פרוזה

הגירה וזהות בישראל

אופיר סגל

מבוא
קריאה במאמרן המכונן של לומסקי -פדר, רפופורט וגינזבורג, “נראות בהגירה — גוף,
מבט, ייצוג” (2010), עוררה אצלי את סוגיית נראותם של החוזרים בתשובה. כחוזר
בתשובה, צלם וחוקר חזותי, אני מוצא את המחשבה אודות החזרה בתשובה משיקה
למצבי הגירה, וככזו היא דורשת בדיקה ומחקר מעמיקים. היריעה העומדת לרשותי
אינה רחבה דיה על מנת להעמיק בחקר ההקשרים, אך אנצל מקום צנוע ואינטימי
זה לכתיבת תהודה, שבה נשמעת השונות החזותית של החוזר בתשובה מהסביבה
החברתית שאליה הוא מתייחס. אעשה זאת על ידי קריאה אחת בצילום מעשה ידיי.
קריאה מינורית הנובעת ונשענת על כלים סמיוטיים אך יוצאת מהסמיוטי אל עבר
כתיבה אישית הנכנסת לקפלי הצילום ומתוכו. מעצם העובדה שאני הוא המתבונן
בצילום שלי, הקריאה הזו מקיימת שפה המדברת קרבה וקשב.

אני משתמש במתודה סוציולוגית של אמפתיה כלפי מושאי המחקר שלי (אריאלי
ואילון, 2011). אני מאמץ עמדה אתית זו לא רק מעצם היותי חוקר את החברה אליה
אני משתייך, אלא מתוך בחירה ואמונה שאמפתיה זו עשויה להרחיב את ראיית החוקר
ולהעלות אל פני השטח תובנות שכנראה לא היו נגלות בגישה אחרת.
רולאן בארת מציע במאמרו “המסר הצילומי” (1977, Barthes) אופן ניתוח סמיוטי בעל מבנה קוהרנטי הנע מהרובד הנראה והמוצג בצילום (דנוטציה) אל הרבדים הנסתרים החושפים את ההבניות החברתיות המוטמנות על ידי יוצר הדימוי (קונוטציה). אני בוחר להישען על המתודה של בארת, אך המהלך שלי הוא לינארי פחות. אני משתמש באופנים המשלבים ביחד עם ניתוח הפריט החזותי גם כתיבה שאכנה אותה “פואטית”, כזו המנסה להישאר קרובה לקיומו של פריט חזותי החי ומתקיים באופן לא מילולי. פרדוקס זה דורש ממני לנוע במארג מילים המאפשר פתח אל הלא מודע וגילויים הנובעים ממפגש עם יצירה חזותית.

הצילום

חופה

התכנסות אנושית. לחרדי המשפחה היא מצפן התייחסות בראשיתי וכמעט יחידי.
החרדי ממעט להתכנס עם חבריו.
לחוזר בתשובה החברים הם המשפחה החדשה — שותפי האחווה בדרך שבה הושלו
זהויות עָבָר לטובת חיפוש הנשען בתחילתו על מבט המופנה לקבוצת ההתייחסות
החדשה. מקום ההתכנסות — חצר אחורית של בניין שיכון, מקום בעל משמעות
טעונה. האם החוזרים בתשובה הם החצר האחורית של החברה? באיזו חברה מדובר?
החברה הישראלית הכללית? החברה החרדית?
למראית עין נראות הנפשות המאכלסות את הצילום לבושות ודוברות בקודים חרדיים:
נשים, נערות וילדות יושבות סביב שולחן במרכזו של הפריים ובאמצעו בחורים
צעירים עומדים בעומק הפריים, וילד וילדה בחזית מצד שמאל. מבט מעמיק יותר
יחשוף בפנינו חריגות מהקידוד החזותי החרדי ההגמוני.
כיסוי הראש של הנשים עשוי בדי פשמינה הנפוצים בקרב החוזרות בתשובה. גם
אופני קשירת הכיסוי ועטיפת הראש מסמנים: אנו לא חרדיות.
לבוש ארבעת הבחורים בעומק הפריים אינו בעל עדות חד משמעית. שלושה מהם נראים כבחורים בישיבה: פלג גופם העליון עוטה חולצת כפתורים לבנה, שרווליהם
של שני הבחורים מצד שמאל מופשלים בקיפול, בעוד שרווליו של בעל החולצה
הלבנה השלישי אינם מופשלים, כנראה שהגיע עם ז’קט שחור ופשט אותו. הצעיר
הרביעי, הימני שבהם, לבוש חולצת T — זהותו הדתית אינה ברורה, וכיפתו אינה
נראית בצילום.
הכיפה, החופה, עוטפת את הצילום ואת המצולמים בטופוגרפיות שונות. חופת הבניין
על גג הבטון שלה, חופת החצר המוקפת צמחייה, ושולחן הנשים אשר חופתו אינה
נראית אך ארבעת עמודי המתכת הריבועיים מכוננים את המתחם שלו.
לבנה-אפרפרה, רכה, מתוחה ובעלת אשנב ריבועי, מציצה דופן סוכה מהצלע השמאלית
של הצילום. אם כן אנו בימי חול המועד סוכות. טיב האירוע מתבהר, ועמו גם סיבת
היעדרם של האבות והגברים הבוגרים — הם מכונסים בסוכה. היעדרם החזותי מעניק
לצופה מרחב נשי. הנשיות כאימהות, כנערות, נשיות המעידה על קשרי המשפחה
באמצעות השיער: גלוי או מכוסה, אסוף או פזור. שיערה הארוך של הנערה היושבת
לצידו השמאלי של השולחן הוא פזור, דבר לא אופייני לנערה חרדית האסור על פי
כללי מוסדות הלימוד החרדיים לנערות. האם יש כאן שמץ מרידה? שחרור בזמן
החופשה, או נינוחות של הימצאות בקרב קהילת הדומות לה?
הנערים עטופים בהילת עשן הנובע מזבחי המנגל. ליד הבחור הלבוש חולצת ה-T עומד
ילד חבוש כיפה בהירה הנשזרת במארג הסימנים החזותיים ההיברידיים המרובים
בצילום זה. מנעד האפורים של צילום השחור לבן אינו מונע מדקויות הצבעים החשובות
כל-כך במגזר החרדי המונוכרומטי מלהיראות. כמו צמחייה מדברית הנגלית לעין
המטייל מתוך אחידות הצבעים, כך כל שינוי מזערי בקודים התרבותיים נגלה לעין
המאומנת בראיית האחידות וההבדלים.

 

מילה
רבים תופסים ורואים את החרדים כמקשה אחת. לא רק שהדבר אינו נכון מבחינת
השוני ההשקפתי, אלא שההבדלים ניכרים בדקויות הפרטים החזותיים ובעיקר
בפרטי הלבוש. מיקומם של כובע או מגבעת על הראש, אורך החליפה, מיקום כפתורי
החולצה, פאה נוכרית או כיסוי ראש על סגנונותיהם ואופני הקשירה — כל אלה הם
רק חלק משפה חזותית המסמנת את הלובשים ושייכותם החברתית-קהילתית-מגזרית.
החוזרים בתשובה כמעט ואינם מודעים לדקויות חזותיות אלו, ולכן אנו רואים בקרבם אימוץ אקלקטי והיברידי של פרטי לבוש ואופני נראות. נדמה שהחוזר בתשובה מנסה
בתחילת דרכו להידמות למודלים אותם הוא רואה בחברת ה”ילידים” שהוא שואף
להתקבל אליה מחד, ומאידך לשמר משהו מעברו ומהזהות אשר הביאה אותו לפתחו
של מעשה הגירה זה.
זוהי הגירה תרבותית ממצב חיים אחד, לרוב בעל מאפיינים חילוניים, אל עבר
התמקמות- ביחס. ביחס אל החרדים, ביחס לעבר החילוני וביחס לעבר קדום יותר
של סבא, סבתא או שורשים קדומים יותר במשפחה. לרוב הגירת החילוני דרך החזרה
בתשובה אינה נובעת מטעמים כלכליים או כבריחה מאזורי מלחמה וקונפליקט. זו
הגירה מרצון, לעיתים לאחר מחשבה רבה ולעיתים מתוך דחף עמוק ומהיר.
למושגים הגירה וחזרה בתשובה משמעות הפוכה. החזרה מייצגת שיבה למקום
שהיינו בו כבר, למקום של יישוב, יישוב הדעת, מקום ישיבה ונחלה, ואילו ההגירה
מתקשרת באטימולוגיה שלה לגרות, לישיבה לא קבועה, שאיננה נטמעת לחלוטין.
אני חושב גם על דמותה של הגר המקראית, המגורשת עם בנה ישמעאל.
“גר הצדק” — גוי שהחליט להצטרף לעם ישראל ולהתגייר — שומר עדיין על שיוכו
הלשוני לגרות. לטעמי חלק גדול מהחוזרים בתשובה חשים עצמם כגרי צדק (“במקום
שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין”, בבלי ברכות ל”ד ע”ב).
בתחילת התהליך זוכים החוזרים בתשובה ליחס מיוחד ואוהד של החברה החרדית,
אך לאחר שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות והם נראים (כמעט) כחרדים לכל דבר,
הם נתקלים במורכבות היחס אליהם ובקונפליקטים פנימיים ההולכים וגדלים. כמעט
שלא ניתן לעשות מעבר שכזה תוך השלכה מוחלטת של אישיות העבר על זיכרונותיה,
על קשריה החברתיים והמשפחתיים, ועל דפוסי חיים ומבנים נפשיים שנבנו במשך
שנים. הדבר מתבטא בין היתר בסממנים החזותיים. אנו רואים בעלי תשובה המשנים
באופן מודע ולא מודע מעט מן הייצוג החזותי שלהם על מנת להיתפס על ידי החברה
ההגמונית כמי שנמצאים במצב של “בטרם”, של “עדיין”. הרווח מהשהייה באזורים
אלו הוא שמירה על הייחודיות והתמודדות מפחד ההיבלעות במה שנראה בתחילה
כגוש אחיד ומונוכרומטי לא רק מבחינה חזותית אלא בעיקר כמונוכרומטיות נפשית
והשקפתית.

 

משקף
מה נשקף לצלם ומה למתבונן בצילום? האם לכך לאקאן התכוון באומרו ” see I 1.p, 1978, Lacan” (myself seeing myself.) נראות עצמית הרואה את עצם
הראייה של עצמה. היותי הצלם, חוזר בתשובה הכותב אודות הצילום שלי ומתוך
ראייתי אותו, יוצרת תנועה המחוללת סביב החזותי ונעה מעבר לפרספקטיבה ולנקודת
המבט של סובייקט מתבונן באובייקט.

האור חורט כפשוטו בתשליל השחור-לבן. על מנת לחלץ את הדימוי הפוזיטיבי על
הילידי הכסף לעבור “הגירה” טרנספורמטיבית וסימבולית. מעשה הצילום בפילם
שחור-לבן הוא כמעשה הגירה.

ריקוד סיום
בארת טבע בספרו האחרון והאישי “מחשבות על הצילום” (1988) את המושג “פונקטום”
העומד מנגד ל-“סטודיום”. הפונקטום הוא נקודה או אזור “דוקר” המניע רגשית את
הצופה,ואילו הסטודיום נקשר לפענוח החברתי, הפוליטי והשכלי. אם אוכל להעיד על
הפוקנטום בצילום שלי, הרי הוא מופיע לטעמי בפריסת אצבעות כף ידה השמאלית
של הילדה הנמצאת בחזית הצילום מצד שמאל.

צילום

איזור זה בצילום הוא רגע מזוקק של ההוויה ההיברידית של החוזר בתשובה המהגר.
הילד הנראה כבן 11 או 12 מכופף את גוו ומושיט את ידו הימנית לליטוף כלב לבן
פרווה. זו מחווה שלא נמצא בקרב ילדים חרדים. הללו פוחדים מכלבים בדרך כלל,
כאשר הכלבים נתפסים אצלם כיצור טמא שיש לשמור ממנו מרחק. זהו סימן מרחיק
לכת אולי מכל הסימנים האחרים, החבויים יותר. הילדה האוחזת בשמלתה בידה
הימנית פורסת את אצבעות יד שמאל בתנועה הנראית כמו אלמוג. הדקירה החזותית
מגיחה מהמתח המובע באצבעות המשתוקקות אולי לגעת בפרווה הסמיכה של היצור
החי, הרוטט על אדמת החופה.
דווקא הילד בעל הסממנים החרדיים המובהקים שובר את דקויות הסימנים המעידים
על החוזרים בתשובה, ובתעוזתו הוא נוגע, תרתי משמע, בעולמות הסמויים מן העין.
כף ידה האלמוגית, סימן האיווי.
זרועו של הילד
פרוות כלב לבנה
איך זה שצילום אחד מעז?

 

 

 

פרוזה

מבקש

יעקב אייזנטל

פעם הייתי מבקש. כלומר, חשבתי שאני מבקש. מבקש במלעיל, מבקש השם, מבאאקש. 

אני מתגעגע לשומרי אמונים. מתגעגע לטיש של שומרי אמונים, לסעודה שלישית ולריח הנורא של הדגים והקוגל והזיעה שמטהרת כמו הריקודים בקרב פזורינו בהקפה שישית. מתגעגע לי-ה ריבון, לי-ה אכסוף, לניגונים, לגעגוע. אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני הולך בלילות שבת הארוכים של מאה שערים כמו משוגע, צועד ברחובות ירושלמיים ארוכים, מאריך את דרכי בסמטאות קטנות עם ריח חם, מדבר לעצמי בג’יבריש של יידיש וערבית, משוחח עם חסידים בזברות בדמיוני, הם חושבים שאני משלהם.

יש לי פרפורמנס של מבקש. אני מכופף את השכמות, מהדק גארטל רחב במיוחד – כ”ו חוטים כמניין הוי”ה דמוי משי דמוי מבקש דמוי לב דמוי מפריד בין הלב לערווה. אנשים יכולים לחשוב שאני אחד מכולם. איזה תענוג, איזה פחד. אני מתענג על השייכות, אני מפחד להיתפס. מה יהיה כשיידעו שאני לא מכאן, שאני זר, שאני בכלל מרגל. הם מדברים אליי ביידיש ואני מהנהן, מפחד לענות, כי המבטא מסגיר, ואז כולם יצביעו באצבע חסידית לבנה שמעולם לא ראתה שמש ותמיד הייתה מוסתרת מחוץ לקפוטה, ויידעו שאני לא מכאן.

אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל. חב”ד פתחו אותו כדי לגייס את החסידים. בית הכנסת כאילו חסידי, אבל חב”ד מנצחת, כמו תמיד, כמו שרק חב”ד יודעת לנצח. אני נותן להם לשחק בי, נותן להם להרגיש שעוד רגע ואני נהיה חב”דניק לנצח. אני מבקש, ואני הולך לבית הכנסת של מעייני ישראל עם טלית מושלכת על כתפי, געפלאכטענע עטרה מכסף לראשי, מבט חולם בעיניי, ופסיעות קטנות ברגליי. אני מחזיק בבית שחיי חסידות מבוארת על שבת. חסידות מבוארת על שבת זה הכי מבקשי שיש. אמצא לי במעייני ישראל חברותא ואלמד איתו חסידות מבוארת על שבת. ממלא וסובב. קל כל כך להיות מבקש, כלומר – להיות עם פרפורמנס של מבקש. ממלא וסובב, ואתם שלי. אני אסביר על ממלא וסובב, אני אסביר לכם, אני אוכיח לכם כמה אני יודע, ואתם תרצו שאהיה שלכם, שאהיה חב”דניק, שאגיע להתוועדות אחר הצוהריים.

בהתוועדות אחר הצוהריים אשתה הרבה וודקה זולה. הבחור שמחלק את הוודקה לא רוצה לתת הרבה, רק קצת, בשביל לחיים. הוא מפחד שישתכרו סתם. לא שותים סתם. רק משפיעים שותים הרבה, או חסידים ידועים בציבור. מבקשים בתחילת דרכם אינם שותים הרבה, אלא מוזגים בעדינות ואומרים די, גענוג, ומחייכים ומהנהנים בעדינות לבחור שמוזג. הם גם אינם יודעים לשתות. מאיפה יידעו? הם הגיעו עכשיו מהכולל, יודעים רק ללמוד גמרא וטור־שולחן־ערוך. אני לא מגיע מכולל, לא לומד גמרא, רק שלא אחשוף את עצמי. אחר כך הוודקה עולה למוח ואני כועס על המשפיע. כמה טיפשות יכולה להיות באנשים? כמה רדידות? כמה שקר? אתם תפסיקו עם זה! אני מהמם אותו בשאלה, מכניס המון מושגים בקבלה. הוא מתפעל מהמושגים בקבלה, ומתעצבן מהשאלה. זה הורס את כל ההתוועדות. הוא כועס, אבל עושה את עצמו כאילו הוא רק מבטל אותי בחיוך, ואז מתחיל את הבינוני. החסידים שהולכים למעייני לא מכירים שירים אחרים, אז החב”דניקים שרים בשבילם את השירים שהם מכירים. עשרה בסך הכול, אולי חמישה־עשר.

עכשיו יגיע הנושר, הפרובוקטור. אני כבר שרוף, מסומן. לא מביאים לי יותר וודקה. הבחור המוזג מסתודד עם המשפיע ושניהם מסתכלים עליי בדאגה. אבל עכשיו, לפי התסריט, צריך נושר. התוועדות צריכה התפתחות בעלילה, סיבוך, מתח, ואז פתרון – מפתיע! ודאי מפתיע. כולם רוצים להיות קרובים לקדוש־ברוך־הוא, שותים קצת וודקה בעדינות ואומרים גענוג, המתגייסים החסידים הוותיקים שותים יותר ומשתכרים וצועקים “ממלא וסובב” ובוכים, ובאמצע הסערה הרוחנית מגיע הנושר־מחמד, הפרובוקטור, האנטגוניסט, ומפוצץ את הבועה. אבל מעייני זה הוליווד, לא מיכאל הנקה, ויש את עקרון קליעת הרעים. החסידים עם טיעונים הרבה פחות טובים, אבל הם מצליחים, בעזרת המשפיע, לצרף את הנושר־מחמד לשורותיהם. כולם מכירים את הנושר־מחמד. יש לו סמארטפון והוא מספר לכולם על החדשות במוצאי שבת, והוא חבר טוב של כולם. אבל הוא כועס, כועס קצת, במידה שתאפשר לו להיות הנושר־מחמד אבל לא לצאת מהמשחק. הוא קם, כאילו מתנודד, וצועק על החסידים הנסערים “הכול שקר, הכול בלוף, לא ממלא ולא סובב, אני מנסה שנים וכלום לא קורה, לכו תנסו קצת לעבור משהו אמיתי בחיים שלכם”, והחסידים כאילו מנסים להושיב אותו, להרגיע אותו, וחסיד אחד, חדש במעייני, מסתודד עם חסידים אחרים ומנסה למצוא פתרון, הם צוחקים. המשפיע קורא לו, שיבוא לשבת לידו. עכשיו זה המתח. שימו לב, חסידים ומתגייסים חדשים. המוח שלי מתפוצץ, נראה לי שכולם יודעים שראיתי את הטריק, והם הולכים להוציא אותי, ולתלות אותי בעמוד חשמל ולכתוב “זה עונשו של מתחזה למבקש”. הנושר־מחמד יושב ליד המשפיע, והמשפיע מתחיל לדבר אליו ברכות מפליאה ובחוזק עצום, ושואל על הטיול שלו לתאילנד, והנושר־מחמד מספר שהוא היה בהכול, בסמים, בנשים, בתאוות – שלא תדעו – קשות מאוד, בכל הדברים הוא היה, וגם הלך לחפש את עצמו במנזרים של הודו, או תאילנד, הוא לא בטוח איפה. אבל המשפיע לא שם לב שהוא מחליף ארצות. אף אחד לא שם לב חוץ ממני. והמשפיע מתחיל לדבר אליו, אבל בעצם הוא בכלל לא מדבר אליו אלא אל כל החסידים, ומתחיל לומר שזה כלום, והכול שטויות, ושיעזוב את כל הדברים האלה, והקדוש־ברוך־הוא נמצא גם בהודו, וגם במנזרים, וגם באפריקה, וגם במקומות הכי גרועים, אין עוד מלבדו, והוא סובב, וממלא, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, למטה מעשרה טפחים, והכול כדי לגלות את אור אינסוף שלו, והנושר־מחמד מתחיל לבכות ושואל איך הוא יכול לגלות את אור אינסוף אם הוא רחוק כל כך ובהודו, וכולם מתחילים לשיר צמאה לך נפשי – השיר השמור לרגעי מתח בעלילה – והנושר־מחמד בוכה־בוכה־בוכה ושם את ראשו בחיקו של המשפיע ומתרפק, והמשפיע גוער בבחור המוזג שמנסה להזיז את הנושר־מחמד מחיקו של המשפיע.

אני שתוי כולי, מהגארטל ועד לשכמות המכופפות שמבקשות כבר להיחלץ מכאן. כולם חושבים שאני מבקש, גם האברך החסיד שלידי. אנחנו מדברים על כוונות האר”י לסוכות, והוא מהנהן בתנועות לא מורגשות בראשו. ההתוועדות ממשיכה, והנושר־מחמד כבר מצא את דרכו בחזרה לקדוש־ברוך־הוא, וכולם יודעים שהוא ממלא וסובב מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין, ואני בורח החוצה למניינים המוקדמים של מעריב, ובחוץ כל המחפפים שסיימו את ההתוועדות בטרם עת צוחקים בקול מבדיחה של הנושר־מחמד, ואני בורח רחוק־רחוק, בלי מעריב, בלי ממלא וסובב, בלי כלום, משחרר את השכמות, מטה את ראשי ומטעין את עיניי במבט אטום, מסיר את כ”ו החוטים של הגארטל באבחה ומתיישב באוטו.

ספוטיפיי, ראפ גנגסטרים, הכי גבוה שאפשר, הכי חזק שאפשר, הכי בס שאפשר, אהבה גדולה, אהבה מטורפת, ואני משוגע, נוהג, וכולם חושבים שאני חוטא וחצי גוי ששומע מוזיקה נוראית, ואני מסתכל על כל החסידים ברחוב במבט רחוק־רחוק, מלטף את הזברות שלהם ומסובב גארטל ענק מעל המצח שלי, מהדק כ”ו חוטים כנגד הוי”ה בחוזק. יש לי מיגרנה איומה.

שירה

דוד אלפנביין

.

אֱלוֹהַי

נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה

וַאֲנִי

נִמְלַטְתִּי אִתָּהּ לְפִנּוֹת חֲשׁוּכוֹת

הִתְעַלַּמְתִּי מִזַּעֲקוֹתֶיהָ

לִחְלַחְתִּיהָ בְּדִמְעוֹתַי לִכְלַכְתִּיהָ 

גְּנֵבוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל אֹשֶׁר

אַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי

לְהָצִיץ בְּחֹרֶיהָ לְנַגֵּב דִּמְעוֹתֶיהָ לְנַעֵר 

אֶת הָאָבָק

לְחַיֵּךְ

וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי

 

2.

כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי

לְהַחְלִיט

לֶאֱזֹר אֶת הָאֹמֶץ

לִפְתֹּחַ אֶת הַסֵּפֶר

וְלֹא לִסְגֹּר

בְּכָל דַּקָּה

עַל הַקָּפֶה שֶׁבֵּינְתַיִם

וְאֵינְסוֹף הַנִּסְיוֹנוֹת

מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ

כֵּן תַּעַזְרֵנִי

לְהַזִּיל שׁוּב אֶת דִּמְעוֹת הַדַּף הָרִאשׁוֹן

וְהָאַחֲרוֹן

לִצְלֹחַ סְפָרִים אֲחֵרִים

לִצְלֹל לְעָמְקָם

לְהִלָּחֵם גַּם דַּרְכָּם

בְּמוֹחִי הַמְּשׁוֹטֵט

בִּכְלוּב הַצִּפּוֹרִים הַמְּעוֹפֵף בּוֹ

וְלַעֲלוֹת מִן הַסֵּפֶר

וּלְסַיְּמָם

פרוזה

רחמים וסליחות

מ. מאושר

 

ילד צעיר הייתי כשנדחפתי עם אבי מורי שיחיה בין אלפי החסידים הגודשים בטליתות וקיטלאך לבנים את ה’שול’ של חסידי קרלין בירושלים. ראש השנה היה החג הצפוף ביותר בקרלין. כולם כולם באו להתפלל עם ה’רעבע’ למרות שידעו שאת המחזור שלהם הם יצטרכו להניח על גבו של המתפלל העומד לפניהם. ואנוכי הקטן פחדתי. פשוט פחדתי. אימת הדין היתה מוחשית כל כך. הצינורות האפורים של מערכת המיזוג שניסתה לצנן את התלהבותם של החסידים כאילו באו להוסיף דרמה ללב הקטן והמפוחד שלי, וכשפצחו אלפי הקרלינר’ס בשאגות ה’נשמת’ שלהם כבר היה הפחד גדול כל כך שנדחפתי החוצה למרות שכל יציאה או כניסה בין השואגים נמשכה כרבע שעה… כמה עשיתי תשובה באותם ימי פחד, תשובה על החמצת זמן ק”ש של המג”א, על לשה”ר, על חשש גזל (רשמתי במכולת ללא רשות מאבא) ועל ראייה אסורה (המרפק החשוף של המוכרת באותה מכולת). “שפרו מעשיכם וברית לא תופר” השתפכה הנעימה הקרלינאית, והילד שבי ידע בדיוק במה להשתפר. ללמוד יותר. להתפלל יותר. לשחק פחות בטטריס. ימים נוראים בילדותי, זמן של תשובה.

 

עברו כמה ראשי שנים, חלפו כמה תמורות, בית הכנסת הקרלינאי כבר לא צפוף, המון החסידים עבר להתפלל באוהל מיוחד שיכיל אותם, את טליתותיהם וצרחותיהם. גם הילד הקרלינאי כבר לא כל כך ילד ולא כל כך קרלינאי, הוא כבר לא רושם במכולת על חשבון אבא שלו ומרפק חשוף לא נחשב אצלו ראייה אסורה. הפחד המשתק כבר אינו, אבל גם אבדה הבהירות. מי יודע לאן בדיוק לשוב, מיהו המלך המשפט ומה הוא רוצה, מה משמעות הקיום, תכלית הסבל ומטרתו, מה טעם למשפט בעולם חסר צדק זה, האם רק אני זקוק לסליחה מפניו, או שמא עליי גם לסלוח לו. אין פחד אבל גם אין אדישות, את הרהורי התשובה החליפו זעקות התהייה, מה אתה רוצה ממני, מה אני רוצה ממני.

 

שירה

פתאום בבוקר יום השואה

סיגלית בנאי

 

פִּתְאוֹם בְּבֹקֶר יוֹם הַשּׁוֹאָה

רֶגַע לִפְנֵי הַצְּפִירָה

יִצְחַק שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ לְצַח

הִרְגִּישׁ צֹרֶךְ לְהָנִיחַ תְּפִלִּין

הוּא הוֹצִיא אוֹתָם מֵהָאָרוֹן הַגָּבֹהַּ

מֵאֲחוֹרֵי הַמַּדִּים הַמְּקֻפָּלִים

הָאֶצְבָּעוֹת כְּמוֹ זָכְרוּ מֵעַצְמָן אֶת הַקְּשָׁרִים

וְהַפֶּה אֶת הַמִּלִּים

שְׁנֵי בָּנָיו הֵצִיצוּ בּוֹ מֵחַדְרָם

בְּגוּפִיּוֹת וְתַחְתּוֹנִים

עָטוּף בְּטַלִּית עוֹמֵד בַּמִּסְדְּרוֹן וּמִתְפַּלֵּל

מוּלוּ בַּסָּלוֹן עַל קַנְבָס

מְשׁוּחָה הַמִּלָּה  י ה ו ה

מִתַּחְתֶּיהָ בַּרְקוֹד

אָבַל הוּא כְּבָר לֹא הִרְגִּישׁ שֶׁזֶּה מֻתַּג זוֹל

אוֹ מוּצָר צְרִיכָה

הָאוֹתִיּוֹת נֵעוֹרוּ בְּמִצְחוֹ, עַל זְרוֹעוֹ, בְּעוֹרְקָיו

הִתְאַחֲדוּ עִם מִשְׂחָק הַמִּלְחָמָה

עַל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב שֶׁל יְלָדָיו

עִם הַסִּדּוּר שֶׁכָּתוּב עָלָיו בִּכְתַב יָד מֻקְפָּד

לְיִצְחָק בְּנִי בְּאַהֲבָה לְבַר הַמִּצְוָה

עִם הָאַחִים שֶׁל סָבָּא יָנְקוֹ שֶׁהָפְכוּ לְעָשָׁן

עִם שֵׁם הַמִּשְׁפָּחָה עַל צַלָּחוֹת הַפּוֹרְצֵלָן

עִם הַשְּׁמַע יִשְׂרָאֵל אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ

כְּשֶׁהַכֹּל עָצַר מִלֶּכֶת

וְהָפַךְ לְאֶחָד

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

התנגשות עולמות

אמרי פרל

בהגדרתי הסוציולוגית אני “בעל תשובה”. עד כמה שתואר יבש זה יכול לבטא את התגלות הבורא בנברא, התגלות מקור החיים.

אשתי, בהגדרתה, היא “דתיה מבית”. עד כמה שתואר מצומצם זה יכול לבטא אלפי שנים של חכמה אנושית בדבר האלוהות, שעוברת במסורת מאבא לבן, מאימא לבת.

היא שַמְחַה להתחתן עם ‘בעל תשובה’, למרות שלחלק מהציבור שבו גדלה זה כמו לקבל ‘יד שניה’ – מכשיר שאולי נראה מגניב מבחוץ, אבל סיכוי סביר שהוא יתקלקל תוך זמן קצר או שיהיה צריך להשקיע הרבה בשביל לתקן אותו.

והתחתנו למרות הכל.

התנגשות עולמות היה דבר שבשגרה, אך שנינו ידענו שיבוא היום, תזרח השמש, ואני אהיה כמו שצריך – אלך למניין, אפסיק להפוך מחבתות מפרווה, לחלבי ולֵטַרֵף, אלמד בצורה מסודרת מתחילת הספר ועד סופו ולא בדפדוף רנדומלי לפי הלך הרוח הסוער, וכהנה וכהנה.

אבל הזמן עובר, הפאות צומחות ויורדות, הגמרא נפתחת ונסגרת לסירוגין, אני עדיין שומע יותר מוזיקה לועזית מישראלית, שלא נאמר ‘יהודית’ ואני עדיין מתקשה לקרוא הזמנות לחתונה בסגנון “החתן נ”י בן ר’ הג’ הי”ו יתחתן בעז”ה אי”ה עם ב”ל…”

 

אני לעולם אהיה בעל תשובה. זו לא נקודת פתיחה לדרך ארוכה שבסופה אהיה ‘דתי’ או ‘חרדי’ או ‘חסיד’ או ‘יהודי כשר’. נולדתי עם נפש חיה, תוססת, פרועה, אוהבת לרקוד ולשתות ולשיר, אוהבת טבע ואש, מים צלולים ובתי קפה. לטוב ולרע. לעולם אהיה בהשתוקקות לגדול, לצמוח, להשתנות. המסורת מלמדת אותי איך לחיות חיים של ערות, של התבוננות, של אהבת הטוב, של אהבת החיים והאדם. חיים של תכלית ומשמעות, חיים של תשוקה נועזת להתאחד באלוהי ולהפעימו בארץ. לא שאדם דתי לא חי זאת, אבל הלך החיים שונה, המסע שונה, כל אדם ודרכו. גדלתי בעל נפש – ביקשתי את הרוח. ועכשיו נותר לֵאַחֶד אותם לֵאֵחַד, בניצוחה של הנשמה. ויש אלו שנולדו תחת כנפי הרוח, ומבקשים את הנפש, מבקשים את עוצמת החיים. ולעולם ננוע זה לעבר זה, זה בתוך זה, בהתנגשות עולמות בתוכנו, עד שיבוא היום, תזרח השמש, ותתגלה האחדות.

 

“התיקון שיבוא… הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של ה’יראים שומרי תורה’ על ידי שלמות הנפש שב’פושעים הטובים’… והרוח של הפושעים האלה תתוקן על ידי השפעתם של יראי ד’ שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבוא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצינורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד…”

(הרב קוק, אורות התחיה, מ”ג)

כ״ד באדר א׳ ה׳תשע״ט (1 במרץ 2019)

בעולם השירה רצוי לעשות ריסט

אסתר קמרון

מאז חזרתי ארצה בשנת תשע”ג אני שואלת את האנשים: היכן השירה הדתית-לאומית?  מפנים אותי לבמות שונות, אבל טרם מצאתי בהן את מבוקשי, דהיינו שירה שתבטא אהבה לארץ והתמודדות עם אתגריה וחזון לעתידה, מחד; ושתמשיך, מאידך, את היופי שאני מוצאת בשירה הקלאסית הנראית לי עדיין כשירה האמתית. לפעמים יש לי הרגשה שאנשים שכחו מה זו שירה. 

לא בדיוק שכחו. ביום הזיכרון משמיעים שירי ארץ ישראל יפה. כל אחד יודע לפחות בית אחד של “ירושלים של זהב,” רבים זוכרים במעורפל כמה שורות של רחל. הבעיה היא שכבר לא כותבים שירים מן הסוג הזה (אני מנסה, מתוך איזה דחף, אבל כמובן זה לא תפקיד לתושבת חוזרת). כנראה אסור. איך זה קרה?

אני “חדשה” בארץ וכמובן לא אבין את כל מה שהולך פה, אבל לעניות דעתי גם אי אפשר להבין את המצב בארץ מבלי להבין את התהליך המתרחש ברחבי העולם, ואולי מתוך ניסיוני בחו”ל אוכל לשפוך קצת אור על צד זה של הבעיה.

זה סיפור ארוך וישן.  השירה היא ראשונית, כמעט ביולוגית. הקצב של השיר קשור בצעדיו של האדם, בנשימותיו, בפעימות לבו. השירה התפתחה בד בבד עם החברה האנושית כאמצעי לחיזוק הזיכרון, לגיבוש תחושות ותובנות, ליצירת סולידריות תוך תיאום הנשימות ופעימת הלבבות בין השׁרים והשומעים, ולשמירה על הערכים של הקבוצה באמצעי משל ותוכחה. השירה עזרה גם ליחידים להתבטא ובו בזמן להתייצב, עם קביעות המשקל, יצירת הצורה, אל מול תנודות הגורל. זה היה בידור מועיל, “מתוק ומועיל,” כלשונו של הוראטיוס.

השפעת השירה אמנם הצטמצמה לאורך המאות, בעקבות המצאת הכתב והדפוס. אבל עד סוף המאה הויקטוריאנית היא עוד מילאה, במידת מה, את התפקידים האלה.

עם המצאת כלי התקשורת האלקטרוניים חל שינוי גורלי בתנאי הקיום של השירה (ושל האנושות בכלל; לאחרונה פרסם אורי כהן ספר בשם “כלי ביד כלינו” בנושא זה). האמצעים האלקטרוניים משכו את לב העם במסרים מסחריים ויצריים במידה הולכת וגוברת. המסרים האלה לא חיזקו את הסולידריות החברתית אלא חתרו תחתיה. המשוררים, מצדם, נסוגו לתוך עצמם, לתוך אליטיזם הבז לצרכי החברה ומוותר על כל ניסיון לעודד שאיפות, ללמד או להוכיח. הם גם, משום מה, ויתרו על התכונות הפורמאליות שאפיינו את השירה משחר האנושות. השירה כבר אינה מיועדת לחזק את הזיכרון או ליצור סולידריות ולכן היא גם לא עודדה הבעת רגשות עמוקים אלא דגלה ב”אירוניה” שאיננה ביטוי של שכל ביקורתי אלא התגוננות בפני הלעג שהוא מנת חלקם של כל מי שחושף את ליבו לחברה המנוכרת. מתעוררת השאלה בדבר הצורך בכתיבת שירה בכלל. אבל הדחף ליצור שירה הוא כאמור דחף ביולוגי. משוררים עוד נולדים וצריך להעסיק אותם איך שהוא. אז צריך ללמד אותם, באופן פאבלובי לגמרי, דרך “ביקורת” בסדנאות ודחיות על ידי כתבי עת, לכתוב בצורה שלא תיגע ללב המבקש להתאבן. 

זה מה שקרה, לדעתי, בעולם הגדול. בארץ היסטוריה זו של הפואטיקה משתזרת בהיסטוריה המיוחדת של הציונות. אינני מומחית לשירה עברית. רחוק מזה. אבל גם מרחוק – אולי דווקא מרחוק – מופיעים כמה קווים ברורים.

הרב קוק זצ”ל ציפה כידוע ששירה מטוהרת ומקודשת תשחק תפקיד בתחיית התרבות הישראלית על אדמתנו. זוהי שאיפה אשר שולם עבורה מס שפתיים כביר. לגבי השאיפה הזאת – שאליה מאוד הייתי רוצה הצטרף – אפשר לציין כי התחלות השירה העברית המודרנית היו בעייתיות. החל מתקופת ההשכלה שימשה השירה אלטרנטיבה למסורת האבות ו”רכב בריחה” מפניה. היא עזרה לאנשים לנסח אמתלות לפריקת עול המצוות. דוגמא לכך הוא ביאליק, “המשורר הלאומי” שלנו. טשרניחובסקי כמובן יצא נגד המסורת בצורה בוטה הרבה יותר. הספקנות הייתה העמדה הנורמטיבית בעולם הספרות העברית, כמו בעולם הרחב. לאחרונה שמעתי שכשביאליק נפטר ב-1934, הישוב היהודי הלך אחר ארונו בלוויה של מלך. כנראה דור שאבותיו היו שומרי מצוות היו אסירי תודה למי שנתן לחייהם איזו צורה חדשה.

בתקופת קום המדינה ובשנותיה הראשונות היו משוררים שליוו את מאבק העם ושרו לחזק אותו – השמות הגדולים הם נתן אלתרמן ונעמי שמר. הם לא היו “דתיים” אך היו נאמנים לעם ולערכיו. הם כתבו במשקל וחרוז, מתוך התפישה המובנית כי אמצעים אלה מתאימים, מחזקים ומעניקים תוקף לדברים.

אבל אז קם הדור ה”פוסט-ציוני”.

הדובר המובהק של אותו דור בתחום השירה היה נתן זך – אדם שלא תמיד היסס לגנות את ישראל באזני אומות העולם – שהתקפתו את אלתרמן עשתה סגנונו בין לילה לבלתי אפשרי, ויש אומרים שהיא גם שברה את ליבו של אלתרמן עצמו. השירה העברית טרם התאוששה ממנה. שמעתי כי את נעמי שמר התקיפו באופן דומה בשנות השמונים.

זה דבר מדהים, שלמאמר הזה של זך, אשר טענותיו לא היו חכמות, הייתה השפעה כזאת. זה מזכיר לי מיתוס נורדי – המיתוס על בלדור ולוקי.

בלדור היה היפה באלים הנורדיים. כולם, כמעט כולם, אהבו אותו. ווטאן, ראש האלים, השביע את כל היצורים שלא יפגעו בבלדור. אבל הוא שכח להשביע את הדבקון, צמח קטן וחלש, ולוקי, המרושע באלים, עיצב מן הצמח הזה רומח ובו הרג את בלדור, לדאבון כל היקום. זהו כוח הלעג. הוא לא צריך להיות מבוסס, כי אחד מצדדי התורפה של המין האנושי הוא הפחד מן הלעג. כפי שראיתי, לוקי הוא חבר המערכת ברוב כתבי העת לשירה. אמנם אין בו ממש, אבל כולם פוחדים ממנו.

כאמור, זך היה דובר המגמה הדומיננטית בעולם הספרות הכללי. מי שרוצה לשחות עם הזרם העולמי היום ייעשה אנטי-ציוני או לפחות לא ינקוט עמדה ציונית מפורשת ויאמץ את הפואטיקה של הניכור, האירוניה, הדקונסטרוקציה וכולי. ויש לי הרגשה שהפואטיקה של הניכור משפיעה גם על מי שנשאר ציוני מבחינה אידיאולוגית.

הייתי מאוד רוצה לראות בעולם השירה מה שבעולם המחשבים קוראים לו ריסט. חזרה לשלב שלפני התקלה. ז.א, צריך לנסות לכתוב שירים כמו השירים “של פעם” — בלי הכפירה כמובן. קיבלנו את התורה, והיא חיינו ואורך ימינו. צריך לוותר על ה”מקוריות” הזולה שבציטוט פסוקי מקרא ללא יראה. רצוי גם להתאמץ ולקבל עול משקל וחרוז. כי זה דורש ריכוז, גם מן המשורר וגם מן הקורא, והריכוז הוא מה שצריך לשמור עליו דווקא בעידן המחשבים. כאמור, נטישת הצורה אירעה בד בבד עם נטישת ערכים חברתיים, מסתבר איפה שעל מנת לחזק את אלה נצטרך לחזור לצורה.

אנחנו צריכים להבין וגם להחדיר לתודעת אחרים כי השירה האמיתית היא נכס יקר שצריך לשמור עליו. השירה היא יכולת אנושית שהמחשבים לא חיקו ולעולם לא יחקו. השירה קשורה כאמור בריכוז ובזיכרון. יותר מזה, היא קשורה במעלתו הראשונית של האדם – היכולת לתת שמות. כמו כל אמנות, השירה שואפת ליצור קוהרנטיות ובכך היא ממשיכה את מעשה בראשית. כמו כל אמנות אמיתית השירה נובעת, לפי הרב קוק, מצלם האלוקים. ושלא כמו כל אמנות אחרת, היא משתמשת בשפה, במדיום של הדיאלוג החברתי. המילים קשורות בדברים. בשירה יש פוטנציאל אינהרנטי לתיקון עולם (אולי משום כך היא נתקלת בהתנגדות כה רבה בימים אלה של עקבתא דמשיחא).

אמנם נכתבו שירים יצריים ומזיקים; כמו בכל כוח אנושי, אפשר להשתמש בכוח השירה לרעה. אבל זאת לא סיבה לנטוש אותה. גם עם נשק אפשר לגרם רע, אבל מי שרוצה בהישרדות הטוב עלי אדמות לא יוכל להרשות לעצמו להשליך את הנשק.

לדעתי – כבר כמה שנים אני מנסה לומר זאת – כדאי לחשוב מחדש לא רק על הסיגנון והאידיאולוגיה של השירים, אלא גם על התפקיד של המשורר בחברה ועל האינטראקציה בין חברי המקצוע המאויים הזה. צריך לא רק לחבר שירים אלא גם ליצור חבורות של משוררים שיחליפו שירים באופן קבוע (תוך הימנעות מ”ביקורת” הרסנית) ומדי פעם יוציאו גיליון עם מיטב יצירותיהם. חברי קבוצות כאלה צריכים להבין שיש להם תפקיד נעלה משותף: לשמור על חלק ניכר של האנושיות שלנו, המאויימת מכמה צדדים.

לתהליך הזה אורבת קנאת סופרים. צריך להתגבר עליה. ב”אורות התחייה” כתב הרב קוק: “החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיוון שבאה מתוך קנאה סופה להירקב, וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא וע”י סרחון זה תתבטל צורתה הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה, שהיא למעלה מחכמת סופרים, היא החכמה שתצא לאור ע”י שיר חדש ושם חדש אשר פי ד’ יקבנו, “ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון” (לח). אם אפשר לשמוע בדברים האלה, שקדמה להם דרישה ל”התקדשות הנשמות של הסופרים”, צורך במשמעת רוחנית רצופה, שאולי לימוד מסכת אבות יוכל לשמש לה כתשתית.

הלא זאת תהיה המשך דרכו של הרב קוק באחד מן הכיוונים המתבקשים. אם כי הרב קוק חזה לספרות ש”תתקדש” בתפקידה בבניית תרבות ישראלית מחודשת, הוא לא פיתח פרקטיקה. ככל הידוע לי, תלמידיו בעולם התורני טרם עסקו בענין הזה, ואילו בעולם השירה יותר שמחו על ה”התר” שהרב נתן לשירה מאשר דאגו להתקדשות. תקוותי כי חבורה שתיקח על עצמה לעשות כן תוכל גם למצוא לה מקום קבוע בעולם התורני ומשם תוכל להשפיע גם על רחוקים. כי כוח השיר הוא כוח מאחד.

“יהי נעם ה’ עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו”.

תשובה