נועם דרומי

לֹא בְּכָל דּוֹר וָדוֹר קָמִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ

יֵשׁ דּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רֶוַח וְסֶדֶק יְצִיאָה, הָיָה

וְאֵצֵא בַּסֶּדֶק הַזֶּה. כִּי מָה לָנוּ וּלְכִלָּיוֹן

אוֹהֲבֵי חַיִּים מֻטְרָפִים שֶׁאֲנַחְנוּ.

אַךְ טוֹב שֶׁיֵּשׁ זָר מֻכָּר כָּל כָּךְ, קָרוֹב אָשֵׁם

שֶׁהֶבֶל פִּיו מַכְעִיס וְהוּא דּוֹמֶה לְכָל מָה

שֶׁאֲנִי לֹא וּלְכָל מָה שֶׁכְּדַאי לְהִתְנַעֵר מִמֶּנּוּ

כִּכְנַף דּוֹרֵס. וּבְכָל מִקְרֶה וְהַבְּכִי הַמֻּחְלָט

שֶׁכְּלוּם לֹא מְחַכֶּה לִי מִלְּבַד הַהַחְלָטָה

שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עָלַי לִפְתֹּחַ סְדָקַי

יְשֵׁנִים וּמִתּוֹךְ הַסִּיד הַמְּלֻכְלָךְ לְהִתְנַעֵר מִכָּל מָה

שֶׁדָּחַף אוֹתִי לְשָׁם וְהֵאִיץ אֶת כְּאֵבִי שֶׁעוֹבֵר

בַּיִת אַחַר בַּיִת וּמְחַפֵּשׂ קוֹנֶה וְאָח וְאִם

אֲנִי אָקוּם לְכַלּוֹתֵנִי אֹמַר לְעַצְמִי, אֲהוּבָה

חִדְלִי, הָיָה לָךְ דַּי מִזֶּה.