שירה

ביער שוקדה

חנה קרמר

צִפּוֹר יוֹשֶׁבֶת בּוֹדְדָה לְיַד הַאֵקָלִיפּטוּס

נָטְלוּ גּוֹזָלֶיהָ אֵיכָה

רֹאשָׁהּ פָּרוּעַ בְּגָדֶיהָ פְּרוּמִים

בּוֹכָה

הַכַּלָּנִיּוֹת מְקוֹנְנוֹת בְּעִגּוּלִים לֹא נִשְׁמָעִים

הָעֵצִים בּוֹכִים בְּעִגּוּלִים הוֹלְכִים בָּאִים

עֲיָירוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ לוֹבְשׁוֹת שְׁחֹרִים נָדְדוּ הַצִּיפּוֹרִים

צִפּוֹר בּוֹדְדָה מִגֶּדֶר לַגָּדֵר מֵאִילָן לְאִילָן מִשּׁוּחָה לְשׁוּחָה

בּוֹכָה

גּוֹזָלֶיהָ תְּלוּיִים עַל הָעֵצִים בַּדֶּרֶךְ שׁוֹקְדָהּ

לָחַם בִּגְבוּרָה לְלֹא מוֹרָא

אֵקָלִיפּטוּס לוֹבֵשׁ אֲבֵלוּת כֵּהָה מְקַלֵּף אֶת עוֹרוֹ לְבַדּוֹ הַדֶּגֶל בְּיָדוֹ

אִם תַּרְכִּינוּ רָאשֵׁיכֶם אֶל הַנַּרְקִיסִים הַשְּׁתוּלִים תִּשְׁמְעוּ גִּבְעוֹלִים בְּקוֹלוֹת דְּקִיקִים עוֹלִים

לֹא נִשְׁכַּח לֹא נִסְלַח

צִפּוֹר עַל חֶלְקַת הָאֲדָמָה מְנַגֶּנֶת בְּלַחַשׁ נִגּוּן כִּסּוּפִים

בֵּין שָׁדֶיהָ צַעַר יָלִין

כְּנָפֶיהָ שְׁמוּטוֹת מֵעָלֶיהָ עוֹרְבִים עָפִים

בּדֶּרֶךְ יער שׁוֹקדָהּ אֶל מְקוֹם הָעֲקֵדָה בַּסְּבָכִים

תְּמוּנוֹת אַחִים

חִיּוּךְ עֲגִיל נֶזֶם כּוּמָז

רַכּוּת פְּנֵיהֶם עַזּוּת קַרְנֵי הַפָּז

מִי שָׂרָף מִי רָצַח? זֶה שֶׁהָלַךְ לַכַּעְבָּה וְלֹא לְמוֹרִיָּה

זֶה שֶׁאָח הָיָה

דִּין אֵל בַּטֵּל אָמַר וְהָפַךְ אַכְזָר

הָאָרֶץ שׁוֹכֶבֶת מִתַּחַת פְּנֵי הָאֲדָמָה הַלּוֹהֶבֶת

וְהָאֲדָמָה דְּלוּקָה בִּטְלָאִים צְהֻובִּים סַבְיוֹנִים חַרְצִיּוֹת דְּמוּמִיּוֹת חַרְדָּלִים טוֹפְחִים קִידוֹת שְׂעִירוֹת

תָּלִינוּ עָלֵינוּ טְלָאִים צְהֻובִּים שָׁנִים אֲלָפִים דּוֹרוֹת

לֹא עוֹד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים אָמְרוּ שִׁמְשׁוֹנִים

זוֹ אֶרֶץ אֱלֹהֵינוּ

וְחֵרְפוּ נַפְשָׁם עַל רִמּוֹן וְדִגְלֵנוּ

צִפּוֹר בָּדָד מְכַסָּה רֹאשָׁהּ בְּשַׂק כְּסוּמָא

לֹא רוֹאֶה עוֹד אֶת הַדָּם אֶת הַשָּׁנִי אֶת הַזָּהָב אֶת הָאֵזוֹב אֶת הַדְּמָמָה

כללי

תבערה

מיכלי רוטמן

אֵין לְךָ אֶקְדָּח עֲדַיִן, גַּם לִי לֹא

תּוֹרָה שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ בִּישִׁיבַת הַסֵּמִינָר, סֵמִינָר הַיְּשִׁיבָה.

סֵנְט מוֹרִיץ, פַּטִּישׁ גָּדוֹל שַׂמְתָּ לִי בַּתָּא כְּפָפוֹת.

נוֹעֶלֶת אֶת הַשַּׁעַר בַּלֵּילוֹת, אַתָּה פּוֹתֵחַ 

מְמַהֶרֶת לִכְתֹּב שִׁיר בֹּקֶר, שֶׁיִּשָּׁאֵר.

 

בַּקְבּוּק בִּירָה רֵיק, דֶּלֶק, פְּקָק טַמְפּוֹן וְחוּט, כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי אֲבִיבָה –

כְּבָר הֵבַנּוּ שֶׁזֶּה יַבְעִיר אֶת הַגִּנָּה. 

בִּזְהִירוּת, בִּקַּשְׁתָּ. קֹר רוּחַ.

 

לְנֵר שְׁמִינִי אַתָּה מַגְדִּיל: קוֹנֵה לִי זְכוּכִיּוֹת עֲנָק,

לֹא עוֹד אֶזְדַּקֵּק לִשְׁאוֹל לִי כְּלֵי זִלּוּף שִׁגְרָה

לְתַדְלֵק עוֹד וַעוֹד תּוֹסֶף רוּחָם שֶׁלֹּא יִגְוָעוּן.

כֹּהֶנֶת אֲנִי לִפְנֵיהֶן גְּדוֹלָה, חַמַּת מֶזֶג, לֹא זְהִירָה

מוֹזֶגֶת בִּנְדִיבוּת וּמוֹסִיפָה

חָתוּל יֵשׁ לוֹ תֵּשַׁע נְשָׁמוֹת שֶׁל פֶּלֶא

הוּרְקְרוּקְסִים עַקְשָׁנִיִּים לֹא תִּתְפֹּס אֹתָם

וְלִי תִּשְׁעָה סְפָלִים שֶׁל עוֹג  

שְׁמֹנָה שֶׁל נֶצַח וְאֶחָד עָנָיו, יוֹדֵעַ בִּשְׁבִיל מָה הוּא כָּאן

מְנַצְנְצִים אֲפֵלַת הַר זֶה.

 

לֹא, לֹא לִמְּדוּ אוֹתִי לְהִלָּחֵם, אֲבָל

מְלֻמָּדוֹת הָיוּ יָדַי, מוֹזְגוֹת שְׁמָנִים לְכָל חֲנֻכִּיּוֹת הַבַּיִת, 

מֵיטִיבָה יַלְדָּה הָיִיתִי, פְּתִילוֹת אָבִי, אַחַי רַכִּים,

חֲלֵב בַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה זֶה שֶׁכֵּן לִמַּדְתִּנִי, אִמָּא

בּוֹעֵר לָשׁוֹן, חָזֶה, יוֹצֵק סְפָלִים בַּחֲשֵׁכָה

 

פּוֹרֶשֶׁת לִי יְצוּעַ לִפְנֵיהֶם 

כְּבָר נִגְמְרוּ לִי הַתְּפִלּוֹת, אֲבָל מִתּוֹךְ שֵׁנָּה

כְּשֶׁרְחָשִׁים מֵהֶחָצֵר, לְהָזִין עֵינַיִם בְּמְעַט דּוֹלֵק

נְשִׁימוֹת בַּחֲדָרִים וְכָאן בַּקֹּדֶשׁ פְּנִימָה

מֵיטִיבָה מַּנְעוּל, שְּׂמִיכוֹת, מַּזְגָן, אֶת פְּתִיל הַתְּהִלִּים

אֶת הַשְּׁבוּעָה, זוֹכֵר נִשְׁבַּעְתָּ? שֵׁם קָדְשֶׁךָ?

לֹא יִכְבֶּה?

לֹא יִכְבֶּה?

לֹא יִכְבֶּה?

 

פַּס שֶׁל שַׁחַר חוֹצֶה אֶת הַשָּׁטִיחַ

מוֹדׇה אֲנִי, דּוֹלְקוֹת שְׂפָתַי,

לְפָנֶיךָ.

כללי

לא יכבה נרם

הרצל חקק

הֵם יָקוּמוּ מִן הָאַגָּדָה הַכּוֹאֶבֶת.

לֹא נֵס, נִסְפְּתָה לְמִסְפֵּד. לְאֵבֶל.

הִיסְטוֹרְיָה יְהוּדִית זוֹכֶרֶת וְצוֹעֶקֶת.

יוֹדַעַת שֶׁתָּקוּם לָהֶם שָׂפָה, הַמִּלִּים

יְטַפְטְפוּ כְּסוּפָה. הֵד מִתּוֹךְ הַשֶּׁקֶט.

 

בָּתִּים שֶׁהָיוּ סֵמֶל לְעָמָל וּלְזֶהוּת,

כְּתָבְתָּם אֵש עַל קִיר, הָאַלּוֹןֹ בָּכוּת.

נִשְׁמַת כָּל מֵת בְּכָל בַּיִת, בֶּכִי קוֹרֵעַ

סַף הִיסְטוֹרְיָה כָּאַיִן אַמּוֹת וּמִזְבֵּחַ.

 

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן מִדַּפֵּי הַזְּמַן. גַּם קִינָה

לֹא תּוּכַל כִּי אֵינָם. עֵד אָבְדָנָם.

גֵּו הָעֵדִים גְּוִילִים. לְהָפִיק שָׂפָה

זְהַב גֶּחָלִים. לַסְּנֶה. מִן הַשְּׂרֵפָה.

 

הַדְּרָשָׁה רוֹצַה הִיסְטוֹרְיָה רוֹטֶטֶת

לְרַפֵּא זְרִיחָה, פְּרִיחָה נִּשְׁחֶטֶת.

לֵב וּלְבֵנָה. לִבְנוֹת שׁוּב, מִמִּשְׁבָּר.

תְּטַפְטֵף תְּפִלָּה. וְאֻמָּה תִּסְעַר. פֶּה

רוֹעֵד. אַל יִכְבֶּה נֵרָם, עוֹלָם וָעֶד.

שירה

*

הראל נעים

הָרֶשֶׁת הַקְּרוּעָה בְּמִגְרַשׁ הַכַּדּוּרְסַל

שֶׁצּוֹרְחֵי פָלַסְטִין בְּחִנָּם קָרְעוּ

מָשְׁוָה לְעַצְמָהּ מַרְאֶה רוֹמַנְטִי

עַל הַחֵמָר הַצָּבוּעַ 

הַמְּאֻבָּק מִזִּרְדֵי עֵצִים.

מֵאָז שַׁבָּת לֹא שִׂחֲקוּ בּוֹ

 

עַד שֶׁמְּדַמְיְנִים אֶת הַצְּרָחוֹת וְהַגּוּפוֹת,

וְרוֹאִים מְכוֹנִיּוֹת שְׂרוּפוֹת לְיַד חֲנָיַת הַאוֹפַנַּיִם

וְהַדָּם וְהָאֵימָה, וְאֶת הַמָּוֶת הַמַּצְמִית

עַד אָז הַשֶּׁמֶשׁ נִדְמֵית כְּאִלּוּ זוֹרַחַת

כְּאִלּוּ מְחַמֶּמֶת

הַשְּׂעָרוֹת סוֹמְרוֹת בְּכָל צָעַד

 

בַּמַּכֹּלֶת הַמּוּצָרִים עֲבֵשִׁים

הַקֻּפָּה הָרוֹשֶׁמֶת מְנֻתֶּקֶת

עֲסִיס הַחַיִּים הָפַךְ לְבִצַּת דָּם

בַּבַּיִת, מִשְׁפָּחוֹת שֶׁהִתְמוֹסְסוּ וְאֵינָן

זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עוֹד מִפְּנֵי שֶׁאֵין זוֹכְרִים.

רַק אֲנִי מְדַמְיֵן.

 

אֵיךְ אֱלֹהִים יַצְדִּיק.

הַאִם אֱלֹהִים יַאֲמִין?

נִצּוֹלַת שׁוֹאָה וְתִינוֹק בֶּן שָׁנָה בְּאַחַת?

מֵעַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הָרוּחַ נִרְאֶה נִנּוֹחַ

אֲנִי מְשַׁעֵר שֶׁיֵּשׁ גַּן עֵדֶן,

כִּי בִּקַּרְתִּי בַּגֵּיהִנּוֹם.

שירה

איך הוא עומד

חנה קרמר

אֵיךְ הוּא עָמַד בְּתוֹךְ הַדָּם

אֵיךְ פַּסֵּי דָּם רְחָבִים אֲרוּכִים בֵּין חֲדָרִים

מְבֻגָּר עִם הַכֶּרֶס עִם הַחִיּוּךְ הַנָּאִיבִי הַמָּרִיר

עוֹמֵד שם וּמְסַפֵּר אֵיךְ דִּבְּרוּ עִם הַמְחַבְּלִים . הוּא מִסְפָּר בְּטוֹן קָרִיר

עַל מָה דִּבַּרְתֶּם?

הַהוּא סִפֵּר שֶׁיְּלָדָיו גֵּאִים בּוֹ, אֵיךְ אַבָּא שֶׁלָּהֶם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם יְקַבְּלוּהוּ בְּכָבוֹד

עַל שֶׁהָרַג כּוֹפְרִים כָּכָה צָרִיךְ עוֹד וְעוֹד

מספר שֶׁשָּׁכְבוּ הִיא וְהוּא בַּפִּנָּה וְהִגִּיעוּ הַלּוֹחֲמִים

שֶׁזָּרְקוּ רִמּוֹנִים וְיָרוּ מָלֵא וְהֵם יָצְאוּ שְׁלֵמִים

הוּא מִתְפַּלֵּא

אוּלַי אִשְׁתִּי חָבְשָׁה לַמְּחַבֵּל אֶת הַפְּצִיעָה בְּיָד וְהוֹצִיאָה לוֹ כַּדּוּר

אוּלַי בִּגְלַל שֶׁנָּתְנָה לָהֶם אֹכֶל לְמַטָּה. כֵּן, אֹכֶל זֶה בָּרוּר

הַבַּיִת מְחוֹרָר צָבוּעַ בְּפַסִּים כֵּהִים עָבִים

לֹא רַק עַל הַמַּשְׁקוֹפִים

וְעַל הַמְּזוּזוֹת

וְאֵיךְ הוּא עוֹמֵד שָׁם עֵינֵי יֶלֶד וְסִיגַרְיָה בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

וְאוֹמֵר, אֶתְמוֹל הָיָה לִי יוֹם הֻלֶּדֶת, אֵיךְ נִצַּלְנוּ פִּלְאֵי פְּלָאוֹת

 

 

לעילוי נשמת דוד אדרי, בעלה של “רחל מאופקים”

 

שירה

על הבחורה שסחבו אותה בשערה לתוך הג’יפ השחור

חנה קרמר

הָאַיָּלָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא צוֹוַחַת

הָאַיָּלָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת קוֹלוֹת שֶׁהִיא זוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ

הָאַיָּלָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רוֹצָה לְהוֹלִיד

בְּשָׁעָה שֶׁמֵּרִיחַ אֶת רַגְלֶיהָ נָחָשׁ אֶחָד עֲקַלָּתוֹן וְהוֹלֵךְ לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ

בְּשָׁעָה שֶׁהַנָּחָשׁ נוֹשֵׁךְ בְּעֶרְוָתָהּ קוֹרֵעַ לָהּ אוֹתוֹ מָקוֹם

בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ הַר שֶׁל חֹשֶׁךְ

בְּשָׁעָה שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת לְמֵרָחוֹק לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה

בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כְּאֵבִים כְּמוֹ יוֹלֶדֶת

יוֹרֵד מָטָר. הִיא מַכְנִיסָה אֶת רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ וּבוֹכָה בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה. אִם הָיְתָה יְכוֹלָה הָיְתָה רָצָה וּמַסְתִּירָה עָצְמָה וּשְׁאָר הַחַיּוֹת שֶׁרוֹדְפוֹת אַחֲרֶיהָ לֹא הָיוּ מוֹצְאוֹת אוֹתָה

שירה

כביש 3

חנה קרמר

שְׂדוֹת הַכֻּתְנָה מְרִימִים דֶּגֶל לָבָן לָבָן

הַשָּׂדוֹת שׁוֹתְקִים. מֶרְחַקִּים

אַחַר כָּךְ הֵם יִבְכּוּ עִם הַגֶּשֶׁם שֶׁיְּטַהֵר גְּוִיָּתָם

אַחַר כָּךְ יִפְרְחוּ כְּאִלּוּ כְּאִלּוּ

תָּם

הַפַּרְדֵּסִים יְרֻקֵּי עַד וְתַפּוּזִים עַל יַד

יְסוֹדוֹת עַל יַד

אַשְׁדּוֹד עַל יַד

גְּדֵרָה

הַשַּׁרְבִיטָן נֶאֱחַז בַּבְּרוֹשִׁים כְּפָעוֹט בְּשִׁדְרַת אִמּוֹ

טֶנְדֶּר לָבָן עִם דֶּגֶל עֲנָק מְנוֹפֵף בִּמְלוֹאוֹ

הַלּוּחוֹת הַסּוֹלָרִים שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם עַל הָרְפָתוֹת

מִתְפַּלְלִים

הָרְדוּפִים אֲדֻמִּים רְעִילִים שׁוֹאֲלִים

בַּקָּשׁוֹת הָרְגָבִים הֲפוּכוֹת

אֲנִי חָדְלָה לִפְחֹד

חָדְלָה לִבְכּוֹת

הַנּוֹף חוֹרֵשׁ בְּלִבִּי אֲרֻכּוֹת

בַּשָּׂדוֹת טְרַקְטוֹר קָטָן יָרֹק לֹא נִבְהָל

חֲסִידָה נוֹשֵׂאת מַסָּעָהּ כְּעִנְבָּל

נַחֲלִיאֵלִי חוֹצֶה כְּבִישׁ מְהַסֵּס אִם יוּכַל

בוגנוויליה בּוֹעֶרֶת סָגֹל כַּסְּנֶה לֹא אֻכָּל מֵחַלּוֹן 

אוֹטוֹבּוּס דּוֹהֵר

דּוֹהֶרֶת בְּדִידוּתִי מַהֵר

מָה שֶׁהָאֲדָמָה מְכַסָּה נִשְׁכָּח

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, שֶׁמָּא אָלִין בָּהּ וְרֹאשִׁי אַנִּיחַ כָּךְ

עַל אֶבֶן מֵהַמָּקוֹם

וְסֻלַּם יִקָּחֵנִי מָרוֹם

שָׁם אֶשְׁקוֹט

חָדְלָה לִבְכּוֹת

אוּלַי תָּבוֹא אַזְעָקָה

אֶת יָדֵינוּ נַנִּיחַ עַל הָרַקָּה

וְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה

מסה

המחלקה הותקלנו מלפנים

ישראל בלס

לֹא הָיִינוּ מוּכָנִים לָאוֹיֵב. לֹא הָיִינוּ מוּכָנִים בִּכְלָל. לְהַתְקַלָּה, לַתַּקָּלָה, לְטָעוּת, לְמָה שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים. שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא צוֹדְקִים, לֹא חֲכָמִים לֹא הֲכִי חֲזָקִים.
הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים, מֵאָחוֹר, מֵהַצְּדָדִים. הֻתְקַלְנוּ עִם אֶלֶף חִצִּים לְתוֹךְ הַלֵּב הַשָּׁבוּר שֶׁלָּנוּ. הֻתְקַלְנוּ כִּי הָיִינוּ עֲסוּקִים בְּלֶהַתְקִיל, לְהַצְדִּיק, בְּלָרִיב בְּאַשְׁמַת מִי.
הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים כִּי לֹא הִתְקַלְנוּ בְּעַצְמֵנוּ. כִּי פָּחַדְנוּ, כִּי לֹא הֵעַזְנוּ, כִּי חָשַׁבְנוּ שֶׁהַכֹּל מַגִּיעַ בְּחִנָּם.
הֻתְקַלְנוּ כִּי הָיִינוּ צְרִיכִים שָׁעוֹן מְעוֹרֵר שֶׁאֲנַחְנוּ בִּכְלָל מַחְלָקָה וְלֹא מְשַׁנֶּה מִי הַמְּפַקֵּד, אֲנַחְנוּ בְּיַחַד עַד הַמָּוֶת.
הֻתְקַלְנוּ. הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים. הַכֹּל הָיָה בָּלָגָן. לֹא הֵבַנְתִּי מֵאֵיפֹה יוֹרִים. הַפְּקֻדּוֹת לֹא הִגִּיעוּ, שׁוּם דָּבָר לֹא הִגִּיעַ. הִתְגַּלַּשְׁנוּ מֵהֶהָרִים לְכָל הַכִּוּוּנִים, יָרִינוּ עַל כָּל הָאֲנָשִׁים. הַכָּאוֹס שָׁלַט בָּרְחוֹבוֹת, בַּלְּבָבוֹת.
הַמַּחְלָקָה הֻתְקַלְנוּ. תַּקָּלָה שֶׁל מַמָּשׁ. תַּקָּלָה שֶׁל פַּעַם בְּדוֹר. תַּקָּלָה שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה. צָרִיךְ לַחְתֹּר לִפְעֻלָּה. לֹא לְהִשָּׁאֵר בַּנָּגְמָשׁ הַשָּׁבוּר. לְחַפֵּשׂ מַחֲסֶה אַחֵר. מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף אַחֵר. פִּתְרוֹן אַחֵר. תְּנוּעָה. חַיָּבִים תְּנוּעָה לְפָנִים. לֹא תִּרְגַּלְנוּ תנם תקר. לֹא תִּרְגַּלְנוּ שׁוּם דָּבָר. אֲנַחְנוּ לֹא אוֹרְגָּנִיִּים. לֹא מַכִּירִים זֶה אֶת זֶה אֲפִלּוּ בְּשֵׁמוֹת. תַּקָּלוֹת מַגִּיעוֹת בְּלֵילוֹת, בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁכָּל הַפִּתְרוֹנוֹת הָרְגִילִים לֹא עוֹבְדִים.
חַיָּל, תִּמְצָא אֶת הַמַּחְלָקָה שֶׁלְּךָ! תַּתְחִיל מֵהַצֶּמֶד, אַחַר כָּךְ הַכִּתָּה, אַחַר כָּךְ מִסְפְּרֵי בַּרְזֶל. תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ!
אֵין לִי מָה לוֹמַר, מָה אֶפְשָׁר לְהַגִּיד. בְּהַתְקַלָּה אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר. לֹא יוֹדֵעַ מָה לְהַגִּיד הַכֹּל כָּל כָּךְ גָּדוֹל. כָּל כָּךְ מַפְחִיד. מֵאֵיזֶה כִּוּוּן לִתְקֹף? אֵין לִי מֻשָּׂג. צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּנַהָג. אֵין לִי בְּרֵרָה. חַיָּבִים מַטָּרָה. כְּדֵי לְהִתְקַדֵּם צָרִיךְ פְּקֻדּוֹת בְּרוּרוֹת. לִדְבֹּק בְּמַחְלָקָה.
זֶה הַסֵּדֶר הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַהַתְקַלָּה.

שירה

אלהים נמצא בהכול

נעמה שלזינגר

אֱלוֹהִים נִמְצָא בְּהַכֹּל

בַּלֵּב הַזֶּה הַפּוֹעֵם, בַּבַּקָּשָׁה הָעֲדִינָה, בְּעֵינַיִם רַכּוֹת, בְּהִתְבּוֹדְדוּת חָסִיד בַּיַּעַר. בְּכַעַס לֹא נִשְׁלָט, בָּאַכְזָבָה, בַּחֹם, בַּהִתְאַהֲבוּת, בְּקוֹמָה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּמִּשְׂרָד, בְּכָל שִׂיחַת חֻלִּין. בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, בְּסִפְרֵי לִמּוּד הַהִיסְטוֹרְיָה לַבַּגְרוּת, בִּמְסִבַּת גַּג בְּתֵל אָבִיב, בְּלֵב בּוֹדֵד. בַּעֲרֵמַת כֵּלִים שֶׁנִּשְׁאֲרָה מֵאֶתְמוֹל, בְּבַקָּשַׁת סְלִיחָה, בִּשְׁקִיעָה אֲדֻמָּה, בִּפְתָקִים מְקֻמָּטִים סְפוּגֵי דְּמָעוֹת שֶׁל כֹּתֶל. בִּבְחִירַת בֶּגֶד, בַּפַּנְצֵ’ר בְּגַלְגַּל, בִּפְקָק שֶׁל צָהֳרַיִם, בְּבִשּׁוּלִים בְּיוֹם שִׁשִּׁי, בִּרְשִׁימַת קְנִיּוֹת, בְּמִלְמוּל מוֹדֶה אֲנִי,
בְּטֶבַח הֲמוֹנִי,
בְּתַחְתִּית תְּהוֹם הַפַּחַד,
בְּתוֹךְ לְבָבוֹת זְעִירִים שֶׁל יְלָדִים שְׂרוּטִים,
בְּבָתִּים שְׂרוּפִים
אֱלֹהִים
נִמְצָא
בְּ

 

פרוזה

תותים

בת עין אוריה גלבר

הבוקר יואל החליט לתת לתותים שלו לחיות. כבר כמה שבועות שהוא שוקל את הרעיון, תוהה האם לשפוט את החלקה או לא, והבוקר החליט שיחיו.
באף שלב הוא לא החליט במודע להרוג את התותים, החלקה שמאחורי הבית הייתה יקרה לו ובעלת ערך סנטימנטלי כמו גם כלכלי. את התותים גידל בשלושה דונמים מושביים, שורות שורות, מאות שיחים קטנים שבעונה הנכונה הצמיחו אלפי תותי שדה אדומים ומתוקים.
ועכשיו הם כולם בגסיסה. הפירות העסיסיים מתרככים מיום ליום, העלים המשחימים נקברים באדמה החולית והם משוועים לטיפול, לקטיף, לעזרה. 

 

אבל יואל לא מסוגל. הוא לבד. שלושת החבר’ה מהמושב שעובדים איתו בדרך כלל, נמצאים עכשיו בדרום, צעירים ממנו בכמה וכמה שנים וכבר אוחזים בנשק, מוכנים להגן. גם חבריו שם, והבנים של השכן. אחותו הקטנה לא חזרה הביתה כבר חודש, מספרת שבקושי ישנה בלילות. סביבו כולם לובשים מדים והוא והפציעה המחורבנת שלו מביטים בשדה התות ולא מסוגלים להניח לו לחיות.

יואל יושב מול המסך, מחוץ לחלונו רוח נושבת ומביאה ריחו של פרי בשל, ריח שבימים כתיקונם מוציא אותו אל השדה אבל היום גורם לו לסגור את החלון, להתיישב בשנית, בזהירות, על רגל שמאל. ללטוש עיניים בתמונות, והשמות שרצים מולו ולא נגמרים, כבר ספר חמישה שהוא מכיר או מכיר את מי שמכיר.

 

הקריין אומר: זהו הגיוס הגדול בתולדות מדינת ישראל. אין בחור אחד מעל גיל גיוס שלא חתם על הצו והצטרף למערכה. הצו של יואל חזר אליו, אנו מודים לך על הנכונות אך נמצאת לא כשיר לשוב לשירות הצבאי, לא נוכל לצרף אותך אל שורותינו.

 

 

בימים הקרובים החלון נשאר סגור ויואל נשאר על הספה, הוא כועס כי הרגל כבר בקושי כואבת והוא לגמרי יכול להסוות את הצליעה אבל הפסיכיאטר הארור לא מסכים לחתום לו על האישורים הנדרשים, טוען שזה מסוכן מדי ולא כל הסיפור, שזה רעיון גרוע.

מה הוא כבר מבין, מה הוא כבר יודע על יואל, יואל שכל כך רוצה לצאת ולהגן, לצאת ולהילחם, לעשות משהו. פעם הוא היה הכי טוב בזה איך שכחו אותו עכשיו? נדמה לו שהוא לא לקח את הכדורים בבוקר אבל הוא מתעלם מהתחושה, אולי אם לא ייקח אותם ישכחו שהוא חולה ויתנו לו שוב להילחם, הרי רק חולים לוקחים כדורים ויואל לא חולה, הוא חייל וחייל צריך להילחם, גם אם זאת העונה של התותים ויש לו מחויבות קודם כל לחלקה. שבע שנים מאז ששוחרר, מאז שברדה בשנה הראשונה רק כעס, בסופה יצא החוצה ועידר ובנה ערוגות ושתל ובעונה הנכונה קטף אלפי תותי שדה אדומים. ומאז זה מה שהוא עושה.

 

התותים בחוץ גוססים, יש תקלה במערכת ההשקיה ואף אחד לא מתקן, עשבים שוטים צומחים פרא בין השתילים העדינים והחלון סגור. יואל יושב בבית וחושב על מוות ועל חיים ומי קבע שדווקא הוא יחיה ולמה ככה. יושב בבית ומנסה לשכוח מהשדה בו הוא ניצב, השטח במושב בו לא הוא גדל אלא ברדה, המ”פ שנפל והוריש את חלקתו לסמ”ך הנאמן. יותר ממ”פ והסמ”ך שלו הם היו החברים הכי קרובים, הכי נאמנים, אחים ממש. ברדה הוא זה שאהב תותים ויואל פה רק כתחליף, התותים יודעים את זה גם, ברדה לא היה נותן להם למות בצמא כי אנשים אחרים מתים במלחמה.

 

יואל חי. אבל הוא לא יכול לחזור אל השורות, ומבחינתו עדיף למות.

בלילה הוא יוצא אל שורות התות, עובר ביניהן, מביט בעלים העייפים ובפירות הכבדים מדי.
צה”ל נכנסו היום לעזה, שחררו חיילת שנשבתה לפני שבועיים. היא תחיה. היא לא תחזור אל השורות. אבל היא תחיה.

בבוקר יואל מתקן את מערכת ההשקיה. מחליט לתת לתותים שלו הזדמנות.

שירה

דברים שאנחנו שותקים

מוריה פוזן

דְּבָרִים שֶׁאַתָּה לֹא אוֹמֵר:

שֶׁחַם לְךָ וְהַמִּשְׁקָפַיִם נִסְדָּקִים

שֶׁהַשָּׁמַיִם הָיוּ כְּחוּלִים הַבֹּקֶר

שֶׁכּוֹאֵב לְךָ בַּחִיּוּךְ שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁלֹּא רָאִיתָ שָׁבוּעַ

דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ:

מִתְגַּעְגַּעַת מִתְגַּעְגַּעַת

 

אֵיזֶה חוּט דַּק נִמְשַׁךְ עַל

הַדְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא אוֹמְרִים:

קְלָלוֹת, תְּשִׁישׁוּת אֵינְסוֹפִית

נֶפֶשׁ נִגְמֶרֶת לְאִטָּהּ

אַתָּה לֹא אוֹמֵר שֶׁחֹל בְּכָל מָקוֹם בַּגּוּף

שֶׁלֹּא יָשַׁנְתָּ הַלַּיְלָה

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁהָיָה יוֹם טוֹב, מָה שֶׁנָּכוֹן

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁסּוֹף הַשָּׁבוּעַ מִתְקָרֵב

לֹא אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁהַכְּאֵב, שֶׁהָאֵימָה

וְהַסֻּלְיָה שֶׁלָּךְ בַּנַּעַל כָּל יוֹם קְצָת פָּחוֹת

 

אַתָּה שׁוֹתֵק אֶת הַיֹּבֶשׁ בַּיָּדַיִם אֶת

הָאוֹר הַקָּטָן שֶׁאַתָּה צָרִיךְ בַּלַּיְלָה אֶת

הַצַּד שֶׁלָּךְ בַּחֶדֶר אֶת

וּבַבַּיִת הָרֵיק כְּבָר שָׁבוּעַ דּוֹלֵק בְּכָל יוֹם מַזְגָן עַל שְׁעוֹן שַׁבָּת,

אֲנִי לֹא אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁאֵין לִי אֹמֶץ לְנַתֵּק אוֹתוֹ

דְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא אוֹמְרִים.

 

שירה

ערב שבת פרשת וירא

דוד סנה

הָיִיתִי מִלְחָמָה גְּדוֹלָה
שֶׁהָלְכָה וְהִתְאָרְכָה
שֶׁקָּרְאָה לִי אַשְׁמָה
לִהְיוֹת חָלָל.
מִלְחָמָה שֶׁכָּזֹאת
שֶׁמַּעֲלָה מִתּוֹכָהּ
אֶת הַשִּׁגְרָה.

 

הָיִיתִי שִׁגְרָה מְפֻסְפֶּסֶת
וְעַכְשָׁו אֲנִי מִלְחָמָה
שֶׁלֹּא בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי
הָיִיתִי גּוּף דָּרוּךְ
וְעַכְשָׁו אֲנִי יֹשֶׁר
מֵעֹמֶק הַלֵּב לְאָן שֶׁהוּא סָגוּר
וְלֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ תְּפִלָּה
גַּם הַתְּפִלּוֹת הַסְּדוּרוֹת
מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בְּשֶׁקֶט כְּדֵי לְנַצֵּחַ

 

וְאִם הָיִיתִי אֵי שָׁם
עַל שְׂדֵה הַקְּרָב
עִם הַבַּרְזִלִּים
הָיִיתִי גַּם נֶחָמָה
אֲבָל פֹּה בָּעֹרֶף
הַשָּׂפָה מַפִּילָה אֶת הַנֶּחָמָה
חֲלָלִים.

 

גַּם חִבּוּק הוּא עִנּוּי
גַּם שִׁירִים
אַתָּה גֶּבֶר שֶׁנּוֹתַר אָחוֹר
לָתֵת חִבּוּק לַאֲחֵרִים
וּבַסּוֹף הַיּוֹם יוֹשְׁבִים עָלֶיךָ
הַפַּרְשָׁנִים
וְכָל חַסְרֵי הַבַּיִת
לְהַמְשִׁיךְ לֹא לִמְצֹא בִּי
סִימָנִים שֶׁל רְסִיסִים.

 

הָיִיתִי אָבְדָן בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת
הָאֵמוּן נִמְתָּח אֶצְלִי עַד קְצוֹת הַהִשָּׂרְדוּת
כְּאִלּוּ הָיָה מָחָר
וְלֹא הָיָה מָחָר
מִשִּׂמְחַת תּוֹרָה כָּל שֶׁנּוֹתַר
זֶה רַק יוֹם אֶחָד
שֶׁלֹּא נִגְמַר

שירה

קשת לא נשוג

איתן אוריאל גפן

מוּל עֲדַת זְאֵבֵי עֶרֶב

נִצְּבוּ מַכַּבִּים עַל מֶרְכַּבְתָּם,

וּבְיָדָם שְׁלוּחָה הַחֶרֶב

חַרְבוֹת בַּרְזֶל נוֹשְׂאִים מִמְּכוֹרָתָם.

 

אַךְ זֹאת אַל־בַּשְּׂרוּ פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה,

בַּת־זְנוּנִים וְתִשְׁפֹּכֶת חֲלָלָה –

בֵּין בֵּית־מַרְכָּבוֹת לְחֲנוֹת־יוֹנָה,

הַצְּבִי, עַל בְּמוֹתֶיךָ חֲלָלָם.

 

עַל כֵּן יֹאמַר אֱלוֹהַּ,

וַיִּפֶן לַמְּנַבְּחִים נְבִיחָתָם:

“מַה־לָכֶם בִמְשִׁיחָי לִנְגּוֹעַ?

וְלִנְבִיאַי בַּקֵּשׁ רָעָתָם?”

 

אֶל הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ

יִפְקוֹד: אַל־טַל וְאַל־מָטָר.

שְׁקֹט שׁוֹמֵם הַר גָּבוֹהַּ,

וּמִגִּשְׁמֵי בְּרָכָה תֻּתַּר דּוּמָם.

 

כִּי לֹא לָכֶם לְהִתְבָּרֵךְ,

אַחַר אוֹר שֶׁעַל גַּבְּכֶם עֻמַּם,

אוֹר חֶסֶד מְגִנֵּי הַכֶּרֶךְ,

אֵיכָה זִיו זְהָבָם יוּעַם?

 

 

וּבִנְפֹל שְׁלוּחֵי אֱלוֹהַּ,

הָעֹמְדִים אֵיתָן עַל מִשְׁמַרְתָּם,

מִבֵית מַרְכָּבוֹת וְעַד גִּלְבֹּעַ –

קוֹל מִמְּטָרִים פָּסַק־נָדַם.

 

 

כ”ח בכסלו, ה’תשפ”ד, נר רביעי.

נכתב לזכר רס”ל יהונתן בן רונית ומשה מלכה הי”ד,

שנפל בגבורה על קדושת שמו יתברך ברצועת עזה, בכ”ב בכסלו ה’תשפ”ד.

מכתב

אני רואה אתכן

שקד דיין

לכבוד: אחיותיי שחטופות ומוחזקות בידי בני עוולה

 

הנידון: מהלב שלי אל הלב שלכן, מכתב תקווה

 

שלום לכן בנות

 

אני רוצה להגיד לכן שראיתי אתכן אתמול. ראיתי אתכן בתחילת עיתון “דיילי” האמריקאי, או הבריטי, לא זוכרת. אבל מה שאני כן זוכרת בבירור, זה את העיניים שלכן. העיניים של כל אחת מכן. אפילו לא היינו צריכות לדבר, או להיפגש אי פעם כדי שתסבירו לי מה אתכן, מה עברתן, מה שלומכן עכשיו.

 

אתן כל כך יפות. כל כך טהורות. כל כך טובות. אני מצטערת שעברתן את מה שעברתן. אני ממש כואבת את כאבכן. סובלת בסבלכן. מדממת בדמכן. שתדעו שקיים טוב בעולם. מגיע לכן את כל הכבוד שקיים בעולם הזה. תדמיינו אותי אתכן שם, שתי ידיים חמות מונחות על כתפיכן הנעימות, ומתחילות לחבק ולחבק. לחבק ולא לעזוב. אני ממש כאן אתכן.

 

ראיתי אתכן. ראיתי את העיניים שלכן, והן לא הניחו לי. מה שלומכן עכשיו? מה אתן מרגישות?

 

בואו. בואו. בואו אלינו. שובו אל הבית. שובו אל אמא ואבא. מחכות לכן מיליוני עיניים טובות, עיניים אוהבות. עיניים מחבקות. עיניים שלא פוגעות. עיניים לא רעות.

אני שולחת לכן חוזק. אני שולחת לכן את העיניים שלי. אני רואה אתכן. אני רואה אתכן בשירים, בתמונות. בחלומות. בדמעות. אני כאן. מחכה לכן. בנות טובות ואהובות.

עיניים טהורות, שובו לביתכן.

 

“טוב מראה עיניים מהלך נפש, גם זה הבל ורעות רוח”.

 

תודה לכן.

 

אני אוהבת אתכן. הרוע הוא מיעוט.

 

מחכה לכן כאן בעיניים מחבקות.

כאן, בבית. בישראל.

מכתב

גן נעול

רעות טטרושוילי

״גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום״ (שיר השירים יב, ד)

 

הנדון: מכתב סליחה לחטופה שנפגעה בנפשה שלה

 

שנים אנחנו משחקות משחקי מחבואים חמקמקים עם המיניות שלנו עצמנו
שהיא רק שלנו?
כשחושפים אותה כשאנחנו לא מוכנות אנחנו נתקפות בושה אינסופית טורדנית כזו שקשה מנשוא
וכשהיא רק שלי סודית ואסורה היא טהורה כמו גן
גן נעול
שאף אדם לא יעז להתקרב
או לשאול אם ישנו
ולפעמים בגל של ספונטניות טהורה יגיע אדם אל אותו גן
והוא כבר לא יהיה נעול עבורו
יטייל בו ביראת כבוד שכזו, שמגיעה לו
יתפעל מהוורדים עד אין סוף
ויכאב את הקוצים עד זוב דם
ובשעת בין ערביים יעזוב את הגן וינשק שלו ויראה ממנו במאוד מאוד
כי קדוש הוא

באותו היום, הארור
כל הגנים נראו פרוצים ומושחטים
מוצאים לכל כיס
כאילו חיות מעולם אחר הגיעו לטייל שם
כאילו יראת הקודש כבר מתה מזמן

סליחה
אני מבקשת סליחה
שהגן הנעול שלך נפרץ
נלקח ממך
על ידי מי שלא ירא
שלא יתפעל
שלא כאב
רק השחיט
וחילל
את לא אשמה, אני מבטיחה
הגן שלך תמיד יהיה שלך
הוא, חילל את גנו שלו, את נפשו
ואני רוצה להאמין שבאותו גן, עוד נשארו ניצנים קטנים של יופי
שיעלו ויפרחו ויזכו לימי הטהרה שמגיעים לו
מעיינך שהוא אינסופי והוא שלך
תמיד יתגעגע
אל אותו גן נעול

אבל כרגע רק מעיין אינסופי של ריק
ותועבה
הלוואי ואני טועה
ותוכלי ללכת בו
כאחות הכלה
הלוואי והמעיין גם הוא ממש מתגעגע
ונשארו בו עוד טיפות של אמת ושל יופי

אין דבר נורא בעולם כמו גן שנפרץ
אני הולכת ומסתכלת בהריסותיו
וכואבת אותם כאילו הם בגני שלי
אבל רק כמעט
כי כאב של גן שנפרץ
נכאב באמת
באמת
רק לבעל הגן
אחותי הכלה
סליחה.

שירה

על פרעות תשפ”ד

סלעית לזר

פָּרַצְתְּ וּבָאת בִּגְבוּלֵנוּ, עַזָּה,

בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ קִלְּשׁוֹנוֹת מְחֻשָּׁלִים

בִּלְשׁוֹנוֹת חֲרוֹן, גִּ’יהָאד וְסַם.

 

פָּקְעוּ גּוּפִיפֵי פִּרְיֵךְ, עַזָּה,

וּבִשְׁבִילֵינוּ הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִים

נְבָגַיִךְ הַשְּׁחֹרִים כְּמֻרְסָה.

 

תַּפְטִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

 

אֲרוּרָה תִּהְיִי לָנֶצַח, עַזָּה,

עַל דְּמֵי יוֹנְקִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ

בְּאֵפֶר מִזְבְּחוֹת עִסָּה.

עַל דְּבַר זְוָעוֹת שֶׁנִּקְרְמוּ

בֵּין עַגְלוּלִים לַעֲרִיסָה.

עַל הֵינֶף קָנֶה וְלַהַב

מוּל יַלְדָּה בִּמְנוּסָה.

עַל שִׁכְרוֹן זִמָּה וְרַהַב

שֶׁל גְּבָרִים חַסְרֵי מוּסָר.

 

לֹא תִּנָּקִי לָנֶצַח, עַזָּה,

לֹא תִּרְאִי אוֹר בַּחֲלוֹמֵךְ,

לֹא יַעֲלוּ פְּרָחִים בְּאַדְמוֹתַיִךְ,

לֹא יִרְוֶה שַׁלְוָה עַמֵּךְ.

 

דּוֹרוֹת יִדְאוּ בְּשָׁמַיִךְ דּוֹרְסִים

עֵינֵיהֶם בִּשְׂדוֹתַיִךְ, מְחַפְּשִׂים

פְּצוּעִים, מֵתִים וְגוֹסְסִים

לִנְעֹץ בָּם נֶקֶר וּקְרָסִים.

 

לֹא תָּנוּחִי בְּשָׁלוֹם, עַזָּה,

לֹא תִּזְכִּי בְּקִלּוּסִים.

מסה

חיי הסטודנט בשדרות

גל רוכברגר

שדרות היא כמו באר שבע לסטודנטים אבל במאוד מאוד קטן. או שבאר שבע היא שדרות רק ממש בגדול.

 

בשדרות יש רק פאב אחד, אז קשה מאוד לצאת לדייטים, כי מהר מאוד כולם יודעים מי אתה, אי אפשר להיות יותר מידי חסוי בשדרות. כשהחברים מתל אביב באים לבקר, מביאים אותם ל ‘זה’, שיראו שגם לנו יש המבורגרים מושחתים ולא כשרים, והופעות ואירועים מדי ערב. את ההורים מביאים לחומוס של טחינה.

 

במהלך היום הדברים קצת שונים, לארוחת צהרים יש לך את השווארמה של איתן, שידוע ביחס חם אוהב ומחייב (לא מכבד ללכת לאכול שווארמה במקום אחר), הרבה צ’יפס שומני ורוטב שזיפים. יש גם התסביך בהמשך הרחוב, הבית הראשון בשדרות או משהו כזה. גם להם יש יחס חם ואוהב, מנת הדגל שלהם מציעה לך בפיתה אחת – סביח, שניצל, פלאפל וצ’יפס. ונכון זה נשמע מוגזם, אבל איכשהו זה יושב.

 

בשדרות יש הרבה מאוד פיצריות לכל מצב נתון –

כשרוצים פיצה סבבה הולכים למונטנה, כשרוצים פיצה מגונדרת הולכים לארטישוק, כשרוצים פיצה זולה הולכים לשמש, כשרוצים פיצה בשתיים בלילה הולכים לרומא.

 

ואם אתם רוצים להיות מתורבתים, לכו לסינמטק שדרות! מדי ערב מקרינים סרטים צרפתיים או כל מיני אירועים מיוחדים. רוב הלקוחות הם ילדים או גמלאים מהקיבוצים. הסטודנטים אוהבים להרגיש מיוחדים, קשים מאוד להשגה, אבל אפילו הם מופתעים מהאירועים שהסינמטק מציע להם.

 

בשביעי באוקטובר, הרחובות התרוקנו מאנשים, התמלאו בצללים מאיימים של זיכרונות ישנים – על זה שאי אפשר לצאת לדייטים בשדרות נגיד, או שברגע שאתה מועד ואוכל שווארמה בגרבולי, אתה יודע שאיתן מאוכזב. חלפו מעל לחודשיים, ושדרות עדיין בסוכות.

שירה

מוות ואלהים אחרים

מלאכי אנג'ל

א.

נִחוּשׁ מֻשְׂכָּל: זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן-עַד

שֶׁמִּישֶׁהוּ יָמוּת סַבָּא, חַיָּל אוֹ

תִּינֹקֶת.

 

ב.

נָהוּג לְהִשְׁתַּתֵּף בַּצַּעַר, (לִתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת), זֶה קוֹרֵעַ

לֵב כָּךְ אוֹמְרִים לָקַחַת אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּ –

צַעַרְכֶם צַעַרְךָ צַעֲרֵךְ מִשּׁוּם שֶׁלְּעִתִּים יֵּשׁ

לְחַדֵּד אֶת הַבְּדִידוּת

 

ג.

צַעַר זוֹ רַק מִילָה שֶׁכְּמוֹ טֶבַח גַּם

זוּ רַק מִילָה אִם לֹא

סְתָם.

 

ד.

לִי לֹא אִכְפַּת. בִּכְלַל אֵלּוּ

מִסְפָּרִים

 

ה.

הֵם דּוֹאֲגִים לְהַזְכִּיר זֹאת מִידֵי

שָׁעָה: עָלֶיךָ לְהַמְשִׁיךְ לִבְחֹשׁ בַּקַּדְרוּת הַנּוֹבֶטֶת,

בְּהִבְהוּב הַנֵּרוֹת, בִּבְעֵרַת הֲמִי

 

ו.

לֹא הֶחְלַפְתִּיךָ בְּאֱלֹהִים

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: פָּשׁוּט אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא חֲבֵרִים

יוֹתֵר

 

ז.

יֶשְׁנָהּ גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְהִסְתַּחְרֵר

מִבַּעַד לַאֲרֻבּוֹתֶיהָ שֶׁעוֹדָן

אֲטוּמוֹת. עֵינַיִם וּנְחִירַיִּים וּפֶה

יוֹרֵק לְבַד מִן

הַמְּבוּכָה שֶׁבְּזִכְרוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים

 

ח.

בְּנָקֵל הֵם הוֹלְכִים וְכַבִים

 

ט.

הַגֻּלְגֹּלֶת הַהִיא אִם עוֹד

יְשֵׁנָה: מִתְפַּצַּחַת.

חרבות ברזל