11:27
״יאללה, תתחילי, אחרת לא נצא מפה היום.״ אירית ממשיכה לאסוף אותם למקומות. יהלי ונגה הפסיקו סוף סוף לרוץ במעגלים והתיישבו. היא מסמנת לי בהנהון מקצה החדר שאפשר להתקדם, ואני עוזבת סוף סוף את המולת החדר הגדול. איזה יום. התיק שלי תלוי במסדרון, גבוה מעל להישג ידם של אצבעות קטנות וחטטניות. אני מגששת פנימה, הודפת הצידה את קופסת הסיגריות ומאתרת את נרתיק האוזניות. האוזניות טעונות חלקית אבל זה יספיק עד לסוף היום. אני שומעת מהחדר הגדול עוד כמה הדי מלחמה: ״עמיתי, אמרתי לך לא! מה קורה לך היום? יהלי! תשב בבקשה עכשיו!״ אני חייבת להתנתק קצת. אני תוקעת את האוזניות באוזן והרדיו מתחבר אוטומטית. קול חמור סבר של קריין ״…וכמובן שנעדכן כשנדע עוד פרטים…״ אני מחפשת תחנה אחרת. קול נשי מסביר ״…המחיר שגבה האירוע…״ אני עוברת לאפליקציית הפודקאסט. קול רך ומלטף ממשיך מאותה הנקודה בה עזבתי אותו בבוקר. שום דרמות. אני נכנסת לקצב ומתחילה לסדר את הבלאגן בחדר הקטן.
11:36
נגיעה בכתף. אני מסתובבת אל תוך פניה הסמוקות של אירית. היא אומרת משהו, אני מסמנת לה עם היד ומוציאה אוזניה אחת מהאוזן: ״את יכולה שנייה? הוא עוד פעם מילא את המכנסיים.״ ״מי, עמית?״ ״אלא מי? הרג אותי היום הילד הזה.״ אני שולפת גם את האוזניה השנייה והולכת אחרי אירית לחדר הגדול. זה רק שתינו היום, ונראה שכל הילדים באטרף. אולי זה בגלל המצב, לא יודעת. שיגמר כבר היום הזה. שיגמר כבר השבוע הזה.
11:48
אני ממשיכה לארגן את הילדים עד שאירית מסיימת עם עמית. הוא הפוך לגמרי כל השבוע. אמא שלו אמרה שהאבא במילואים כל השבוע. אולי בגלל זה הוא ככה, התנצלה. גם בבית הוא פרוע. חזר להרטיב. אירית מגיחה מיוזעת מכיוון השירותים. אחריה משתרך זאטוט מבויש. אני מחזירה לה את הפיקוד וחוזרת במהירות לחדר השני. עוד מעט ההורים מגיעים. אני מסיימת לערום את הבובות בפינת הבובות ועוברת לסדר את פינת האחות. על מיטת הטיפול הקטנה בובה של דובי שוכבת באלכסון, מכוסה ברישול בסמרטוט צבעוני. כפה שעירה אחת משתלשלת החוצה, תלויה ברפיון לצד המיטה. אתמול בחדשות הראו קטעים מחילוץ הפצועים מהבניין שקרס. חיילים מאובקים, בציוד מלא, מאזנים ביניהם אלונקה כשהם יורדים בזהירות מגל של הריסות. מהאלונקה שטושטשה בכבדות בעריכה, השתלשלה יד רפויה, חסרת חיים.
11:56
״אני לא יכולה איתו יותר. את חייבת לעזור לי,״ אני שומעת את אירית גם דרך האוזניות. אני עוזבת את המגב וממהרת לחדר השני. עמית שוכב בפישוט איברים על הרצפה, צורח. היום שישי הזה לא נגמר. אני מרימה אותו ומחבקת אותו עד שהוא נרגע. "מה יש לך? מה קורה עמיתי?" אוף, שתבוא כבר אמא שלו. ״אבא…״ הוא מייבב אל תוך כתפי. לא חשבתי שהוא כל כך קשור לאבא שלו, בדרך כלל בגיל הזה הם בוכים לאמא. כמה זמן הוא בכלל לא ראה את אבא שלו? אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה נתקלתי באבא של עמית אוסף אותו ולא מצליחה. בטח כמה שבועות… ואיך בכלל קוראים לו? אני זוכרת שמות של כמעט כל האמהות, וכמה מהאבות. בשם של אבא של עמית אני לא מצליחה להיזכר. אלון? אורן? משהו עם אלף. מבעד לחלון אני רואה הורים מתחילים להתגודד במבואה הקטנה ובחצר הגן, מחכים לאות כדי לפרוץ פנימה כנחשול של תשומת לב. נראה לי שאסיים את השטיפה כבר אחר כך. רק שתבוא כבר אמא שלו לעזאזל.
12:02
הכניסה לגן נפקקת ברגע שנפתחת הדלת. ערבוביה של הורים וילדים, תיקי גב צבעוניים, חיבוקים ודמעות. כל הורה מנסה להשתלט על הצאצא הפרטי שלו והציוד הקשור אליו. היום יום שישי, היום בו מרוקנים את המגירות בה הצטברו היצירות במשך השבוע. ילדים נרגשים מגישים בגאווה להורים מופתעים גליון קרטון פריך שצרור עלי שלכת דבוקים אליו בדבק פלסטי. הסתיו הוא עונה מצוינת ליצירה. אני עומדת על המשמר מחוץ לדלת, מקפידה שאף הרפתקן זעיר לא יחליט לצאת בלי ליווי הורה. כבר קרו מקרים, אני מזכירה לעצמי. מורשת הקרב עוברת בינינו הסייעות ממחזור למחזור. אני מחייכת אל ההורים, מלטפת ראשי ילדים. חלק מבקשים חיבוק לפני סוף השבוע ואחרים נבוכים, מתעלמים. הדקות הללו. אני קוראת להם ״רגע ההיפוך״. הילדים, עדיין בשטח הגן, משילים מעליהם את גלימת חוקי הגן, משנים את מצב הצבירה שלהם, ואז, כהרף עין, נוצק כל ילד חזרה אל תוך תבנית משפחתו.
אני מרימה מבט אל החצר. מחפשת בעיני לשווא את אמא של עמית. אלוהים רק תעשה שהיא לא תאחר… טוב שתאחר, אבל לא יותר מעשר דקות.
12:07
הגן מתחיל להתרוקן, הילדים המעטים שנותרו ישובים במעגל על השטיח ואירית משחקת איתם בכמה קוביות. עדיף שיהיו עסוקים ולא ייצמדו אל הדלת, מחכים לאמא או אבא. אני לא מבינה את ההורים האלה שגורמים לילד שלהם לחכות להם בסוף היום, ועוד ביום שישי. מה כבר יכול להיות כל כך חשוב? כשלי יהיה ילד הוא לא יצטרך לחכות לי דקה, אף פעם. אני מרימה את הכיסאות על השולחנות ומכינה את החדר הגדול לשטיפה. אירית מסתכלת בשעון הגדול שעל הקיר. גם הנשמה הטהורה והמכילה שלה צריכה לנוח. כבר עשר שנים שהיא מקנחת אפים וישבנים, קילומטרים של טישו. אני מתה על ילדים אבל לא מבינה איך אפשר לעשות את זה כל כך הרבה זמן. ראש מזוקן עטוי כובע ריצה לבן מציץ אל תוך החדר. ״אה… יעלי?…״ ילדה קטנה מתרוממת מהשטיח ורצה אל תוך זרועותיו הפתוחות. ״אבא!!!״ ״חמודה…״ הגבר שנכנס בינתיים אל החדר אוסף אותה אל זרועותיו. הילדה מניחה ראש מתולתל על כתפו. ״אני מתנצל״ הוא פונה אלי, לא מבחין באירית שישובה עדיין על הרצפה עם שאר הילדים ״את לא יודעת איזה פקקים יש פה בכניסה״ בגדי ספורט בוהקים מתוחים על כרס קטנה, נעלי ריצה על רגליים דקיקות. אני מהנהנת קצרות, משתדלת להסיט מבט. ״הכל בסדר, אל תשכחו לקחת את היצירות מהמגירה. שבת שלום.״ הגבר מוריד את יעלי לקרקע, והיא, מתורגלת היטב, רצה בדילוגים אל המגירה שלה ושולפת ערימה של דפים מרשרשים. ״אבא!!!!״ צווחה נשמעת מכיוון השטיח. ״זה לא אבא שלך עמיתי,״ אירית מנסה להרגיע. מאוחר מדי. הילד כבר שכוב על הרצפה, בועט ברגליו כאחוז אמוק. קוביות עץ צבעוניות מתגלגלות לכל עבר. אני ממהרת אליו ומרימה אותו על הרגליים. הוא מפיל את עצמו שוב על הרצפה. מה יש לו היום? אני מרימה אותו שוב, מרגישה את הדם מציף את פניי. אני אוחזת בכתפיו ואז שומעת אותו מייבב. ״אבא שלי…״ ״זה לא אבא שלך, עמיתי. אבא שלך יגיע עוד מעט, אתה תראה.״ ״את זוכרת שאבא שלו במילוא..״ אירית השתתקה. היא כורעת על הרצפה, אוספת את הקוביות ומרימה אלי מבט. עדיף לא לנדב אינפורמציה. אין לדעת איך אמא שלו תיקשרה לו את הנושא, אם בכלל. אני מרימה אותו ומרגיעה אותו בתנועות נדנוד.
12:24
״נו מה קורה איתם?״ אירית סוחטת את הסמרטוט ופורשת אותו על הדלי ליבוש. ״את האוטובוס של רבע לאחת כבר פספסתי.״ ״לכי, אני אשאר איתו.״ באמת שאין לי בעיה. לא מחכה לי שום דבר מיוחד, ואירית נראית כל כך עייפה. יש לה עוד נסיעה הביתה. אני חוזרת ברגל. ״מה פתאום, נחכה עוד קצת בטח היא תגיע עוד מעט.״ עמית רבץ על צידו באפלולית פינת הכריות, אוחז בשתי ידיים קטנות את מכשיר הטלפון שלי, פניו מוארות מבוהק המסך. המדיניות הנוקשה של שימוש במכשירי טלפון בשטח הגן נעלמה מזמן. אם ההורים לא שומרים על הכללים אז גם אנחנו לא. ״את חושבת שהכל בסדר?״ אירית מתישבת על שולחן קטן, הטלפון בידה. ״מה זאת אומרת? אני מתיישבת מולה. ״לא יודעת….״ אירית גוללת את הפיד ״כתוב שהיתה עוד תקרית…״ אני שותקת. מסתכלת על הילד השקוע בקורותיו של בוב הבנאי, בספרדית. ההמולה שככה זה מכבר. אני מרגישה את המתח בכתפיים מתחיל להתפוגג. האינטנסיביות התובענית של הדאגה הבלתי פוסקת לעדת האפרוחים מתחילה לפנות את מקומה לרגיעה הנינוחה של סוף השבוע. אני לא אתן לדמיונות של גננת היסטרית להרוס את זה. ״מה יש לך את? למה את חושבת על זה בכלל?״ אירית לא עונה, שקועה במסך הטלפון.
12:46
״אני לא יודעת, אירית אמרה משהו על זה.״ ״כן, אני פה איתו… כן, בטח ברור… אין על מה.״ אני מנתקת את הטלפון. עינת הייתה יעילה כהרגלה. היא תתקשר אל אמא של עמית, או כל מי שצריך. דחיתי את השיחה איתה כמה שאפשר. אהבתי את ההרגשה שאני ממונה, ולהיות ממונה פירושו לפתור בעיות בלי להטריח ולהטריד את המעסיק שלך. אבל זה באמת מקרה חריג. עמית היה עכשיו בחיקי. הוא איבד עניין במסך הטלפון לפני כעשרים דקות. כשהרים עיניים ונוכח שהוא הילד האחרון שנותר בגן נשמט הטלפון מידיו והוא רץ אלי בבכי. מאז הוא עלי. אני מנצלת את העובדה שהטלפון חזר אלי, וגוללת קצת באינסטגרם מאחורי גבו של הפעוט המכורבל. אני פותחת לרגע את ynet, להתעדכן. בכל זאת מלחמה. איזו טעות. אני נשאבת אל הכותרות הזועקות מהמסך. דובר צה"ל מודיע…. ראש הממשלה מתרה… אלוף הפיקוד מסביר… ומתחת לכל אלו, מחכים לתורם בסבלנות, סיפורי הקורבנות, החללים, המשפחות… אם אוזרים עוז וגוללים עוד קצת אפשר לעיתים להתנחם בסיפור שיקום הירואי. אני ממשיכה, עיני מזוגגות. מה עם אבא של עמית? אני עוברת על שמות, על ידיעות. אלון או אורן? איך קוראים לו? ושם המשפחה? משהו עם גימל. אני מחזירה את תשומת ליבי אל הגוף הקטן המכווץ שעלי, נשימתו שורקנית. בטח אמא שלו תגיע עוד מעט. בטח כלום.
13:12
צלצול טלפון. ברוך השם. הטלפון של הגן, גדול דביק ומיושן, ניעור לחיים בצלצול רם ומרושע. עמית עדיין עלי. הוא נרדם וראשו המתולתל מחופר בשקע שמתחת לצווארי. הנשימה שלו נרגעה מעט ואני מרגישה את חזהו מתמלא ומתרוקן חליפות כנגד גופי. שנת עלפון. הטלפון מצלצל שוב, עמית נע קלות. בטח אמא שלו. אני מסתכלת על הטלפון, אומדת את המרחק והמסלול. אם אקום עכשיו אעיר את עמית. חבל… ולמה שאמא שלו תתקשר לגן? למה שלא תבוא פשוט ותאסוף את הילד שלה? חוט הטלפון נמשך לו מתחת המכשיר, לאורך המדף העליון ולאורך הקיר. אני עוקבת אחריו במבטי. עוד צלצול. גורן! שם משפחה שלהם הוא גורן! אני נזכרת. החוט מתקדם, צמוד לפנלים השחוקים. קצת לפני רגל הכסא עליו אני יושבת מתרומם החוט, ומסתיים בתקע פלסטיק הנעוץ בשקע תקשורת שבקיר. צלצול. אני גוללת בראש את רשימת השמות של ynet .הכל מעורפל עכשיו. אני שולחת רגל אחת, זהירה, ומגששת אחר החוט. עמית זע עלי. אני קופאת. בזהירות אני משתמשת ברגל אחת כדי לחלוץ את הסנדל מהרגל השנייה, ובבהונות יחפות אני עוקבת אחר החוט. צלצול. אני שולפת את חוט הטלפון מהקיר. שקט משתרר בגן. עמית זע קלות. אני מלטפת את ראשו עד שהוא נרגע.
לזכר יאיר שטרן הי"ד
אַחַי, אַל נַחֲשֹׁב שֶׁהִגַּעְנוּ לְחוֹף
הַמּוֹלֶדֶת, לִחְיוֹת כְּכָל עַם,
כִּי פֹּה יֵשׁ שְׁכֵנִים, שֶׁחֶפְצָם רַק לִדְחֹף
אֶת כָּל אָח וְאָחוֹת אֶל הַיָּם.
וְגַם בְּקִרְבֵּנוּ יֵשׁ אָח וְאָחוֹת
מְבַקְּשִׁים עִם שׂוֹנְאֵינוּ שָׁלוֹם,
וְאוֹתָנוּ יַסְכִּימוּ לִשְׂנֹא וְלִדְחוֹת
לְמַעַן שְׁמִירַת הַחֲלוֹם.
וּבֵין מַכִּירֵי סַכָּנָה וְיֵעוּד
יֵשׁ כֹּה נִכְסַפִים אֶל הָאָח
וְאֵינָם מְבִינִים שֶׁמְּחִיר הָרֵעוּת
עִם מֻטְעֶה הוּא וִתּוּר עַל הַכְּרַךְ.
וְנִשְׁאֶרֶת שְׁאֵרִית שְׁאֵרִית שְׁבוּרֵי לֵב
שֶׁאוֹתָם אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁלוֹת –
נַעֲמֹד כִּיהוֹשׁוּעַ, נַעֲמֹד כְּכָלֵב,
וּמוּלֵנוּ רִבּוֹא רְבָבוֹת!
וְנֶשֶׁק אֵין לָנוּ, אֵין לָנוּ צָבָא,
אֲבָל יִתְגַּבֵּשׁ הַגַּרְעִין
וּלְשָׁוְא נִקְרָא שֶׁקֶר, לְאָוֶן זְוָעָה –
הַמּוֹדֶה עַל אֱמֶת – בֶּן חֹרִין!
נִתְכַּנֵּס, נְדַבֵּר, וְנִמְצָא גַּם עֵצָה
בְּעֶזְרַת הַתּוֹמֵךְ בְּאֶבְיוֹן,
עַד נֵצֵא עַל הָאָרֶץ, נִגְדֹּר אֶת פִּרְצָהּ,
וְנִהְיֶה לָהּ מָגֵן וְשִׁרְיוֹן!
עִם נָהַם מְטוֹסֵי הַקְּרָב
עוֹלֶה צִוּוּי: הַכּוּ עַכְשָׁיו!
יֵשׁ רֶגַע בְּחַיֵּי אֻמָּה
בֵּין הַחְמָצָה לְבֵין תְּקוּמָה
בּוֹ הַהִיסְטוֹרְיָה בְּעַצְמָהּ
פּוֹסַעַת בֵּין קִרְעִי אֵימָה
וּמְצַוֶּה בְּקוֹל גָּדוֹל
עַכְשָׁו, לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל.
אִם רֶגַע זֶה יִגוֹז, יַחְמֹוֹק
כִּי אָז מוּל צַר מֻכֵּה אָמוֹק
שׁוּב נִוָּתֵר לְכִלְיוֹן
שֶׁל הִירוֹשִׁימָה בְּצִיּוֹן.
רָאשֵׁי הָעָם, נוֹשְׂאֵי סַמְכוּת,
לְרֶגַע זֶה, לְזוֹ הַזְּכוּת
אַתֶּם הִגַּעְתֶּם לְמַלְכוּת.
כָּאן מַסּוֹק חוֹצֶה אֵינוֹ צוֹוֵחַ
גַּם עַקָּב אֵינוֹ מַרְעִיד
שִׂפְתֵי שָׁמַיִם
נְמָלִים חוֹכוֹת בְּסֵתֶר
הַחִטָּה בָּקְעָה אֶתְמוֹל
זֶה כָּל מָה
שֶׁאֵרַע כְּשֶׁלֹּא
הָיִיתָ
זיכרון
זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא עַל כָּל פְּרָטֶיהָ, זִכְרִי אוֹתָהּ כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָךְ מִפְלָט וְתִגְבַּר בֶּהָלַת הַנְּשִׁימוֹת.
זִכְרִי אֶת הַסַּפְסָל בְּדַבְּלִין בְּגַנֵּי הַבּוּשִׁי פַּארְק אֶת הַשֶּׁקֶט הַמְּנַטֵּף חֲרִישִׁית עִם הַטִּפּוֹת,
אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הָרָטֹב, אַחֵר מִכְּפִי שֶׁהֻרְגַּלְתְּ לֹא רָעֵב לְמַיִם וּמִתְקַמֵּט עֶרְגָּה אֶלָּא מָלֵא, נִנּוֹחַ מֵרְוָיָה.
זִכְרִי אֶת הַמֶּרְחָב הַיָּרֹק הַנִּפְתָּח כִּמְנִיפָה הַמִּתְרַפֵּק בְּחֻפַּת הָעֵצִים הַנּוֹשֵׁק לִשְׂמִיכַת הֶעָנָן הַמִּתְעַלֶּסֶת תְּכֵלֶת וְהֵבְזֵק זָהָב.
זִכְרִי אֶת נְשִׁימוֹתַיִךְ בֵּית הֶחָזֶה נִמְלָא וּמִתְרוֹקֵן שַׁבְרִירִים שֶׁל אוֹר, גַּם נְשִׁימוֹת אֶפְשָׁר לִזְכֹּר. זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא, יֵשׁ נֶצַח שֶׁכְּדַאי לִזְכֹּר.
זִכְרִי אוֹתָהּ, זִכְרִי כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁל רְוָחָה, רַק כָּךְ תּוּכְלִי שְׂאֵת כֹּבֶד קוֹל צַעֲקַת דְּמֵי אַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ, בַּשָּׁעָה הַזֹּאת.
בור
הֵדֵי מִלְחָמָה מְטַוְּחִים אֶת הַלַּיְלָה, מְבַעֲטִים וְחוֹרְקִים שְׁמָשׁוֹת אֶל עַצְמָן.
כַּלְבִּי נוֹבֵחַ, מִתְרוֹצֵץ בְּתֶדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע חוֹרֵךְ בִּבְעָתָה אֶת הָאָסוֹן.
וּבִקַּשְׁתִּי אוֹתְךָ הוֹלֵךְ וּמְרַחְרֵחַ בְּגוּפִי, מְלַקֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ מִכַּפּוֹת רַגְלַי, מְטַפֵּס מַעֲלֶה יְרֵכַי מוֹצֵץ מֵעֶרְוָתִי אֶת צִנַּת הַפַּחַד, שָׁר בִּי שִׁיר עֶרֶשׂ בְּמָה שֶׁמְּמַלֵּט אֲנָחָה מִתּוֹכִי, בִּשְׂפָתְךָ שֶׁאֲנִי יוֹנֶקֶת בְּפִי,
כְּמוֹ בְּכוֹחַ גּוּפְךָ לְהָמִיר רַעַד בְּרַעַד, אֵשׁ בָּאֵשׁ. כִּבּוּשׁ בְּכִבּוּשׁ,
כְּמוֹ בְּגוּפְךָ לְהַסִּיג צְבָאוֹת וּכְלֵי מַשְׁחִית, לְמַלֵּא בִּתְנוּמָה רֵיקוּת שֶׁל בּוֹר.
6.10
הַאִם אֵינֵךְ מִתְבַּיֶּשֶׁת לַחְשֹׁב בְּעִבְרִית בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלֶּה? הִיא עָמְדָה עַל הַחִירְבֶּה הַגֶּשֶׁם בְּכַפּוֹת רַגְלֶיהָ. כּוֹרֶכֶת חוּט אָדֹם זוֹ לֹא אַשְׁמָתִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי כָּכָה בְּחֶדֶר אָטוּם עִם שָׁפָה מְחֻלֶּלֶת, אֲבָל אֲנִי מִצְטַעֶרֶת עַל דְּבָרִים רֵעִים. הִיא שָׁתְקָה מוּלִי מְטַפְטֶפֶת אֶל הָאֲדָמָה מַרְעִידָה אֶת הַמְּטֻטֶּלֶת הַפְּנִימִית. אֲנִי הָאוֹיֵב, הִתְוַדֵּיתִי מוּל הַנּוֹף הַמַּתְקִיף וּשְׂעָרָהּ הָיָה סִירָה קוֹצָנִית שֶׁאֲנִי קָטַפְתִּי.
7.10
בְּיַלְדוּתִי הָיוּ גַּנֵּי שַׁעֲשׁוּעִים טְרַקְטוֹרִים אֲדֻמִּים וְטַנְקִים בְּצֶבַע אָפֹר שִׂחַקְנוּ תְּפֹס אֶת הַדֶּגֶל עִם חֻלְצָה מְקֻמֶּטֶת בְּתוֹךְ תְּעָלוֹת מְכֻסּוֹת פִּיחַ. זֹאת הָיְתָה הַהִיסְטוֹרְיָה, מַמָּשׁ כְּמוֹ בֵּית הַסֵּפֶר הַיָּשָׁן וְהַמִּגְרָשׁ הַגָּדוֹל. אֶת בֶּרְטוֹלְד בְּרֵכְט מָצָאתִי בְּסִפְרִיַּת רְחוֹב הָלַכְתִּי לָאַנְדַּרְטָה לִקְרֹא הוּא הָיָה שְׁבוּי הַמִּלְחָמָה שֶׁלִּי זִמְזוּם הַמּוּאַזִּין פַּסְקוֹל חַיַּי נִמְתַּח אֶל הַגְּבָעוֹת הַכְּחַלְחַלּוֹת הַזּוֹהֲרוֹת הַמַּעֲלוֹת עָשָׁן. אַרְצִי תָּמִיד בּוֹעֶרֶת בִּתְשׁוּקָה. אֶת הַנַּעַר הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי לָקַחְתִּי לְמִגְדַּל הַמַּיִם הִתְחָרִינוּ בַּמִּינָרֵטִים שֶׁל הַכְּפָר מִמּוּל. מִזְדַּקְּרִים בָּאֲוִיר פּוֹרְחִים כְּמוֹ גְּדִילָנִים בַּשָּׂדֶה. אִמִּי שָׁתְלָה אֳרָנִים רַכִּים שֶׁנִּדְלָקִים בִּמְהִירוּת. בֵּין הַקּוֹצִים הָלַכְתִּי יְחֵפָה, נִפְצַעַת, מְחַפֶּשֶׂת מְקוֹמוֹת נִכְחָדִים בֵּין הַטְּרַקְטוֹרִים בַּיַּעַר הַלּוֹהֵט (הַבַּרְבּוּרִים הַצְּהֻבִּים, כַּפּוֹתֵיהֶם גְּדוּשׁוֹת בְּזִכְרוֹן דּוֹרוֹת). הַקַּיִץ הַשְּׂרֵפוֹת הִגִּיעוּ עַד אֵלַי. אִם בָּרַחְתִּי מַהֵר מִדַּי הֲרֵי הָיָה זֶה הוֹדוֹת לְדֶרֶךְ הָאֵשׁ.
10.10
גּוּף אֶחָד מָלֵא נוֹזְלִים פָּרוּם בַּקְּצָווֹת חוּטִים אֲדֻמִּים קָשְׁרוּ אוֹתָנוּ אַחַי בַּדָּם. בְּלֵב הַמִּלְחָמָה הִקִּיזוּ כֻּלָּם מַשָּׂאִיּוֹת מְלֵאוֹת נוֹזֵל סָמִיךְ דָּהֲרוּ בַּכְּבִישִׁים סִירֵנוֹת פּוֹעֲמוֹת אֶל הָאֵזוֹר הַפָּצוּעַ הַצֹּרֶךְ הַטִּקְסִי, כִּמְעַט הָיְתָה זוֹ שְׁבוּעַת יְלָדִים כָּל אֶחָד שָׁפַךְ אֶת חֶלְקוֹ וְהָאִחוּד הָיָה טוֹטָלִי, שָׁלֵם – כָּעֵת זָרַם בָּנוּ מִיץ כֵּהֶה (הָיָה זֶה מַחֲזֶה נֶהְדָּר, מַזְוִיעַ) נָשַׁמְנוּ יַחַד.
17.10
עֲצֵי הַזַּיִת בָּעֲרוּ זְמַן רַב הַגִּצִּים שֶׁלָּהֶם הִדְלִיקוּ שָׂדוֹת הָרֵיחַ עוֹדֶנּוּ בְּאַפִּי כָּךְ בִּירֵאֵנוּ אֶת הַחֶלְקָה הַחֲדָשָׁה אִמִּי שָׁתְלָה שָׂם אֳרָנִים צְעִירִים וְכַמָּה מִגִּדְמֵי הַזַּיִת שֶׁפָּרְחוּ וְהָיוּ נֶהֱדָרִים – הֵם לֹא נָטְרוּ טִינָה. כְּשֶׁבָּעֲרָה הַגָּדֵר וּבֵיתִי נִשְׂרָף הִשְׁמִיעוּ הָאֳרָנִים קוֹל פִּצּוּחַ קַל וְנָפְלוּ בַּלֶּהָבוֹת מַהֵר מִדֵּי לֹא נִשְׁאַר זֵכֶר מִלְּבַד אֲבָנִים.
ערב החג יברך כל אדם את ילדיו ויתבונן בעיניהם לפחות שני רגעים. אחר כך יפשוט בגדי חול וילבש מדי צבא. והמהדרין יניחו בכותפותיהם כומתה אדומה או חומה או שחורה, איש לפי מנהג אבותיו. לאחר מכן יתלה את נשקו על כתף ימין, וילך לבית הכנסת, ולא ילך בצעד קל וברוח נדיבה כי אם ברוח קודר ובחלישות גדולה. וישבו כולם במעגל בבית התפילה, וישתו בירה ויספרו בדיחות איש לרעהו ויקללו וינהגו בגאווה גדולה וברגל גסה ובלב בטוח, כאילו דבר לא קרה, עד שתשקע השמש. מששקעה השמש ישתקו כולם. ומשמיעים הגדולים שבקהל את הצפירה, מטרנזיסטורים שהביאו מבעוד יום, ותהא הצפירה עולה ויורדת, עולה ויורדת. והמהדרין ישמיעו מן הרדיו את קריאות הגיוס. וכולם יכרעו וישתחוו ויפלו על פניהם. יקומו הקהל מן הרצפה, וייטלו בידיהם כלים מלאים במים אדומים והמהדרין מביאים דם של חיה כשרה. ושופכים את הדם על רצפת בית הכנסת. והדם ניגר וניגר בין הכיסאות ונעלי הצבא ומכתים את השטיחים המהודרים ואת תיבת העץ ואת הטליתות המונחות בקרן זווית ואת הסידורים והחומשים, ואינם פוסקים משפיכת הדם עד שהכל טבול בדם. ויטבלו הנוכחים את ידיהם בדם ויאמרו, ידינו לא שפכה את הדם הזה. עשינו ככל שיכולנו. ואף שיודעים הקהל שמא לא עשו כל מה שיכלו, עונים אחריהם אמן. ומיד כל אחד ואחד נוטל סידור שבו כתוב סיפורו של אביו: מהיכן יצא לדרך, והיכן פגש את חבריו, והיכן החלה המתקפה, ואת מי איבד, ואיזו אשמה נושא על ליבו, ומה יכל לעשות אחרת ולא עשה, ומראות המוות שהקיפו אותו עד שיצתה נשמתו. וקוראים בסידורים את סיפור המלחמה כשעה ושתי שעות. וזה סדר העבודה של ימינו. מקץ כל זאת, יקראו את פרשת העקידה כמנהג ישראל. ויכוונו ליבם לעקודי המלחמה ולמלאך שלא התגלה, וישוו אביהם לנגד עיניהם ומה שאירע לו והיכן כל זאת חקוק בגופם, וישוו בנפשם איבר איבר שבו נחקקה בהם המלחמה הרעה על אף שלא היו בה. ויצעקו כולם צעקה עד כלות הגרון, צעקה גדולה שברים שברים, איש לפי כוחו, ואז ישתקו שלושה רגעים. ומי שהמנהג מחליש את נפשו, פטור ויישב בחוץ וישתה בירה. ככלות כל זאת יחלק הגבאי תחבושות לכולם, ואיש איש יחבוש את ליבו ואת איבריו. זה חובש את ליבו וזה את מצחו וזה את ידו וזה את רגלו, כל אחד לפי עניינו. והמהדרין נוטלין מורפיום ומזריקין לוורידיהם. ויאמרו ג' פעמים בלחש הפסוק "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עימדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". ככלות כל זאת ישיר הקהל אני מאמין, גם אם אינו מאמין עוד, ויכוונו בליבם המילים "ואף על פי שיתמהמה". ויצאו מבית הכנסת ויילכו לבתיהם ויספרו לבניהם מה אירע לסבא במלחמה, והיאך נשברו חייהם שלהם, ויגידו להם כוחו ומוראו של אלוהי ישראל, וייעשה בשרם חידודים חידודים, ויחבקו אותם אל ליבם. ויישנו עד צאת הצום, ומה שיחלמו – יחלמו.
""המלחמה מתחסלת במבחן הטכנולוגי, ולאמריקנים היא [מלחמת ויאטנם – ט.ק] הייתה בראש ובראשונה: מתקן ניסויים, שטח רחב ידיים לניסוי כלי הנשק שלהם, שיטותיהם ועוצמתם". ז'אן בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע' 61.
"הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים". גי דיבור – חברת הראווה, 4, ע' 3.
1. חומה שחורה או עופרת מגן, צוק קיץ וגשמי איתן, מבצע גשם חם או חורף ראשון, חץ השחר או עלות השחור. מבצעי צה"ל ברצועה מתערבבים זה בזה כהתערבבות סוגים שונים של דיווחי החדשות אודותם. הם ריטואליים, בעלי מספר תבניות ריתמוס קבועות כגון חיסול-תגובה-חיסול פחות-תגובה-חיסול פחות-מו"מ-הפסקת אש-הפרתה בדרך זו או אחרת ואז שמירתה-מו"מ על שיקום-שיקום-הכנסה לחמאס-שקט כלכלי-עילה למבצע- וחוזר חלילה.
2. מבצעים אלה פועלים על הציבור הישראלי, ואתמקד בו שכן הציבור הפלסטיני הוא מושא לדיון עומק נפרד, כמערכת של מיצגי ראווה. לכן אני טוען שההישג המהותי של המבצע האחרון בעזה נמצא בתמהיל בין שמירת תרבות הצריכה, שירות המיתולוגיה הטכנולוגית וחיזוק פולחן הטכנולוגיה, חיזוק הקונצנזוס ברצף רהבתני של תמונות וכמו-הישגים במטרה להמשיך את הסדר האינסופי של ה'אין' המתחזה למדינה יהודית, חברה מערבית וכולי.
3. אינני טוען בעד הצד הערבי או נגד הצורך במבצע אלים אלא מבקש להציג את ההיבט הסמוי לרובד הצבאי-פוליטי הגלוי כמכניס את השפה המציגה והממסגרת את המבצע לתחום ה'ממשי', להלן מנגנון יצירת הממשי לפי בודריאר המגדיר מחדש כל סימולציה של מציאות כמציאות.
4. מתוך כך אני טוען שמיצג הראווה או 'הספקטקל' בלע"ז, של המלחמה, יורש את המלחמה שכל שנותר ממנה הוא אפקט קולי, במרחב החורג מרדיוס אשקלון. המיצג משודר על ידי דובר צה"ל באינטנסיביות כסרטוני פגיעה, ומוטב שיהיו 'ראוותניים' ככל שניתן – דרך החלון ומעלה בקומה. בכך הנצחון הופך להיות אחר מהישגים מדיניים ודיפלומטיים, רשת צפופה של דימויים שמרכיבים עבור הישראלי מראית עין של הצלחה ונצחון (גם אם ישנם נצחון והצלחה ממשיים).
5. כאן חייבים להתייחס לשינוי שחל בהגדרת המושגים ובעיצובם מחדש בתודעת 'צרכני האינפורמציה' במדיומים השונים:
א. המציאות הצבאית מיוצאת כמיקור חוץ מן הטנק והלוחם אל מסך המחשב ומצלמת המזל"ט, על הטיל הנישא אל המטרה שכבר לא יכול לספק את הצופה שכן רגע ההתממשות – הפיצוץ – נעדר, אין מדובר בהצצה נוסח אגדת 'טום המציץ' (אשר הציץ בליידי גודייבה ברחובות קובנטרי והתעוור) כי אם 'פורנו טום', וכך כמו אקט פורנוגרפי מוחלף בספקטקל של המזל"ט 'המציץ במלוא האירוע בלא להיענש', בניגוד לטיל הוא חוזר לבסיסו. המצלמה שלו לא מביאה לסיפוק את הצופה אלא מאפשרת אינספור סיפוקים.
ב. "מכאן ואילך, כל מעשי השוד, חטיפות המטוסים וכו', הם מעין מעשי סימולציות במובן זה שהם כתובים מראש בפענוח ובתזמור הוירטואליים שהמדיה מפעילה, מוטרמים בבימוי שלהם ובתוצאותיהם האפשריות"(בודריאר, סימוקלרות וסימולציה, ע' 27). הצפייה במהלך ההפצצות, במסכי אמצעי ראיית הלילה המציגים תמונות מטושטשות ופיצוצים שהנם דימוי יותר מאשר מציאות, יוצרת מערך של ציפיות עד רמת הנוירונים. הצופה בבית, ספון בחרדה שכוהני המדיה, פרשני הבטחון, שותלים לפי דף בימוי, חווים התרה של המצב באמצעות חורבן קר המחליף את להט הדם הדיוניסי שהיה בעבר.
ג.השלב הסופי בריטואל הוא השלב הכלכלי שלמעשה הוא המנוע והמניע. כמו שבודריאר תיאר כ"הפיכות ההרס והייצור" עיקר התהליך הוא בצימצום הפגיעה בייצור ובצריכה בישראל וסופו בשאלות של העברת כספים לשם 'שיקום הרצועה', שם קוד לכך שהחמאס וישראל, בלא יכולת לחמוק מכך, מתשמשים במבצעים כאמצעי ייצור – החמאס מייצר כסף ומכאן גם שליטה, ישראל מייצרת רהב טכנולוגי ואשליית בטחון להמון החרדתי הצפון בין מקלט לספת הפסיכיאטר.
6. במובן מסויים, אני אעלה שאלה מתריסה, קנוניה דלת-הוכחות אך רבת שאלות: נניח שמערכת הבטחון הדליפה 'התרעה' שלא הייתה קיימת מתוך צורך מדומיין או אמיתי לתקוף? האם הריטואל הזה כולו היה נמשך? התשובה חיובית בוודאי וההבנה שמדובר בסכימה פסיכולוגית המונית ולמעשה במערכת שזקוקה ליצירת חרדה אחת לזמן קצוב.
7. אתה, צופה יקר, חרד, והספה-מסך-התרעה הם הפסיכולוג (עד לרמת הפיסיולוגיה) אולם כאן אנו נמצאים בבליץ רב מערכתי של מדיום אדוק, פלאפון, טלוויזיה. מדובר במוסד משוגעים, מוסד סגור, מדובר בפסיכיאטריה של רקטות וטילים מונחים במקום כדורים ושיחות.
8. אם החץ הוא שלוחה של היד והזרוע, אזי הרובה הוא שלוחה של העין והשן…" (מרשל מקלוהן, להבין את המדיה, כלי נשק מלחמת האייקונות, ע' 408). ובכן אנו רואים עליה של כוהנים חדשים – מתווכי הסרטונים אשר שירותם הוא תיעוד ומעקב, אנשים שמחברים את היד והעין ככלי הנשק שמושלך על האויב.
9. פולחן הטכנולוגיה הוא ההשחתה של כל פריזמת החיים ההומניסטית לידי הישג הטכנולוגיה. ובמקרה דנן, המיצג מקבל ממד של פולחן טכנולוגי המספק את בעל הפטישיזם הטכנולוגי או 'הטכנופיל'.
10. הביטוי האידיאלי הוא היות הנשק המדוייק הרחבה שלמעשה הנה וירטואלית-יותר-מאשר-גשמית של העין ותשומת הלב. או בלשון אחרת, את "השן" של הרובה אליבא דמקלוהן ירשה תשומת הלב, אותו מושא נשגב של עידן ריבוי המידע. התקשורת עם הפלסטיני היא תקשורת של תשומת לב נדירה לה זוכה המחבל מקצה חוד חודה של מכונת הצריכה – מדינת ישראל.
11. במקרה זה מדובר בראוות-טכנולוגיה. התקשורת עם הפלסטיני בעזה היא תקשורת של טכנולוגיה והשמדה אולם היא במהותה תקשורת של חברה מבוזרת וירטואלית עם חברה מרחבית (הקיימת במרחב הפיסי בצורה העמוקה של המושג תרבות).
12. יש הטוענים שהעזתים אינם אלא ניצבים, עובדי במה או דמויות-שאינן-אדם במשחק מחשב המוני "פגע במטרה" או "שגר ושכח".
13. גם לטענתי, בעבור הישראלי, מדובר בדבר-מה אחר מתקשורת, לטענתי מדובר במימוש של פולחן. הצפייה בסרטונים היא מיצג ראווה, המאפשר לתקשר בינות כולנו את העובדה שהאוייב הופך לדימוי (וכאן פרעות בתוך ישראל כנקמת המרחב בידי הפלסטיני) ואנו משמידים את הדימוי, עם כל פגיעה אנחנו ניצחנו בכך שיש לנו את הטכנולוגיה העדיפה. למן הרגע הראשון שהטיל המדוייק פוגע ועד לרקטה הפרימטיבית האחרונה שכיפת ברזל מיירטת. למן התמונה של הפצצות הענק בעזה לעומת הנחות והחיגר, התמונות של ירי הרקטות מעזה.
14. במובן מה אנו חשים עצמנו חצאי-אלים, Demi-God, המביטים בהישגים קולקטיביים המנוסחים בהומניסטית רהוטה (טכנולוגיה).
15. בכך יש מעשה של פולחן עמוק ההופך את הטכנולוגיה בו-זמנית למושא ולנשאית התפילה. התפילה היא 'שקט' למען המשך ראווה וצריכה הטכנולוגיה היא ההישג הקדוש שאסור לבקר. הדימוי של 'מחלל השקט' מושמד על ידי 'מחולל השקט' הצבאי-טכנו-ויזואלי. גיבוריו הם הטכנו-מנצחים: "לוחם הסייבר", "מכווינת מזל"ט" ועוד אשר ירשו את לוחם הסיירת, כל שכן חללי המאבק נוסח מיתוס ההספד של משה דיין לרועי רוטברג.
16. בהיבט הנ"ל כתב ניל פוסטמן על הטכנופילין, המרחב או החברה שפולחן הטכנולוגיה מפגיש אותה עם טכנולוגיות מידע בצורה בלתי אמצעית וללא בקרה. מפגש של התנגשות. אנו צריכים את ראוות החיסול, סליחה סיכול, על מנת לחוש ממשות לתיאולוגיה הטכנולוגית של עולמנו. יש כאן מפגש ארוטי-ממש של יצירה לשם חיסול. אין זה יוצא דופן בהיסטוריה לראות קדושה בכלי נשק.
17. אעפ"כ, הכשל נמצא אף בלשונות הרבים: "אז מה עושים עם עזה?". דבר המבטא את תחושת המאס מהריטואלים האינסופיים עם עזה ולמעשה מדמה סוג של 'שיבה נצחית' ותסכול יהודי למולה.
18. האמונה הדמוקרטית מתפתחת באמצעות שלושה תהליכים עמוקים ששינו את התרבות הציונית מן היסוד ויצרו את השילוש הקדוש – קפיטליזם, דמוקרטיה, גלובליזם…" (עוז אלמוג, פרידה משרוליק, מבוא, ע' 26. לפיד הוא הנציג הרשמי הראשון מבחינה אלקטורלית של המעמד שאימץ במלואה את האמונה הדמוקרטית בשנות התשעים. גם מצביעי ליכוד רבים אימצו אמונה זאת אולם כגל שני, משמע רק כהד לאלה שאימצו אותן בראשיתן.
19. אימוץ הנחות יסוד אלה מציב את המאבק בעזה בסתירה: הצריכה מצריכה שקט מלחמתי, הדמוקרטיה והגלובליזם כופים עלינו לראות את היריב כ'אזרח עולם' ובכך הוא שווה מעמד לנו ולעמנו. אין יותר מדרג בסיסי בין אויב וידיד, ואף לא בין אויב ו'אני' שכן כולנו 'אני' ביקום האטומים האינדיבידואלים הצרכני. ובעצם, נסיון נפל (שכן יריבות ו'אחרות' הנן מצבי תודעה מובנים) לבטל את הממשי-פוליטי האלים.
20. מכאן המבצעים מוגבלים במערכת אתית שמהותה סותרת לעתים: סיום מהיר ככל הניתן של הלחימה בתוצאות נמוכות ככל הניתן של הרוגים מכל הצדדים, ועל בסיס 'הוגנות' של מצב כך שאין שום שינוי מהותי במצב שנתפס כהוגן במקרה הטוב וכמוטה לטובת הכוח הטכנולוגי החזק. קרי דימוי התיעוש והצריכה הישראלי למול דימוי עץ הזית המרחבי הפלסטיני.
21. מכאן הבנת הנסיון המשותף ללפיד ולנתניהו, אשר שניהם 'דמוקרטים' בלשונו של אלמוג יותר מאשר הם יהודים. קרי זהותם האישית ותפיסתם האידיאלית את העתיד וההווה כולה 'דמוקרטית' ומיעוטה עד ביטולה 'יהודית'. לכן המבצעים נראים זהים (זולת הסיקור שלהם) והתוצאות דומות להפליא. לא בכדי רצה לפיד 'מיליון עובדים בהייטק' מתוך אחדות וגיוס המערכות כולן לטובת מיצג הראווה הטכנולוגי. מכאן הבנת המבצע בעזה כקולואנילזים תרבותי ולא כמאבק לאומי. לשון אחרת, הסבבים מול החמאס או הג'יהאד, להוציא המציאות הגיאופוליטית שלהם, הנם קולוניאליזם תרבותי מתמשך בדמות מלחמה-שיקום.
22. אין שום היבט רלוונטי לשרידות הלאומית לאורך זמן או להגשמה לאומית שכן אלה זרים לבעל האמונה הדמוקרטית או לחברה הטכנופילית. אלה מעצם מהותם זרים למרחב הלאומי או הדתי-מסורתי (יהודי או מוסלמי). מכאן הבנה מחדש של התהליך הלוחמתי כמלחמה של אליטה מצומצמת בחברה הישראלית בהנהגה פוליטית מצומצמת בחברה הפלסטינית. בלא שום קשר לשאיפות הלאומיות או הדתיות של שני הצדדים. ההמון השייך ל'זמן' ו'מרחב' אחר עד רמת התודעה נמצא במקרים הללו בזירות הפגיעה, הפציעה או התקיפה, אך הוא איננו רלוונטי בין אם יתמוך או יתנגד. במובן הנ"ל אירונית הפגנה נגד המלחמה בישראל שכן היא אחד עם הפגנה בעד המלחמה בישראל, כנ"ל בעזה.
23. העמדות של ההמונים הנן הדים לאייקונות שאמצעי תקשורת ההמונים דורשות לשרת אותן ולסגוד להן. אכן נראה קונצנזוס בעת המאבק אולם מהו הקונצנזוס זולת תגובה ביולוגית-פיסיולוגית של אורגניזם במצוקה (בקנה מידה רחב-שבטי או יחיד). אתם לא בעלי עמדה בעד או נגד אלא לכל היותר הד לתגובה קולקטיבית בעד או נגד. אתם פסיכוזה או ניורוזה, רפלקס או קונפורמיזם של אליטות ספציפיות המנוכרות לאמונות שלכם, לצרכים שלכם זולת אלה שחופפים צרכים שלהן.
24. "קל לבנות כך חברה מעמדית עד מאוד: לפי הנגישות שיש לבני-אדם למערכות אביזרים, ולפי ידיעתם את השימוש בהן. אך המילה הרומית 'ציביליזציה' בנויה על המילה 'ציביס', אזרח, משמע אדם שקיבל על עצמו מחשבה חברתית מסוימת והוא עוזר לקיימה, ולפתחה, בלי כל קשר לאביזרים המצויים בביתו או בהישג ידו"(שלומית הראבן, טכנאים, טכנוקרטים, טכנוקרטינים, בתוך תסמונת דולסינאה עמ' 189-190). כאן הבנת הביקורת שלי על מרחב התרבות היהודי כולו – הניכור המוחלט למהויות הללו הינו אחד ממכונני הזהות של הקבוצות החזקות ביותר בכל אחד משדות הקיום הישראלי: ביורוקרטי, אקדמי, כלכלי וטכנולוגי.
25. מכאן אנו מבינים לעומק את הערצת איש האביזר: הטייס, הטנקיסט וכיום הסייבריסט, התכניתן , התצפיתנית-מכווינת הנשק וכולי. הדבר חורג הרבה מן הצבא אל החברה או שמא זה להיפך. "מיליון עובדים בהייטק" זוהי סיסמה של אביזריסט, ולפיד ונתניהו דומים מאוד בהיבט הנ"ל. אין מכאן להביע עמדה נגד היי טק או טכנולוגיה כעקרון אלא תיאור של מצב קיים וביקורת על אנשים בהפכם מושאים חומריים אלה לתכלית.
26. באמירתו על 'מיליון עובדים בהייטק' יש אמירה מהותית על מדרג החברה. שכן ללפיד אין גישה חברתית של 'ציביס' זולת האמונה הדמוקרטית והפולחן הטכנולוגי. ארון הספרים היהודי המקפל בתוכו ציבליזציה שלמה באבולוציה בת אלף ושלוש מאות שנים של יצירה (מן המשנה עד השולחן ערוך כאשר המשנה מקפלת את כל בית שני בתוכה) זר לו. מהויות אורגניות כגון הלכה ומסורת זרים לו, הוא אף מנוכר להם. ההייטקיסט הוא האזרח המופתי של הרפובליקה האביזריסטית. צרכן לעייפה של שירותים מאוכל ועד בידור, צרכן של מוצרים ואופנה, אדם שמהותו מיקסום השימוש היעיל באביזר התוכנה (מטא אביזר) כפסגת הקיום הטכונולוגי. 'אדם אחרון' ("המצאנו את האושר", פ. ניטשה, כה אמר זרתוסטרא).
27. מכאן הבנת המאבק בעזה כרגע של שפל במים הגדולים שמסתירים את הקרקע הגדולה עליה הכל עומד. היסודות נחשפים וגם הדמיון המייאש בין נתניהו ללפיד. נתניהו הוא בסה"כ השלב הקודם לשלב הנוכחי שלפיד מייצג. בהתאם גם פער הגילאים – פער של דור אחד של אוריינטציה טכנולוגית ושל מפגש בלתי-אמצעי עם אירועים מכוננים. נתניהו נפגש עם האמריקאיות של שנות השמונים ולפיד הוא האמריקאיות של שנות ה-2000. נתניהו קרוב יותר לרייגן כאייקונה ולפיד לאובמה.
28. העימות הנ"ל הוא עימות פנים ישראלי, ומהותו תקשורת בין האגו והאיד, בין החרדה-האורבת וה'אני' המאוהב בעצמו בבליץ נרקיסיסטי. זהו מפגש של קבוצה חברתית הספוגה באהבה עצמית לא בריאה ופולחן הטכנולוגיה שלה, ובין הקבוצות הנמוכות הנזקקות לאישוש-עצמי שכן לא ניתן לחמוק מאי-ההלימה בין האליטה הנ"ל והפריפריות שלה. כל מהותה של החברה הישראלית, בניגוד לחברה היהודית, הוא הסתרה עצמית, הדחקה וחיקוי.
29. לכן לא תיתכן מלחמה ממשית אלא 'מבצעים' ותוצאותיהם יהיו אך ורק פרקי זמן לשימור הסטטוס קוו הלא הוא השיבה הנצחית של הטכנופיל הצרכן. של איש הראווה הזקוק למיצג נצחון יותר מאשר לנצחון ממשי. מיותר לציין שאדם זה מסוייג מכל מובן ריאליסטי של אסטרטגיה, גיאו-פוליטיקה או מדינאות. הוא לא מסוגל לתפוס מסגרות קיום אפשריות החורגות מהפרט ואת המסגרות הקיימות שחורגות מהפרט, כגון המדינה, הצבא וכולי, הוא 'יאניש' או ליתר דיוק יפשט כ'פרט' ויעניק למסגרות רגשות ונטיות פשטניות ואנושיות.
30. פוזיטיבית, שינוי מחייב פריזמה אחרת, יש שיגידו משיחית החורגת אל מחוץ למודרני המתחזה לאל-זמני. המקום היחידי בו הראווה נמצאת תחת שליטה הוא האל-זמני היהודי ובכך הבנה גיאו אסטרטגית, גיאו-כרונו-פוליטית על פני מרחבי זמן עצומים ומסגרות החורגות מיכולת 'הישראלי' להבחין בקיומן. אכן זוהי קריאה למיסטי ולמיתי שביהודי. להירואי ולקדוש, לאלוקי – שכן האנושי לא ראוי ליחס מכבד. אך ורק לבוז. האנושי לכוד במסגרות הפולחן שתיארנו מעלה.
31. אחד מן השניים: או שהכל הנו שיבה נצחית של דימויים חסרי תוכן או כיוון במערכת אינפורמציה הסובלת מאינפלציה בת רבבות אחוזים, או שיש יסוד החורג ממנה אל הטרנסצדנטי (לשון אחרת, החייאת המטפיסיקה הדתית). בשני המקרים אני בוחר את האופציה היהודית שכן אם מדובר במצב כאוטי, תהומי וחסר כל כיוון-התחלה, תוחלת-תכלית, אין היררכיה בין הבחירות.
32. פתרון לעזה הוא למעשה הד או שיקוף של הפתרון שאנו יכולים למצוא לחזון, משמעות ותכלית קיומנו כחברה מודרנית-פרימטיבית במזה"ת במאה ה-21 על התפר בין מזרח ומערב – השיבה לשבטי-לאומי במודל היהודי. פרימטיביזם אם תרצו לקרוא לכך, המחובר לסדר ראשוני של סימולקרה או אף נוגע בממשי.
וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן (שופטים, ט"ז, פס' ג')
מאנגלית: ינקי שפט
בְּזָנָאדוּ שָׁם קוּבְּלָא חָאן,
צִוָּה לִבְנוֹת כִּפָּה שֶׁל עֹנֶג – מְפֹאֶרֶת.
נְהַר הָאֵלְף הַמְּקֻדָּשׁ גּוֹעֵשׁ כָּאן,
חוֹתֵר בִּנְקָרוֹת אֲשֶׁר אָדָם לֹא יְדָעָן,
יוֹרֵד אֶל יָם אָפֵל, בּוֹ שֶׁמֶשׁ לֹא בּוֹעֶרֶת.
שָׁם חוֹמוֹת וּצְרִיחִים סוֹבְבִים כַּחֲגוֹרָה
חֲמִשָּׁה מִילִין כְּפוּלִים, שֶׁל אֲדָמָה פּוֹרָה.
וְשָׁם הָיוּ גַּנִּים, עִם בֹּהַק פֶּלֶג מִתְפַּתֵּל,
כָּל עֵץ, פָּרַח, לִבְלֵב, נָתַן גַּם רֵיחַ עַז.
הַיְּעָרוֹת הָעַתִּיקִים כְּמוֹ כָּל גִּבְעָה וְתֵל
עוֹטְפִים בְּיֶרֶק כֶּתֶם שֶׁמֶשׁ פָּז.
אַךְ הוֹ! אוֹתוֹ נָקִיק עָמֹק, רוֹמַנְטִי – שָׁם פָּעוּר.
בְּיֶרֶק הַגִּבְעָה, בֵּינוֹת חֻרְשׁוֹת הָאֶרֶז הוּא יוֹרֵד.
מָקוֹם פִּרְאִי! מָקוֹם קָדוֹשׁ, מְקוֹם כִּשּׁוּף אָסוּר.
כְּמוֹ רָדוּף מִתַּחַת לַחֲצִי הַסַּהַר הַקָּמוּר-
בִּידֵי אִשָּׁה הַמְּיַלֶּלֶת אֶל אֲהוּבָהּ, הַשֵּׁד!
וּמֵעָמְקוֹ שֶׁל הַנָּקִיק, הֲמֻלַּת תָּמִיד גּוֹעֶשֶׁת
כְּמוֹ הָאֲדָמָה עַצְמָהּ בִּכְבֵדוּת שָׁם מִתְנַשֶּׁפֶת
נֵד אַדִּיר שֶׁל מַיִם לִרְגָעִים פּוֹרֵץ,
עִתִּים גּוֹעֵשׁ, עִתִּים בָּלוּם וּמְחַשֵּׁב לְהִתְפּוֹצֵץ.
וְנִתָּזִים שִׁבְרֵי עֲנָק כְּמוֹ בָּרָד בָּעֲנָנִים.
אוֹ כְּמוֹ בְּתוֹךְ מוֹרַג קוֹצְרִים, מַכִּים הַגַּרְעִינִים.
וּמִלֵּב מְחוֹל שִׁבְרֵי הַסֶּלַע, כְּמוֹ מֵאָז וּמֵעוֹלָם,
עוֹלֶה, מוּצָף לְפֶתַע – הוֹד הַנָּהָר הַנֶּעֱלָם.
חֲמִשָּׁה מִילִין כְּמוֹ מָבוֹךְ הוּא מִתְפַּתֵּל וְנָע.
בְּתוֹךְ חֻרְשׁוֹת וְגֵאָיוֹת חוֹתֵר, שׁוֹטֵף לוֹ הַנָּהָר,
בַּנְּקָרוֹת הַחֲשׁוּכוֹת אֲשֶׁר עָמְקָן לֹא יְשֹׁעַר.
בְּרַעַשׁ רַב בְּיַם הַמָּוֶת- שׁוֹקֵעַ- וְנִכְנָע.
וּכְמוֹ מִתּוֹךְ הָרַעַשׁ קוּבְּלָא אָז שָׁמַע,
קוֹל אֲבוֹתָיו דּוֹבֵר אֵלָיו – וּמְנַבֵּא לוֹ מִלְחָמָה!
צֵל הַהֵיכָל-כִּפַּת הָעֹנֶג, אָז הוּטַל.
עַל פְּנֵי גַּלֵּי הַיָּם הוּא צָף, רוֹכֵב.
שָׁם הֵד הַמְּעָרָה וְשֶׁצֶף הַמַּפָּל,
הוֹפְכִים לְקוֹל אֶחָד אֲשֶׁר נִשְׁמָע הֵיטֵב.
הָיָה זֶה פֶּלֶא שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא נִתָּן לִרְאוֹת,
הַשֶּׁמֶשׁ בַּכִּפָּה זוֹרַחַת וְהַקֶּרַח הַמַּקְפִּיא בַּמְּעָרוֹת!
עַלְמָה עִם כְּלִי מֵיתָר- קָנוּן
רָאִיתִי פַּעַם בְּחֶזְיוֹן.
מֵחַבָּשׁ הָיְתָה הַנַּעֲרָה,
וּבְאוֹתוֹ קָנוּן פָּרְטָה עַל מֵיתָרָהּ
וְגַם בְּשִׁיר נָתְנָה קוֹלָהּ, אוֹדוֹתָיו שֶׁל הַר אַבּוֹרָה.
לוּ רַק יָכֹלְתִּי בְּקִרְבִּי לְהַחֲיוֹת –
אֶת הַמַּנְגִּינָה וְאֶת הַשִּׁיר הָהֵם,
לִי עֹנֶג כֹּה עָמֹק יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת –
מִתּוֹךְ אוֹתוֹ נִגּוּן אָרֹךְ – רוֹעֵם
אֶת הַכִּפָּה אָז הֶעֱמַדְתִּי, בָּאֲוִיר.
כִּפַּת הַשֶּׁמֶשׁ – וּמְעָרוֹת הַקֶּרַח בִּמְשֻׁלָּב,
כָּל הַשּׁוֹמֵעַ, מוּל עֵינָיו,
יִרְאֶה אוֹתָן בָּהִיר.
אֶל חֲבֵרוֹ כָּל אִישׁ יִקְרָא הֱיֵה זָהִיר! זָהִיר!
עֵינָיו רוֹשְׁפוֹת וּשְׂעָרוֹ נִפְרָע צָעִיר!
בְּסֶגֶר מְשֻׁלָּשׁ כַּתְּרוּ אוֹתוֹ, אַל תִּקְרְבוּ אֵלָיו
עִצְמוּ עֵינַיִם בְּאֵימָה- בְּפַחַד מְקֻדָּשׁ
כִּי הוּא רָדָה שָׁם טַל- מִיַּעֲרַת הַדְּבַשׁ,
כִּי מִתּוֹכוֹ שֶׁל גַּן הָעֵדֶן הוּא שָׁתָה חָלָב!
הָיְיתָה לָנוּ מִטָּה עַל רֹאשׁ הָהָר. מַצָּע שֶׁל קַשׁ מְרֻפָּד בִּפְרָחִים.
הָיִינוּ בָּהּ, אֲנִי וְאַתָּה, וְשֶׁמֶשׁ וַאֲדָמָה וְרוּחַ וְכוֹכָבִים.
אֲנִי רָצִיתִי רַק אוֹתְךָ וְאַתָּה רָצִיתָ רַק אוֹתִי
לָכֵן לֹא הָלַכְנוּ. רַק נַחְנוּ בָּהּ, כְּמוֹ שְׁנֵי כְּרוּבִים.
יוֹם אֶחָד, הֶחְלַטְנוּ לְהִתְיַישֵּׁב עַל הַמִּטָּה כְּדֵי לֵיהָנוֹת מֵהַנּוֹף שֶׁל הָעֵמֶק.
אַתָּה הִצְבַּעְתָּ לְמַטָּה וְשָׁאַלְתָּ – "מָה אֵלֶּה?"
אֵלֶּה הָיוּ רוּחוֹת שֶׁל הוֹמוֹסֶקְסוּאָלִים
הֲמוֹנִים, כְּמוֹ צָבָא, חוֹנִים בָּעֵמֶק.
"מָה הֵם עוֹשִׂים?" שָׁאַלְתָּ.
הֵם מַבִּיטִים לְמַעְלָה, לְעֵבֶר הָהָר. מַבִּיטִים בָּנוּ, חוֹשְׂפִים שִׁנַּיִם, רוֹקְקִים
"בְּמָה הֵם מַבִּיטִים?" שָׁאַלְתָּ.
"בִּיפִי תָּאָרְךָ" עָנִיתִי.
"לֹא כִּי", אָמַרְתָּ, "הֵם מַבִּיטִים בִּכְרֵסֵךְ הַמִּתְעַגֶּלֶת".
"וּמָה אֵלֶּה?" שָׁאַלְתִּי, וְהִצְבַּעְתִּי עַל מָקוֹם אַחֵר.
אֵלֶּה הָיוּ אַלְמָנוֹת.
אַלְמְנוֹת מִלְחָמָה, אַלְמְנוֹת מַחֲלָה, אַלְמְנוֹת תְּאוּנוֹת דְּרָכִים,
עִם יְלָדִים, בְּלִי יְלָדִים. צָבָא שֶׁל אַלְמָנוֹת מִתְקַדֵּם אֵלֵינוּ.
הֵן רוֹצוֹת לְהַגִּיעַ, הֵן יִתְּנוּ אֶת כָּל חַיֵּיהֶן בִּשְׁבִיל לְהַגִּיעַ, אֲבָל הֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בַּמּוֹרָד.
הֵן רוֹצוֹת אוֹתְךָ, אוֹ אוֹתִי, אוֹ אֶת בִּטְנִי הַמִּתְעַגֶּלֶת, אֲבָל הֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בַּמּוֹרָד.
הֵן חוֹפְרוֹת קְבָרִים, בְּיַחַד, בְּנִפְרָד, וְרוֹצוֹת לְמַלֵּא אוֹתָם בְּמַשֶּׁהוּ. אֲבָל הַקְּבָרִים רֵיקִים.
אַחַר כָּךְ הִבַּטְנוּ דָּרוֹמָה. הָיוּ שָׁם בּוֹגְדִים.
בּוֹגְדוֹת וּבוֹגְדִים. עֲצוּבוֹת וַעֲצוּבִים. נוֹקְמוֹת וְנוֹטְרִים.
הֵם הִתְנַבְּאוּ עָלֵינוּ – "שֶׁקֶר! שֶׁקֶר! הֲבֵל הֲבָלִים! אֵין פֹּה מִטָּה, וְאֵין פֹּה שֶׁמֶשׁ, וְאֵין פֹּה כּוֹכָבִים.
רְדוּ הֵנָּה, גַּם אַתֶּם מְנֻוָּלִים, אוֹ שֶׁתִּפְּלוּ וְתִשְׁבְּרוּ אֶת שִׁנֵּיכֶם".
וּמִמִּזְרָח הָיוּ עֲקָרוֹת. וּנְזִירוֹת. וְרַוָּקוֹת וְרַוָּקִים, וּפָרוֹת
עִם עֲטִינִים סְתוּמִים סוֹחֲבוֹת אֵלֵינוּ עֲגָלִים מֻרְעָבִים.
אָמַרְתָּ – אֶבְנֶה לָךְ בַּיִת שֶׁיָּגֵן עָלַיִךְ מִמַּרְאוֹת קָשִׁים. וּבָנִיתָ בַּיִת. וְהֵקַמְנוּ יִשּׁוּב.
לֹא יָכֹלְנוּ לִישֹׁן עַל הָאֲדָמָה, אוֹ תַּחַת הַכּוֹכָבִים, אֲבָל הָרוּחַ נִכְנְסָה בֵּין הַשְּׁלַבִּים מִדֵּי פַּעַם.
הָיִיתִי שׁוֹאֶלֶת אֶת הַחֲבֵרוֹת – אֵיךְ הַחֲבִיתוֹת שֶׁלָּךְ כָּל כָּךְ נֶהְדָּרוֹת? וּמָתַי אַתְּ מַשְׁכִּיבָה אֶת הַיְּלָדִים?
וְלֹא רָאִינוּ אֶת הָעֵמֶק, וְהָיִינוּ שְׁלֵמִים.
רַק בַּלַּיְלָה הָיִיתִי דּוֹאֶגֶת.
רַק כְּשֶׁבְּנֵנוּ הַבְּכוֹר הֵקִים אִרְגּוּן טֵרוֹר, יָדַעְתִּי שֶׁנִּמְצְאָה כַּפָּרָה.
הוּא אָמַר – הַשָּׁלוֹם הוּא חֵטְא, הוּא אֲמַתְלָה
לִרְפִיסוּת, לְבַטָּלָה. הַשָּׁלוֹם הוּא קְלָלָה. אֲרָצוֹת בָּהֶן יֵשׁ שָׁלוֹם
הֵן אֲרָצוֹת בָּהֶן מֵתִים מִמִּשְׁקָל עוֹדֵף. בִּזָּיוֹן, הוּא אָמַר. עַל הַגֶּבֶר לְהִילָּחֵם, הוּא אָמַר,
לֹא לְהִתְעַיֵּיף. מִלְחָמָה, בְּמִי, בְּמָה, לֹא חָשׁוּב עַל מָה, הָעִקָּר – מִלְחָמָה.
הוּא חָפַר בְּבֵיתֵנוּ מַרְתֵּף, יִצֵּר שָׁם רִימּוֹנִים וּמַקְלְעֵי כָּתֵף, וְיוֹם אֶחָד
הוּא יָרַד אֶל הָעֵמֶק. מֵאָז כָּל הַיָּמִים הָיִיתִי דּוֹאֶגֶת.
וּבַלֵּילוֹת הָיִיתִי יוֹרֶדֶת לַמַּרְתֵּף, אוֹתוֹ הוּא חָפַר וְלֹא רִצֵּף, וּמָצָאתִי שָׁם
מַצָּע שֶׁל קַשׁ.
בּוֹא לְמַטָּה. שַׁן אִתִּי עַכְשָׁיו.
מָחָר נֵרֵד אֶל הָעֵמֶק, נֵצֵא אַחֲרָיו. בֵּינְתַיִים נָנוּחַ.
לֹא, אַל תִּנְעַל. הַשְׁאֵר אֶת הַבַּיִת פָּתוּחַ.
מִלּוּי בְּאִטּוּם
נִסּוּי בְּסִתּוּם:
אַתָּה לוֹקֵחַ אוֹטוֹבּוּס,
בּוּם.
שִׁתּוּף הַשִּׁקּוּף
שֶׁל סִילִיקוֹן וּסְפְּרֵי דֶּבֶק.
עוֹבְדֵי הָעִירִיָּה שׁוֹבְתִים
יוֹצְאִים
בִּמְחוֹלוֹת הֲרָרִיִּים שֶׁל זֶבֶל
אַתֶּם שֶׁהֲיִיתֶם פַּנְתֵּרִים
לְבָנִים
בְּאֶרֶץ חָלָב וּדְבַשׁ
הֲפַכְתֶּם לִמְשׁוֹרְרֵי הַדְּמָמָה
בְּעוֹד אַתֶּם בּוֹכִים אֶת הַשְּׁמָמָה
עַד שֶׁבָּאתִי לָתֵת לָכֶם קוֹל חָלוּשׁ
שֶׁנִּשְׁמַע כִּצְעָקָה
אֲנִי שֶׁהָיִיתִי עָיֵף מִמַּסָּע עַל פְּנֵי מִדְבָּרִים
יָמִים וְשָׁמַיִם, אֳנִיּוֹת וּמְטוֹסִים וּמוֹנִיּוֹת
הָיִיתִי לָכֶם לְקוֹל וְקוֹלִי בְּקֹשִׁי נִשְׁמַע
וְנַעֲשָׂה.
וּשְׂפָתִי יְבֵשָׁה וּלְשׁוֹנִי עֲבֵשָׁה
וּמָה הוֹעִילוּ מִלִּים
מוּל טַנְקִים חוֹטְפִים מִכָּל
הַבָּא לַיָּד
וְנֶעֱלַם.
כִּי לֹא לַשָּׁוְא קִוִּינוּ
וְלֹא לְחִנָּם אָהַבְנוּ
עוֹד יְשׁוֹרְרוּ מְשׁוֹרְרֵי
הַמַּבּוּל לָכֶם
וּלְכָל הַדּוֹאֲבִים בְּצִיּוֹן.
וּבְכֵן,
לֹא הִגַּעְתִּי עַד הֲלוֹם
לִכְתֹּב עַל הָא וְעַל דָּא
לֹא הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן הַיּוֹם
לְהִתְפַּלֵּשׁ בִּסְחִי
לְפַטְפֵּט בֵּיצִים עַד הַבִּרְכַּיִים
לְהַדְהֵד קוֹלוֹת פְּנִימִיִּים
שֶׁאֵין לָהֶם שָׁמַיִם.
בָּאתִי –
לְהַחְזִיר עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ
לִסְגֹּר חֶשְׁבּוֹן עִם אִיזַבֶּל הַמַּלְכָּה
לְסוֹבֵב בְּתוֹמָאס דֶה טוֹרְקֵמָדָה
חֶרֶב אַחֲרוֹנָה
לְוַודֵּא הֲרִיגָה
שֶׁל מִי
שֶׁסִּמְּנוּ
שֶׁשָּׂרְפוּ
שֶׁאָנְסוּ
שֶׁרָדְפוּ
שֶׁגֵּרְשׁוּ
דּוֹמְמִים כָּעֵת בָּאֲדָמָה
עַל כַּנְפֵי הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל
אֶת כַּף הַקֶּלַע אֶחֱצֶה
וְאֶנְחַת בְּמַכְתֵּשׁ Abenezra
לַחֲזוֹת בְּנִסְתְּרוֹת הַכּוֹכָבִים
לְאָן שֶׁיִּגְזְרוּ עָלַי לִנְדֹּד –
שָׁם אֶהְיֶה.
כְּשֶׁאַשְׁלִים אֶת מְלֶאכֶת חַיַּי
יָטִיסוּ אֶת גּוּפָתִי בְּטִיסַת צַ'רְטֶר
וְיַטְמִינוּ בִּצְפַת.
הָיָה זֶה שׁוֹר אָדֹם
אֲנִי חוֹזֵר וְחוֹלֵם
שׁוֹר אָדֹם עִם שָׁלוֹשׁ שְׂעָרוֹת
שְׁחֹרוֹת
הוּא רָחַב עָלָיו?
יָדָיו מָלְאוּ דָּם שֶׁהִגְלִיד
הוּא רָחַב עָלָיו בְּשָׂדוֹת
שְׂרוּפִים
שָׂרָף וּשְׂרֵפָה לִוּוּהוּ
מֵעָל
וְנָפַל
וְזֶהוּ
◇
הָאֵפוֹד הֶחְמִיץ מִזֵּעָה
וְהַיָּד רָעֲדָה
הָעַיִן כִּוְּנָה
הָיָה זֶה נֵס
הוּא פָּגַע
וְנִפְגַּע
נִפְגַּעְתִּי
עַד כָּאן
שֵׁשׁ וְאֵפוֹד וּבֹץ
וְתַחְמִיץ
הַבַּיִת בָּעַר
בְּאֵשׁ הַתָּמִיד
הָיָה זֶה קַיִץ נוֹרָא
שֶׁאַחֲרָיו
מַר בַּפֶּה
כְּתַחְתִּית הַשָּׁחֹר שֶׁנִּשְׁתָּה
מַסּוֹקִים חָלְפוּ מֵעַל חוֹף הַיָּם בְּתֵל-אָבִיב
בְּשַׁבָּת סָמוּךְ לַשְּׁקִיעָה
הַכֹּל הָיָה תָּמִים כְּזוֹנָה בָּלָה
אַף פַּעַם הַמִּלְחָמָה לֹא הָיְתָה
קְרוֹבָה כָּל-כָּךְ
לְהַכְחָשָׁה
לֹא הִבְטַחְתִּי לָךְ גַּן עֵדֶן
אַף לֹא חֶלְקַת אֱלוֹהִים רְחָבָה
רַק הַכְּרוּבִים הַמְּלַהֲטִים
עַל הַדֶּרֶךְ הַתִּיכוֹנָה
וּבְעֵרָה שֶׁתִּלְהַט בַּלָּאט בַּלָּאט
וְתִשָּׂא אֶת כֻּלָּם אֵלַיִךְ
יְמַלֵּא הַהוּא אֶת שׁוֹקַיִךְ
שׁוּבִי שׁוּבִי שׁוּלַמִּית
וְאֹחֲזָה בְּשָׁדַיִךְ
גַּן נָעוּל וְחָתוּם
שָׁלַח יָדוֹ נֶאֱחַז בִּבְלִי-מָה
כָּתַב וְקָרָא וּמוֹלֵל בַּמִּלָּה
צָרִיךְ לִקְרֹא שִׁירִים בִּסְפַר הַמִּדְבָּר
וּמִי שֶׁלֹּא יָבִין
יִלְחַךְ לֶעָפָר
יְכַסּוּהוּ קוֹצִים
הָיָה זֶה בְּעֶצֶם בַּיִת אֶחָד
הָיְתָה זוֹ אֱמֶת וּשְׂרָרָתָהּ
הִיא בָּאָה וְכָתְבָה
אֶת שֶׁהָיָה מֻכְרָח
מִזְּמַן הֻכְרַח
נֶחְנָק בַּיּוֹמְיוֹם
וּבְרַעַשׁ מִתְגַּבֵּר שֶׁל מִלְחָמָה
הוֹי הַמַּאֲמִינִים, לָמָּה שְׁכַחְתֶּם אֶת אַל-בֻּרַאק?
לָמָּה עֲזַבְתֶּם אֶת אַל-בֻּרַאק לְבַדָּהּ,
בְּכָנָף שְׁבוּרָה,
בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ?
בְּמִלְחֶמֶת אֵשׁ דָּת נֶחְרְכָה
עִם יַלְדָּה שֶׁבַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה הִשְׁחִית אֶת פָּנֶיהָ
עִם תִּינוֹק שֶׁהֻצַּת בְּמִטָּתוֹ.
עַל שְׁנֵיהֶם סוֹכְכָה סוּסַת הַשְּׁכִינָה
לַשָּׁוְא טָפְחָה לְכַבּוֹת סִבְלָם.
הוֹי פּוֹרְשֵׂי כְּנָפַיִם וְאֵינָם שָׂמִים לִבָּם
לַכָּנָף הַשְּׁבוּרָה,
אֵיךְ תַּמְרִיאוּ?
הוֹי זוֹכְרֵי יְרוּשָׁלַיִם
וְשׁוֹכְחֵי יַד יְמִינָם,
כְּנַף אַהֲבָתָם,
הָאוֹחֲזִים גְּדָמִים בְּחֶרֶב הָאֵל
וּמְקַצְּצִים בִּנְטִיעוֹתָיו.
יִרְאֵי-אֵל, נִכְנְעֵי-אֵל,
יָפִים אַתֶּם בָּעֲנָוָה וּבַדְּבֵקוּת.
אַךְ עִוְּרֵי קִנְאָה, אֲכוּלֵי יֵאוּשׁ, רוֹדְפֵי כָּבוֹד –
אֶת מִי תְּכַנּוּ "אֱלוֹהִים"?
הַלַּיְלָה הַסִּיעוּנִי לְמוֹסוּל
הַלַּיְלָה הַסִּיעוּנִי לְאַל יַרְמוּכּ
שִׁבְעָה מְדוֹרֵי שְׁאוֹל הוֹרִידוּנִי
עַל גַּבָּהּ שֶׁל אַל בֻּרַאק
שְׁבוּרַת כָּנָף וָרֶגֶל.
אַל בֻּרַאק שֶׁכָּל צַעַד שֶׁלָּהּ מַגִּיעַ עַד אֹפֶק –
הַרְאִיתֶם רַגְלָהּ הַשְּׁבוּרָה מַבְלִיחָה בַּשָּׁמַיִם?
רוֹטֶטֶת, יוֹרְדָה מָוֶת.
בְּצִינוֹקִים וּמִנְהָרוֹת הָיִיתִי,
בְּחַדְרֵי לִמּוּד בָּם יְלָדִים הוּטְחוּ אֶל קִיר.
עַל שִׁבְרֵי עָרִים הִלַּכְתִּי
וְהֵצִיצוּ בִּי עֵינַיִם נִפְחָדוֹת מֵעֲבָרִים.
בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹעַ מוּסִיקָה
וּצְחוֹק אִשָּׁה –
אֵיךְ יִשָּׁמַע קוֹל אֱלוֹהִים?
הָאֲנוּסוֹת מֵתוּ וְיָלְדוּ לַבֶּהָלָה
וְשׁוּב מֵתוּ וְיָלְדוּ לַפַּחַד.
הַמֵּתוֹת… לֹא צָעֲקוּ בְּלִדְתָּן.
דְּמָמָה בִּרְחוֹבוֹת הַשְּׁחִיטָה.
בָּצַעְתִּי וְחִלַּקְתִּי שְׁנָתִי
לַיְּלָדִים פְּעוּרֵי הָעֵינַיִם.
מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כֹּה עֲשִׁירָה
וְכֹה מְעוּטַת יְכֹלֶת
כְּפִי שֶׁהָיִיתִי לְצִדָּם.
וּמִן הַדָּם וְהָאֵימָה, אֶל מִטָּתִי שַׁבְתִּי –
הִיא עוֹד הָיְתָה חַמָּה.
יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ שֶׁל הַמַּסִּיעַ אֶת עֲבָדָיו
בַּלַּיְלָה, מִן הַיֵּאוּשׁ אֶל מְקוֹם
הַתְּפִלּוֹת כֻּלָּן.
אַךְ שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהָקִיץ מִן הַסִּיּוּט –
הַיֶּלֶד הַגּוֹסֵס, בֶּן שָׁלוֹשׁ וְעֵינָיו בְּנוֹת מֵאָה, בּוֹכֶה:
כְּשֶׁאָבוֹא אֶל אַלְלַהּ אֲסַפֵּר לוֹ הַכֹּל…
הוֹי מְנַתְּצֵי דְּיוֹקַן הָאָדָם,
מְנַתְּצֵי מִקְדְּשֵׁי אֵל,
לְמַעַן שְׁמוֹ:
מִזֵּעַת טַבּוּרוֹ בָּרָא הָאֵל אֶת הָאַהֲבָה,
הַאִם תְּכַנּוּ אֶת הָאַהֲבָה הֶפְקֵרוּת, חֻלְשָׁה, חֵטְא,
תַּרְבּוּת הַמַּעֲרָב?
תִּסְתַּפְּקוּ בְּקִיּוּם גִּדֵּם?
הַאִם תַּשְׁלִימוּ אֶת מַסַּע הַכִּבּוּשׁ מִן הַמִּזְרָח אֶל הַמִּזְרָח,
מַקִּיפִים אֶת הַכַּדּוּר בִּכְנַף הַדִּין
בְּחִבּוּק חוֹנֵק, נוֹעֲצִים בּוֹ כְּלֵי זֵינְכֶם
כַּאֲבַטִּיחַ עַל הַסַּכִּין?
בְּנֵי מֻחַמַּד
וּבְנֵי מֹשֶׁה, הַמְּנַעֲרִים חָצְנְכֶם,
בְּנֵי אָדָם כֻּלְּכֶם,
רְאוּ:
הַפְּתוּחִים (פְּתוּחֵי כַּף הַיָּד, פְּתוּחֵי עַיִן וָלֵב)
הֵם הַמַּמְרִיאִים.
הֵם הַשּׁוֹמְטִים,
הֵם מוֹלִיכֵי הָרוּחַ.
אַתֶּם הָאִטְּרִים, לַחֲצוּ כַּף-חַסְדָּם: בִּבְשַׂרְכֶם יַעֲבֹר הָרַעַד הַלֹּא-נִשְׁלָט
כָּרַעְיָה הָעֵירֻמָּה בִּפְנֵי הָאוֹהֵב תַּעַמְדוּ בִּפְנֵי אֱלוֹהַּ
וְלֹא תֵּבוֹשׁוּ.
וְלֹא תְּבַקְּשׁוּ לָמוּת וּלְהָמִית בַּעֲבוּרוֹ
כִּי אִם בַּעֲבוּרוֹ לִחְיוֹת.
הֱיוּ מְאַהֲבָיו
נִשְׁפוּ אֲוִיר דַּק עַל
מַשַּׁב הָאֵשׁ בְּשַׁעַר הָאֵשׁ:
רְצוֹנְכֶם לְהִלָּחֵם? עִרְכוּ קְרָב בְּקִרְבְּכֶם,
הִלָּחֲמוּ בַּלֵּב וּבַנֶּפֶשׁ
עַל אֵשׁ הָאַהֲבָה. לַבּוּ אוֹתָהּ,
לַבְּבוּ.
כְּפַרְפַּר הַלַּיְלָה תָּחוּגוּ סְבִיב הָאוֹר
וְאֶל לִבּוֹ לֹא תָּבוֹאוּ, וְלֹא תִּשָּׂרְפוּ כָּלִיל
כִּי אֶת בְּשׂוֹרַת הָאוֹר תִּתְּנוּ בָּעוֹלָם מִבְּלִי לְהַצִּיתוֹ
בְּזֹהַר שְׁתֵּי כְּנָפַיִם תִּשָּׂאוּהוּ
בִּמְחוֹל הַדֶּרְוִישׁ סְבִיב עַמּוּד הָאֵשׁ
פָּנִים אֶל פָּנִים יִנְהֲרוּ
הַסּוּסָה הַלְּבָנָה מַמְתִּינָה
בְּפָנִים מְפֻחָמוֹת,
עוֹדָהּ קְשׁוּרָה אֶל הַכֹּתֶל,
נוֹשֵׂאת אֶת כְּנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה
אֲלֵיכֶם.
רֶגַע לִפְנֵי הַשֵּׁנָה
הַנְּשִׁימָה מִתְקַצֶּרֶת
אַתְּ חַיֶּבֶת לִלְמֹד לִסְלֹוחַ
אִם יֵשׁ אֵיזוֹ מִלְחָמָה שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת
אַתְּ כְּבָר לֹא תְּנַצְּחִי בָּהּ
יְנַצְּחוּ הַתְּעָלוֹת, הַחֲפִירוֹת, הַחוֹל שֶׁנִּזְרָק עַל צִדֵּי הַצְּלָעוֹת
הַטִּילִים הַקְּטַנִּים שֶׁעָפִים וְנִתְפָּסִים בָּךְ כְּמוֹ חִיטָּה
לֹא תְּנַצְּחִי
הַנְּשִׁימָה הִתְקַצְּרָה לִי וְנִפְרְשָׂה כְּמוֹ זַחַל
תִּפְרְשִׂי תִּפְרְשִׂי אוֹתָם עַל הָאֲדָמָה
שַׁחְרְרִי בְּרָגִים, תּוֹרִידִי אֶת הֶחָזִיָּה
מְעִיל בַּרְזֶל
אַתְּ לֹא תְּנַצְּחִי,
נְשִׁימָה עֲצוּרָה.
אִם הָיוּ חוֹטְפִים לִי אֶת הַיַּלְדָּה הָיִיתִי חוֹטֵף שׁוֹק אוֹ רַעַד אוֹ קְרִיזָה אוֹ אֶת הַגָּ'נָנָה שֶׁל הַחַיִּים אִם הַיֶּלֶד שֶׁלִּי הָיָה נֶעֱלָם הָיִיתִי נֶאֱלָם אוֹ יוֹצֵא לִפְעֻלָּה וְאָז מֵבִין כַּנִּרְאֶה שֶׁזּוֹ מִלְחָמָה אֲבוּדָה וְאוֹתוֹ יוֹתֵר לֹא אֶרְאֶה וּמִשְׁתַּגֵּעַ לְכָל הַחַיִּים
אִם אֲחוֹתִי הָיְתָה אוֹבֶדֶת הָיִיתִי אוֹבֵד עֵצוֹת עוֹבֵד כַּחֲמוֹר כְּדֵי לֶחֶם לַחְטֹף סוֹבֵל הַכֹּל עוֹלֶה בְּתָמָר לִקְטֹף נִדְקָר וְנוֹפֵל וְהָיִיתִי שׂוֹנֵא אוֹתָם אֶת הַמְּיַסְּדִים בְּלָבָן הָרוֹפְאִים, הָאֲחָיוֹת וְאֶת הַמְּטַיְּחִים זֶה נֵס גָּלוּי שֶׁאֵין כָּאן מִלְחֶמֶת מִזְרָחִים שֶׁל מְקֻפְּחֵי שׁוֹקַיִם וְרָאשִׁים קְפוּחֵי שֶׁמֶשׁ אַךְ הַכְּאֵב הַסָּמוּי מַמְשִׁיךְ לְפַעְפֵּעַ עָמֹק עָמֹק בִּפְנִים אָח…
יָרַדְתִּי לַזֶּבֶל בְּשִׁכּוּן גּ' בִּרְחוֹב נַחֲלַת אֲשֶׁר
כִּבֵּיתִי סִיגַרְיָה בְּקִפְלֵי הַבִּנְיָין,
פֶּתֶק בְּכֹתֶל הַשְּׁפְּרִיץ שֶׁל עַמִּידָר
אֲנִי מִתְפַּלֵּל
מַצְמִיד אֶת פָּנַי אֶל הַקִּיר לְבַקָּשָׁה
וּמְמַלְמֵל:
כְּסִירוֹת שֶׁלֹּא עָגְנוּ
לָעַד נְרַחֵף כַּעֲצֵי זַיִת בְּאַדְמַת מְרִיבָה
מְפַלְּלִים לַהֲפֹךְ לְבַיִת
תָּלִיתִי אֶת שַׁק הָאַשְׁפָּה
כֵּיוָן שֶׁלֹּא נוֹתַר בִּי מָקוֹם
וְעָלִיתִי הַבַּיִת
כְּבָר הָיוּ צָהֳרַיִם כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת דַּם הָאָדָם לֹא בָּאָדָם
בִּנְקֻדָּה מְרֻכֶּזֶת שׁוֹלַחַת שְׁתִי וָעֵרֶב אֲדֻמִּים
עַל גָּזָה לְבָנָה פְּרוּמַת שׁוּלַיִם. נָשָׂאתִי אוֹתוֹ בִּשְׁנַיִם־
שְׁנַיִם חָבוּק בְּקַנְבָס מְלֻכְלָךְ בְּגֹבַהּ הַמָּתְנַיִם, יָרֵאנוּ רַק
מִדָּם עַל יְרֹק הַבְּגָדִים הַנְּקִיִּים.
וֵין בּוֹגַ'ע וֵין בּוֹגַ'ע שָׁאַלְתִּי בְּלִי שֶׁהֵבַנּוּ אֶת הַמִּלִּים.
שָׁפַכְתִּי אֶת דַּם הָאָדָם לָאֲדָמָה, עָטִינוּ כְּפָפוֹת כְּחֻלּוֹת
עַל הַיָּדַיִים. כִּסִּינוּ עַל הַפְּצָעִים בִּמְהִירוּת
שָׁטַפְנוּ הַחוּצָה עֲטִיפוֹת קְטוּעוֹת, גִּדְמֵי צִנּוֹרוֹת וַאֲדָמָה סְפוּגָה בְּמַיִם.
וָאֹמַר מָה עָשִׂיתִי שֶׁבַּלֵּילוֹת פְּעוּר עַפְעַפַּיִם פַּחַד עֵינַי
מוּל דָּם שׁוֹמֵעַ קוֹל אָדֹם אָדֹם
זוֹעֵק מִכָּל הָאֲדָמָה
אֱלוֹהִים –
אַל תִּקֹּם!
תִּינוֹק הֵבִיא הַיָּם
נִשָּׂא עַל עַרְסַל גַּלִּים
פָּנָיו נְשִׁיקוֹת רֶפֶשׁ
גַּבּוֹ אֶל שָׁמַיִם שׁוֹתְקִים
חִתּוּלוֹ רְווּי יָם
בְּאֶצְבְּעוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת
יְרֹקֶת מְשַׂחֶקֶת
אֵיךְ עוֹד בְּכָל בֹּקֶר יֵשׁ כָּאן שַׁחַר
וְהַמִּזְרָח מְבַעְבֵּעַ יְהִי
תִּינוֹק נָשָׂא הַיָּם
פְּלִיט יַבָּשָׁה
פֶּלֶט יָם.
הַיֹּפִי הוּא כְּאֵב, שָׁרוּ לִי מַקְהֵלַת עַכְבְּרוֹשֵׁי הָעֲנָק בְּחֶבְרוֹן, וְאֵין מִמֶּנּוּ מָנוֹס. אַחַר כָּךְ יִצַּבְתִּי אֶת אֲחִיזַת רַגְלַי בַּקַּרְקַע וְהִרְשֵׁיתִי לְנוֹף הַמִּלְחָמָה לְהִטַּשְׁטֵשׁ עַד שֶׁכָּל הָאֶבֶן נָמַסָּה לְמַיִם עֲצוּמִים וּמִמַּעֲמַקֵּי הַיָּם הַזֶּה עָלְתָה אֲהוּבָתִי, זֶה קָרָה בַּבֶּטֶן לֹא בָּעֵינַיִם. זֶה קָרָה כְּמָטָר גֶּשֶׁם פִּתְאוֹמִי בְּלֵיל קַיִץ. יָד חֲזָקָה הֶחְזִירָה אוֹתִי אֶל הַמְּצִיאוּת בִּטְפִיחָה עַל הַכָּתֵף, הַשְּׁמִירָה מִתְאָרֶכֶת לְךָ, הָרֶכֶב שֶׁל הַסִּיּוּר מִתְעַכֵּב, יֵשׁ לְךָ בַּקָּשׁוֹת לַאֲרוּחַת עֶרֶב? אֲנִי רָצִיתִי שֶׁמִּישׁוּ יְלַטֵּף לִי תַ'שֵּׂעָר, לְהַרְגִּישׁ מוּגָן, לְהַפְסִיק לֶאֱהֹב דֶּרֶךְ הָרְאִיָּה, לִטְבֹּעַ בָּרַכּוּת, לְהִתְנַחֵם בְּתוֹךְ שָׁדַיִם. אֲנִי רָצִיתִי שֶׁעַכְבְּרוֹשֵׁי הָעֲנָק יֹאכְלוּ אֶת גִּדְמֵי הַצַּעַר וְהָאֲדִישׁוּת וְיֵלְכוּ לְחַרְבֵּן אוֹתָם בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב שֶׁל הָעִיר. אֲנִי רָצִיתִי שֶׁצִּיר הַמִּתְפַּלְּלִים יַפְסִיק לְהִתְפַּתֵּל וְשֶׁהַתְּפִלּוֹת יַפְסִיקוּ לְהִתְעַצֵּל לַעֲלוֹת לַשָּׁמַיִם. רָצִיתִי שֶׁצִּיר הַזְּמַן יֶחְדַּל, וְלוּ לָרֶגַע, וְיִקְלַע בְּתוֹכוֹ אֶת כָּל תְּנוּעוֹת הָאַגָּן בְּרִגְעֵי הָאַהֲבָה שֶׁל הָעוֹלָם וִירַפֵּא אוֹתָן, אַחַת אַחַת. שֶׁיִּפָּסְקוּ הָרָעָב וּמִשְׁבְּצוֹת הָאֲכִילָה וּמִשְׁבְּצוֹת הַהֲקָאָה וְשֶׁהַכֹּל יִקְרֶה בַּבֶּטֶן לֹא בָּעֵינַיִם.
מְאוֹת רַגְלַיִם טוֹפְפוֹת
נוֹשְׂאוֹת פִּיּוֹת חֲתוּמִים
בְּמוֹרַד הַשְּׁבִיל הַסָּלוּל
אֱלֵי חֶלְקַת הַקֶּבֶר הֶחָפוּר.
מְאוֹת רַגְלַיִם רוֹמְסוֹת
גַּרְגְּרֵי עָפָר נִמְעָכִים
וּמַנְגִּינַת הָרִשְׁרוּשׁ הַקָּצוּב
מְלַוָּוה דְּמָמָה מְעִיקָה –
דִּמְמַת הֲלוּמֵי כְּאֵב
עִם דִּמְמַת אִלְּמֵי תִּמָּהוֹן.
הִגַּעְנוּ.
הַתַּהֲלוּכָה שֶׁהִתְאָרְכָה
הוֹלֶכֶת וּמִתְעַגֶּלֶת
סְבִיב הַקֶּבֶר הֶחָפוּר
וְקוֹל טְפִיפַת הָרַגְלַיִם
הַהוֹלֵךְ וְדוֹעֵךְ
מֵנִיחַ מְקוֹמוֹ
לְכֹבֶד הַדְּמָמָה
הָעוֹטֶפֶת, הַחוֹנֶקֶת.
וְלֹא מְשַׁחְרֵר
גַּם לֹא מֵקֵל
אֶת מוּעָקָתָהּ
הַקּוֹל הֶחָלוּשׁ
הַמַּקְרִיא פְּסוּקִים
עֵת יוֹרְדָה הַהֲרוּגָה
אֱלֵי אַדְמַת קִבְרָהּ.
וְגוֹבֵר קִמְעָה
מִלְמוּל הַפְּסוּקִים…
וּפִתְאוֹם! הָאֲלוּנְקָה
הַנִּשְׁלֶפֶת מִן הַבּוֹר
מוּנֶפֶת אֶל עָל
מֻכְתֶּמֶת בְּדָם
– דַּם הַנִּרְצַחַת –
עַתָּה הוּא נֶחְשָׂף
לְעֵינֵי מְאוֹת
מְלַוִּים דְּמוּמִים
וּמַרְאֵהוּ פּוֹעֵר
מְאוֹת פִּיּוֹת חֲתוּמִים
בְּאַנְחַת בֶּהָלָה
הַקּוֹרַעַת לְרֶגַע
– רַק הִיא –
אֶת מַעֲטֵה-הַדְּמָמָה הַכָּבֵד.
כְּאִלּוּ
הֻפְתְּעוּ לָדַעַת
כִּי שָׁם הַדָּם.
שָׁכְחוּ שֶׁאוֹתוֹ
הֵם מְלַוִּים
וְאֶת זִכְרוֹ
אֲמוּרִים הֵם לָשֵׂאת
עַל לוּחַ לִבָּם.
עָמְדוּ שָׁם לִרְאוֹת
שֶׁכֻּלּוֹ יְכֻסֶּה
בֶּעָפָר הַדֵּק הֵיטֵב –
שֶׁלֹּא תָּפֵר זַעֲקָתוֹ
אֶת הַשֶּׁקֶט;
שֶׁלֹּא תִּדְרֹשׁ נִקְמָתוֹ
לְהוֹכִיחַ אַהֲבָתֵנוּ;
שֶׁלֹּא תְּזַעְזְעֵנוּ
וְנֶחְדַּל מֵרְדֹף
אַחַר בִּצְעֵנוּ
וּמֵעֹשֶׁק יָדֵינוּ;
שֶׁתְּנִיחֵנוּ שְׁלֵוִים
בְּרֶפֶשׁ הַשְּׁתִיקָה
לְמוּל סְחִי הָאִפּוּק
וּמַדְמֵנַת שִׁקּוּל הַדַּעַת הַמְּדֻמֶּה
הַכּוֹבְלִים יְדֵי לוֹחֲמֵינוּ,
הַמְּאַשְּׁרִים הַתָּרַת דָּמֵנוּ,
הַמַּזִּילִים אֶת הַדָּם הַנִּקְבָּר,
הַמְּסַלְּקִים שְׁכִינָה מֵאַרְצֵנוּ.
וּשְׁלֹשֶׁת הַסּוּסִים שָׁעֲטוּ
לֹא שָׁכְחוּ אֶת הַמַּרְאוֹת
וּשְׁלוֹשׁ הָאַלּוֹת הוּנְפוּ
וּבֶחָלָל הַזֶּה
בֵּין הָאַלָּה
לַאֲרֻובַּת הָעַיִן
אֲדָמָה חֲרוּכָה
וּבְהֵאָסֵף מְאוֹרוֹת אֶל חֲשֵׁכָה נְבוֹכָה
אֲנִי קֵפֶל גָּלְמִי בֶּאֱמוּנָה סְבוּכָה.
הֲדַסָּיו וַהֲדָרָיו שְׁכֶם אֶחָד לִסְכָכָה
חֲמָתָם מְדַמְדֶּמֶת אֶל צֵל שִׁכְחָה,
מִדְקֶּרֶת נִמְהֶרֶת מְכֻנֶּפֶת מְדוֹכָה
וְאָנָה תָּחוּג אֲנָחָה רְתוּחָה.
תַּחֲנַת הַדֶּלֶק בְּנַבִּי אֶלְיַאס
וַאֲנִי מְפַחֶדֶת
אַתְּ אוֹמֶרֶת: אִמָּא, גִּזְעָנִית
הָאִישׁ בַּתַּחֲנָה אוֹמֵר בְּצַעַר
וַאלְלָה אֵין דַּלְקָן
אַתָּה מִתְבַּעֵס עַל הַדֶּלֶק
אֲנִי מִתְבַּעֶסֶת עַל עֵינַיִךְ יַלְדָּתִי
יוֹם יָפֶה, פְּרִיחָה וְיֶרֶק
קְצָת אַחֲרֵי הַמַּחְסוֹם
הַיְּלָדִים בְּצַד הַדֶּרֶךְ זוֹרְקִים תַּפּוּזִים זֶה עַל זֶה
אַתְּ רוֹאָה שֶׁאֲנִי מִתְכַּוֶּצֶת
פָּנַיִךְ
אוֹמְרוֹת דְּבָרִים שֶׁאֱלֹהִים לֹא שׁוֹמֵעַ
הָעַרְבִים שֶׁל עֵמֶק רְפָאִים הֵם עַרְבִים שֶׁל בָּתֵּי קָפֶה.
הוֹלְכִים וּמְדַבְּרִים בְּנַחַת, רוֹצִים שָׁלוֹם, בְּסוּפֶּר מוֹשָׁבָה קוֹנִים יַיִן אָדֹם
שָׁלוֹשׁ בְּמֵאָה, דֻּבְדְּבָן מְקֻלָּף וְקֵיְל,
יַעְנִי,
סְטַיְל.
הָעַרְבִים שֶׁל דֶּרֶךְ בֵּית לֶחֶם הֵם עַרְבִים יַרְקָנִים, עוֹזְרֵי מַכֹּלֶת,
רֻבָּם בְּעַד הַצִּמְחוֹנוּת, רוֹחֲשִׁים חִבָּה לְתַרְנְגֹלֶת, הֵם
אוֹפִים בְּעַצְמָם אֶת הַפִּתָּה מִקֶּמַח מָלֵא
וְלֹא אוֹהֲבִים לְהִשָּׁאֵר בַּחֹשֶׁךְ לְבַד לֹא מְחֻבָּקִים,
עַרְבִים רַכִּים.
אֲבָל מִיהֵם אוֹתָם הָעַרְבִים שֶׁל דֶּרֶךְ חֶבְרוֹן,
נַהָגֵי שֹׁד גַּנָּבִים פּוֹשְׁעִים מֻסְלְמִים קִיצוֹנִיִּים
פְּרִימִיטִיבִיִּים לֹא עָלֵינוּ,
נוֹשְׂאִים מַבָּטִים מְאַיְּמִים לֹא מְפֻחָדִים
שָׁהִידִים
וּבְמָה אֶפְשָׁר לַעֲטֹף אֶת הַפַּעַר בֵּין הָרְחוֹבוֹת
בְּמָה לְאַזֵּן אֶת הַמֶּחֱווֹת
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְטַשְׁטֵשׁ לֹא לִמְתֹּחַ גְּבוּלוֹת
לְרַכֵּךְ בֶּהָלוֹת
וְאֵיךְ
לְגַלּוֹת
חֲשֹׁב לְךָ:
חַיָּל הַבִּצּוֹת מִמְצָדָה
מְלַמֵּד עַצְמוֹ מוֹלֶדֶת
בָּאֹפֶן הַבִּלְתִּי-כָּבוּי בְּיוֹתֵר
נֶגֶד
כָּל קוֹץ בַּתַּיִל.
חַסְרֵי-הָעֵינַיִם לְלֹא צוּרָה
מוֹבִילִים אוֹתְךָ, בֶּן-חוֹרִין,
דֶּרֶךְ הַמְהוּמָה, אַתָּה
מִתְעַצֵּם וְ-
מִתְעַצֵּם.
בְּפִסַּת הָאֲדָמָה הַזֹּאת
הָרְאוּיָה לִמְגוּרִים
הַמוּנֶפֶת תּוֹךְ סֵבֶל לְחַיִּים
יָדְךָ שֶׁלְךָ
הֶחֱזִיקָה.
זֶה בָּא לִקְרָאתִי
מוּעָר בַּשֵּׁם, בַּיָּד,
לָעַד,
מִן הַבִּלְתִּי-קָבִיר.
צלאן התחיל לכתוב את השיר ב-7.6.1967, ביום בו נכנסו הכוחות הישראלים לעיר העתיקה (סיים ב-13.6.1967).
מגרמנית: אסתר קמרון ותהילה מרקוביץ
ושיר בעקבות שיר זה, מאת אסתר קמרון:
*
חֵצִי מֵאָה כִּמְעַט– חַיֶּךָ.
חֵצִי מֵאָה וּמְעַט — הֶעדֵרְךָ.
וּמִצְרִיִים מִתְעַבֵּית.
וְיָמֵשׁ הַחֹשֶׁךְ.
וְהָאוֹר במוֹשְׁבֹתֵנוּ מִצְטַמְצֵם
כְּדֵי נְקֻדָּה.
מִי זָעִיר
וְיִכָּנֵס בָּהּ?
כָּל זְמַן סטוט א פונק נוך פינקלן
ועט נוך ליכטיק זיין
קוּם, לְךָ
אֶל
הַבִּלְתִּי קָבִיר.
בַּקַּשׁ
שֶׁיִּפְקֹד נְקֻדָּה זוֹ,
שֶׁיִּצֹק בָּה כֹּחַ
מְשִׁיכָה.
וּבֱרֵַַכֵנוּ
בְּחֵרוּת
אַלְמָנָה עִם אַרְמוֹן – כְּבָר שָׁמַעְתֶּם, עִם כֶּתֶר זָהָב וְהָדוֹם, אֳנִיּוֹת עַל הַקֶּצֶף וְיַמְבָּה שֶׁל כֶּסֶף שֶׁמִּמֶּנּוּ אֲנַחְנוּ חַיִּים בְּאָדוֹם – אָאוּץ', תַּפְרָנִים בְּאָדוֹם!
יֵשׁ תַּ'שֵּׁם'שְׁלָהּ עַל כָּל בֵּית מֶרְקַחַת וְתַ'סֵּמֶל צָרוּב עַל בֶּהְ'מוֹת וְכֵּלִים 'כִי גְּדוֹלִים לְהוֹבִיל חַיָּלִים לְכָּל מִינֵי מִלְחָמוֹת – תַּפְרָנִים, כָּל אֵימֵי מִלְחָמוֹת!
אָז כַּפַּיִם לַגְּבֶרֶת מִווִינְדְזוֹר וְכִּיף לַכּוֹחוֹת בִּטָּחוֹן שֶׁנּוֹתְנִים, לֹא לִשְׁכֹּחַ, לְאִמָּא תַּ'כּוֹחַ, הַבָּנִים שֶׁל הָאַלְמָנָה נִצָּחוֹן – תַּפְרָנִים שֶׁל מָרַת נִצָּחוֹן!
אַלְמָנָה בָּאַרְמוֹן – אֵין כָּמוֹהָ. וְאוֹתָהּ רַק אֲנַחְנוּ הִמְלַכְנוּ עַל חֵצִי עוֹלָם בְּאֵשׁ וְבְּדָם, וְבַּשֶּׁלֶד תָּ'אָרֶץ הִמְלַחְנוּ – תַּפְרָנִים, הִיא כְּחֻלָּה כִּי הִמְלַחְנוּ!
סַלְּקוּ תַּ'יָדַיִם מִ'תָּנוּ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ בַּדֶּרֶךְ לִקְצֹר, כִּי נוֹפְלִים פֹּה שָׂרִים וְעָפִים קֵיסָרִים כְּשֶׁהִיא פּוֹקֶדֶת עֲצֹר – תַּפְרָנִים, זֶה אַתֶּם הָעֲצֹר!
אָז בְּרָאבוֹ לְבַּת הַבְּלִי-בַּעַל! עַל בַּיִת מִקֹּטֶב עַד קַו הַמַּשְׁוֶה כִּי אֲנַחְנוּ, בָּנִים, אֶת הַבַּיִת בּוֹנִים, מִשְׁמָר עִם חֲגוֹר וְרוֹבֶה – תַּפְרָנִים, זֶה תָּמִיד הָרוֹבֶה!
אַלְמָנָה בָּאַרְמוֹן – זֶה יָדוּעַ, יֵלְכוּ נֶגְדָּהּ רַק מֻפְרָעִים. מְדִינָה שֶׁתְּנַסֶּה זַבָּ"שָׁהּ, כִּי אֲנַחְנוּ בְּכָל יַבָּשָׁה, כָּל מָקוֹם שֶׁאֵלָיו נִקְרָאִים – תַּפְרָנִים, מִפְּצָצוֹת נִקְרָעִים.
'תָּה תּוֹפֵס אֶת כַּנְפֵי הַשַּׁחַר וְטָס בָּעוֹלָם עַד שְׁ'תָה מֵת, אַךְ תָּמִיד עוֹד תִּשְׁמַע אֶת הַשִּׁיר, נְשָׁמָה, לַסְּמַרְטוּט עַל הַמּוֹט שֶׁ'ִתְנַדְנֵד – תַּפְרָנִים, מִתְנַדְנֵד שַׁ'תָּה מֵת.
אָז הַייְדֶה לְכָּל הַבָּנִים שְׁ'לָהּ, בַּבְּסִיסִים, בָּהָרִים וְבַּשַּׁיִט. תְּנוּ לָהֶם בַּכָּבוֹד וְצַ'פְּרוּ בְּתִקְווֹת לַחְזֹר בִּמְהֵרָה אֶל הַבַּיִת – תַּפְרָנִים! הֵם כְּבָר לֹא יִרְאוּ בַּיִת!
לְאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת נוֹסְפָה פְּלִיאָה אֵיךְ רַבּוּ פְּלִיטֵי שָׁלוֹם מֵעֲקוּרֵי חֶרֶב אֲנִי שֶׁרָאִיתִי אֶת יַמִּית מִן הַחוֹלוֹת בּוֹקַעַת עוֹלָה וְאֶת הַמִּדְבָּר נָסוֹג מִדַּחְפּוֹר מִתְקַפֵּל אֶל תּוֹךְ הַרְרֵי סִינַי.
וְהַיּוֹם נֶעֱקָרִים יִשּׁוּבִים וְקֶרֶת וְהַיָּרֹק מַצְהִיב זְהַבְהַב כַּדְּיוּנוֹת בְּנֵי בְּרִית נְסוֹגִים בִּכְאֵב וְתִקְוָה וְשִׁבְטֵי נוֹדְדִים תּוֹקְעִים יְתֵדוֹת.
שִׁבְטֵי הָרְמֵילַאת פּוֹרְשִׂים אֹהָלִים וְעִזֵּי הַתַּרַאבִּין לְצַד הַסְּוַארְכֶּה הִנֵּה יַמִּית תָּשׁוּב הֱיוֹת תֵּל אַלְחֵימַר וְתֵל אַבּוּ שׁוּנַּאר בָּתֵּי קַשׁ וּגְבָבָה.
בְּתִקְוָה אֲפַלֵּל כִּי הַפְרָדַת הַכֹּחוֹת תִּשָּׂא בְּשׂוֹרוֹת וְאוּלַי גַּם שָׁלוֹם לֹא אֶזְרֹק דְּגָלַי בְּכַעַס וְחָרוֹן עוֹד רַבִּים בִּי הָאוֹנִים וְהַחֲזוֹנוֹת.
1982
א. שבת
כְּשֶׁאֹמַר "אֲפָרִים", שִׁלְגִּיָּה, אַל תַּחְשְׁבִי "שָׂדוֹת", רֵיחַ שְׁפֵּק, מְקֻשְׁקֶשֶׁת וּמִיץ יְלָדִים עֲצֵי הַלִּבְנֶה מִתְפַּקְּעִים מִבְּרִיאוּת כִּי בְּאֵירוֹפָּה מְדַשְּׁנִים אוֹתָם בְּאֵפֶר גַּמָּדִים.
כְּשֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת, שִׁלְגִּיָּה: "גֵהֶיְמֶה שְׁטַאטְסְפּוֹלִיצַי" זֶה מְצַלְצֵל חֲלוֹמֹתֶק בַּ"שְׁטַאטְס" נִתָּז לָךְ קְצָת רֹק שִׂפְתֵי פֶּטֶל עַל לֹבֶן תִּינֹקֶת.
תַּחְבִּיאִי אוֹתִי שִׁלְגִּיָּה? אֲנִי שְׁמֶעקְל קָטָן שְׁחוּחַ גֵּו אֲפִלּוּ כִּפָּה אֲדֻמָּה מַחְבִּיאָה גַּמָּדִים בְּבֶטֶן הַזְּאֵב.
מָה יְהֵא, גְרֵטֶל, עַל חֲמֵשׁ שְׁנוֹתַיִךְ? מִשְּׁמֵי רַמְקוֹלִים נִתָּךְ עָלַיִךְ גֶּשֶׁם עִצּוּרִים וְהַצְּלָעוֹת שֶׁל הֶנְזְל דַּקּוֹת כְּגַפְרוּרִים הַיְּלָדִים מִכִּכַּר שְׁלֹשֶׁת הַצְּלָבִים אָכְלוּ אֶת שְׁבִיל הַפֵּרוּרִים.
ב. מוצאי שבת
קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה – הַ יְּ ה וּ דִ י ם בָּ אִ י ם.
קוֹל אוֹרְלוֹגִין קוֹרֵא חֲצוֹת הֵ ם בָּ אִ י ם, מְבַקְּשִׁים יְלָדִים לְמַצּוֹת
קַלִּים, רוֹפְפִים כְּשִׁעוּל שַׁחֶפֶת בְּרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת מְשִׁיחֵי הָאַנְטִי-יֶפֶת.
בְּמַחֲנוֹת הַבְּרֵרָה הַטִּבְעִית מַשְׁגִּיחֵי הַכַּשְׁרוּת דְּלוּקֵי אֶנְדּוֹרְפִינִים בַּלָּנִיּוֹת אֲמוּנוֹת עַל הִיגְיֵנָה גִּזְעִית אַשְׁכְּנַז טְהוֹרָה מִבְּלוֹנְדִּינִים
"לֹא תִּשְׁכַּח!" – לֹא נִשְׁכַּח אֶת שֶׁעַל הָרְצִיף נִלְקַח אֶבֶן בְּכֶלֶב שֶׁלֹּא מִסְתַּלֵּק זִכָּרוֹן רִאשׁוֹנִי שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּק זוֹכְרִים אֶת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק. זוֹכְרִים בְּמִסְפָּר כָּחֹל, בְּאוֹת קַיִן זוֹכְרִים בְּצַלֶּקֶת סְבִיב הַזַּיִן חֲלַב אִמּוֹתֵינוּ בְּטַעַם קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה מִשָּׁדַיִם גּוֹיוֹת, מִשְּׁבוּיוֹת מִלְחָמָה הַ יְּ ה וּ דִ י ם בָּ אִ י ם מוֹצְצִים נֶחָמָה.
יצחק כהן اسحق كوهين סורה 70 הַגָּדֵר سورة 70 السياج בְּנַחַל עֹז في ناحل عوز
بسم الله الرحمن الرحيم
1.لا تقترب إلى السياج يا بني 2. يا بني 3. لا تقترب إلى السياج
4 أقدامك التي تجمدت ليست مُخطئة 5 أقسمتُ بإزالة البساتين
6. وبالعجلات المتلاشية 7. وبالمدينة المحاصرة هذه 8. هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!
9. اقرأ الرسائل التي أُلقيت في حقولكم. اقرأها. 10نقشوا عليكم النُدب المُفحّمة .11 أيدي المرأة كتبتها
12. بعيد الشر عنك 13. غيرتها تحترق 14لأنها الجريحة والجارحة
15 وهي الجُرح 16 إنها المحاصرة وإنها المتكونة
17وهي الحصار 18 أقسمت بِسخام العجلات 19 وبالعَلم المترفرف عالياً
20 وبالظلامِ هذا النفقِ الذي يُحفر 21 هل نفسك اشتاقت الى الذين يسعون الى الشر؟!
22 سترى كل شيء أمامك ولا تأتي 23 هذا نبو
בשם אללה הרחמן והרחום
1 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר בְּנִי. 2 בְּנִי 3 אַל תִּתְקָרֵב אֶל הַגָּדֵר. 4 רַגְלֶיךָ שֶׁקָּפְאוּ אֵינָן טוֹעוֹת. 5 נִשְׁבַּעְתִּי בְּחִשּׂוּף הַפַּרְדֵּסִים 6 וּבַצְּמִיגִים הַנְּמוֹגִים 7 וּבְעִיר זוֹ הַנְּצוּרָה 8 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 9 קְרָא אֶת הַמִּכְתָּבִים שֶׁהֻשְׁלְכוּ בִּשְׂדוֹתֵיכֶם. קְרָא אֶת אֵלֶּה 10 שֶׁהוֹתִירוּ בָּכֶם צַלְּקוֹת פֶּחָם. 11 יְדֵי אִשָּׁה כָּתְבוּ אוֹתָם 12 חֲמָסָהּ עָלֶיךָ 13 וְקִנְאָתָהּ בּוֹעֶרֶת. 14 שֶׁהִיא הַפְּצוּעָה וְהִיא הַפּוֹצַעַת 15 וְהִיא הַפֶּצַע. 16 שֶׁהִיא הַנְּצוּרָה וְהִיא הַנּוֹצֶרֶת 17 וְהִיא הַמָּצוֹר. 18 נִשְׁבַּעְתִּי בְּפִיחַ הַצְּמִיגִים 19 וּבַדֶּגֶל הַמּוּנָף 20 וּבַעֲלֶטֶת מִנְהָרָה זוֹ הַנֶּחְפֶּרֶת 21 כִּי נִכְסְפָה נַפְשְׁךָ אֶל מְבַקְּשֵׁי רָעָתָהּ. 22 מִנֶּגֶד תִּרְאֶה וְאַל תָּבוֹא 23 זֶה נְבוֹ
בְּנַחַל עֹז
اسحق كوهين السياج
في ناحل عوز
לערבית: איתמר טובי
בַּלַּיְלָה עַל גִּבְעת הָאַנְטֶנּוֹת חָרְצָה יִלְלַת גּוּר חֲתוּלִים אֶת גּוֹרַל בָּתֶּיהָ הַמָּטִים לִנְפֹּל שֶׁל שְׁכוּנַת עֵין אֶל-חִיְלְוֶה מַחֲנֶה פְּלִיטִים מְזֻרְגָג בְּצִידוֹן מָתוֹק בְּעַרְבִית הוּא רֵיחַ הַגְּוִיוֹת עוֹד שְׁמוֹנֶה שָׁנִים כְּבָר אֵין חִילְוֶה לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים נִצְמַדְתִּי לְקִירוֹת מְאֻבָּקִים שֶׁל סִמְטָה מְאֵימַת צַלָּפִים אֲנִי נְקָמָה מְאֻחֶרֶת שֶׁל נָבִיא מִזְדַּקֵּן אִיזֶבֶל כְּבָר מִזְּמַן לֹא מְחַמֶּמֶת אֶת יְצוּעִי בַּלֵּילוֹת רַק הַיְלָלָה הַזֹאת שׂוֹרֶטֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים מִבַּחוּץ אֲנִי דַוְקָא נִרְאֶה דֵי בֶּסֵדֶר אֲבָל בַּלַיְלָה אֲנִי תָּמִיד עַל הַגִּבְעָה וְהָאַנְטֶנּוֹת מְשַדְּרוֹת אוֹתִי חָפְשִׁי אֶל הֶחָלָל בֵּין הַכּוֹכָבִים הַקָּרִים אֲנִי שֶׁגֶר לֹא בָּרוּר מֵהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי עַד שֶׁאֲנִי מִתְקָרֵב לַשֶּׁמֶשׁ אָז אֲנִי נוֹפֵל לִמְצֹא פִּתְרוֹן זְמָנִּי כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁהַיוֹם הוּא כָּאן וּמָחָר אֵינֶנּוּ עוֹד רַק גּוּר חֲתוּלִים מְיַלֵּל בֵּין חֲפִירוֹת חַיֵּינוּ מְבַקֵּשׁ מוֹצָא שֶׁאֵין וְאוּלַי גַם לֹא יִהִיֶה כְּמוֹ הָאָדָם בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים מִלְיוֹן שָׁנָה.
את השיר הנ"ל כתבתי לראשונה בשנת 1982, בלילה, על גבעת האנטנות המשקיפה על מחנה הפליטים עין אל- חילווה שבעיר צידון. חשוב לי להזכיר שכל הלילה יילל גור חתולים ולא נתן לנו לישון. החבר'ה המוטרפים מעייפות חיפשו אותו עם המון כוונות אלימות, אך למזלו לא מצאו אותו וכך הוא המשיך ויילל כל הלילה. עד שבבוקר קמנו ונכנסנו לעין אל- חילווה. השיר שהה במגירה עד שהעזתי לחזור אליו כעבור שמונה שנים, בשנת 1990, ולערוך אותו שוב מחדש:
זֵיתִים. עִם הָרוּחַ נָעִים לְהַכְסִיף. עִקּוּל כְּבִישׁ הַלַּיְלָה מַמְשִׁיךְ לְהַחֲשִׁיךְ. הָאוֹרוֹת הַלְּבָנִים שֶׁלָּנוּ הַצְּהֻבִּים שֶׁלָּהֶם. בַּחַלּוֹנוֹת הַשּׁוֹנִים כָּל כָּךְ אֶל הָעוֹלָם. טְרָשִׁים קָשִׁים פּוֹצְעִים בַּאֲדָמָה. מִמּוּל זֵיתִים בָּעִקּוּל. אַחֲרֵי הַמַּחְצֵבָה. הַבָּתִּים הַצְּפוּפִים שֶׁלָּנוּ. הַמְּפֻזָּרִים שֶׁלָּהֶם אֶל הַמִּדְבָּר. קוֹל קוֹרֵא יָרֹק עוֹלֶה בַּמִּסְגָּד לוּחִית הַזִּהוּי צְהֻבָּה שֶׁלָּנוּ הַלּוּחִית הַלְּבָנָה שֶׁלָּהֶם. מַזְהִירוֹת מִי מְסַנְוֵר אֶת מִי מַשָּׂאִית בְּעִקּוּל, מִי מַסִּיעַ אֲבָנִים כְּבֵדוֹת וְעוֹלֶה קוֹל מֵהָרַדְיוֹ מְסֻכְסָךְ מִסְתַּלְסֵל זֶה בָּזֶה וְנִשְׁפָּךְ בַּעֲרוּצִים נִפְרָדִים אֶל הַוָּאדִי הָרֵיק. וּמֵאֲחוֹרֵי הַגִּבְעָה בַּסִּבּוּב. הַיָּרֵחַ צָהֹב אוֹ לָבָן וְשֶׁל מִי אֲלֻמַּת הַכַּדּוּר הַמֵּטִיל קַו הַפְרָדָה רָצוּף. בְּדִמְמַת הַכְּבִישׁ הַמְּקֻרְצָף הַמַּחְשִׁיךְ לוֹ מִכָּאן.
א. הִתְמַלַּכְתִּי
קוֹל מִגָּבוֹהַּ שָׁאַל: מָה אֶתֵּן לְךָ? לֵב אוֹהֵב, אָמַרְתִּי. הִצַּבְתִּי לִי כִּסֵּא שֵׁן סִלַּקְתִּי אוֹיְבִים עָרַפְתִּי מִתְחָרִים נִכְנַסְתִּי לִשְׁטָחִים זָרִים חָפַרְתִּי תְּעָלוֹת הִצַּבְתִּי טַנְקִים אָנַסְתִּי בָּזַזְתִּי לָקַחְתִּי שְׁבוּיִים הָפַכְתִּי תּוֹשָׁבִים זָרִים לַעֲבָדִים שָׁלַחְתִּי אֳנִיּוֹת סוֹחֵר לְחִזּוּק מַעֲמָדִי יָצַרְתִּי אוֹפּוֹזִיצְיָה הִגְדַּלְתִּי אוֹיְבַי מֵאוֹהֲבַי בִּצַּרְתִּי אֶת אַרְצִי הַיָּד שֶׁהֵקִימָה בַּיִת הָרְסָה מִבְנִים לְפִי שִׁיטַת הַקְּלָפִים
ב. קַקְטוּסִים
בִּמְקוֹם פְּרָחִים לִימוֹזִינוֹת הֵרִימוּ שִׂמְחָה לַהֲמוֹנִים הוֹט דוֹג הָפַךְ לְמַאֲכָל לְאֻמִּי וְדִיאֵטוֹת הָיוּ לִסְפּוֹרְט לְאֻמִּי יָצַרְנוּ אֶת מֻשַּׂג הַפַּעַר בֵּין נָשִׁים וּגְבָרִים שְׁחֹרִים וּלְבָנִים עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים הַשְּׂמֹאל וְהַיָּמִין
הָיִינוּ קַסְטוֹת סוּג א' ב', ג' וְנָמוּךְ יוֹתֵר הָיוּ גַּם חַסְרֵי מַעֲמָד
ג. מִלְחָמוֹת
עָרַכְנוּ אוֹרְגִּיָּה שֶׁל בְּשָׂרִים וְדָם רוֹקַנּוּ תַּחְמֹשֶׁת שֶׁל רֹעַ הִפַּלְנוּ חוֹזִים שִׁיטוֹת וְאֵגוֹאִים הָיָה שָׂמֵחַ אֶצְלֵנוּ עַד שֶׁבָּא הָאַסְטֵרוֹאִיד
ד. אַסְטֵרוֹאִיד
מַשְׁאִיר אַחֲרָיו דָּבָר לְכַדּוּר הָאָרֶץ לֹא יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת קַו פָּתוּחַ לִפְנֵי הַפִּיצוּץ לְהִסְתַּכֵּל לִרְאוֹת אֶת כָּל פַּרְצוּפֵי הַמְּצִיאוּת וְלֹא לִרְאוֹת דָּבָר סְתוּם עַיִן אַתָּה בְּמוֹתְךָ תָּמִיד לֹא תִּזְכֹּר אֵיךְ נִרְאֵית אֲהוּבָתְךָ תְּאַבֵּד אֶת זִכְרוֹן הֱיוֹתְךָ אָדָם אַתָּה חוֹצֵב פֶּסֶל בִּצְעָדִים קְטַנִּים וּמַחְלִיט דְּבַר מָה עִם הַנִּיצוֹץ מְנַסֶּה לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע
ה. אַהֲבָה
לֹא יְכוֹלָה לְטַשְׁטֵשׁ אֶת טְרָאוּמַת הַמִּלְחָמָה אַחֶיךָ נָפְלוּ וְאַתָּה לֹא קָם מָתַי תַּתְחִיל לִשְׁטֹף יָדַיִם אַךְ תַּמְשִׁיךְ לִרְאוֹת עַל יָדֶיךָ הַנְּקִיּוֹת דָּם?
יֵשׁ אֲפִלּוּ צִלּוּמִים שֶׁל זֶה:
הָרֶגַע בּוֹ, בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה,
נִכָּר הַמֶּתַח, הַנּוֹף מֻשְׁהֶה,
חֲטִיבַת הָאוֹיֵב מוֹפִיעָה.
הִנֵּה הֵם, מִתְקַדְּמִים –
גֶּרְמָנִים מִמִּלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
רָצִים עִם רוֹבִים.
כְּשֵׁם שֶׁעָשׂוּ, מִקִּדְמַת הַיָּמִים, רַבִּים אֲחֵרִים.
בְּחֵיל הָרַגְלִים שֶׁמִּנֶּגֶד: אַתָּה –
כֵּן, אַתָּה.
הַמֹּחַ שֶׁלְּךָ נָמֵס. אַשְׁכָּרָה
זֶה זֶה, אַתָּה חוֹשֵׁב לְעַצְמְךָ,
הִנֵּה אֵלּוּ שֶׁשָּׁמַעְנוּ עֲלֵיהֶם
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. כְּמוֹ זְקֵנִים
שֶׁמִתְעַמְתִים לָרִאשׁוֹנָה עִם תַּסְמִינִים
שֶׁאֵינָם מְשְׁתַמְעִים לִשְׁתֵּי פָּנִים.
שָׂרוּעַ בְּשָּׂרַךְ, בְּפָּארְק רִיצְ'מוֹנְד, רַגְלֵיהֶם וְקוֹלוֹתֵיהֶם שֶׁל יְלָדַי חוֹלְפִים עַל פָּנַי מְחַפְּשִׂים, מְחַפְּשִׂים; אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ בַּ-13 לְיוּנִי 1940, אוֹתָהּ שָׁנָה מְבַעֲבַּעַת, גֻּיַּסְתִּי לִיחִידַת חֵיל רַגְלִים קִדְמִית וְלִפְנֵי יוֹתֵר מֵרֶבַע מֵאָה בְּעֵת שֶׁצָּרְפַת נָפְלָה עָרַכְנוּ אִמּוּנֵי הִסְתָּווּת בְּאוֹתו שָׂרַך. הַגִּבְעוֹלִים הַשְּׂרוּפִים דָּקְרוּ מִבַּעַד לַבַּד. הִיטְלֶר הוּא עַתָּה אַחַת מֵעַתִּיקוֹת הַהִיסְטוֹרְיָה, אֲנִי אוֹרֵב כְּמוֹ מִפְלֶצֶת בְּמַחְבּוֹאִי. הוּא לֹא לָכַד אוֹתִי. אִם יֵשׁ אֱלֹהִים יִהְיֶה זֶה אַךְ מְנֻמָּס לְהוֹדוֹת לוֹ.
גאווין יוארט (1916 – 1995) הוא משורר לונדוני. החל את דרכו הספרותית בגיל 17, אך מלחמת העולם השניה דחתה את התפתחותו כמשורר לשנים רבות – עד 1964. הוא גויס לצבא האנגלי, הוכשר להיות קצין תותחנים ונטל חלק במלחמה. מוטיבים דומיננטיים בשירתו: הומור, ארוטיקה ומחאה נגד מלחמה.
עָנְדוּ אוֹתָנוּ עַל כֶּרֶם פַלַשְׂתִינִית, כְּמוֹ סִכַּת צְנִיחָה בְּכֶתֶף הַר. חֲצִי שָׁנָה שָׁמַרְנוּ הֵיקֵפִית, הָיִינוּ בְּתַצְפִּית, בַּבַת עַיִן שֶׁמְּצִיצָה בֵּין שְׁכָבוֹת בִּגְדֵי הָעֲיָרָה, בֵּית צוּר, צוּרִיף, צוֹרֵף וְהֶאֱזַנּוּ בַּקֶּשֶׁר לְרוּחַ רַב לְשׁוֹנִית עַתִּיקָה שֶׁמְּקַשְׁקֶשֶׁת בָּרֶשֶׁת עִבְרִית, יֵוַנִית, עַרְבִית וְעָנִינוּ בְּבִטָּחוֹן שׁוֹטֵף. חֵלֶק מִסֵּדֶר הַיּוֹם כָּלַל גַּם תּוֹרָנוּת בְּמִפְעָל חֲלוּצִי זָעִיר. מִדֵּי בֹּקֶר צָבַעְנוּ מַלְבְּנֵי מַתֶּכֶת קְטַנִּים, מוֹלִיכֵי חַשְׁמַל, בְּפַס דַּק אָדֹם אוֹ לָבָן כְּמוֹ שְׂרוֹךְ בַּחֻלְצָה שֶׁל הַתְּנוּעָה. אֶת יוֹמֵנוּ הָאַחֲרוֹן בַּמַאֲחָז חָגַגְנוּ עִם פִּנַּת הַחַי. הִצְעַדְנוּ בַּעֲלֵי חַיִּים בִּלְתִּי מְסֻוָּגִים בִּשְׂמֹאל יָמִין, זוּג בְּרֵכִיוֹת, זָכָר וּנְקֵבָה הָיוּ, זוּג כְּבָשִׂים מַקְרִיחִים, זוּג חֲמוֹרִים טְמֵאִים, שִׁבְעָה בֶּרְבֵּרִים טְהוֹרִים וְהוֹבַלְנוּ אוֹתָם מְשֻׁחְרָרִים מִחוּץ לַשִּׁן גִּימֶל. הֵם רָעוּ דַּרְכָּם בְּתַהֲלוּכָה עַל כְּבִישׁ הַגִּישָׁה הַצַּהַ"לִי, נָעוּ אַט כְּמוֹ אֲדָמָה לְעֵבֶר הַיִּשּׁוּב הָעַרְבִי וְנִמְסְרוּ לַמְּקוֹמִיִּים לְלֹא טֶקֶס אוֹ מַעֲמָד חֲתִימָה.
בָּאִים מֵרָחוֹק
וְקָרוֹב
עוֹלָמוֹת שֶׁל הַזְנָחָה
וְטוֹב.
נִרְדָּמִים
פְלוֹרֶנְטִין
שֵׁיְנְקִין
פִּנַּת יָד
לַמֻּסְלָלִים.
מִתְעוֹרְרִים
לְ
כְּרִיךְ אָבוֹקָדוֹ
מַיִם לְאָמֵרִיקָנוֹ
שִׂיחוֹת זֶהוּת
וְשָׁלוֹם
בְּלִי מַהוּת.
שׁוֹכְחִים
יְמֵי שִׁשִּׁי
קְצָרִים
מְלֵאֵי רֵיחוֹת
וּבִשּׁוּלִים.
בָּתֵּי סֵפֶר
מִקְצוֹעִיִּים
מִפְעָלִים מְכַתְּרִים
וְקִבּוּצִים
מְשַׁעְבְּדִים.
בְּאַחַד הַיָּמִים
תִּתְעוֹרֵר הָעֲיָרָה
תִּשְׁכַּב
בּוֹדֵדָה וּמְדַמֶּמֶת
שְׁחִיטוֹת.
תִּקְרָא אֶל בָּנֶיהָ
וּבְנוֹתֶיהָ
וְלֹא יִהְיֶה
עוֹד מִי
שֶׁיַּעֲנֶה
כִּי
הָלְכוּ בָּנֶיהָ
וְנִרְדְּמוּ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ
שָׁמְעוּ אֶת רַעַשׁ הַגַּלִּים
וְאוֹנְנוּ עַל בְּנוֹת טוֹבִים
אֶת הָאוּנִיבֶרְסִיטָה
בְּקֹשִׁי פָּלְחוּ
וּבְנֵי הַטּוֹבִים
אֶת מִלְחָם
זָרְעוּ בָּהֶן
לֹא עָנוּ עוֹד
לֹא קָרְאָה עוֹד
רַק
דִּמְּמָה
מֵרָחוֹק
Yehee — Political Poetic Journal