פרוזה

הדינוזאורים של שרון

חיים זבולון

הבולדוזרים של שרון שהגיעו לגוש עם מובילי טנקים, רוכזו במספר מקומות. היו מהם צהובים והיו גם אדומים. הם נאספו כמו להקת האריות שהתרכזו יחדיו בסוואנה כדי לטרוף זברה או צבי.
וכאשר הם החלו במלאכת החורבן, הם כבר נדמו לי כאותם הדינוזאורים, עם הצוואר הארוך, ועם חשיפת השיניים המעוקלות, בסרטי “פארק היורה” שהוקרנו אצלנו מפעם לפעם.
כך הצטיירו לי הבולדוזרים של שרון אז וכך גם היום. ובאמת גוף הבולדוזר, והמנוף הארוך והגמיש, והפטיש, העולה ויורד, היושב בקצהו, כל זה דמה מאוד לדינוזאורים שאותם ראינו ב”פארק היורה”, בתמונות, ובמאובנים.
הבולדוזרים הללו עבדו מבוקר עד ערב להחריב את בתינו. את מלאכת ההרס כמובן שלא נתנו ליהודים נקיי הדעת.
את המלאכה הבזויה והנאלחת הם נתנו לאחינו הבדואים. הם היו הנהגים והם ידעו לכוון את הפטיש כדי שיכה בקירות הבית ובתקרותיו.
בימים שהבולדוזרים דפקו על קירות הבתים, כבר עזבו רוב מתיישבי גוש קטיף אל תוך הקו הירוק.
אני מאמין לאלו שאמרו שאינם רוצים לראות בחורבן ביתם. אבל היו שעזבו בגלל שהנשארים אחרי התאריך שנקבע היו מפסידים את שלושים האלף שקלים, הוצאות ההובלה, שהממשלה העניקה רק לאלה ש”ייצאו בזמן”.
היו כמה יישובים אידיאולוגיים כמו עצמונה, וכפר דרום, ועוד כמה משפחות טובות מנווה דקלים, שנשארו עד הרגע האחרון, אבל הרוב עזבו כדי לא “להסתבך עם הממשלה”.
מה שאירע בפועל הוא שגם מי שנשאר אחרי התאריך הקובע ,קיבל את הוצאות ההובלה כמו אלו שברחו כמו זברות מבוהלות.
בסך הכול גם אלו שעזבו את ביתם, בטרם עת, היו אנשים טובים והגונים, אבל מאז ועד היום יש נתק בן אלו שעזבו לפני הזמן, לבין אלו שנשארו עד הרגע האחרון.
למעשה, הבדואים היו רק קבלני המשנה, הם לא נגשו למכרזי החורבן, כי הם אף פעם אינם זוכים. לכן הם התרגלו להיות קבלני המשנה ומתפרנסים מכך יפה.
מי שזכה במכרזים המתועבים הללו, היו יהודים טובים ובעלי קשרים. בתכלס, הקבלנים היהודים אפילו לא ביקרו במקום ששליחיהם, החריבו עד הייסוד.
זה כמו אלו שרוצים את השניצל חתוך יפה, עם הפירורים מלמעלה, ושאף אחד לא יספר להם מה עבר על השניצל הזה עד שהגיע לצלחתם, כי הם, בפירוש, לא רוצים לדעת.
הבדואים בסיפור הזה היו השין גימלים, כמו גוי של שבת, שרק לו מותר לכבות או להדליק את האש. הם עברו בית בית, והרסו אותו בדיוק כפי שנצטוו.
אחרי שעזבנו את הגוש שבנו אליו אני ואשתי כדי לארוז. שנינו שמענו את קולות ההרס של הבולדוזרים.
לי היה הדבר יותר קל אבל לאשתי היה יותר קשה. הקולות הללו של ההרס והחורבן מלווים אותנו לכל ימי חיינו.
צר היה לי על שנאלצה לשמוע את קולות ההריסה המתועבים הללו, כי יכולתי להסתדר בלעדיה, ולחסוך לה את הטראומה. אבל היא התעקשה לבא עמי כדי לארוז, ואטמה אוזניה משמוע.
וכפי שכתבתי בסיפור האחרון: ביום שישי אשתי עזבה את הגוש לצמיתות, ואילו אני נשארתי כדי להיות בזמן הריסת הבית, ולעוד כמה משימות.
עוד אני משוטט סביב הבית, ראיתי אותו משנה כיוון, ומדדה לעברי בעצלתיים. כך בוודאי היו הולכים גם הדינוזאורים, כדי ללכוד את טרפם.
הוא הגיע מהיכן שהוא והחל לנסוע לעבר הבית שלי. עשר דקות תמימות נסע הבולדוזר עד שנעצר מולי ביתנו היפה.
גם אם הבולדוזר, המכוער הזה, היה נוסע אלף שנים כדי להגיע לביתי, הרי שגם אז היה נדמה לי שהגיע מהר מהצפוי.
מהבולדוזר ירד בחור שחרחר וצנום, פניו, המאובקות באפור, דמו לפסלי הראשים הכרותים שראיתי במוזיאונים. הנה הגיע הרגע שבו הבולדוזר הגיע גם לבית שלי.
כמו המוות שמגיע בסוף, כך הגיע גם אלינו הבדואי רכוב על הדינוזאור שלו, כדי להרוס לנו את הבית. אלא שכאן הבית, החי והתוסס, לא הגיע לכלל שיבה, כאן הורידו את שיבתו בדם שאול.
הבדואי הבחין בי מתהלך לכאן ולשם, התקרב אלי ואמר שלום, אני סאלם אבו יוסף.
“גמרת להוציא הכול?” הוא שאל.
“למה אתה שואל?”
“מה זה למה? הגיע הזמן חביבי.”
“הגיע הזמן למה?”
“אתם הבית האחרון שנשאר במושב, ואני צריך לגמור את העבודה”
“תשמע אני לא רוצה להפריע לך בעבודה אבל יש לי כאן תמרים מאה עץ, ועוד משתלה של ארבע מאות עץ. קודם צריך לעקור אותם, ואחר כך תעשה עם הבית מה שאתה רוצה”
“השתגעת? מי יעקור דבר כזה!”
“כבר ימצאו מישהו”
“בחייך לעקור מאה עצים זה ייקח יומיים”
“מצידי שייקח גם שלושה ימים, אני לא אמרתי שאתה תעקור, אני רק אומר שאתה לא תהרוס את הבית, לפני שהעצים האלה יהיו בערמה, על יד הכביש”.
“ואם אני יתחיל לשבור את הבית, מה אתה יכול לעשות?”
“בבקשה תתחיל, אבל רק תדע שאני יושב בתוך הבית, ומה שיקרה לי יהיה על הראש שלך”
הבדואי עלה על הטרקטור, שילב ידיו על ההגאים, ועליהם הוא הניח את ראשו. הוא נראה אובד עצות, משום שאני בסירובי, עלול לגרום לו לנזק כספי גדול בשל העיכוב בזמן.
הוא חשב מעט, כיבה את המפלצת, וירד אליי. “תשמע אתה לא בסדר, תאמין לי אתה חושב שאני נהנה מהעבודה הזאת?”
“את זה לא אמרתי”
“תאמין לי אני כבר חולה מזה, כל היום להרוס בתים של אנשים, מה אתה חושב שאני בובה? אני לא בן אדם כמוך?
אנשים בנו את הבתים האלה במשך שנים, ואני בעשר דקות הורס עבודה של שנים, אתה חושב שאני לא מבין מה אני עושה?”
“אני מבין מה אתה אומר”
“תן לי, תן לי בחיאת אבוק, לגמור את הבית האחרון הזה, ואני אלך הביתה כבר, אין לך רחמנות?”
“קודם את העצים”.
הוא חזר לטרקטור והתקשר למישהו שאיתו דיבר כעשר דקות. אני נכנסתי לתוך הבית וחיכיתי.
אחרי כחצי שעה באה משלחת של ארבעה או חמישה אנשים, לבושה בסרבלים כחולים, ממשרד הביטחון. איש אחד פנה אליי ואמר “אנחנו נעשה כל מה שתבקש!”
“לא בקשתי את הירח, רק את עצי התמר האלה תעקרו ותוציאו לכביש”
הוא פנה לבדואי “סאלם בוא, חבל על הזמן, תעשה מה שהיהודי הזה מבקש” סאלם הניע את הטרקטור והתחיל לעקור עץ תמר אחד ועוד אחד ולשים על מה שהיה פעם החנייה של האוטו, ועתה הפך לגושי אספלט שבורים ומעורבים בחול.
שעות הוא עבד, בשעה שתיים וחצי כל העצים היו שכובים לאורך הכביש. היה זה יום שישי, לא רציתי ללכת הביתה עד שאראה במו עיניי, כיצד הורסים את ביתי.
לא טוב להשאיר חללים ליד הדמיון, אדם לא אוהב להשאיר חללים ריקים בחייו.
אבל המתנתי לשווא. ההוראה הייתה שביום שישי מפסיקים את העבודה בשלוש, והשעה הייתה רבע לשלוש, על-כן הם דחו את מלאכת ההריסה ליום א’.
עברה עלינו שבת מיוחדת. בישיבת כרם דיבנה היו שיעורי תורה, והיה אוכל טוב ובשפע, ואני כל השבת חשבתי על הבית, שלא יהרסו אותו לפני שאגיע.
ביום ראשון עליתי לאוטו וטסתי לגוש. היו פקקים רבים בדרך, מכוניות הצבא נעו לאט וחסמו את האפשרות לעקוף אותם. למרות זאת נסעתי בדרכי עפר ובשוליים כדי להגיע בשעה שבע וחצי.
אבל אני הגעתי בשעה שמונה וחצי, הבית כבר היה לעיי חורבות. איי! איי! בית! בית! כמה הייתי נותן אם יכולת עכשיו לדבר. הבית היפה שלנו הפך למשטח אבנים, והוא שתק כמו שכל המתים שותקים.
התהלכתי בין ההריסות, ושברי הבטון שתחת רגליי השמיעו קולות, מן צליל משונה וחד-גוני, כשל כיתת חיילים הצועדת בסך.
מבין שברי הבטון הציצה ראשה של בובת הברבי של בתי הקטנה, שאותה שכחתי לאסוף, גופה היה מעוך אבל ראשה נותר שלם.

 

 

 

שלום עכשיו שלום,
כתבו את כל דבריי.
ספרו לתום ודיק, מן המוות שבתי חי.
הטבוע בדמי מעופי לא יבלום.
משב בהר הזיתים.. שלום עכשיו שלום.
(ג. ג’ויס, יוליסס)

שירה

עשרה מסעות

סיון הר שפי

 

גוש קטיף, קיץ תשס”ה

 

“וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ
אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה”
(מלכים א, ו)

 

עשר מסעות נסעה השכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לַכרובים, ומן הכרובים לַשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג, מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים.

 

א

 

מִיָּמִין לִשְׂמֹאל בַּמִּטָּה הַזּוּגִית,
מִתְהַפֶּכֶת וְשׁוֹאֶפֶת עָמֹק אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ
שֶׁנַּשְׁאִיר מֵאָחוֹר.
מֵהַצַּד שֶׁלְּךָ לַצַּד שֶׁלִּי,
מֵרֵיחַ גּוּפְךָ אֶל רֵיחַ גּוּפִי
שֶׁנַּשְׁאִיר מֵאָחוֹר.
יְמֵי הַהִתְנַתְּקוּת נָפְלוּ לִהְיוֹת יְמֵי נִדּוּתִי,
בַּמָּקוֹם בּוֹ הִתְפַּלַּלְתִּי וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ
הַסֶּדֶק מִתְרַחֵב,
כַּף יָד לֵאָה נִשְׁמֶטֶת
רֵאשִׁית פְּרֵדָה.
צָהֳרַיִם וְאֵין כֹּחַ לָצֵאת מֵהַמִּטָּה
לְמִיתָה
לִפְרָחִים שֶׁיִּקְמְלוּ בַּחֲמָמוֹת
עַד תָּבוֹא יָד זָרָה לְהַשְׁקוֹתָם.
יָד זָרָה קוֹטֶפֶת אוֹתִי מִגּוּשׁ הַשְּׂמִיכוֹת וְהַסְּדִינִים
יָדִי הַזָּרָה לִי נִשְׁלַחַת לְהוֹרִיד תְּרִיסִים
אֶצְבָּעִי הַנָּכְרִיָּה עַל הַמֶּתֶג
מִשְׁתַּהָה:
כָּל חֻמּוֹ שֶׁל הַחֶדֶר נִשְׁאָב אֶל גֻּמּוֹת הַחֵן בַּמַּצָּעִים
שֶׁהוֹתַרְנוּ מֵאָחוֹר
מַצָּע רַךְ
לְחָלָל קָשֶׁה.
ב

 

מֵחֲדַר הַשֵּׁנָה לַחֲדַר הַיְלָדִים.
הַקִּירוֹת עֲרֻמִּים כִּבְיוֹם הִוָּלְדָם
מְצֻמָּקִים כִּבְיוֹם הַמָּוֶת בְּרִגְעֵי הַטָּהֳרָה
כְּשֶׁהַגּוּף וַתְרָן וְסַלְחָן
מַפְטִיר אַחַר נִשְׁמָתוֹ בְּשָׂפָה רָפָה.
כְּמוֹ בְּכָל הַלְּוָיוֹת שֶׁל הַשָּׁנִים הָאַחֲרוֹנוֹת,
הַסִּדּוּר הָרָגִיל: הַיְלָדִים אֵצֶל סַבְתָּא אַשְׁקְלוֹן
עַד יַעֲבֹר זַעַם.
אֵיכָה הוּעַם זְהַב עֵינֵיהֶם,
הַקָּטָן רָצָה לַהֲרֹס עַד עָפָר אֶת הַבַּיִת
בָּכָה וְגֵרֵד אֶת הַטִּיחַ בְּצִפָּרְנָיו
חָפַר לְהוֹצִיא מֵהַגִּנָּה שֶׁלֶד צִפּוֹר שֶׁקָּבַר.
אֵיכָה נָדַם סֶלַע הָרוּחוֹת הַחַיּוֹת,
הָיוּ לְזִכְרוֹנוֹת אֲסוּרִים בָּרָהִיטִים
הָיוּ לְמִטַּלְטְלִים
וְרַק הֵד פְּסִיעוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת בַּחֶדֶר
נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי.

ג

 

מֵחֲדַר הַיְלָדִים לַסָּלוֹן.
אוֹרְחִים רְפָאִים יְשׁוּבִים מִזְרָחִית עַל סַפּוֹת הָאוֹר
שֶׁמְּטִילִים חֲרַכֵּי הַתְּרִיסִים לְאֹרֶךְ הַקִּירוֹת,
שׁוֹתִים כּוֹס קַהְוָה וּמוֹדְדִים בְּעֵינַיִם נוֹצְצוֹת אֶת מַזָּלָם,
פּוֹסְחִים עָלַי עוֹמֶדֶת בַּמַּשְׁקוֹף מוּצֶפֶת דָּם,
אֲנִי שְׁקוּפָה וְאֵינִי מִמַּזָּלָם הַטּוֹב
אַף לֹא אוֹרַחַת בְּבֵיתִי.
כִּלְהֵאָחֵז בְּיָדִית אוֹטוֹבּוּס מִטַּלְטֵל
שֶׁלֹּא לִפֹּל
יָדִי נִשְׁלְחָה אֶל הַמְּזוּזָה לְנַשֵּׁק
וְחָזְרָה,
יָדִי הַזָּרָה נִשְׁלְחָה בַּשֵּׁנִית
וְעָקְרָה
אֲנָחָה מִלֵּב הַמַּשְׁקוֹף
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל
אֵינֶנִּי.

ד

 

מִן הַסָּלוֹן לַמִּטְבָּח
הַכֵּלִים נִשְׁבְּרוּ
אֲנִי אוֹסֶפֶת רְסִיסִים בְּמוֹ יָדַי
כְּאֵב כָּזֶה, חַד:
אִם ה’ לֹא יִבְנֶה בַּיִת
שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ
הַאִם בֵּית שָׁוְא?
הַשְּׁבִיל שֶׁנִּסְלַל אֶל הַיָּם,
הַחֲמָמוֹת הַפּוֹרְחוֹת,
וְאוּלַי
לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם?

 

וְשׁוּב אֶצְבָּעִי עַל הַמֶּתֶג
יְהִי חֹשֶךְ.
הָאוֹר אוֹזֵל מִן הַחֲדָרִים
מִסְתַּלֵּק כְּדָם מִן הַגּוּף.
כָּל הַמְּנוֹרוֹת עַכְשָׁו
זָהָב סָגוּר.

 

ה

 

מִן הַמִּטְבָּח אֶל מִפְתַּן הַבַּיִת
פָּנַי פְּנִימָה וְגַבִּי אֶל הָעוֹלָם
אֲנִי מַפְסִיעָה אָחוֹר,
מַעֲלָה בְּדַעְתִּי עוֹד כַּמָּה וְכַמָּה אֲנָשִׁים
שֶׁזּוֹ תְּהֵא לָהֶם מֵעַתָּה צוּרַת הֲלִיכָתָם בָּעוֹלָם.
דְּמוּתִי אֵינָהּ מְמַלְּאָה אֶת הַמִּפְתָּן,
מְרַחֶפֶת, קְטַנָּה מִתָּמִיד
בֵּין הַמַּשְׁקוֹפִים שֶׁהִקְדִּירוּ,
מְנֻתֶּקֶת
כְּמוֹ אוֹתִיּוֹת בס”ד בְּפֶתַח
מוֹדַעַת אֵבֶל.
מַה נִּלְחָשׁ בֵּין הַיָּד לְיָדִית הַדֶּלֶת
בַּמַּגָּע הַמְיֻזָּע וְהָרוֹעֵד?
מָהֵן הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן מְיֻתָּרוֹת
בֵּין הַסַּד לַסַּדָּן?
בְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא.

ו

 

בְּצַעַד אֶחָד מִן הַמִּפְתָּן הַחוּצָה:
כָּךְ מָצָא עַצְמוֹ אָדָם מִחוּץ לְשַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן.
הוּא רָבַץ תַּחְתָּיו
יָדָיו עַל סוֹרְגֵי הַשַּׁעַר,
וְהַחַיּוֹת לָהֶן קָרָא פַּעַם בְּשֵׁם
מְיַלְּלוֹת וּמְלַקְּקוֹת אֶת יָדָיו
מִן הָעֵבֶר הָאַחֵר.
הוּא יָשַׁב כָּךְ כַּמָּה חֳדָשִׁים, אָדָם,
מַעֲבִיר בְּמַחְשַׁבְתּוֹ אֶת
הַצַּעַד הָאֶחָד.
בְּצַעַד אֶחָד מִן הַמִּפְתָּן הַחוּצָה:
אֲנִי בַּמִּרְפֶּסֶת.
הַמִּרְפֶּסֶת סִפּוּן הַבַּיִת,
הַמִּרְפֶּסֶת הָרְחָבָה וּמַכְנִיסַת אוֹרְחִים, עַכְשָׁו
אֶגְרוֹף קָמוּץ.
פַּעֲמוֹנֵי הָרוּחַ
הַמּוּסִיקָה הַיְחִידָה שֶׁיָּכוֹל
לָשֵׂאת

ז

 

מִן הַמִּרְפֶּסֶת לַגַּג,
בְּסֻלַּם חֲבָלִים.
הַגַּג הוּא מִבְצָר אַחֲרוֹן,
הֲכִי קָרוֹב לַשָּׁמַיִם.
עַל הַגַּגּוֹת סָבִיב, כִּכְלֵי חֶרֶס יְבֵשִׁים,
חֲבֵרַי נְבִיאִים שְׁבוּרִים עוֹד מְצַפִּים לְנֵס,
עוֹתְרִים לְנֹכַח בָּתֵּיהֶם פְּעוּרֵי הַפֶּה.
שְׁכֵנִי אֶתְמוֹל הִצִּיב גַּגּוֹ,
הָרְעָפִים כְּחֻלִּים עָלוּ בְּיֹקֶר
וּמָה אִכְפַּת לוֹ בְּעֶצֶם שֶׁיִּהְיוּ אֲדֻמִּים,
מָה אִכְפַּת לוֹ שֶׁלֹּא יִהְיוּ רְעָפִים כְּלָל,
אֲבָל הוּא הִתְעַקֵּשׁ עַל כָּחֹל
וְקַרְנִי אָמְרָה: בָּרֶגַע שֶׁיִּתְפַּשֵּׁר, סִימָן
שֶׁהַפְּרֵדָה הֵחֵלָּה.
וְהוּא עֲדַיִן לֹא נִפְרַד, אֲנִי רוֹאָה
גַּם הוּא עָלָה עַכְשָׁו אֶל גַּג בֵּיתוֹ
עִם שִׁמְשִׁיָּה וְסֵפֶר, כִּבְכָל יוֹם קַיִץ שִׁגְרָתִי
וְהוּא עֲדַיִן לֹא אָרַז.
רַק אֱ-לֹהִים יוֹדֵעַ אֵיךְ נִפְרָד אָדָם כָּזֶה
אוּלַי כְּמוֹ קֶרַע בַּבָּשָׂר הַחַי.
בְּקַו הָאֹפֶק
מִי זֶה מַעֲלֶה תִּימְרוֹת אָבָק
הַאִם הַדַּחְפּוֹרִים קְרֵבִים?
אֲנִי שָׂמָה רֹאשִׁי בֵּין בִּרְכַּי, עוֹצֶמֶת עֵינַיִם – –

 

וְסָלָחְתָּ אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ.

 

ח

 

וּמִן הַגַּג אֲנִי יוֹרֶדֶת עוֹד לִפְנֵי הָרַעַשׁ
אֶל הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה,
אֶל הַסַּפְסָל הַמִּתְנַדְנֵד עָלָיו דִּמִּיתִי לְהִזְדַּקֵּן
מְחֹרֶצֶת כַּזַּיִת,
עֲנֵפָה כַּתְּאֵנָה
שֶׁשָּׁתַלְתִּי וּבֵרַכְתִּי: לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

הָיִיתִי כְּחוֹלְמִים

 

ט

 

מֵהֶחָצֵר אֶל שׁוּרַת הַחֲמָמוֹת
רֵיחַ פִּרְחֵי הַיִּצּוּא וְעִשְּׂבֵי הַתַּבְלִין
מַכֶּה בַּנְּחִירַיִם, מַעֲלֶה דְּמָעוֹת.
בַּמָּקוֹם בּוֹ שְׁתִילֵי הַכֻּסְבָּרָה מַבְקִיעִים
וְאוֹמְרִים אֶת שִׁירַת הָעֲשָׂבִים שֶׁלָּהֶם,
וּכְשֶׁהַלֵּב מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא וּמִשְׁתּוֹקֵק –
אֶצְבָּעִי מְלַטֶּפֶת אֶת נְקֻדַּת הַחִבּוּר הָרַךְ וְהַפָּגִיעַ
אֶצְבָּעִי מְשַׂרְטֶטֶת עִגּוּל בָּאֲדָמָה שֶׁסְּבִיב רַגְלַי:
כָּאן אֲנִי.
וְאַחַר כָּךְ אֲנִי בּוֹטֶשֶׁת בְּרַגְלַי
מַעֲלָה עָלַי עֲנָנָה חוּמָה.
וּמִן הַחֲמָמוֹת אֲנִי יוֹצֵאת אֶל
עוֹלָם קַר

י

 

בִּידֵי מִכְמוֹרוֹת רֵיקוֹת
בְּלֵב גֵּאוּת וָשֶׁפֶל
אֲנִי נִגֶּשֶׁת אֶל הַיָּם.
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ,
אִם תַּשְׁלִיךְ אֶבֶן לַיָּם, וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּאָה אֶל קִרְבּוֹ.
אִם סִירָה מְהִירָה תִּקְרַע פַּס בַּמַּיִם, יִתְאַחוּ מִיָּד.
לַמַּיִם הַתִּקּוּן הֲכִי מָהִיר,
יְלַמְּדֵנוּ.
אוֹ לְפָחוֹת יְדוֹבֵב הַמֶּלַח כָּל פְּצָעַי
לוֹמַר שִׁירָה
עֵת מַעֲשֵׂי יָדַי טוֹבְעִים.

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת אֶת הַחוֹל בּוֹ מְבוֹסְסוֹת רַגְלַי:
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם.
הַחוֹל מוֹשֵׁךְ וּמַעֲמִיק אֶת הַצְּעָדִים
אֲבָל זוֹ אַשְׁלָיָה: בִּמְהֵרָה יִמָּחוּ עִקְּבוֹתַי
כְּעִקְּבוֹת הַצִּפֳּרִים,
וְאִישׁ לֹא יָקִים מִקְדָּשׁ בַּמָּקוֹם בּוֹ
נִתְּקוּ רַגְלַי מֵאַדְמָתִי.
הַהַבְטָחָה, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת
מִתְפַּזֶּרֶת

 

– – –

עֵינַי אֶל חַלּוֹנֵי הַבַּיִת
שְׁקוּפִים אֲטוּמִים
עֵינַיִם מוּל עֵינַיִם
שׁוֹאֲלוֹת:
כֵּיצַד אֶסְגֹּר אֶת בֵּיתִי,
בִּטְרִיקָה?
בִּנְשִׁיקָה?
(הַאִם עוֹד מְנַשְּׁקִים הַיּוֹם אֲדָמָה?)

 

כֵּיצַד אֶסְגֹּר אֶת בֵּיתִי,
בִּנְעִילָה?
בִּתְפִלָּה?
בְּבַקָּשַׁת מְחִילָה?
אוֹ אַשְׁאִיר הַשַּׁעַר פָּתוּחַ וְאֹמַר
הֲרֵי אַתָּה מֻתָּר
לְכָל אָדָם
וְאֶנְעַל רַק שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת.

 

כֵּיצַד אֶסְגֹּר אֶת בֵּיתִי,
הַאִם אֶדְאַג לְצִלּוּם אַחֲרוֹן
וְשָׁם, הַאִם רַק הַבַּיִת, בַּיִת רֵיק,
אוֹ בֵּיתִי וַאֲנִי וּמִשְׁפַּחְתִּי וּמְחַיְּכִים?

 

כֵּיצַד,
הַאִם אַעֲלֶה אֵשׁ בְּכָל חַלּוֹנוֹתָיו
הַאִם אֶצְעַק תָּמוּת נַפְשִׁי עִם עַמּוּדֶיךָ
וְיִמְרְטוּ אוֹתִי מִן הַגַּג בִּזְרוֹעוֹת הַפְּלָדָה
אוֹ אֵצֵא לְאִטִּי, מְהֻרְהֶרֶת,
כְּמוֹ לַהֲלִיכָה סְתָמִית,
אֵצֵא בְּהֶסַּח הַדַּעַת
וְלֹא אָשׁוּב לְעוֹלָם?

 

 

 

משהיתה שכינה יוצאת מבית המקדש היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי בית המקדש ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת הוֵי שלום בית מקדשי הוֵי שלום בית מלכותי הוֵי שלום בית יקרי הוֵי שלום בית מקדשי הוֵי שלום.

פורסם בעיתון מקור ראשון לאחר ההתנתקות.

מסה

מראה מקום

עמית עסיס

מתוך ספרו “מראה מקום”, הוצאת ראובן מס

נט.
קשה להבין איך הסבירו לפני אלתרמן איך הדרך ‘נפקחת לאורך’. אי אפשר שהתגלותו של מראה חדש מעבר לעיקול תתואר בצורה אחרת מאשר היפקחות. אלא שכרגיל אצל אלתרמן, לא העין היא הנפקחת אלא הדרך. אלתרמן הבין שלא רק בעינינו אנחנו רואים אלא גם במיקומנו, ולכן דרך היא היפקחות מתמדת, גילוי בלתי פוסק של יֶשְׁנוּת. זה ההבדל בין העומד והנוסע. לכן מי שעומד ורואה את הכביש נעלם מעבר לעיקול רואה ומתגעגע. לכן מי שמחפש לו מקום לתפילה בדרך, ימצא לו מקום שממנו רואים את הכביש נעלם מעבר לעיקול.

ס.
בבית הכנסת במושב הייתי הולך בחזרת הש”ץ לחלון הגדול לראות איך הכביש שמגיע משער הכניסה נעקל ונעלם לו ימינה בדרך אל החממות ובדרך להקיף את המושב. מגרש הכדורסל עוד עמד שם, אבל תחנת הדלק עברה כבר למקום אחר, ובתקופה של העליה הגדולה גם בנו עוד בתים ליד האשקוביות הישנות, אח שלי גר באחד מהם עד שעבר לבית אחר. ועדיין הכביש נעלם מעבר לעיקול והותיר עקבות של געגוע שהלמו יפה את נעימת התפילה.
עברו שנים. הזמן, בהפגנת כוח מוזרה, חשף את שיניו, רצה להוכיח שהוא חזק מהמרחב. הזמן התעקל והמושב כולו עוּקל, מותיר אחריו תמיהה גדולה ועלבון כבוש.

(וחז”ל אומרים: הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות).

סא.
*
אצל אלתרמן המודרניסט יש “אהובה אחת לשיר ולמסחר”. הוא יצר את הדרך כנקודת מבט ואת העיר ברא יש מאין, כאלילה נפלאה מעולפת צעיפים וגובה. כך הוא פונה אליה:
הבהירה השוצפת – – הקשיבי,
ידים אליך אושיט –
הרימי אותי, על ברכיך הושבי,
בחלון של קומה חמישית.

אראה את גאות השקמה בעליה,
את קרב הככר – האחת מול מאות!
אראה את הרחוב הגדול, הבולע
שורת אבטובוסים כבדים כדמעות.
(נתן אלתרמן, כוכבים בחוץ)

**
אצל אבידן העיר נעצרה. עיר שנבראה במילה והונפה לראווה, יכולה לשאת חורבן מילולי. אותה דרך שנפקחה אצל אלתרמן לאורך, נעצרה אצל אבידן כמבוי סתום: “הרחוב היפה-היפה ייעצר לבסוף בדרכו/ השלווה אטומה וקשה תחתך כמו חלה לאורכו”. כיווּן הרחוב קדימה נחסם, והופך מכיוון של התקדמות לכיוון של חורבן. הרחוב המודרניסטי נוצר במילה, ובמילה נחרב.

***
גם מדינת ישראל נוצרה בדיבור. בין אם זה מתחיל ב’לך לך’ או בועידת באזל. נאומים, נאומים, כתבי עת, דברי ספרות והנה נוצר מקום.
במקום שבנוי על מילים צריך לדבר בזהירות, באחריות, הדיבור נמצא בכל. אין מילה שאין לה מקום, וכל מילה מוצאת לה רחוב, חצר או שדה קרב.
ואבידן ממשיך “הקירות הכבדים מבינים משהו ונופלים בשתיקה/ על העיר הגוססת בחוץ צונח אור שמש מוחלט” (דוד אבידן, ברזים ערופי שפתיים).

סב.
ומה קורה כשמקום נהיה לא-מקום? מתחילות שמועות, מתהלכות בעיתונים ובטלוויזיה, ואז מגיע מכתב רשמי: ‘החל מתאריך פלמוני מקום פלוני יהיה לא-מקום, על כל ההשלכות המעשיות והמנהליות הקבועות בחוק’. ואז מתחילה לזחול באויר המקום חרדת האין-עוד, חרדת מותו המתקרב של המקום.
חרדת מותו של מקום מפתה את התושבים לחלל את קדושת חייו, כמו צחוק מודחק שמתלווה לשמועת מוות. חרדת מותו של מקום הופכת את קווי המתאר של החיים לחוטים דקים מאוד. ‘לא לדרוך על הדשא’, ‘לא ללכלך את הרצפה’, ‘לא לחנות באמצע הכביש’ מה נותר מכל אלה כשמקום עומד על סף תהום חייו? מה ייוותר מעמודי התאורה, מהשלטים, מאבני השפה, מתחנות ההסעה, מבתי הציבור? כל אלה היו בחייהם סימונים של קו מבט, של ריכוז ציפיה, של גבול עדין. מהם כל אלה במותו של מקום? מותו המתקרב של המקום מטיל איום של בזוּת על כל הסימונים התמימים שהתושבים מטפחים: בפנים ובחוץ, בתי תפילה ובתי שימוש, שערים וגדרות, חממות פרחים ובתי אריזה, מקומות חניה וחופי רחצה.

סג.
מה נותר כשהחיים נארזים מתוך בית שאיש לא יגור בו עוד? מה עושים בחפצים שכבר אין בהם חפץ? תחילה אורזים ומשליכים בפח, אחר כך מניחים ערימה בפינה, אחר כך זורקים על הרצפה שאיש לא ידרוך עליה ביחפותיו, רצפה שהגג עתיד להתפרק עליה לרסיסים של רעפים משוברים, מרושתי חשמל מנותק. עליה ועל הצינורות, ועל המבואות ועל המפתנים שעומדים על סף אובדן חייהם.

סד.
חורבנו של מקום עולה תמיד על הדעת כזכר מלחמה. מכת פתאום חותפת את ישותו של מקום. מקום שאיננו עוד מקום מותיר אחריו פליטים המומים שאינם יכולים עוד לדמיין את זכרו. המקום נותר לא-מקום שהזקנים עוד יוכלו להלך בו ולספר כהוזים על שפעם היה כאן מרכז הכפר, ונדים להם בראש.
כשמלחמה מראה פני שלום, החורבן מתחזה כפקיד חביב. ‘בהתאם לחוק עלי להודיע: בשבעה עשר בתמוז יחל המצור, בתשעה באב ייחרב הבית’. חורבנו של מקום במלחמה הוא אמיץ-כח, נורא, הוא מטיל אימה ומעיד על אלימותו. חורבנו של מקום בשלום, הוא חורבן צפוי, קבוע מראש, כמעט משעמם. הוא איננו מותיר לזיכרון רגע להאחז בו, הוא איננו כעס המושלך על עצים ואבנים, הוא בוז שותק ולעגני לקדושת חייו של מקום.

סה.
בשורת חורבן הופכת מקום לבן תמותה, הופכת את קול ענות חייו לנגינה עדינה.
“הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר […] אין מזיזין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין מטילין אותו לא על גבי החול ולא על גבי המלח, עד שעה שימות. אין מעצמין את עיניו, הנוגע בו ומזיזו הרי הוא שופך דמים” (מסכת שמחות).
כך אפשר להבין את מי שמתעקש על כל תג ופרט בכבודו של מקום שצועד אל אינוּתו. האם יש מקום שלא ימות?

סו.
נשימתו של המקום נעצרה כשסגרו את הכביש. הדרך היתה נשימת המקום. אנשים באים, אנשים הולכים. לחם ודואר מגיעים. משאיות יוצאות עם עגבניות, חסה ופרחים. המחסום היה יד מונחת על צוואר. ראיתם פעם מקום נשנק? אחרי שהחריבו את הבתים והמקום נפח את נשמתו, היו נשימותיו האחרונות תלויות על קצוות הדרכים. יראת רוח הרפאים של המקום הביאה אותם להוריד את השלטים שעליהם אפשר היה לראות נשימה של מקום שהיה ואיננו.
השלט לשדרות נשאר והשלט ההוא איננו. השלט לסעד ולבארי נשאר, והשלט ההוא איננו. השלט למגן ולעין הבשור נשאר, והשלט ההוא איננו. השלט לכיסופים נשאר והשלט ההוא איננו. סִפדו ככה לו: ‘היה מקום וראו איננו עוד’.

פרוזה

הירח נופל לאט אל הים

טל נוימן

כולם הלכו, רק אנחנו כאן. אנחנו וכל הארגזים והירח שנופל לאט לאט אל הים. תראה איך הוא נופל, כל כך לאט, כל כך יפה, בקו ישר ונרעד. כמו שיר הוא נופל ומשאיר אחריו לילה עצוב עוד יותר.
כולם הלכו, החיילים והשוטרים והחולצות הכתומות ואמא ואבא בעיניים אדומות, והירח שעורר סערה עמוק בים, רק אנחנו נשארנו כאן. אנחנו, ושמיים עם חור, והארגזים האלה מסביבנו שמלאים בחול.
“תעזור לי”, אני מבקשת, “צריך למהר לארוז. עד הבוקר הים יכסה את הכל”. וכך, בלילה נטול ירח אנחנו מניחים בארגזים מחברות וגרביים וספרי בישול משנות ה-80 ואת כל הצחוק שצחקנו בסלון הזה, את כל הבכי מהמסדרון ואת החלומות שנחלמו פה והשמלה האפורה מהארון. “רק רגע”, אני אומרת לך, “אני צריכה עוד לארוז שיר. שיר ילדים צרפתי שאמא הייתה שרה לי כשהייתי ילדה, ממש כאן על המיטה”.
כולם הלכו, רק אנחנו נשארנו כאן, אבל השיר שלי, איפה השיר, אני בוכה פתאום.
אתה מחייך אליי ובעיניים שלך כוכב שנפל לפני שנים רבות. אתה נותן לי יד ומוליך אותי אל החלון. בחוץ הליל כהה וקריר, אורות הפנסים דהויים, רוח מלוחה מגיעה מן החוף. “תראה”, אני אומרת לך, “תראה את הגל הגדול הזה שעולה מן הים, תראה את הקצף הכסוף, הצדפים. אולי הוא מבקש לכסות אותנו, ואולי רק מנסה להחזיר את הירח לכוכבים”.
אבל אתה לא עונה ופתאום אני מבינה שאני לבד. ואולי מעולם לא היית, אולי רק אני הסתובבתי בבית הזה, על האדמה הזו, בין הזיכרונות האלה וחיפשתי את השיר שהייתי פעם מזמן.
כולם הלכו, ורק אני נשארתי כאן.
עוד מעט גם אני אלך, יחפה אסתובב בבית בלילי זה האחרון. אציע מיטה, אחזיר ספר לארון, אשטוף כוס שתטפטף עד הבוקר על שיש נקי. רק אני אשמע את הבכי העמום, הכובש, שהוא מנגינה מסתלסלת, אולי זה בכיו של הירח מתגעגע לכוכב, ואולי בכיי שלי.
מחר הים יכסה את הכל, צדפים יישברו עם רסיסי ירח, חלונות וארון, ובסוף יישאר כאן רק חול.

*

יש אוויר מיוחד בתשעה באב. כבד, צפוף, מחניק.
במקום לעלות למעלה חלקיקי האוויר יורדים ויורדים.
כבר חמש עשרה שנה שהאוויר הזה כבד לי יותר, הטראומה מזדחלת על העור, הזיכרונות צפים.
אני זוכרת את תשעה באב ההוא. העיניים נפוחות משבועות של בכי, הגוף עייף מלילות שחורים ללא שינה, כאבי בטן שאינם מרפים. האוויר חם מאוד, עומד.
הצום נגמר אך לא הגיעה איתו ההקלה של אחרי תשעה באב. ופתאום הבנתי שהיא גם לא תגיע, מי יודע לעוד כמה זמן.
משוטטת ברחובות השחורים כי אין לאן לחזור, עוד יש קירות אבל בית כבר אין, הכל ארוז, הקרטונים הנערמים סותמים את החלונות, מקשים על הנשימה, את המתח בבית אפשר ממש לראות. אמא ואבא כפופים, גם העיניים שלהם נפוחות ואדומות, גם להם אין כבר מילים. ממהרים להספיק לארוז הכל, מחר משאית ההובלה תבוא.
אין לאן לחזור וגם אין לאן ללכת. משוטטת בחוסר תכלית עד השעות הקטנות של הלילה. עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ, עולה על טרמפ, יורדת מטרמפ. הולכת לים, המים שחורים מאוד, סרטנים קטנים רצים ימינה ושמאלה, הירח תלוי. גם שם אין מנוחה.
אי אפשר לתאר את ההרגשה הזו. מי שהיה שם, יספיקו לו שתי מילים כדי להבין. מי שלא היה, לא יבין לעולם. ואני יושבת על החוף, הכל זר, אלביתי יותר ממה שפרויד היה יכול לדמיין, ולא מאמינה לא מאמינה לא מאמינה.
חמש עשרה שנה, ובאיזו נקודת זמן ה”לא מאמינה” הזה השתנה. מלא מאמינה שזה באמת קורה, ללא מאמינה שזה בכלל היה.

 

זה היה?
הים, החולות, הדיונות, הרגליים היחפות, השכנים, הבריזה, הטרקטורונים, החממות, אורות הדייגים באופק, צומת גן אור, צומת נווה דקלים, צומת גני טל, כיסופים, לחכות לטרמפ ובינתיים לפטפט עם חברה, למכור ליד הסופר את הפרחים שאבא מגדל בחממה, עם האופניים לדהור בין גדיד לנווה דקלים כשהלילה מלטף את השיער, עץ המנגו ליד הבית, המדרכה עם המרצפת השבורה, דלת העץ בחזית, הדלת הפשוטה במטבח שהייתה הכניסה האמיתית ליודעי דבר, חבל הכביסה החורק ברוח שהיינו נתלות עליו ומסתובבות, המקום בו קברתי את בגדי הברבי החדשה של כנרת כי קינאתי בה ואחר כך התחרטתי וחפרתי וחפרתי ולא הצלחתי למצוא, הדשא שהיינו משחקים בו הדגל, המקום הקבוע של הקומזיצים, הרחובות: שקטים, פשוטים, מלוחים, השמיים הכי רחבים שיש נמתחים מעל.

 

אין לי כמעט תמונות משם. בהתחלה לא צילמתי כי לא האמנתי שזה יקרה, אחר כך לא צילמתי כי הבית כבר היה ארוז וחבול ואני חבולה עוד יותר. וגם אם הייתי מצלמת, לא חושבת שיכולתי להבין למה אני אתגעגע:
תמונות פשוטות, חסרות כל יומרה אמנותית. הרחוב בדרך אל הבית משני הצדדים. קליק בכל צעד. תמונות כמספר הצעדים. הבית, לא רק בתמונה האלמותית המכוונת (עומדים תחתיו בחולצות כתומות, עיניים נפוחות ומחייכים. על מי חשבנו שעבדנו עם החיוך הזה) אלא מציץ בזווית העין בטבעיות עם כל צעד, הולך ונגלה יותר.
ולא רק הרחוב ההוא, כל הרחובות. איך אדם יכול ללכת במרחב כל חייו, ופתאום לגלות שהמקום אינו קיים יותר.
ואולי זה העניין, מרחב אשר באחת נשאב לאיזו נקודה בזמן, אינו קיים. ואפילו אם יכולנו לחזור, כשהכול הרוס וחרב, רק להצביע: פה היה זה, שם היה ככה. אי האפשרות לשוטט שם הופכת את המרחב לחסר פנים, כזה שאפשר באמת לתהות אם היה, אם כל זה באמת היה פעם.
הרבה דברים התרחשו בחמש עשרה השנים האלה. העולם השתנה, אני השתניתי. באותם ימים מלאי בכי תהיתי אם מתישהו אחזור ליהנות מדברים פשוטים, מנגו בשל, שמלה חדשה, תוכנית מצחיקה בטלוויזיה. הילדה ההיא עם העיניים הנפוחות לא האמינה שזה יקרה.
אבל זה קרה. לקח שנה או שנתיים של אֶבֶל, ובסוף קרה.
ובכל זאת, בתשעה באב כשאני יושבת על הרצפה אני נזכרת בבית ההוא, לא הבית שלשמו התכנסנו בבתי הכנסת, אבל בית אחר שאהבתי כל כך, מרחב שקיים בתוכי באופן כל כך לא ממשי, ודווקא משום כך הוא תופס הרבה מקום.
לפני ימים אחדים היינו בחוץ כשירד הלילה. והיה רגע אחד בו בארץ כבר אזל האור אבל השמיים עוד זהרו.
שכבתי על המחצלת והסתכלתי למעלה, העצים מעליי היו צלליות שחורות על רקע זוהָר כחול.
בצורה הזו, חשבתי לעצמי, הם נראים כמו מגזרת נייר שחורה.
ואולי זה מה שנשאר מהחול והים והילדות והרחובות שאין להם תמונה, אולי על רקע כל הדברים הממשיים הם הפכו למגזרת נייר שחורה של זיכרון.

שירה

הבית רועד

שרה מורלי

הִדְהוּד, רִשְׁרוּשׁ
תְּנוּדָה קַלָּה
הַכֹּל בְּסֵדֶר
הַכֹּל עוֹד יַצִּיב
חַלּוֹן אַרְמוֹן
תְּחוּשַׁת מַחֲנָק
וְאֶפְשָׁר לְהַבִּיט מִבַּעַד לַחַלּוֹן
אֲבָל לְאָן?
הָעוֹלָם סוֹבֵב עַל צִירוֹ כָּרָגִיל
אֲבָל אוּלַי הוּא שָׁטוּחַ?
מִטָּה, אָרוֹן
וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן
וּדְפִיקוֹת בַּדֶּלֶת
אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת!
וְשׁוּב חַלּוֹן
וְשׁוּב חַלּוֹן
הַבַּיִת הוּא הַחַיִּים
הַחֲלוֹם הוּא הַבַּיִת
הַחֹשֶׁךְ הוּא הַבַּיִת
מִי רוֹצֶה בִּכְלָל לִרְאוֹת?
וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן
וְכִסֵּא מִזְדַּמֵּן
בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב
וּמִי רוֹצֶה בִּכְלָל לָשֶׁבֶת
רוֹצָה הַבַּיְתָה, רוֹצָה הַבַּיְתָה!
וּדְפִיקוֹת בַּדֶּלֶת
אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת!
הַבַּיִת יִשְׁבֹּר אֶת מִי שֶׁשָּׁבִיר
צָרִיךְ לְהִמָּלֵט
לַבַּיִת שֶׁבִּפְנִים
בִּקְתָּה בְּלֵב יַעַר
אַרְמוֹן מֻזְהָב
לֹא, לֹא רוֹצָה אַרְמוֹן!
וְשׁוּב חַלּוֹן וְשׁוּב חַלּוֹן
וּדְפִיקוֹת בַּדֶּלֶת
אֲנִי לֹא שׁוֹמַעַת!
הִדְהוּד, רִשְׁרוּשׁ
אִוְשָׁה קַלָּה
קוֹלוֹת מִן הַחוּץ
פַּטִּישִׁים עַל הַקִּיר
וְשׁוּב חַלּוֹן
וְהִנֵּה דֶּלֶת
ה’ נָתַן
מִי לָקַח
מִי יִבְנֶה לִי בַּיִת

 

 

 

ר”ח תמוז התשס”ז

שירה

יש לי עוגן

נעם לבנת

 

יש לי עוגן

 

יֵשׁ לִי עֹגֶן
יֵשׁ לִי עֹגֶן
יֵשׁ לִי עֹגֶן. לֹא אֶטְבַּע

 

 

שירת הים

 

מִקֶּרֶן שֶׁמֶשׁ
וְעָנָן
נִצְמַח מָקוֹם זָהֹב-לָבָן
כְּמוֹתָם טָהוֹר
כְּמוֹתָם נָאוֹר
כְּמוֹתָם נָמֹר

אֶל מוּל כָּחֹל,
קִצְפַת-גַּלִּים,
שְׁתוּלִים בְּחוֹל
קָדוֹשׁ
עוֹלִים –

 

שׁוּרָה כְּווּצָה
תֵּבוֹת-בָּתִּים
שִׁירָה
מָחוֹל

 

קְדֻשַּׁת חַיִּים

 

קֶסֶם חַי
כִּי גָּאֹה גָּאָה
נִמְחָה –

 

ה’תשס”ז – כשנה אחר הגרוש. בקידה לנעמי שמר ז”ל

 

 

 

חָרָבה

 

צָהֹב מֻכְתָּם צָלַל
אֶל תּוֹךְ כָּחֹלָבָן
וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ

 

אָמְנָם אָז דִּמִּינוּ לִרְאוֹת
בְּשַׁרְשֶׁרֶת אוֹרוֹת שֶׁל סִירוֹת רְחוֹקוֹת
עִיר מֵעֵבֶר לַיָּם
אֵיזֶה אֹפֶק קָרוֹב
לֹא עוֹד

 

 

 

מנגד

 

אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת
אֲנִי מַבִּיט
אֶת אֲשֶׁר דׇּקַרְנוּ

 

וּכְאֵב מְבֹרָךְ
מַר מִקּוֹדְמָיו
כּוֹוֵץ אֶת הַלֵּב
מְעוֹרֵר נִשְׁכָּחוֹת

 

שׁוּב חָלְפוּ לִבְלִי שׁוּב
יָמִים אוֹ עָשׂוֹר
וַאֲבַק הָעִתִּים הַכָּבֵד הִתְגַּבֵּהַּ

פרוזה

החול

הדר ארציאל

את זוכרת את החול הרך? לפני כל כך הרבה שנים, כשהיינו קטנות ובגינה היה חול שאפשר לשחק בו, ולא משטח גומי כמו שיש היום? בשנים הראשונות אחרי שהלכת הייתי חולמת עליך. היית פשוט נמצאת שם, נוכחת. אבל בימים האחרונים אני חושבת דווקא על החול. היינו רוצות שהוא יהיה נקי ורך וסיננו אותו שוב ושוב מוציאות אבנים, עלים יבשים וכל מיני לכלוכים שהתגלגלו בו נסתרים, חבויים. אני עוד יכולה להרגיש אותו כמו אז נשפך מבין אצבעות ידיי.
את זוכרת איך המשכנו לסנן, אוספות את האבנים בפעם החמישית או השישית, מוציאות אותן החוצה.
אחרי שהלכת חשבתי כמה אני רוצה להרגיש שוב את החול הנקי הזה, נקי מכל האבנים של הכאב והצער והכעס שהתמלאתי בהם. הייתי מוכנה לסנן אפילו מאה פעמים, אפילו מאתיים, אם כל הפסולת הייתה נשארת בחוץ ואני הייתי חול רך ונעים לכפות הידיים.
את בטח היית מביטה בי עכשיו בעיניים הגדולות והחכמות שלך, ומזכירה לי שלפעמים שיחקנו גם אחרת.
היינו צוהלות על כל אבן שהתגלתה בחפירות, מניחות אותה כבסיס איתן לבית שהיינו בונות, מחזקות את הקירות, מקשטות פתח או הר. אם החול כל כך רך ודק, היית אומרת לי, אי אפשר לבנות שום דבר שיחזיק מעמד, אפשר יהיה רק להעביר אותו בין כפות הידיים.

בית