שירה

צהריים בגרר

ארנון איתיאל

 

לעילוי נשמת רוני אשל

 

 

 

יאמר ג’ פעמים כשהוא מעוטף:

“אנשים פוצצו את שעון חול

אנשים רצים לי לגדר”

 

 

הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים רָצִים לִי לַגָּדֵר אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
אֶחָד חָצָה חָמוּשׁ אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
אֲנָשִׁים פּוֹצְצוּ אֶת שְׁעוֹן חוֹל אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
קַבְּלוּ שֶׁהֵם חֲמוּשִׁים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הַמְשֵׁךְ מִשְׁנֶה שְׁלִילִי אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הֵם נִמְצָאִים כָּרֶגַע מוּל הַחֹר אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
מִתְעַסְּקִים עִם הַגָּדֵר אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
קַבְּלוּ שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים
הַמְשֵׁךְ מִשְׁנֶה קַבֵּל שְׁעוֹן חוֹל
פּוֹצְצוּ אוֹתָהּ כָּרֶגַע אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ      מָה אִתִּי אַשְּׁרוּ קַבָּלָה
תַּחֲנוֹת דְּיֶיגוֹ
אַשְּׁרוּ קַבָּלָה

 

 

הַבָּלָדָה עַל דְּיֶיגוֹ, הַפָּרָשׁ הַטּוּרְקִי
שֶׁאֶת שְׂפָמוֹ מָשַׁח בְּשַׁעֲוָה
בְּרִילַנְטִין וְקַמְפוֹר בְּמִטְפַּחַת
וְעַל הַיָּד שְׁעוֹן חוֹל עָנַד,
וְאֶת רוֹנִי הַקְּטַנָּה בָּא לָקַחַת

 

 

הַבָּלָדָה עַל רוֹנִי הַקְּטַנָּה
כָּל הַבֹּקֶר עָבְרָה, תַּחֲנָה תַּחֲנָה
נִשְׁמְעָה מְקֻטַּעַת, מִשְׁנֶה לֹא עָנָה
וְחִכְּתָה סַבְלָנִית עַד שֶׁדְּיֶיגוֹ הִגִּיעַ
טְעוּיָה, עֲרוּיָה, חֲבוּיָה בִּגְוִיָּה

 

 

צָהֳרַיִם בִּגְרָר, זַעֲקוֹת הַזְּבוּבִים, פָּרָשׁ טוּרְקִי בּוֹטֵשׁ

בְּרַעֲמַת הַדְּיוּנָה.
שָׂפָם, צִדּוּד וְהַגְבָּהָה, רוֹאֶה לֹא רוֹאֶה, יוֹרֶה לֹא יוֹרֶה
קוֹפֵץ לַחוֹל “אַתְּ בְּסֵדֶר?”
“עַכְשָׁו אֲנִי בְּסֵדֶר”
כָּךְ רָכְבוּ אֶל הַשְּׁקִיעָה, דְּיֶיגוֹ וְרוֹנִי הַקְּטַנָּה
כָּךְ נִמְצָא פָּרָשׁ אֶחָד, טוּרְקִי,
שֶׁרָכַב וְיָרַד וְאָסָף וְעָלָה
סוֹף סוֹף גֶּבֶר אֶחָד שֶׁאִשֵּׁר קַבָּלָה.

 

 

שירה

שָׁם

זיו חן

 

 

שָׁם

 

 

שָׁם
עוֹבְדִים וִירֵאִים
קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים

 

שָׁם
קְדוֹשִׁים וּבְשָׂרִיִּים
גּוּפָנִיִּים וְנִשְׁמָתִיִּים

 

שָׁם
שִׁיר לְוִיִּים
כֹּהֲנִים עוֹבְדִים

 

שָׁם
בְּנֵי לֵוִי מְשַׁמְּשִׁים
בִּנְוֵיהֶם יִשְׂרְאֵלִים

 

שָׁם
כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ
וְכָל יִשְׂרָאֵל עִם חֲבֵרוֹ

 

שָׁם
בַּיִת שֶׁלְּךָ שֶׁלָּנוּ
לְכָל עַם תִּקְרָאֶנּוּ

 

שָׁם
הִתְמַסְּרוּת קָרְבָּן
וּתְפִלָּה מִזְדַּהָה

 

שָׁם
יַיִן מְנֻסָּךְ
וּזְבִיחַת בָּשָׂר

 

שָׁם
מִנְחַת צֶמַח
וְדָם בְּקֶרֶן מִזְבֵּחַ

 

שָׁם
בֵּית
מִקְדָּשׁ

 

שָׁם
לֹא פֹּה
עוֹד לֹא

 

 

 

 

עיר מלוכה

 

 

כְּלִילַת יֹפִי
עֲנָקִית רוּחַ
אֲחִידַת אֲבָנִים
תְּמִימַת לֵב

 

סָבִיב הָרִים אַדִּירִים
מָלְאָה גֹּדֶל פְּנִימִי
מֵעָפָר קָמָה וְגַם נִצָּבָה
שְׁאִיפָתָהּ אֶל שְׁמֵי מַעְלָה

 

אֲרֻכַּת יָמִים
קוֹנָה חָכְמָה
עֲשִׁירָה וּכְבוֹדָהּ
בָּהּ חַי חַיִּים

 

עִיר מְלוּכָה
שֶׁעוֹשָׂה חֲבֵרִים
שֶׁקֹּדֶשׁ וְחוֹל לָהּ אֶחָד
אוֹר בְּתוֹךְ כְּלִי

 

 

 

 

הלל שלם ותיקון חצות

 

ליום ירושלים

 

 

נֶפֶשׁ מִשְׁתּוֹחַחַת
חֵרְפוּהָ צוֹרְרִים
מוּקֶמֶת מֵעָפָר דַּל
מֵאַשְׁפּוֹת מִתְרוֹמְמָהּ

 

לָמָּה זְנָחָנוּ
קוֹדֵר הִתְהַלַּכְנוּ
כְּשֶׁהָרִים רוֹקְדִים
אֲגַמֵּי מַיִם בַּצּוּרִים

 

מִי יַעֲלֶה בְּהַר
מִי יִשָּׂא בְּרָכָה
עָלֵינוּ וְעַל בָּנֵינוּ
קְטַנִּים עִם הַגְּדוֹלִים

 

אוּלַי קְצָת הֶאָרַת פָּנִים
הוֹדָאַת עַמִּים אֱלֹהִים
מוֹסֵרִים נִפְתָּחִים
כּוֹסוֹת נִשָּׂאִים

 

סוֹד יְשָׁרִים
מַעֲשִׂים גְּדוֹלִים
הָאֻמִּים מְשַׁבְּחִים
אֱמֶת לְעוֹלָם

 

פֶּשַׁע מָחָה
חֲטָאִים שָׁבִים
חַגִּים נֶאֱסָרִים
חֶסֶד לְעוֹלָמִים

 

פרוזה

סוף יום

צביקה גיא

11:27

״יאללה, תתחילי, אחרת לא נצא מפה היום.״
אירית ממשיכה לאסוף אותם למקומות. יהלי ונגה הפסיקו סוף סוף לרוץ במעגלים והתיישבו. היא מסמנת לי בהנהון מקצה החדר שאפשר להתקדם, ואני עוזבת סוף סוף את המולת החדר הגדול. איזה יום.
התיק שלי תלוי במסדרון, גבוה מעל להישג ידם של אצבעות קטנות וחטטניות. אני מגששת פנימה, הודפת הצידה את קופסת הסיגריות ומאתרת את נרתיק האוזניות. האוזניות טעונות חלקית אבל זה יספיק עד לסוף היום. אני שומעת מהחדר הגדול עוד כמה הדי מלחמה:
״עמיתי, אמרתי לך לא! מה קורה לך היום? יהלי! תשב בבקשה עכשיו!״
אני חייבת להתנתק קצת. אני תוקעת את האוזניות באוזן והרדיו מתחבר אוטומטית. קול חמור סבר של קריין ״…וכמובן שנעדכן כשנדע עוד פרטים…״ אני מחפשת תחנה אחרת. קול נשי מסביר ״…המחיר שגבה האירוע…״ אני עוברת לאפליקציית הפודקאסט. קול רך ומלטף ממשיך מאותה הנקודה בה עזבתי אותו בבוקר. שום דרמות.
אני נכנסת לקצב ומתחילה לסדר את הבלאגן בחדר הקטן.

 

11:36

נגיעה בכתף. אני מסתובבת אל תוך פניה הסמוקות של אירית. היא אומרת משהו, אני מסמנת לה עם היד ומוציאה אוזניה אחת מהאוזן:
״את יכולה שנייה? הוא עוד פעם מילא את המכנסיים.״
״מי, עמית?״
״אלא מי? הרג אותי היום הילד הזה.״
אני שולפת גם את האוזניה השנייה והולכת אחרי אירית לחדר הגדול. זה רק שתינו היום, ונראה שכל הילדים באטרף. אולי זה בגלל המצב, לא יודעת. שיגמר כבר היום הזה. שיגמר כבר השבוע הזה.

 

11:48

אני ממשיכה לארגן את הילדים עד שאירית מסיימת עם עמית. הוא הפוך לגמרי כל השבוע. אמא שלו אמרה שהאבא במילואים כל השבוע. אולי בגלל זה הוא ככה, התנצלה. גם בבית הוא פרוע. חזר להרטיב.
אירית מגיחה מיוזעת מכיוון השירותים. אחריה משתרך זאטוט מבויש. אני מחזירה לה את הפיקוד וחוזרת במהירות לחדר השני. עוד מעט ההורים מגיעים.
אני מסיימת לערום את הבובות בפינת הבובות ועוברת לסדר את פינת האחות. על מיטת הטיפול הקטנה בובה של דובי שוכבת באלכסון, מכוסה ברישול בסמרטוט צבעוני. כפה שעירה אחת משתלשלת החוצה, תלויה ברפיון לצד המיטה. אתמול בחדשות הראו קטעים מחילוץ הפצועים מהבניין שקרס. חיילים מאובקים, בציוד מלא, מאזנים ביניהם אלונקה כשהם יורדים בזהירות מגל של הריסות.
מהאלונקה שטושטשה בכבדות בעריכה, השתלשלה יד רפויה, חסרת חיים.

 

11:56

״אני לא יכולה איתו יותר. את חייבת לעזור לי,״ אני שומעת את אירית גם דרך האוזניות. אני עוזבת את המגב וממהרת לחדר השני. עמית שוכב בפישוט איברים על הרצפה, צורח. היום שישי הזה לא נגמר. אני מרימה אותו ומחבקת אותו עד שהוא נרגע. “מה יש לך? מה קורה עמיתי?” אוף, שתבוא כבר אמא שלו.
״אבא…״ הוא מייבב אל תוך כתפי. לא חשבתי שהוא כל כך קשור לאבא שלו, בדרך כלל בגיל הזה הם בוכים לאמא. כמה זמן הוא בכלל לא ראה את אבא שלו? אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה נתקלתי באבא של עמית אוסף אותו ולא מצליחה. בטח כמה שבועות… ואיך בכלל קוראים לו? אני זוכרת שמות של כמעט כל האמהות, וכמה מהאבות. בשם של אבא של עמית אני לא מצליחה להיזכר. אלון? אורן? משהו עם אלף.
מבעד לחלון אני רואה הורים מתחילים להתגודד במבואה הקטנה ובחצר הגן, מחכים לאות כדי לפרוץ פנימה כנחשול של תשומת לב. נראה לי שאסיים את השטיפה כבר אחר כך.
רק שתבוא כבר אמא שלו לעזאזל.

 

12:02

הכניסה לגן נפקקת ברגע שנפתחת הדלת. ערבוביה של הורים וילדים, תיקי גב צבעוניים, חיבוקים ודמעות. כל הורה מנסה להשתלט על הצאצא הפרטי שלו והציוד הקשור אליו. היום יום שישי, היום בו מרוקנים את המגירות בה הצטברו היצירות במשך השבוע. ילדים נרגשים מגישים בגאווה להורים מופתעים גליון קרטון פריך שצרור עלי שלכת דבוקים אליו בדבק פלסטי. הסתיו הוא עונה מצוינת ליצירה.
אני עומדת על המשמר מחוץ לדלת, מקפידה שאף הרפתקן זעיר לא יחליט לצאת בלי ליווי הורה. כבר קרו מקרים, אני מזכירה לעצמי. מורשת הקרב עוברת בינינו הסייעות ממחזור למחזור.
אני מחייכת אל ההורים, מלטפת ראשי ילדים. חלק מבקשים חיבוק לפני סוף השבוע ואחרים נבוכים, מתעלמים. הדקות הללו. אני קוראת להם ״רגע ההיפוך״. הילדים, עדיין בשטח הגן, משילים מעליהם את גלימת חוקי הגן, משנים את מצב הצבירה שלהם, ואז, כהרף עין, נוצק כל ילד חזרה אל תוך תבנית משפחתו.

אני מרימה מבט אל החצר. מחפשת בעיני לשווא את אמא של עמית. אלוהים רק תעשה שהיא לא תאחר… טוב שתאחר, אבל לא יותר מעשר דקות.

 

12:07

הגן מתחיל להתרוקן, הילדים המעטים שנותרו ישובים במעגל על השטיח ואירית משחקת איתם בכמה קוביות. עדיף שיהיו עסוקים ולא ייצמדו אל הדלת, מחכים לאמא או אבא. אני לא מבינה את ההורים האלה שגורמים לילד שלהם לחכות להם בסוף היום, ועוד ביום שישי. מה כבר יכול להיות כל כך חשוב? כשלי יהיה ילד הוא לא יצטרך לחכות לי דקה, אף פעם.
אני מרימה את הכיסאות על השולחנות ומכינה את החדר הגדול לשטיפה. אירית מסתכלת בשעון הגדול שעל הקיר. גם הנשמה הטהורה והמכילה שלה צריכה לנוח. כבר עשר שנים שהיא מקנחת אפים וישבנים, קילומטרים של טישו. אני מתה על ילדים אבל לא מבינה איך אפשר לעשות את זה כל כך הרבה זמן.
ראש מזוקן עטוי כובע ריצה לבן מציץ אל תוך החדר.
״אה… יעלי?…״
ילדה קטנה מתרוממת מהשטיח ורצה אל תוך זרועותיו הפתוחות.
״אבא!!!״
״חמודה…״ הגבר שנכנס בינתיים אל החדר אוסף אותה אל זרועותיו. הילדה מניחה ראש מתולתל על כתפו.
״אני מתנצל״ הוא פונה אלי, לא מבחין באירית שישובה עדיין על הרצפה עם שאר הילדים ״את לא יודעת איזה פקקים יש פה בכניסה״ בגדי ספורט בוהקים מתוחים על כרס קטנה, נעלי ריצה על רגליים דקיקות. אני מהנהנת קצרות, משתדלת להסיט מבט.
״הכל בסדר, אל תשכחו לקחת את היצירות מהמגירה. שבת שלום.״
הגבר מוריד את יעלי לקרקע, והיא, מתורגלת היטב, רצה בדילוגים אל המגירה שלה ושולפת ערימה של דפים מרשרשים.
״אבא!!!!״ צווחה נשמעת מכיוון השטיח.
״זה לא אבא שלך עמיתי,״ אירית מנסה להרגיע. מאוחר מדי. הילד כבר שכוב על הרצפה, בועט ברגליו כאחוז אמוק. קוביות עץ צבעוניות מתגלגלות לכל עבר. אני ממהרת אליו ומרימה אותו על הרגליים. הוא מפיל את עצמו שוב על הרצפה. מה יש לו היום? אני מרימה אותו שוב, מרגישה את הדם מציף את פניי. אני אוחזת בכתפיו ואז שומעת אותו מייבב.
״אבא שלי…״
״זה לא אבא שלך, עמיתי. אבא שלך יגיע עוד מעט, אתה תראה.״
״את זוכרת שאבא שלו במילוא..״ אירית השתתקה. היא כורעת על הרצפה, אוספת את הקוביות ומרימה אלי מבט. עדיף לא לנדב אינפורמציה. אין לדעת איך אמא שלו תיקשרה לו את הנושא, אם בכלל.
אני מרימה אותו ומרגיעה אותו בתנועות נדנוד.

 

12:24

״נו מה קורה איתם?״ אירית סוחטת את הסמרטוט ופורשת אותו על הדלי ליבוש. ״את האוטובוס של רבע לאחת כבר פספסתי.״
״לכי, אני אשאר איתו.״ באמת שאין לי בעיה. לא מחכה לי שום דבר מיוחד, ואירית נראית כל כך עייפה. יש לה עוד נסיעה הביתה. אני חוזרת ברגל.
״מה פתאום, נחכה עוד קצת בטח היא תגיע עוד מעט.״
עמית רבץ על צידו באפלולית פינת הכריות, אוחז בשתי ידיים קטנות את מכשיר הטלפון שלי, פניו מוארות מבוהק המסך. המדיניות הנוקשה של שימוש במכשירי טלפון בשטח הגן נעלמה מזמן. אם ההורים לא שומרים על הכללים אז גם אנחנו לא.
״את חושבת שהכל בסדר?״ אירית מתישבת על שולחן קטן, הטלפון בידה.
״מה זאת אומרת? אני מתיישבת מולה.
״לא יודעת….״ אירית גוללת את הפיד ״כתוב שהיתה עוד תקרית…״
אני שותקת. מסתכלת על הילד השקוע בקורותיו של בוב הבנאי, בספרדית. ההמולה שככה זה מכבר. אני מרגישה את המתח בכתפיים מתחיל להתפוגג. האינטנסיביות התובענית של הדאגה הבלתי פוסקת לעדת האפרוחים מתחילה לפנות את מקומה לרגיעה הנינוחה של סוף השבוע. אני לא אתן לדמיונות של גננת היסטרית להרוס את זה.
״מה יש לך את? למה את חושבת על זה בכלל?״
אירית לא עונה, שקועה במסך הטלפון.

 

12:46

״אני לא יודעת, אירית אמרה משהו על זה.״
״כן, אני פה איתו… כן, בטח ברור… אין על מה.״
אני מנתקת את הטלפון. עינת הייתה יעילה כהרגלה. היא תתקשר אל אמא של עמית, או כל מי שצריך. דחיתי את השיחה איתה כמה שאפשר. אהבתי את ההרגשה שאני ממונה, ולהיות ממונה פירושו לפתור בעיות בלי להטריח ולהטריד את המעסיק שלך. אבל זה באמת מקרה חריג.
עמית היה עכשיו בחיקי. הוא איבד עניין במסך הטלפון לפני כעשרים דקות. כשהרים עיניים ונוכח שהוא הילד האחרון שנותר בגן נשמט הטלפון מידיו והוא רץ אלי בבכי. מאז הוא עלי. אני מנצלת את העובדה שהטלפון חזר אלי, וגוללת קצת באינסטגרם מאחורי גבו של הפעוט המכורבל. אני פותחת לרגע את ynet, להתעדכן. בכל זאת מלחמה. איזו טעות. אני נשאבת אל הכותרות הזועקות מהמסך. דובר צה”ל מודיע…. ראש הממשלה מתרה… אלוף הפיקוד מסביר… ומתחת לכל אלו, מחכים לתורם בסבלנות, סיפורי הקורבנות, החללים, המשפחות… אם אוזרים עוז וגוללים עוד קצת אפשר לעיתים להתנחם בסיפור שיקום הירואי. אני ממשיכה, עיני מזוגגות. מה עם אבא של עמית? אני עוברת על שמות, על ידיעות. אלון או אורן? איך קוראים לו? ושם המשפחה? משהו עם גימל.
אני מחזירה את תשומת ליבי אל הגוף הקטן המכווץ שעלי, נשימתו שורקנית. בטח אמא שלו תגיע עוד מעט. בטח כלום.

 

13:12

צלצול טלפון. ברוך השם.
הטלפון של הגן, גדול דביק ומיושן, ניעור לחיים בצלצול רם ומרושע.
עמית עדיין עלי. הוא נרדם וראשו המתולתל מחופר בשקע שמתחת לצווארי. הנשימה שלו נרגעה מעט ואני מרגישה את חזהו מתמלא ומתרוקן חליפות כנגד גופי. שנת עלפון.
הטלפון מצלצל שוב, עמית נע קלות. בטח אמא שלו.
אני מסתכלת על הטלפון, אומדת את המרחק והמסלול. אם אקום עכשיו אעיר את עמית. חבל… ולמה שאמא שלו תתקשר לגן? למה שלא תבוא פשוט ותאסוף את הילד שלה?
חוט הטלפון נמשך לו מתחת המכשיר, לאורך המדף העליון ולאורך הקיר. אני עוקבת אחריו במבטי.
עוד צלצול. גורן! שם משפחה שלהם הוא גורן! אני נזכרת.
החוט מתקדם, צמוד לפנלים השחוקים. קצת לפני רגל הכסא עליו אני יושבת מתרומם החוט, ומסתיים בתקע פלסטיק הנעוץ בשקע תקשורת שבקיר.
צלצול. אני גוללת בראש את רשימת השמות של ynet .הכל מעורפל עכשיו.
אני שולחת רגל אחת, זהירה, ומגששת אחר החוט. עמית זע עלי. אני קופאת. בזהירות אני משתמשת ברגל אחת כדי לחלוץ את הסנדל מהרגל השנייה, ובבהונות יחפות אני עוקבת אחר החוט.
צלצול.
אני שולפת את חוט הטלפון מהקיר. שקט משתרר בגן. עמית זע קלות. אני מלטפת את ראשו עד שהוא נרגע.

 

 

שירה

מלחמת שמחת תורה – שני שירים

מירה קדוש

 

זיכרון

 

 

זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא
עַל כָּל פְּרָטֶיהָ,
זִכְרִי אוֹתָהּ כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָךְ מִפְלָט
וְתִגְבַּר בֶּהָלַת הַנְּשִׁימוֹת.

 

זִכְרִי אֶת הַסַּפְסָל בְּדַבְּלִין
בְּגַנֵּי הַבּוּשִׁי פַּארְק
אֶת הַשֶּׁקֶט הַמְּנַטֵּף
חֲרִישִׁית עִם הַטִּפּוֹת,

 

אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הָרָטֹב,
אַחֵר מִכְּפִי שֶׁהֻרְגַּלְתְּ
לֹא רָעֵב לְמַיִם וּמִתְקַמֵּט עֶרְגָּה
אֶלָּא מָלֵא, נִנּוֹחַ מֵרְוָיָה.

 

זִכְרִי אֶת הַמֶּרְחָב הַיָּרֹק
הַנִּפְתָּח כִּמְנִיפָה
הַמִּתְרַפֵּק בְּחֻפַּת הָעֵצִים
הַנּוֹשֵׁק לִשְׂמִיכַת הֶעָנָן
הַמִּתְעַלֶּסֶת תְּכֵלֶת וְהֵבְזֵק זָהָב.

 

זִכְרִי אֶת נְשִׁימוֹתַיִךְ
בֵּית הֶחָזֶה נִמְלָא וּמִתְרוֹקֵן
שַׁבְרִירִים שֶׁל אוֹר,
גַּם נְשִׁימוֹת אֶפְשָׁר לִזְכֹּר.
זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא,
יֵשׁ נֶצַח שֶׁכְּדַאי לִזְכֹּר.

 

זִכְרִי אוֹתָהּ, זִכְרִי
כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁל רְוָחָה,
רַק כָּךְ תּוּכְלִי שְׂאֵת כֹּבֶד
קוֹל צַעֲקַת דְּמֵי אַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ,
בַּשָּׁעָה הַזֹּאת.

 

 

 

 

 

בור

 

 

הֵדֵי מִלְחָמָה
מְטַוְּחִים אֶת הַלַּיְלָה,
מְבַעֲטִים וְחוֹרְקִים
שְׁמָשׁוֹת אֶל עַצְמָן.

 

כַּלְבִּי נוֹבֵחַ, מִתְרוֹצֵץ
בְּתֶדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע
חוֹרֵךְ בִּבְעָתָה אֶת הָאָסוֹן.

 

וּבִקַּשְׁתִּי אוֹתְךָ
הוֹלֵךְ וּמְרַחְרֵחַ בְּגוּפִי,
מְלַקֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ
מִכַּפּוֹת רַגְלַי, מְטַפֵּס
מַעֲלֶה יְרֵכַי
מוֹצֵץ מֵעֶרְוָתִי
אֶת צִנַּת הַפַּחַד,
שָׁר בִּי שִׁיר עֶרֶשׂ
בְּמָה שֶׁמְּמַלֵּט אֲנָחָה מִתּוֹכִי,
בִּשְׂפָתְךָ שֶׁאֲנִי יוֹנֶקֶת בְּפִי,

 

כְּמוֹ בְּכוֹחַ גּוּפְךָ
לְהָמִיר רַעַד בְּרַעַד,
אֵשׁ בָּאֵשׁ. כִּבּוּשׁ בְּכִבּוּשׁ,

 

כְּמוֹ בְּגוּפְךָ
לְהַסִּיג צְבָאוֹת וּכְלֵי מַשְׁחִית,
לְמַלֵּא בִּתְנוּמָה רֵיקוּת שֶׁל בּוֹר.

שירה

מחזור שירים ללא שם על המלחמה

מיתר הלל קורמן

 

 

1.

 

קֹדֶם תַּחֲזִירוּ אֶת הַיְּלָדִים
הַקְּטַנִּים הַחֲמוּדִים
אַחַר כָּךְ אֶת הַנָּשִׁים
הַמְּגִנּוֹת הַמְּכִילוֹת
אַחַר כָּךְ אֶת הַגְּבָרִים
הָעַזִּים הָרוֹעֲמִים

 

אַחַר כָּךְ אֶת הַגּוּפוֹת

 

וְהַזִּכְרוֹנוֹת
וְדִבְרֵי הַמְּתִיקָה
וְכִנּוּי הַחִבָּה
וּשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה
וּשְׁעוֹת הַלִּמּוּד
וְהַמַּאֲמַצִּים
וְאַכְזָבוֹת הַנְּעוּרִים
וְאֶת הָאֹשֶׁר
וְהַמַּגָּע
וּתְחוּשַׁת הַשֶּׁקֶט
וְהַטַּעַם

 

אֲבָל קֹדֶם הַיְּלָדִים
תַּחֲזִירוּ קֹדֶם אֶת הַיְּלָדִים

 

 

2.

 

כָּל הָעִיר רָעֲדָה
אֲנִי אוֹמֵר לְךָ
הִרְגַּשְׁתִּי
כָּל הַשְּׁכוּנָה
כָּל הָרְחוֹב
כָּל הַבִּנְיָן
כָּל הַגּוּף
הַנֶּפֶשׁ

 

הַטִּיל נָפַל
הַחַיָּל נָפַל
הַחִיּוּךְ

 

 

 

3.

 

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיאָה –
פִּתְּחוּ בְּבַקָּשָׁה
אַתֶּם שָׁם?
יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ לוֹמַר
בְּבַקָּשָׁה
אֲנַחְנוּ מְבִינִים
(גַּם אַתֶּם)
פִּתְּחוּ

 

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיעָה
 

 

4.

 

תֵּן לָנוּ מַשֶּׁהוּ לִצְחֹק מִמֶּנּוּ
אֲבָל מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת
לֹא חֲצָאֵי בְּדִיחָה
לֹא טְרִיקִים זוֹלִים
לֹא – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁבִּזְמַן הַבְּרִיחָה הֶחְלַקְתִּי עַל בָּנָנָה וְהַכַּדּוּר שֶׁל הַמְּחַבֵּל פִסְפֵס
אוֹ – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁנִּשְׁלְחָה הוֹדָעָה אַחֲרוֹנָה מֵהָאֲהוּבָה אֲבָל לְבַסּוֹף הִיא לֹא מֵתָה רַק נֶחְטְפָה
מַשֶּׁהוּ אַחֵר מִכַּמָּה מַצְחִיק שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁזּוֹ הַמִּשְׁטָרָה אֲבָל הָיוּ אֵלֶּה מְחַבְּלִים מְחֻפָּשִׂים וְהֵם יָרוּ עָלֵינוּ

 

מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת

 

 

 

5.

 

הַפַּחַד הֵצִיף אֶת כָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר
הִזְדַּחֵל עַל הַקִּירוֹת
(צְעָקוֹת בְּעַרְבִית)
נָזַל מֵהַתִּקְרָה
(זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת)
נִמְסַךְ עַל הָרָאשִׁים
(הַנֶשֶׁק נִטְעַן)

 

נְקִישָׁה בַּדֶּלֶת –
יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ
יֵשׁ מִישֶׁהוּ כָּאן

 

 

 

6.

 

בֵּין קִירוֹתָיו הֵבַנְתִּי
נֶחֱרַב
סְדָקִים מְסַפְּרִים בְּאֶלֶף מִלִּים
תַּם וְנִטְמַן
וּפוֹרֶצֶת נְגִּינָה
שֶׁהִיא הֲפוּכָה לַתִּקְוָה
וַאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים מִן הַשְּׁבָרִים לְהַבִּיט
אֵיךְ הַשָּׁמַיִם מִתְכַּנְּסִים
כְּאִלּוּ מְחַבְּקִים עַצְמָם
וְלָנוּ לֹא נוֹתְרוּ יָדַיִם

 

 

 

7.

 

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן לֹא יוֹדְעִים אֶת הַכֹּל
הַכֹּל עוֹד יִתְגַּלֶּה
וּמָה שֶׁיִּתְגַּלֶּה קָשֶׁה
וַאֲנַחְנוּ מְחַכִּים שֶׁנֵּדַע הַכֹּל אֲבָל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן
גַּם לֹא רוֹצִים לָדַעַת הַכֹּל
וְנֵדַע הַכֹּל כְּשֶׁנִּרְאָה אֶת הָאֲרוֹנוֹת
כְּשֶׁנִּשְׁמַע אֶת הָאִמָּהוֹת צוֹעֲקוֹת וְאֶת הַיְּלָדִים צוֹרְחִים וְאֶת הַגְּבָרִים שׁוֹתְקִים
(וְאַתָּה יוֹדֵעַ מָה גְּבָרִים אוֹמְרִים כְּשֶׁהֵם שׁוֹתְקִים)

 

גַּם אָז לֹא נֵדַע הַכֹּל אֲבָל נֵדַע שֶׁזֶּה הַסּוֹף
אַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ הַתַּחְקִירִים
מִי נִרְדָּם וּמִי נִלְחָם וּמִי נֶאֱלַם
וְאַחַר כָּךְ שׁוּב שְׁתִיקָה
מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם מִי שֶׁפִישֵׁל?
מַסְפִּיק אֲנָשֵׁינוּ מֵתִים

פרוזה

הצעה לתפילת יום הכיפורים לדור השני למלחמה

אדם צחי

ערב החג יברך כל אדם את ילדיו ויתבונן בעיניהם לפחות שני רגעים.
אחר כך יפשוט בגדי חול וילבש מדי צבא. והמהדרין יניחו בכותפותיהם כומתה אדומה או חומה או שחורה, איש לפי מנהג אבותיו.
לאחר מכן יתלה את נשקו על כתף ימין, וילך לבית הכנסת, ולא ילך בצעד קל וברוח נדיבה כי אם ברוח קודר ובחלישות גדולה.
וישבו כולם במעגל בבית התפילה, וישתו בירה ויספרו בדיחות איש לרעהו ויקללו וינהגו בגאווה גדולה וברגל גסה ובלב בטוח, כאילו דבר לא קרה, עד שתשקע השמש.
מששקעה השמש ישתקו כולם. ומשמיעים הגדולים שבקהל את הצפירה, מטרנזיסטורים שהביאו מבעוד יום, ותהא הצפירה עולה ויורדת, עולה ויורדת. והמהדרין ישמיעו מן הרדיו את קריאות הגיוס. וכולם יכרעו וישתחוו ויפלו על פניהם.
יקומו הקהל מן הרצפה, וייטלו בידיהם כלים מלאים במים אדומים והמהדרין מביאים דם של חיה כשרה. ושופכים את הדם על רצפת בית הכנסת. והדם ניגר וניגר בין הכיסאות ונעלי הצבא ומכתים את השטיחים המהודרים ואת תיבת העץ ואת הטליתות המונחות בקרן זווית ואת הסידורים והחומשים, ואינם פוסקים משפיכת הדם עד שהכל טבול בדם. ויטבלו הנוכחים את ידיהם בדם ויאמרו, ידינו לא שפכה את הדם הזה. עשינו ככל שיכולנו. ואף שיודעים הקהל שמא לא עשו כל מה שיכלו, עונים אחריהם אמן.
ומיד כל אחד ואחד נוטל סידור שבו כתוב סיפורו של אביו: מהיכן יצא לדרך, והיכן פגש את חבריו, והיכן החלה המתקפה, ואת מי איבד, ואיזו אשמה נושא על ליבו, ומה יכל לעשות אחרת ולא עשה, ומראות המוות שהקיפו אותו עד שיצתה נשמתו. וקוראים בסידורים את סיפור המלחמה כשעה ושתי שעות. וזה סדר העבודה של ימינו.
מקץ כל זאת, יקראו את פרשת העקידה כמנהג ישראל. ויכוונו ליבם לעקודי המלחמה ולמלאך שלא התגלה, וישוו אביהם לנגד עיניהם ומה שאירע לו והיכן כל זאת חקוק בגופם, וישוו בנפשם איבר איבר שבו נחקקה בהם המלחמה הרעה על אף שלא היו בה. ויצעקו כולם צעקה עד כלות הגרון, צעקה גדולה שברים שברים, איש לפי כוחו, ואז ישתקו שלושה רגעים. ומי שהמנהג מחליש את נפשו, פטור ויישב בחוץ וישתה בירה.
ככלות כל זאת יחלק הגבאי תחבושות לכולם, ואיש איש יחבוש את ליבו ואת איבריו. זה חובש את ליבו וזה את מצחו וזה את ידו וזה את רגלו, כל אחד לפי עניינו. והמהדרין נוטלין מורפיום ומזריקין לוורידיהם.
ויאמרו ג’ פעמים בלחש הפסוק “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עימדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל”.
ככלות כל זאת ישיר הקהל אני מאמין, גם אם אינו מאמין עוד, ויכוונו בליבם המילים “ואף על פי שיתמהמה”.
ויצאו מבית הכנסת ויילכו לבתיהם ויספרו לבניהם מה אירע לסבא במלחמה, והיאך נשברו חייהם שלהם, ויגידו להם כוחו ומוראו של אלוהי ישראל, וייעשה בשרם חידודים חידודים, ויחבקו אותם אל ליבם.
ויישנו עד צאת הצום, ומה שיחלמו – יחלמו.

שירה

30 לרעות

רחלי אברהם איתן

כְּסוּפִים בְּרוֹשֵׁי גִּבְעַת הַמַּכָּבִּים
מְחוֹלְלִים עִם הָרוּחַ
כִּילָדֵינוּ זוֹקְפֵי קוֹמָה
חוֹבְשֵׁי כֻּמְתוֹת וּפִרְחֵי קְצֻנָּה.
בָּתִּים מְטֻיָּחִים לָבְשׁוּ מַדֵּי א’ וְכֻמְתָּה אֲדֻמָּה
“זֵהִים כְּמוֹ בְּמִסְדָּר,” חָמְדוּ לָצוֹן הָאוֹרְחִים.
“כְּאַבְנֵי הַשָּׂדֶה וְרוּחַ עֲלֵיהֶן מְרַחֶפֶת,”
הֵשִׁיבָה מְשׁוֹרֶרֶת הָרֵעוּת.

חֶסֶד הַשַּׁחַר עַל עֻלֵּי הַיָּמִים
שֶׁיָּדְעוּ יְמֵי רֵעוּת מבְּרֵאשִׁיתָהּ,
הִתְעַפְּרוּ בֶּעָפָר עַל אֲדָמָה בְּתוּלִית
עֵת שַׁעַל־שַׁעַל נִבְנְתָה
תִּינוֹקוֹת שֶׁשִּׂחֲקוּ בַּחוֹל
גִּלּוּ עֹז רוּחַ
עַל פְּנֵי אֲדָמָה, בָּאֲוִיר וּבַיָּם
מֵהֵם שָׁבוּ אֱלֵי עָפָר לָנוּחַ
עֹז צֶמַח, צְבִיקָה זִימֶן, נִיר כֹּהֵן,
יָנִיב בַּרְאוֹן, אוּרִי אַבְנִי…
שִׁיר הָרֵעוּת נִמְשַׁךְ מִדּוֹר לְדוֹר
צִפֳּרֵי הַשִּׁיר פָּרְשׁוּ כָּנָף
עָטוּ כַּנְפֵי טַיִס
עַתָּה שָׁבִים אֶל בָּתֵּי הָאָב
מִי יִבְנֶה לָהֶם בַּיִת
עַל גִּבְעוֹת רֵעוּת

וְיָשׁוּבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם.

שירה

מחזור שירים

גיורא פישר

 

 

משהו רע

 

 

מַשֶּׁהוּ רַע
קָרָה
מַשֶּׁהוּ רַע
קָרַע
הִצִּיב עוֹרֵב עַל גַּג בֵּיתִי
וְהוּא אוֹמֵר
שִׁירָה.

 

 

 

מֵרוֹם

 

 

בַּבֹּקֶר
אֲנִי מְנַשֵּׁק אֶת תְּמוּנָתְךָ,
מְבַקֵּשׁ סְלִיחָתְךָ
כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.
מֵרִים מִשְׁקוֹלוֹת
הָאוֹר הַכָּבֵד
לְפַלֵּס דֶּרֶךְ
לְעוֹד יוֹם.

 

 

 

לעצמנו

 

 

לָמָּה?
מִלְמַלְנוּ לְעַצְמֵנוּ.

לֹא צָעַקְנוּ
לֹא בִּקַּשְׁנוּ
בֵּין כֹּה וָכֹה
אֵין

מִי

 

 

 

זו הארץ

 

 

הִיא הִנִּיחָה כַּף יָדָהּ עַל יָדִי
וְאָמְרָה:
אַתָּה לֹא אָשֵׁם
וְאֵין עָלֶיךָ קְלָלָה

זוֹ הָאָרֶץ הַזֹּאת
וְהַנַּחְס.

 

 

 

זה לא החניכיים

 

 

חַכִּי שָׁלוֹש שָׁעוֹת וְהַשְׁקִי אוֹתוֹ הַרְבֵּה מַיִם
אָמַר הָרוֹפֵא הַמַּרְדִּים לְאִשְׁתִּי
לְאַחַר נִתּוּחַ הַחֲנִיכַיִם.

כָּךְ תִּתְפּוֹגֵג שְׂמִיכַת הַפּוּךְ
הַנַּרְקוֹטִית.

גַּם לְאַחַר שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת
לֹא הִסְכַּמְתִּי לִשְׁתּוֹת.

 

 

 

שכבות צבע (שיר על שיר ישן)

 

 

אמשיך

 

 

אֲנִי דַּף לָבָן
וַאֲנִי מַחְלִיט
בְּאֵילוּ צְבָעִים אֶשְׁתַּמֵּשׁ.
גַּם אִם דְּיוֹ יִשָּׁפֵךְ
וְכֶתֶם יָצִיף אֶת סִיבַי
אֶקְפֹּץ אֶגְרוֹפַי
וְאַמְשִׁיךְ לְהַחְלִיט:
אֲנִי דַּף לָבָן

 

 

אֲנִי לֹא זוֹכֵר
אִם “אַמְשִׁיךְ” נִכְתַּב מֵעַצְמוֹ
אוֹ שֶׁהִכְתַּבְתִּי אוֹתוֹ לְעַצְמִי,
הֶהָיָה זֶה לְאַחַר יֵאוּשׁ
אוֹ פֶּרֶץ שֶׁל תִּקְוָה?

הַיּוֹם הַדַּף נִרְאֶה
כְּמוֹ צִיּוּר שֶׁל גֶּ’קְסוֹן פּוֹלוֹק:
צְבָעִים שֶׁהוּטְחוּ, נָזְלוּ
נִמְרְחוּ וְכִסּוּ
וְלֹא בָּרוּר אִם מְדֻבָּר בְּקִשְׁקוּשׁ
אוֹ בְּמַשֶּׁהוּ יָפֶה.

וְאוּלַי, צָרִיךְ מָטוֹס
וּמְפַעְנֵחַ תַּצְלוּמֵי אֲוִיר
שֶׁיֹּאמַר לִי:
רְאֵה,

זֶה אַרְמוֹן!

הִנֵּה הַמִּטְבָּח,
הִנֵּה חֲדַר הַשֵּׁנָה
וְכָאן הָיָה
חֲדַר הַיְּלָדִים.

 

 

 

אמרות חכמה

 

 

“נהגתי לחפש כוח וביטחון מחוץ לעצמי, אבל הם נמצאים מבפנים”
אנה פרויד

“הליכתנו תהיה נוחה יותר כשעינינו מופנות קדימה, מאשר אם יוסבו לאחור”
ג’רום ק’ ג’רום

“אני לא חושבת על הסבל, אלא על היופי שעוד קיים”
אנה פראנק

“הסערות גורמות לאלונים להעמיק את שורשיהם”
ג’ורג’ הרברט

“אני דף לבן, ואני מחליט באילו צבעים אשתמש”
גיורא פישר

אַל תְּזַיְּנוּ לִי אֶת הַשֶּׂכֶל, בְּיִחוּד אַתָּה, גִּיּוֹרָא.
הַבֵּן שֶׁלְּךָ מֵת
וְאַתָּה אוֹמֵר שִׁירָה?

שירה

הוא והיא גוף אחד

יותם נאמן

 

בְּשַׁעַר בֵּית הַקְּבָרוֹת עוֹמֵד חַיָּל בְּמַדֵּי זַיִת וְתוֹהֶה.
עַל פִּשְׁרָן שֶׁל אֲבָנִים לְבָנוֹת וְכָרֵי דֶּשֶׁא יְרֻקִּים.
עוֹמֵד וְתוֹהֶה עַל אֲשֶׁר לְקָחוֹ בְּאִישׁוֹן לַיִל, בֵּינוֹת לְמִרְבְּצֵי אֲבָנִים וְכָרֵי עֵשֶׂב מְרֻבִּים וְהוֹבִילוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ, מְכַתֵּת רַגְלָיו בֵּין נֶשֶׁר לְצִפּוֹר וְתוֹהֶה עַל הֵיכָן וּלְאָן?
וְעוֹדֶנּוּ עוֹמֵד עוֹמֵד לְפִתְחוֹ וְנִזְכַּר בְּלֵילוֹת מְרֻבִּים שֶׁצָּעַד בֵּינוֹתָם, מְלֻוֶּה בַּמַּשָּׂא הַכָּבֵד וְתִקְוָה לְזוּג אוֹרוֹת מֻאֲפָלִים בַּמִּפְגָּשׁ שֶׁבֵּין לָבָן לְשָׁחֹר.
וְנִזְכַּר בִּילֵל תַּנִּים שֶׁלִּוּוּהוּ בְּאַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה,
חִרְחוּר חֲזִירִים בְּאַשְׁמֹרֶת שְׁנִיָּה
וּנְבִיחַת כְּלָבִים בְּשָׁעָה שֶׁמְּסַפְּרִים זֶה לָזוֹ אִשָּׁה וּבַעֲלָהּ.
וְנִזְכַּר כִּי בְּאַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה סִפְּרוּ רַגְלָיו לְאַרְצוֹ, וְהָיוּ הוּא וְהִיא גּוּף אֶחָד וְתִקְוָה אַחַת.
וְזָכַר אֶת לֹבֶן הַסְּלָעִים לְמוּל הָרָקִיעַ הַשָּׁחֹר וְרַכּוּת הָעֲשָׂבִים לִמְרַאֲשׁוֹתֵיהֶם.
וּבְעָמְדוֹ לְפֶתַח בֵּית הַקְּבָרוֹת, הִבִּיט נִכְחוֹ וְחָשַׁב עַל אַשְׁמֹרֶת אַחֲרוֹנָה זוֹ שֶׁבָּהּ תַּחַת כַּר שֶׁל אֶבֶן וּמַצַּע עֲשָׂבִים מְסַפְּרִים אָדָם וְאֶרֶץ זֶה לָזוֹ, וּבְאַהֲבָתָם נוֹלַדְנוּ אָנוּ – שֶׁאָנוּ קְצָת סֶלַע קָשֶׁה וּקְצָת עֵשֶׂב פָּשׁוּט.

שירה

שואה, זיכרון, עצמאות

עדן אביטבול

 

תודעה אחרת

 

שֶׁבַע שָׁנִים רְצוּפוֹת צַמְתִּי
אֶת עֲשָׂרָה בְּטֵבֵת בְּיָד וָשֵׁם.
שֵׁשׁ שָׁנִים לְבַדִּי וְשָׁנָה אַחַת
עִם וַיְסֶנְשְׁטֵרְן, שֶׁהַצִּינִיּוּת שֶׁלּוֹ עָמְדָה לִי
בִּסְתִירָה עַל עֶצֶם הֱיוֹתוֹ
נֶכֶד לְנִצּוֹלִים.

 

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי
שֶׁבָּרַחְתִּי לְתוֹדָעָה אַחֶרֶת, נִזְרַקְתִּי
עַל כֻּרְסָה כְּחֻלָּה.
בִּיט טֶכְנוֹ דָּפַק לִי בָּרַקּוֹת וְהִתְעַמְעֵם
לְתוֹךְ הַמִּסְדְּרוֹן הַפִּירָמִידִי שֶׁל הַמּוּזֵאוֹן הַהוּא.
הַפֶּה הַיָּבֵשׁ שֶׁלִּי צָמֵא לְמַיִם
אַךְ לֹא הָיוּ מַיִם
רִצְפַּת הַבֵּטוֹן נִסְדְּקָה תַּחְתַּי, הַתִּקְרָה
הַשְּׁפִּיצִית אִיְּמָה לִקְרֹס.
רָאִיתִי שְׁלוֹשָׁה סַדְרָנִים
מִתְמוֹטְטִים בָּזֶה אַחַר זֶה וּמִישֶׁהוּ
קָרָא לִי מִתּוֹךְ הַבִּיט.

 

כַּמָּה שֶׁנִּסִּיתִי
לֹא מָצָאתִי פֶּתַח מִלּוּט.

 

 

 

 

קוצים סגולים

 

קֻפָּאִית בְּשֵׂעָר צָבוּעַ חוֹמֶלֶת
בַּחֲנוּת הַמַּתָּנוֹת
עַל אֲגַרְטָל, עוֹטֶפֶת לִי אוֹתוֹ בְּעַמּוּד שַׁעַר
שֶׁל עִתּוֹן מַהֲדוּרַת אָסוֹן.
מִבַּעַד לַזְּכוּכִית אֲנִי קוֹרֵא
בֵּין הַקְּמָטִים כּוֹתֶרֶת רָאשִׁית:
לְאָן הָלַכְתָּ יֶלֶד שֶׁלִּי?

 

תַּדְלִיקוּ אֶת הָאוֹר
תַּדְלִיקוּ אֶת הָאוֹר
מְבַקֶּשֶׁת אֵם
בְּמִסְדְּרוֹן הַמָּוֶת הַחִוֵּר.
אָמָּנִית רוּחַ מְהַדֶּסֶת עַל עֲקֵבִים
מוֹחָה לָהּ דִּמְעָה-מוֹרַחַת-אִפּוּר
וּמְלַטֶּפֶת:
יַדְלִיקוּ יָפָה שֶׁלִּי
יַדְלִיקוּ

 

הָאָנַרְכִיסְט שֶׁרִסֵּס בִּתְעָלַת הַיַּרְקוֹן
אֲרוֹנוֹת קְבוּרָה עֲטוּפִים בַּדֶּגֶל הַפַלַסְטִינִי
הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם כִּפּוּר
לִמְחֹק עֲווֹנוֹת יְצִירָה.

 

בְּמַעֲלֵה הָהָר הַמִּתְעַטֵּף קַיִץ
חוֹתְכִים אוֹתִי קוֹצִים סְגֻלִּים.

 

 

 

 

הנה באו ימים

 

“אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ
וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם” (לאה גולדברג)

 

הַאֻמְנָם
הִנֵּה בָּאוּ יָמִים בִּסְלִידָה
מִמִּטְפַּחַת קְשׁוּרָה לְרֹאשׁ נְמֵרָה
יָמִים בָּהֶם הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד.

 

לְאִמִּי שֶׁמְּכַסָּה רֹאשָׁהּ
וּמַזִּילָה דִּמְעָה כְּשֶׁאֶלֶן פֵּרְסוֹנְס שָׁר:
I am the eye in the sky
looking at you
I can read your mind

 

לַאֲהוּבָתִי שֶׁמְּכַסָּה רֹאשָׁהּ
וְכָל יֹפִי הַבְּרִיאָה כּוֹרֵעַ לָהּ בֶּרֶךְ.
שָׁרָה שִׁירַת נָשִׁים:
כְּשֶׁזֶּה עָמֹק עוֹצֵר כָּל הָעוֹלָם
וְאַתְּ קוֹטֶפֶת כּוֹכָבִים
כְּשֶׁזֶּה עָמֹק

 

עָמֹק

 

תַּעֲלֶה הַמִּשְׁוָאָה!
בֵּין דֻּגְמָנִית מִשְׁתַּמֶּטֶת לְבֵין מִיס שָׁבִיס
וּלְתִפְאֶרֶת מְדִינַת הַכֹּל שָׁפִיט.

פרוזה

קציצות

רוני קצובר

הכי הוא אהב את הקציצות שלך. וכל מי שהיה שואל אותו הוא היה אומר שאין על הקציצות של אמא בעולם ואין שף במדינה שיכול להתחרות בהן.
ומאז שהוא הלך, חברים שלו באים אליכם הביתה מידי פעם בימי שישי, ואת מכינה להם את הקציצות שהוא כל כך אהב, וכולם יושבים ואוכלים עד שהבטן וגם הלב מתמלאים בנחמה, ואין מקום לכלום אפילו לכוס מים קטנה.
ותמיד כשאת מדמיינת שהוא חוזר זה כל כך מוחשי בתוך הלב שלך, הוא דופק שלוש דפיקות קצרות ובלי לחכות לתשובה הוא נכנס, ואת שומעת את דלת המקרר נפתחת ונסגרת ואחר כך את כל הארונות במטבח, וזה לוקח לו בערך חצי דקה ואז הוא צועק בכל הבית: הגעתי, אני כאן, למה אין מה לאכול?
ואת יורדת מהקומה השנייה ואת רואה אותו עם המדים שלו, והוא מזיע נורא כי בחוץ קיץ כמו שלא היה כבר שנים, ולמרות שהוא נראה סחוט וגמור ומותש את ניגשת אליו ומחבקת אותו, ומוחה דמעה סוררת בקצה של העין. והוא מרחיק אותך מעליו ואומר לך: אמא, למה את בוכה, הלכתי אבל עכשיו אני כאן.
ואז כשהוא אוכל את הקציצות ישר מהסיר, אפילו בלי לחמם, הוא בולע אותן ישר לבטן, את אומרת לו: לא נותנים לכם אוכל שם בצה”ל, אה? והוא מחייך אלייך ואומר לך שזה לא משנה כמה הוא יאכל בצבא, בבית, בחיים, לקציצות שלך תמיד יש לו מקום. ואת צוחקת ונזכרת שלא צחקת כבר שנים.
ואת לא מספרת לו שהקציצות האלה זה הנחמה שלך, שתמיד, כשאת לא יכולה לנשום מרוב שאת מתגעגעת, את הולכת למטבח ומכינה עוד ועוד ועוד והמקרר מלא בקציצות, והמקפיא גם כן, וכשאין לך מקום את שולחת לשכנים, וכשגם להם נמאס את מחלקת בכל השכונה, ואף אחד לא אומר לך שום דבר רע, כי הקציצות טעימות וגם ככה את כשאת מתגעגעת. כנראה שגם השכנים מבינים את זה. איזה מזל.
וביום הזיכרון כשאת באה אליו לקבר, תוהה בפעם האלף איך הילד הכי חי, הכי שמח, הכי אהוב, אליל הבנות, הגבר הקטן שלך, איך דווקא הוא מכולם נמצא מתחת לגל של אבנים, איך כל החברים שלו התקדמו בחיים, והוציאו תואר ויש להם משפחה וילדים ובית יפה, ורק את כאן ליד הקבר שלו, לנצח בן 20, לנצח שובר לבבות, לנצח החייל הקטן שלך שיצא לקרב ולא חזר.
ואת תמיד מנקה אבק כשאת מגיעה לקבר שלו, תמיד. לא משנה אם את שם יום אחרי יום, לא משנה אם מישהו אחר היה שם לפנייך, את תמיד מנקה את האבק מעל האבנים, שמה עוד אבן קטנה, ואז את מתיישבת לעדכן אותו בכל החדשות המשפחתיות, יש לאחותך כבר שלושה ילדים את אומרת לו, והם לא זכו להכיר את הדוד הכי טוב בעולם.
ואת נזכרת שתמיד כשהוא היה בשטח, מנותק מהעולם, זה היה התפקיד שלך לעדכן אותו מה אמרו בחדשות, ואם יהיו בחירות או לא, וגם שהזמר שלו, זה שהוא הכי אהב הוציא עוד שיר חדש. ואז את מנסה לשיר לו אותו, בערך, כי את לא ממש זוכרת את המילים וגם לא את המנגינה, והוא אומר לך: אמא אני אוהב אותך, אבל אל תשירי בציבור בחיים כי את זמרת ממש גרועה. ואת נקרעת מצחוק כי גם כשהוא אומר לך דברים לא נעימים יש לו כזה קסם שאת אפילו לרגע לא נעלבת, וגם את יודעת שהוא צודק ואת זמרת איומה.
ועכשיו. קורונה. והוא שואל אותך בתוך הלב שלך: אמא, מה אומרים בחדשות? ואת מעדכנת שסוף סוף יש ממשלה, רק שנה זה לקח להם שם בכנסת, ויש מגפה. והיא מידבקת, וכולם בבית בגללה, ואז את מוסיפה שאם לא הרבה יבואו לבקר זה כנראה בגלל שאסור. והוא, בטון המלגלג שלו, אומר לך: אמא, בקטנה. מה נלחצתם ממגפה. ואת אומרת לו שיש מתים, והוא מזכיר לך (בתוך הלב שלך כמובן) שגם הוא מת. ואת עונה לו ואומרת לו: נכון, ובגללך אני מפחדת ממלחמות.
ואז הוא שואל אותך (והכל קורה בתוכך, בנשמה, כי לפעמים את אפילו שוכחת את הצליל של הקול שלו, וזה הכי נורא) הוא שואל אם הכנת קציצות. ואת עונה לו: מתוק שלי, אתה לא מאמין אפילו כמה. יש לנו קציצות לכל השנה. לנו ולכל השכונה. והוא קצת מגחך מהאובססיה שלך אבל הוא לא אומר לך על זה כלום. הוא רק אומר: יופי אמא, זה הכי חשוב.
ואת חוזרת הביתה לערמת הקציצות שהכנת, ויש גם הרבה כלים בכיור, וזה קצת מנחם, לראות את כולם מחייכים ואוכלים וממלאים את הלב באוכל שהוא הכי אהב. ואז את חושבת שחבל שאין איזו מגפה שמדביקה את כולם בחיוכים, ואת יודעת שזה פאתטי וזה לא משהו שידווחו עליו בחדשות, אבל אפילו שיום הזיכרון היום לרגע זה מצחיק אותך, ואת שמחה שיש חיים למרות הכל, שאנחנו עדיין אוהבים נורא, את אלו שחיים ואת אלו שלא, ואת שמחה שאת עדיין מתגעגעת, ועדיין זוכרת את הריח שלו ואת העיניים ואת החיוך הכי יפה בעולם, ושום מגפה לא תשכיח לך את הבן הקטן שלך, אין סיכוי כזה בעולם. וכנראה שגם הוא לא ישכח אותך, אמא קצת משוגעת, מעט אובססיבית, משתגעת מגעגועים. הוא לא ישכח אותך, אפילו לא לרגע. אין מצב. אותך ואת הקציצות שלך.

שירה

יומא זכרון

צור ונטורה

מִתַּחַת לְחַלּוֹן הַבַּיִת שֶׁלְּךָ
אֲנַחְנוּ חֹולֵי אַהֲבָה.
מָחָר בַּלַּיְלָה הָעַם שֶׁלְּךָ יִשְׁתַּכֵּר בַּבָּמוֹת,
אֲבָל עַכְשָׁו
לֹא זְמַן לְסַפֵּר כַּמָּה טוֹבוֹת שֶׁלְּךָ
בָּאוּ בְּגַלִּים אֶל שְׂפַת יָמֵינוּ.

אַל תִּשְׁאַל,
בִּפְלַסְטֵרִים הָיִינוּ צְרִיכִים לְרַפֵּא אֶת הַלְּשַׁד שֶׁלָּנוּ, בְּמַכּוֹת בַּרְזֶל
לְיַשֵּׁר אֶת כָּל מְסִלּוֹת הַדְּרָכִים שֶׁהִתְעַקְּמוּ.
וּמִכָּל מַכָּה
שֶׁהִנְחַתְנוּ עַל הַבַּרְזֶל הַקָּטוּם
עָלְתָה עֲנָנָה שֶׁל אֵפֶר.

אַל תִּשְׁאַל אַיֶּכָּה. אֲנַחְנוּ כָּאן,
שָׁרִים לְךָ עֶרֶב בְּשָׁנָה
כָּל שָׁנָה
שִׁירִים שְׁבוּרִים שֶׁהֵם בְּרִית
בֵּינֵינוּ לְבֵין צְעָקוֹת שֶׁצָּעַקְנוּ נוֹאָשִׁים.

אָמְרוּ שֶׁאֵין לְמָה לְרַקֵּד תַּחַת חַלּוֹנוֹת
וְשֶׁרַעַשׁ יִהְיֶה טוֹבָה לחוֹלִיִי
שֶׁלֹּא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם עִם עֲרֵמַת אֵפֶר,
וַאֲנִי אוֹמֵר,
מִתְחַנֵּן לְךָ

שֶׁכָּךְ אֲנַחְנוּ אוֹבְדִים בַּחָלָל
שֶׁבֵּין עוֹרוֹ שֶׁל עַם לְאַדְמָתוֹ.

שירה

עולם שיש בו אמא

אלחנן ניר

א
אֲנִי רוֹתֵם אֶת שְׁאֵרִיּוֹת זְכוּת הָאָבוֹת שֶׁלִּי
אוֹסֵף אֶת כָּל שְׁעוֹת הַהִתְבּוֹדְדוּת
כְּדֵי לִבְרֹא לְךָ עוֹלָם
בּוֹ אִשָּׁה לֹא נֶעֱקֶדֶת בְּפֶתַח הַבַּיִת
וְשִׂנְאָה הִיא מִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ סַכִּין.

הֲכִי פָּשׁוּט: עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִמָּא

 

ב
שָׁעוֹת אֲנִי כְּבָר מִסְתַּכֵּל עָלֶיךָ
מִתְמַקֵּד בִּכְבָרַת הַפַּחַד,
בַּחִתּוּכִים הַתְּמִימִים עַל הָעוֹר

 

ג
חוּץ מִשָּׁנִים שֶׁל צָמָא אֵין לִי דָּבָר לָתֵת לְךָ

עוֹד יַגִּיעוּ לֵילוֹת שְׁלֵמִים שֶׁל הֲלִיכָה פְּרוּמָה בָּרְחוֹבוֹת
שֶׁל גְּהָרַת הַתְּהוֹם הָרַע. (תֵּדַע כְּשֶׁהוּא הִגִּיעַ רַק כְּשֶׁלֹּא תּוּכַל לְסַפֵּר עָלָיו)

גַּם כְּשֶׁאֲנָשִׁים כְּבָר לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ לְדַבֵּר אִתְּךָ
אַף פַּעַם לֹא תִּהְיֶה אֶחָד מֵהֶם.
גַּם הַמַּאֲכֶלֶת שֶׁעַל הַצַּוָּאר
וּכְאֵבֵי הַפַנְטוֹם שֶׁל הָאַהֲבָה כָּאן כְּדֵי לְהִשָּׁאֵר

 

ד
גַּם אֱלוֹהִים יֵלֵךְ וְיִשְׁתַּנֶּה לְךָ מוּל הָעֵינַיִם.
הָיִיתִי רוֹצֶה לוֹמַר לְךָ שֶׁתַּרְגִּישׁ אוֹתוֹ יוֹתֵר
שֶׁנַּעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי יָתוֹם נֶעֱזָב.
אֲבָל יֵשׁ רְגָעִים שֶׁזֶּה רַק אַתָּה

 

ה
אַחַר-כָּךְ תִּהְיֶה הַתְּקוּפָה שֶׁל נִסְיוֹנוֹת הָאִמּוּץ הַדִּמְיוֹנִיִּים
כָּל אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת תַּהֲפֹךְ לְפּוֹטֶנְצְיָאל
אַתָּה תַּבִּיט בָּהּ וּתְחַכֶּה.
יִהְיוּ הָרְגָעִים שֶׁכִּמְעַט תָּרוּץ אֵלֶיהָ וּתְבַקֵּשׁ

וְהַנְּסִיעָה, וּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין כְּפַסֵּי הָרַכֶּבֶת בַּתִּיק
וְהַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ דּוֹפֵק בִּסְעָרָה

אַתָּה עַכְשָׁו בַּדֶּרֶךְ אֶל אֲרָצוֹת לֹא זְרוּעוֹת
וְכָל לַיְלָה בְּחֶדֶר רֵיק אַחֵר
וְיָמִים שְׁלֵמִים עַל הָעַרְסָל מְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבָה
מַקִּיף עַצְמְךָ בְּעִגּוּל, דּוֹרֵשׁ הִתְגַּלּוּת

 

ו
הַנּוֹרָא מִכֹּל נִפְרָט לִרְגָעִים קְטַנִּים
לַמַּבָּט הֶעָזוּב הַנִּזְרָק אַחֲרֵי סֵדֶר עֶרֶב לַנַּיָּד,
לַיְּדִיעָה שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמְּדַבְּרִים עִם אַבָּא
אֵין אִמָּא

 

(אחר רצח דפנה מאיר הי”ד, שבט תשע”ו)

יום הזיכרון

Share

Yehee — Political Poetic Journal