מפלגות מרכז מלוות אותנו כבר עשרות שנים. בשנים האחרונות אנו עדים לניסיונות משמעותיים ליצור תשתיות פוליטיות רחבות יותר לרעיון. מאמצים אלה באים לידי ביטוי בעיקר באמצעות הקמתם של ארגונים שונים, שמטרתם העיקרית היא ליצור שפה פוליטית רצינית, שתוכל לתת מענה לאתגרי השעה, להשפיע על ההמונים ולכונן סדר יום פוליטי חדש בישראל.

חלק ניכר מאנשי המרכז הגיעו ממרחבי השמאל הציוני. ניתן למצוא לכך כמה וכמה סיבות. לטובת הדיון, אנסה להתמקד בשתיים מהן. הראשונה בעיקרה אידאולוגית. סוגיות יסודיות כגון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא הצליחו להגיע לפתרון פוליטי אפשרי. רעיון שתי המדינות נתפס כפחות ופחות ריאלי לנוכח המציאות. הסכמי אוסלו ועליית חמאס בעזה לאחר ההתנתקות לא הצליחו לחזק את האמון הישראלי. אמנם רעיון שתי המדינות לא נזנח לגמרי, אך מצב העניינים בפועל הביא אותו להקפאה ולמעשה הפך אותו לחסר סיכוי בטווח הנראה לעין. הדברים נכונים גם לגבי סוגיות כלכליות. אמנם הן נתפסו כפחות דומיננטיות בעיצוב התודעה הפוליטית של השמאל הציוני, אך גם בתחומים אלה לא נוצרה הלימה עם המציאות הפוליטית. הפערים שנוצרו הביאו רבים לחשב מסלול מחדש.

הסיבה השנייה קשורה במאבקי הכוח בין המחנות. המסמן 'שמאל' איבד רבות מערכו בציבוריות הישראלית. התוצאה באה לידי ביטוי שוב ושוב בבחירות לכנסת. ניצחונות הימין הפכו לדבר שבשגרה, ויכולת ההתמודדות בצד השני נעשתה מאתגרת יותר ויותר. במצב כזה, חשבון הנפש המחנאי אינו מתרכז רק בתכנים הפוליטיים וביכולתם לשכנע את ההמונים, אלא גם ואולי בעיקר בעטיפה שלהם. בעולם פוליטי שבו הסימון החיצוני הוא לעיתים הרכיב המשמעותי ביותר במוצר הכולל, נדרשת מחשבה מחודשת על אותו סימון. על רקע זה קל יותר להבין את היווצרותו של גוש המרכז בפוליטיקה הישראלית. כדי לשחרר את המדינה מהתקיעות הפוליטית שבה היא נתונה, יש להציע עטיפה חדשה. תפקידה של זו אינו רק לאתגר את עולם הרעיונות הישראלי במחשבה מחודשת על אתגרי הקיום כאן, אלא גם לשבור את המבנה הבינארי הנוכחי. לא עוד ימין ושמאל, אלא ימין, מרכז ושמאל. משניים לשלוש.

עלייתו של המרכז החדש עוררה באופן טבעי ביקורות רבות. אלו הגיעו גם משמאל וגם מימין. הביקורת השמאלית הדגישה בעיקר את ההתפשרות האידאולוגית: "קצת קשה, אז מתמרכזים?". לטענתם, הקרבתם של ערכים יסודיים לטובת ניסיונות להרוויח כוח פוליטי היא צעד בעייתי מאוד. טיעון המדרון החלקלק לא איחר להגיע. מה שמתחיל עם רעיונות כמו צמצום הסכסוך עלול להגיע מהר מאוד ליישור קו מלא עם עמדות הימין. מנגד, גם בימין הושמעה ביקורת קשה. לשיטתם, מדובר בלא יותר מתחפושת פוליטית חדשה: זאב בעור של כבש.

לא קשה כלל לזהות את הדמיון הרב בין הביקורות השונות. למעשה, שתיהן אינן נותנות אמון בישות הפוליטית החדשה. בעוד שהימין מתמקד בניסיון המתוחכם להכניס רעיונות שמאליים בתלבושת חדשה, השמאל מדגיש את עניין הנאמנות לערכים גם כשזה אינו משתלם מבחינה ציבורית. אם כן, לטענת שני הצדדים אין שם יצירה רעיונית וערכית ממשית, אלא דרך חדשה להשגת יעדים פוליטיים. במילים אחרות – מרכז הוא מושג ריק מבחינה אידאולוגית. אין לו סדר יום פוליטי וגם אין לו שפה רעיונית עשירה ומפותחת. יתר על כן, הניסיון להלך בין שני הצדדים הוא ביטוי לעצלות מחשבתית ולבריחה משאלות של הכרעה. התחושה הכללית היא שאמנם יש מחלוקת עמוקה עם הצד השני, אך לפחות יש שם עולם ערכים שורשי ואמיתי. המרכז נתפס כניסיון לטאטא את המחלוקות הללו ולרוקן אותן מתוכן.

ביקורות אלו אינן מפתיעות. המערכת הפוליטית אינה יכולה להישאר אדישה לנוכח צמיחתו של שדה פוליטי-רעיוני חדש. במובן הפוליטי הבסיסי ביותר, שדה זה מבקש לצמצם את כוחן של הישויות הקיימות. המרכז אמור לגדול על חשבונן. המטרה היא לצייד את אזרחי המדינה בשפה פוליטית חדשה שתמקם אותם אחרת בתוך השדה הפוליטי. אתגר זה שונה מהאתגר של שני המחנות האחרים. בשונה מהימין והשמאל, המרכז נדרש לשיווי משקל. הוא נדרש להלך בעדינות על חבל דק, ומטרתו היא לשמור על גבולות גזרה משני הצדדים. אין לו יריב אידאולוגי אחד אלא שניים. דבר זה מתבטא לא רק ברמה הרעיונית, אלא גם ואולי בעיקר ברמה הזהותית והפסיכולוגית. מבנה דואלי של פוליטיקה מקל על הנפש למקם את עצמה. יותר משהיא מבינה מה נכון לה, היא יודעת מה מסוכן עבורה. כאשר אדם מתמקם במרכז, הוא נדרש לאמן את נפשו לזהות את הסכנה הזאת בשני הצדדים.

העמידה הביקורתית מול שני הצדדים אכן מתקיימת, אך מצב העניינים בפועל מלמד אותנו שוב את ההבדל שבין שיח תאורטי לשיח פרקטי. המערכת הפוליטית אינה מתחלקת לשלוש אלא לשניים. לעתים היא נקראת גוש תומכי נתניהו מול גוש מתנגדיו; לעתים כגוש הקואליציה, כשמנגד ניצב גוש השינוי; ולעתים, כשמנסים בכל זאת למקם זאת על הציר הפוליטי המוכר, החלוקה היא בין גוש הימין לגוש המרכז-שמאל. חלוקה זו אינה מקרית. היא מחזירה אותנו לאחת הביקורות המרכזיות של הימין כלפי המרכז החדש – התפיסה לפיה עלייתו של אותו מרכז היא בעצם תוצאה כמעט הכרחית של הכישלון המתמשך של המסמן 'שמאל' במערכות הבחירות האחרונות. כלומר, שאין כאן אירוע פוליטי ממשי חדש, אלא סך הכול מיצוב אסטרטגי חדש. התחושה בקרב רבים מאנשי ימין היא שיותר משהמרכז חושש מפוליטיקה של קצוות, הוא מוטרד מכוחו המתעצם של הימין.

בתרבות הפוליטית שלנו מושגים כמו 'אמון' ו'חשדנות' נעשים יותר ויותר דומיננטיים. יחסינו כלפי יריבינו השונים מתמקדים פחות בממד הגלוי של שיחם הפוליטי ויותר במה שמסתתר שם ובכוונות האמיתיות מאחורי הדברים. על רקע זה, לא קשה להבין מדוע יחסו של הימין למרכז ספוג בחשדנות עמוקה. הבעיה העיקרית בחשיבה פוליטית מסוג זה היא חוסר היכולת שלה לזהות את שורשי הבעיה. מכיוון שהיא מרכזת את מרב המאמץ האינטלקטואלי שלה בניסיון לזהות את הפער שבין הפנים לחוץ, היא מפספסת את השינויים הרעיוניים העמוקים שאכן מתרחשים שם. השיח של המרכז הפוליטי אינו זהה לזה שנמצא משמאלו. במובנים מסוימים רעיונותיו, בייחוד לאחר אירועי השבעה באוקטובר, קרובים הרבה יותר לצד הימני של המפה.

מדוע בכל זאת המערכת הפוליטית נותרת תקועה? דומני כי הסיבה העיקרית לכך טמונה במתח שבין הסוציולוגי לפוליטי. כפי שהזכרתי בתחילת דבריי, המרכז הפוליטי לא נוצר יש מאין. מייסדיו השונים הגיעו בעיקר מהצד השמאלי של המפה. במובן זה, הרעיונות השונים אכן עברו שינוי משמעותי, אך ברמת השיוך החברתי והמעמדי הדברים נראים מעט אחרת. ממשלת השינוי היא דוגמה טובה מאוד לכך. רבים ממתנגדיה ניסו לתייג אותה כממשלת שמאל, אך מבט קצר על רכיביה השונים מלמד אותנו שלא רק שלא היו שם רק אנשי שמאל, אלא שחלקים ניכרים בה היו ימין אידאולוגי מובהק. על פניו, ממשלה המורכבת משדות אידאולוגיים שונים ואף מנוגדים תתקשה לתפקד, אך המקרה הספציפי של ממשלה זו לימד אותנו אחרת. נדרשות אינטואיציות סוציולוגיות בסיסיות ביותר כדי להבין שמרכז הכובד של המערכת הפוליטית שלנו אינו אידאולוגי אלא זהותי. לא רק הרגישות לערכי השמאל והימין היא המניעה את אותה מערכת, אלא גם ובעיקר הקונפליקטים השבטיים. האתגר המשמעותי של המרכז החדש הוא לקיים דיון מחודש לא רק ביחס לערכים הפוליטיים, אלא גם מול שלל המתחים השונים המכוננים את הוויית חיינו: מזרחים-אשכנזים, דתיים-חילוניים, מרכז ופריפריה ועוד. כאשר נוצרת הלימה בין עמדה פוליטית לזהות עדתית, הבעיה נעשית מורכבת הרבה יותר. נוצר בעצם אתגר כפול. הדבר החשוב ביותר שממשלת השינוי לימדה אותנו הוא שדווקא הממד האידאולוגי הוא האתגר הפשוט יותר. ידועה הטענה כי שמונים אחוז מהציבור מסכים על שמונים אחוז מהסוגיות. הבעיה עם טענה זו אינה שהיא לא נכונה, אלא שהיא אינה מזהה נכון את מערכת ההפעלה הפוליטית ואת מאפייניה העיקריים.

במאמרו על 'המטאמורפוזה של הטעם' מתאר פייר בורדייה את מערכת הייצור ככזאת שאינה מושתתת על היחסים שבין היצרן לצרכן, כפי שנהוג לחשוב, אלא על תחרות בין יצרנים שונים. אלה אינם מתחרים על היכולת לזהות טוב יותר מה חסר לצרכן, אלא הם פועלים כדי לייצר נכסים נבדלים זה מזה. במילים אחרות, נבדלות אינה תוצאה של העדפות שונות, אלא היא היעד שמלכתחילה מכוון אותנו לאותן העדפות שונות. אנשים אינם מבקרים במוזיאונים משום שנפשם חפצה בכך, אלא מפני שזה, בין היתר, מה שמבדיל אותם מקבוצות אחרות בחברה. היגיון זה אינו פוסח על המרחב הפוליטי. בעיית הקיטוב אינה תוצאה של מחלוקות עמוקות, אלא רכיב משמעותי של הדבר הזה שנקרא חברה אנושית. גם אם אנו מסכימים הרבה יותר ממה שאנו מדמיינים, עדיין אנו יכולים למצוא את עצמנו מקוטבים לאין קץ.

אתגר זה נעשה משמעותי הרבה יותר, כשברקע תקשורת חובקת כול ורשתות חברתיות רועשות. הופעתן של אלו בחיינו מציבה בפנינו שתי בעיות עיקריות: הן גם מציעות לנו שהות אינסופית בתוכן, וגם מכוונות אותנו לצרוך אך ורק את מה שאנו מזדהים עמו. הצירוף של שני המאפיינים הללו לא יכול שלא להוביל אותנו לקיטוב פוליטי ולדמוניזציה של יריבינו. דומני כי התמודדות רצינית עם אתגרים אלה חייבת להתרחש בתוך ההיגיון התקשורתי. היומיום הפוליטי במרחבים הללו אינו מתקיים תחת הסדר הרפלקטיבי שבו אנשים פורסים את משנתם הרחבה והמורכבת, אלא כתגובה נקודתית ומהירה לאירועי השעה. כך נוצר מצב שבו אנשים יכולים תאורטית להסכים על הרפורמות הנדרשות במערכת המשפטית, אולם ברמה המעשית הם בוחרים אירועים מסוימים שמפעילים אותם ונותנים את הדעת בעיקר עליהם. תופעה זו אינה סתם ביטוי יומיומי. היא מצביעה על אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בתרבות הפוליטית שלנו. יותר משאנו חלוקים על אופיים של יעדינו המשותפים, אנו נוטים להפנות את ביקורתנו בעיקר כלפי צד מסוים שמעכב את הגעתנו לשם. נטייה זו מלמדת משהו חשוב על הליבידו הפוליטי: הוא אינו מרוכז בתמונת המציאות הגדולה, לרבות כל הקשריה השונים, אלא בסוגיות ואירועים ספציפיים. במצב כזה הפערים לא רק נראים רחוקים אלא גם נבנים ככאלה. מה שמשנה הוא לא מה שנמצא בכוח, אלא מה שמתרחש בפועל. במישור הפוליטי, ההבדל המשמעותי בין הראש לבטן אינו מתבטא ביכולת לגעת באמיתות השונות, אלא בעיקר בדרכי ההבעה הסלקטיביות של האחרונה. במציאות שכזאת אין יותר מדי משמעות לאותם שמונים אחוז שמסכימים על שמונים אחוז מהסוגיות השונות.

כעת ניתן לחזור לשאלת האמון ולבעיית התקשורת המוגבלת שבין המרכז לימין. המבנה המנטלי של מושג האמון מבטא למעשה את הפער שבין הפנים לחוץ. לדוגמה, כאשר אנו מתבקשים לתת אמון באדם מסוים, אנו מנסים ללמוד מה החוץ יכול ללמד על הפנים. אנו נכנסים למוסך ולא באמת מבינים מה המשמעות של אותה תקלה ברכב. אנו מקווים שאיש המקצוע שיטפל בבעיה יאבחן אותה בצורה נכונה ובהתאם לכך יגבה מאיתנו מחיר הולם. ההיגיון של המרחב הפוליטי אינו שונה. כדי לממש את האינטרסים והערכים שלנו, אנו נדרשים לבחור בשדות מסוימים שבכוחם לעשות זאת. לשם כך נדרשים לא מעט סימנים מקדימים מצד השחקנים השונים. במצבנו הנוכחי, הסימנים הללו מופיעים בעיקר במרחבי היומיום: אל מול אירועים אקטואליים ובפטפוטי התקשורת והרשתות החברתיות. הצרכנים השונים נאלצים לפענח את אותם סימנים בעיקר בשדות הללו. התוצאה הלא מאוד מפתיעה היא שתמונת המציאות הכללית לא באמת משתנה. הפערים שבין המרכז לימין עדיין גדולים מדי.

במציאות של קיטוב עמוק, המבנה הפוליטי מתחלק באופן טבעי לשניים. כפי שכבר נכתב כאן קודם לכן – האתגר של פוליטיקת מרכז הוא לשבור זאת ולהציע צד נוסף. פרנץ קפקא כתב פעם שדרך האמת משולה לחבל דק שההליכה עליו תמיד מפילה אותנו לאחד הצדדים. הניסיון הישראלי מלמד אותנו שעל אף המאמץ המשמעותי להלך בזהירות על החבל, המעידות השונות מפילות את ההולכים בעיקר לצד אחד. דומני כי התגובה לכך אינה יכולה להתרכז אך ורק בניסיון לשפר את שיווי המשקל הפוליטי. נדרשת מחשבה משותפת על עצם האתגר לייצר מרחב שלישי. האם אתגר זה מחייב אותנו להישאר עם מבנה פוליטי דואלי? אני מעריך שלא, אולם לא בטוח שחלוקה לשלוש היא האפשרות הנכונה. בסופו של דבר, ההישג המשמעותי ביותר של המרכז החדש הוא ביכולתו להיבדל מהמגמות הרדיקליות והדוגמטיות בצד שמאל ולהציע חלופה מתונה, עניינית ופורה יותר. כעת נדרשת תנועה דומה בצד הימני של המפה. במילים אחרות, נדרשת התארגנות פוליטית חדשה שאינה נטמעת בתוך המרכז החדש, אלא מייצרת מרחב פוליטי חדש עם היגיון עצמאי ובעיקר עם נגישות סוציו-פוליטית אחרת. הסימונים החיצוניים אינם העניין המשמעותי. לא משנה אם נקרא לזה "מרכז ימין", "ימין ממלכתי", "ימין רך", "ימין ערכי", "ימין ליברלי" ועוד. האתגר המרכזי הוא לעורר אמון היכן שארגוני המרכז החדשים אינם מצליחים לעורר. זה דורש בראש ובראשונה ליבידו פוליטי אחר. כזה שיוכל לייצר מרחב אינטלקטואלי פורה ואפקטיבי יותר. על פניו, זוהי דרישה מהמרכז החדש לראות את הדבשת שלו, אולם בעומק הדברים הדרישה הזאת מופנית בעיקר לאותם הומלסים פוליטיים המחפשים לקבוע את מושבם באזורי הגבול הללו.

צריך להתעלם מהרבה נביחות כלבים כדי לתת לשיירה הזאת לעבור. כי השם שמואל בן ארצי עצמו מעורר בלבם של ה"חורצים לשון כלבית" (ציטוט משיר של בן ארצי עצמו) תגובה אוטומטית של איבה, באשר הוא היה אביה של שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה. שמו חזר ושורבב ברבים בהקשרים לא ספרותיים, כחלק מהרדיפה המשפטית אחר בתו שרה נתניהו. בשנה שעברה הוחלט בעיריית ירושלים לקרוא כיכר על שמו בין שדרות הרצל לשדרות בגין, אך ההחלטה הוקפאה ברגע האחרון "מסיבות פוליטיות". הייתי בין הממליצים לקריאת הכיכר על שמו. אך לשווא: שירתו, סיפוריו, הגותו, תרומתו כמחנך של דורות תלמידים – כל זה נדון כביכול להימחק מפאת השיוך הפוליטי המשפחתי שלו. לכן הבה נצא לדרך החשיפה ברבים של עשייתו הספרותית בכיכר ספרותית זו, ומי שרוצה לנבוח שינבח.
פעם בשנה מתכנסים מוקיריו הרבים סביב קברו בהר המנוחות בירושלים. זה כבר כמה שנים אני מצטרף אליהם. אני בא מוקדם כי אני מאמין שהתקרבתי מספיק אל כתיבתו כדי להתייחד עם זכרו לבדי כאילו היה קרוב משפחה שלי. אט אט מתחילים אנשים להתקבץ. הנה קבוצה של תלמידים לשעבר של שמואל בן ארצי מקריית טבעון. אחד אחד דיברו אתי בשבחיו של מי שהיה המורה שלהם בכיתה ח' בבית הספר היסודי. סיפוריהם כמו סיפורים שמספרים על אדם קדוש. בשיחותיי עם שרה נתניהו היא מדברת לא אחת על אביה בערגה שלא מן העולם הזה ומציינת איזה אדם בעל מדרגה היה. והנה עכשיו שמעתי זאת מפי אחרים.
קבוצת התלמידים הזאת, בני גילי בערך, הם לא אנשי ימין אבל מה הקשר לימין ושמאל כשמדובר במורה שלהם לתנ"ך שהיה אוהב ארץ ישראל ומשכיל אמיתי והעשיר את חייהם בידע העצום שלו ובאכפתיות האינסופית שלו?
אחת סיפרה על חששותיה שמא לא תעבור את בחינת הסקר בסוף כיתה ח', ואם תעבור את הבחינה מה יהא עליה ומאין יימצא כסף להוריה לשלם את שכר הלימוד לתיכון. ובכל זה עזר לה המורה שמואל. שמעתי בסיפורה את המצוקה והמחסור וחיי הסגפנות שהיו מנת חלקם של בני הדור ההוא.
את סיפור חייו של שמואל בן ארצי כתב לפני חצי תריסר שנים בנו חגי בן ארצי בספר חינני ושמו "דרך אחרת, סיפור משפחתי" (ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013). זהו ספר שנכתב במגמה ברורה להראות את התפנית שקיבל עולמו האידיאולוגי של שמואל בן ארצי אחרי מלחמת יום הכיפורים בהשפעתו שלו, וכיצד שב בעקבות בנו אל הדת ואל הדתיות הלאומית. ואני, שחיפשתי את המשורר שבאדם ולא את האידיאולוג ואיש העקרונות, לא מצאתי את מבוקשי בספר הזה.
שהרי ברור ששכנו בשמואל בן ארצי שני עולמות: זה של איש המוסר, החינוך והעקרונות, ומצד אחר עולם הרוך של השירה והכתיבה, ושל אי הבטחון בעצמו, עם התהייה המתמדת "האומנם נועדתי להיות משורר" וגם: "האם יש לי הכישרון המספיק והידע המספיק לכתוב"? כל אותן תהיות ארס-פואטיות שרק משוררים אמיתיים חווים אותן בלי הפוגה.
ואמנם התהייה וההתלבטות עומדות בלב לבה של מה שנחשבת לפסגת יצירתו, שהיא ספר הפרוזה  "נוברדוק". מכונסות בו כמה נובלות על חיי ישיבת המוסר שלמד בה בפולין בנעוריו לפני עלייתו לארץ. ישיבות המוסר היו מוסדות שדרשו מחניכיהן "צלילה לתהומות הנפש ולנבכי היצרים" כדברי שמואל בן ארצי, והעלאתם של "הכוחות הכהים", כלומר התת־מודע, כדי לתקן את הנפש. בנובלה המרכזית שבספר מדובר באחד מחניכי הישיבה המאוהב עד כלות בנערה, המשיבה לו אהבה, ולכאורה אין מניעה שבתום לימודיו יעזוב את הישיבה ויינשא לה. אך הוא, דווקא כדי לא ללכת אחר לבו ויצריו, כדי להיאבק ברצונו ובנטייתו הטבעית, מחליט להישאר בישיבה לצמיתות, כסוג של נזיר מסתגף.
לא ברור כלל מן הסיפור לאיזה צד נוטה הכותב, שמואל בן ארצי עצמו. האם הוא רואה את גיבור הנובלה שלו כמי שנלחם ביצריו ויכול להם, או כאדם הלוקה בטירוף או נתפס לגחמת נעורים. וטוב שהדברים נשארים עמומים מפני שכך הם אמיתיים יותר.
במכון גנזים של אגודת הסופרים העברים מצאתי מכתב ששלח שמואל בן ארצי להיסטוריון וחוקר הספרות הנודע בזמנו, יוסף קלוזנר. מכתב זה מקפל בתוכו לדעתי את תמצית עולמו היצירתי. בן ארצי שלח את המכתב לפרופ' קלוזנר ביחד עם חמישה שירים שביקש ממנו להביע את דעתו עליהם. בעדינות ובהתנצלות אינסופיות הוא מסביר לו מנין נחל את שיריו, וחולק אתו אינטימיות נפלאה כשהוא מספר לו כיצד, בימיו כתלמיד ישיבה, "נהגתי לצאת כל יום שישי מהעיר לתחנת הרכבת המרוחקת, ושם, בתוך שיח ענֵף אחד" הוא קורא בספרים האסורים לקריאה בישיבה, ומתוודע אל השירה. ובארץ, תוך כדי העבודה הקשה בבקרים והלימודים בלילה, הוא מספר כיצד כתב "עשרות שירים, שאילו ידעתי איך לכתוב אותם, היו יכולים להיות יפים". הוא מספר כיצד דוחים אותו כתבי העת והעיתונים.
ואז מגיע העיקר, שהוא ההתבטלות העצמית האינסופית שלו, לענווה הקיצונית: "מבקש אני מאת אדוני שיראה את שירי ויעזור לי למצוא את התשובה האמיתית לשאלה: משורר אני או חרזן? דברי עידוד בעלמא לא יאמרו לי כלום. אני עצמי נקלע מדעה קיצונית אחת לדעה קיצונית שנייה כבכף הקלע. פעם נדמה לי שהפרטנזיה שלי ליצירה היא פרי של גאווה מופקרת, בלתי ידועה גם ל"אני" שבהכרה, או פרי תסבוכת אחרת שצריך להתירה בעזרת הפסיכואנליזה ופעם מוכרע ומוכח עמי שלשיר נולדתי… אך עובדה היא שאני רואה את חיי מחוץ ליצירה כתפלים וטפלים. ואולי גם זה פרי התסבוכת הנ"ל".
איזה מכתב. מתחשק לקרוא לו מעבר לזמן ולומר לו: אין לך מה להתלבט. המכתב הזה, בכנות העצומה שלו, הוא מכתב של משורר אמיתי.
כמה משיריו הלאומיים חדורים בלהט האצ"גי של ההתרסה כלפי אירופה שעל אדמתה התרחשה השואה שקטלה את בני משפחתו. השיר הסרקסטי "לאירופה שיר", מכסלו תש"ג, 1943, חדור זעם לא עצור:

טובלות עיניי בנחל יגוניי,
קונם עליי דמעה מזה הצער!
טובעים בדם עמי ושותק אדוניי…
באבן בשדה אשתוק גם אני מול סהר.

כל העולם הוא מקולין,
"מיין קאמפף" מסכתא חולין,
"הכל שוחטים" – עמי על וו הקרס,
הכל צוהלים – יונה בפי הפרס! –
…
כי מאירופה תצא תורה,
ומגרמניה דבר הבשורה;
הרוג וחנוק, רצוח ושחוט!
הייל היטלר, הייל! – ביד רמה, בלי חת!
בשביל ה"יודה" חבל כדור –
רק גזי רעל בקרון סגור,
ובאין פנאי –
קברהו חי!

האם זהו שיר פלקטי? לא. מפני שגם בתוך הטון הנחרץ ביותר ניכרת נימה של התלבטות. כוונתי לסוף הבית הראשון בו מצווה המשורר על עצמו לשתוק, כפי שאלוהים שותק, אלא שאז מתרחש המרד נגד השתיקה, שהוא דבר השיר עצמו, המתריס כלפי אירופה שטופת הנאציזם אבל גם ובעיקר כלפי שתיקת האלוהים. ואין זה ברור עד סוף השיר על מה מתקומם המשורר יותר. והאם זהו שיר פוליטי על השואה או בעצם שיר כפירה. ובידיעה ששמואל בן ארצי הוא חניך ישיבה אורתודוקסית כל כך, המעשה הוא הרואי מאוד. שכן הלעג המר לאירופה הרצחנית, שהוא הנושא העומד בחזית השיר, מתברר בקריאה מעמיקה מעט יותר כלעג מר לאין-אונותו של אלוהים.
שמואל ארצי כתב בארץ שירי טבע נפלאים, שירי ארץ ישראל, שירי ילדים. אבל דומני שכמשורר היה במיטבו בתוך התלבטויותיו והתחבטויותיו מול השואה, כלומר מול רגשי האשם שלו עצמו. בשירים אלה הוא כמו ממשיך את שיטת התיקון על ידי חשיפה של נבכי הנפש, כפי שלמד בישיבת המוסר של ימי בחרותו. את הצלילה אל נבכי האני המודע והלא־ מודע. שהרי בשעה שאדם כותב "אני" מובלעת בזה אנוכיות והפקרה של כל האחרים למותם – במקרה זה של משפחתו שנותרה מאחור.
הנה אחד משיריו החזקים ביותר לדעתי. השיר נכתב בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהוא בארץ ישראל, שומע את השמועות על השואה המתחוללת באירופה וקצרה ידו מלהושיע. איני מכיר עוד משורר שביטא באופן חד ותמציתי כל כך את חוסר האונים הזה, ורגשי האשם הללו שאין מהם מציל. איזה צירוף מקורי ונפלא הוא "סחבתי את אניי", כביטוי לרצון ילדי לחזור אל אותו שלב בהתפתחות הנפשית שבה האני עוד לא גובש ולא הותך עדיין עם האני הבוגר, האחראי למעשיו.

זה לא היה אני…
היום סחבתי את אניי כסחוב קיטע את הקב;
היום שחותי תחת עומס כל שנותיי על הגב.
זה לא היה אני, שפיו פער ללחם ומרק,
זה היה אחר אשר אכל, שתה ולא נחנק.

לא באפי עלה זה עשן העולה: עמי תמים!
לא בעיני קראתי בעיתון: אחיי למות תמים!
זה לא היה אני, שלא ניפץ ראשו בצור הלז;
זה לא לבי, שעוד לא התפקע,
גם אם כצור הוא עז.

דיבוק איום נכנס תוכי, והוא מכה: הייה שפוי!
צבא אשמדאי בנה לו מבצרים בגופי הרפוי.
זה לא אני, שלא נקרש דמי החם, האדמוני,
זה לא אני שלא נטלתי את נפשי בשיגעוני – –

היוצרות התהפכו בדעתו הטרופה של המשורר המבקש את נפשו למות: את הכוח המחזיק אותו שפוי ומונע ממנו להמית את עצמו הוא מכנה "דיבוק איום" ו"צבא אשמדאי". כי הדבר הנכון מבחינה מוסרית הוא לחדול מלהיות, כדי לכפר על החטא המקופל בעצם העובדה שממשיכים לחיות כאשר בני עמך מומתים ונשרפים.
אני סבור כי מי שכתב שיר כזה, המעמיד זו מול זו בעירומן את האופציות העומדות עבור  מי שכותב שירים אחרי אושוויץ, הקדים בשש שנים את תיאודור אדורנו ואת אמירתו הנודעת "לכתוב שירים אחרי אושוויץ זו ברבריות". ואולי אפילו את פול צלאן שמימש את משאלת המוות שלו בקפיצה לסן בשנת 1970. שמואל בן ארצי הבין שכדי שלא ניטול את נפשנו בשיגעוננו, עלינו להישאר בשלב ההתלבטות. וההתלבטות היא השיר.