שירה

מסכת

דוד אלפנביין

1.

אֱלוֹהַי
נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה
ואֲַניִ
נִמְלַטְתִּי אִתָּהּ לְפִנּוֹת חֲשׁוּכוֹת
הִתְעַלּמְַתִּי מִזעֲַּקוֹתֶיהָ
לִחְלַחְתִּיהָ בְּדִמְעוֹתַי לִכְלַכְתִּיהָ
גְּנֵבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אֹשֶׁר
אַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי
לְהָצִיץ בְּחֹרֶיהָ לְנַגֵּב דִּמְעוֹתֶיהָ לְנַעֵר
אֶת האָָבקָ
לחְַיךְֵּ
וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי
2
כשְֵּׁם שֶׁעֲזרְַתַּניִ
להְַחְליִט
לֶאֱזֹר אֶת הָאֹמֶץ
לפִתְּחַֹ אֶת הַסּפֵרֶ
ולְאֹ לסְִגרֹּ
בְּכָל דָּקּה
עַל הַקָּפֶה שֶׁבֵּינְתַיִם
וְאֵינְסוֹף הַנִּסְיוֹנוֹת
מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ
כןֵּ תעַּזַ רְֵניִ
לְהַזִּיל שׁוּב אֶת דִּמְעוֹת הַדַּף הָרִאשׁוֹן

והְָאַחֲרוֹן
לִצְלֹחַ סְפָרִים אֲחֵרִים
לִצְללֹ לְעָמְקָם
להְִלּחֵָם גםַּ דַרְּכםָּ
בְּמוֹחִי הַמְּשׁוֹטֵט
בִּכְלוּב הַצִּפּוֹרִים הַמְּעוֹפֵף בּוֹ
וְלַעֲלוֹת מִן הַסֵּפֶר
וּלסְַימְָּם

שירה

קינה באין מינוח אחר

בן ציון גולדשטיין

“מלך עוזר מושיע ומגן, מלך שומר על כל עם ישראל, 

האל הגדול הגיבור והנורא, המלך שעונה לכולם בעת צרה” (חיים ישראל)

 

א.

עוּלוּ וְאִתְכַּנְּשׁוּ לְבֵי הִלּוּלָא

עוּלוּ  עוּלוּ  רְדוּ  מוּתוּ

בּוֹאוּ בּוֹאוּ

עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִית

רִקְדוּ וַאֲמַרְתֶּם 

כֹּה לֶחָי

קֻפַּת חוֹלִים מַכַּבִּי

מְאַחֶלֶת בְּרוּכִים הַבָּאִים לַחוֹגְגִים

חֶבְרַת הַבִּטּוּחַ מִשְׁתַּתֶּפֶת בְּשִׂמְחַתְכֶם

בְּצַעַרְכֶם

 

ב. 

בַּמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים,

דַּפִּים יָד שְׁנִיָּה כְּבוּשִׁים 

כְּרָכִים כְּרָכִים

אַף סִדּוּר לֹא שׁוֹפֵךְ דָּמוֹ 

תְּהִלָּה לֹא עוֹלָה בָּאֵשׁ

קִירוֹת לֹא מִתְיַפְּחִים

תְּפִלּוֹת כְּמוֹ מַיִם כְּמוֹ קַשׁ

אֲנִי מַאֲמִין, אֲנִי מַאֲמִין 

טְרִיבּוּנָה נוֹשֵׂאת מִשְׁקָל

וְתַעֲלֶה הַמַּשּׂוּאָה בּוֹעֶרֶת

הַמְּדוּרָה

מַטָּף אָדֹם אוֹמֵר הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן 

מַעֲקֵה בַּרְזֶל מוֹסֵר עַצְמוֹ לְתִיפוּפֵי יָדַיִם

רָץ אַדְמוֹ”ר, רָץ, מִצַּד אֶל צַד

וְיָצָא גַּעֲגוּעַ וּפָרַץ נֶגֶד הָהָר

טִפְטֵף צְלִילִים קְלָרִינֵט

וּמָחָא בְּקֶצֶב דֶּבְּקָה כַּף אֶל-כַּף, 

אֶל-כַּף

צֶמֶר גֶּפֶן סָפוּג שֶׁמֶן אֻכָּל אֻכָּל

עַכְשָׁו יֵשׁ עָשָׁן גָּדוֹל וְאֵין אֵשׁ

וְאֵין פִּתְגָּם

וְדִמְעוֹתַי 

יָפוֹת מִדַּי

 

ג.

יֶלֶד בְּגִיל זֶה וְזֶה מֵת

נַעַר בְּגִיל זֶה וְזֶה מֵת

אַבָּא לְכָךְ וְכָךְ יְלָדִים מֵת

אִמָּא חַיָּה מֵתָה 

[מִתְחַזֶּקֶת בִּצְנִיעוּת]

אַ קִינְדְס טְרֶער גִיט דֶעם הִימְל

יֶלֶד מַלְאָךְ מְבַקֵּשׁ

שׁוֹקוֹ חַם – 

וְטֶרֶם נָטַל יָדַיִם 

עַל פִּי ‘כְּלָלֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ 

וְכָל כַּוָּנוֹתֶיהָ’ 

(*דמעתו של ילד נותנת את השמיים)

 

ד.

כָּל הַלַּיְלָה יִבֵּב אַבָּא

רַק אַל תִּקַּח לִי אֶת הָאֱמוּנָה

שׁוֹכֵב בְּתוֹךְ פְּרוֹזְדּוֹר קַר,

מְגִלָּה חֲלוּלָה,

לֹא זָז מִכָּאן

עַד שֶׁיָּבוֹא הָאֵל וְיַצְחִיק אוֹתוֹ

כְּמוֹ לֵצָן רְפוּאִי.

 

ה.  

כַּבַּאי קָרָא בְּמֵגָפוֹן:

רְדוּ מֵהָרִים, מֵעֵצִים חַיִּים

צְאוּ בָּנַי חֲבִיבַי מִמְּעָרוֹת קְדוֹשׁוֹת

הַגְּבִיר הַגָּדוֹל תּוֹרֵם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד

חַ”י רוֹטֶעל מַיִם מַיִם

הַצִּבּוּר הָרָחָב מֵת לִשְׁתּוֹת

תּוֹהֶה בּוֹהֶה נוֹהֶה מֶה מֶה

מַנְשִׁים עַצְמוֹ 

מְבַקֵּשׁ נְתִיב אֲוִיר

אֶחָד בָּא אֵלָיו בַּחֲלוֹם הָאוֹר שֶׁבִּקְצֵה מִנְהָרָה

וּבַת קוֹל לֹא קָרְאָה וְלֹא אָמְרָה

וְלֹא לָחֲשָׁה

הַלְהַחְרִיב עוֹלָמִי יָצָאתָ

זָקָ”א אָסְפוּ לְשַׂקִּיּוֹת גְּדוֹלוֹת

פּוֹלִיטִיקָאִים טִאְטְאוּ

יַחַד עִם סָנֵגוֹר 

שֶׁיִּהְיֶה נָקִי וְטָהוֹר

וֶאֱלוֹהִי

וְאַבְרָהָם עוֹלֶה לַקֶּשֶׁר וְצוֹעֵק

יֵשׁ לִי עֲשָׂרָה אִיקְסִים צַדִּיק עִם צַדִּיק

חָלִילָה לָּךְ, הֲשׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ 

לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט.

 

ו. 

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה 

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה

הָלוֹ, הָלוֹ,

שִׂיחָה שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה.

 

ז. 

הַשָּׁמַיִם יַכְחִיל גַּם מָחָר

כְּמוֹ לְסַבָּא רַבָּא

כְּמוֹ לְנֶכֶד 

כְּמוֹ לְיַלְדָּתִי הַיְּשֵׁנָה 

מִמֶּנָּה הִסְתַּרְתִּי אֶת מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב 

בַּסֶּרֶט הַזֶּה

לֹא יִתְבַּהֲרוּ עוֹד פְּרָטִים

כְּפִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִתְבַּהֲרוּ

גַּם לֹא בְּפִיו שֶׁל הַדּוֹבֵר הָרָהוּט

וּבְשַׂעֲרוֹתָיו הַמְּסֹרָקוֹת

 

ח.

בְּאֵין מִנּוּחַ אַחֵר, אֶקְרָא לוֹ

שִׁיר, קִינָה

לֹא אֲבַזְבֵּז מִלִּים יָפוֹת

בַּעֲבוּר הַדָּבָר

מִלִּים פְּשׁוּטוֹת 

וּבִמְפֹרָשׁ בְּרֹאשׁ הַדַּף,

יֵשׁ לִקְרֹא אֶת הַדְּבָרִים כִּכְתַב פְּלַסְתֵּר

מִי עָשָׂה מִמִּי פְּלַסְתֵּר

וְאֵין פְּלַסְטֶר

עַד כָּאן לְהַיּוֹם, לְמָחָר, לְעוֹד שָׁנָה. 

סוֹף פָּסוּק. נְקֻדָּה.

 

ט.

אֲנִי רוֹצֶה לְסַיֵּם בְּמַשֶּׁהוּ טוֹב

נִזְכָּר בִּגְלוֹבּוּס מֻזְהָב עוֹבֵר מִיַּד הָרַב חַיּוּת

אֶל יַד הַדְּרוּזִי עַלְוַאן

וְעָלָיו:

כָּל הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ הִצִּיל 

עוֹלָם מָלֵא.

עוֹלָם מָלֵא,

עוֹלָם בּוֹכֶה

וּמְחַבֵּק חָזָק

וּמַעֲבִיר עַל לְחָיַיִם מַטְלִית דְּמָעוֹת

וֶאֱלוֹהִים עֲדַיִן שׁוֹתֵק, 

וְזֶה לֹא יָפֶה.

שירה

בערוב היום השמיני

אריאל דוד

 

בַּעֲרֹב הַיּוֹם הַשְּׁמִינִי

הַתְּפִלּוֹת נִהְיוּ לְשׁוּרוֹת קוֹד

בֵּין הַמַּאֲמִינִים

הַיָּרֵחַ תֻּכְנַת מֵחָדָשׁ

לְטַפֵּחַ תִּקְווֹת מֵהַסּוּג הַדָּתִי

הָאוֹר הַגָּנוּז נִנְעַל בְּמַרְתְּפֵי הַמֶּמְשָׁלָה

וּבַרְדָּס שֶׁל עֲלָטָה נִמְתַּח מִסָּבִיב לְמַצְלֵמַת הָאֱלוֹהִים הַגְּדוֹלָה

 

עַל הַקַּרְקַע, הִתְחַלְנוּ לְחַבֵּר אֶת הַנְּקֻדּוֹת:

 

אָלֶף – כֻּלָּנוּ מִסְתַּכְּלִים לַמֶּרְכָּז, כָּל הַזְּמַן.

בֵּית – הָאָדָם הַסָּבִיר זָקוּק לִמְחִיאַת כַּפַּיִם, קְפִיצַת הַדֶּרֶךְ,

מֻשָּׂא שֶׁל תְּפִלָּה, אַךְ הוּא אֵינוֹ מִשְׁתּוֹקֵק בְּאֹפֶן פָּעִיל.

גִּימֶל – יִצְחָק סִפֵּר לְיִשְׁמָעֵאל עַל הַנַּכְּבָּה בַּעֲרֹב יָמָיו.

הָאַחֲרוֹן הָיָה מְאֻכְזָב אַךְ לֹא כְּפִי הַמְּצֻפֶּה.

דָּלֶת – עַל פִּי כָּל הַתַּחֲזִיּוֹת הַמְּעֻדְכָּנוֹת, 

הַמָּשִׁיחַ עֲדַיִן מִתְעַתֵּד לִגְאֹל אֶת הַיְּהוּדִים,

לַמְרוֹת שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַל חֲטִיפַת יַלְדֵי תֵּימָן וּמְכִירָתָם.

 

הֶחָצֵר הָמְתָה. מִלִּים לֻבְּנוּ. נִיחוֹחוֹת הַחֲשִׁישׁ 

תָּפְסוּ עֲמָדוֹת קִדְמִיּוֹת. מִישֶׁהוּ הֵחֵל לְעַבֵּד

אֶת כָּל הַנְּתוּנִים בְּקוֹל. עֵינִיּוֹת הָאֱלוֹהִים נִפְעֲרוּ 

עָלֵינוּ לִרְוָחָה. 

כללי

שירת אבולעפיה

סיגלית בנאי

שירת אבולעפיה

 

האותיות הם כח שורש כל חכמה ודעת, בלא ספק, והם בעצמם חומר הנבואה, ונראים במראה הנבואה כאילו הם גופים עבים מדברים לאדם פה אל פה, לפי רוב הציור השכלי הנחשב בלב המדבר בם (חיי העולם הבא, ע”ז)

 

וְכָכָה תֹּאמַר תְּחִלָּה הֵ

וְצַיֵּר אָז תּוֹךְ רֹאשְׁךָ

כְּאִלּוּ אַתָּה מְעַיֵּן וְרוֹאֶה אֶמְצַע מוֹחֲךָ

וּנְקֻדָּתוֹ הָאֶמְצָעִית בְּמַחְשַׁבְתְּךָ

וְאַתָּה רוֹאֶה עָלֶיהָ אוֹת ה’

חָקוּק שֶׁשּׁוֹמֵר מְצִיאוּת

נְקֻדַּת מוֹחֲךָ   (“חיי העולם הבא” פ”א)

 

 

שירי ע”ב שמות

 

 

 

מעלה על הפה

 

מַעֲלָה עַל הַפֶּה

אוֹת

לְפָנֶיךָ

סִימָן

עַל הַגּוּף

עוֹלָה

לִכְבוֹדְךָ

מַעֲלוֹת

עֲלִיָּה

אֵלֶיךָ

אֵלֶיךָ

אֵלֶיךָ

 

 

 

אני אסיר לי

 

אֲנִי אָסִיר לִי

אֶת הָאֲסוּרִים

אַתִּיר בְּפִי

קִשְׁרֵי מִלִּים

אֶקְרָא

בְּפַתָּח

בְּלֵב

נִפְתָּח

אוֹתִיּוֹת

יָ ה

עַד כְּלוֹת

הַנְּשִׁימָה

 

 

 

כוחי הא המלא

 

הַכֹּחַ הַמָּתוֹק ה

מַכֶּה בְּדָפְנוֹת הַמַּחְשָׁבָה

מִתְגַּלֵּם בָּאוֹת

נֶחְשֶׁבֶת צוּרָה

מִתְגַּלְגֵּל בַּגָּרוֹן

עוֹלֶה בְּמִלָּה

כְּעוֹלָה

אֲנִי

עוֹלָה

 

 

 

כתרו וקולי

 

קוֹשֵׁר אוֹתִיּוֹת בְּמִצְחִי

בְּרַחֲמִי בְּלִבִּי

אֲנִי מְכֻתֶּרֶת

נִפְרֶמֶת

מֻתֶּרֶת

עוֹנָה בְּקוֹלוֹ בְּקוֹלִי

אֵלִי

אֵלִי

שירה

קול דמינו תכסה באהבה

יעקב קרויזר

כְּבָר הָיוּ צָהֳרַיִם כְּשֶׁרָאִיתִי אֶת דַּם הָאָדָם לֹא בָּאָדָם

בִּנְקֻדָּה מְרֻכֶּזֶת שׁוֹלַחַת שְׁתִי וָעֵרֶב אֲדֻמִּים

עַל גָּזָה לְבָנָה פְּרוּמַת שׁוּלַיִם. נָשָׂאתִי אוֹתוֹ בִּשְׁנַיִם־

שְׁנַיִם חָבוּק בְּקַנְבָס מְלֻכְלָךְ בְּגֹבַהּ הַמָּתְנַיִם, יָרֵאנוּ רַק

מִדָּם עַל יְרֹק הַבְּגָדִים הַנְּקִיִּים.

 

וֵין בּוֹגַ’ע וֵין בּוֹגַ’ע שָׁאַלְתִּי בְּלִי שֶׁהֵבַנּוּ אֶת הַמִּלִּים.

שָׁפַכְתִּי אֶת דַּם הָאָדָם לָאֲדָמָה, עָטִינוּ כְּפָפוֹת כְּחֻלּוֹת

עַל הַיָּדַיִים. כִּסִּינוּ עַל הַפְּצָעִים בִּמְהִירוּת

שָׁטַפְנוּ הַחוּצָה עֲטִיפוֹת קְטוּעוֹת, גִּדְמֵי צִנּוֹרוֹת וַאֲדָמָה סְפוּגָה בְּמַיִם.

וָאֹמַר מָה עָשִׂיתִי שֶׁבַּלֵּילוֹת פְּעוּר עַפְעַפַּיִם פַּחַד עֵינַי

מוּל דָּם שׁוֹמֵעַ קוֹל אָדֹם אָדֹם

זוֹעֵק מִכָּל הָאֲדָמָה

אֱלוֹהִים –

אַל תִּקֹּם!

 

תאג”ד, קיץ 2014, רמת הגולן, גבול סוריה
אלוהים