11:27

״יאללה, תתחילי, אחרת לא נצא מפה היום.״
אירית ממשיכה לאסוף אותם למקומות. יהלי ונגה הפסיקו סוף סוף לרוץ במעגלים והתיישבו. היא מסמנת לי בהנהון מקצה החדר שאפשר להתקדם, ואני עוזבת סוף סוף את המולת החדר הגדול. איזה יום.
התיק שלי תלוי במסדרון, גבוה מעל להישג ידם של אצבעות קטנות וחטטניות. אני מגששת פנימה, הודפת הצידה את קופסת הסיגריות ומאתרת את נרתיק האוזניות. האוזניות טעונות חלקית אבל זה יספיק עד לסוף היום. אני שומעת מהחדר הגדול עוד כמה הדי מלחמה:
״עמיתי, אמרתי לך לא! מה קורה לך היום? יהלי! תשב בבקשה עכשיו!״
אני חייבת להתנתק קצת. אני תוקעת את האוזניות באוזן והרדיו מתחבר אוטומטית. קול חמור סבר של קריין ״…וכמובן שנעדכן כשנדע עוד פרטים…״ אני מחפשת תחנה אחרת. קול נשי מסביר ״…המחיר שגבה האירוע…״ אני עוברת לאפליקציית הפודקאסט. קול רך ומלטף ממשיך מאותה הנקודה בה עזבתי אותו בבוקר. שום דרמות.
אני נכנסת לקצב ומתחילה לסדר את הבלאגן בחדר הקטן.

11:36

נגיעה בכתף. אני מסתובבת אל תוך פניה הסמוקות של אירית. היא אומרת משהו, אני מסמנת לה עם היד ומוציאה אוזניה אחת מהאוזן:
״את יכולה שנייה? הוא עוד פעם מילא את המכנסיים.״
״מי, עמית?״
״אלא מי? הרג אותי היום הילד הזה.״
אני שולפת גם את האוזניה השנייה והולכת אחרי אירית לחדר הגדול. זה רק שתינו היום, ונראה שכל הילדים באטרף. אולי זה בגלל המצב, לא יודעת. שיגמר כבר היום הזה. שיגמר כבר השבוע הזה.

11:48

אני ממשיכה לארגן את הילדים עד שאירית מסיימת עם עמית. הוא הפוך לגמרי כל השבוע. אמא שלו אמרה שהאבא במילואים כל השבוע. אולי בגלל זה הוא ככה, התנצלה. גם בבית הוא פרוע. חזר להרטיב.
אירית מגיחה מיוזעת מכיוון השירותים. אחריה משתרך זאטוט מבויש. אני מחזירה לה את הפיקוד וחוזרת במהירות לחדר השני. עוד מעט ההורים מגיעים.
אני מסיימת לערום את הבובות בפינת הבובות ועוברת לסדר את פינת האחות. על מיטת הטיפול הקטנה בובה של דובי שוכבת באלכסון, מכוסה ברישול בסמרטוט צבעוני. כפה שעירה אחת משתלשלת החוצה, תלויה ברפיון לצד המיטה. אתמול בחדשות הראו קטעים מחילוץ הפצועים מהבניין שקרס. חיילים מאובקים, בציוד מלא, מאזנים ביניהם אלונקה כשהם יורדים בזהירות מגל של הריסות.
מהאלונקה שטושטשה בכבדות בעריכה, השתלשלה יד רפויה, חסרת חיים.

11:56

״אני לא יכולה איתו יותר. את חייבת לעזור לי,״ אני שומעת את אירית גם דרך האוזניות. אני עוזבת את המגב וממהרת לחדר השני. עמית שוכב בפישוט איברים על הרצפה, צורח. היום שישי הזה לא נגמר. אני מרימה אותו ומחבקת אותו עד שהוא נרגע. "מה יש לך? מה קורה עמיתי?" אוף, שתבוא כבר אמא שלו.
״אבא…״ הוא מייבב אל תוך כתפי. לא חשבתי שהוא כל כך קשור לאבא שלו, בדרך כלל בגיל הזה הם בוכים לאמא. כמה זמן הוא בכלל לא ראה את אבא שלו? אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה נתקלתי באבא של עמית אוסף אותו ולא מצליחה. בטח כמה שבועות… ואיך בכלל קוראים לו? אני זוכרת שמות של כמעט כל האמהות, וכמה מהאבות. בשם של אבא של עמית אני לא מצליחה להיזכר. אלון? אורן? משהו עם אלף.
מבעד לחלון אני רואה הורים מתחילים להתגודד במבואה הקטנה ובחצר הגן, מחכים לאות כדי לפרוץ פנימה כנחשול של תשומת לב. נראה לי שאסיים את השטיפה כבר אחר כך.
רק שתבוא כבר אמא שלו לעזאזל.

12:02

הכניסה לגן נפקקת ברגע שנפתחת הדלת. ערבוביה של הורים וילדים, תיקי גב צבעוניים, חיבוקים ודמעות. כל הורה מנסה להשתלט על הצאצא הפרטי שלו והציוד הקשור אליו. היום יום שישי, היום בו מרוקנים את המגירות בה הצטברו היצירות במשך השבוע. ילדים נרגשים מגישים בגאווה להורים מופתעים גליון קרטון פריך שצרור עלי שלכת דבוקים אליו בדבק פלסטי. הסתיו הוא עונה מצוינת ליצירה.
אני עומדת על המשמר מחוץ לדלת, מקפידה שאף הרפתקן זעיר לא יחליט לצאת בלי ליווי הורה. כבר קרו מקרים, אני מזכירה לעצמי. מורשת הקרב עוברת בינינו הסייעות ממחזור למחזור.
אני מחייכת אל ההורים, מלטפת ראשי ילדים. חלק מבקשים חיבוק לפני סוף השבוע ואחרים נבוכים, מתעלמים. הדקות הללו. אני קוראת להם ״רגע ההיפוך״. הילדים, עדיין בשטח הגן, משילים מעליהם את גלימת חוקי הגן, משנים את מצב הצבירה שלהם, ואז, כהרף עין, נוצק כל ילד חזרה אל תוך תבנית משפחתו.

אני מרימה מבט אל החצר. מחפשת בעיני לשווא את אמא של עמית. אלוהים רק תעשה שהיא לא תאחר… טוב שתאחר, אבל לא יותר מעשר דקות.

12:07

הגן מתחיל להתרוקן, הילדים המעטים שנותרו ישובים במעגל על השטיח ואירית משחקת איתם בכמה קוביות. עדיף שיהיו עסוקים ולא ייצמדו אל הדלת, מחכים לאמא או אבא. אני לא מבינה את ההורים האלה שגורמים לילד שלהם לחכות להם בסוף היום, ועוד ביום שישי. מה כבר יכול להיות כל כך חשוב? כשלי יהיה ילד הוא לא יצטרך לחכות לי דקה, אף פעם.
אני מרימה את הכיסאות על השולחנות ומכינה את החדר הגדול לשטיפה. אירית מסתכלת בשעון הגדול שעל הקיר. גם הנשמה הטהורה והמכילה שלה צריכה לנוח. כבר עשר שנים שהיא מקנחת אפים וישבנים, קילומטרים של טישו. אני מתה על ילדים אבל לא מבינה איך אפשר לעשות את זה כל כך הרבה זמן.
ראש מזוקן עטוי כובע ריצה לבן מציץ אל תוך החדר.
״אה… יעלי?…״
ילדה קטנה מתרוממת מהשטיח ורצה אל תוך זרועותיו הפתוחות.
״אבא!!!״
״חמודה…״ הגבר שנכנס בינתיים אל החדר אוסף אותה אל זרועותיו. הילדה מניחה ראש מתולתל על כתפו.
״אני מתנצל״ הוא פונה אלי, לא מבחין באירית שישובה עדיין על הרצפה עם שאר הילדים ״את לא יודעת איזה פקקים יש פה בכניסה״ בגדי ספורט בוהקים מתוחים על כרס קטנה, נעלי ריצה על רגליים דקיקות. אני מהנהנת קצרות, משתדלת להסיט מבט.
״הכל בסדר, אל תשכחו לקחת את היצירות מהמגירה. שבת שלום.״
הגבר מוריד את יעלי לקרקע, והיא, מתורגלת היטב, רצה בדילוגים אל המגירה שלה ושולפת ערימה של דפים מרשרשים.
״אבא!!!!״ צווחה נשמעת מכיוון השטיח.
״זה לא אבא שלך עמיתי,״ אירית מנסה להרגיע. מאוחר מדי. הילד כבר שכוב על הרצפה, בועט ברגליו כאחוז אמוק. קוביות עץ צבעוניות מתגלגלות לכל עבר. אני ממהרת אליו ומרימה אותו על הרגליים. הוא מפיל את עצמו שוב על הרצפה. מה יש לו היום? אני מרימה אותו שוב, מרגישה את הדם מציף את פניי. אני אוחזת בכתפיו ואז שומעת אותו מייבב.
״אבא שלי…״
״זה לא אבא שלך, עמיתי. אבא שלך יגיע עוד מעט, אתה תראה.״
״את זוכרת שאבא שלו במילוא..״ אירית השתתקה. היא כורעת על הרצפה, אוספת את הקוביות ומרימה אלי מבט. עדיף לא לנדב אינפורמציה. אין לדעת איך אמא שלו תיקשרה לו את הנושא, אם בכלל.
אני מרימה אותו ומרגיעה אותו בתנועות נדנוד.

12:24

״נו מה קורה איתם?״ אירית סוחטת את הסמרטוט ופורשת אותו על הדלי ליבוש. ״את האוטובוס של רבע לאחת כבר פספסתי.״
״לכי, אני אשאר איתו.״ באמת שאין לי בעיה. לא מחכה לי שום דבר מיוחד, ואירית נראית כל כך עייפה. יש לה עוד נסיעה הביתה. אני חוזרת ברגל.
״מה פתאום, נחכה עוד קצת בטח היא תגיע עוד מעט.״
עמית רבץ על צידו באפלולית פינת הכריות, אוחז בשתי ידיים קטנות את מכשיר הטלפון שלי, פניו מוארות מבוהק המסך. המדיניות הנוקשה של שימוש במכשירי טלפון בשטח הגן נעלמה מזמן. אם ההורים לא שומרים על הכללים אז גם אנחנו לא.
״את חושבת שהכל בסדר?״ אירית מתישבת על שולחן קטן, הטלפון בידה.
״מה זאת אומרת? אני מתיישבת מולה.
״לא יודעת….״ אירית גוללת את הפיד ״כתוב שהיתה עוד תקרית…״
אני שותקת. מסתכלת על הילד השקוע בקורותיו של בוב הבנאי, בספרדית. ההמולה שככה זה מכבר. אני מרגישה את המתח בכתפיים מתחיל להתפוגג. האינטנסיביות התובענית של הדאגה הבלתי פוסקת לעדת האפרוחים מתחילה לפנות את מקומה לרגיעה הנינוחה של סוף השבוע. אני לא אתן לדמיונות של גננת היסטרית להרוס את זה.
״מה יש לך את? למה את חושבת על זה בכלל?״
אירית לא עונה, שקועה במסך הטלפון.

12:46

״אני לא יודעת, אירית אמרה משהו על זה.״
״כן, אני פה איתו… כן, בטח ברור… אין על מה.״
אני מנתקת את הטלפון. עינת הייתה יעילה כהרגלה. היא תתקשר אל אמא של עמית, או כל מי שצריך. דחיתי את השיחה איתה כמה שאפשר. אהבתי את ההרגשה שאני ממונה, ולהיות ממונה פירושו לפתור בעיות בלי להטריח ולהטריד את המעסיק שלך. אבל זה באמת מקרה חריג.
עמית היה עכשיו בחיקי. הוא איבד עניין במסך הטלפון לפני כעשרים דקות. כשהרים עיניים ונוכח שהוא הילד האחרון שנותר בגן נשמט הטלפון מידיו והוא רץ אלי בבכי. מאז הוא עלי. אני מנצלת את העובדה שהטלפון חזר אלי, וגוללת קצת באינסטגרם מאחורי גבו של הפעוט המכורבל. אני פותחת לרגע את ynet, להתעדכן. בכל זאת מלחמה. איזו טעות. אני נשאבת אל הכותרות הזועקות מהמסך. דובר צה"ל מודיע…. ראש הממשלה מתרה… אלוף הפיקוד מסביר… ומתחת לכל אלו, מחכים לתורם בסבלנות, סיפורי הקורבנות, החללים, המשפחות… אם אוזרים עוז וגוללים עוד קצת אפשר לעיתים להתנחם בסיפור שיקום הירואי. אני ממשיכה, עיני מזוגגות. מה עם אבא של עמית? אני עוברת על שמות, על ידיעות. אלון או אורן? איך קוראים לו? ושם המשפחה? משהו עם גימל.
אני מחזירה את תשומת ליבי אל הגוף הקטן המכווץ שעלי, נשימתו שורקנית. בטח אמא שלו תגיע עוד מעט. בטח כלום.

13:12

צלצול טלפון. ברוך השם.
הטלפון של הגן, גדול דביק ומיושן, ניעור לחיים בצלצול רם ומרושע.
עמית עדיין עלי. הוא נרדם וראשו המתולתל מחופר בשקע שמתחת לצווארי. הנשימה שלו נרגעה מעט ואני מרגישה את חזהו מתמלא ומתרוקן חליפות כנגד גופי. שנת עלפון.
הטלפון מצלצל שוב, עמית נע קלות. בטח אמא שלו.
אני מסתכלת על הטלפון, אומדת את המרחק והמסלול. אם אקום עכשיו אעיר את עמית. חבל… ולמה שאמא שלו תתקשר לגן? למה שלא תבוא פשוט ותאסוף את הילד שלה?
חוט הטלפון נמשך לו מתחת המכשיר, לאורך המדף העליון ולאורך הקיר. אני עוקבת אחריו במבטי.
עוד צלצול. גורן! שם משפחה שלהם הוא גורן! אני נזכרת.
החוט מתקדם, צמוד לפנלים השחוקים. קצת לפני רגל הכסא עליו אני יושבת מתרומם החוט, ומסתיים בתקע פלסטיק הנעוץ בשקע תקשורת שבקיר.
צלצול. אני גוללת בראש את רשימת השמות של ynet .הכל מעורפל עכשיו.
אני שולחת רגל אחת, זהירה, ומגששת אחר החוט. עמית זע עלי. אני קופאת. בזהירות אני משתמשת ברגל אחת כדי לחלוץ את הסנדל מהרגל השנייה, ובבהונות יחפות אני עוקבת אחר החוט.
צלצול.
אני שולפת את חוט הטלפון מהקיר. שקט משתרר בגן. עמית זע קלות. אני מלטפת את ראשו עד שהוא נרגע.

כִּי אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד עוֹלָם תּוּקָד

ירמיהו יז, ד

א.
באחרית הימים באים הלילות.

ב.
חלמתי הלילה איך פצצת אטום פוגעת בישראל. השמים היו מוארים באור לבן בוהק. החום בלתי נסבל. אנחנו מחפשים מחסה. מרטיבים בגדים. מחליפים מבטים תמהים. מנסים להבין. והרדיו בבוקר המשיך לקשקש כרגיל. ישראל שוקלת את תגובתה במתינות. התעוררתי חנוק.

ג.
אפשר להשתגע. מילולית. צריך להשתגע. ככה לא מגיב אדם שהתפוצץ לו אטום. ככה לא מגיב מי שלקחו לו בת. באוקטובר חשבתי שאם הייתי אבא לתצפיתנית הייתי מחולל אפוקליפסה. מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. מחריב בכל יום עיר גדולה אחרת במזרח התיכון. מתחיל במֶכָּה. נכנס לשדה תימן והורג אסירים בידיים. תחזירו את הבת שלי או שאני ממשיך. מרעיל תשתיות. מבעיר נפט. עכשיו תביאו אותה. הייתי רוצה שהבת שלי תראה שהעולם עצר אותי אחרי שאני מדמם על הרצפה. שכל העצמות שלי שבורות. שלא נשאר לי כדור במחסנית. שאין לי שיניים בפה כדי לנשוך. שהיקום מחורר ושוקע ומלא באדים רעילים. הייתי רוצה שהמסך ירד עליי והפנים שלי מרוחות על כולו בעווית של טירוף. שהיא לא תחשוב לרגע שוויתרתי. שאעצום עיניים בפעם האחרונה מול הר של גופות. רק שתחזור.

ד.
שוכב. נושם בשקט. כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ. כל מִינֵי הזה לא טוב לי. בכעס צריך לשלוט. מרגיש חומרים מסוכנים מתנועעים בתוך הדם. תחושה של רדיקלים חופשיים. של אֵלים זרים. משתוללים. של שֵדים שאופפים לי את הראש. לֹא בָרַעַשׁ ה'. צריך להכניס את כולם חזרה לתוך הבקבוק. לבלוע את הסכינים. לאכול אש לא לנשוף חזרה. טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.

ה.
אז הכעס עמוק בבטן. מתעקל כמו נחש הֵנָּה וָהֵנָּה. על מי לכעוס. על מה לכעוס. מעביר תחת השבט. על האיוולת. על הטמטום. על הערבים. על השומרים. על הקונספציה. על האו"ם. על אוזלת היד. על המחנה הזה. על המחנה ההוא. על הממשלה. על האסלאם. על הצבא. על הסרבנים. על החילונים. על הדתיים. ועוד נשאר עודף. אוהו כמה נשאר. עוד הרבה לפרוק. כמו גחלת לוחשת. כמו זומבי. פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה. כמו שמש בוער ובוער ולא נגמר.

ו.
בחברה הישראלית תגיד לי על מי אתה כועס ואומר לך מי אתה. הזולת לא רק בוחר בצורה שגויה. לא רק טועה בחישוב. הזולת עקום. הזולת דפוק. הזולת חסר תקנה. אינפנטיל אימבציל. והזווית שבה אתה פוזל לעברו היא ראשית צירים. היא אבן פינה. וזה הגיוני וזה אפילו מתבקש כי אנחנו חברה במצב חירום מתמשך ועכשיו כבר במצב היסטרי.

ז.
בשבוע שעבר חלמתי על הבית שלנו. בסלון שקט. בחוץ צעקות. אני מרגיע ואומר הכול בסדר. אין כלום. ניגש לעבר הדלת ובוחן את העינית. ערבי עם גרזן גדול מתקדם מהצד השני. נרתע אחורה נרעד ומקיץ.

ח.
שוכב ער. הלב עדיין לפות. שמיכת הריבונות מחוררת כולה. חרוכה באש. חרוצה בסכין. מבותקת ודרוסה. כי אין הרתעה ואבד המונופול על הכוח. וכל אחד תופס חתיכה של פתרון וצועק באולפן ורץ איתה לבחירות. והכול כלום ושום דבר ואפס. ובאפס ריבונות צריך לכעוס. ככה זה. כי החוזה החברתי הופר וכולם במצב הטבע. וכל לקחי האבולוציה מתנקזים אל יצור חי שנדרך לקראת הסכנה. צייד או ניצוד. איילה או נמר. בהישרדות יום יום יום יום. וצריך להתעורר אל הנשיונל ג'יאוגרפיק הגדול הזה. וצריך אדרנלין. וצריך אסרטיבי. וצריך אגרסיבי. פיזיקה ילידית של ברח או הסתער. כימיה מזרחית של תכעס או תמות. ביולוגיה ציונית של סבב ועוד סבב. חוק יסוד חרדת האדם וכעסו.

ט.
ואפשר עדיין לשמוע צעקות. אלוהים. צעקות וצווחות וצרחות ובליל של קולות מאיימים לעשות את כולנו חירשים. ויריות וערבית וקריאות הצלה ודממת מוות. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע. וגופות וחלקים ועירום וסבל בכל כיוון. וכבר שנה שיש רעש חורק ולא פוסק. כאילו מישהו גורר כיסא. מגרד קיר בציפורניים. כאילו רופא שיניים. והכול מתוח. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד. יהיה בסדר. יהיה בסדר. והלב דואג איך יהיה בסדר.

י.
וזה גורלו של איש רגיש מאוד וחסר כוח. להריח את העשן להרגיש את האוויר רוטט לחוש את הנשמות פורחות למשש את המציאות מתקלפת. והוא אוטם אוזניים. והוא מכסה את ראשו. והוא שוכב ומתכווץ ומושך את הברכיים עם הידיים. והוא בתנוחת עובר. והוא בחושך. והוא פוחד. והוא כועס.

כ.
אָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. עוצם עיניים. נושף. אלוהים. אלוהים יהודי אינו באינסטינקט. אינו בהישרדות. אלוהים יהודי אינו בטבע. לא שמש לא ירח לא צבא שמים. לא חיות ולא טרף ולא ציפורניים. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם. זה לא מתחיל ממך. זה לא מתחיל מהרצון לחיות שלך. מהאגו שלך. מהקיום שלך. מהאופן שבו בחרת להתפלש בעולם הזה. להכות שורשים. ולא אתה בעל הבית. ולא אתה הריבון. וגם אתה מתחיל ממקום אחר ממה שחשבת. תבין את זה תהיה יהודי. תבין את זה תקדש את השם.

ל.
בחורף שאחרי השביעי באוקטובר בא אליי בחלום רבי מרדכי אליהו. והוא מקפיד. ופניו לבנות וקורנות ומאירות כמו שהיה בחייו. ומצביע על שלושה ספרי תורה. והם מעורטלים ממעיליהם. ושלושתם קרועים. ואיני מבין. ומוסיף ופוסק בחדות אל תשכח על הניסים. ורוצה לשאול. והוא מתרחק. ואני נדחף ונופל ונחבט ומתעורר.

מ.
כי יש גם כעס של מעלה. יש דינים. הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּרָתַח אוֹרָיְתָא הוּא דְקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ. תלמיד חכם שרתח התורה היא שמרתיחה אותו. תלמיד חכם נושא על גבו עלבונֵי חורבנות של אלפי שנים. קהילות הקודש ואדירי התורה. וגלות ופוגרום וגירוש ושואה. ותורה נושאת על גבה שמים בוכים וארץ חוטאת ולבנה מקטרגת ותנינים מזדווגים ונחש ורוכבו וסמאל ולילית. ואלוהים נושא על גבו עלבונֵי עלבונות עולמות קמוטים וכלים שבורים ואורות עטופים ואותיות נִגְלמות וצמצום ראשון ושני. כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה. לא אנחנו רותחים. תורה קרועה ורותחת. אלוהים רותח בנו. וכעסו ללא תחתית והוא נורא ואיום ומרכבותיו לאין מספר. מבעבע ונוהם ושורק אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי. הישמרו גורו לכם קחו מרחק. אילנות קדושים על ראשכם. גלגלים וכוכבים וספירות ופרצופים. מיכאל השר הגדול והאיש לבוש הבדים ושׂר העולם וחותֶה בגחלים. ואוֹי לָהּ לָאֻמָּה שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו. מִי מֵטִיל כְּסוּתוֹ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה.

נ.
ועוד כעס יש. עמוק ממה שקדם. כָּל זְמַן שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה בָּעוֹלָם חֲרוֹן אַף בָּעוֹלָם. ויש אלילים קטנים של פסל ומסכה. ויש אלילים גדולים של תודעה וחזון ותפיסה. והשביעי באוקטובר מנפץ אלילים. מנפץ אותנו. מרסק ציונות ומפורר דתיות ומשבר מוסר. כי תובנות ותבניות והתניות הן יצרים. העדפות ושרירותיוּת ונוחות ואטימות והיקסמות. מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים. וקשה מאוד להתרסק עד הלשד הזה. ומוסר הוא תנין גדול מכל תנין. והוא רובץ ביאוריו ומתנועע ובולע את כולם בדממה. כי אנשים יכולים לעמוד מחוץ לדת ומחוץ לציונות. אבל הם מתקשים לעמוד מחוץ למוסר. כי מה יישאר. והוא יֵצֶר והוא תבנית והוא אליל. והוא כבר ריק וחלול וסר צלמו. וזנבו בפיו והוא מכלה את בשרו. כי אין מוסר בלי אדמה. ואין מוסר בלי שמים. ואין מוסר בלי מלחמה. ואין מוסר בלי ידיים. ויעקב ועשיו ותורה ובשורה אנרכיה מסורת תרבות וביקורת. בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה. לוחות ראשונים ושברים וארץ כיבוש ואלוהים אדירים. והוא מצקצק והוא מתנשא והוא בסחרור. והוא צועק והוא צווח ומכיש את עצמו. והוא שבור. והוא עוד יישבר. ואנחנו נישבר והכול יישבר. ונחיה בנותר. ומה נותר. האינסוף והתוהו והבוהו ובליל לא מובן של דקירות ורגשות. ונתחיל מחדש.

ס.
ובפסח שאחרי הרעש חלמתי ואני בג'בליה. הכול אפור ואני כפוּת בתוך מנהרה צרה. בבטן האדמה ואין אוויר ומחנק. ואין איש. וקירות קעורים וחוטים פזורים ורעשים מרעידים וחלקיקים נושרים מהתקרה. ופתאום הכול אבק. ומנורות מתנדנדות ובטון נופל והצלעות שלי מחוצות ולא נושם. ובקצות האצבעות אני נאבק לגרד שכבות דקות. להשתחרר ולחצוב לי דרך למעלה. עוד קצת עפר ועוד קצת עפר. ואין אוויר ואין אוויר. וחושך ונשיפות קצובות ובהלה. ומשהו נואש תקוע לי בצלעות ולוחץ ולוחץ ואני מתפתל ואני מתעורר ומזיז מעליי את הראש של הילד.

ע.
ובהסדרת הנשימה שלפני עלות השחר מתעורר בי זעם על אלוהים. על קיום יהודי עלוב שכזה. שקוע באדמה ומעופש וקבור בחיים. על אדישות שמים שכזו. זוחלים מילימטר אחר מילימטר ומעלינו חומות נפולות של בטון ואין מושיע. על אילמות השחקים. למה אתה שותק. מה נראה לך שעשית. מה נראה לך שאתה עושה. ככה לא עושים. איפה אתה. ואיפה הברית. ואיפה ההבטחה. ואגרופים שלי קפוצים. ושפתיים חשוקות. נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. למה שרפה. למה כריתה. למה ילדים. למה ברבריות. למה שבי. למה אונס. ואם שמיכת הריבונות שלנו מחוררת שמיכת השמים שלך מחוררת אף יותר. אַלפַּיִם שָׁנָה לַשָּׁמַיִם עוֹלָה. נְאָקָה חֲנוּקָה בֶּעָשָׁן "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל". אַךְ לֹא בָּא הַגּוֹאֵל. יַעַן קָם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן.

פ.
בשמחת תורה ת"ו שי"ן פ"א דל"ת חלמתי ואני בשכונת ילדותי. ומשחק על גבעת דשא ליד גן שעשועים. וברקע סבך. ומתוך הסבך ננעצו בי עיניים. נפקחו מתוך החשכה. חיית פרא דוב שכול נוהם דרוך. ננעצו חזק. ומשהו בי ניעור לנצח.

צ.
באחרית הלילות שבים הימים.

ק.
וצריך להפסיק לכעוס ולהתחיל לרחם. והיה אומר רבנו שהעיקר בימי המשיח יהיה שלא לכעוס. והיה חוזר ואומר שאף על פי שיהיה על מה לכעוס שלא לכעוס. כי הגאולה היא במידת כעס ורחמים. וכאשר כועס מושך אותה ממידת הכעס. וכאשר מרחם מושך אותה ממידת הרחמים.

ר.
וזה יבוא רק אחרי שנתייאש. שנבין שהלכנו ותעינו בדרכים שגויות. ונזנח את העצבים ונתכנס ונבקש ונדבר ונתעבר. ונשוב על התשובה. ונשוב ונשוב. כי השביעי באוקטובר הצית בנו כור. והוא בוער לילה ויום. מיין פייערל וועט טליען ביז משיח וועט קומען. האש שלי תוקד עד ביאת משיח. עד עולם. ויש להתחמם כנגד אורה. ולהיזהר בגחלתה. ולשבור אלילים. ולשבור תבניות. ולשבור רצונות. ולשבור מחשבות. לשבור ולהישבר ולשוב על עקבות.

ש.
ואחרי שנשמע את כל הקולות ואת כל הצעקות ואת כל התוכחות ואת כל ההטחות. ואחרי שניפתח לכל הסבל וניקרע לכל הכיוונים וניפרם לכל הקצוות. ואחרי שנוקיע את כל הבוגדים ונסיר את כל המסכות. ואחרי שנגמע את כל הרעלים ונקבל את כל הקיצוניים ונפנים את כל מחשבות ההשמדה. אחרי הרעש ואחרי הרוח ואחרי האש. אחרי זה. תבוא דממה דקה.

ת.
באחרית החלומות הלב שלי יהיה שקט ורגוע. לא מגיב לא דוקר לא לוחץ. באחרית הלבבות כבר לא ארדוף לא אבוא בכוח. משהו בי יקבל. משהו יהיה רפה. משהו יבוא שלם עם עצמו. משהו יתרפא. באחרית הלילות יהיה טוב. כבר אי אפשר להאמין לזה. איך יהיה טוב אחרי כל מה שקרה. איך ציפורים בשמים. איך תכלת בלי יירוטים. איך מסיבה בלי צרחות.

א.
באחרית הימים כבר לא יהיו לי שאלות.