשר מחמת כבוד הציבור. ומשנה לשנה, כך סיפרו הנשים, היה קשה לו יותר לענות את זה והשנה, סיפרו, היו לו ממש דמעות בעיניים כשסירב.

 

ובכל זאת הגיע חג שמחת תורה, וכמו כל שנה באתי לבית כנסת בשעה שבע בבוקר והבאתי איתי סוכריות אניס שהכנתי לחלק לילדים הקטנים, וכמו כל שנה הבנות של אסתר כבר היו שם. אולי קמו בחצות להתפלל אל השכינה. אבל מה שהיה שונה זה שאסתר בעצמה ישבה על הספסל, לבושה בשמלה לבנה כאילו כיפור היום. הרבה שנים לא ראיתי את אסתר בבית כנסת, זיקנה קפצה עליה בגיל צעיר, אולי כי לא היו לה נכדים ונינים שיחליקו את הקמטים על הלחיים. כשראתה אותי אסתר קראה לי לבוא להתקרב אליה, ואז אמרה בקול חלש: “פורטונה, הדינים פרושים עלינו, נגזרה הגזירה הרעה”. אני ממש נבהלתי, אולי אסתר יצאה מדעתה אללה יוסטור, אבל אסתר נגעה ביד שלי ואמרה: “לא לדאוג פורטונה, אני אשמור על הרעיה, אני אחזק אותה בשירים ובעדיים, שלא תאבד”.

 

ובדיוק אז התחיל החזן בברכות השחר ואסתר הסתגרה מאחורי הסידור שלה וגם אני חזרתי למקומי בלי להבין מה אמרה לי. אבל בשעה שמונה ועשר דקות כשפתח הגבאי את ארון הקודש כדי להוציא את הספר תורה שירקדו איתו הגברים, פתאום קמה אסתר על הרגלים ופתחה את וילון המחיצה ונכנסה לעזרת גברים ותפסה את הספר תורה בכוח, וכולם מרוב ש0יו בהלם לא ידעו מה לומר. ואז שמעון שהוא אחד מהמתפללים הוותיקים צעק “יא אסתר מה את עושה, בשם אבא שלך הצורף הקדוש – תניחי את הספר תורה” אבל אסתר רק חיבקה אותו חזק יותר והתחילה לשיר בקול צרוד את הפיוט של שמחת תורה “יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, בַּת קְרָאתִיהָ חֶפְצִי־בָהּ. רַעְיָה עֵינֶיהָ כְיוֹנִים, יְפוֹצְצוּן אֵשׁ לֶהָבָה”, היא שרה ועם הרגליים עשתה על הרצפה את הקצב וכל הבנות שלה שהיו המומות גם הן הצטרפו לאט לאט לשירה והיכו על הספסלים את הקצב העגול, האלים של השיר, ואיך שהגיעו לבית האחרון ושרו “אֶל־חִכֵּךְ שׁוֹפָר תְּנִי־נָא, וּבְקוֹל גָּדוֹל חִישׁ הָרִיעִי” התחילו אזעקות פתאום ולבית כנסת פרצו ארבעה אנשים עם כאפיות וסרטים ורובים, וצעקו בערבית אללה הוא אכבר, וכולנו התחלנו לצעוק גם כן ולברוח מכל הדלתות של הבית כנסת ורק אסתר נשארה בפנים ושרה את הסוף של השיר “פִּצְחִי בְּשִׁירָה וּרְנָנָה, נֶפֶשׁ נַעֲנָה הַשְׁבִּיעִי. עֲדִי נָא עֶדְיֵךְ עֲדִינָה, וְחִזְקִי חוֹלַת אַהֲבָה” ובזמן שכל המחבלים הסתכלו עליה המומים אנחנו כולנו הצלחנו לברוח, ואז מישהו צעק – “רימון!” וכל המחבלים ברחו גם הם, את הפיצוץ שנשמע היה אפשר לשמוע עד ג’רבה. בית הכנסת עלה כולו באש.

 

אבל כשבאו החיילים וכיבו את האש ופינו את ההריסות הם נדהמו למצוא במרכז בית הכנסת איפה שפעם הייתה הבימה את הגופה של אסתר, שלמה ולא שרופה, ובידיים שלה שלם גם הוא – ספר התורה. וכל הנשים התחילו להכות על החזה ולילל – אלגריבה, אלגריבה קדושה, ומלכה והבנות של אסתר נעמדו סביבה והתחילו לומר עליה קדיש,  מלכה אמרה בקול וכל הבנות חוזרות אחריה ביללות ובעצב כזה שאם היה בית מקדש קיים בירושלים היה שוב נחרב מרוב צער.  יְהֵא שְׁלָמָה רבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָֹבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָה וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶֹה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

 

 

 

 

שירה

חנוכייה טרויאנית

יוחאי שלום חדד

אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה

הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ”ן, מְכוּרִים לְ8200

לִידִיעָה וַדָּאִית עַל סוּס עֵץ שֶׁיֻּשְׁאַר בְּחוֹף זָהֹב

וְלוֹחֲמִים בְּבִטְנוֹ שֶׁיָּגִיחוּ עִם עֶרֶב

 

הֵם אַנְשֵׁי צָבָא,

הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁסּוּס הָעֵץ הָיָה רַק מָשָׁל.

הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנּוּ

 

בָּאִילְיָאדָה לֹא סֻפַּר עַל תַּכְסִיס שֶׁצָּלַח, זֶה סִפּוּר מְאֻחָר

מוֹפִיעַ בְּאוֹדִיסֵאָה וּבְאַינֵיאַס כְּצִדּוּק לַמְּצִיאוּת שֶׁקָּרְסָה

סּוּס הָעֵץ הֻשְׁאַר עַל הַחוֹף, לֹא נָגוּעַ

אֲבָל מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת-

״הַמִּלְחָמָה תַּמָּה״, ״חוֹמָה גְּדוֹלָה תָּגֵן״,

״לְהַפְקִיר אֶת הָעִיר לְתַנִּין הַכַּלְכָּלָה הַחָפְשִׁית הָעִוֵּר״-

הִתְגַּנְּבוּ לְתוֹכְכֵי הָעִיר

 

אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת שַׁלִּיטֵי טְרוֹיָה מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה

הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁנְּבוּאוֹת זֶה פוֹלְקְלוֹר דָּתִי

שֶׁאֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם בְּקַלְפִּי

שֶׁמַּחֲשָׁבוֹת הַחֲרָדָה וְהַדִּכָּאוֹן

עַל בֵּן שֶׁנּוֹלַד וּמַחֲרִיב אֶת עִירוֹ הֵן לֹא נְבוּאָה

רק בְּעָיוֹת פְּסִיכוֹלוֹגִיּוֹת שֶׁדּוֹרְשׁוֹת הַתְוָיָה תְּרוּפָתִית

 

אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת יַזָּמֵי הַהַיְטֵק הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה

הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁנְבוּאָה הִיא הֶרְמֵז סִפְרוּתִי

אֵיךְ קָרָאנוּ לִחִּפּוּשׂ שְׂדֵה הַגַּז הָעִבְרִי “יָם תֶּטִיס”?

וְאֵיךְ לֹא קָרָאנוּ לְפּוֹלִיאָמוֹרְיָה בִּשְׁמָהּ?

 

“הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ

וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – הַיָּשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד?

הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא!”

 

אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי סְדוֹם, אוֹ אֶת עַם עֲמֹרָה

אֵיךְ טְרוֹיָה נָפְלָה,

טְרוֹיָה הָיְתָה רַק מָשָׁל,

הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנָּה

 

הַאֲזִינוּ

שירה

הם יזרמו עכשיו בצינורות

ינקי שפט

צִנּוֹר שֶׁל מֵאָה חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִילִימֵטֶר.
עַל הַפְּגָזִים כָּתְבוּ הַחַיָּלִים דִּבְרֵי אֱמוּנָה שֶׁל אַבְרָהָם
דְּבָרִים שֶׁל אַיִן, רִשּׁוּמִים שֶׁל הֶבֶל.
וּדְבָרִים מִשֶּׁל נִמְרוֹד, דִּבְרֵי כְּפִירָה.
וְהָאֲוִיר מָלֵא פִּתְאוֹם בְּצִפּוֹרִים,
שֶׁאֵין לָהֶן שֵׁמוֹת בְּסֵפֶר וַיִּקְרָא.
שָׁמַעְתִּי שֶׁהַיַּפָּנִים הִצְלִיחוּ לְכַבּוֹת אֶת תְּסִיסַת הַגַּרְעִין הַקּוֹדֵחַ, רַק כְּשֶׁהַכֹּל הוּצַף בְּמַיִם מִן הָאוֹקְיָינוֹס הַשָּׁקֵט.
זִכָּרוֹן מוֹלֵקוּלָרִי שֶׁל תַּחְמֹצֶת אֳנִיּוֹת מִלְחָמָה אָמֵרִיקָאִיּוֹת שֶׁיָּרְדוּ אֶל הַמַּעֲמַקִּים.
גַּם הַמַּיִם שֶׁל הַיָּם הָאַחֲרוֹן הֵם תַּכְשִׁיר הוֹמֵאוֹפָּתִי.
זוֹכְרִים אֶת כָּל מָה שֶׁנִּשְׁטָף, מִשְׁחַת עֲדִינוֹל וְשַׁמְפּוּ לְלֹא דְּמָעוֹת שֶׁלֹּא יִשְׂרֹף נוּרוֹפֶן בְּטַעַם תַּפּוּז לְהוֹרִיד אֶת הַחֹם. וְאַבְקַת כְּבִיסָה עֲדִינָה בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא יְגָרֵד לַיַּלְדָּה כְּשֶׁאִמָּא עוֹטֶפֶת בִּשְׂמִיכָה נְקִיָּה לְגָרֵשׁ אֶת הַקֹּר.
אֵפֶר בָּתֵּי כְּנֶסֶת, עָלִים שֶׁל חַסָּה
לְלֹא חֲרָקִים.
הֵם יִזְרְמוּ עַכְשָׁו בַּצִּנּוֹרוֹת מִגֹּבַהּ פְּנֵי הַיָּם אֶל הַתְּהוֹם

שירה

על חורבות קיבוץ בארי עומד רבי לוי יצחק מברדיטשב

מוטי ארליך

עַכְשָׁו, רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב אוֹמֵר:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
אֲנִי עוֹמֵד שׁוּב בְּעוֹלָם חָרֵב שֶׁתַּחְתָּיו יְהוּדִים חֲרוּכִים,
שֶׁהַשֶּׁקֶט שֶׁל בֹּקֶר הַסְּתָו סִנְוְרָם
וְלֹא רָאוּ אֶת הָאוֹרְבִים לְנַפְשָׁם עַל קַו הַתֶּלֶם.

 

לֹא-לֹא,
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
הִנְנִי מְמָאֵן,
שֶׁכֵּן הֲלֹא יֵלֵךְ מַהֲלַךְ הַדָּם בְּעַמִּי כִּבְיָמִים מִקֶּדֶם.
וְאֶת מַסַּע הַצְּלָב יַחֲלִיף מַסַּע הַסַּהַר!
בִּכְדִי תַּחְשֹׁב כָּרָגִיל:
כְּשֵׁם שֶׁבָּאוּ קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ וֹורמׇיזַא מָגֶנְצָא וּשְׁפֵּירָא בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם
וְלֹא הֵמִירוּ דָּתָם לַשְּׁתִי וְלָעֶרֶב,
וְלֹא זַעֲקוּ בִּקְרִיאָתוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם: “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט”
וְלֹא שָׁאֲלוּ כְּצָבָא בְּצָרָה: “אֵי-אֵי הַמַּצְבִּיא?” –
כָּךְ יַעֲלוּ בְּעָשָׁן הַשָּׁמַיְמָה קְהִלּוֹת נִיר-עוֹז, חוֹלִית וּכְפַר-עַזָּה
וּכְדַרְכָּם בַּגָּלוּת כָּךְ דַּרְכָּם בְּאַרְצָם.
יְהוּדִים שׁוֹתְקִים הֵם בְּבֵיתָם וּבְצֵאתָם.
וּשְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה יִקְבְּרוּ אֶת מֵתֵיהֶם בִּדְמָמָה
בִּשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת דָּם יְקַבְּלוּ אֶת דִּינְךָ בְּהַכְנָעָה,
וְלֹא יְהַרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתֶיךָ.

 

טָאטֶענְיוּ!
כַּמָּה אֻמּוֹת בָּעוֹלָם!
בַּבְלִיִּים, פַּרְסִיִּים, אֲדוֹמִיִּים.
אוֹן דִּי רוּסלֶענדֶר וָואס זָאגְן?
דִּי דֵייטשׁלֶענדֶער?
דַּי עֶנְגְּלְענֶדֶער?
אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם!!!???
אוּן אִיך, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּערְדִיטְשֶׁעב זָאג:
לֹא-לֹא!
הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים.
לֹא נִכָּנֵס הַשָּׁמַיְמָה דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי הַחֶרְפָּה.
לֹא נִשְׁכָּב לֵרָקֵב בְּתַלְמֵי אַרְצֵנוּ כִּבְעַרְבוֹת שֶׁלֶג גּוֹיִים.
וְגִבְעַת גְּוִיּוֹת לֹא נִרְאֶה בְּאַרְצֵנוּ כְּבִשְׂדוֹת קֶטֶל סְלָאב.
אָנוּ דּוֹרְשִׁים נֶצַח-בְּגוּף נֶצַח-בְּאֶרֶץ,
נֶצַח בְּנַחַל-עוֹז
נוֹשְׂאִים אֶת שַׁעֲרֵי עַזָּה הַכְּבֵדִים עַל כְּתֵפֵנוּ הַמּוּצָקוֹת.

 

אוֹ שֶׁאַתָּה מַכְרִיז וּמוֹדִיעַ:
אַתֶּם פְּטוּרֵי-צִיּוֹן!
אִתְּכֶם הַצְּדָקָה וְלִי בֹּשֶׁת הַפָּנִים.
הֱיִיתֶם נֶאֱמָנִים עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ וְדָם-בְּנֵיכֶם-הָאֲהוּבִים.
טוֹבִים מִכֶּם לְאַדְמָתִי – לֹא יִהְיוּ עוֹד.
לְכוּ בַּגַּי וּפִשְׁטוּ בַּמִּישׁוֹר הַטּוֹב.
וּרְאוּ:
מָה נָאָה גָּלוּת זוֹ,
מָה נוֹצֶצֶת גּוֹלָה זוֹ.
אַל תְּצַוּוּ עוֹד לִבְנֵיכֶם אֶת כּוֹבַע הַפְּלָדָה וְלוֹעַ הַתּוֹתָח,
וְעֵץ בַּל תִּטְּעוּ וּבַיִת לֹא תִּבְנוּ.
לִמְּדוּ מֵאוּמוֹת הָעוֹלָם אֶת הַטּוֹב וְהָרַע
וְעָשׂוּ בְּמֶרְחֲבֵי הָעוֹלָם כְּבֵיתְכֶם.

 

וְלִי, לֵוִי יִצְחָק מִבִּרְדִּיטשֶׁב, וַדַּאי יִהְיֶה כֹּה עָצוּב
עַד-אֵין-דּוֹמֶה לְעָצְבִּי:
שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד קְדֻשַּׁת צְפִירַת יוֹם זִכָּרוֹן לִקְדוֹשֵׁי שְׁמֶךָ,
וְדֶגֶל הַפַּסִּים וְהַמָּגֵן לֹא יִתְנַפְנֵף עוֹד בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ גּוֹלָה,
שֶׁיֶּחְדַּל זֶמֶר עִבְרִי בָּעוֹלָם.
שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ עוֹד עֶלֶם עִבְרִי אֶת מַדָּיו הַקְּדוֹשִׁים
וְחַיָּל יְהוּדִי לֹא יִתְפַּלֵּל עוֹד בְּרוֹבֶה לְשִׁמְךָ.
שֶׁבִּכְדִי נִגַּר דָּם חֲיָלִים,
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!

 

אַתָּה לֹא רָגִיל שֶׁיְּהוּדִי קָם וְתוֹבֵעַ
אַתָּה רָגִיל לִשְׁבָחָיו, לְסִלְסוּל נִגּוּנָיו.
אַתָּה רָגִיל לִרְאוֹתוֹ נוֹשֵׁךְ שְׂפָתָיו בְּדֶמַע, בְּטִיף דָּם.
אֲבָל עַכְשָׁו – לֹא אֶתֵּן.
הֵן נִשְׁבַּעְנוּ כֻּלָּנוּ
“לְעוֹלָם, לֹא עוֹד!”
לֹא-לֹא!
אִיךְ, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבְּעַרְדַּיטְשֶׁעב זָאג:
לֹא-לֹא!
הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים.
עֲנֵה!
הֵן יַמְשִׁיכוּ תְּמוּנוֹת גּוֹלָה בְּאַרְצְךָ הַקְּדוֹשָׁה?
וְשׁוּב יִשְׂרְדוּ אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה.
וְשַׁיָּרוֹת פְּלִיטִים יְרֻסְּסוּ בְּאֵשׁ מִקְלָעִים טְמֵאָה.
וְאִמָּהוֹת עַל בְּנוֹתֵיהֶן יִשָּׁבוּ לְהִטַּמֵּא בָּעוֹלָם עָרֵל וְאַכְזָר
וַעֲשַׁן הַכִּבְשָׁן יִתַּמֵּר הַשָּׁמַיְמָה נוֹשֵׂא בְּכִי תִּינוֹקוֹת?

 

וְאִם חָס וְחָלִילָה אַתָּה תֹּאמַר בָּזֶה:
כֵּן.
כִּשְׁטֹף יָם…
כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם
כְּבִימֵי גּוֹיִים.
וּכְמוֹ כַּדּוּר הַמִּתְגַּלְגֵּל בַּאֲשֶׁר הוּא מִתְגַּלְגֵּל.
אֲנִי אוֹמֵר לְךָ: לֹא!
אִם, חָס וְחָלִילָה דְּבָרְךָ הוּא כָּזֶה,
אֲנִי אֶקְרַע קְרִיעָה בַּדֶּגֶל וּבַטַּלִּית וְזוֹ תְּהֵא קְרִיעָה בַּפָּרֹכֶת!
הָעָם יִפֶן עֹרֶף, יַט אֲשֶׁר יַט עִם קְהָלָיו.
הֵם יוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶם מַדֵּי זַיִת קְרוּעִים, וְדֶגֶל בַּחֲצִי תֹּרֶן נְטוּשָׁה.
וְיָצְאוּ לְאָן אֲשֶׁר תִּשָּׂאֵם הָרוּחַ.
לְבַּנְגְקוֹק, לְסַן-פְרַנְסִיסְקוֹ אוֹ לְמֶלְבּוֹרְן.

 

וַאֲנִי… אֲנִי אֵלֵךְ עִם הָעָם,
שֶׁמֵּאַנְתָּ לְקַבֵּל אֶת קָרְבָּנָם וּמִנְחָתָם.
וַאֲלַמֵּד אֶת שְׂפָתַי לְשׁוֹן עַם זָר
וּשְׂפַת עֵבֶר לֹא תַּעֲלֶה עוֹד עַל לְשׁוֹנִי.
וְאֶת לִיגַת הַקִּיסוֹס אֲבַכֵּר עַל פְּנֵי בֵּית אֻלְפָּנְךָ.
וְאֶת שְׁמִי אַחֲלִיף לְשֵׁם לַעַז.
אֲנִי אֵלֵךְ עִם עָם זֶה!

 

וְאֶל מוּל דֶּגֶל הַפַּסִּים וְהַכּוֹכָבִים
שֶׁיְּהֵא הוּא לְדִגְלִי עָלַי אַהֲבָה.
בַּחֲצוֹת לַיְלָה אֵצֵא בְּעוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי.
וְאַבִּיט בַּשָּׁמַיִם וְכוֹכְבֵיהֶם כְּשֶׁהִבִּיט אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן
וְאֶלְחַשׁ אֶת קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶת שִׁיר הַתִּקְוָה בִּלְחִישָׁה,
כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה.
וְאֶפֹּל עַל פָּנַי עַל אַדְמַת-עוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי,
וְאֶבְךְ-אֶבְךְ —
כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל לִבְכּוֹת לֵב.
הֲתֹאבֶה בְּכָךְ אֱלֹהֵי בַּר כּוֹכְבָא?
הֲתִקְצַר יָד אֵל בָּא בְּגֶשֶׁר הַגְּלִילִים מִמִּדְבַּר סִינַי
וְהִנְנוּ גַּם הַפַּעַם בְּקַו הַמָּעֻזִּים.

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְיֵדָעוּ!
אֲנִי, לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב, דּוֹרֵשׁ תְּשׁוּבַת רָם!

 

 

 

חשוון תשפ”ד / ציון המושפלת

פרוזה

הבריכה

מיכל זק

– עוד יין לאדוני?
הסוּמֵלְיֶיה הטה ביד בוטחת את הבקבוק העטוף במפית בד צחורה.
– לא, לא, תודה. אמר ראש הממשלה.
תודה לאל שהארוחה הזו נגמרת.
הוא הביט קדימה אל מעבר לשולחן. מולו ישבו רעייתו בשמלה כחולה וזוג יהודים אמריקאים, ספק ידידים ספק בעלי עניין. האישה בשיער אפור דיברה ללא הפסק, ואילו בעלה הינהן רוב הזמן, ולא אמר יותר מקצת יס, יס, טרו, אבסולוטלי. ה וא ניסה להיזכר מתי הכיר אותם: הוא זכר שהגבר החייכן בעל רעמת השיער הכהה הוא פרופסור לכלכלה ב-NYU, אם כך כנראה שנפגשו לראשונה אי שם באלפיים ועשר, בביקור בניו יורק שנגמר בקטסטרופה. הזכרון הזה הכאיב לו יותר מכאב הראש המעקצץ שהתפתח במהלך העמידה הממושכת בשמש, בטקס גזירת הסרט של בית-הספר היהודי החדש. הוא השתוקק מאד לסגור את הערב ולחזור לחדרו. הוא צריך לעשות מעשה.
– טֵל מי, הוא פנה אל הגבר הסמוק בחיוך ובאנגלית רהוטה, פרופסור טהרני, מעולם לא ספרת לנו איך השגת את האישה היפה ביותר בברוקלין!
המשפט עשה את עבודתו, ובזמן שפרופסור טהרני הביט בחמדה באשתו, כאילו קיבל אסמכתא לכך שהוא ראוי לאישה שאיתו, האדימה רעייתו של ראש הממשלה, השפילה את עיניה וכחכחה בגרונה.
– תסלחו לי – היא דחפה את הכיסא אחורה בתנופה והשליכה את המפית הלבנה על השולחן, קמה וחייכה חיוך מתאמץ – אני מרגישה מאד לא טוב, אני מתנצלת אבל אני חייבת לעלות לחדר.
הוא התבונן ברעייתו מיישרת את השמלה, רוכנת ומושיטה את ידה ללחיצה מנומסת לפרופסור טהרני ולאשתו כרמלה, שאכן היתה מברוקלין אבל לא יהודיה מהבית, הוא נזכר, אלא קתולית כשרה שלא ברור אם התגיירה בסוף, ובכל מקרה עכשיו זה כבר לא משנה, אבל זה כן מסביר את ניחוח הבושם האירופאי. כך או כך, הארוחה הסתיימה ללא ספק, הוא קם והתנצל בפני האמריקאים – אני מקוה שתסלחו לי, הג’ט לג עדיין משפיע על רעייתי, זה היה יום ארוך. היה לי לעונג לפגוש אתכם שוב, אדון וגברת טהרני, ואני סמוך ובטוח שנפגש בקרוב.
הוא ליווה אותם אל פתח האולם, שם נצמדו אליהם ארבעה אנשי אבטחה שליוו אותם הלאה משם. הוא לקח נשימה עמוקה.
העייפות חלחלה לכל איבר בגופו. הוא הרגיש את הרפיון ברגליים, בכתפיים, את הרעד הקל בכף יד שמאל, אבל ידע שלא יהיה לו קל להרדם. גם לא הלילה. הוא אמנם שתה שתי כוסות יין וכוסית אחת של ויסקי, אבל האלכוהול כבר מזמן לא משפיע עליו. שנים של מסיבות קוקטייל הפכו אותו חסין, וכדור שינה הוא לא רוצה לקחת. הכדורים אמנם עושים את העבודה, אבל כשהוא לוקח כדור שינה הוא ישן כל כך עמוק שהוא לא חולם. והלילה, הלילה הזה הוא משתוקק לחלום.
צעדיו הלאים נבלעו ברכות בשטיח הסינטתי, שנמשך מדלת אולם האוכל הפרטי ועד לפתח המעלית. ידו שבכיס המכנסיים שיחקה בכרטיס האלקטרוני שפותח את החדר הנוסף שהזמין מבעוד מועד. מלווה בשני שב”כניקים הוא נכנס אל החדר, פנה לעבר חדר השינה וטרק אחריו את הדלת. בפינת החדר חיכתה לו המזוודה, ועל המיטה נחו זוג כפכפי בד וחלוק רחצה. הוא צנח והתיישב על המיטה, מתפשט באיטיות, מניח את החולצה והז’קט על מסעד הכיסא שעמד ליד הוילון הסגור, ומקפל את המכנסיים שלושה קיפולים, כמו שאמא שלו לימדה אותו.
בגופיה לבנה ותחתונים כחולים, פרם את שרוכי הנעליים וחלץ אותן, רגל רגל, אחר כך נפטר מהגרביים והניע את הבהונות. הוא נשכב לאחור ופכר את פניו בידיו.
ריח אבק השריפה גרם לו לפקוח עיניים, אבל החושך היה עבה, וצינה לא צפויה ליטפה את כתפיו החשופות. לאט לאט העיניים התרגלו לחשיכה, והוא הביט סביבו. הגופיה הלבנה שלו זהרה בחושך. הוא לא זע זמן ממושך, עד שחש משהו שדוקר אותו ברגל. הוא הסב את פניו וראה את העיניים השחורות של יוחאי “זרג” צוחקות אליו. נמלים, הוא חשב, אני זוכר את זה, אלה רק נמלים. הוא התפלא, מה קרה שהם עושים את המארב בגופיות? ואז נזכר ששכח את הנשק בחדר של המלון ליד הוילון. הוא צריך לחזור לשם לקחת אותו.
– שכב!
הוא שמע את יוחאי צועק לו בלחש ומפיל אותו על האדמה,
– יצאת מדעתך? יגלו אותנו.
יוחאי “זרג” לבש גופיה צבאית ירוקה ובגד ים ספידו.
– איפה כולם? הוא שאל את יוחאי
– כולם מתים. ענה יוחאי.
הוא חש הקלה. כולם מתים, הוא חשב. אם כך, הסתיימה המשימה. הוא הביט למרחק וראה את השחר עולה באופק, מכחיל מעל גבעות וסלעים רחוקים. אם נתקדם, הוא חשב, אם נתקדם עוד קצת, נגיע לבריכת המים.
– אני מתקדם, הוא לחש ליוחאי. אבל יוחאי לא היה שם כבר.
הוא מצא את עצמו לבד. כמו תמיד. תמיד הוא מוצא את עצמו לבד. אבא מת, אמא מתה. יוני מת. עכשיו הוא עומד על קצה הצוק, בגופיה ותחתונים, מסתכל באופק הוורוד, המתבהר, מצמצם את עיניו במטרה לזהות את השביל אל הבריכה. את הניצנוץ של המים. את החרוב הנוטה על צידו. הנה הוא.
ראש הממשלה מתחיל ללכת. הוא יורד יחף בשביל התלול, מרחף מעל האדמה ומעל דרדורת האבנים, הגדילנים בצידי השביל כלל לא שורטים אותו, השמש מתחילה לעלות. ההליכה לא קשה לו כלל, הוא עשה אותה מאות פעמים, בלילה הקודם ובלילה שלפניו ובלילה שלפני זה, לילות רבים כל כך הוא עושה את הדרך הזו אל בריכת המים הקרירה. לאט לאט הנוף מתמלא צמחיה, את האבנים הקטנות מחליפות מחטי האורנים, ואחר כך האחו הפתוח המוצף פרחי חרדל, ועכשיו הוא רץ, יש לו כוח והוא רץ, רץ, רץ קדימה, במעלה הגבעה, קדימה הסתער! הוא צועק בגרון ניחר, לפתע הנשק שלו ביד, והאפוד על הכתפיים, אבל הוא לא מפסיק לרוץ, לעבר הבריכה, הנה היא – מנצנצת, הבריכה, שם מחכים לו כל החברים, יוחאי ויוני וברוך הדתי, הוא זורק את הנשק ופותח את הסקוצ’ים ומעיף את האפוד מעליו, והנה שוב הוא בגופיה ותחתונים, עומד על מסגרת הבטון של הבריכה, המים ירוקים ושקופים מביטים עליו בחיבה – הנה הגעת, הם מחייכים אליו, סוף סוף הגעת.
ראש הממשלה קופץ למים הקרירים ושוקע לעבר הקרקעית החלקלקה, המים נושקים לשפתיו ומדגדגים את אפו, בלוריתו ספוגה מים והחיים מתחילים לזרום בעורקיו. הוא עולה וצף לאט, ראשו צץ על פני המים, הוא לוקח נשימה עמוקה ומוציא את האויר בשאגה אדירה:
– אההההההההההההההה!

*

נדב מזנק מהכיסא ופורץ לעבר דלת החדר, אבל אולג מקדים אותו ושולח יד ועוצר אותו לפני שהוא פותח את הדלת.
– עזוב, זה שום דבר. אומר אולג
– מה שום דבר? לא שמעת את הצעקה?
נדב מסיים שבועיים בתפקיד. אולג סוגר שנה.
– זה בסדר, אומר אולג, מניח יד על הכתף של נדב ומסמן לו בעיניים להרגע.
– זה בסדר.
ראש הממשלה חולם.

שירה

על פרעות תשפ”ד

סלעית לזר

פָּרַצְתְּ וּבָאת בִּגְבוּלֵנוּ, עַזָּה,
בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ קִלְּשׁוֹנוֹת מְחֻשָּׁלִים
בִּלְשׁוֹנוֹת חֲרוֹן, גִּ’יהָאד וְסַם.

 

פָּקְעוּ גּוּפִיפֵי פִּרְיֵךְ, עַזָּה,
וּבִשְׁבִילֵינוּ הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִים
נְבָגַיִךְ הַשְּׁחֹרִים כְּמֻרְסָה.

 

תַּפְטִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

 

אֲרוּרָה תִּהְיִי לָנֶצַח, עַזָּה,
עַל דְּמֵי יוֹנְקִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ
בְּאֵפֶר מִזְבְּחוֹת עִסָּה.
עַל דְּבַר זְוָעוֹת שֶׁנִּקְרְמוּ
בֵּין עַגְלוּלִים לַעֲרִיסָה.
עַל הֵינֶף קָנֶה וְלַהַב
מוּל יַלְדָּה בִּמְנוּסָה.
עַל שִׁכְרוֹן זִמָּה וְרַהַב
שֶׁל גְּבָרִים חַסְרֵי מוּסָר.

 

לֹא תִּנָּקִי לָנֶצַח, עַזָּה,
לֹא תִּרְאִי אוֹר בַּחֲלוֹמֵךְ,
לֹא יַעֲלוּ פְּרָחִים בְּאַדְמוֹתַיִךְ,
לֹא יִרְוֶה שַׁלְוָה עַמֵּךְ.

 

דּוֹרוֹת יִדְאוּ בְּשָׁמַיִךְ דּוֹרְסִים
עֵינֵיהֶם בִּשְׂדוֹתַיִךְ, מְחַפְּשִׂים
פְּצוּעִים, מֵתִים וְגוֹסְסִים
לִנְעֹץ בָּם נֶקֶר וּקְרָסִים.

 

לֹא תָּנוּחִי בְּשָׁלוֹם, עַזָּה,
לֹא תִּזְכִּי בְּקִלּוּסִים.

שירה

מלחמת שמחת תורה – שני שירים

מירה קדוש

 

זיכרון

 

 

זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא
עַל כָּל פְּרָטֶיהָ,
זִכְרִי אוֹתָהּ כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָךְ מִפְלָט
וְתִגְבַּר בֶּהָלַת הַנְּשִׁימוֹת.

 

זִכְרִי אֶת הַסַּפְסָל בְּדַבְּלִין
בְּגַנֵּי הַבּוּשִׁי פַּארְק
אֶת הַשֶּׁקֶט הַמְּנַטֵּף
חֲרִישִׁית עִם הַטִּפּוֹת,

 

אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הָרָטֹב,
אַחֵר מִכְּפִי שֶׁהֻרְגַּלְתְּ
לֹא רָעֵב לְמַיִם וּמִתְקַמֵּט עֶרְגָּה
אֶלָּא מָלֵא, נִנּוֹחַ מֵרְוָיָה.

 

זִכְרִי אֶת הַמֶּרְחָב הַיָּרֹק
הַנִּפְתָּח כִּמְנִיפָה
הַמִּתְרַפֵּק בְּחֻפַּת הָעֵצִים
הַנּוֹשֵׁק לִשְׂמִיכַת הֶעָנָן
הַמִּתְעַלֶּסֶת תְּכֵלֶת וְהֵבְזֵק זָהָב.

 

זִכְרִי אֶת נְשִׁימוֹתַיִךְ
בֵּית הֶחָזֶה נִמְלָא וּמִתְרוֹקֵן
שַׁבְרִירִים שֶׁל אוֹר,
גַּם נְשִׁימוֹת אֶפְשָׁר לִזְכֹּר.
זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא,
יֵשׁ נֶצַח שֶׁכְּדַאי לִזְכֹּר.

 

זִכְרִי אוֹתָהּ, זִכְרִי
כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁל רְוָחָה,
רַק כָּךְ תּוּכְלִי שְׂאֵת כֹּבֶד
קוֹל צַעֲקַת דְּמֵי אַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ,
בַּשָּׁעָה הַזֹּאת.

 

 

 

 

 

בור

 

 

הֵדֵי מִלְחָמָה
מְטַוְּחִים אֶת הַלַּיְלָה,
מְבַעֲטִים וְחוֹרְקִים
שְׁמָשׁוֹת אֶל עַצְמָן.

 

כַּלְבִּי נוֹבֵחַ, מִתְרוֹצֵץ
בְּתֶדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע
חוֹרֵךְ בִּבְעָתָה אֶת הָאָסוֹן.

 

וּבִקַּשְׁתִּי אוֹתְךָ
הוֹלֵךְ וּמְרַחְרֵחַ בְּגוּפִי,
מְלַקֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ
מִכַּפּוֹת רַגְלַי, מְטַפֵּס
מַעֲלֶה יְרֵכַי
מוֹצֵץ מֵעֶרְוָתִי
אֶת צִנַּת הַפַּחַד,
שָׁר בִּי שִׁיר עֶרֶשׂ
בְּמָה שֶׁמְּמַלֵּט אֲנָחָה מִתּוֹכִי,
בִּשְׂפָתְךָ שֶׁאֲנִי יוֹנֶקֶת בְּפִי,

 

כְּמוֹ בְּכוֹחַ גּוּפְךָ
לְהָמִיר רַעַד בְּרַעַד,
אֵשׁ בָּאֵשׁ. כִּבּוּשׁ בְּכִבּוּשׁ,

 

כְּמוֹ בְּגוּפְךָ
לְהַסִּיג צְבָאוֹת וּכְלֵי מַשְׁחִית,
לְמַלֵּא בִּתְנוּמָה רֵיקוּת שֶׁל בּוֹר.

שירה

יום אחד

אלחי סלומון

בַּיּוֹם הַהוּא
לֹא יִהְיֶה עוֹד עָבָר, הוֹוֶה
רַק עָתִיד
עָתִיד כְּהוֹוֶה.
בַּיּוֹם הַהוּא
לֹא יִהְיֶה עוֹד שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל וּשְׂמֹאל
בַּיּוֹם הַהוּא
וְנִגָּף
בַּיּוֹם הַהוּא
וְנִגָּר
דָּם זִבְחִי,
דְּבַשׁ רוּחִי
בַּיּוֹם הַהוּא
חוֹל כְּקֹדֶשׁ, תֶּחְמַרְנָה הַיָּדַיִם
יוֹם אֶחָד
בַּיּוֹם הַהוּא תֶּאֱפַל אֶרֶץ
וּלְבוּשֶׁיהָ כְּאַחֲרִית יָמִים.
יוֹם הַהוּא

 

בַּיּוֹם הַהוּא
יְצַלְצֵל מְשִׁיחִי אֵלַי,
שְׁעַת לַיִל.
בַּיּוֹם הַהוּא
מוּסַר הַקֹּדֶשׁ וּמוּסַר בְּאֵרִי
חַד בְּחַד הוּא, יוֹם
הַהוּא
וְנִקְדַּשְׁתִּי אֶת רֹאשִׁי מֵעָלַי
וַהֲסִירוֹתִי קַרְקַפְתּוֹ מֵעָלָיו
וְיָשְׁבָה הָאָרֶץ לָבֶטַח
בְּדָם חֲלָלִים וְיוֹנְקִים תִּטְבֹּל הָעֵנָב,
בְּאֶשְׁכָּר עֲנָבִים וּגְפָנִים וּפַגִּים
יִטְבְּלוּ אָז כֶּבֶשׂ
וּזְאֵב תַּפְנוּקִים
יוֹם אֶחָד הִנֵּה הוּא וְלֹא עוֹד
יוֹם אֶחָד
לֹא עוֹד יִקָּרֵא לְיוֹם לַיְלָה וּלְלַיְלָה לַיְלָה
יוֹם אֶחָד
וְנִשְׁלַף פִּין הַחַשְׁמַל
בַּיּוֹם הַהוּא
וְהָיוּ כָּל הַמָּסַכִּים לְיָעִים וְסִירוֹת עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
צָבְאוּ הַנָּשִׁים וְהָיוּ לְמַלְכוּת
וְהָאָדָם הָיָה בָּאָרֶץ, וְהָאָדָם יִרֶב בָּאָרֶץ, וַיֹּאכַל הָאָדָם אֶת הַגַּרְגִּירִים
וַיֵּצֵא לַחַקְלָאוּת בַּשָּׂדֶה, וַיַּעֲבֹד הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְלֹא יֹאמַר הָאָדָם
צַר לִי הַזְּמַן
שֶׁאֶחֱזֶה שֶׁמֶשׁ וְאֶעֱשֶׂה שְׁרִיר
וּפָלוֹחַ וְאֶעֱבֹד בָּאָרֶץ. וְהָיָה לִי הַזֶּרַע לַזּוֹרֵעַ
וְהַלֶּחֶם לָאוֹכֵל,
גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ הָיָה לְהִלַּת רֹאשִׁי, וּפֶלַח הָרִמּוֹן כְּפֶלַח קִבֹּרֶת הַחֲסוֹנִים
הַמְּדוּרָה הָיְתָה לְאֵשׁ וּבֵית יַעֲקֹב בַּיִת הַפָּתוּחַ

שירה

הלילה שאחרי (קינה)

בינה סבג פינקלשטיין

לֹא תָּנוּם יִשְׂרָאֵל לֹא תִּישַׁן

תִּבְהֶה עֵינַיִם מֵתוֹת חֲלוּלוֹת תִּשְׁאַל

מִי נָתַן יִשְׂרָאֵל

מִי לָקַח מִי גָּנַב מִי יִשְׁמַע יִשְׂרָאֵל

מִי קִפֵּל דָּחַף הֶחֱזִיק חָנַק שָׁגַל

אֵיךְ נָתַתְּ לוֹ יִשְׂרָאֵל

אֵיךְ נָתַתְּ

אֵיךְ הֵרִים יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל

אֵיךְ שָׁתַקְתְּ לוֹ אֵיךְ שָׁתַקְתְּ

אֵיךְ הֵטִיחַ בָּךְ אֵיךְ נִשְׁנַקְתְּ

 

 

בָּדָד תֵּשֵׁב יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּשֵׁב בֶּטַח

מוּל מַאֲפֵרָה כְּבוּיָה

מוֹדֶדֶת יִשְׂרָאֵל מַכּוֹת כְּחֻלּוֹת מַכּוֹת וְקֶרַח

תְּכַסִּי יִשְׂרָאֵל פֹּה אֶת גְּלוּיָה

עַד פֹּה אֶת חַיָּה פֹּה אֶת גְּוִיָּה

שָׂפָה מְלוּחָה עַיִן נְפוּחָה בֶּטֶן מְעוּכָה

כֻּלָּךְ פְּזוּרָה יִשְׂרָאֵל

כֻּלָּךְ פְּתוּחָה לִרְוָחָה

 

 

קוּמִי יִשְׂרָאֵל קוּמִי אֵיךְ תָּקוּם

רוֹצָה רַק לְהַרְפּוֹת

לִנְזֹל מֵהַחַיִּים לִשְׁכַּב

לְהִתְמוֹטֵט לָמוּת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

הָרֹאשׁ כּוֹאֵב יִשְׂרָאֵל הַלֵּב דְּקִירוֹת

אֲרֻכּוֹת שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת לְחַכּוֹת

רוֹצָה לִכְעֹס רוֹצָה לִצְעֹק יִשְׂרָאֵל

יִזְכּוֹר יִשְׂרָאֵל זוֹכֶרֶת רוֹצָה לִבְכּוֹת

 

 

גַּל עֲצָמוֹת יִשְׂרָאֵל גַּל עֲצָמוֹת

מְלַקֶּטֶת מְחַבֶּרֶת אוֹסֶפֶת

עוֹטֶפֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּבַד עוֹטֶפֶת

מְאַלֶּמֶת אֲלֻמּוֹת

מְרִימָה מוֹשֶׁכֶת גּוֹרֶרֶת אֵבָרִים

גּוֹרֶדֶת טִנֹּפֶת חֲלָקִים שְׁבָרִים יְלָדִים הוֹרִים

שׁוֹתֶקֶת שׁוֹתֶקֶת אֵימוֹת

 

 

נִשְׁבַּעַת יִשְׂרָאֵל חוֹזֶרֶת נוֹבֶרֶת נִשְׁבֶּרֶת

נִשְׁבַּעַת יִשְׂרָאֵל

לֹא רוֹצָה אִישׁ יִשְׂרָאֵל

לֹא רוֹצָה

אֵשׁ בְּאָהֳלָה יִשְׂרָאֵל

אֵשׁ פְּרוּצָה

 

 

 

 

שמחת תורה תשפ”ד

שירה

מחזור שירים ללא שם על המלחמה

מיתר הלל קורמן

 

 

1.

 

קֹדֶם תַּחֲזִירוּ אֶת הַיְּלָדִים
הַקְּטַנִּים הַחֲמוּדִים
אַחַר כָּךְ אֶת הַנָּשִׁים
הַמְּגִנּוֹת הַמְּכִילוֹת
אַחַר כָּךְ אֶת הַגְּבָרִים
הָעַזִּים הָרוֹעֲמִים

 

אַחַר כָּךְ אֶת הַגּוּפוֹת

 

וְהַזִּכְרוֹנוֹת
וְדִבְרֵי הַמְּתִיקָה
וְכִנּוּי הַחִבָּה
וּשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה
וּשְׁעוֹת הַלִּמּוּד
וְהַמַּאֲמַצִּים
וְאַכְזָבוֹת הַנְּעוּרִים
וְאֶת הָאֹשֶׁר
וְהַמַּגָּע
וּתְחוּשַׁת הַשֶּׁקֶט
וְהַטַּעַם

 

אֲבָל קֹדֶם הַיְּלָדִים
תַּחֲזִירוּ קֹדֶם אֶת הַיְּלָדִים

 

 

2.

 

כָּל הָעִיר רָעֲדָה
אֲנִי אוֹמֵר לְךָ
הִרְגַּשְׁתִּי
כָּל הַשְּׁכוּנָה
כָּל הָרְחוֹב
כָּל הַבִּנְיָן
כָּל הַגּוּף
הַנֶּפֶשׁ

 

הַטִּיל נָפַל
הַחַיָּל נָפַל
הַחִיּוּךְ

 

 

 

3.

 

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיאָה –
פִּתְּחוּ בְּבַקָּשָׁה
אַתֶּם שָׁם?
יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ לוֹמַר
בְּבַקָּשָׁה
אֲנַחְנוּ מְבִינִים
(גַּם אַתֶּם)
פִּתְּחוּ

 

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיעָה
 

 

4.

 

תֵּן לָנוּ מַשֶּׁהוּ לִצְחֹק מִמֶּנּוּ
אֲבָל מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת
לֹא חֲצָאֵי בְּדִיחָה
לֹא טְרִיקִים זוֹלִים
לֹא – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁבִּזְמַן הַבְּרִיחָה הֶחְלַקְתִּי עַל בָּנָנָה וְהַכַּדּוּר שֶׁל הַמְּחַבֵּל פִסְפֵס
אוֹ – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁנִּשְׁלְחָה הוֹדָעָה אַחֲרוֹנָה מֵהָאֲהוּבָה אֲבָל לְבַסּוֹף הִיא לֹא מֵתָה רַק נֶחְטְפָה
מַשֶּׁהוּ אַחֵר מִכַּמָּה מַצְחִיק שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁזּוֹ הַמִּשְׁטָרָה אֲבָל הָיוּ אֵלֶּה מְחַבְּלִים מְחֻפָּשִׂים וְהֵם יָרוּ עָלֵינוּ

 

מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת

 

 

 

5.

 

הַפַּחַד הֵצִיף אֶת כָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר
הִזְדַּחֵל עַל הַקִּירוֹת
(צְעָקוֹת בְּעַרְבִית)
נָזַל מֵהַתִּקְרָה
(זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת)
נִמְסַךְ עַל הָרָאשִׁים
(הַנֶשֶׁק נִטְעַן)

 

נְקִישָׁה בַּדֶּלֶת –
יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ
יֵשׁ מִישֶׁהוּ כָּאן

 

 

 

6.

 

בֵּין קִירוֹתָיו הֵבַנְתִּי
נֶחֱרַב
סְדָקִים מְסַפְּרִים בְּאֶלֶף מִלִּים
תַּם וְנִטְמַן
וּפוֹרֶצֶת נְגִּינָה
שֶׁהִיא הֲפוּכָה לַתִּקְוָה
וַאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים מִן הַשְּׁבָרִים לְהַבִּיט
אֵיךְ הַשָּׁמַיִם מִתְכַּנְּסִים
כְּאִלּוּ מְחַבְּקִים עַצְמָם
וְלָנוּ לֹא נוֹתְרוּ יָדַיִם

 

 

 

7.

 

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן לֹא יוֹדְעִים אֶת הַכֹּל
הַכֹּל עוֹד יִתְגַּלֶּה
וּמָה שֶׁיִּתְגַּלֶּה קָשֶׁה
וַאֲנַחְנוּ מְחַכִּים שֶׁנֵּדַע הַכֹּל אֲבָל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן
גַּם לֹא רוֹצִים לָדַעַת הַכֹּל
וְנֵדַע הַכֹּל כְּשֶׁנִּרְאָה אֶת הָאֲרוֹנוֹת
כְּשֶׁנִּשְׁמַע אֶת הָאִמָּהוֹת צוֹעֲקוֹת וְאֶת הַיְּלָדִים צוֹרְחִים וְאֶת הַגְּבָרִים שׁוֹתְקִים
(וְאַתָּה יוֹדֵעַ מָה גְּבָרִים אוֹמְרִים כְּשֶׁהֵם שׁוֹתְקִים)

 

גַּם אָז לֹא נֵדַע הַכֹּל אֲבָל נֵדַע שֶׁזֶּה הַסּוֹף
אַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ הַתַּחְקִירִים
מִי נִרְדָּם וּמִי נִלְחָם וּמִי נֶאֱלַם
וְאַחַר כָּךְ שׁוּב שְׁתִיקָה
מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם מִי שֶׁפִישֵׁל?
מַסְפִּיק אֲנָשֵׁינוּ מֵתִים

שירה

שירי מלחמה

עמרי גנשרוא

 

6.10

 

הַאִם אֵינֵךְ מִתְבַּיֶּשֶׁת לַחְשֹׁב בְּעִבְרִית
בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלֶּה? הִיא עָמְדָה עַל הַחִירְבֶּה
הַגֶּשֶׁם בְּכַפּוֹת רַגְלֶיהָ. כּוֹרֶכֶת חוּט אָדֹם
זוֹ לֹא אַשְׁמָתִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי כָּכָה
בְּחֶדֶר אָטוּם עִם שָׁפָה מְחֻלֶּלֶת,
אֲבָל אֲנִי מִצְטַעֶרֶת
עַל דְּבָרִים רֵעִים.
הִיא שָׁתְקָה מוּלִי מְטַפְטֶפֶת אֶל הָאֲדָמָה
מַרְעִידָה אֶת הַמְּטֻטֶּלֶת הַפְּנִימִית.
אֲנִי הָאוֹיֵב, הִתְוַדֵּיתִי מוּל הַנּוֹף הַמַּתְקִיף
וּשְׂעָרָהּ הָיָה סִירָה קוֹצָנִית שֶׁאֲנִי קָטַפְתִּי.

 

 

 

7.10

 

בְּיַלְדוּתִי הָיוּ גַּנֵּי שַׁעֲשׁוּעִים
טְרַקְטוֹרִים אֲדֻמִּים וְטַנְקִים בְּצֶבַע אָפֹר
שִׂחַקְנוּ תְּפֹס אֶת הַדֶּגֶל עִם חֻלְצָה מְקֻמֶּטֶת בְּתוֹךְ תְּעָלוֹת
מְכֻסּוֹת פִּיחַ. זֹאת הָיְתָה הַהִיסְטוֹרְיָה, מַמָּשׁ כְּמוֹ
בֵּית הַסֵּפֶר הַיָּשָׁן וְהַמִּגְרָשׁ הַגָּדוֹל.
אֶת בֶּרְטוֹלְד בְּרֵכְט מָצָאתִי בְּסִפְרִיַּת רְחוֹב
הָלַכְתִּי לָאַנְדַּרְטָה לִקְרֹא הוּא הָיָה שְׁבוּי הַמִּלְחָמָה שֶׁלִּי
זִמְזוּם הַמּוּאַזִּין פַּסְקוֹל חַיַּי נִמְתַּח אֶל הַגְּבָעוֹת הַכְּחַלְחַלּוֹת
הַזּוֹהֲרוֹת הַמַּעֲלוֹת עָשָׁן. אַרְצִי תָּמִיד בּוֹעֶרֶת
בִּתְשׁוּקָה. אֶת הַנַּעַר הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי לָקַחְתִּי לְמִגְדַּל הַמַּיִם
הִתְחָרִינוּ בַּמִּינָרֵטִים שֶׁל הַכְּפָר מִמּוּל. מִזְדַּקְּרִים בָּאֲוִיר פּוֹרְחִים
כְּמוֹ גְּדִילָנִים בַּשָּׂדֶה. אִמִּי שָׁתְלָה אֳרָנִים רַכִּים
שֶׁנִּדְלָקִים בִּמְהִירוּת. בֵּין הַקּוֹצִים הָלַכְתִּי יְחֵפָה, נִפְצַעַת,
מְחַפֶּשֶׂת מְקוֹמוֹת נִכְחָדִים בֵּין הַטְּרַקְטוֹרִים בַּיַּעַר הַלּוֹהֵט
(הַבַּרְבּוּרִים הַצְּהֻבִּים, כַּפּוֹתֵיהֶם גְּדוּשׁוֹת בְּזִכְרוֹן דּוֹרוֹת).
הַקַּיִץ הַשְּׂרֵפוֹת הִגִּיעוּ עַד אֵלַי. אִם בָּרַחְתִּי מַהֵר מִדַּי
הֲרֵי הָיָה זֶה הוֹדוֹת
לְדֶרֶךְ הָאֵשׁ.

 

 

 

10.10

 

גּוּף אֶחָד מָלֵא נוֹזְלִים
פָּרוּם בַּקְּצָווֹת
חוּטִים אֲדֻמִּים קָשְׁרוּ אוֹתָנוּ
אַחַי בַּדָּם. בְּלֵב הַמִּלְחָמָה הִקִּיזוּ כֻּלָּם
מַשָּׂאִיּוֹת מְלֵאוֹת נוֹזֵל סָמִיךְ דָּהֲרוּ בַּכְּבִישִׁים
סִירֵנוֹת פּוֹעֲמוֹת אֶל הָאֵזוֹר הַפָּצוּעַ
הַצֹּרֶךְ הַטִּקְסִי, כִּמְעַט הָיְתָה זוֹ שְׁבוּעַת יְלָדִים
כָּל אֶחָד שָׁפַךְ אֶת חֶלְקוֹ
וְהָאִחוּד הָיָה טוֹטָלִי, שָׁלֵם –
כָּעֵת זָרַם בָּנוּ מִיץ כֵּהֶה
(הָיָה זֶה מַחֲזֶה נֶהְדָּר, מַזְוִיעַ)
נָשַׁמְנוּ יַחַד.

 

 

 

17.10

 

עֲצֵי הַזַּיִת בָּעֲרוּ זְמַן רַב
הַגִּצִּים שֶׁלָּהֶם הִדְלִיקוּ שָׂדוֹת
הָרֵיחַ עוֹדֶנּוּ בְּאַפִּי
כָּךְ בִּירֵאֵנוּ אֶת הַחֶלְקָה הַחֲדָשָׁה
אִמִּי שָׁתְלָה שָׂם אֳרָנִים צְעִירִים
וְכַמָּה מִגִּדְמֵי הַזַּיִת שֶׁפָּרְחוּ וְהָיוּ נֶהֱדָרִים –
הֵם לֹא נָטְרוּ טִינָה.
כְּשֶׁבָּעֲרָה הַגָּדֵר וּבֵיתִי נִשְׂרָף
הִשְׁמִיעוּ הָאֳרָנִים קוֹל פִּצּוּחַ קַל וְנָפְלוּ בַּלֶּהָבוֹת
מַהֵר מִדֵּי לֹא נִשְׁאַר זֵכֶר מִלְּבַד אֲבָנִים.

מלחמת שמחת תורה

Share

Yehee — Political Poetic Journal