אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה
הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ”ן, מְכוּרִים לְ8200
לִידִיעָה וַדָּאִית עַל סוּס עֵץ שֶׁיֻּשְׁאַר בְּחוֹף זָהֹב
וְלוֹחֲמִים בְּבִטְנוֹ שֶׁיָּגִיחוּ עִם עֶרֶב
הֵם אַנְשֵׁי צָבָא,
הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁסּוּס הָעֵץ הָיָה רַק מָשָׁל.
הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנּוּ
בָּאִילְיָאדָה לֹא סֻפַּר עַל תַּכְסִיס שֶׁצָּלַח, זֶה סִפּוּר מְאֻחָר
מוֹפִיעַ בְּאוֹדִיסֵאָה וּבְאַינֵיאַס כְּצִדּוּק לַמְּצִיאוּת שֶׁקָּרְסָה
סּוּס הָעֵץ הֻשְׁאַר עַל הַחוֹף, לֹא נָגוּעַ
אֲבָל מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת-
״הַמִּלְחָמָה תַּמָּה״, ״חוֹמָה גְּדוֹלָה תָּגֵן״,
״לְהַפְקִיר אֶת הָעִיר לְתַנִּין הַכַּלְכָּלָה הַחָפְשִׁית הָעִוֵּר״-
הִתְגַּנְּבוּ לְתוֹכְכֵי הָעִיר
אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת שַׁלִּיטֵי טְרוֹיָה מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה
הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁנְּבוּאוֹת זֶה פוֹלְקְלוֹר דָּתִי
שֶׁאֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם בְּקַלְפִּי
שֶׁמַּחֲשָׁבוֹת הַחֲרָדָה וְהַדִּכָּאוֹן
עַל בֵּן שֶׁנּוֹלַד וּמַחֲרִיב אֶת עִירוֹ הֵן לֹא נְבוּאָה
רק בְּעָיוֹת פְּסִיכוֹלוֹגִיּוֹת שֶׁדּוֹרְשׁוֹת הַתְוָיָה תְּרוּפָתִית
אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת יַזָּמֵי הַהַיְטֵק הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה
הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁנְבוּאָה הִיא הֶרְמֵז סִפְרוּתִי
אֵיךְ קָרָאנוּ לִחִּפּוּשׂ שְׂדֵה הַגַּז הָעִבְרִי “יָם תֶּטִיס”?
וְאֵיךְ לֹא קָרָאנוּ לְפּוֹלִיאָמוֹרְיָה בִּשְׁמָהּ?
“הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ
וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – הַיָּשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד?
הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא!”
אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי סְדוֹם, אוֹ אֶת עַם עֲמֹרָה
אֵיךְ טְרוֹיָה נָפְלָה,
טְרוֹיָה הָיְתָה רַק מָשָׁל,
הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנָּה
הַאֲזִינוּ
בַּחֲנוּת נַעֲלַיִם
אִישׁ אָפֹר, מְכֻוָּץ בִּמְעִיל צְבָאִי.
גָּדוֹל עָלָיו.
תַּגִּיד, יֵשׁ פֹּה הַנָּחָה לְאָב שַׁכּוּל?
אֲנִי צָרִיךְ לְבָרֵר, אוֹמֵר הַמּוֹכֵר.
וַאֲנִי חוֹשֵׁב: בֶּן אָדָם, כָּכָה? אֶת הַבֵּן שֶׁלְּךָ תְּמוּרַת כַּמָּה שְׁקָלִים הַנָּחָה עַל נְיוּ בָּאלָאנְס?
אֲנִי צָרִיךְ מִדָּה אַרְבָּעִים וְשֶׁבַע.
זֶה גָּדוֹל עָלֶיךָ אֲדוֹנִי, מְאוֹד.
אִישׁ אָפֹר מְלַטֵּף קֻפְסַת קַרְטוֹן מִדָּה אַרְבָּעִים וְשֶׁבַע.
בֵּרַרְתִּי וַאֲנִי מִצְטַעֵר.
אֵין הַנָּחָה לְאָב שַׁכּול
ועכשיו נלך לשם. נקום מהפיד, עם העיניים נפוחות, עם החולצה הגזורה והטרנינג, נחגור את המנשא, נפתח את העגלה בחדר המדרגות ונצא לרחוב. וכל מי שתראה אותנו בדרך תעצר, תשלוף את התינוק שלה מהעגלה ותעביר אותו לאישה מבוגרת שתחלוף לידה באותו רגע. היא תמסור לה את תיק ההחתלה ואת מספר הטלפון של הבעל, ואז תרכן אל השיער הפלומתי שלו ותנסה לקחת שאיפה מלוא הריאות, ותיכשל, ותצטרף אלינו.
ואנחנו נדחוף את העגלות הריקות לאורך אבן גבירול ונמשיך לְשָׁאוּל המלך עד לכיכר. ושם הן ייצאו אלינו מהאוהל הגדול, הנשים שכל לילה אנחנו נרדמות מול התמונות שצילמו בסלון, באמבטיה, בחדר הילדים. ולא נגיד כלום, רק נסתכל להן בעיניים במבט של שותפות גורל וננסה לנשום ושוב לא נצליח.
והמבט שלהן ילווה אותנו כשנמשיך ללכת על הכביש הריק באיילון, אלפי נשים דוחפות עגלות ריקות, והנהגים יצאו מהמכוניות ויעמדו משני צידי הכביש ויביטו בנו, גברים מבוגרים ייבכו כמו תינוקות, ואנחנו נמשיך על כביש עשרים, לארבע, דרך ראשון ויבנה ואשדוד לישובי גדרות, לא נעצור, ובלילות נשכב בשולי הדרך על האספלט ונרדם בפעם הראשונה בחודשיים האלו בלי סיוטים.
וככה נמשיך, הדי הפיצוצים יכוונו אותנו בדרך, וכשנגיע עד לאלו ששכבו פעם במנשאים האלו ונרדמו בעגלות האלו הם ינסו לעצור אותנו, כשהם יודעים, ואנחנו יודעות, שהם לא יעזו.
ואנחנו נעבור אותם, וניכנס. ושם, בשכונות המחוקות, נצעד על תלי ההריסות, וכל כמה מטרים אחת מאיתנו תניף שלט עם תמונה של אחד מהם, וכולנו נצעק את השם. והזעקה תחדור ללב האדמה, והסיבוב של העולם יעצר, והלב של המפלצות הירוקות יחזור לפעום, כמו במכת חשמל, והם יפתחו את הדלתות ויטפסו במעלה הפירים וישלחו אותם למעלה.
וכשנקרא בשם של זה ששבר לנו את הלב יותר מכל הלבבות השבורים שאי פעם נשברו, שירי תצא משם, אוחזת בשניהם. אחת מאיתנו תיגש אליה, תגיש לה עגלה. מישהי אחרת תחגור לה מנשא, והן יעזרו לה להשחיל לתוכו את כפיר, ולחגור את אריאל, ואז ניקח נשימה, ונרגיש שוב הכל, כמו ביום ההוא, נרגיש את זה עד הסוף. והפעם נוכל לעמוד בזה.
צִנּוֹר שֶׁל מֵאָה חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִילִימֵטֶר. עַל הַפְּגָזִים כָּתְבוּ הַחַיָּלִים דִּבְרֵי אֱמוּנָה שֶׁל אַבְרָהָם דְּבָרִים שֶׁל אַיִן, רִשּׁוּמִים שֶׁל הֶבֶל. וּדְבָרִים מִשֶּׁל נִמְרוֹד, דִּבְרֵי כְּפִירָה. וְהָאֲוִיר מָלֵא פִּתְאוֹם בְּצִפּוֹרִים, שֶׁאֵין לָהֶן שֵׁמוֹת בְּסֵפֶר וַיִּקְרָא. שָׁמַעְתִּי שֶׁהַיַּפָּנִים הִצְלִיחוּ לְכַבּוֹת אֶת תְּסִיסַת הַגַּרְעִין הַקּוֹדֵחַ, רַק כְּשֶׁהַכֹּל הוּצַף בְּמַיִם מִן הָאוֹקְיָינוֹס הַשָּׁקֵט. זִכָּרוֹן מוֹלֵקוּלָרִי שֶׁל תַּחְמֹצֶת אֳנִיּוֹת מִלְחָמָה אָמֵרִיקָאִיּוֹת שֶׁיָּרְדוּ אֶל הַמַּעֲמַקִּים. גַּם הַמַּיִם שֶׁל הַיָּם הָאַחֲרוֹן הֵם תַּכְשִׁיר הוֹמֵאוֹפָּתִי. זוֹכְרִים אֶת כָּל מָה שֶׁנִּשְׁטָף, מִשְׁחַת עֲדִינוֹל וְשַׁמְפּוּ לְלֹא דְּמָעוֹת שֶׁלֹּא יִשְׂרֹף נוּרוֹפֶן בְּטַעַם תַּפּוּז לְהוֹרִיד אֶת הַחֹם. וְאַבְקַת כְּבִיסָה עֲדִינָה בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא יְגָרֵד לַיַּלְדָּה כְּשֶׁאִמָּא עוֹטֶפֶת בִּשְׂמִיכָה נְקִיָּה לְגָרֵשׁ אֶת הַקֹּר. אֵפֶר בָּתֵּי כְּנֶסֶת, עָלִים שֶׁל חַסָּה לְלֹא חֲרָקִים. הֵם יִזְרְמוּ עַכְשָׁו בַּצִּנּוֹרוֹת מִגֹּבַהּ פְּנֵי הַיָּם אֶל הַתְּהוֹם
עַכְשָׁו, רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב אוֹמֵר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֲנִי עוֹמֵד שׁוּב בְּעוֹלָם חָרֵב שֶׁתַּחְתָּיו יְהוּדִים חֲרוּכִים, שֶׁהַשֶּׁקֶט שֶׁל בֹּקֶר הַסְּתָו סִנְוְרָם וְלֹא רָאוּ אֶת הָאוֹרְבִים לְנַפְשָׁם עַל קַו הַתֶּלֶם.
לֹא-לֹא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הִנְנִי מְמָאֵן, שֶׁכֵּן הֲלֹא יֵלֵךְ מַהֲלַךְ הַדָּם בְּעַמִּי כִּבְיָמִים מִקֶּדֶם. וְאֶת מַסַּע הַצְּלָב יַחֲלִיף מַסַּע הַסַּהַר! בִּכְדִי תַּחְשֹׁב כָּרָגִיל: כְּשֵׁם שֶׁבָּאוּ קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ וֹורמׇיזַא מָגֶנְצָא וּשְׁפֵּירָא בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם וְלֹא הֵמִירוּ דָּתָם לַשְּׁתִי וְלָעֶרֶב, וְלֹא זַעֲקוּ בִּקְרִיאָתוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם: “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט” וְלֹא שָׁאֲלוּ כְּצָבָא בְּצָרָה: “אֵי-אֵי הַמַּצְבִּיא?” – כָּךְ יַעֲלוּ בְּעָשָׁן הַשָּׁמַיְמָה קְהִלּוֹת נִיר-עוֹז, חוֹלִית וּכְפַר-עַזָּה וּכְדַרְכָּם בַּגָּלוּת כָּךְ דַּרְכָּם בְּאַרְצָם. יְהוּדִים שׁוֹתְקִים הֵם בְּבֵיתָם וּבְצֵאתָם. וּשְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה יִקְבְּרוּ אֶת מֵתֵיהֶם בִּדְמָמָה בִּשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת דָּם יְקַבְּלוּ אֶת דִּינְךָ בְּהַכְנָעָה, וְלֹא יְהַרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתֶיךָ.
טָאטֶענְיוּ! כַּמָּה אֻמּוֹת בָּעוֹלָם! בַּבְלִיִּים, פַּרְסִיִּים, אֲדוֹמִיִּים. אוֹן דִּי רוּסלֶענדֶר וָואס זָאגְן? דִּי דֵייטשׁלֶענדֶער? דַּי עֶנְגְּלְענֶדֶער? אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם!!!??? אוּן אִיך, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּערְדִיטְשֶׁעב זָאג: לֹא-לֹא! הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים. לֹא נִכָּנֵס הַשָּׁמַיְמָה דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי הַחֶרְפָּה. לֹא נִשְׁכָּב לֵרָקֵב בְּתַלְמֵי אַרְצֵנוּ כִּבְעַרְבוֹת שֶׁלֶג גּוֹיִים. וְגִבְעַת גְּוִיּוֹת לֹא נִרְאֶה בְּאַרְצֵנוּ כְּבִשְׂדוֹת קֶטֶל סְלָאב. אָנוּ דּוֹרְשִׁים נֶצַח-בְּגוּף נֶצַח-בְּאֶרֶץ, נֶצַח בְּנַחַל-עוֹז נוֹשְׂאִים אֶת שַׁעֲרֵי עַזָּה הַכְּבֵדִים עַל כְּתֵפֵנוּ הַמּוּצָקוֹת.
אוֹ שֶׁאַתָּה מַכְרִיז וּמוֹדִיעַ: אַתֶּם פְּטוּרֵי-צִיּוֹן! אִתְּכֶם הַצְּדָקָה וְלִי בֹּשֶׁת הַפָּנִים. הֱיִיתֶם נֶאֱמָנִים עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ וְדָם-בְּנֵיכֶם-הָאֲהוּבִים. טוֹבִים מִכֶּם לְאַדְמָתִי – לֹא יִהְיוּ עוֹד. לְכוּ בַּגַּי וּפִשְׁטוּ בַּמִּישׁוֹר הַטּוֹב. וּרְאוּ: מָה נָאָה גָּלוּת זוֹ, מָה נוֹצֶצֶת גּוֹלָה זוֹ. אַל תְּצַוּוּ עוֹד לִבְנֵיכֶם אֶת כּוֹבַע הַפְּלָדָה וְלוֹעַ הַתּוֹתָח, וְעֵץ בַּל תִּטְּעוּ וּבַיִת לֹא תִּבְנוּ. לִמְּדוּ מֵאוּמוֹת הָעוֹלָם אֶת הַטּוֹב וְהָרַע וְעָשׂוּ בְּמֶרְחֲבֵי הָעוֹלָם כְּבֵיתְכֶם.
וְלִי, לֵוִי יִצְחָק מִבִּרְדִּיטשֶׁב, וַדַּאי יִהְיֶה כֹּה עָצוּב עַד-אֵין-דּוֹמֶה לְעָצְבִּי: שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד קְדֻשַּׁת צְפִירַת יוֹם זִכָּרוֹן לִקְדוֹשֵׁי שְׁמֶךָ, וְדֶגֶל הַפַּסִּים וְהַמָּגֵן לֹא יִתְנַפְנֵף עוֹד בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ גּוֹלָה, שֶׁיֶּחְדַּל זֶמֶר עִבְרִי בָּעוֹלָם. שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ עוֹד עֶלֶם עִבְרִי אֶת מַדָּיו הַקְּדוֹשִׁים וְחַיָּל יְהוּדִי לֹא יִתְפַּלֵּל עוֹד בְּרוֹבֶה לְשִׁמְךָ. שֶׁבִּכְדִי נִגַּר דָּם חֲיָלִים, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
אַתָּה לֹא רָגִיל שֶׁיְּהוּדִי קָם וְתוֹבֵעַ אַתָּה רָגִיל לִשְׁבָחָיו, לְסִלְסוּל נִגּוּנָיו. אַתָּה רָגִיל לִרְאוֹתוֹ נוֹשֵׁךְ שְׂפָתָיו בְּדֶמַע, בְּטִיף דָּם. אֲבָל עַכְשָׁו – לֹא אֶתֵּן. הֵן נִשְׁבַּעְנוּ כֻּלָּנוּ “לְעוֹלָם, לֹא עוֹד!” לֹא-לֹא! אִיךְ, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבְּעַרְדַּיטְשֶׁעב זָאג: לֹא-לֹא! הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים. עֲנֵה! הֵן יַמְשִׁיכוּ תְּמוּנוֹת גּוֹלָה בְּאַרְצְךָ הַקְּדוֹשָׁה? וְשׁוּב יִשְׂרְדוּ אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה. וְשַׁיָּרוֹת פְּלִיטִים יְרֻסְּסוּ בְּאֵשׁ מִקְלָעִים טְמֵאָה. וְאִמָּהוֹת עַל בְּנוֹתֵיהֶן יִשָּׁבוּ לְהִטַּמֵּא בָּעוֹלָם עָרֵל וְאַכְזָר וַעֲשַׁן הַכִּבְשָׁן יִתַּמֵּר הַשָּׁמַיְמָה נוֹשֵׂא בְּכִי תִּינוֹקוֹת?
וְאִם חָס וְחָלִילָה אַתָּה תֹּאמַר בָּזֶה: כֵּן. כִּשְׁטֹף יָם… כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם כְּבִימֵי גּוֹיִים. וּכְמוֹ כַּדּוּר הַמִּתְגַּלְגֵּל בַּאֲשֶׁר הוּא מִתְגַּלְגֵּל. אֲנִי אוֹמֵר לְךָ: לֹא! אִם, חָס וְחָלִילָה דְּבָרְךָ הוּא כָּזֶה, אֲנִי אֶקְרַע קְרִיעָה בַּדֶּגֶל וּבַטַּלִּית וְזוֹ תְּהֵא קְרִיעָה בַּפָּרֹכֶת! הָעָם יִפֶן עֹרֶף, יַט אֲשֶׁר יַט עִם קְהָלָיו. הֵם יוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶם מַדֵּי זַיִת קְרוּעִים, וְדֶגֶל בַּחֲצִי תֹּרֶן נְטוּשָׁה. וְיָצְאוּ לְאָן אֲשֶׁר תִּשָּׂאֵם הָרוּחַ. לְבַּנְגְקוֹק, לְסַן-פְרַנְסִיסְקוֹ אוֹ לְמֶלְבּוֹרְן.
וַאֲנִי… אֲנִי אֵלֵךְ עִם הָעָם, שֶׁמֵּאַנְתָּ לְקַבֵּל אֶת קָרְבָּנָם וּמִנְחָתָם. וַאֲלַמֵּד אֶת שְׂפָתַי לְשׁוֹן עַם זָר וּשְׂפַת עֵבֶר לֹא תַּעֲלֶה עוֹד עַל לְשׁוֹנִי. וְאֶת לִיגַת הַקִּיסוֹס אֲבַכֵּר עַל פְּנֵי בֵּית אֻלְפָּנְךָ. וְאֶת שְׁמִי אַחֲלִיף לְשֵׁם לַעַז. אֲנִי אֵלֵךְ עִם עָם זֶה!
וְאֶל מוּל דֶּגֶל הַפַּסִּים וְהַכּוֹכָבִים שֶׁיְּהֵא הוּא לְדִגְלִי עָלַי אַהֲבָה. בַּחֲצוֹת לַיְלָה אֵצֵא בְּעוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי. וְאַבִּיט בַּשָּׁמַיִם וְכוֹכְבֵיהֶם כְּשֶׁהִבִּיט אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן וְאֶלְחַשׁ אֶת קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶת שִׁיר הַתִּקְוָה בִּלְחִישָׁה, כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה. וְאֶפֹּל עַל פָּנַי עַל אַדְמַת-עוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי, וְאֶבְךְ-אֶבְךְ — כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל לִבְכּוֹת לֵב. הֲתֹאבֶה בְּכָךְ אֱלֹהֵי בַּר כּוֹכְבָא? הֲתִקְצַר יָד אֵל בָּא בְּגֶשֶׁר הַגְּלִילִים מִמִּדְבַּר סִינַי וְהִנְנוּ גַּם הַפַּעַם בְּקַו הַמָּעֻזִּים.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְיֵדָעוּ! אֲנִי, לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב, דּוֹרֵשׁ תְּשׁוּבַת רָם!
חשוון תשפ”ד / ציון המושפלת
– עוד יין לאדוני? הסוּמֵלְיֶיה הטה ביד בוטחת את הבקבוק העטוף במפית בד צחורה. – לא, לא, תודה. אמר ראש הממשלה. תודה לאל שהארוחה הזו נגמרת. הוא הביט קדימה אל מעבר לשולחן. מולו ישבו רעייתו בשמלה כחולה וזוג יהודים אמריקאים, ספק ידידים ספק בעלי עניין. האישה בשיער אפור דיברה ללא הפסק, ואילו בעלה הינהן רוב הזמן, ולא אמר יותר מקצת יס, יס, טרו, אבסולוטלי. ה וא ניסה להיזכר מתי הכיר אותם: הוא זכר שהגבר החייכן בעל רעמת השיער הכהה הוא פרופסור לכלכלה ב-NYU, אם כך כנראה שנפגשו לראשונה אי שם באלפיים ועשר, בביקור בניו יורק שנגמר בקטסטרופה. הזכרון הזה הכאיב לו יותר מכאב הראש המעקצץ שהתפתח במהלך העמידה הממושכת בשמש, בטקס גזירת הסרט של בית-הספר היהודי החדש. הוא השתוקק מאד לסגור את הערב ולחזור לחדרו. הוא צריך לעשות מעשה. – טֵל מי, הוא פנה אל הגבר הסמוק בחיוך ובאנגלית רהוטה, פרופסור טהרני, מעולם לא ספרת לנו איך השגת את האישה היפה ביותר בברוקלין! המשפט עשה את עבודתו, ובזמן שפרופסור טהרני הביט בחמדה באשתו, כאילו קיבל אסמכתא לכך שהוא ראוי לאישה שאיתו, האדימה רעייתו של ראש הממשלה, השפילה את עיניה וכחכחה בגרונה. – תסלחו לי – היא דחפה את הכיסא אחורה בתנופה והשליכה את המפית הלבנה על השולחן, קמה וחייכה חיוך מתאמץ – אני מרגישה מאד לא טוב, אני מתנצלת אבל אני חייבת לעלות לחדר. הוא התבונן ברעייתו מיישרת את השמלה, רוכנת ומושיטה את ידה ללחיצה מנומסת לפרופסור טהרני ולאשתו כרמלה, שאכן היתה מברוקלין אבל לא יהודיה מהבית, הוא נזכר, אלא קתולית כשרה שלא ברור אם התגיירה בסוף, ובכל מקרה עכשיו זה כבר לא משנה, אבל זה כן מסביר את ניחוח הבושם האירופאי. כך או כך, הארוחה הסתיימה ללא ספק, הוא קם והתנצל בפני האמריקאים – אני מקוה שתסלחו לי, הג’ט לג עדיין משפיע על רעייתי, זה היה יום ארוך. היה לי לעונג לפגוש אתכם שוב, אדון וגברת טהרני, ואני סמוך ובטוח שנפגש בקרוב. הוא ליווה אותם אל פתח האולם, שם נצמדו אליהם ארבעה אנשי אבטחה שליוו אותם הלאה משם. הוא לקח נשימה עמוקה. העייפות חלחלה לכל איבר בגופו. הוא הרגיש את הרפיון ברגליים, בכתפיים, את הרעד הקל בכף יד שמאל, אבל ידע שלא יהיה לו קל להרדם. גם לא הלילה. הוא אמנם שתה שתי כוסות יין וכוסית אחת של ויסקי, אבל האלכוהול כבר מזמן לא משפיע עליו. שנים של מסיבות קוקטייל הפכו אותו חסין, וכדור שינה הוא לא רוצה לקחת. הכדורים אמנם עושים את העבודה, אבל כשהוא לוקח כדור שינה הוא ישן כל כך עמוק שהוא לא חולם. והלילה, הלילה הזה הוא משתוקק לחלום. צעדיו הלאים נבלעו ברכות בשטיח הסינטתי, שנמשך מדלת אולם האוכל הפרטי ועד לפתח המעלית. ידו שבכיס המכנסיים שיחקה בכרטיס האלקטרוני שפותח את החדר הנוסף שהזמין מבעוד מועד. מלווה בשני שב”כניקים הוא נכנס אל החדר, פנה לעבר חדר השינה וטרק אחריו את הדלת. בפינת החדר חיכתה לו המזוודה, ועל המיטה נחו זוג כפכפי בד וחלוק רחצה. הוא צנח והתיישב על המיטה, מתפשט באיטיות, מניח את החולצה והז’קט על מסעד הכיסא שעמד ליד הוילון הסגור, ומקפל את המכנסיים שלושה קיפולים, כמו שאמא שלו לימדה אותו. בגופיה לבנה ותחתונים כחולים, פרם את שרוכי הנעליים וחלץ אותן, רגל רגל, אחר כך נפטר מהגרביים והניע את הבהונות. הוא נשכב לאחור ופכר את פניו בידיו. ריח אבק השריפה גרם לו לפקוח עיניים, אבל החושך היה עבה, וצינה לא צפויה ליטפה את כתפיו החשופות. לאט לאט העיניים התרגלו לחשיכה, והוא הביט סביבו. הגופיה הלבנה שלו זהרה בחושך. הוא לא זע זמן ממושך, עד שחש משהו שדוקר אותו ברגל. הוא הסב את פניו וראה את העיניים השחורות של יוחאי “זרג” צוחקות אליו. נמלים, הוא חשב, אני זוכר את זה, אלה רק נמלים. הוא התפלא, מה קרה שהם עושים את המארב בגופיות? ואז נזכר ששכח את הנשק בחדר של המלון ליד הוילון. הוא צריך לחזור לשם לקחת אותו. – שכב! הוא שמע את יוחאי צועק לו בלחש ומפיל אותו על האדמה, – יצאת מדעתך? יגלו אותנו. יוחאי “זרג” לבש גופיה צבאית ירוקה ובגד ים ספידו. – איפה כולם? הוא שאל את יוחאי – כולם מתים. ענה יוחאי. הוא חש הקלה. כולם מתים, הוא חשב. אם כך, הסתיימה המשימה. הוא הביט למרחק וראה את השחר עולה באופק, מכחיל מעל גבעות וסלעים רחוקים. אם נתקדם, הוא חשב, אם נתקדם עוד קצת, נגיע לבריכת המים. – אני מתקדם, הוא לחש ליוחאי. אבל יוחאי לא היה שם כבר. הוא מצא את עצמו לבד. כמו תמיד. תמיד הוא מוצא את עצמו לבד. אבא מת, אמא מתה. יוני מת. עכשיו הוא עומד על קצה הצוק, בגופיה ותחתונים, מסתכל באופק הוורוד, המתבהר, מצמצם את עיניו במטרה לזהות את השביל אל הבריכה. את הניצנוץ של המים. את החרוב הנוטה על צידו. הנה הוא. ראש הממשלה מתחיל ללכת. הוא יורד יחף בשביל התלול, מרחף מעל האדמה ומעל דרדורת האבנים, הגדילנים בצידי השביל כלל לא שורטים אותו, השמש מתחילה לעלות. ההליכה לא קשה לו כלל, הוא עשה אותה מאות פעמים, בלילה הקודם ובלילה שלפניו ובלילה שלפני זה, לילות רבים כל כך הוא עושה את הדרך הזו אל בריכת המים הקרירה. לאט לאט הנוף מתמלא צמחיה, את האבנים הקטנות מחליפות מחטי האורנים, ואחר כך האחו הפתוח המוצף פרחי חרדל, ועכשיו הוא רץ, יש לו כוח והוא רץ, רץ, רץ קדימה, במעלה הגבעה, קדימה הסתער! הוא צועק בגרון ניחר, לפתע הנשק שלו ביד, והאפוד על הכתפיים, אבל הוא לא מפסיק לרוץ, לעבר הבריכה, הנה היא – מנצנצת, הבריכה, שם מחכים לו כל החברים, יוחאי ויוני וברוך הדתי, הוא זורק את הנשק ופותח את הסקוצ’ים ומעיף את האפוד מעליו, והנה שוב הוא בגופיה ותחתונים, עומד על מסגרת הבטון של הבריכה, המים ירוקים ושקופים מביטים עליו בחיבה – הנה הגעת, הם מחייכים אליו, סוף סוף הגעת. ראש הממשלה קופץ למים הקרירים ושוקע לעבר הקרקעית החלקלקה, המים נושקים לשפתיו ומדגדגים את אפו, בלוריתו ספוגה מים והחיים מתחילים לזרום בעורקיו. הוא עולה וצף לאט, ראשו צץ על פני המים, הוא לוקח נשימה עמוקה ומוציא את האויר בשאגה אדירה: – אההההההההההההההה!
*
נדב מזנק מהכיסא ופורץ לעבר דלת החדר, אבל אולג מקדים אותו ושולח יד ועוצר אותו לפני שהוא פותח את הדלת. – עזוב, זה שום דבר. אומר אולג – מה שום דבר? לא שמעת את הצעקה? נדב מסיים שבועיים בתפקיד. אולג סוגר שנה. – זה בסדר, אומר אולג, מניח יד על הכתף של נדב ומסמן לו בעיניים להרגע. – זה בסדר. ראש הממשלה חולם.
בְּשִׂמְלַת אַיִן לְגוּפִי בְּרֶשֶׁת אֵין פַּרְפָּרִים בְּיָדַי יוֹצֵאת לְצֵיד אֵין מִלִּים לְאֵין-הַשִּׁיר הַמִּתְּהָרֶה בְּבֶטֶן סוֹד הַיֵּשׁ הַמִּתְעַגֶּלֶת
כְּשֶׁיִּוָּלֵד אֶחְרֹת אוֹתוֹ עַל אֶבֶן עֲנָקִית שֶׁאֲגַלְגֵּל כְּמוֹ דִּמְעָה מֵרֹאשׁ אֵין-הַר גָּבוֹהַּ
פָּרַצְתְּ וּבָאת בִּגְבוּלֵנוּ, עַזָּה, בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ קִלְּשׁוֹנוֹת מְחֻשָּׁלִים בִּלְשׁוֹנוֹת חֲרוֹן, גִּ’יהָאד וְסַם.
פָּקְעוּ גּוּפִיפֵי פִּרְיֵךְ, עַזָּה, וּבִשְׁבִילֵינוּ הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִים נְבָגַיִךְ הַשְּׁחֹרִים כְּמֻרְסָה.
תַּפְטִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.
אֲרוּרָה תִּהְיִי לָנֶצַח, עַזָּה, עַל דְּמֵי יוֹנְקִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ בְּאֵפֶר מִזְבְּחוֹת עִסָּה. עַל דְּבַר זְוָעוֹת שֶׁנִּקְרְמוּ בֵּין עַגְלוּלִים לַעֲרִיסָה. עַל הֵינֶף קָנֶה וְלַהַב מוּל יַלְדָּה בִּמְנוּסָה. עַל שִׁכְרוֹן זִמָּה וְרַהַב שֶׁל גְּבָרִים חַסְרֵי מוּסָר.
לֹא תִּנָּקִי לָנֶצַח, עַזָּה, לֹא תִּרְאִי אוֹר בַּחֲלוֹמֵךְ, לֹא יַעֲלוּ פְּרָחִים בְּאַדְמוֹתַיִךְ, לֹא יִרְוֶה שַׁלְוָה עַמֵּךְ.
דּוֹרוֹת יִדְאוּ בְּשָׁמַיִךְ דּוֹרְסִים עֵינֵיהֶם בִּשְׂדוֹתַיִךְ, מְחַפְּשִׂים פְּצוּעִים, מֵתִים וְגוֹסְסִים לִנְעֹץ בָּם נֶקֶר וּקְרָסִים.
לֹא תָּנוּחִי בְּשָׁלוֹם, עַזָּה, לֹא תִּזְכִּי בְּקִלּוּסִים.
אֵיזוֹ נַחַת הוּא מַרְאֶה “נָוֶה קָטָן שָׁקֵט” בְּאָרֶץ הַלָּדִינוֹ? לְיַד הַמַּנְדָּרִינוֹת וְהָאֲפַרְסְמוֹן וְהַגֶּרַנְיוּם בָּאֲדָנִית אַחַר אֲדָנִית
וְאַמַּת מַיִם עַל תֶּקֶן פִּישוֹן וְגִיחוֹן
הֲמוֹן שִׁירִים נִכְתְּבוּ עָלֶיךָ נָוֶה נָאֶה, מֻקַּף גַּן עֵדֶן, נָצוּר בַּעֲלִיַּת הַלֵּב אוֹ בְּפַּרְדֵּס בִּסְפָרַד
אֲנִי מְאַלֶּמֶת אֲגֻדָּה שֶׁל עַנְפֵי רִמּוֹן וְעַנְפֵי זַיִת וְעַנְפֵי שָׁקֵד וְגִבְעוֹלֵי לָבֶנְדֶּר וְרוֹזְמָרִין… וְעֲנְפִיפֵי יַסְמִין
לִקְשֹׁר אֶת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה לַחֲבִילָה
שֶׁאֲנִי שׁוֹלַחַת
בְּדֹאַר תְּפִלָּה
לְאַרְצִי הַחֲבוּלָה.
”אוקי אז אנסו אישה, זה נורא, וכולנו מתנגדים לאונס נשים, אבל זה נותן לכם את הזכות להרוס את כל עזה?!” (חנאן עשראווי, 23.11.23)
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַיְקָרִים הַיְקָרִים, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַיְקָרִים –
אֲבִיהֶם טָעָה וְהֵמָּה צָדְקוּ, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַיְקָרִים.
זֶה דִּין יְהוּדִי שֶׁנּוֹלַד עִם דִּינָה, זוֹ הַיָּד הָעִבְרִית הַטּוֹבָה.
פַּעַם עִם חֶרֶב, הַיּוֹם עִם D9 – וּכְמוֹ שְׁכֶם כָּךְ גַּם עַזָּה תֹּאבַד.
זיכרון
זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא עַל כָּל פְּרָטֶיהָ, זִכְרִי אוֹתָהּ כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָךְ מִפְלָט וְתִגְבַּר בֶּהָלַת הַנְּשִׁימוֹת.
זִכְרִי אֶת הַסַּפְסָל בְּדַבְּלִין בְּגַנֵּי הַבּוּשִׁי פַּארְק אֶת הַשֶּׁקֶט הַמְּנַטֵּף חֲרִישִׁית עִם הַטִּפּוֹת,
אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הָרָטֹב, אַחֵר מִכְּפִי שֶׁהֻרְגַּלְתְּ לֹא רָעֵב לְמַיִם וּמִתְקַמֵּט עֶרְגָּה אֶלָּא מָלֵא, נִנּוֹחַ מֵרְוָיָה.
זִכְרִי אֶת הַמֶּרְחָב הַיָּרֹק הַנִּפְתָּח כִּמְנִיפָה הַמִּתְרַפֵּק בְּחֻפַּת הָעֵצִים הַנּוֹשֵׁק לִשְׂמִיכַת הֶעָנָן הַמִּתְעַלֶּסֶת תְּכֵלֶת וְהֵבְזֵק זָהָב.
זִכְרִי אֶת נְשִׁימוֹתַיִךְ בֵּית הֶחָזֶה נִמְלָא וּמִתְרוֹקֵן שַׁבְרִירִים שֶׁל אוֹר, גַּם נְשִׁימוֹת אֶפְשָׁר לִזְכֹּר. זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא, יֵשׁ נֶצַח שֶׁכְּדַאי לִזְכֹּר.
זִכְרִי אוֹתָהּ, זִכְרִי כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁל רְוָחָה, רַק כָּךְ תּוּכְלִי שְׂאֵת כֹּבֶד קוֹל צַעֲקַת דְּמֵי אַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ, בַּשָּׁעָה הַזֹּאת.
בור
הֵדֵי מִלְחָמָה מְטַוְּחִים אֶת הַלַּיְלָה, מְבַעֲטִים וְחוֹרְקִים שְׁמָשׁוֹת אֶל עַצְמָן.
כַּלְבִּי נוֹבֵחַ, מִתְרוֹצֵץ בְּתֶדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע חוֹרֵךְ בִּבְעָתָה אֶת הָאָסוֹן.
וּבִקַּשְׁתִּי אוֹתְךָ הוֹלֵךְ וּמְרַחְרֵחַ בְּגוּפִי, מְלַקֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ מִכַּפּוֹת רַגְלַי, מְטַפֵּס מַעֲלֶה יְרֵכַי מוֹצֵץ מֵעֶרְוָתִי אֶת צִנַּת הַפַּחַד, שָׁר בִּי שִׁיר עֶרֶשׂ בְּמָה שֶׁמְּמַלֵּט אֲנָחָה מִתּוֹכִי, בִּשְׂפָתְךָ שֶׁאֲנִי יוֹנֶקֶת בְּפִי,
כְּמוֹ בְּכוֹחַ גּוּפְךָ לְהָמִיר רַעַד בְּרַעַד, אֵשׁ בָּאֵשׁ. כִּבּוּשׁ בְּכִבּוּשׁ,
כְּמוֹ בְּגוּפְךָ לְהַסִּיג צְבָאוֹת וּכְלֵי מַשְׁחִית, לְמַלֵּא בִּתְנוּמָה רֵיקוּת שֶׁל בּוֹר.
“נשרפו אנשים חיים” (ד”ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו כביר)
קוֹלוֹת הַדָּם זוֹעֲקִים בְּאִלְּמוּתָם מִבַּעַד כָּתְלֵי הַבָּתִּים הַשְּׂרוּפִים אֶל הָאֲוִיר הַמְּפֻיָּח, מְבַקְּשִׁים רַחֲמֵי אָדָם וְשָׁמַיִם וְאֵינָם נַעֲנִים.
יִשּׁוּבֵי בַּלָּהוֹת כִּפְנֵי יוֹשְׁבֵיהֶם כִּפְנֵי הַמֵּתִים תַּחַת הָאֲדָמָה הַמָּרָה, הַדּוֹעֶכֶת עַל פְּנֵי תְּהוֹם וַאֲבַדּוֹן.
תִּקְטֹף לִי עָנָן רַךְ וְלָבָן וַאֲנִי אֶשְׁמֹר לְךָ עָלָיו מִכָּל מִשְׁמָר וַאֲטַפֵּל בּוֹ יוֹם יוֹם. אֲנִי אַשְׁקֶה אוֹתוֹ עַד נְגִירָה וְהוּא יַצְמִיחַ עֲלֵי כּוֹתֶרֶת חֲדָשִׁים עַד שֶׁיִּגְדַּל וְיִפְרַח וְיִתְפַּח כְּמוֹ חָלָה וִימַלֵּא אֶת כָּל הֶחָלָל
הָרֵיק שֶׁהִשְׁאַרְתָּ
כְּשֶׁהָלַכְתָּ עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִכַּרְנוּ.
מִפְלָצוֹת מְפַלְּסוֹת דַּרְכֵּךְ אַהֲבַת אֲדָמָה קָבְרָה אַהֲבַת אָדָם מֵאִמֵּךְ לָמַדְתְּ שְׁתֵּי שָׂפוֹת אַשְׁפָּה ותּוֹעֶלֶת עַתָּה לִמְדִי אֻמָּה
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת בְּדִירַת הַיָּחִיד שֶׁלִּי מְדַמְיֶנֶת אֵיךְ אָזִיז אֶת הָרָהִיטִים כְּדֵי לַחֲסֹם אֶת הַדֶּלֶת מִמְּחַבְּלִים אֵיךְ אַרְתִּיחַ שֶׁמֶן רוֹתֵחַ בְּסִירִים וַאֲמַלֵּא אֶת פְּנֵיהֶם צַלָּקוֹת רַק שֶׁלֹּא יִרְאוּ שֶׁאֲנִי לְבַד פֹּה שֶׁלֹּא יִרְאוּ שֶׁאֲנִי לְבַד שֶׁאֵין מִי שֶׁ יַחֲסֹם אֶת הַדֶּלֶת בְּגוּפוֹ יְכַסֶּה אוֹתִי בַּשְּׂמִיכָה יֹאמַר אַתְּ לֹא לְבַד
גרטה נשכבה על הספה הנפתחת ובהתה בתקרת הממ”ד בעוד ‘הילדים’, כפי שנהגה לכנות אותם בינה לבין עצמה, השתרעו על המזרונים, שנזרקו ללא סדר על הריצפה החשופה. השכם בבוקר התראות צבע אדום עקשניות החלו לפלח את דממת החג. שלא כבמרבית המקרים, הפעם מיד לאחר ההתראות החלו ליפול ברחבי הקיבוץ מטחי טילים כבדים ועקשניים. “וואי, מה זה זה?”, מלמל אופק. מעיין, שמעולם לא ויתרה על מקלחת הבוקר שלה פרצה מהמקלחת עטופה במגבת, שערה הבהיר נוטף מים. היא מילאה את החלל בריח של ניקיון רענן. “אני מתלבשת! תכניסו כבר את סבתא לממ”ד!”, צרחה וטרקה אחריה את דלת חדרה. “אמא go to Mamad”, התחננה ננסי. הממ”ד היה החדר השנוא על גרטה. יום אחד, לפני מספר שנים, הגיעו מומחי פיקוד העורף לקיבוץ, עם מחברות, כלי מדידה ומחשבים ניידים, ובפרצוף רציני ניהלו שיחות הנדסיות מעל הראש שלה. חודשיים מאוחר יותר הגיעה משאית עם מנוף והשליכה את קוביית הבטון המזויין הזה לצד הבית. עברו עוד מספר חודשים ופועלים שדיברו במגוון שפות הגיעו, סיידו את הקובייה המטופשת וחיברו אותה לאחד החדרים הצדדיים. טלאי בלתי מתוכנן של בטון שלא מתחבר ולא קשור לשום דבר. בתור עונש, גרטה החליטה שלא להיכנס אל הממ”ד לעולם. “ממ”ד שממ”ד”, היא אמרה. “ממש מצחיק סבתא”, אמרה מעיין, בעודה אוספת את שערה ומסרקת אותו בקפדנות, פניה נסערות ועוטות את ארשת ה’עכשיו אני אחראית כאן’ הידועה שלה. “אם לא תיכנסי אני אדווח לאימא”. היא אימא שלך, לא שלי”, ענתה גרטה, “אם היא רוצה שהיא תיכנס לממ”ד”. אבל ההפגזה יוצאת הדופן של אותו בוקר עשתה לבסוף את שלה. “טוב, אין לי כוח להתווכח אתכם”, אמרה לבסוף ודידתה עם ההליכון לכיוון הממ”ד, מה שלקח הרבה יותר משמונה השניות התקניות שפיקוד העורף הגדיר בין אזעקת הצבע האדום לנפילה. מעיין נרגעה רק אחרי שהחדר ננעל וסבתה נשכבה על הספה עם פרצוף של מה לכול הרוחות אני עושה כאן.
כשמעין, הנכדה הודיעה שהיא התקבלה ללימודי קולנוע במכללה הסמוכה לביתה (“קולנוע זה לא מקצוע” אמרו לה כולם, לרבות הוריה) עלה הרעיון שהיא תעבור לגור אצל סבתא. אמירות כמו “זו תהיה סגירת מעגל”, “יהיה כייף לשתיכן”, “מדובר בהזדמנות פז ליצירת בונדינג”, לא הצליחו לטשטש את העובדה שבסופו של דבר המוטיבציה הייתה לא לשלם על משהו שאפשר לקבל בחינם, כמו גם רגשי אשמה מובנים של ילדים שמתקשים לשהות בקרבת הוריהם המזדקנים. גרטה, גם אם דומה שלא יצאה מגדרה, אישרה את המהלך. מעיין הכניסה אל ביתה של גרטה רוח וריח נעורים, מוסיקת טראנס, אוכל אקלקטי, תרגילי צילום של שנה א’, וחבר’ה שיושבים על הדשא ומעשנים (“הסיגריות עם הריח המוזר הזה” העירה גרטה, נרגנת), אך עם הזמן הרגילה את עצמה לפקוח עין על סבתה ומדי פעם אף לדאוג לשלומה. ואז, ללא הודעה מוקדמת, הצטרף גם אופק, בן הזוג של מעיין. כלומר, באופן פורמאלי, הנער השחום עם העיניים הירוקות והראסטות שרצה להיות גנן ילדים גר במעונות הסטודנטים, אבל לאחר שהתקבל לעבודה כסייע בגן הילדים שבקיבוץ הוא עבר לגור איתן. קצת אחרי זה, גרטה נפלה ושברה את עצם הירך הימנית, ואז הצטרפה לקן היישר מהפיליפינים ננסי. כמצופה, ננסי הייתה קטנה, חרישית, חרוצה ובלתי מורגשת וקראה לגרטה ‘אימא’. כך מצאה גרטה את עצמה, עם תחילת העשור העשירי (‘העשור המיותר’, חשבה) לחייה, חולקת את דירתה שבקיבוץ עם שלושה בני דור ה Z. כורסת טלוויזיה נוחה ויקרה נרכשה עבורה, והוצבה בפינת הסלון כך שתשלוט על כל המרחב בואכה דלת הכניסה. גרטה ישבה על הכורסא ובהתה את ימיה ולילותיה בעוד ננסי מפצירה בה לאכול, לשתות, לצאת לטייל למשך חצי שעה לפנות ערב, ובעיקר לקחת את התרופות בזמן.
בעקבות החשמל שנפל נעלמה גם התקשורת. “מה נסגר עם הסלקום המעפן הזה”, מלמל אופק בעוד גרטה מתבוננת בגרוגרת שלו. הם נותרו בממ”ד שרועים בחוסר מעש ומנותקים מן העולם. “טוב, אני יוצא להביא את המרק” אמר אופק. “אחלה רעיון, אבל תזדרז”, הורתה מעיין וגרטה שמה לב שהיא שוב בלי חזייה. “כן המפקד”, ענה. הרבה שנים לא גר בבית הזה גבר, חלפה מחשבה בראשה של גרטה. היא הייתה בת שמונה עשרה ושלושה חודשים כשטיפסה על המשאית שקרטעה את דרכה ממחנה הסוכנות לאמצע שום מקום כדי להקים עוד אחת מאחת עשרה הנקודות בנגב המערבי. טוב, האמת היא שלגרטה לא באמת מלאו שמונה עשרה וגם לא שבע עשרה. היא נאלצה להוסיף לעצמה יותר משנת חיים כדי לקבל את האישור הנכסף להצטרף לגרעין. לשקר ולרמות בהחלט לא היה הדבר הנורא ביותר שעשתה עד אז, אבל על הדברים האיומים והנוראים שקרו לה ושעשתה עד אז, היא לא דיברה. לעולם. כשהמשאית עצרה, והאבק הסמיך התפזר, וגרטה הביטה לעבר השמים וראתה את שביל החלב על מיליארדי כוכביו מתערפל מעליה, עצום בגודלו, ומאיר את מרחבי המדבר, היא קיוותה שהיא באמת בסוף העולם. בתיאום עם שאר החברים היא החליטה שהיא הגר, כי גרטה לא נשמע חברמני מספיק. היא עבדה חזק על העברית, במאמץ להישמע חסרת שאריות, למרות שכולם ידעו שאין באמת דרך למגר מבטא ייקי. באותו לילה על המשאית, ובימים והלילות שבאו בעקבותיו חלפה בה המחשבה שאולי סוף סוף היא שוב מאושרת, או לכל הפחות פחות לא מאושרת. היא הייתה צעירונת, פרחונית ומתוקה, וזה לא דרש כל מאמץ. בנות הגרעין קצת עיקמו את האף וצקצקו להן, בעוד הבנים, באופן לא מפתיע, חשבו שכל דבר בה כולל הזיעה, המבטא, החיוך, והציצים הוא לא פחות ממושלם. ליאצק לא היה איכפת להישאר יאצק, אבל החברה החליטו שהוא יקי. ‘שיהיה יקי’, חשב יאצק לעצמו. לא שהייתה לו כוונה להתגעגע לחייו הקודמים. הוא היה שתקן, סקפטי וסגפן, וכמו הגר, החיים החדשים שלו התחילו שם על גבי המשאית העושה דרכה דרומה, אל המדבר. בעצם לא היו חיים אחרים. הגר ויקי השתלבו, כל אחד בדרכו הייחודית, בחיי הגרעין הסוערים שהתנהלו להם כמו על פני פלנטה מנותקת מיחידת האם. החבר’ה השכימו קום כדי להקים קיבוץ. הם עבדו, צחקו, רבו, רקדו ושרו. איכשהו אחרי שלוש שנים סוערות שבהן התנסתה הגר בזיווגים והזדווגויות למכביר, הכריעה הברירה הטבעית – יקי. הגר הפרחונית והמתוקה ויקי הנרגן והפסימי הקימו בית בקיבוץ שבנגב. בהתחלה הם חלקו עם עוד זוג אוהל מאובק בקיץ ומבוצבץ בחורף. בהמשך שודרגו לפחון לוהט ובלתי מתקבל על הדעת, שהוחלף בצריף עץ שנתרם על ידי יהודי יקר מניו יורק, עד שנחתו בדירת חדר וחצי בת 34 מטר מרובע, בנויה מבלוקים אמיתיים, עם מטבחון ושירותים קטנטנים. ארבעה ילדים שנשאו שמות כמו אלון ואסף ודפנה ואירית נולדו להם. יפים, תמירים, עם עיניים ושיער של גויים, גוף אתלטי, מבטא צברי מושלם וחיוך נטול דאגות. לאחר שבנה הבכור נולד אפסנה אותו הגר בבית התינוקות. “אל תדאגי הגר”, אמרה ציפורה, מטפלת התינוקות המיתולוגית, “מכל העולם מגיעים חוקרים להתפעל ממערכת הטיפול הקיבוצית. הקבוצה היא ללא ספק ההורה המושלם”. “אני לא דואגת”, ענתה הגר. יקי והגר נאלצו לראות את ילדיהם כל יום בין ארבע לשבע בערב ועשה רושם שזה הספיק לכולם. יקי עבד בלול והתמחה בללמד תרנגולות להטיל כמה שיותר ביצים בימי חייהן הקצרים בעוד הגר, אחרי סיבובים לא מוצלחים במיוחד בענפי הטיפול והמזון, הצליחה לבסוף להיחלץ ממלתעות סדרן העבודה באמצעות כישרון השפות שלה, למדה ערבית וקיבלה משרת פקידות במשרדי הביטוח הלאומי בבאר שבע. הושיבו אותה בחדר 8 בקומה ב’ המיועדת לטיפול בפזורה הבדואית. היא הייתה עולה כל בוקר על קו המאסף 351 בשבע בבוקר וחוזרת בשתיים וחצי. בין לבין לא קרה כמעט כלום. והילדים גדלו. כל הארבעה עזבו את הקיבוץ, חלקם התחתנו עם בני זוג שלא באמת הכירה, והולידו ילדים משלהם. “אל תגידי לי שאת מצפה שנישאר כאן”, אמר אחד מהם, היא התקשתה לזכור מי. “זה לא שבאמת היינו משפחה”. זרקה שנייה. “אתם ישנתם פה, ואנחנו שם, אחרי הרפת” סיכמה והצביעה אל עבר האופק. פעם, אחת הבנות, כנראה היא, עשתה את כל הדרך מבית הילדים אל חדר ההורים בשתיים בלילה וננזפה קשות. “אנחנו אנשים עובדים, שקמים השכם בבוקר. חזרי מיד לבית הילדים”. “אבל יש מפלצת מאחורי המתבן של הרפת” ענתה הילדה. “אין מפלצות בקיבוץ, מספיק לבלבל בשכל”. ענו. שלישית ביקשה, ואז גם התחננה בפניה שתעזור לה למצוא מסמכים שיתמכו בבקשתה לקבלת אזרחות גרמנית וכעסה מאוד לגלות שלאמה אין שום ניירת “משם”. הרביעי טס לאוסטרליה ולא חזר, ואולי כי זה לא היה רחוק מספיק, הרחיק לניו זילנד, ונעלם. היא הצטמצמה אל תוך עצמה. יום אחד הוזמנה לאולם הישיבות הגדול במשרדי הביטוח הלאומי לכבוד פרישתה. היא נסעה לשם עם יקי באוטובוס וקיבלה שעון מוכסף שעליו נחרטה המילה ‘בהוקרה’. “שעון מכוער…” אמרה ליקי באוטובוס חזרה. היא החליטה לנסות ולתפקד בתור סבתא הגר. בכל קיץ נשלחו הנכדים לדירתם, שעכשיו כבר הכילה שלושה חדרים, וכך שמרה על קשר עקיף ופרקטי עם ילדיה.
הכאבים והצרבות האיומות של יקי התבררו כסרטן קיבה בדרגה 4. “כמה זמן זה נמשך?”, שאל האונקולוג. “הרבה”, מלמל יקי. הוא סירב בתוקף להיכנס לתוכנית הטיפולים. “למען האמת תכננתי להישאר מעט יותר זמן, אבל לא נורא” הרופאים והילדים עמדו מולו חסרי אונים ובמצוקתם פנו להגר. “תעזבו אותו”, אמרה הגר. קצת אחרי שיקי מת היא הצטמצמה עוד קצת ובמקביל החליטה להפסיק להיות הגר הפרחונית ולחזור להיות גרטה. כל ה’הגר’ הזה היה מיותר, אמרה לעצמה. החברים הספורים שנותרו לה בקיבוץ המתבגר נמוגו אל עבר זקנתם והשתררה דממה. בפעמים המועטות שבהן נשאלה לשלומה, מצד אלו שעדיין התעקשו לשמר מראית עין של ערבות הדדית הייתה אומרת “נו באמת, מה שלומי, איזה שטויות” במבטא יקי כבד ועושה תנועת ביטול ביד עד שחדלו להציק לה בשאלות מטופשות. “מה עם הסבתא השנייה שלך, לה אין שורשים?”, הגיבה גרטה כאשר אחד הנכדים ביקש ממנה לחלוק עימו את סיפורה המשפחתי כחלק מ’משימת שורשים’ שקיבל בבית הספר. “אוי נו, סבתא, את יודעת שהיא מתה”, נזף בה הנכד. “אה, נכון. טוב, אז יש לך סבתא אחת שמתה וסבתא אחת שלא זוכרת”, הפטירה ובכך סגרה את העניין.
אופק חזר לממ”ד. הסתבר שהבחור, שאוהב להתנסות בבישול, הכין הפעם לגרטה מרק אפונה. הוא תיבל אותו בשמן זית, פלפל, מלח ושום, יצק את המרק הריחני והסמיך לקערה והניח אותה לפני גרטה. “תטעמי סבתא” אמר בחיוך רחב וצעיר. מעיין הניחה את ראשה על כתפו. כולם התבוננו בה בציפייה. ‘איזה נודניקים’, חשבה. “כשזקנים לא רעבים”, הכריזה. “הוא הכין את זה בול כמו שאת אוהבת, סבתא”, אמרה מעיין. “אמא לאכול מרק טוב לאכול”, אמרה ננסי. היא נעצה מבט בילדים. ‘אין להם מושג’, חשבה. ‘חיוך של עיניים ירוקות, שפתיים אדומות ושניים צחורות. יופי טראגי, תמים וחסר סיכוי. אופק ומעיין תכנו ללכת למסיבת אהבה בטבע אתמול בערב, אבל לקראת הלילה הסתחרר לאופק הראש והוא לא הצליח לאסוף את עצמו. “מה לקחת”? מעיין שאלה אותו. “חאלס שאלות”, ענה, “אני אתאושש ונצא בבוקר. נגיע לאפטר”. “סבבה”, ענתה. ועכשיו ארבעת יושבים בממ”ד וממתינים להפוגה שמשום מה לא מגיעה. מיד כשפסקו באחת נפילות הפגזים, מבחוץ נשמעו צעקות בערבית שלוו בצרורות נשק קל. זה נשמע קרוב. גרטה ו’הילדים’ קמו מרבצם והתקבצו מול חלון הממ”ד בניסיון להבין מה קורה. אופנוע, נהוג בידי גבר מזוקן עם מדים מנומרים, חלף על פניהם במהירות, מדלג על פני הדשאים, מעליו מתנוסס דגל ירוק. כפותה לרוחב הכיסא האחורי שלו שכבה יהודית שוויצר משכבה ב’, החבר’ה שהגיעו במטרה לחזק את הקיבוץ לאחר מלחמת העצמאות, פניה מכוסים דם. רגל אחת של יהודית, דומה שנתלשה ממקומה ונגררה על הריצפה מאחורי האופנוע הדוהר. “וואי, זאת לא יהודית”? שאלה מעיין. “כן”, אמרה גרטה. ולאחר שתיקה קצרה הוסיפה “הם כאן”. “מי??” שאלו מעיין ואופק במקהלה. “הם”, ענתה גרטה. “על מה את מדברת סבתא?” צעקה מעיין. “לא לצעוק עכשיו”, ענתה גרטה. מול פניהם חלף רכב כיתת הכוננות של הקיבוץ. הרכב טס על פני הדשאים, זגזג באופן לא הגיוני, עד שהתנגש במהירות בחזית דירתם של יוכבד וקרמר. מן הקבינה צנח אל הקרקע כבהילוך איטי נדב, הבן של ראובן ויוכי, ונותר שוכב ללא תנועה. הרכב המשיך לקרטע בחוסר אונים מול הקיר עד שנדם. לפתע ראו את שקד, ילדם הפעוט של יעל ויואב, השכנים מהבית הסמוך, עומד על חלון הממ”ד ומתבונן בחשש למטה, כמו מהסס אם לקפוץ. “What the fuck”, מלמל אופק. “מה שקדי עושה שם?” כולם שתקו. “טוב, אני רץ לאסוף אותו”, קבע אופק. “אתה לא!” צרחה מעיין. “תקשיבי ממי, אנ’לא משאיר’תו שם”. צעק אופק בחזרה. “אני קופץ, לוקח’תו וחוזר לממ”ד”. מעיין התייפחה. תוך שניות ראו הבנות את דמותו של אופק רץ על הדשא. “שקדי חמוד”! קרא לו אופק. שקד הרים אליו את מבטו, ספק בוכה, ספק חש הקלה. עכשיו אזר אומץ וקפץ החוצה על הדשא. הוא החל לרוץ אל עבר אופק בזרועות פרושות . “גננת אופק!” צעק שקד. “גננת אופק!, אמא נפל!” והוא הצביע לאחור אל עבר הבית. כעבור שניות ספורות הראש שלו התפוצץ וניתז לכל עבר. דמותו של אופק קפאה במרחק פסיעות ספורות ובהתה במה שפעם היה שקד ושניה לאחר מכן פילח את בטנו צרור. בעוד הדם שלו זורם למטה, הסתובב אופק והתבונן אליהן. “ממי”, הוא מלמל וקרס על האדמה. איש מזוקן התקרב. הוא התבונן לעבר הבנות באדישות בעודו משוחח בטלפון. לאחר שסיים את השיחה הוא כיוון את הטלפון ולקח סלפי עם גופותיהם של שקד ואופק. עוד שני מזוקנים הצטרפו אליו והתבוננו שבעי רצון בבית העולה בלהבות. “בואו”, אמרה גרטה. “אין זמן”. מעיין וננסי, התבוננו בה. “בואו איתי”, חזרה בתקיפות. היא הובילה אותן לעבר המחסן. הסולם, כבר עמד שם, מוכן על משמרתו. “אתן עכשיו עולות אל הבוידעם, יש שם ארגזים והכנתי שקי חול”. אמרה בעודה מצביעה אל דלתות קטנות שנטמעו מתחת לגג הדירה. “לא אמא לא”, בכתה ננסי. “ננסי נשארת עם אמא”. “זה למה יש בוידעם. אתן, שתיכן”, פסקה גרטה, “חייבות לעלות עכשיו ולהתחבא, אחרת” אמרה ולא יספה. “ומה איתך סבתא”, לחשה מעיין. “אויש, די, איזה שטויות את מדברת”, ענתה גרטה בקוצר רוח. שתי הבנות שתקו, הן טיפסו בצייתנות ובזריזות ונעלמו בתוך הבוידעם. גרטה טיפסה למעלה בזהירות רבה, הרי אסור לה ליפול עכשיו. היא נעלה את דלתות הבוידעם, הזיזה את הסולם, קיפלה אותו במאמץ ודחפה אותו אל מאחורי מכונת הכביסה. היא נשענה על ההליכון וצעקה לעבר הבוידעם: “אתן לא יוצאות ולא מדברות מילה עד שאתן שומעות עברית של סברס”. היא גררה את עצמה לעבר הסלון, התיישבה בכורסא בכבדות ובהתה בדלת הכניסה. היה נדמה לה שנמנמה מעט כאשר פקחה את עיניה והבחינה בשלושה צעירים מזוקנים עם תתי מקלע ואפודי קרב עומדים ונועצים בה מבטים. היא לא הצליחה להבדיל ביניהם. was willst du? Warum bist du zurück gekommen? Hattest du letztes Mal nicht genug Spaß? Was jetzt? [מה אתם רוצים? למה חזרתם? לא נהניתם מספיק בפעם הקודמת? מה עכשיו?]
Ich weiß genau, wie es funktioniert. Ja, ich bin die Kakerlake, die all diese Jahre überlebt hat.
[אני יודעת בדיוק איך זה עובד. כן, אני הג’וק ששרד אחרי כל השנים האלה.]
يتحدث لغة غريبة. مثل أطباء الصليب الأحمر. [זאת מדברת איתנו שפה מוזרה. כמו הרופאים של הצלב האדום]. אמר אחד מזוקן.
גרטה המשיכה:
Wie Herr Schuler zu Albert sagte: Wenn du zerstörst – zerstöre! ohne eine Spur zu hinterlassen. Sie sehen, sie sind wie Kakerlaken. Wer die Vernichtung überlebt, ist notwendigerweise stärker, klüger, widerstandsfähiger, böser! Deshalb müssen Sie die Arbeit beenden. Wenn Sie sie auch nur ein wenig stehen lassen, sind Sie fertig. Sie werden dich verfolgen bis zum Tod
[כפי שאמר מר שולר לאלברט: אם אתה משמיד – תשמיד! בלי להשאיר שריד. תבין, הם כמו ג’וקים. אלה שישרדו את ההשמדה הם בהכרח חזקים יותר, חכמים יותר, עמידים יותר, רעים יותר! לכן אתה חייב לסיים את העבודה. אם תשאיר מהם, אפילו קצת, אתה גמור. הם ירדפו אותך עד מוות.]
הם עמדו והמשיכו לבהות בה.
Und ich mochte Albert wirklich. Er war blond. Seine Lippen waren so rot wie die einer Tochter. Ich war neugierig auf seinen Schwanz. Aber wir haben es nicht geschafft
[ודווקא אהבתי את אלברט. הוא היה בלונדיני. שפתיו היו אדומות כמו של בת. הייתי סקרנית לגבי הזין שלו. אבל לא הספקנו…] המשיכה.
يا أخي، إنها سيدة مجنونة. [אחי זאת גברת משוגעת על כל הראש]. אמר אחד המזוקנים לחבריו.
هل تعتقد أنني لا أفهم ما الذي تتحدث عنه؟ أنا حقا مجنون قليلا. سأكون سعيدًا بأن أكون أكثر جنونًا. [אתם חושבים שאני לא מבינה מה אתם מדברים? אני באמת קצת משוגעת. הייתי שמחה להיות עוד יותר משוגעת]. עברה גרטה מיד לערבית בעגה מצרית.
تلك المرأة العجوز. سيدة عجوز مجنونة لا تقترب منها. إذا لمسته ستصاب بالجذام. [זקנה זאת. זקנה משוגעת. אל תתקרב אליה. אם תיגע בה תידבק בצרעת של זקנים.] זרק המזוקן השלישי.
صحيح، أنا كبير في السن. نعم. ومجنون أيضا. وأنا لا أهتم أيضًا. انا أعرف كل شيء. هل تعتقد أنك تهينني أيها الشاب؟ [נכון אני זקנה. כן. וגם משוגעת. וגם לא איכפת לי. אני יודעת הכול. אתה חושב שאתה מעליב אותי בחור צעיר?] גרטה היישירה אליהם מבט צלול ולרגע היה נדמה שהם מהססים.
جدتي أين الفلبينية الجميلة والفتاة من أوروبا؟ [סתמי סבתא, איפה הפיליפינית היפה והבחורה מאירופה?] הוא שאל בעודו עושה פנטומימה של צורה של ציצי.
لقد رحلوا ولن يعودوا. سوف تأخذني في مكانهم. [הלכו ולא יחזרו. אתה תיקח אותי במקומן]. ענתה.
أنت لا تساوي شيئًا، يا جدتي. انظري إلى نفسك، قبيحًا بجسد من الرق. سوف تموت أيضًا في الطريق، وهذا سيسبب المتاعب. [את לא שווה כלום, סבתא. סתכלי על עצמך, מכוערת עם גוף של קלף. את גם תמותי בדרך וזה יגרום לצרות]. ענה המזוקן בקוצר רוח.
هيا، سأموت اليوم على أية حال. أستطيع أن أخبركم بما سيحدث في النهاية لأنني كنت هناك. واستنتاجي هو أنك حقًا لا تفهم شيئًا [נו באמת, אני בכל מקרה אמות היום. אני יכולה לספר לך מה קורה בסוף כי הייתי שם. והמסקנה שלי היא שאתם באמת לא מבינים שום דבר].
الله أكبر, هؤلاء اليهود كلهم مجرمون وكفار [אלוהים גדול. אלה היהודים, כולם פושעים וכופרים]. ענה המזוקן.
قل لي أيها الشاب ألم تسمع بعد؟ (תגיד לי בחור צעיר, עוד לא שמעת?) פנתה אליו פנתה אליו בטון אימהי במקצת.
لقد سمعت ماذا، أيها النفسي. [שמעתי מה? יא פסיכית.] ענה, נמנע מלהתבונן בעיניה.
ذات مرة كان هناك إله، لكنه اختفى ذات يوم. ويواصل الجميع، بما فيهم أنت، البحث عن الله والعدالة كالحمقى. حسنا لن تجد. لا العدل ولا الله. هذا هو! ذهب! لن أعود مرة أخرى [“פעם אחת היה אלוהים”, היא נשמעה לרגע כגננת לטפנית, “אבל יום אחד הוא נעלם. וכולם, כולל אתם, ממשיכים לחפש אלוהים וצדק כמו טמבלים. ובכן לא תמצאו. לא צדק ולא אלוהים. זהו זה! הלך! לא יחזור יותר “.] הטיחה במזוקנים.
مرتد عنه. جزار لها. [כופרת זאת. צריך לשחוט אותה!] זעק אחד המזוקנים, בעודו מסתכל לעבר חבריו.
أوه، ما البلهاء لقد علقت معهم. كم أنتم متشابهون في النهاية. الاقتحام دون دعوة. نتحدث عن الله ولكن نبحث عن الفلبينيات. لقد حملتني. مثير للشفقة، غبي وممل
[“אוף עם איזה דבילים נתקעתי. כמה שבסוף כולכם דומים. פורצים פנימה בלי הזמנה. מדברים על אלוהים אבל מחפשים פיליפיניות. אתם משעממים אותי. פתטיים, טמבלים ומשעממים!], הטיחה בהם גרטה.
המזוקנים עמדו מסביבה ללא תנועה ובהו בה בתדהמה.
היא התבוננה בהם בחזרה, ולבסוף אמרה: إذا أردت أن تشرب القهوة، فاصنعها لك. حتى أنه بقي حساء لن يأكله أحد بعد الآن [“אם אתם רוצים קפה, תכינו לעצמכם. נשאר אפילו מרק שאף אחד כבר לא יאכל”].
היא עצמה את העיניים לרגע ואז הכריזה: ” هذا هو. أنا انتهيت من هذه المهمة [“זהו זה. אני סיימתי כאן”].
גרטה קמה בכבדות מהכורסא והחלה לפסוע לעבר הדלת, מתעלמת מהמזוקנים.
وقف الجدة! هيا أطلق النار عليها! دعونا ننتهي من هذه السيدة العجوز المجنونة ونمضي قدمًا [תעצרי סבתא! יאללה תירה בה! בוא נגמור כבר עם הזקנה המשוגעת הזאת ונעבור הלאה”]. צעק אחד מהמזוקנים.
“נו, באמת”, גרטה עשתה תנועת ביטול בידה. “איזה שטויות הם מדברים”, מלמלה.
היא יצאה לאיטה מן הבית בלי להתבונן לאחור.
הקיבוץ עמד בשיממונו, היריות פסקו לאיטן. השמש שקעה וחושך ודממה ירדו על המדבר.
גרטה נשמה מלוא הריאות את אויר אוקטובר הסתווי. אני חושבת שאני מאושרת, חשבה.
היא התבוננה אל עבר השמים וראתה את גלקסיית שביל החלב זוהרת וקורצת אליה. קרובה מתמיד.
בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה עוֹד עָבָר, הוֹוֶה רַק עָתִיד עָתִיד כְּהוֹוֶה. בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה עוֹד שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל וּשְׂמֹאל בַּיּוֹם הַהוּא וְנִגָּף בַּיּוֹם הַהוּא וְנִגָּר דָּם זִבְחִי, דְּבַשׁ רוּחִי בַּיּוֹם הַהוּא חוֹל כְּקֹדֶשׁ, תֶּחְמַרְנָה הַיָּדַיִם יוֹם אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא תֶּאֱפַל אֶרֶץ וּלְבוּשֶׁיהָ כְּאַחֲרִית יָמִים. יוֹם הַהוּא
בַּיּוֹם הַהוּא יְצַלְצֵל מְשִׁיחִי אֵלַי, שְׁעַת לַיִל. בַּיּוֹם הַהוּא מוּסַר הַקֹּדֶשׁ וּמוּסַר בְּאֵרִי חַד בְּחַד הוּא, יוֹם הַהוּא וְנִקְדַּשְׁתִּי אֶת רֹאשִׁי מֵעָלַי וַהֲסִירוֹתִי קַרְקַפְתּוֹ מֵעָלָיו וְיָשְׁבָה הָאָרֶץ לָבֶטַח בְּדָם חֲלָלִים וְיוֹנְקִים תִּטְבֹּל הָעֵנָב, בְּאֶשְׁכָּר עֲנָבִים וּגְפָנִים וּפַגִּים יִטְבְּלוּ אָז כֶּבֶשׂ וּזְאֵב תַּפְנוּקִים יוֹם אֶחָד הִנֵּה הוּא וְלֹא עוֹד יוֹם אֶחָד לֹא עוֹד יִקָּרֵא לְיוֹם לַיְלָה וּלְלַיְלָה לַיְלָה יוֹם אֶחָד וְנִשְׁלַף פִּין הַחַשְׁמַל בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ כָּל הַמָּסַכִּים לְיָעִים וְסִירוֹת עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ צָבְאוּ הַנָּשִׁים וְהָיוּ לְמַלְכוּת וְהָאָדָם הָיָה בָּאָרֶץ, וְהָאָדָם יִרֶב בָּאָרֶץ, וַיֹּאכַל הָאָדָם אֶת הַגַּרְגִּירִים וַיֵּצֵא לַחַקְלָאוּת בַּשָּׂדֶה, וַיַּעֲבֹד הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְלֹא יֹאמַר הָאָדָם צַר לִי הַזְּמַן שֶׁאֶחֱזֶה שֶׁמֶשׁ וְאֶעֱשֶׂה שְׁרִיר וּפָלוֹחַ וְאֶעֱבֹד בָּאָרֶץ. וְהָיָה לִי הַזֶּרַע לַזּוֹרֵעַ וְהַלֶּחֶם לָאוֹכֵל, גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ הָיָה לְהִלַּת רֹאשִׁי, וּפֶלַח הָרִמּוֹן כְּפֶלַח קִבֹּרֶת הַחֲסוֹנִים הַמְּדוּרָה הָיְתָה לְאֵשׁ וּבֵית יַעֲקֹב בַּיִת הַפָּתוּחַ
הַלְוַאי וְהָיִיתִי יְלוּד בֶּן יוֹמוֹ. לֹא יְכוֹלָה לִרְאוֹת שֶׁהַקִּלְּשׁוֹן מוּנֶפֶת מְעָלַי קוֹרַעַת צַוָּארִי. הָיִיתִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁהָרַעַשׁ מִבַּחוּץ מֵהַגִּ’ירָפָה הַמְּצַפְצֶפֶת, אוּלַי מֵהַדֻּבּוֹן שֶׁלִּי. לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת פַּחַד מָוֶת לֹא הָיִיתִי מְבִינָה שֶׁכְּבָר אֵינֶנִּי.
הַלְוַאי וְהָיִיתִי פָּעוֹטָה. לֹא הָיִיתִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ רֹועַ כָּזֶה בָּעוֹלָם כְשֶׁהוּא דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת, הָיִיתִי מוֹשִׁיטָה אֵלָיו יָדַי וּמְבַקֶּשֶׁת סִפּוּר מִבְּלִי לְהָבִין כִּי הוּא בָּא לִגְזֹר אֶת הַיֶּלֶד הַחַי, תִּינוֹקם שֶׁל בֵּית רַבָּן.
הַלְוַאי וְהָיִיתִי יְלוּד בֶּן יוֹמוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת דָּבָר וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ כָּמוֹנִי כִּי צַדִּיקִים לֹא רָאָה וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים לֹא אָבְדָה.
הוּ הָא מִי זֶה בָּא מֵעַזָּה חָמוּץ בְּגָדִים הַדּוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחַ מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ? וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בַּגַּת?
פּוּרָה דָּרַכְתִּי בְּחָאן יוּנֶס וָאֶרְמֹס בְּרַגְלִי רָפִיחַ בְּאַפִּי קָדַחְתִּי גָ’בַּלְיָה וָאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל־בְּגָדַי וְכָל־מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי
אֲנִי הוּא זֶה מְדַבֵּר בִּצְדָקָה שֶׁלֹּא לוֹמַר – צוֹוֵחַ שֶׁלֹּא לִשְׁאֹג – צוֹרֵחַ בְּבִגְדֵי שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹטְפֵי יַיִן מַר עַד כִּי אֵין צָחוֹר בָּם הִנֵּה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל.
הַכֹּל רוֹעֵד הַכֹּל רוֹעֵד אֲנִי שׁוֹמֵעַ יְהוּדִים מִתְלַחֲשִׁים לְאוֹר פָּנָס אָדֹם אֲנִי לוֹקֵחַ אֶת חֲפִירָה אַתָּה תִּסְחַב לִי רֶשֶׁת הַסְוָאָה אָחִי אַתָּה תִּקַּח לִי מְעַט מַיִם אֲנִי אֶשָּׂא אֶת הַמַּקְלָ”ר אַל תִּשְׁכַּח תַּחְמֹשֶׁת אֲנִי אֶדְאַג לְאֹכֶל לְמָחָר לִיהוּדִי אֶחָד עֵינַיִם אֲדֻמּוֹת וּלְאָחִיו כּוֹאֵב כּוֹאֵב בָּאֶצְבָּעוֹת אַתָּה כָּתֵף שֶׁלִּי אַתָּה קַרְסֹל שֶׁלֹּא מוֹעֵד יְהוּדִים יוֹצְאִים לִרְדֹּף הַכֹּל רוֹעֵד הַכֹּל רוֹעֵד
וְהָעִקָּר לֹא לְפַחֵד כְּלָל גַּם כְּשֶׁכְּדַאי לְפַנּוֹת אֶת הָאָרוֹן לְמִקְרֶה שֶׁנִּצְטָרֵךְ לְהַחְבִּיא בּוֹ אֶת הַיְלָדִים גַּם כְּשֶׁתִּלְבַּשׁ אֶת הַמַּדִּים וְתַגִּיד אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם לַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ עוֹלוֹת מִשְּׁאוֹל הַמִּפְלָצוֹת בַּלֵּילוֹת
לַעֲרִיסוֹת הַתִּינוֹקוֹת גַּם כְּשֶׁכֹּל הַבַּחוּרִים הֲכִי יָפִים זוֹחֲלִים עַכְשָׁו אֶל בֶּטֶן הַשָּׂטָן לְהוֹצִיא אֶת מָאתַיִם שְׁלֹשִׁים וְתִשְׁעָה שֶׁנִּבְלְעוּ חַיִּים לֹא לְפַחַד כְּלָל כְּשֶׁעוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ כְּשֶׁעוֹמְדִים עַל גּוּפָתָהּ שֶׁל שָׁנִי הַיָּפָה זְאֵבִים רְעֵבִים כְּשֶׁאֵין יוֹתֵר בְּנֵי אָדָם בְּתוֹךְ הַמִּלִּים רַק
מַלְאָכִים וּרְשָׁעִים גְּמוּרִים כְּשֶׁכֹּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֵב צַר מְאֹד לֵב צַר מְאֹד לֵב צַר מְאֹד הָעִקָּר לֹא לְפַחַד כְּלָל
מְחִצָּה רְצִיתֶם.
עִם מְחִצָּה.
בְּלִי מְחִצָּה חֲצִיתֶם
לְרִיב וּלְמַצָּה.
וְהַצּוֹם יָצָא.
וְהַדִּין מֻצָּה.
וְהַחַג נִכְנַס. וְהַחַג יָצָא.
וְעוֹד חַג נִכְנַס. אֲבָל לֹא יָצָא.
כִּי דָּרוֹמָה, בַּבֹּקֶר, הֻפְּלָה מְחִצָּה
בִּמְעִיכָה, בִּדְרִיסָה, בִּמְחִיצָה.
וְהָמוֹן יָצָא, וְהָמוֹן חָצָה,
וְחָמַס וּמָחַץ וְרָצַח.
בִּמְחִי צַר
בְּלִי מְחִצָּה נוֹתַרְנוּ,
בְּלִי מְחִצָּה.
וְהֻתַּרְנוּ. וְלֹא אֻתַּרְנוּ.
לְאֵין מוֹצָא.
וּמַלְאָךְ אָתָא, וְשׁוֹחֵט שָׁחַט,
וְנִמְחַצְנוּ יַחְדָּיו לִמְחִצָּה אַחַת.
מְחֻצִּים מִלְגּוֹ, רְצוּצִים מִלְּחוּץ,
עוֹמְדִים בִּמְחִצַּת הֲרוּגֵי מַלְכוּת,
בִּמְחִצַּת טְבוּחִים, בִּמְחִצַּת בּוֹכִים,
בִּמְחִצַּת חוֹצֵץ שֶׁיָּצְאוּ אַחִים.
בְּלִי מְחִצָּה רְצִיתֶם,
וְנָפְלָה הַמְּחִצָּה.
כָּךְ יָצָא.
הַיָּם בְּעַזָּה קוֹרֵא לִי
בּוֹאִי
הֵרָטְבִי
הִתְכַּרְבְּלִי בֵּין הַגַּלִּים
פִּלְשִׁי בַּחוֹל
וְתֵרְדִי וְתִטְבְּלִי
וְתַעֲלִי
וְתִסְתַּפְּגִי מֶלַח, שְׂרֵפַת פְּצָעִים פְּתוּחִים מְדַמְּמִים.
הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים גּוֹעֲשִׁים
אֶל מוּל חוֹפֵי
עַזָּה
זוֹעֲקִים לְמַיִם עֶלְיוֹנִים
בּוֹאוּ תָּצִיפוּ תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה
עַד
שֶׁתֶּחְפָּץ וְתִתְעַלֶּה וְתִתְגַּדֵּל וְתִתְקַדֵּשׁ
בֵּינְתַיִם
עַד שֶׁחַיָּלֵינוּ הַלֹּא מְגֻלָּחִים יִשְׁלְפוּ קָנֶה
וְיִכְבְּשׁוּ אֶת אַחֲרוֹנֵי הַמָּעֻזִּים
תִּזְדַּיְּנִי בְּסַבְלָנוּת
וְתִתְפַּלְּלִי
שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה
בְּכָל פַּעַם שֶׁרָקַדְנוּ עִם סֵפֶר הַתּוֹרָה,
בְּכָל פַּעַם שֶׁיָּרַדְנוּ לַדָּרוֹם,
בְּכָל פַּעַם שֶׁהֶחֱזַקְנוּ פָּעוֹט מְחַיֵּךְ,
בְּכָל פַּעַם שֶׁרָאִינוּ בְּנַעַר חוֹבֵק נַעֲרָה
בְּכָל פַּעַם שֶׁהוֹרִים אָחֲזוּ בְּיַלְדָּם,
בְּכָל פַּעַם שֶׁעָבְרָה אִשָּׁה וְעֻבָּר בְּרַחְמָהּ,
בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּכְנַסְנוּ לַמָּמָ”ד,
בְּכָל פַּעַם שֶׁאָחַזְנוּ בְּסַכִּין,
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִפְעַלְנוּ תַּנּוּר,
בְּכָל פַּעַם שֶׁהִבַּטְנוּ בְּחַיָּל,
בְּכָל פַּעַם,
מֵחָדָשׁ
כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן חוֹשְׁשִׁים מִפִּגּוּעֵי הַשְׁרָאָה.
יֵשׁ לָנוּ שְׁכֵנִים שֶׁרֶצַח לֹא מְעוֹרֵר בָּהֶם
שְׁאַט נֶפֶשׁ אוֹ בְּחִילָה,
אֶלָּא הַשְׁרָאָה.
לֹא זַעֲזוּעַ
וְלֹא צַעַר.
הַשְׁרָאָה.
יוֹצְרֵי בּוֹר וּבוֹרְאֵי חֹשֶׁךְ.
יֵשׁ דַּחַף רוּחָנִי לִזְרוֹעַ הֶרֶס.
יֵשׁ מוּזוֹת שֶׁרוֹעֲמוֹת עַכְשָׁו
וְהֵן צְמֵאוֹת לַדָּם שֶׁלָּנוּ.
לֹא תָּנוּם יִשְׂרָאֵל לֹא תִּישַׁן
תִּבְהֶה עֵינַיִם מֵתוֹת חֲלוּלוֹת תִּשְׁאַל
מִי נָתַן יִשְׂרָאֵל
מִי לָקַח מִי גָּנַב מִי יִשְׁמַע יִשְׂרָאֵל
מִי קִפֵּל דָּחַף הֶחֱזִיק חָנַק שָׁגַל
אֵיךְ נָתַתְּ לוֹ יִשְׂרָאֵל
אֵיךְ נָתַתְּ
אֵיךְ הֵרִים יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
אֵיךְ שָׁתַקְתְּ לוֹ אֵיךְ שָׁתַקְתְּ
אֵיךְ הֵטִיחַ בָּךְ אֵיךְ נִשְׁנַקְתְּ
בָּדָד תֵּשֵׁב יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּשֵׁב בֶּטַח
מוּל מַאֲפֵרָה כְּבוּיָה
מוֹדֶדֶת יִשְׂרָאֵל מַכּוֹת כְּחֻלּוֹת מַכּוֹת וְקֶרַח
תְּכַסִּי יִשְׂרָאֵל פֹּה אֶת גְּלוּיָה
עַד פֹּה אֶת חַיָּה פֹּה אֶת גְּוִיָּה
שָׂפָה מְלוּחָה עַיִן נְפוּחָה בֶּטֶן מְעוּכָה
כֻּלָּךְ פְּזוּרָה יִשְׂרָאֵל
כֻּלָּךְ פְּתוּחָה לִרְוָחָה
קוּמִי יִשְׂרָאֵל קוּמִי אֵיךְ תָּקוּם
רוֹצָה רַק לְהַרְפּוֹת
לִנְזֹל מֵהַחַיִּים לִשְׁכַּב
לְהִתְמוֹטֵט לָמוּת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת
הָרֹאשׁ כּוֹאֵב יִשְׂרָאֵל הַלֵּב דְּקִירוֹת
אֲרֻכּוֹת שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת לְחַכּוֹת
רוֹצָה לִכְעֹס רוֹצָה לִצְעֹק יִשְׂרָאֵל
יִזְכּוֹר יִשְׂרָאֵל זוֹכֶרֶת רוֹצָה לִבְכּוֹת
גַּל עֲצָמוֹת יִשְׂרָאֵל גַּל עֲצָמוֹת
מְלַקֶּטֶת מְחַבֶּרֶת אוֹסֶפֶת
עוֹטֶפֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּבַד עוֹטֶפֶת
מְאַלֶּמֶת אֲלֻמּוֹת
מְרִימָה מוֹשֶׁכֶת גּוֹרֶרֶת אֵבָרִים
גּוֹרֶדֶת טִנֹּפֶת חֲלָקִים שְׁבָרִים יְלָדִים הוֹרִים
שׁוֹתֶקֶת שׁוֹתֶקֶת אֵימוֹת
נִשְׁבַּעַת יִשְׂרָאֵל חוֹזֶרֶת נוֹבֶרֶת נִשְׁבֶּרֶת
נִשְׁבַּעַת יִשְׂרָאֵל
לֹא רוֹצָה אִישׁ יִשְׂרָאֵל
לֹא רוֹצָה
אֵשׁ בְּאָהֳלָה יִשְׂרָאֵל
אֵשׁ פְּרוּצָה
שמחת תורה תשפ”ד
תְּמוּרַת שַׁבַּת פַּרְעוֹת דָּם תֵּן שַׁלְוָה, פְּרֹץ דִּיצָה תַּחַת שֶׁפֶךְ פַּרְשְׁדוֹנִים דְּקוּרִים תָּבוֹא שִׂמְחָתֵנוּ, פְּלִיאָה, דַּכָּה תַּחֲלִיף שׁוֹאָה פָּרְצָה דְּרָכֵינוּ תְּצַהֵל שְׁעָרֵינוּ פְּעִיּוֹת דַּרְדַּקִּים תְּחִנַּת שְׁפִיכַת פִּיּוֹתֵינוּ דְּווּיִים תַּגִּיעַ שָׁמֶיךָ, פְּקֻדַּת דְּגָלֶיךָ תֵּשֵׁב שְׁלוֹמִית, פְּרָזוֹת דְּיֵקֶיהָ תִּמָּלֵא שְׂדֵרוֹת, פְּגִימוֹתֶיהָ דְּלֵה תְּמַתֵּן שֶׁקֶט פְּעִימוֹת דַּאֲגוֹתֵינוּ תָּבִיא שְׁלוֹמוֹת פְּעֻלַּת דְּבָרֶיךָ תִּשָּׁמַע שַׁאֲגָתֵנוּ, פּוֹרַרְנוּ דַּי תְּהֵא שְׁנַת פִּדְיוֹן דָּמֵנוּ
כָּאן בַּמָּמָ”ד הַשָּׂרוּף הַזֶּה אֲנִי חַוָּה עִם הֶבֶל בְּנִי אִם תִּרְאוּ אֶת בְּכוֹרִי קַיִן בֶּן אָדָם אִמְרוּ לוֹ שֶׁ נָקָם אַחַת מִשְּׁתֵּי עֵינַי
1.
קֹדֶם תַּחֲזִירוּ אֶת הַיְּלָדִים הַקְּטַנִּים הַחֲמוּדִים אַחַר כָּךְ אֶת הַנָּשִׁים הַמְּגִנּוֹת הַמְּכִילוֹת אַחַר כָּךְ אֶת הַגְּבָרִים הָעַזִּים הָרוֹעֲמִים
אַחַר כָּךְ אֶת הַגּוּפוֹת
וְהַזִּכְרוֹנוֹת וְדִבְרֵי הַמְּתִיקָה וְכִנּוּי הַחִבָּה וּשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה וּשְׁעוֹת הַלִּמּוּד וְהַמַּאֲמַצִּים וְאַכְזָבוֹת הַנְּעוּרִים וְאֶת הָאֹשֶׁר וְהַמַּגָּע וּתְחוּשַׁת הַשֶּׁקֶט וְהַטַּעַם
אֲבָל קֹדֶם הַיְּלָדִים תַּחֲזִירוּ קֹדֶם אֶת הַיְּלָדִים
2.
כָּל הָעִיר רָעֲדָה אֲנִי אוֹמֵר לְךָ הִרְגַּשְׁתִּי כָּל הַשְּׁכוּנָה כָּל הָרְחוֹב כָּל הַבִּנְיָן כָּל הַגּוּף הַנֶּפֶשׁ
הַטִּיל נָפַל הַחַיָּל נָפַל הַחִיּוּךְ
3.
דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיאָה – פִּתְּחוּ בְּבַקָּשָׁה אַתֶּם שָׁם? יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ לוֹמַר בְּבַקָּשָׁה אֲנַחְנוּ מְבִינִים (גַּם אַתֶּם) פִּתְּחוּ
דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיעָה
4.
תֵּן לָנוּ מַשֶּׁהוּ לִצְחֹק מִמֶּנּוּ אֲבָל מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת לֹא חֲצָאֵי בְּדִיחָה לֹא טְרִיקִים זוֹלִים לֹא – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁבִּזְמַן הַבְּרִיחָה הֶחְלַקְתִּי עַל בָּנָנָה וְהַכַּדּוּר שֶׁל הַמְּחַבֵּל פִסְפֵס אוֹ – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁנִּשְׁלְחָה הוֹדָעָה אַחֲרוֹנָה מֵהָאֲהוּבָה אֲבָל לְבַסּוֹף הִיא לֹא מֵתָה רַק נֶחְטְפָה מַשֶּׁהוּ אַחֵר מִכַּמָּה מַצְחִיק שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁזּוֹ הַמִּשְׁטָרָה אֲבָל הָיוּ אֵלֶּה מְחַבְּלִים מְחֻפָּשִׂים וְהֵם יָרוּ עָלֵינוּ
מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת
5.
הַפַּחַד הֵצִיף אֶת כָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר הִזְדַּחֵל עַל הַקִּירוֹת (צְעָקוֹת בְּעַרְבִית) נָזַל מֵהַתִּקְרָה (זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת) נִמְסַךְ עַל הָרָאשִׁים (הַנֶשֶׁק נִטְעַן)
נְקִישָׁה בַּדֶּלֶת – יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ יֵשׁ מִישֶׁהוּ כָּאן
6.
בֵּין קִירוֹתָיו הֵבַנְתִּי נֶחֱרַב סְדָקִים מְסַפְּרִים בְּאֶלֶף מִלִּים תַּם וְנִטְמַן וּפוֹרֶצֶת נְגִּינָה שֶׁהִיא הֲפוּכָה לַתִּקְוָה וַאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים מִן הַשְּׁבָרִים לְהַבִּיט אֵיךְ הַשָּׁמַיִם מִתְכַּנְּסִים כְּאִלּוּ מְחַבְּקִים עַצְמָם וְלָנוּ לֹא נוֹתְרוּ יָדַיִם
7.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן לֹא יוֹדְעִים אֶת הַכֹּל הַכֹּל עוֹד יִתְגַּלֶּה וּמָה שֶׁיִּתְגַּלֶּה קָשֶׁה וַאֲנַחְנוּ מְחַכִּים שֶׁנֵּדַע הַכֹּל אֲבָל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן גַּם לֹא רוֹצִים לָדַעַת הַכֹּל וְנֵדַע הַכֹּל כְּשֶׁנִּרְאָה אֶת הָאֲרוֹנוֹת כְּשֶׁנִּשְׁמַע אֶת הָאִמָּהוֹת צוֹעֲקוֹת וְאֶת הַיְּלָדִים צוֹרְחִים וְאֶת הַגְּבָרִים שׁוֹתְקִים (וְאַתָּה יוֹדֵעַ מָה גְּבָרִים אוֹמְרִים כְּשֶׁהֵם שׁוֹתְקִים)
גַּם אָז לֹא נֵדַע הַכֹּל אֲבָל נֵדַע שֶׁזֶּה הַסּוֹף אַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ הַתַּחְקִירִים מִי נִרְדָּם וּמִי נִלְחָם וּמִי נֶאֱלַם וְאַחַר כָּךְ שׁוּב שְׁתִיקָה מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם מִי שֶׁפִישֵׁל? מַסְפִּיק אֲנָשֵׁינוּ מֵתִים
6.10
הַאִם אֵינֵךְ מִתְבַּיֶּשֶׁת לַחְשֹׁב בְּעִבְרִית בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלֶּה? הִיא עָמְדָה עַל הַחִירְבֶּה הַגֶּשֶׁם בְּכַפּוֹת רַגְלֶיהָ. כּוֹרֶכֶת חוּט אָדֹם זוֹ לֹא אַשְׁמָתִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי כָּכָה בְּחֶדֶר אָטוּם עִם שָׁפָה מְחֻלֶּלֶת, אֲבָל אֲנִי מִצְטַעֶרֶת עַל דְּבָרִים רֵעִים. הִיא שָׁתְקָה מוּלִי מְטַפְטֶפֶת אֶל הָאֲדָמָה מַרְעִידָה אֶת הַמְּטֻטֶּלֶת הַפְּנִימִית. אֲנִי הָאוֹיֵב, הִתְוַדֵּיתִי מוּל הַנּוֹף הַמַּתְקִיף וּשְׂעָרָהּ הָיָה סִירָה קוֹצָנִית שֶׁאֲנִי קָטַפְתִּי.
7.10
בְּיַלְדוּתִי הָיוּ גַּנֵּי שַׁעֲשׁוּעִים טְרַקְטוֹרִים אֲדֻמִּים וְטַנְקִים בְּצֶבַע אָפֹר שִׂחַקְנוּ תְּפֹס אֶת הַדֶּגֶל עִם חֻלְצָה מְקֻמֶּטֶת בְּתוֹךְ תְּעָלוֹת מְכֻסּוֹת פִּיחַ. זֹאת הָיְתָה הַהִיסְטוֹרְיָה, מַמָּשׁ כְּמוֹ בֵּית הַסֵּפֶר הַיָּשָׁן וְהַמִּגְרָשׁ הַגָּדוֹל. אֶת בֶּרְטוֹלְד בְּרֵכְט מָצָאתִי בְּסִפְרִיַּת רְחוֹב הָלַכְתִּי לָאַנְדַּרְטָה לִקְרֹא הוּא הָיָה שְׁבוּי הַמִּלְחָמָה שֶׁלִּי זִמְזוּם הַמּוּאַזִּין פַּסְקוֹל חַיַּי נִמְתַּח אֶל הַגְּבָעוֹת הַכְּחַלְחַלּוֹת הַזּוֹהֲרוֹת הַמַּעֲלוֹת עָשָׁן. אַרְצִי תָּמִיד בּוֹעֶרֶת בִּתְשׁוּקָה. אֶת הַנַּעַר הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי לָקַחְתִּי לְמִגְדַּל הַמַּיִם הִתְחָרִינוּ בַּמִּינָרֵטִים שֶׁל הַכְּפָר מִמּוּל. מִזְדַּקְּרִים בָּאֲוִיר פּוֹרְחִים כְּמוֹ גְּדִילָנִים בַּשָּׂדֶה. אִמִּי שָׁתְלָה אֳרָנִים רַכִּים שֶׁנִּדְלָקִים בִּמְהִירוּת. בֵּין הַקּוֹצִים הָלַכְתִּי יְחֵפָה, נִפְצַעַת, מְחַפֶּשֶׂת מְקוֹמוֹת נִכְחָדִים בֵּין הַטְּרַקְטוֹרִים בַּיַּעַר הַלּוֹהֵט (הַבַּרְבּוּרִים הַצְּהֻבִּים, כַּפּוֹתֵיהֶם גְּדוּשׁוֹת בְּזִכְרוֹן דּוֹרוֹת). הַקַּיִץ הַשְּׂרֵפוֹת הִגִּיעוּ עַד אֵלַי. אִם בָּרַחְתִּי מַהֵר מִדַּי הֲרֵי הָיָה זֶה הוֹדוֹת לְדֶרֶךְ הָאֵשׁ.
10.10
גּוּף אֶחָד מָלֵא נוֹזְלִים פָּרוּם בַּקְּצָווֹת חוּטִים אֲדֻמִּים קָשְׁרוּ אוֹתָנוּ אַחַי בַּדָּם. בְּלֵב הַמִּלְחָמָה הִקִּיזוּ כֻּלָּם מַשָּׂאִיּוֹת מְלֵאוֹת נוֹזֵל סָמִיךְ דָּהֲרוּ בַּכְּבִישִׁים סִירֵנוֹת פּוֹעֲמוֹת אֶל הָאֵזוֹר הַפָּצוּעַ הַצֹּרֶךְ הַטִּקְסִי, כִּמְעַט הָיְתָה זוֹ שְׁבוּעַת יְלָדִים כָּל אֶחָד שָׁפַךְ אֶת חֶלְקוֹ וְהָאִחוּד הָיָה טוֹטָלִי, שָׁלֵם – כָּעֵת זָרַם בָּנוּ מִיץ כֵּהֶה (הָיָה זֶה מַחֲזֶה נֶהְדָּר, מַזְוִיעַ) נָשַׁמְנוּ יַחַד.
17.10
עֲצֵי הַזַּיִת בָּעֲרוּ זְמַן רַב הַגִּצִּים שֶׁלָּהֶם הִדְלִיקוּ שָׂדוֹת הָרֵיחַ עוֹדֶנּוּ בְּאַפִּי כָּךְ בִּירֵאֵנוּ אֶת הַחֶלְקָה הַחֲדָשָׁה אִמִּי שָׁתְלָה שָׂם אֳרָנִים צְעִירִים וְכַמָּה מִגִּדְמֵי הַזַּיִת שֶׁפָּרְחוּ וְהָיוּ נֶהֱדָרִים – הֵם לֹא נָטְרוּ טִינָה. כְּשֶׁבָּעֲרָה הַגָּדֵר וּבֵיתִי נִשְׂרָף הִשְׁמִיעוּ הָאֳרָנִים קוֹל פִּצּוּחַ קַל וְנָפְלוּ בַּלֶּהָבוֹת מַהֵר מִדֵּי לֹא נִשְׁאַר זֵכֶר מִלְּבַד אֲבָנִים.
סרגל נגישות
כללי
זום
גופנים
ניגודיות צבעים
קישורים