הבוקר יואל החליט לתת לתותים שלו לחיות. כבר כמה שבועות שהוא שוקל את הרעיון, תוהה האם לשפוט את החלקה או לא, והבוקר החליט שיחיו.
באף שלב הוא לא החליט במודע להרוג את התותים, החלקה שמאחורי הבית הייתה יקרה לו ובעלת ערך סנטימנטלי כמו גם כלכלי. את התותים גידל בשלושה דונמים מושביים, שורות שורות, מאות שיחים קטנים שבעונה הנכונה הצמיחו אלפי תותי שדה אדומים ומתוקים.
ועכשיו הם כולם בגסיסה. הפירות העסיסיים מתרככים מיום ליום, העלים המשחימים נקברים באדמה החולית והם משוועים לטיפול, לקטיף, לעזרה. 

אבל יואל לא מסוגל. הוא לבד. שלושת החבר’ה מהמושב שעובדים איתו בדרך כלל, נמצאים עכשיו בדרום, צעירים ממנו בכמה וכמה שנים וכבר אוחזים בנשק, מוכנים להגן. גם חבריו שם, והבנים של השכן. אחותו הקטנה לא חזרה הביתה כבר חודש, מספרת שבקושי ישנה בלילות. סביבו כולם לובשים מדים והוא והפציעה המחורבנת שלו מביטים בשדה התות ולא מסוגלים להניח לו לחיות.

יואל יושב מול המסך, מחוץ לחלונו רוח נושבת ומביאה ריחו של פרי בשל, ריח שבימים כתיקונם מוציא אותו אל השדה אבל היום גורם לו לסגור את החלון, להתיישב בשנית, בזהירות, על רגל שמאל. ללטוש עיניים בתמונות, והשמות שרצים מולו ולא נגמרים, כבר ספר חמישה שהוא מכיר או מכיר את מי שמכיר.

הקריין אומר: זהו הגיוס הגדול בתולדות מדינת ישראל. אין בחור אחד מעל גיל גיוס שלא חתם על הצו והצטרף למערכה. הצו של יואל חזר אליו, אנו מודים לך על הנכונות אך נמצאת לא כשיר לשוב לשירות הצבאי, לא נוכל לצרף אותך אל שורותינו.

בימים הקרובים החלון נשאר סגור ויואל נשאר על הספה, הוא כועס כי הרגל כבר בקושי כואבת והוא לגמרי יכול להסוות את הצליעה אבל הפסיכיאטר הארור לא מסכים לחתום לו על האישורים הנדרשים, טוען שזה מסוכן מדי ולא כל הסיפור, שזה רעיון גרוע.

מה הוא כבר מבין, מה הוא כבר יודע על יואל, יואל שכל כך רוצה לצאת ולהגן, לצאת ולהילחם, לעשות משהו. פעם הוא היה הכי טוב בזה איך שכחו אותו עכשיו? נדמה לו שהוא לא לקח את הכדורים בבוקר אבל הוא מתעלם מהתחושה, אולי אם לא ייקח אותם ישכחו שהוא חולה ויתנו לו שוב להילחם, הרי רק חולים לוקחים כדורים ויואל לא חולה, הוא חייל וחייל צריך להילחם, גם אם זאת העונה של התותים ויש לו מחויבות קודם כל לחלקה. שבע שנים מאז ששוחרר, מאז שברדה בשנה הראשונה רק כעס, בסופה יצא החוצה ועידר ובנה ערוגות ושתל ובעונה הנכונה קטף אלפי תותי שדה אדומים. ומאז זה מה שהוא עושה.

התותים בחוץ גוססים, יש תקלה במערכת ההשקיה ואף אחד לא מתקן, עשבים שוטים צומחים פרא בין השתילים העדינים והחלון סגור. יואל יושב בבית וחושב על מוות ועל חיים ומי קבע שדווקא הוא יחיה ולמה ככה. יושב בבית ומנסה לשכוח מהשדה בו הוא ניצב, השטח במושב בו לא הוא גדל אלא ברדה, המ”פ שנפל והוריש את חלקתו לסמ”ך הנאמן. יותר ממ”פ והסמ”ך שלו הם היו החברים הכי קרובים, הכי נאמנים, אחים ממש. ברדה הוא זה שאהב תותים ויואל פה רק כתחליף, התותים יודעים את זה גם, ברדה לא היה נותן להם למות בצמא כי אנשים אחרים מתים במלחמה.

יואל חי. אבל הוא לא יכול לחזור אל השורות, ומבחינתו עדיף למות.

בלילה הוא יוצא אל שורות התות, עובר ביניהן, מביט בעלים העייפים ובפירות הכבדים מדי.
צה”ל נכנסו היום לעזה, שחררו חיילת שנשבתה לפני שבועיים. היא תחיה. היא לא תחזור אל השורות. אבל היא תחיה.

בבוקר יואל מתקן את מערכת ההשקיה. מחליט לתת לתותים שלו הזדמנות.

ערב החג יברך כל אדם את ילדיו ויתבונן בעיניהם לפחות שני רגעים.
אחר כך יפשוט בגדי חול וילבש מדי צבא. והמהדרין יניחו בכותפותיהם כומתה אדומה או חומה או שחורה, איש לפי מנהג אבותיו.
לאחר מכן יתלה את נשקו על כתף ימין, וילך לבית הכנסת, ולא ילך בצעד קל וברוח נדיבה כי אם ברוח קודר ובחלישות גדולה.
וישבו כולם במעגל בבית התפילה, וישתו בירה ויספרו בדיחות איש לרעהו ויקללו וינהגו בגאווה גדולה וברגל גסה ובלב בטוח, כאילו דבר לא קרה, עד שתשקע השמש.
מששקעה השמש ישתקו כולם. ומשמיעים הגדולים שבקהל את הצפירה, מטרנזיסטורים שהביאו מבעוד יום, ותהא הצפירה עולה ויורדת, עולה ויורדת. והמהדרין ישמיעו מן הרדיו את קריאות הגיוס. וכולם יכרעו וישתחוו ויפלו על פניהם.
יקומו הקהל מן הרצפה, וייטלו בידיהם כלים מלאים במים אדומים והמהדרין מביאים דם של חיה כשרה. ושופכים את הדם על רצפת בית הכנסת. והדם ניגר וניגר בין הכיסאות ונעלי הצבא ומכתים את השטיחים המהודרים ואת תיבת העץ ואת הטליתות המונחות בקרן זווית ואת הסידורים והחומשים, ואינם פוסקים משפיכת הדם עד שהכל טבול בדם. ויטבלו הנוכחים את ידיהם בדם ויאמרו, ידינו לא שפכה את הדם הזה. עשינו ככל שיכולנו. ואף שיודעים הקהל שמא לא עשו כל מה שיכלו, עונים אחריהם אמן.
ומיד כל אחד ואחד נוטל סידור שבו כתוב סיפורו של אביו: מהיכן יצא לדרך, והיכן פגש את חבריו, והיכן החלה המתקפה, ואת מי איבד, ואיזו אשמה נושא על ליבו, ומה יכל לעשות אחרת ולא עשה, ומראות המוות שהקיפו אותו עד שיצתה נשמתו. וקוראים בסידורים את סיפור המלחמה כשעה ושתי שעות. וזה סדר העבודה של ימינו.
מקץ כל זאת, יקראו את פרשת העקידה כמנהג ישראל. ויכוונו ליבם לעקודי המלחמה ולמלאך שלא התגלה, וישוו אביהם לנגד עיניהם ומה שאירע לו והיכן כל זאת חקוק בגופם, וישוו בנפשם איבר איבר שבו נחקקה בהם המלחמה הרעה על אף שלא היו בה. ויצעקו כולם צעקה עד כלות הגרון, צעקה גדולה שברים שברים, איש לפי כוחו, ואז ישתקו שלושה רגעים. ומי שהמנהג מחליש את נפשו, פטור ויישב בחוץ וישתה בירה.
ככלות כל זאת יחלק הגבאי תחבושות לכולם, ואיש איש יחבוש את ליבו ואת איבריו. זה חובש את ליבו וזה את מצחו וזה את ידו וזה את רגלו, כל אחד לפי עניינו. והמהדרין נוטלין מורפיום ומזריקין לוורידיהם.
ויאמרו ג’ פעמים בלחש הפסוק “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עימדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל”.
ככלות כל זאת ישיר הקהל אני מאמין, גם אם אינו מאמין עוד, ויכוונו בליבם המילים “ואף על פי שיתמהמה”.
ויצאו מבית הכנסת ויילכו לבתיהם ויספרו לבניהם מה אירע לסבא במלחמה, והיאך נשברו חייהם שלהם, ויגידו להם כוחו ומוראו של אלוהי ישראל, וייעשה בשרם חידודים חידודים, ויחבקו אותם אל ליבם.
ויישנו עד צאת הצום, ומה שיחלמו – יחלמו.

בשנת תשנ”ב פרסם חגי סגל את ‘התנחלות דמה’, אוסף פיליטונים קישוני ברוחו שעסק בקורותיה של התנחלות כלשהי ביהודה ושומרון ועלילותיהם השגרתיות למדי של מתנחלים המחפשים את האקדח בין הצעצועים של הילדים שנשארו ברכב וכעין זה. בין הדמויות הנהדרות כיכבו אורותי הקוקניק, ארציאלי האידיאולוג, הרב נחמיה, מומו יו”ר ועדת ביקורת ופרישטיג שהקים את הישוב, שזה תפקיד נהדר בזכות עצמו.

נזכרתי בכל אלה לפני חודש ימים, לרגל אירוע אמנותי שנערך במרכז האמנים בתקוע בשם ‘הדף’ (אוצרות: דבורה זגורי ותחיה גודינגר). האירוע עסק בהשפעות הרחבות יותר – ה”הדף” – של חוויית המגורים באיזור מאויים על הילדות, ההתבגרות והחיים בכלל; בקיצור, הֵיות מתנחל, במובן הרחב והעמוק של המילה. בתור משתתף באירוע לא יכולתי שלא לתהות לעצמי בשאלה הנצחית: מה ארציאלי היה אומר.

כבר ב’התנחלות דמה’ – שהיה טור ב’נקודה’ וסופו שהפך (בשנת תשע”ג) לספר ‘חמש דקות מכפר סבא’ – נגע חגי סגל בשאלת יחסי המתנחלים והאמנות. הספר נכתב בגוף ראשון כשגיבורו הוא אדם כותב ובעל טור, וכך מדי פעם בפעם נגע סגל ביחס לאמנות בכלל ולכתיבה בפרט. זכור במיוחד הפרק בו הוציא הגיבור לאור ספר פרי עטו ואיש מהמתנחלים לא קנה אותו בעצמו חלילה: כולם העדיפו לשאול אותו מן השכנים.

קרדיט צילומים: שם בראל צילום אירועים אמנותי

בכל אופן, מה היה ארציאלי אומר אל מול פסטיבל אמנותי ברוח שנות ה-90, הכולל הפקת סטיקרים ומרצ’נדייז, אשר במעגליו החיצוניים ספוקן-וורד מבוצע בחללו הדחוס של אוטובוס ממוגן וגרפיטי מחאה מרוסס על הדמייה של גדר ההפרדה – ובמעגליו הפנימיים מרחבי עיבוד זכרונות, חדרים אינטימיים להשמעת מונולוגים אישיים או ציור בהשראת חלומות טרופים? מה הרב נחמיה היה אומר?

לגבי הרב נחמיה זו באמת שאלה. לגבי השאר, ובכן, למרבה המזל אחת מהעבודות באירוע הייתה בובת-יד של מתנחל טיפוסי, אותה דיבב השחקן והבובנאי אסף פרידמן. מפיו יכולנו ללמוד שבית הקפה החדש בתקוע הוא בורגנות ששוכחת את הנקודה, שעשרות אוטובוסים בדרך ושאנחנו קוראים מכאן לממשלה. אסף לא ביצע רפלקסיה ישירה לאירוע עצמו, אך ניתן להניח שארציאלי או פרישטיג עם השפם לא היו משתתפים בספוקן-וורד בתוך אוטובוס; אולי מומו, וגם זה כי היישוב כבר הוציא על זה כסף.

תהום מפרידה בין ארציאלי לאירוע האמנותי המדובר: תהום שמורכבת הן מהעיסוק האמנותי עצמו והן מהשקעת הכוחות בו. אמנות זה משהו שארציאלי מכיר רק בטקסט, או כששגריר ישראל בשוודיה מכבה את האור במיצב פרו-פלסטיני (‘שלגיה וטירוף האמת’, 2004, המוזיאון ההיסטורי שטוקהולם). וכן, זה בסדר שמישהו אוהב לצייר, אבל למה בעצם להסיע אוטובוס ממוגן אל מרכז האמנים בתקוע, כשאפשר לקחת אותו לכיכר ציון? למה לקיים מיצב אדמה בשיתוף קהל (עבודה של טלי פרקש), כשאפשר לנטוע בה עצים?

הטיעון של שנת השמיטה היה משכנע רק את אורותי.

כדי להבין מה התועלת באמנות, ויותר מזה – למה היא אקוטית, לא פחות מהפגנות בכיכר ציון – צריך לשוב אל האוטובוס הממוגן שחנה בניצב בכניסה לאירוע ובתוכו התקיימו הופעות הספוקן-וורד.

האוטובוס החונה כך כמו לקוח מתמונה סמלית, הרגע של ההגעה אל ירושלים או תל אביב סביב שנות האלפיים, בעת אחת מהפגנות הימין הגדולות, כאשר אוטובוסים חוסמים את התנועה צומת או שתיים לפני כיכר ציון כזו או אחרת. האוטובוס מסמן גם את ההגעה למקום הנכון – אבל גם את החסימה. רק הצורה שבה הוא חונה מספיקה כדי להעיר את האדרנלין: רגע, קרה כאן משהו, אולי צריך לעשות משהו. אותו האדרנלין קשור גם לדימוי אחר של אוטובוס, לזריקות אבנים ואוטובוסים ממוגנים, שלא לומר מתפוצצים. אוטובוס שחונה לא נכון מתחיל להעיר את הזיכרונות.

אבל כשהאוטובוס מונח במאונך במסגרת הקשר אמנותי, בתוך חלל עם היגיון משלו (“תחיה כבר תסביר לי את זה בסעודת שבת”) – הלב יכול לנוח לרגע. זה בסדר, האירוע בשליטה. אין כאן משהו שמצריך שיחה למוקד החירום.

וזהו תפקידו של המימזיס, של חיקוי המציאות שאמנות יכולה להעניק. לקחת אלמנטים מהמציאות, שהופעתם במציאות עשויה לפרק את החיים, ולבחון אותם בהקשר אחר, מלחיץ פחות. זה כמעט כמו טיפול בחשיפה: הנה האוטובוס שלכם בצורתו המלחיצה, אבל בואו נתבונן בזה רגע כך שנוכל לפרק את הדימוי, לקחת ממנו חלקים נכונים ולדחות אחרים.

כך גם עבודת האדמה, שמאפשרת לבחון את מושג האדמה בהקשר מרוכך; כך גם פריקת המחשבות והאנרגיות על יריעת הגרפיטי. אלה נועדו לייצר מרחבים לא פשוטים – אבל בתוך הקשר אמנותי מוסדר עם גבולות ברורים. בתוך סיטואציה נשלטת.

רק בתוך מעטפת כזו יכולים להתקיים מונולוגים של שתי דקות עם סיפורי כמעט-פיגוע, סדנת התמודדות עם קולות פנימיים, איור בלייב של חלומות או פסל סאונד שנוצר בזמן אמת באמצעות הקלטות המשתתפים. הרב נחמיה מן הסתם היה אומר שמי שצריך יכול לדבר על הכל עם אשתו (וגם מבקש לקרוא לזה גלעֵד ולא פסל), אבל אשתו בדיוק במשמרת בשערי-צדק.

הסיבה שכל אלו יכולים להתקיים רק במעטפת האמנותית המוסדרת היא מכיוון שהמציאות לא השתנתה מספיק: הטראומה עוד כאן. קשה לעבד חוויות של זריקות אבנים בכביש כשאלה יכולות להתקיים גם מחר. מעל האירוע כולו היה נסוך דוק של ציניות קלה והומור כמעט מריר, המוכר למתנחלים לא מהיום, שקיבל ביטוי חד בדוכן המזכרות שעיצב דוד (דוכי) כהן, ובו דובונים ועוזים, ‘אבן מפיגוע בארץ ישראל’ או צמידים כתומים בעיצוב עדכני.

בהקשר כזה, ארציאלי, תפקידה של אמנות הוא ליצור חלל נורמלי במציאות לא נורמלית. בית הקפה שפועל במרכז האמנים (אוצרים: מעיין ונועם פוצ’צ’ו. פעיל כל השנה) הוא לא סימן בורגני, אלא מרחב ממוגן שאתה יודע את גבולותיו ויכול לפעול מתוכו. כדי לפתוח את הלבבות צריך לתת להם מרחב נשימה.

[חגי סגל, תכתוב לי את הטור מחדש!]

*

לא מוצאת את המילים לספר לתאר לדבר על מה שהיה שם לא מוצאת
גם 15 שנה אחרי תרה אחר המילים האבודות המנגינות הצרובות בגוף מאותו יום ארור בבית הכנסת הספרדי בנוה דקלים
אני מנסה להבין למה.
קוראת מילים שכתבתי בדפים לבנים בעט כחול שורות לא אחידות לפעמים נדמה לי שאני שומעת את הזעקה של המילים על הדף. גוש קטיף אני נשבעת.
אני לא זוכרת לא זוכרת כמעט כלום מלבד אותו יום ארור בבית הכנסת. יום חג שהפך לאבל גדול. אישה אחת קנתה אלף חמש מאות תופי מרים לרגל הנס הגדול שעומד להתממש לרגל הגזירה שתתבטל ממש עוד רגע קט עוד רגע קט כהרף עין והנה זמן הגאולה אני שומע ינון ואליה אהרון רזאל שר בצאת הצום ואני חשבתי לעצמי הנה זה קורה.
וכי למה רק הזיכרון הזה צרוב בגוף והיכן הזיכרונות של השבועות שקדמו לכך. אני יודעת שאני מפחדת לפתוח את המגירה הזאת.
תמונות רצות בראש שלי קולות בצבע כתום עז. אמא מתקשרת מספרת שהדודים מאמריקה הגיעו. אני כועסת עליהם כועסת על הזמן שמצאו להם להגיע לארץ כועסת על ההורים שלי כועסת על עצמי. אמא שואלת אם אני חוזרת לירושלים אני מנגבת את הזיעה בגב היד שלי וחושבת שהיא לא מבינה כלום. כבר חודש ימים אני במקום אחר בעולם אחר בהזיה אחת גדולה. החיילים בדרך אמא, אני צריכה לסגור.
אני שונאת צבע כתום שונאת את השירים ששרנו שם. אחרים לא יבינו למה. זה שיר יפה אמא אמרה פעם כשהתנגן ברדיו תפילה לעני ואני ברחתי לחדר ונשכבתי על המיטה בעצימת עיניים. לא להיזכר לא להיזכר לחשוב על משהו אחר מהר. אני לא מוכנה להרגיש את הבגידה. אני לא מוכנה להודות שאני כועסת. עבר כל כך הרבה זמן, על מי את כועסת?
ביומן אני לא כועסת, אני מאמינה ותמימה. ביומן אני כותבת ביטויים כמו “עולים קומה” ו”מחאה שקטה”. ואני לא מבינה מה זה אומר. שקט אני לא זוכרת. אני זוכרת צרחות ובכי. אני זוכרת קרע בבגדים. אני זוכרת זוג מספריים שעובר בין שורות שורות של נערות בוכיות. ברוך דיין האמת צועק הרב וקורע את בגדו. אני עושה כדברו ומרגישה את הקרע בבשר. מרגישה את החנק בגרון. רועש מידי. צפוף מידי. בוכה מידי. והנס לא מגיע. והשער לא נפתח.
אני ממשיכה לדפדף. התאריך: ערב תשעה באב. כתב צפוף ממלא את הדף. הכאב מורגש בכל מילה. התקווה עדיין קיימת. אני בזה לאותה נערה. בזה לכל מי שהאמין שלא יהיה. אכלנו אותה בגדול, אני חושבת לעצמי. אני בזה לרבנים. אני בזה לכל מי שהיה שם. אני בזה ומתביישת על ההתרפסות. על החיבוקים עם החיילות. אני בזה ובוכה. אני קוראת ובוכה. אני לא זוכרת כלום ובוכה. למה אני בוכה?
אני שואלת את אפי ואת תפארת ואף אחת לא רוצה לדבר על זה. אני גם לא רוצה לדבר על זה אבל אני חייבת. אני רוצה לשחרר מעליי את העול הזה. לשחרר את האשמה. לשחרר את הכעס. אני רוצה להיזכר. אני יודעת שהיו גם זיכרונות טובים אבל יש שם בור שחור. הכאב גדול מדיי.
ריח של עשן באוויר וכתובות גרפיטי מרוססות. לא נשכח לא נסלח. קדוש שרפו את הבית ועזבו. אנחנו מתקלחות בגן ילדים נטוש ומחכות לנס. אני לא זוכרת כמעט כלום אבל אני רוצה לסלוח.

*

אחרי שזה קרה כמעט לא דיברנו על מה שהיה שם. לקח זמן להבין מה עברנו. המוח לא מסוגל להכיל את המראות אז הדחקנו, המשכנו הלאה. ככה שנים רבות. בהתחלה כל בית כנסת החזיר לי את המראות אז הפסקתי ללכת למקומות שהזכירו לי. הפסקתי לשמוע שירים שהזכירו לי. לעגתי בלב לאנשים שהזכירו לי את מי שהייתי שם.
אחר כך קשרתי את חיי עם אדם שהיה שם וחשבתי שמצאתי מנוחה. רצינו לבנות אבן מחורבן גוש קטיף, אבל גם הבית שלנו חרב לבסוף.
15 שנה שאני לא מסוגלת לשמוע את אותם השירים או ללבוש כתום. זה מחזיר אותי לשם תוך רגע. חודש וחצי מהחיים שלי נמחקו ורק המראות מבית הכנסת לא יוצאים לי מהראש.
ככה זה. טראומה. את זוכרת ריחות וקולות ושירים. את זוכרת את השיר שהתנגן בטרמפ שבוע אחרי שהכל חרב וחזרת לשם לעזור לתושבים בפירוק החממות. זה היה שלישיית מה קשור והם שרו מהלב. איזה שיר מוזר, חשבתי אז לעצמי. החלונות ברכב היו פתוחים ורוח חמה העיפה לי את השיער על הפנים. בדרך ראינו את החורבות, ששבוע קודם עמדו על תילם. יישובים נטועים וצחוק של ילדים. זו לא קלישאה, זה זיכרון. החוף הכי יפה בארץ. השקיעות הכי יפות. החופש. עד ההתנתקות מחבל ארץ שלא היה כמותה.
אפשר לדון לכאן או לכאן אם היה נכון או היה נחוץ, אבל זה כבר לא משנה. הזיכרון מקוטע אבל התמונות מתחילות לחזור אליי מאז שהחלטתי לפתוח את המגירה הזו, בשבוע שעבר. נזכרתי במועדון נוער בנצר חזני, בשיעורים באולפנה של נווה דקלים, בשירת הים ובגני טל. אני לא זוכרת את הלילות. אני לא זוכרת באיזו מיטה ישנתי. רוב הזיכרונות מהימים האחרונים בבית הכנסת. בתפילות ובשירים. בשורות החיילים בשחור. בבהלה. בעיניים הנפערות בתדהמה. בבגידה. של הרבנים בנו. בפער בין מה שהיה שם לבין מה שקרה בחוץ. בת אל אומרת שזה כמו אחרי שאדם קרוב נפטר. זה בדיוק מה שהרגשתי. ללכת ברחוב ולחפש עיניים שיבינו מה עברתי. אני זוכרת שמידי פעם פגשתי פנים מוכרות מבית הכנסת. שאר האנשים לא הבינו.
אני חושבת שהגיע הזמן לפרק את הטראומה ולדבר על מה שהיה. לכל דבר יש זמן וריפוי. גם אחרי המון שנים, גם אם אני כבר לא אותה נערה נאיבית ותמימה וגם אם אורח החיים שלי שונה, דווקא היום יש בי תקווה שנמצא נחמה, שנראה בחברינו מעלתם ולא חסרונם והלוואי ומהשבר יזרח עלינו אור גדול.