מלחמת שמחת תורה - יצירות בנושא מלחמת שמחת תורה

הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים רָצִים לִי לַגָּדֵר	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
אֶחָד חָצָה חָמוּשׁ	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
אֲנָשִׁים פּוֹצְצוּ אֶת שְׁעוֹן חוֹל	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
קַבְּלוּ שֶׁהֵם חֲמוּשִׁים	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הַמְשֵׁךְ מִשְׁנֶה שְׁלִילִי	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הֵם נִמְצָאִים כָּרֶגַע מוּל הַחֹר	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
מִתְעַסְּקִים עִם הַגָּדֵר	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
קַבְּלוּ שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים
הַמְשֵׁךְ מִשְׁנֶה קַבֵּל שְׁעוֹן חוֹל
פּוֹצְצוּ אוֹתָהּ כָּרֶגַע	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ מָה אִתִּי	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ
	אַשְּׁרוּ קַבָּלָה

הַבָּלָדָה עַל דְּיֶיגוֹ, הַפָּרָשׁ הַטּוּרְקִי
שֶׁאֶת שְׂפָמוֹ מָשַׁח בְּשַׁעֲוָה
בְּרִילַנְטִין וְקַמְפוֹר בְּמִטְפַּחַת
וְעַל הַיָּד שְׁעוֹן חוֹל עָנַד,
וְאֶת רוֹנִי הַקְּטַנָּה בָּא לָקַחַת

הַבָּלָדָה עַל רוֹנִי הַקְּטַנָּה
כָּל הַבֹּקֶר עָבְרָה, תַּחֲנָה תַּחֲנָה
נִשְׁמְעָה מְקֻטַּעַת, מִשְׁנֶה לֹא עָנָה
וְחִכְּתָה סַבְלָנִית עַד שֶׁדְּיֶיגוֹ הִגִּיעַ
טְעוּיָה, עֲרוּיָה, חֲבוּיָה בִּגְוִיָּה

צָהֳרַיִם בִּגְרָר, זַעֲקוֹת הַזְּבוּבִים, פָּרָשׁ טוּרְקִי בּוֹטֵשׁ

בְּרַעֲמַת הַדְּיוּנָה.
שָׂפָם, צִדּוּד וְהַגְבָּהָה, רוֹאֶה לֹא רוֹאֶה, יוֹרֶה לֹא יוֹרֶה
קוֹפֵץ לַחוֹל “אַתְּ בְּסֵדֶר?”
“עַכְשָׁו אֲנִי בְּסֵדֶר”
כָּךְ רָכְבוּ אֶל הַשְּׁקִיעָה, דְּיֶיגוֹ וְרוֹנִי הַקְּטַנָּה
כָּךְ נִמְצָא פָּרָשׁ אֶחָד, טוּרְקִי,
שֶׁרָכַב וְיָרַד וְאָסָף וְעָלָה
סוֹף סוֹף גֶּבֶר אֶחָד שֶׁאִשֵּׁר קַבָּלָה.

לצפייה ביצירה

שירה

שָׁם

זיו חן

שָׁם

שָׁם
עוֹבְדִים וִירֵאִים
קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים

שָׁם
קְדוֹשִׁים וּבְשָׂרִיִּים
גּוּפָנִיִּים וְנִשְׁמָתִיִּים

שָׁם
שִׁיר לְוִיִּים
כֹּהֲנִים עוֹבְדִים

שָׁם
בְּנֵי לֵוִי מְשַׁמְּשִׁים
בִּנְוֵיהֶם יִשְׂרְאֵלִים

שָׁם
כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ
וְכָל יִשְׂרָאֵל עִם חֲבֵרוֹ

שָׁם
בַּיִת שֶׁלְּךָ שֶׁלָּנוּ
לְכָל עַם תִּקְרָאֶנּוּ

שָׁם
הִתְמַסְּרוּת קָרְבָּן
וּתְפִלָּה מִזְדַּהָה

שָׁם
יַיִן מְנֻסָּךְ
וּזְבִיחַת בָּשָׂר

שָׁם
מִנְחַת צֶמַח
וְדָם בְּקֶרֶן מִזְבֵּחַ

שָׁם
בֵּית
מִקְדָּשׁ

שָׁם
לֹא פֹּה
עוֹד לֹא

עיר מלוכה

כְּלִילַת יֹפִי
עֲנָקִית רוּחַ
אֲחִידַת אֲבָנִים
תְּמִימַת לֵב

סָבִיב הָרִים אַדִּירִים
מָלְאָה גֹּדֶל פְּנִימִי
מֵעָפָר קָמָה וְגַם נִצָּבָה
שְׁאִיפָתָהּ אֶל שְׁמֵי מַעְלָה

אֲרֻכַּת יָמִים
קוֹנָה חָכְמָה
עֲשִׁירָה וּכְבוֹדָהּ
בָּהּ חַי חַיִּים

עִיר מְלוּכָה
שֶׁעוֹשָׂה חֲבֵרִים
שֶׁקֹּדֶשׁ וְחוֹל לָהּ אֶחָד
אוֹר בְּתוֹךְ כְּלִי

הלל שלם ותיקון חצות

ליום ירושלים

נֶפֶשׁ מִשְׁתּוֹחַחַת
חֵרְפוּהָ צוֹרְרִים
מוּקֶמֶת מֵעָפָר דַּל
מֵאַשְׁפּוֹת מִתְרוֹמְמָהּ

לָמָּה זְנָחָנוּ
קוֹדֵר הִתְהַלַּכְנוּ
כְּשֶׁהָרִים רוֹקְדִים
אֲגַמֵּי מַיִם בַּצּוּרִים

מִי יַעֲלֶה בְּהַר
מִי יִשָּׂא בְּרָכָה
עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ
קְטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים

אוּלַי קְצָת הֶאָרַת פָּנִים
הוֹדָאַת עַמִּים אֱלֹהִים
מוֹסֵרִים נִפְתָּחִים
כּוֹסוֹת נִשָּׂאִים

סוֹד יְשָׁרִים
מַעֲשִׂים גְּדוֹלִים
הָאֻמִּים מְשַׁבְּחִים
אֱמֶת לְעוֹלָם

פֶּשַׁע מָחָה
חֲטָאִים שָׁבִים
חַגִּים נֶאֱסָרִים
חֶסֶד לְעוֹלָמִים

לצפייה ביצירה

כ״ד בניסן ה׳תשפ״ה (22 באפריל 2025)

אתם של ישראל?

ידידיה גזבר

פרויקט מחזור 2007: ספר אמן > ורדי כהנא, בהוצאת ‘אסיה’, 2024, 400 עמ’, עיצוב: סטודיו Field Day (ותערוכה, שלא ראיתי בלייב). תיעוד של 30 נערים ונערות, בנה של כהנא וחבריו, החל משנה לפני הגיוס ועד 2024 (בה הם בני 36), פורטרט שנתי לכל אחד.

הקונספט של הספר כפול: זהו גם סיפורם של נערים ונערות שהתגייסו והשתחררו, וגם רצף של 15 שנים ישראליות. שני פרויקטים שהתאחדו, כשהבחירה בקונספט כפול מאפשרת לכהנא לקבל שילוב מנצח. הספר לא רק מספר על תקופת הצבא אלא מראה כיצד היא מכוננת את החוויה הישראלית בשנים שאחריה, וכיצד אין באמת 15 שנים “רגילות” במקום הזה.

מעבר לקצינים הממשיכים כשחבריהם כבר בלבוש אזרחי, הביטוי הקשה ביותר הוא אצל אלכס, שהתאבד זמן קצר לאחר שירותו הצבאי, ותמונתו האחרונה בפרויקט היא על מדים; כהנא משאירה בקיבוץ התמונות השנתי את הרובריקה שלו ריקה, ובכפולה בה מופיעים כל תצלומי הפרויקט, שעיבוד שלה הוא כריכת הספר – הרובריקה הריקה השנתית הופכת לפס ארוך שאי אפשר להתעלם ממנו.

הפס הזה הוא חיבור לפסים הדקיקים המפרידים בין תמונה לתמונה, הרקע לתמונות, הרקע לחיים שלנו פה עוד שנה ועוד שנה, רקע של הזמן הלא-משתנה – המוות. הנוכחות הדרמטית של האפשרות האחרת, הבאה לידי ביטוי בריק, מעמידה כל אחת מתמונות הפרויקט כעוד צעד שברירי, עוד טביעת חותם על פני הנצח. הסיפור ממשיך. בשנה בה תמונות אחרונות של בני 18-36 נעשו נפוצות כל כך, יש משהו חזק בפרויקט שמתיר לפרסום את החיים: הנה הם החיים, תמונה ועוד תמונה.

באופן מפתיע, תקופת הצבא חושפת הכי הרבה מידע על המצולמים. במשך כל השנים, חוץ מהשנה שטרום הגיוס וסביב 2023-2024, הם מצולמים בבגדים ניטרליים וחלקים בצבעים חרישיים. המדים, לעומת זאת, חושפים לאן התגייסו, באיזה שלב הם, באיזה תפקיד.

הצבא הוא חריגה מרצף הזמן: אלה מהם שמצולמים על מדים בפרצוף מטושטש, חיילי מטכ”ל או מודיעין, מופיעים לאחר מכן בפרצופם המלא. כאילו מי שצולם על מדים הוא איש אחר, ורק אותו יש לטשטש. רק אחד מופיע מטושטש בכל תמונות הספר, יש להניח מכיוון ששבר את הזמן הלימינלי: לוחם בשייטת. כיום, לאור התפתחויות הדין הבינלאומי, כל מצולמי הספר נמצאים באותה סיטואציה.

בחריגה מריטואל הצילום הפרוגרמטי מופיעה סדרה נוספת: כל הבנים בטורסו חשוף, כשרק הדיסקית לגופם. כאן הדברים מופיעים במלוא החדות: הגוף היווני האנונימי אל מול פיסת המתכת הקטנה שבשני סנטימטרים מרובעים מספרת בקנה מידה לא רע על תפקיד ושלב, ובחיבור עם הסדרה הגדולה וקצת ‘הרמז’ ו’א יידישע קאפ’ – גם מיהו המצולם. זה מפתיע כי המחשבה היא בדרך כלל הפוכה: אני אינדיבידואל בעל אופי והחזרה למדים גורפת אותי אל איזשהו כלל כללי שכזה. אבל כאן הצבא לא מוחק את האינדיבידואל, אלא דווקא מדגיש אותו עד הקצה.

לעומת התערוכה, הספר מחויב לנרטיב ליניארי. במסגרת הזו הספר רץ בשני צירים מקבילים: הקבוצה והיחיד. כמו קלפים שעורבבו רצות במקביל ספירת השנים וספירת הדמויות – כל התמונות שצולמו ב-2019 ואחריהן כל התמונות של דן, כל התמונות של 2020 ואחריהן כל התמונות של גל. בנוסף למהלך העריכה הזה מופיעות התמונות של כולם יחד בריבוע קטנטן של סנטימטר על סנטימטר וחצי, כך שכפולה אלבומית מכסה את כולם; דימוי דומה, רק בצללית, מופיע על כריכת הספר עצמו. גם את האימייג’ הזה אפשר לקרוא לרוחב, כסיפורה של קבוצה, או לאורך, כסיפור התפתחות של היחיד. כהנא שוזרת את סיפורי היחיד והקבוצה על מנת לתהות על מערכת היחסים בין השניים, כשבמוקד העלילה הפן הצבאי שכבל אותם אליו לשנתיים שלוש ויותר.

מה אני יותר? סיפור התפתחות מנער למשפחה, או חלק מקבוצה עם ריטואל משותף? איזה סיפור נוכח יותר בחיים שלי, ציר האורך או הרוחב? אצל כהנא משמשת תקופת הצבא כמפגש הצירים המושלם, גם היות חלק מקבוצה וגם מיצוי של האינדיבידואל: כי כאמור, הצבא כאן אינו מחיקת הזהות אלא הדגשה שלה. כאן זוהי חבורה שאין בה אף לא חייל אחד ב”גדודים”, שכמעט כולה בשירות צבאי התנדבותי, כזה הדורש מיון – הן בקרבי והן בג’וב.

אמנם, תקופת הצבא המאחדת אינה יכולה להימשך לנצח. הגברים, ששירתו שנה יותר, נראים כבר אחרת לצד הנשים המשוחררות; כשמופיעות האלטרנטיבות מתבהרת הבחירה של הקצינים והנגדים. מרגע השחרור נידונים המצולמים לבחור כיצד לנהל את מערכות היחסים שבין הצירים, פעם ביחס לקבוצה ופעם ביחס לסיפור שהם מספרים על עצמם.

בתקופת הצבא כהנא מתמחה בהסתרת הפורטרטים של חיילי היחידות המיוחדות, מסיטים את מבטם הצידה או מורידים את הכובע. אלו תמונות שמציעות אופציה אחרת לגמרי של צנזורה. את האלגנטיות הזו היא מגייסת לצידה כשבתקופת הצבא אחת מהקבוצה נפצעת, והפציעה שלה מטופלת בתמונות בזוויות עדינות, מאפשרות להחזיק את הסיפור וגם להסיט את המבט כשצריך.

הצילום של כהנא אינו רק רפרזנטטיבי ומבוים היטב אלא גם יווני מאד, חוגג את הגוף. ציר האורך, המתעד תאונות, פציעות ומחלות – אינו מקבל הקלות מהבחירה הזו; דווקא ציר הרוחב, הקבוצה, מייצר לפרויקט וקטור של חמלה. הפציעה נבלעת בקבוצה, מתמוססת אל תוך הרקע.

מחזור 2007 הוא קבוצה של ילדים טובים מרמת השרון שמחזיקים בעבודה טובה משפחה נחמדה ושירות משמעותי. קבוצה הומוגנית, הן בהיבטיה הסוציולוגיים הכלליים והן בבחירות האישיות של המשתתפים בפרויקט. ואולם לצד ההתבוננות בקבוצה כקבוצה ספציפית מאד, אפשר להתבונן בה פשוט כיחידים המתגבשים לקבוצה, היבטים הנכונים לכל קבוצה; אוסף של אינדיבידואלים עם בחירות עצמאיות, המצטברים אט אט לכדי סיפור גדול יותר, קבוצה.

בסיפור על קבוצה מחזור 2007 אינו ‘מתגייס לצה”ל’, הוא הצה”ל; כשכהנא מפרטת בשער של כל דמות “מתגייס לממר”ם / לדובר צה”ל / לטירונות כלל צה”לית” היא מדגישה את מסגרת העל, את התוצאה של כל אלה, את ההצטברות. במשך ספר שלם אנחנו רואים את הדמויות לובשות מדים ופושטות אותם: זהו סיפור גיוס, ואלה האנשים שמרכיבים את צה”ל. אולי לא את כל צה”ל, אולי חלקים מסוימים בו, אולי זו לא כל ישותם – אך בשורה התחתונה, בנרטיב שהספר בונה היטב, אלה החלקים שמרכיבים את צה”ל.

ולכן יש משהו מאד חריף – ומוזר – בחריגה של 2023-2024, בה רבות מהדמויות מפסיקות ללבוש לצילומים חולצות חלקות ולובשות חולצות מחאה נגד הרפורמה המשפטית או לזכר ה-7 באוקטובר. החריגה הזו מזכירה ביטויים כמו “החוזה שנשבר מול המדינה”, ובאופן מרתק מדגישה את חוסר התוחלת שלו: הישראלים הללו אינם יכולים להחזיק בחוזה מול המדינה, כיוון שאין להם נקודת משען מחוצה לה. אי אפשר לדבר מבחוץ על כלל שאני חלק ממנו. אלה שיורדים מהארץ, אגב, רק מדגישים את העניין: אם אתה בפנים אתה לא ‘מול’, אם אתה בחוץ אין לך שום חוזה.

דומה שהשגיאה הזו מתבצעת גם ביחס לצה”ל: הצה”ל שנכשל ב-7.10 הוא הצה”ל שלנו. זאת משום שהמדינה שנכשלה ב-7.10 היא מדינת ישראל, כלומר אנחנו. הצה”ל שנכשל הוא אנחנו. הקצינים שלא היו טובים מספיק – הם אנחנו, שלא היינו הקצינים הללו. ה”הנהגה שמובילה אותנו אל התהום” – היא אנחנו, שבחרנו לא להיות ההנהגה. כאמור: אי אפשר להיות מול המדינה של עצמך. וכשהחולצות מתחלפות ממדים לחולצות פוליטיות שחורות הזהות רק מתחדדת: מיהו הצה”ל שנכשל? האין אלו אנחנו, שצולמנו במדים לפני עמודים ספורים?

מחזור 2007 הוא פרויקט רווי חמלה ואהבה לקבוצה הומוגנית מבחינות מסוימות, אך כזו המקבצת אנשים בעלי אופי עצמאי; הוא סיפור כואב על גלגל החיים והמוות וכיצד הם מכוננים זה את זה; הוא סיפור על חבורה שצומחת מתוך משפחה גרעינית; הוא פרויקט שאי אפשר להיות אדיש מולו. במילים אחרות, זה סיפור על ישראל.

צילום הספר, הוצאת אסיה, סטודיו Field Day

לצפייה ביצירה

איפה היית בשבעה באוקטובר?

אביה זינר

לצפייה ביצירה

פרוזה

סוף יום

צביקה גיא