שירה

הדין והחשבון

רונן שובל

 

(2 שערים ראשונים מתוך הפואמה השלמה. לרכישה >>)

 

 

 

שער ראשון – הקפות ראשונות

 

 

בְּיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה, עַל שְׂפַת הַפִּישׁוֹן,

נֶאֶסְפוּ סָבִיב לְמשֶׁה, כִּבְכָל שָׁנָה,

יְהוֹשֻׁעַ וְדָוִד, וּסְבִיבָם מַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו,

בַּר-כּוֹכְבָא וַחֲבֵרָיו, הֶרְצֶל וְגַם זַ'בּוֹטִינְסְקִי וְתַלְמִידָיו.

 

 

הֶעֱבִירוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְשָׁרוּ בְּשִׂמְחָה:

מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל – יְבֹרַךְ כָּל יִשְׂרָאֵל.

 

 

מֵי הַפִּישׁוֹן בִּעְבְּעוּ,

וְקוֹל יִשְׂרָאֵל

שֶׁעָלָה מִן הָאָרֶץ, כִּבְכָל שָׁנָה הָיָה מְלַוֶּה רִקּוּדָם,

נָדַם לְפֶתַע. הַשִּׁירָה הָפְכָה לַאֲנָחָה.

וַיֵּהָפְכוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּפִּישׁוֹן לְדָם.

 

 

אַט אַט, בְּקֶצֶב הוֹלֵךְ מִסְתַּחְרֵר

נֶעֶמְדוּ חֲבוּרוֹת חִוְרוֹת אַךְ שְׂרוּפוֹת, מוּל כִּסֵּא הַכָּבוֹד.

מַה לָּנוּ כָּאן? מַה לָּנוּ כָּאן? מַה לָּנוּ כָּאן?

 

 

שָׁתַק משֶׁה.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה –

וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ: תְּמִיהָה.

וַיַּעַן דָּוִד:

וַיַּעַן בַּר-כּוֹכְבָא: לֹא בְחַיִל.

וַיַּעַן הֶרְצֶל: אֵלֶם.

 

 

נֶעֶמְדָה מוּלוֹ נַעֲרָה תְּמִירָה, אֲרוֹן-עֲלֵי-זַיִת עַל כְּתֵפָהּ.

אָמְרָה לְפָנָיו: אֲנִי הַר הַצּוֹפִים,

יוֹם וָלַיִל הִתְחַנַּנְתִּי וְזָעַקְתִּי לִפְנֵי גִּבּוֹרֵי הַחַיִל,

וְהֵמָּה טַחוּ עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת אֶת הַמּוּבָן מֵאֵלָיו.

 

 

אָמַר: הָבִיאוּ לְפָנַי אֶת הַתִּשְׁבִּי

אָמַר לוֹ: מַה לְּךָ רַבִּי?

אָמַר לוֹ: גַּשׁ עִם הַצַּדִּיקָה לָאָרֶץ

אֲשֶׁר זָכִיתִי לִרְאוֹתָהּ רַק מֵרָחוֹק

וְדוֹבֵב לִי אֶת הַנִּשְׁכָּחוֹת.

טֶבַח תַּשפָּ"ד, מַה דּוֹמֶה הוּא לְתָרַ"פּ, תַּרְפָּ"ט, תַּרְצָ"ח.

מַה בֵּין דָּם לְדָם.

 

 

 

 

 

 

 

 

שער שני – הנביא מציץ מן החרכים

 

 

 

לָקְחָה הַנַּעֲרָה יָדוֹ שֶׁל הַנָּבִיא. רְאֵה:

 

 

בָּרוּחוֹת הַכְּבֵדוֹת נִשְׁמְטוּ גְּבוּלוֹת,

כָּל מַה שֶּׁנּוֹתַר נִכְנַע בַּשֶּׁפִי הַשָּׁחֹר,

נִשְׁמְטוּ לְתוֹךְ חֶשְׁכַת יָם,

אֶרֶץ מִדָּם אֶל דָּם,

נִשְׁפְּכוּ אֶל שְׁאֵרִית רִיק.

שׁוּב דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת,

בִּשְׂדֵרוֹת שֶׁבֶר עִיר,

דָּם עַל דָּם נִשְׁפָּךְ, וְאֵין מְנַחֵם, וְאֵין מֵאִיר.

נְעָרוֹת חֻלְּלוּ, עוֹלָלוֹת נֻתְּצוּ, אָבוֹת עַל בָּנִים. סָבְתוֹת וּנְכָדִים.

בַּנּוֹבָה, צְעִירִים נוֹרוּ, נְעָרוֹת לַשְּׁבִי נִמְשָׁכוּ,

רֹדְפֵיהֶן הִשִּׂיגוּן, בֵּין הַמְּצָרִים.

רָאוּ עֶרְוָתָן, טֻמְאָתֵנוּ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת,

מִבֶּטֶן נִטְּלָה הַתִּקְוָה, תָּרוֹת אֶל הָאֹפֶק הָאָבוּד, זְעָקָה שֶׁלֹּא נִשְׁמָעַת.

בִּזְעָקָה אִלֶּמֶת נֶעֶלְמוּ הָאֲהוּבוֹת וְאֵין מְנַחֵם.

 

 

אֵיכָה נִשְׁפָּךְ דַּם לִבֵּנוּ, וְאֵין רוֹאֶה?

הֻצְעֲדוּ נִצּוֹלֵי הַשּׁוֹאָה מִקִּבּוּצֵי הַדָּם לִמְעָרוֹת הָעַכְבָּרִים.

נ"ב יְתוֹמִים בְּיוֹם אֶחָד, לְלֹא אָב וָאֵם,

בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי, וְאֵין עוֹנֶה.

מִקְלָטִים הָפְכוּ פַּחִים,

קִירוֹת קָרָבוּ,

רִמּוֹנִים הוּטָחוּ,

הָפְכוּ לְעִסַּת אָדָם, לְקֶבֶר אַחִים חַיִּים.

 

 

שְׂרֵפָה אַחִים שְׂרֵפָה בִּבְאֵרִי,

שְׂרֵפָה אַחִים שְׂרֵפָה.

שְׂרֵפַת אַחִים.

שְׂרֵפָה לָעוֹלָלִים. שְׂרֵפָה לַגַּנָּנוֹת. שְׂרֵפַת אֲחָיוֹת.

זֵדִים שׂוֹרְפִים טְהוֹרִים. שׁוּב אָנוּ נֶחְנָקִים.

אָנָה אָנוּ בָאִים.

וּבָאֳפָקִים, זוֹעֲקוֹת אִמָּהוֹת,

אֵיךְ נִמְחֲקוּ נְפָשׁוֹת אֲצִילוֹת,

אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ, מַה לָּךְ עִיר הַמִּזְדַּעְזַעַת,

נִשְׁחֲטוּ יוֹנְקִים, רָאשֵׁי בַּחוּרִים נִכְרָתוּ,

וּנְפָשׁוֹת נִשְׁמְטוּ לְאֵין מַפְרִיעַ.

 

 

רְאֵה הַנָּבִיא רְאֵה, אַל תָּסִיר הַמַּבָּט:

בָּרוּחוֹת הַכְּבֵדוֹת נָהַם הַמָּוֶת,

עֲנָפִים כּוֹפְפוּ וְכַנְפֵי הַבַּדִּים נִשְׁבָּרוּ,

נְפָשׁוֹת נִכְפְּתוּ

וּבְמִצְעָד הִתְעַלְּלוּ בַּטָּף.

יָדַיִם רוֹעֲדוֹת שֶׁנֹּאחֲזוּ בְּתִקְוָה אַחֲרוֹנָה, נִשְׁמְטוּ לִתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה.

 

 

הַבֵּט, אֲנִי דּוֹרֶשֶׁת:

מָוֶת עָלָה בִּקְהַל יִשְׂרָאֵל.

וְאֵין רוּחַ, אֵיכָה נִשְׁמְדוּ הַמִּשְׁפָּחוֹת,

נֶחְנְקוּ עוֹלָלִים, דָּרְכוּ עַל רָאשֵׁי גִּבּוֹרִים,

וּמִן הַשְּׁפָלוֹת שָׁמַעְנוּ אֶת קוֹל צְחוֹקָם, וְאֵין שׁוֹפֵט וּמוֹשִׁיעַ.

 

 

מַה זֹּאת כִּי אֵינְךָ יָכוֹל עוֹד? וְכִי יְכוֹלִים אֲנַחְנוּ?

בּוֹא אִתִּי, עוֹד לֹא רָאִינוּ דָּבָר.

רֵיחַ הַדָּם, רֵיחַ הַשְּׂרֵפָה, צְעָקוֹת בְּאָזְנַי.

וְלֹא נוֹתַר קוֹל, מַה נּוֹתַר מִמֶּנָּה, וּמִמֶּנּוּ, וּמֵהֶם?

אַרְכֵאוֹלוֹגִים מְסַנְּנִים כָּאן, מְפַשְׁפְּשִׁים שֶׁמָּא יִמָּצֵא אֵיזֶה זִכָּרוֹן שֶׁיָּעִיד,

כִּי אַךְ אֶתְמוֹל הֵם הָיוּ כָּאן. מִשְׁפָּחוֹת שֶׁסֻּכָּתָן עוֹד מִתְנַפְנֶפֶת, וּתְמוּנָתָם מְחַיֶּכֶת אֵלֵינוּ מִן הַמְקָרֵר.

 

 

מַה יֹּאמַר הַנָּבִיא? מַה לְּךָ עַם נִשְׁבָּר?

וּבְתוֹךְ הָאֹפֶק הָאָפֵל, עוֹד נִשְׁמְטוּ נְעוּרִים,

נִכְבְּשׁוּ לָאֵימָה הַחוֹנֶקֶת, נוֹתְרָה אַךְ שְׁאֵרִית שֶׁל פְּלֵיטָה.

נִשְׁמְטוּ כָּל הַנְּפָשׁוֹת לָרִיק.

עוֹד לֹא דּוֹבַבְנוּ דָּבָר.

"אַתֶּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל?" הִתְחַנְּנָה הַיַּלְדָּה.

מִצְעַד מָוֶת חָדָשׁ.

לְתוֹךְ חשֶׁךְ בְּבִכְיָה חֲרִישִׁית.

 

 

 

 

 

 

 

 

שירה

ארבעה

אלחי סלומון

 

 

אַרְבָּעָה
שְׁלוּבִים בְּלֶפֶד שֶׁל פְּלָדַת אַל חֶלֶד הַמָּמָ"ד
דְּפוּקִים בְּדֶבֶק רֶסֶס הַבֵּטוֹן
נִצְמָד לוּחוֹת מָעוּךְ זִיּוּן צְמוּדוֹת מוֹטוֹת כַּנְפֵי בַּרְזֶל
פָּלוּץ וְשֶׁלֶד הַבִּנְיָן רָצוּץ דְּבוּקִים
מֵתִים גַּרְעִין הָאַרְבָּעָה.

 

אַרְבָּעָה.
בְּסוֹד נוֹפְלִים, דָּמָם שֶׁהִתְאַדָּה
רוֹתֵחַ
זוֹעֵם, הָמָן רָשָׁע
וְרֶשֶׁת שִׁגּוּרִים מַחְלֶקֶת טִילָאוּת הַזִּכָּרוֹן תִּקֹּם תִּטֹּר
מִבְּלוֹק שָׁבוּר, אֶל לֵב לִבּוֹת עֵינַיִם בְּנֵי בִּלְעָם, מִשְׁתֵּה עָכוֹר
מִן הַבְּאֵר הַזּוֹ, בֵּטוֹן פַּרְבָר יָבֵשׁ
שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם
תִּתֹּץ כָּל הַשְּׁבוּעָה
כָּךְ נִשְׁבְּעוּ הָאַרְבָּעָה.

 

בִּמְרוֹם מִגְדָּל, לֹא תַּצְלִיחַ אֶרֶץ לְכַסּוֹת,
מֵעַל טַיָּס, מֵעַל פָּרָס, מֵעַל דּוֹנַלְד הַטַּוָּס
מִגְדַּל קוֹמוֹת, פֵּרִיפֶרְיָאלִי
עִירוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁלֹּא יַסְכִּים
חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת תְּשֻׁלַּח, בֵּין עֵינֵי הָאֱמוֹרִי
שֶׁתֶת שֶׁפֶךְ דִּמְכֶם רוֹתֵחַ
וּכְבוֹדֵנוּ כִּשְׁלוּלִית.

 

וְאֵם, וּבֵן, וַחֲבֵרָה, וְעוֹד אִשָּׁה אַחַת
מְצֻיָּתִים לְכָל הַהַנְחָיוֹת, לְכָל טוֹבוֹת הָעָם וּגְבַהּ רוּחוֹ
נָשָׂא אוֹתָם רוּחַ שַׁאַג, נְקָמָה וְהַחְמָצוֹת, פָּרַץ
בְּלֹא הֶתֵּר בְּלֹא אִשּׁוּר בְּלִי מְתֹם כֻּלּוֹ אִסּוּר
אֶת קִיר הַכֹּתֶל הַתִּקְנִי וְהֶקֵּפוֹ
כָּךְ לֹא עוֹשִׂים, עַל זֹאת
עַם לֹא יָשׁוּב
עִסְקֵי
חַיָּיו
חַיָּב הוּא
לְהָשִׁיב עַכְשָׁו

 

עַכְשָׁו
עַכְשָׁו

 

הָאַרְבָּעָה
לֹא יַרְפּוּ
עַוְלָתָם נָשָׂא הָרוּחַ
זֶה הַגִּ'ינְגִ'י יְשַׁלֵּם
לַמָּט לִנְפֹּל, שָׂטָן, לֹא מוֹשִׁיטִים הַיָּד, חִסּוּל נָסוֹג אָחוֹר
לֹא מַשְׁוִים
אֶל צוּר יִשְׂרְאֵלִי
צְדָדִים, הֶסְכֵּם, עַם הַלָּבִיא
אֶל רֵבֶץ לֹא יָשׁוּב
הוּא לֹא אָדָם לְהִנָּחֵם, לִמְחֹל
הַחֶשְׁבּוֹן פָּתוּחַ, רָטֹב כָּאן וְנוֹזֵל, נִקְוָה
אוֹר כֹּחַ בְּסִיוָן
יָד, אֶגְרוֹף לְאַרְבָּעָה.

 

 

 

 

למיכל ואיתן זקס, נועה בוגוסלבסקי ומיכל שאנן הי"ד

נהרגו בבאר שבע מפגיעת טיל איראני עם תחילת הפסקת האש, 'עם כלביא' התשפ"ה

 

מסה

ירושלים: בית בעשרה מהלכים

יותם הלפרין

 

בְּתוֹךְ סִדְקֵי הַבַּיִת

חַיִּים הַחֲלוֹמוֹת

לִפְעָמִים אֲנִי עוֹשָׂה בָּהֶם

יָמִים שְׁלֵמִים, נֶעֱלֶמֶת

וְשָׁבָה

     

(דיתי רונן, שיבת הבית ונדודיו)

 

 

 

 

כפר עזה

פרוצים הם הבתים. כמו תהום פעורה אל מעבה האדמה. שלט 'ברוכים הבאים', שבור על מפתן הבית, מילותיו מחייכות בתום שלא יכול היה לדמיין בסיוטיו, את אותם באים שיחללו אותן. רמזים בוטים מפוזרים בחלל, מותירים מעט מקום לדמיון, הרבה מקום למבוכה ובושה, ועוד יותר מקום לזעם. אני לוקח את שני חלקי השלט המפורק, מחברם לאחד ומניח בצד אחר מעט כבוד והרבה אבל.

אני רוצה לעצור לרגע לתפילה. מחפש אחר הכיוון לירושלים. בחצר הבית ניצבת סוכה. מזכרת מיקום אחר, שהתקיים עד לפני ימים אחדים. מתוך הסוכה מביט בי אברהם אבינו, אושפיזא עילאה של יום החג הראשון. בשמחת תורה לא מצפים לאושפיזין. אולי לא בכדי בא השבר בשמיני עצרת, המכונה שמחת תורה. אותו יום בו אנו חוזרים לבתי הקבע שלנו, אחרי שבוע של חיים ארעיים בסוכה. והנה דווקא בתי הקבע התגלו כעראיים יותר מן הכל. אדמתנו היא הר געש שהתפרץ כשלא הקשבנו ללבה הרוחשת. אנחנו כאן אורחים לרגע. בית הוא כל מה שאנו מבקשים.

 

פני המלחמה

מאה וחמישים אחוזי גיוס, מדווחות הכותרות על מאות אלפי האנשים שהתגייסו להגן על הבית, ואני בתוכם. רגשות מעורבים, של זעם ורצון לנקום, לצד חרדה קיומית ויציאה למלחמת אין ברירה. ובתוך כל אלו בקשה של התחלה מחדש, של אתחול מערכת, כיול מצפנים והקשבה עמוקה.

בשביעי באוקטובר פרץ האויב ללא צלם אנוש. בין הציביליזציה לברבריות עובר קו דק, שנמתח ב-6:29 בבוקרו של חג. אולם חומות לא נופלות ביום אחד. את תנועת הלוחות הטקטוניים שבעקבותיה רעדה עלינו האדמה, יכולנו לזהות כבר קודם. יחד עם האסון שלא דפק אלא פרץ את דלתותינו, נכנסה גם המציאות המוכחשת במלוא עוזה. התהום הפעורה קוראת לנו להתבונן לעומקה, לראות את שורשיה, הורתה לידתה. גילה כגילנו, עומקה כעומק הכחשותינו. ובתיקונה יהא תיקוננו, יהא חידוש בתינו.

אנו יוצאים אל הקרב, פנינו אל עזה, עורפנו לירושלים. אדם יוצא לחרף נפשו במלחמת חרבות ברזל, שם זמני. אולם אויבו פורץ את גבולותיו כשבפיו צעקה אחרת לקרב. מבול אל אקצא, האויב צועק אלינו, ובניגוד אלינו ירושלים ניצבת למול פניו.

 

בריחה

קל לברוח.

קל לברוח  להסברים כלכליים, בטחוניים, פוליטיים, חברתיים, מחק את המיותר. קל לברוח להסביר את המציאות בעיניים מערביות, חילוניות. אך מי שלא יאמץ את אזנו לשמוע את השפה התיאולוגית של הארץ הזו, סופו שיפול מהספינה השטה על פי מפות עתיקות של ארץ התנ"ך. א-שאם היא קרויה בערבית, ארץ מרחבי נבואה והתגלות.

״רק לא להפוך זאת למלחמת דת״. משנן לעצמו האדם המערבי. אפעס קשה שלא להבחין שאיש לא שאלו. מלחמה כזו לא רק נכפתה עליו, אלא שתתרחש איתו או בלעדיו. "היטיבו מאד אשר אמרו" כותב תומאס קארלייל לפני כמאתיים שנה, "כי דת כל אדם הוא הדבר העיקרי שבו. דת האדם או העם." ומדייק דבריו: "הדבר שהאדם מכַון אליו את לבו באמת וחושב אותו לודאי, בנוגע ליחוסיו החיוניים אל סוד הבריאה ולחובתו ולתעודתו בה – זהו בנין‑אב לוֹ, אשר מכריע את כל השאר. זהו **הדת** שלו".

המרחב בו אנו חיים, מנקז אליו את מבטם של למעלה ממחצית מאוכלוסיית האנושות, ביחסם לסודות הבריאה והאלוהות. מרחב ארץ שבו קווי הגבול נמתחים על ידי משה, יהושע, ישוע ומוחמד, עוד הרבה לפני סייקס ופיקו, ראשי הממשלות או הנשיאים. המאמינים מכתיבים את הצעדים כאן, לפני המדינאים.

 

שברים, סדקים, תנועה 2023-4-5

שברים וסדקים לרוב חוצים את קווי האורך והרוחב של ישראל. מימרה שחוקה של מורי הדרך בשבילי הארץ, גורסת כי התשובה לכל שאלה גאולוגית, תהא תמיד – השבר הסורי אפריקני. ביסודות הארץ הזו טמון שבר, אולי מראשית הבריאה. צרות אחרונות משכחות ראשונות, אך בשנה הקודמת לאסון כבר משכו אותנו השברים אל פי תהום. סדקים עיטרו את קירות ביתנו המשותף, ולעתים גם את בתינו הפרטיים. "הציונות היא אידאל אין סופי" כתב הרצל ביומנו לפני יותר ממאה שנים. אולם בשנה החולפת היה נראה שמשני צדי המתרס הציוני, האינסוף היחיד היה המעגל בו נעו כוחות הופכיים, בתנועות של הרס עצמי. עוצמים עיניהם אל עבר יעד לא ידוע, כמו מתעקשים להתעלם מן השאלות, שזועקות אליהם ממעמקים. גם כאן למעמקים אלו יש שם, אותו לעתים אנו מעדיפים לשכוח. קל לנו להזדהות כציונים, מבלי לעצור ולשאול למקור ומשמעות המילה. קל לנו מדי לברוח מירושלים.

 

"לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים" כתב נתן זך, "שהוא אוֹלֵם לה חלומות". אך בישראל מקדמא דנא, חלומותיו של האחד הם סיוטיו של האחר ולהפך. בליבה של הארץ, עיר הבירה כורעת תחת עומס הציפיות. הציפיות ממנה כמו גם הציפיות שהיא יוצרת. שבעים שמות לעיר אחת, זה כבר מתכון לבלבול. "ירושלים די מפחידה אותי" מודה עמוס עוז, "היא סובלת ממנת יתר- אוברדוז של היסטוריה". אך למעשה יותר משההיסטוריה מכבידה עלינו, עיקר הכובד מגיע מן העתיד ממנו אנו מעדיפים להתעלם. ירושלים היא שם קוד לחלומות, אשליות, פחדים ומניירות. קו דק נמתח בין שברי אוקטובר. בין אסון השביעי ומריבות השישי. אנרגיית ירושלים המודחקת בנו, קוראת לנו מכאן ומשם. פורצת לחיינו בהבלחות נסתרות, המזמינות אותנו להתמודד עם שאלות, מהן אנו מבקשים לרוב לברוח. קודש, יעוד, דת ואמונה, היסטוריה ועתיד, מסורת ושבירה. משל לספינה שנתקלת בקרחון ורואה את קצהו. תשעים אחוז ממנו נמצאים בכלל תחת קו המים.

 

אך ביסודו של כל שבר מסתתרת תנועה. רק מי שאזנו כרויה לשפת המעמקים של הארץ, יוכל להבין את תנועת הלוחות. להבינם, ואף לנווטם. מסקנות אלו עלולות להיות עגומות למי שזרה לו שפת התהומות התאולוגית, והאנרגיה הדתית. מסקנה זו עלולה להיות מבעיתה למי שביקש לברוח משפה זו כל חייו. צודק מי שמפחד משפת התהומות הפורצת. כשכרה דוד המלך בורות בירושלים, ביקשו מי התהום לעלות ולהציף את העולם. אולם שם טמונה ההזדמנות היחידה. הטלטלה שמוטטה את קירות בתינו, מוכרחה להוביל אותנו לצלילה למעמקים. מתוכם נוכל לא רק לבנות את בתינו מחדש, אלא לבנותם על קרקע יציבה, ולהעצימם בקומה נוספת חדשה. עלינו לצלול ולעלות לירושלים.

 

 

ירושלים 1.0

מאז אוקטובר רחובות העיר העתיקה ריקים. כמו ילד שמחולל מהומה ובורח תוך רגע הצידה, כך ירושלים עומדת בשממונה. ספק תמהה, ספק נבוכה, מהקרבות המתחוללים בשמה שבעים קילומטרים לדרום מערבה. הנוצרים הגיפו תריסיהם על המנזרים, כמו מבקשים להוריד ראשם תחת גלי המבול שביקש חמאס להביא על העיר. המוסלמים והיהודים פוסעים בצעדים מהירים, בחשדנות יתרה האחד כלפי השני. העיר לוחשת את קווי השבר הישראליים כולם, מתוך חלונותיה. שישים אחוז יהודים, ארבעים אחוז ערבים, שלושים אחוז חרדים, ארבעים אחוז קטינים. תמונת עתיד של ישראל על שלל הזיותיה. "קרוסלה", קרא לה יהודה עמיחי. כזו ש"מי שקופץ ממנה מסכן את חייו". כל הסדקים נפערים בירושלים, מהסיבה הפשוטה שדרכה עוברת כל האנרגיה.

 

אם ננסה למפות את אותם המעמקים, הרי שאת הכותרת ששמה ירושלים ניתן לתלות על קווי שבר רבים. לענייננו נתמקד באחד. בין ירושלים ותל אביב, נמתח שסע דיכוטומי, דרכו ניתן לחלק את ישראל בין לאומיות ואוניברסליות. תהום לכאורה פעורה בין השפה הלאומית המקדשת את ירושלים, על זהותה הפרטיקולרית, ובין השאיפות האוניברסליות של שפת תל אביב, המבקשת למצוא את זהותה בקרב כל יושבי תבל. "חביב אדם שנברא בצלם", יאמר אזרח תל אביב. "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", יענה לו לכאורה יריבו הירושלמי. האחד יבקש לפיכך להתנער מכל רכיב לאומי מאיים בזהותו. להשיל מעליו את האבן הירושלמית הכבדה הזו. והשני לכאורה ילך ויסתגר בדלת אמותיו, יגרש מעל פניו כל סימן זר שיטמא את חלומותיו הקדושים.

אין כל זה אלא לכאורה, שכן אלו ואלו טועים.

 

 

שתי טעויות בכביש אחד

אולי אין זה מיותר להבהיר כי שתי הערים תשמשנה כמודל מכליל, ואולי אף סטיגמי. הטעות והאשליה בדיכוטומיה השגויה, תוצגנה דרך הקצנת הרעיון העומד בבסיסן. בין שתי הערים ובתוכן מרחב גדול, מתעתע ועשיר להתגדר בו. אך כדי להירפא מתוך השבר, נמתח את הסדק עד לקצה.

 

האוניברסליסט בתל אביב, הוא בכלל קוסמופוליטן. רעיון שונה בתכלית. בקצהו הוא מבקש להשיל מעליו את זהותו הלאומית, ודאי הדתית. לעיר המצויה בשורש זהויות אלו, הוא בכלל מתכחש. כך הוא יוצא אל העולם הרחב, כשהוא מוצא את עצמו ערום. בכך הופך למעשה לאזרח העולם, נטול זהות יחודית משלו, מלבד זהותו הפרסונלית. נטול תקווה, עתיד או חלום המחוברים למעגל הלאום. לא רק שהוא ודאי יפסיד במלחמה, אלא שבמוקדם או במאוחר, ינטוש את מרחב התהומות של האיזור, או שייפלט ממנו כשיפול מן הקרחון.

הירושלמי הלאומי, בקצהו הופך ללאומן. הבדל של אות אחת אשר חוסמת עולם שלם. הוא יילחם עבור עירו, אמונתו ועמו. יהיה מוכן אף לחרף נפשו בעדם. אך מחוץ למעגלים הפרטיקולריים, הוא יעדיף למנוע כל מגע או השפעה. מעבר לעובדת החיים הפשוטה שהוא אינו חי לבדו. ומעבר לכך שהשפעות ויחסים מבחוץ יגיעו, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו. הרי שהוא לעולם לא יגשים את יעודם, של אותם לאום ועיר. הלאומן ישרוד על הקרחון, רק לכאורה. אולי הוא יוכל לנצח בקרב, אך נגזר עליו שיפסיד במערכה.

אלו וגם אלו לא הקשיבו מעולם בכנות לירושלים. שכן, אם נאזין לשפתה העמוקה של העיר, נשמע שהיא מציעה לנו אפשרות שלישית, היברידית. יש ירושלים אחרת. ירושלים אינה קוסמופוליטית, וגם אינה לאומנית. "למה ירושלים תמיד שתיים" שואל עמיחי, ובנדון דידן ירושלים היא בת שתי קומות. לאומית ואוניברסלית. הקומה הראשונה היא הבסיס, ואילו הקומה השניה היא היעוד. ירושלים כעיר האלוהים, ירושלים כבית להכנסת אורחים.

 

 

נעמי שמר VS עמוס עוז

ביום העצמאות שקדם למלחמת ששת הימים, הרטיטה שולי נתן את ליבות העם, כשביצעה לראשונה את שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב. "איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה, ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה". איש לא דמיין שכעבור שבועות ספורים, יפרצו הצנחנים לעיר דרך אותו ההר מן השיר, ויתקעו בו בשופר. אך כבר באותם הימים אותו שבר-תהום התחיל להיסדק לאורך כביש מספר אחת. עמוס עוז, כמייצג השבט התל אביבי, רשף וביקר את שמר: "מה זאת אומרת 'יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה'? זה מלא ערבים. ששון ושמחה. מה זה 'אין יורד אל ים המלח'? בעיניי ראיתי ערביות יורדות".

עוז מייצג לענייננו את הקוסמופוליטן, מבחינתו כיכר השוק הומה אדם, אין כל הבדל אם מדובר בערבי או יהודי. תגובתה של שמר תסייע בעדנו להבין את קומת ירושלים הראשונה, הקומה הלאומית. כששמעה את דבריו של עוז הגיבה שמר כך: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו, 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'. עולם שהוא ריק מיהודים הוא בשבילי כוכב מת, וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים, בשבילי שוממת וריקה".

היחס שמבטאת שמר אל העיר הוא של קרבה עמוקה, המשולה ליחסים בין איש ואישה. שמר פוסעת כאן בנתיב שסללו גדולים לפניה. מדוד המלך, דרך ירמיהו, ריה"ל ועוד. לולא אהבה זו לעיר, ששמה צורב את השפתיים, ספק אם היינו זוכים לראות בשיבת ציון. שמר מזקקת עבורנו את קומת הבסיס הלאומית.

 

 

 

ירושלים 2.0 – שמא תאמר בירה זו בלא מנהיג

בשולי הדרך העולה לירושלים, מציצות מודעות בחירות עתיקות משנת 2022. כותרת בצבע דהוי זועקת שאלה – "מי פה בעל הבית?!". בחדשות מדווחים על פריצה לטברנה של מגנוס, נוצרי ארמני שמשרת בצה"ל ונלחם כעת בעזה. כמו הנערים שהחלו לירוק על כמרים ברחובות העיר, אלו וגם אלו מייצגים לענייננו כאן את טעות הלאומנים. בעודם מבקשים להוכיח שליטה בעיר, הם לא רק מותירים את עצמם לבד משאר הלאום, אלא שלעולם לא יצליחו לעלות לקומה העליונה של ירושלים. קומה, אשר ספק אם הם בכלל מודעים לקיומה. מי שאינו יודע להכיל את השוני בירושלים מרוב פחד, חזקה עליו שאינו בעל בית אמיתי.

 

מסופר על הרב מנחם פרומן, שכשעבר עם משפחתו לקיבוץ, סירב בתחילה להיכנס. כששאלו אותו לפשר הדבר, הצביע הרב מנחם על הסטיקר שעיטר את הפתח: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" נכתב באותיות קידוש לבנה. "הם לא הבינו כלום", הסביר. "עם ישראל שייך לארץ ישראל. לא להפך". אמר ותלש את המדבקה.

תובנה זו ההופכת את היוצרות ביחסי אדם וארצו, נכונה שבעתיים כלפי ירושלים. אם שמר הביאה אותנו לכדי יחס עדין וזוגי, הרי שדברי הרב מנחם מביאים אותנו להכרה בהיותנו אורחים בעיר. אורחים העומדים מול אינסופיותו של בעל הבית. "לירושלים עירך ברחמים תשוב", מתפלל יהודי שלוש פעמים ביום. לא לירושלים עירנו, אלא לירושלים עירך. ירושלים אינה שייכת לנו, אנחנו שייכים לה. והיא שייכת אך ורק לאלוהים. בעל הבית בעיר הזו, הוא מלכו של עולם.

כשאנו מצוידים בתובנות אלו שהעניקו לנו שמר ופרומן, נוכל להביט בעיר באור חדש.

 

ירושלים 3.0 – הכנסת אורחים בעיר האלוהים

שתי קומות כאמור בנה בעל הבית, אדריכלו של עולם. את הקומה הראשונה עליה נבנית העיר, העניק לבכורו – ישראל. זוהי קומת הלאום. אולם כבר מיסוד הקומה הראשונה, התנה עם הדייר תנאי בסיסי. לקומת הבסיס נכנסים רק כדי להתעלות לקומה העליונה, היא קומת היעוד. הבסיס הוא לאומי, אך היעוד הוא אוניברסלי.

לשתי הקומות גם יחד עלינו להיכנס מחדש, דרך שברי ירושלים.

הקומה הלאומית נבנתה על ידי דוד, עוד קודם בנין המקדש. בחפשו אחר דרך לאחד את שבטי ישראל, עזב דוד את שבטו שלו, יהודה, וכבש את ירושלים, שלא נפלה בנחלת אף שבט אחד. כעיר האלוהים  בה שוכן גם ביתו, ירושלים היא בירה שאינה בבעלותנו. מרכזת אליה את כוחות העם והלאום, בענווה של אורח למול האינסוף. מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. עיר שעושה כל ישראל חברים. וכשהיו עולים כל ישראל לרגל, היו עומדים צפופים, משתחווים רווחים.

 

את החיבור המעלה את הלאום לקומה האוניברסלית, טמן האדריכל עוד בבחירה באברהם, "למען נברכו בך כל משפחות האדמה". את המסילה העולה בין הקומות בירושלים, כבר הניח שלמה המלך בעקבות אביו. "כׇּל־תְּפִלָּ֣ה כׇל־תְּחִנָּ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּֽהְיֶה֙ לְכׇל־הָ֣אָדָ֔ם לְכֹ֖ל עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל… וּפָרַ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה", כך מתפלל שלמה עם חנוכת הבית. אך מוסיף הוא מיד כמו באופן טבעי: "וגַם֙ אֶל־הַנׇּכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא וּבָ֛א מֵאֶ֥רֶץ רְחוֹקָ֖ה לְמַ֥עַן שְׁמֶֽךָ". נבואת ישעיהו אינה אלא המשך ישיר של בונה המקדש, כבית תפילה לכל העמים.

לא בכדי אורחי הקומה השניה לצד ישראל, הם הנצרות והאסלאם. אחיותיה הצעירות של היהדות למשפחת אברהם. אלו לא יוכלו להחליף את אחותן הבכורה. כשהיהודים גולים מירושלים, הבית מתפרק והקומה הראשונה נעדרת. אולם מששבו בני ירושלים לעירם, ניתן להיכנס שוב לבית, באופן שלם ומתוקן.

שתי קומות אלו נצרכות גם יחד, כדי לצקת יסודות חדשים לקיומנו המשותף המטפס מקיום ליעוד. הכאוס האנרגטי של תנועות העם מתנקז לירושלים הלאומית כדי לפגוש בה את האינסוף. תשוקת הבעלות הופכת לשותפות ואחריות, והערבוביה המאיימת יכולה להפוך למולו לאחדות גוונים מזהירה. לצד זאת נוכחותם של הנוצרי, המוסלמי והזר, הופכת מאיום לשותפות אוניברסלית, ומקבלת חלל הכלה ופעולה. המעורב הירושלמי הסודק בדרך כלל את הקיום הישראלי הממוצע, יכול גם למלא את החלל החסר, והופך לסיפור שלם הגדול מסך חלקיו.

 

בית.

שעתיים מפרידות בין בתי העוטף ובין ההר ששמו בית. לאורך הדרך יציב וארעי מתחלפים תדירות במהירות גבוהה מדיי. ממזרח המדבר, ארץ שממה ללא בית, וממערב בתי העיר החדשה והמבולבלת. "ברוכים הבאים בשם ה'" מקבל את פניי שלט דהוי וקרוע. השוכן בבית הזה ינחמכם, אני לוחש לאוויר העולם. השוכן בבית הזה ינחמנו אני עונה לעצמי בקול נעלם. ומה נאמר לבעל הבית כשיגלה לנו פניו. בינתיים דוחק הוא בפועלים העצלים, והיום קצר והמלאכה מרובה.

בית הוא כל מה שאנו מבקשים, אך זה לא ייבנה על ידי יחידים.

טעו אבות אבותינו שהכריזו – "לא לנו ולכם לבנות בית לאלוהינו". לנו ולכם, לנו – לכולנו. יחד איתכם. בואו בעקבותינו מן הטרקלין אל ההיכל, כל מה שפגשתם עד כה אינו אלא מתאבן, והבטן זועקת רעב לדבר האל – לדבר בעל הבית.

זוהי נבואתנו הגדולה, זוהי נבואתנו העלובה. נבואתנו הדהויה, השחוקה, הצוחקת עצובה. יקשה לו ההיגיון מה שיקשה, כוסף החיים שבנו, הלוחש נבואות, למעלה מההיגיון הוא, צועק לנו ממעמקי מצולות. כוסף החיים שבנו אומר: הכל אפשר. כוסף החיים שבנו לוחש תקווה: בית ומקדש לכל העמים, בית מקדש לכל העמים, אלוהי ישראל וריבון כל עולמים, ירושלים. ירושלים. ירושלים – זוהי מהפיכתנו האחת והיחידה.

 

שירה

אח-דות

גולן שחר

 

אֵל הַמִּלְחָמָה אוֹתִי אָנַס! כָּךְ הִצְדִּיקָה סִילְבִיָּה הַכֹּהֶנֶת

אֶת הֶרְיוֹנָהּ לְמַארְס. תְּאוֹמִים – רֵמוּס וְרוֹמוּלוּס – נוֹלְדוּ.

הַמֶּלֶךְ אֵמִילְיוּס כָּעַס. צִוָּה לְהַשְׁלִיךְ אֶת הַשְּׁנַיִם

לַנָּהָר הַסּוֹעֵר לְמִרְמָס. וּבָאֵבוּס, בְּקִרְבַת מָקוֹם, הֵם

נוֹתְרוּ לְבַדָּם כִּפְרָס לַמַּיִם הַשּׁוֹצְפִים לְהָרַע. לְמַזָּלָם

הֶחֱלִיטָה הַשֵּׁם אוֹ-אָז לִשְׁלֹחַ לְשָׁם זְאֵבָה צְמֵאָה,

וּבְעוֹד הֵם בּוֹכִים חָמָס, אִתְּרָה אוֹתָם הַזְּאֵבָה.

רֹךְ לְלֵב הַחַיָּה נִכְנַס, וּבִמְקוֹם לִטְרֹף כַּמִּתְבַּקֵּשׁ,

לִקְּקָה אֶת פְּנֵיהֶם לִכְדֵי הָס. נִרְגְּעוּ הַתְּאוֹמִים וְנִרְדְּמוּ עַד

שֶׁנִּגְלוּ לְרוֹעֶה מְחֻסְפָּס. הֱבִיאָם לְבֵיתוֹ, וְאִשְׁתּוֹ,

לוֹפָּה, גִּדְּלָה אוֹתָם בְּחֹם. בִּדְבֵקוּת. בְּאֵין-נִמְאָס.

 

 

חָיוּ הַתְּאוֹמִים בַּיַּעַר, הָפְכוּ חֲזָקִים לִבְלִי חַת.

בְּלִבָּם לֹא שָׁכַן צַעַר. רַק אַחְוָה, מְשׁוּבָה

וּמִשְׂחָק. אֲבָל נַעַר שֶׁגֻּדַּל עַל יְדֵי זְאֵבִים

לֹא יִבְחַל בְּתַעַר וּמְהוּמָה. לָכֵן, כְּשֶׁרָבוּ זֶה עִם זֶה,

רָבוּ בְּעָצְמָה.

 

 

דָּבָר הוֹבִיל לְדָבָר. צֶמֶד אֵימְתָנִי הֻתַּךְ.

כְּשֶׁלָּמְדוּ עַל הֶעָבָר, חִפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ אֵמִילְיוּס,

וּמָצְאוּ. צַוָּארוֹ נִשְׁבַּר. סָבָם, נוּמִיטוֹר, הֶחְלִיפוֹ בַּשִּׁלְטוֹן.

בָּא-בַּיָּמִים הָיָה כְּבָר. הַתְּאוֹמִים חִפְּשׂוּ עוֹד אֶתְגָּר

וְהֶחְלִיטוּ לְהָקִים פַּרְוָר עֲנָק וְנוֹצֵץ. אֲבָל

אָז, כָּל אֶחָד מֵהַשְּׁנַיִם סָבַר שֶׁהוּא הָרָאוּי לִמְשֹׁל

וְכָל הַזַּעַם שֶׁנִּצְבַּר חָזַר אֲלֵיהֶם, מְסֻנְוָר.

 

 

וְכָךְ, כְּדֵי לְהַחְלִיט, הִתְכַּנְּסוּ הָאַחִים בְּקָרַחַת יַעַר

שְׁכוּחַת אֵל וְתַכְלִית, בְּיוֹם חֹם מַקְפִּיא דָּם,

גֶּבֶר-גֶּבֶר אֶת עֹצֶם שְׁרִירָיו מַבְלִיט בּוֹאֲכָה דּוּ-קְרָב

וּסְבִיבָם מִנְיַן עִלִּית חַיּוֹת הַיַּעַר וְשׁוֹכְנָיו

צוֹפִים בִּבְעָתָה אֲצִילִית. בּוּם! סְנוֹקֶרֶת לַסַּנְטֵר הָאֶחָד.

טְרָאח, בְּעִיטַת הַטְעָיָה נַכְלוּלִית וְנוֹסֶפֶת לָרֹאשׁ.

לֹא מְוַתְּרִים! סַכִּין אַפְלוּלִית קוֹפֶצֶת וְאָז דְּקִירָה

וּקְרִיאָה מַבְלִיחָה כְּפָלִיט: "אַתָּה הוֹלֵךְ לָמוּת!"

אֶבֶן-עֲנָק, מוֹנוֹלִית, מוּטַחַת בְּרֹאשׁ מִתְמוֹטֵט.

זְאֵבָה מַשְׁמִיעָה צְעָקָה עַל-קוֹלִית: "דַּייייי!!".

וְאַחַד הָאַחִים בְּמַבָּט אֱוִילִי מְסַנֵּן

"הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי?"

וְהָאָח הָאַחֵר – תְּלוּלִית.

 

 

*

 

 

תָּהִיתִי כֵּיצַד מַגִּיעִים לְרוֹמָא.

רַבּוֹת, כָּךְ אָמְרוּ, הַדְּרָכִים.

אֲבָל אַף דֶּרֶךְ אֵינֶנָּה עוֹבֶרֶת

בְּשִׂנְאַת אַחִים.

 

 

 

 

 

 

דברים שאחרי השיר:

 

 

את כולם. עכ-שיו!

 

 

"פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה, אשכנזי; משה ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר-בבוקר להוריד אותם מן התלייה, והרב היה איש זקן, הוא אמר שיבוא להוריד אותם, ולא רצו לפגוע ברב, הם לקחו לליבותיהם רימון יד, לחצו. אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים! לוחמים!
(מנחם בגין בנאום בחירות ב-1981, לאחר "נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז)

 

 

 

לפני שבועיים, בפעם הראשונה לאחר שלושים שנה של עבודה קלינית, התאבד מטופל שלי. אמנם הכנתי את עצמי במשך כל השנים, אבל בסופו של דבר חטא הגאווה הצליח בכל זאת להתגנב לליבי: לי זה כבר לא יקרה. כפי שנהגה לומר אימי ז"ל: האדם מתכנן ואלוהים צוחק. ביידיש זה נשמע בפיה אפילו טוב יותר. בחז"לית (ויקרא רבה לה) זו בכלל חגיגה.

 

אימי העניקה לי – לצד המחויבות למלחמה בדיכאון ובאובדנות – גם את ההכרה בגדולתו של מנחם בגין. "לב יהודי טוב היה לו", נהגה לומר בשעה שהיתה מספרת לנו – לי, לאחי הגדול ולאחותי הקטנה – על ימיה בתנועת בית"ר: כיצד התלוותה לבגין בנאומיו בעצרות השונות, ואודות ביקוריו בסניף בראשון לציון. היינו מתפקעים מצחוק כשנהגה לחקות את בגין כפי שדיבר כשהיו מארחים אותו בבית קפה מוכר בעיר. כאשר היו מזמינים את החשבון היה בגין שולף את ארנקו לקול מחאת הנוכחים שדרשו לשלם. "מה פתאוםםםם???", נהגה אימי לחקות את דיבורו המזדמזם-משתהה של ראש בית"ר ואת קולו הצרוד. "אננננייי משלם!".  הנה כי כן, "לב יהודי טוב". לא חוכמתו, הכריזמה שלו, או תעלוליו הפוליטיים המתוחכמים עמדו לנגד עיניה, אלא מידותיו. "דרך ארץ קדמה לתורה!", נהגה להצליף בי בעת שרצתי כה וכה, מתעלם בחופשיות מהעולם ומהנוכחים בו ושוגה בדמיונות פרועים.

 

לכן הייתה אימי נוהגת בכבוד ובאדיבות כלפי כל אדם. כולל אלה שלא חיבבה, לשון המעטה. והיו, ברוך השם, לא מעט כאלה. כי אימי, לצד נועם הליכותיה, מעולם לא שכחה עוול. איך הייתה מאריכה בסיפוריה על הסזון, אלטלנה ו"הפנקס האדום". היתה מלינה בזעם שעות על 'המערך'. לכן הופתעתי כשצפיתי בה מְשׂיחה בנועם, גם בנושאים פוליטיים, עם חלק מחבריה, שהזדהו בבירור עם המפלגה ההיא. זה הטריד אותי, שכן כבר הספקתי להזדהות עם תחושת העוול שביטאה, והתנהגותה הנעימה נחוותה אצלי כצבועה. אבל כשעימתּי אותה עם הסתירה הזאת, היא השיבה: "כולנו יהודים. יש לנו, ברוך השם, כל כך הרבה שונאים שרוצים לטבוח בנו. המערך לא בסדר, אבל  הם האחים שלי, לא האויבים שלי. אני מתעקשת לאהוב אותם גם כשאני בטוחה שהם לא בסדר".

 

פניה של אימי התכרכמו כשהכרזתי בפניה – הייתי רק בן 14 – שאני "עובר למערך". כיד הדמיון הטובה עליי, הגברתי את עוצמת הפרובוקציה: "אתם אוסף היסטריים, צועקים 'בגין, בגין' כמו איזו כת!". אבל הפרובוקציה נכשלה. אימי ענתה בנועם האופייני: "אני חושבת שאתה טועה, ומאמינה שאתה תיווכח בכך. אבל זכותך לְדעתך. ובסופו של דבר כולנו יהודים". מתוך תדהמה מהולה בהערצה, החלטתי בו-ברגע שאהיה נעים כמוה. נכשלתי, כמובן. קוללתי וגם התברכתי באותו מזג המאפשר להבין ואף לנווט סערות נפש, אבל לא תמיד להחזיק את ההדר. מאידך, את ה"כולנו יהודים" אימצתי אל ליבי. לא רק במשמעותו הדתית-לאומית אלא גם בזו האוניברסלית: לחפש את הטוב בכל אדם.

 

אני די בטוח שמה שבסופו של דבר הרג את המטופל שלי הוא אובדן האמון בטוב. המפולת האחרונה התרחשה לאחר שנים רבות של טיפול, שבמהלכו כבר צלחנו מפולות דומות. אבל לפני כמה חודשים התרחשה תפנית בעלילה. משהו בחייו של המטופל שכנע אותו לזנוח את האמון המועט שנותר לו בטוב האנושי. מדובר באובדן קטלני; אמונה בטובו של הזולת מאפשרת חמלה עצמית. וכפי שהתבטאתי פעם, התמוטטות החלק החומל בנפש היא המתמטיקה של הקטסטרופה.

 

בשבעה באוקטובר, עת הפתיע אותנו הרוע המוחלט, החלק החומל בנפשנו דווקא סירב להתמוטט. להיפך, הוא התקומם, לבוש במדי כל חלקי העם. הנה כי כן,  "צוות קלמנזון" מעתניאל, בהובלתו של אלחנן ועימו אחיו מנחם ואחיינם איתיאל, זינק אל קיבוץ בארי, נלחם בטורפים, והציל כמאה מתושבי הקיבוץ. המחיר? איום. אלחנן נורה ונהרג. הארץ כולה הוכתה בתדהמה כשנודע המפגש הזה בין לוחמי עתניאל למותקפי בארי. הרי המפגש התרחש לאחר עשרה חודשים של פילוג חברתי-פוליטי שכמותו לא ידענו. בדברים שנשא מנחם קלמנזון בטקס פרס ישראל, הוא התייחס לתמיהה שביטאו רבים לגבי היחלצותם של העתניאלים להצלת חברי בארי. "את אחיי אנוכי מבקש!", הכריז מעל לפודיום, גוער-למחצה בעם כולו על עצם שאילת השאלה. ומנגד, בשבעה באוקטובר צפינו בהתייצבותה של תנועת המחאה כולה בחזית האזרחית של המלחמה. חברי המחאה הרבים, ואני ביניהם, הסתערו על כל בור אזרחי פעור בנחישות לסתום אותו. ולדאבון לב היו בורות רבים כאלה. באותם זמנים, דומה היה שאין "כובש", "מוכֵר", "דיקטטור", "0מאלן" או "ימנון". קדושה השתררה בארץ: אחים. יהודים ולא-יהודים. לוחמים. כל אחד בדרכו, בנשקו, ולפי יכולותיו.

 

והנה, פסה הקדושה. חזרנו לנגוס איש בכבֵדו של רעהו. השטן שפקד אותנו בעשרת החודשים שקדמו לאסון חזר לבקר. לא זכור לי שמישהו הזמין אותו, אבל בניגוד לאימי, הוא איננו מקפיד בהליכות ונימוסים. להיפך, הוא משגשג בשדות מרעה דליקים. בדיוק כפי שתיאר המשורר האנגלי ג'ון מילטון ב"גן העדן האבוד". השטן – מובס באחת מהתגוששויותיו עם האל – מחליט לפגוע באויבו המיתולוגי בבטן הרכה: אהבתו לאדם. הוא מסתנן לגן העדן בדמות נחש, ומדיח את חוה להפר את האיסור האלוקי ולאכול מעץ הדעת. לאחר שחוה עושה זאת, היא משתפת את אדם בחטאה ומעמידה אותו בפני דילמה נוראה: לבחור בין אהבתו לחוה לאהבתו לאל. אדם בוחר בחוה, מפר גם הוא את האיסור, ובכך לא מותיר לאל ברירה אלא לגרש את שניהם מגן עדן.

 

כך שולל השטן מהאל את הטוב שהאל יצר בעצמו.

בעצמנו יצרנו את הטוב המשותף הזה שנקרא מדינת ישראל. בלקוניות הולמת (תרתי משמע) כותב המשורר צור ארליך:

שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה / לטובת החישוב הכללי / כמה עולה לנו עם מדינה / וכמה עולה לנו בלי.

והנה, במו ידינו, ובחדוות הרס בלתי מוסברת, אנחנו מתנכלים לטוב המשותף הזה. כל צד משוכנע שהצדק איתו, ולכן (כמעט) כל האמצעים כשרים כדי להביס את הצד האחר. בשם הצדק הקדוש לכאו-רע הזה אנחנו מחמשים את אויבינו הרצחניים, כמו גם את מעגל הרשע האנטישמי חובק העולם. ואני תוהה: אם "היהודי" מהווה מושא ארכיטיפי של שנאה גלובלית, מדוע שלפחות היהודים לא יבחרו לאהוב אותו?

 

לאהוב זה להיות-עִם. להתעקש להחזיק קשר. להכיר בקיום האחר גם כאשר הוא מעורר בנו רגשות קשים כגון אימה, סלידה וזעם. ובמצב הנוכחי, לנוכח הרוע הרוחף מעל, להיות-עִם זה עניין של חיים ומוות. שומה עלינו לאהוב את כולנו. עכ-שיו. אנחנו צריכים את הסקרנות הניסיונית ותאוות העונג של החלק הליברלי (רובו חילוני), גם כאשר הוא נחווה בעיני חלק מאיתנו כהדוניסטי ורופס. אנחנו זקוקים ללהט הלאומי-משיחי של השמרנות הסרוגה-ברובה, גם כאשר היא מאיימת לכאורה על האינדיבידואליות שלנו. דרושה לנו אפילו הפנאטיות תאבת התורה של אחינו ואחיותינו מהיהדות החרדית, גם אם שכלנו אינו מצליח להשיג את סירובם לשאת בנטל. חילוקי הדעות לא יברחו. הם ייפתרו במקום הנכון למדינה דמוקרטית: בזירה הפוליטית. אבל עד אז, עלינו להגן על הטוב שבכל אחד מהציבורים האלה, כמו גם בציבורים הישראלים האחרים.

לתקוף את הטוב זה להתאבד. "להתאבד" על הטוב זה להתאחד.

 

 

 

כ״ג בשבט ה׳תשפ״ה (21.02.2025)

"לשחוק אמרתי מהולל" – על קיטש, כלכלת ההתקרבנות ומוסר

אביחי צור

 

 

"לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זֺה עשה"

מסה על קיטש, כלכלת ההתקרבנות ומוסר

 

 

 

אני לא מסוגל להשתתף בפסטיבל השמחה סביב שחרור החטופות.

"איך לא? מה אתה לא רוצה שהם יצאו משם? לא אכפת לך מהן".

התגובה הזו – במתכונת כזו או אחרת – המגלה בקביעתה בסוף שהיא רטורית, שאינה כנה בבירור עמדות אחרות אלא מוחקת אותן, היא הסיבה העיקרית שאינני מסוגל לשמוח. היא מבטאת את הטוטליטריות של הקיטש.

 

קיטש כבעיה מוסרית-פוליטית

תארו לכם שאתם צופים בסרט רומנטי סכריני, מבוסס סיפור אמיתי, על שבוי שהתעללו בו, שלמרות כל המכשולים שוחרר; בסצנה האחרונה הוא נפגש באהובתו והם מתנשקים על רקע השקיעה ולצליל כינורות דביקים. אחותכם בת ה12 שופכת דמעות – ואתם? בא לכם להקיא, לא? "למה?", שואלת האחות, "אתה לא שמח שהוא ניצל, שפגש את אהובתו? והרי זה סיפור אמיתי! אתה סתם ציניקן מתנשא". ובאמת, למה אנחנו נדחים מקיטש? האם זו רק שאלה אסתטית של אנינות המבקשת איכות ותחכום בהבעת רגשות? האין זו התנשאות חסרת-לב מול המציאות הזוועתית?

מילן קונדרה קבע שהקיטש הוא בעיה מוסרית-פוליטית, לא אסתטית. הקיטש, להבנתו, "הוא עולם הכופר בחרא וכולם מתנהגים כאילו הוא לא קיים". הקיטש עושה זאת באמצעות רגשנות נטולת הקשר: "כאשר מדבר הלב, לא נאה שהשכל יסתור אותו. בממלכת הקיטש שולטת רודנות הלב", המשתקת כל אפשרות לשאול, לעבד את הרגשות, להבינם, את מקורם והשלכותיהם, כדי לקיים חיים חברתיים של התחשבות הדדית. אף שגם זהו ביטוי לרגשות ודווקא באופן אצילי ונעלה, הקיטש המשתפך מוקיעו מיניה-וביה כחוסר-רגש ויוצר דיכוטומיה "מוסרית" נוקשה: או רגשנות חסרת-מעצורים, או ערלות לב. לפי קונדרה הקיטש מכתיב את כל התשובות מראש ואינו מאפשר כל שאלה ובטח לא דרך אחרת, מתונה, להבעת רגשות.

הטוטליטריות (קרי: דיקטטורה השולטת לא רק בחייו החיצוניים של האדם, אלא גם ברגשותיו הספונטאניים) של הקיטש, כפי שמכנה זאת קונדרה, משתיקה את השאלות והספקות, למשל בדבר הדרכים האחרות לחילוץ החטופים (לחץ על ממשלות זרות להפסקת הסיוע ההומניטרי ויצירת מצור – במקום לחץ על ממשלת ישראל והעלאת מחיר החטופים בנכונות לשלם הכול מלכתחילה), לא רק בלחץ חברתי המשתיק מבחוץ; השאלה הרטורית המופנית מבחוץ היא כזו המופנמת מיד. המתנגד שחושב אחרת מיד שואל את עצמו – "האמנם אני חסר לב? הרי ברור שאני רוצה בשחרורן, ולכך גם אני שמח, ובעצם אני בעד אבל…" אך משעה שהודה להנחות המוסר הקיטשי הוא מחזק אותן, ולא רק שה"אבל" שלו נשמע אפולוגטי וחסר-שחר, אלא נשמט כל הבסיס המוסרי לטענותיו.

 

כלכלת המוות

מול הרגשנות הטוטליטרית והמקפיאה הזו, כל טיעון מוסרי וביטחוני – הסכנה בשחרור מחבלים שהיא שהביאה לטבח מלכתחילה (יחד עם כל שאר הוויתורים הטריטוריאליים והאחרים לאויב); הפגיעה במשפחות השכולות שבניהן נפלו כעת לשווא (כבר הוכשרה קודם לכן הקרקע, כשמוסרי נפשם למען החיים מוצגים כ"אוכלי מוות" בחתירתם לניצחון); הפגיעה במשפחות השכולות שרוצחי יקיריהן משוחררים; הסכנה לשלטון החוק והדין שעה שהוא מופר בכל שעת מצוקה (או הטיה פוליטית) בשם החסד – שהיא סכנה למרקם החברתי, שעה שהאזרחים אינם מאמינים עוד במוסדות המדינה שיעשו ויראו את הצדק או למצער ישמרו על הסדר והחוק ויספקו הגנה (האם בקרוב תשוב לחיינו גאולת הדם הפרטית במקום עידונה הציבורי בכליאה?); הסכנה האסטרטגית בתמריץ שניתן לאויבנו להמשיך להכות בנו ולחטוף, שהרי גם יפגעו בנו, גם לא ישלמו על כך וגם ירוויחו את דרישותיהם המופלגות – כל טיעון כזה מתנפץ מעיקרו. טיעונים אלו לכשעצמם מבטלים את השמחה, מעין דמות אֵם שכדי להפסיק סבל של ילד שבוי אחד נכנעת ומסכימה לתנאים שיביאו סבל עתידי על ילדה האחר – ומה שמחה יש כאן?

אבל בכלכלת המוות של הקיטש, סבלם של אלו שכבר מתים או ימותו בעתיד, בטל לעומת סבלם העכשווי של החטופים החיים; תחרות "המסכן הגדול-יותר" נפתחה, ובשם אמפתיה עם הכואבים "יותר" מתכחשים לכאבם של כל האחרים ולסכנה הקיומית הכללית. הניכור כלפי מצוקות האחרים, המתבטא בשלילת עמדתם כלא-אנושית – ניכור שהתבטא לאורך השנים בחוסר האמפתיה כלפי נרצחים וחטופים שאינם אוחזים בעמדות הנכונות פוליטית ("מה יש לכם לחפש ביו"ש/ בערים מעורבות? מגיע לכם"), גם כשאלו מוסרים נפשם למען אחיהם שהתנכרו להם ("אוכלי מוות") – מוליד כנגדו ניכור שאכן מתקשה לשמוח בשחרור, אשר יבוא בראש ובראשונה על חשבונם (המחבלים שוחררו ליו"ש).

 

התמכרות: פורנוגרפיה רגשית

הקיטש הוא התמכרות לסוכר רגשי, כמו נרקומן הדואג למנה הבאה ולעזאזל המחר ומחיריו ("העתיד אינו ידוע לעומת הסבל הידוע כעת וצה"ל ידע להתמודד", פטרו את המתנגדים לעסקה). לכן איננו יכולים לעמוד בפני התמונות המרגשות, נטולות ההקשר. תמונה של ילדה אדומה על רקע שחור-לבן של האקציה בסרט "רשימת שינדלר", מרכזת את רגשותינו בשמחה על הצלתה (או על החלטתו של שינדלר להציל יהודים כשגילה שנרצחה), וכך מכסה על ּהחרא מסביב, הרציחות והשילוח למוות, כביכול סיפורו של שינדלר מביא את השואה לסיום של גאולה. תמונת ילד-פליט סורי שטבע בים, ללא ההקשר כיצד קרו הדברים ומי אשם בהם, מחייבת את אירופה לפתוח את שעריה ללא הגבלה וללא התחשבות בתוצאות להגירה מוסלמית שבאה לכבוש ולא להיטמע – ואוי למי שיערער על כך. תמונת תצפיתנית מדממת, מלווה באיום פסיבי-אגרסיבי: "ואם זו היתה הבת שלך?", מטיחה בצופה מצפּוּן כאילו הוא שחטף ומחזיק בה אם אינו מסכים לעסקה בכל מחיר עכשיו (עסקה שאכן תסכן גם את בתו ועליו להתנגד לה). תמונת חטופה חוזרת הביתה ומתחבקת עם הוריה מחייבת את כולם – בחיוב פנימי של מכורים לפורנוגרפיה של הרגש – כולל מתנגדי העסקה, להשתתף באורגיית הקיטש.

אף שברור שכל אדם שמח בעצם השחרור, ההתמקדות בעצם השחרור היא עצמה הבעיה. "תגיד מה שתגיד", כך תמיד אומרים לי, "בסופו של יום, אלו תמונות מרגשות", אך הרי השחרור איננו "סופו של יום", אלא התוצאות הצפונות לנו ממנו, ועל כן חובה "להגיד מה שיש להגיד". השמחה העיוורת היא סכנה המעוררת מיניה-וביה רגשות נוספים – של אימה מהבאות וזעם על השיבה אל אותם חטאים ובאותם אמצעים המשתקים כל התנגדות, ורגשות אלו משביתים את השמחה מיניה וביה. אך רודנות הקיטש אינה רק על השכל, אלא גם על מנעד הרגשות "החיוביים" המותר (ואף מחויב כדי להיחשב אנושי) לעומת איסורם הגורף של רגשות "שליליים" כמו הללו.

הקיטש דורש שמחה פנטסטית, כביכול אין כל רע מלווה לשחרור, כזה הדורש נשיכת שפתיים סבלנית והקרבה. הדרישה לשמוח במנותק מכל הקשר דומה לשאלה האם מי שצופה בפורנוגרפיה נהנה: מובן שהוא נהנה, אך עדיין זהו מעשה רע ששאלת ההנאה והשמחה אינה רלוונטית לגביו ובן תרבות יראה בו את ההפך מהן. השמחה על עצם השחרור היא ענין פרטי הנוגע למשפחה; אין לה כל נגיעה לשאלה הלאומית-הכללית ביחס לחמאס, שבנוגע אליה שמחה תהיה חיסולו; הכנעה ברורה שלו – במצור, ללא אספקה כלשהי – אכן תסכן את החטופים, אך במסגרת שקלול סיכוני המלחמה זהו סיכון (קורבן) מחושב שיגרום בסופו של דבר לכל חמאסניק להביא לצה"ל חטוף כדי שיציל את חייו וממילא תהפוך השמחה הפרטית על השחרור לשמחה לאומית. אין המדובר כאן דווקא על פרט המוחק עצמו למען על הכלל – אף שגם זו, כמו השאיפה לתיקון משיחי או הנכונות להקרבה, הפכו ממעלה לחיסרון מגונה ומבוזה – אלא על פרטים החיים יחד בציבור כללי ומשום כך מתחשבים זה בזה.

אך כמו צילום יחסי מין ההופך את המעשה האינטימי לפורנוגרפיה, כך התביעה הקיטשית (והמרקסיסטית) להפוך את האישי לציבורי (גלעד שליט הוא "הילד של כולנו" – אף שהוא והתצפיתניות הם חיילים בוגרים שהתגייסו למען הכלל, ורק להוריהם הם ילדים), המכניסה מצלמה ומשדרת את השמחה המשפחתית האינטימית לכלל הציבור, היא פורנוגרפיה רגשית, כביכול החיים עצמם אינם אלא תכנית ריאליטי (וכהמשך לסרטי הסנאף של הטבח).

אלא שמשעה שהקיטש הפך את האישי ללאומי, מסתלפת גם הסוגיה הלאומית, מטרתה והשמחה בהשגתה – וכלל אסור לעסוק בה, כי היא מנוגדת כביכול לשמחה האישית. במסגרת זו, כדי להיחשב בני אנוש בפני החשדנות הפתולוגית של אנשי הקיטש, חייבים גם המתנגדים לעמוד בתור ולהודות, שלמרות ההתנגדות, גם הם שמחים בשחרור. אך הודאתם לא תועיל: החשדנות הקיטשית תאשימם שוב בחוסר אנושיות על עצם התנגדותם ההופכת את שמחתם לחוצפה צבועה (כפי שתקפו את סמוטריץ); ומכל מקום עצם ההשתתפות בשמחה הקיטשית שומט כאמור את הבסיס המוסרי להתנגדותם.

 

היפוך המוסר

הבסיס המוסרי הוא תיקון המידות הפנימיות של האדם, עיבודן וסובלימציה שלהן – והקיטש דוחה את הגבלתן במידות כהתנכרות, בוודאי כלפי הקורבן שלכאבו אין גבול ולכן הותר לו הכול. המוסר הוא גם הסדרת היחסים בין אדם לחברו – אך גם את זאת דוחה הקיטש, כשכאבו של הקורבן מוחק את זכויותיו של הזולת, את החוק ושלטונו ואת המידות שבין אדם לחברו. במקום הצו הקטגורי של קאנט, האוסר מעשים פרטיים שלא ניתן להכלילם לעיקרון הנכון לכל אדם – "ומה אם כולם היו נוהגים באותה דרך?" – הוא הופך לצו מחייב, הדורש מכל אדם לספק את דרישותיו של הפרט, משום שגם הוא במקרה הייחודי הזה היה רוצה לכאורה שיספקו לו דרישה זו. כלומר במקום שהצו הקטגורי ידרוש ממשפחות החטופים להתגבר על דרישתם למען הכלל (כולל הם עצמם ושאר צאצאיהם) – שהרי אם כולם יתנהגו כך יופרו כל חוק וצדק במדינה ותהיה זו סכנה אסטרטגית כשאויבנו יחטפו אזרחים בידיעה שקרוביהם ידרשו ויקבלו את שחרורם – הוא מוצג כדורש מכל אדם להיענות לתביעתם לעסקה בכל מחיר, כי אילו היינו במצבם הייחודי, היינו גם אנו רוצים בכך.

כך מצופה ממשפחות שכולות לנהוג ב"אלטרואיזם" ולהסכים לעסקה שבה ישתחררו רוצחי יקיריהם; ממילא, התנגדותן של משפחות מסוימות מוקעת (אף שהקיטש עצמו קובע שהקורבן קנה בקורבנו את הזכות האולטימטיבית לדרוש ככל העולה בדעתו ויש לקבל את דרישתו ללא כל שיפוט) כנקמנות אגואיסטית – ולא, כפי שמחייב המוסר, כצדק וכרצון אלטרואיסטי למנוע מהזולת את הטראומה שחוו הן.

 

לית דין ולית דיין – התחסדות והתקרבנות

באופן זה, במקום חסד שלפנים משורת הדין, היפוך המוסר של הקיטש הופך להתחסדות המוחקת לגמרי את הדין בהופעותיו השונות. הוא מבטל כל ערך ומטרה, מידה ומשמעות (שהם תמיד תוצר של דין, של הגדרות מגבילות) – למשל את ערך הניצחון ("מהו ניצחון?" התפלספו התומכים, כשכל ילד יודע שזהו חיסול האויב או כניעתו; ומכאן לאקסיומה הניצחת: "רעיון אי אפשר לנצח" – נכון, לכן וויתרו בעלות הברית על המלחמה בנאציזם, והם עצמם וויתרו על מלחמה ברפורמה המשפטית). הוא מבטל את הצדק, את החוק ושלטונו, למשל בשחרור רוצחים; הוא מבטל את הצבת הגבול להפגנת רגשות חושפנית בפומבי ולסחיטה הרגשית הנגזרת ממנה.

הביטוי המובהק  ביותר של שיח ההתחסדות הקיטשי הוא ההתקרבנות. זו מבטלת את מה שאסור לאדם, בגלל היותו אדם, לעשות – אפילו אם הוא קורבן. ביקורת ההתקרבנות אינה חולקת על החובה לתקן את העוול שנעשה לקורבן; היא יוצאת כנגד הפריבילגיה שבקורבנוּת, הניתנת לקורבן הפסיבי (ממילא מתמרצת אותו להישאר כזה, ולא שיתוקן העוול אקטיבית – אונר"א וסוגיית הפליטים כמשל) בגלל נקיפות המצפון שהוא מעורר בזולת בטינתו על מצבו, כפי שלימד ניטשה בביקורתו על הנצרות. כמו ישו, מייסד דת החסד, שבקורבנו על הצלב זכה לגוף מיסטי שמעבר לגבולות הדין והברית, החוק והתורה, במקום גוף הבשר המוגבל – כך בכלכלת הקורבנות המתחסדת, הקורבן זוכה בפריבילגיה אולטימטיבית וחסרת-גבולות, על עצם היותו קורבן אומלל וחסר-פריבילגיה: הקורבן תמיד צודק לא משנה מה יאמר או יעשה, אפילו הביא זאת על עצמו; יש להכילו בהפניית הלחי השניה (מתי ה, 39), לוותר תביעותיו בחמלה ללא גבול, להתוודות בפניו על האשמה, להתבייש (בושה! בושה!) אם חושבים אחרת לגביו, ולצפות לכפרה לא בתיקון עצמי אקטיבי אלא באמצעות ההזדהות הפסיבית עם קורבנו.

הקיטש יוצר סגידה לקורבן: פולחן כגון קשירת סרטים צהובים, קריאות "עכשיו" וטקסי שתיקה, במקדש שבכיכר בחטופים או בבמות הפרוסות בשאר הארץ; זעם קדוש, מסעות צלב וציד מכשפות של בני החושך החושבים אחרת לגביו (גם אם הם אחים, ברית הבשר עמם מופרת – "אנחנו לא אחים" – לטובת האמונה המשותפת, ברית הרוח החדשה (מתי יב 47-50; יט, 29) וניתן למוסרם ולהשחירם בפני הגויים השותפים לאמונה (פרשת שדה תימן כמשל)); קתרזיס מטהר מתוך ייסוריו עבור כולם ובשעת שחרורו – אורגיית רגש המתפרץ ללא גבולות, פגם הברית של זרע הנשפך לבטלה, שכולם לוקחים (וחייבים לקחת) בה חלק.

משפטים כמו "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" או "אין אדם נתפס בשעת כעסו", הפכו מהדרכה טובה בדיעבד, כלפי נפילה של אדם שמצבו קשה – כשהוא עצמו רואה בכך נפילה, והחברה סלחנית כלפיו בגלל מצבו הייחודי שקשה להולמו בנורמה הקיימת – לנורמה לכתחילה (שאפילו יו"ר הכנסת אימץ כלפי אימו של חטוף שהפרה כל נורמה בהתנהלותה בכנסת). באופן זה, מחילה של חסד לפנים משורת הדין הופכת להתחסדות השוברת כל דין וגבול ומתירה לקורבן הכול (אפילו לפי מתנגדי עסקה האמונים על נשיכת שפתיים בזמן מאמץ לאומי, כמו חגי סגל): מהטפות ודברי בלע ואיומים פסיביים-אגרסיביים של משפחות החטופים בוועדות הכנסת – ללא כל קשר לתוכן הוועדה והדיון שעל סדר יומה, על חשבון זמן ציבורי יקר – וכלפי אישי ציבור החולקים עליהם, ועד פיגועים של פלסטינים הנחשבים קורבנות הכיבוש ולוחמי חופש. כנגזרת מכך, על מי שאיננו קורבן (שאין לו קרוב חטוף) חל איסור להתבטא, שהרי "הוא לא היה שם".

לפי כלכלה זו, משפחות החטופים הן קודש שאסור לגעת בו; אך שוב, אם משפחת חטופים מאיימת על עצם הפריבילגיה הזו – מחוּלל הקודש והיא מותקפת. כשצביקה מור, שבנו חטוף, הביע תמיכה במיטוט החמאס כדי להשיב את החטופים והתנגדות לעסקה עכשיו ובכל מחיר – לקיטש מתחסד השובר את גבולות הנורמה והסולידריות החברתית – מותר לפתע לשופטו בדברי בלע ושקר: לא אכפת לו מהבן שלו, הוא מוכן להקריבו למען מטרות משיחיות, הרי יש לו עוד 7 ילדים. במקום שייתפס כאיש המידה והמעלה האציליות שאליהן יש לשאוף – ומי שלא יצליח, ייסלח לו בשל כאבו – צביקה נתפס כאויב הציבור.

 

קדושת החיים כאלילות

קדושת הקורבנות והקרובים להם מתורצת על ידי הקיטש כ"קדושת החיים" – אך בכך הוא הופך קדושה זו (שמלכתחילה נקבעה כנורמה הלכתית בדיעבד רק בשעת השואה, כשהצורר בקש לחסל את חיי היהודים באשר הם, ולא את דתם ולאומיותם כבעבר ובהווה) לאליל. ככל אלילות, גם קדושת החיים מבוססת על ערך אמיתי. אך בהיותו ערך, הוא מוגבל ולא מוחלט – האינסוף האלוהי המוחלט, שאינו נכנס בהגדרה סופית, אינו יכול להיות מוגדר בו; וכשהופכים אותו למוחלט הוא מתגלה בעצמו כשקר הסותר גם אותו-עצמו. קדושת החיים לשם החיים עצמם היא טאוטולוגיה חסרת פשר, שהרי מיד נדרשת השאלה – חיים לשם מה? כלומר לשם משהו שיש נכונות להקריב עבורו את החיים עצמם.

קדושת החיים מושגת פרדוקסלית דווקא בנכונות לוותר עליהם: "מה יעביד איניש ויחיה? […] ימית עצמו" (תמיד לב, א). חיים ללא מוכנות למסירות נפש (דין) עבורם הם חיים הקורסים לתוך עצמם, הם חיי חיה סתמיים של התרחקות מסבל וסיפוק צרכים ועונג, ולא חיי אדם בעלי משמעות ומטרה. בלעדיהן, החיים לא יתקיימו לא רק בגלל חוסר-טעם, הניהיליזם וההדוניזם, אלא ברמה הטכנית הבסיסית – לא יימצא מי שימסור נפשו להצלת החיים בשעת סכנה. מדוע יישלחו חיילים למלחמה אם הם עלולים לאבד בה את חייהם הקדושים? אך אם יש משמעות למותם – מה שמצריך דבקות במטרה ולא עסקת כניעה – מדוע קורבנם שונה מקורבנם של החטופים שייכלל כחלק מהמאמץ הכללי לישיבה בארץ-ישראל על תושביה ושכניה העוינים, וכחלק מהמאמץ המלחמתי להשגת הניצחון והשלום?

קדושת החיים הקיטשית מהפכת את תקפיד הקורבן: הנכונות האקטיבית למסור את הנפש והגבורה שבמסירתה בפועל כאמצעי למען החיים, אינן נתפסות עוד כמידה ראויה להערכה אלא להתנהגות בלתי נסבלת של "אוכלי מוות", המקריבים למולך את בניהם בהעדפתם אדמה על דם; דרישתם של האחרונים להיות שותפים (בקבינט המלחמה ובמטכ"ל) באופן פרופורציונלי לשירותם בהחלטות המלחמה ועל מה וכיצד יסתכנו וימותו בניהם, מוגדרת כ"לרקוד על הדם". כאן פתאום נאסר לדרוש פריביליגיה כלשהי על הקורבן – אף שהדרישה מלכתחילה אינה לפריבילגיה שלפנים משורת הדין (ובוודאי לא הפרתו), אלא חלק ממנה עצמה: מי שמסתכן ומוסר נפשו (בוודאי אם יותר מאחרים), ראוי לו שלא יהיה זה לשווא ושנציגיו ייקחו חלק בהחלטות על כך.

במקום הגבורה האקטיבית מציבה קדושת החיים הקיטשית את הקורבן בסבלו הפסיבי כגיבור החדש – ואם נרצח בשבי, הופך למיתוס ומלאך – ולמטרה לעצמו. לפיכך נתבעת החובה הציבורית להצילו בכל מחיר – כלומר כפריבילגיה המפירה את שורת הדין.

המחיר איננו עצם שחרור המחבלים והנסיגות, אלא כמובן המשך והגדלת מעגל הקסמים-הדמים בקורבנות נוספים. אך מי שיואשם בהם יהיו שוב "אוכלי המוות" מתנגדי העסקה המתריעים מסכנתה ("הופקרנו" יזעקו כנגדם שוב המדבקות – לא כנגד העסקה המופקרת, החוזרת על ההפקרות של הסכמים ונסיגות ועסקאות קודמים שהובילו לטבח, ולא כנגד ההפקרות המוסרית שהיא ותומכיה מייצגים), על-אף ובגלל הקרבתם חסרת-הפרופורציה לגודלם באוכלוסייה, גם מבלי שנקראו לכך ביום הטבח, וגם למען אלו המכנים אותם כך.

 

הזדהות-יתר

היפוך תפקיד הקורבן כמטרה לעצמו במקום כאמצעי, שכלפיו מתחייבת כעת סלידה, נובעת מהזדהות-יתר עם הקורבן, בדומה למושא הפולחן הנוצרי. דומיניק לה-קפרה הצביע על חוסר האמפתיה הנובעת מאמפתיה-לכאורה זו. הזדהות-יתר יוצרת ערבוב בין הטראומה הממשית של הקורבן לבין זו התיאורטית של המזדהה עימו (ולמעשה מקנא בפריבילגיה שלו כקורבן); עם כל הרצון הטוב באמפתיה לניצולים, אינו דומה מי שרעב בצום תשעה באב למי שרעב באושוויץ. השחרור שחווים רבים כעת, כגון בהשתפכות בוכה ומביכה באולפני החדשות, או בחיבוקי זרים בחוצות העיר, מערבבת בין מצוקתם הממשית של החטופים לבין מי שקבעו "כולנו חטופים" (שמא אלטרואיזם זה, כמו כל אלטרואיזם המתגלה כאגואיזם, אינו אלא תעודת ביטוח נרקיסיסטית, שגם אילו יקרה הדבר למזדהה עצמו יוכל לדרוש שחרור ללא חשבון ובכל מחיר, גם אם משמעו טביעה כללית בביצה?). המצוקה הממשית של האחרונים נובעת מכך שלקחו על עצמם את נקיפת המצפון על מה שעשו חמאס, אך רק כדי להטיחהּ בזולת האשם בעיניהם – הממשלה ומתנגדי העסקה שאינם בני אנוש. (שמא זו השלכה של אשמה מודחקת על חלקם במצב, כשכמו עכשיו דחפו לוויתורים לאויב, מנסיגות טריטוריאליות ועד עסקאות קודמות?).

אמפתיה נכונה עם הקורבן החבוש בבית האסורים של הטראומה, ניתנת על ידי מי שמצוי מחוצה לה, מה שמאפשר לו לעבד אותה לטיעון שכלי מובן וקוהרנטי לו ולזולת – למצוא פשר, הצדקה, משמעות, מטרה ואחריות לעתיד. הזדהות-יתר אינה מאפשרת זאת; בהערצתה את הקורבן והטראומה שלו היא מחזירה אותו אליה מחדש וביתר שאת, בהוספת הטראומה של המזדהה על זו של הקורבן. טראומות לאומיות כמו מלחמת יום כיפור למשל, אינן מעובדות באופן שיתגלו הניצחון והצמיחה שנבעו ממנה, אלא חוזרות כל שנה כפסטיבל של התענגות מלנכולית אינסופית על קינה והאשמות. כך גם מאז הטבח, ראיונות מלאי פאתוס של הזדהות וחמלה עם לוחמים הלומים וחטופים שהשתחררו, המחזירים אותם לשם לא כדי למצוא מזור ומשמעות – אלא כדי להישאר שם, לחשוף את הכאב בפומבי ולמצותו ללא גבול, כדי לטעון שאין מטרה למלחמה ולא יכול להיות ניצחון ותיקון.

פסטיבל הזדהות-היתר הקיטשי לא יוביל לעיבוד ולמזור: הוא ימשיך לדחוק את החטופים אל תוך הטראומה האישית – ואת שאר העם אל הטראומה הלאומית. בשם האמפתיה עם הקורבן, מקרבנים אותו לעד, ומפיקים מכך התענגות רגשית ברמה הפרטית, וכוח פוליטי צדקני ברמה החברתית.

 

בביקורתו הנוקבת על החסד הנוצרי, כתב הראי"ה קוק:

המינות [=הנצרות] הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה, הנוטלת את יסוד העולם והורסתו. ומתוך עקירת יסוד המשפט מתכנו האלהי תופסת אותה הרשעה היותר מגושמת, ובאה בזוהמא לחדור במשפט הפרטי של האישיות היחידית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות העמים, ובזה מתיסד יסוד שנאת לאומים ועמק רעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צואר האדם (שמונה קבצים, ה, צח).

המינות מבטלת את ישוב העולם ועם זה את המצות המעשיות, מפני שנאת הבריות השקוע בתוכה […] ושנאה עמוקה זו […] מתלבשת בלבוש אהבה וחסד, ובני אדם נצודים ברשתה ומתמלאים איבה וחמת רצח (שם, ג, שי).

שאיפת החסד והחמלה ללא גבולות, ההופכת למתק השפתיים המפתה של הקיטש, הורסת את המשפט, את שלטון החוק ואת הצדק. זוהמת הטינה הפרטית של הקורבן על קורבנותו הופכת להתנהלות חברתית לאומית שלמה של שנאה: במקום גאולה של חסד, שלום ושחרור מכל חוק חונק – מתייצבת נורמה חברתית טוטליטרית, הצוברת כוח מחוסר-האונים של הקורבן וסופה שפיכות דמים (במקום מסעות הצלב, הצדקת הטרור האסלאמי והכניעה לו; קליפות השמאל והימין של עשו הנוצרי וישמעאל המוסלמי משלימות זו את זו).

 

אין בי שמחה אפוא על נצחונו של הקיטש ואני מסרב לקחת חלק בחגיגותיו. הרגשנות שלו חד-צדדית ומשקרת, מסרסת את האמפתיה והרגש המוסרי. הטוטליטריות שלו היא סכנה קיומית לספונטאניות של האדם כפרט ולביטחון הלאומי בכלל. ההתחסדות שלו מפרקת את אושיות חיי החברה. השמחה שלו היא אבל עמוק. הוללות וסכלות.

שירה

התגלות

גולן שחר

 

כְּמוֹ זָ'אן, נַעֲרָה מֵהָעוֹטֵף,
אַחַת הָרִאשׁוֹנוֹת לְהָבִין אֶת הָאֵרוּעַ.
זוֹ שֶׁבְּרַגְלָהּ יָרוּ וְהִיא בּוֹרַחַת תּוֹךְ קִרְטוּעַ.
מַעֲדִיפָה לָמוּת וְלֹא לְהֵחָטֵף.
(מתוך "שבעה", פורסם בכתב העת "יהי").

 

וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה

וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל.
שמות ג', ב.

 

 

 

**

 

זָ'אן נִמְלֶטֶת. מְקַרְטַעַת.
מִסְּבִיבָהּ קְלִיעִים יוֹרְקִים.
הָאֵימָה מְבַעְבַּעַת.
וְהַזְּאֵבִים שׁוֹרְקִים.

 

שְׁנֵי טוֹרְפִים בְּזָוִית עַיִן
מַבְחִינִים בַּנַּעֲרָה,
וְקוֹרְאִים לְעוֹד בֵּינְתַיִם.
זָ'אן יוֹדַעַת.
מַגְבִּירָה.

 

שָׁם, אָחוֹרָה, בַּקִּבּוּץ,
אֵש, חֻרְבָּן וּמַשּׁוּאָה.
לְפָנֶיהֶ כְּבָר יָצוּץ
יֶרֶק יְשׁוּעָה.

 

נַעֲרַת עֵינֵי אֱגוֹז,
תַּלְתַּלִּים כְּתֻמִּי תַּפּוּז
נְמוּכַת קוֹמָה, אַךְ עֹז
בְּרַגְלֶיהָ. אוֹר גָּנוּז.

 

כָּל חַיֶּיהָ הִיא בּוֹרַחַת –
מֵעֶלְבּוֹן. הִרְהוּר אַשְׁמָה.
וְלָכֵן הִיא מְנַצַּחַת.
כָּל מַסְלוּל הוּא מִלְחָמָה.

 

שָׁם, מִמּוּל, מַמְתִּין הַיַּעַר,
אַךְ הַזְּאֵבִים דּוֹלְקִים.
הֵם – שְׁלוֹשָׁה גְּבָרִים וָנַעַר –
מִתְנַשְּׁמִים. מְלַקְּקִים

 

אֶת שְׂפָתָם הָעֶלְיוֹנָה.
מַמְרִיאִים עַל כְּנַף דִּמְיוֹן.
זָ'אן, שְׁמוּטַת כַּנְפֵי יוֹנָה
לֹא
יוֹרֶדֶת לְטִמְיוֹן.

 

שָׁם, בָּרֶקַע, נְמִיַּת
הַמִּדְבָּר כָּעֵת נֵעוֹרָה.
מְאַתֶּרֶת לָהּ מִיָּד
זוֹחֲלִים כְּלוּאִים בַּבּוֹר הַ-

 

כֹּה סָמוּךְ. וְזָ'אן בּוֹרַחַת.
הַמֶּרְחָק? הוּא מִצְטַמְצֵם.
אֶל הַמַּאֲמָץ מוּטַחַת,
וְהַמֶּתַח? מִתְעַצֵּם.

 

הִנֵּה! הָעֵצִים מִנֶּגֶד!
לְתוֹכָם הִיא תִּבָּהֵל.
הִיא, לְהִסְתַּוּוֹת בַּבֶּגֶד
הֻכְשְׁרָה; לְהִתְאַבֵּל

 

קְצָת מֻקְדָּם. הִיא נֶעֱלֶמֶת.
הֵם עַל מְקוֹמָם עוֹמְדִים.
נְבוֹכִים. וְהִיא, אִלֶּמֶת,
לֹא נוֹשֶׁמֶת. בֵּין זְרָדִים.

 

הַנָּחָשׁ מִבּוֹר מֵגִיחַ,
מִתְחַמֵּק מִנְּמִיָּה.
הִיא, סְמוּרָה, שְׁכוּבַת שָׁטִיחַ,
אֵד לָרְמִיָּה.

 

זְאֵבִים עַל בְּהוֹנוֹת
מִתְגַּנְּבִים מִבֵּין עֵצִים.
לֹא פּוֹסְחִים עַל הַפִּנּוֹת,
תְּאֵבִים
וְ
נִמְרָצִים.

 

זָ'אן גּוֹנַחַת. הַקָּלִיעַ
אֶת הָעֲבוֹדָה עוֹשֶׂה.
הַכְּאֵב פּוֹרֵץ מִפִּיהָ,
מְחַפֵּשׂ לוֹ מַחֲסֶה.

 

הֵם שָׁמְעוּ. הֵם מִתְקָרְבִים.
זָ'אן פּוֹתַחַת בִּשְׁעָטָה.
כּוֹחוֹתֶיהָ דּוֹאֲבִים
וְ
הִיא נִבְלֶמֶת בִּבְעִיטָה.

 

זָ'אן עַכְשָׁו עַל הָרִצְפָּה.
לְלֹא הֶרֶף הֵם הוֹלְמִים.
מִכְנָסֶיהָ, כְּמוֹ קְלִפָּה
נִתְלָשִׁים, מְדַמְּמִים.

 

זְאֵבִים פּוֹתְחִים כַּפְתּוֹר.
רִיר גּוֹלֵשׁ מֵהַפִּיּוֹת.
נִלְהָבִים. עוֹמְדִים בַּתּוֹר.
וּזְקוּפִים לְתַלְפִּיּוֹת.

 

זָ'אן יוֹדַעַת. מִתְכּוֹנֶנֶת.
מִתְנַתֶּקֶת מִגּוּפָהּ.
עַל נַפְשָׁהּ הִיא מְגוֹנֶנֶת.

 

יְרִיָּה בִּמְעוֹפָהּ –

 

אֶת הַזְּאֵבִים קוֹטֶלֶת.
מֵהַקַּרְקַע הַנְּטוּשָׁה
צְעִירָה אֶת זָ'אן נוֹטֶלֶת
וּסְבִיבָהּ גְּבָרִים. שְׁלוֹשָׁה.
עֲטוּיִים בְּמַדֵּי זַיִת.
"כָּאן קָדְקוֹד", לוֹחֶשֶׁת עָאד.
הַשְּׁלוֹשָׁה זוֹנְקִים בֵּינְתַיִם,
מְכַסִּים אֶת זָ'אן בְּבַד.

 

"גִ'יפּ לְכָאן!", שׁוּב עָאד פּוֹקֶדֶת.
"אַתְּ בְּסֵדֶר", רוֹן לְזָ'אן
בְּחִיּוּךְ לוֹחֵשׁ. בַּתֶּדֶר
נִשְׁמָעִים קוֹלוֹת שֶׁל כָּאן.

 

נְמִיָּה מוֹצֵאת תַּחְלִיף,
עַכָּבִישׁ נִצָּב בּוֹדֵד
מֵרָחוֹק, נָחָשׁ זָקִיף
שׁוּב אֶת הַגּוֹרָל מוֹדֵד.

 

חֲמִשָּׁה לַגִּ'יפּ רָצִים.
עָאד פִּתְאוֹם הַסְסָנִית.
"שָׁם, שָׁכַחְתִּי, בֵּין עֵצִים
פְלָנֵלִית וּמַחְסָנִית.

 

צְאוּ! אֲנִי אַדְבִּיק אֶתְכֶם".
הֵם עוֹלִים לַגִּ'יפּ. נוֹסְעִים.
עָאד חוֹזֶרֶת. עֵינֵיכֶם
הָרוֹאוֹת: אֵין מַחְסָנִית

 

אוֹ פְלָנֵל. קָרַחַת יַעַר
מְיֻתֶּמֶת. עַאד, תְּחִלָּה,
עַל בִּרְכֶּיהָ שָׁם כּוֹרַעַת.
הִיא פּוֹתַחַת בִּתְפִלָּה.

 

מִתְפַּלֶּלֶת בְּעַרְבִית
עַל הָרֶגַע בּוֹ שָׁמְעָה
זְעָקָה. מִתּוֹךְ עֲוִית
אֶת הַכּוֹחַ בְּעָצְמָה

 

אֶל הַמִּתְרַחֵשׁ הוֹבִילָה.
אֶת הַנַּעֲרָה הִצִּילָה.
וְכָמוֹהָ אֶת עַצְמָהּ.

 

עָאד חוֹזֶרֶת. נֶעֱלֶמֶת.
מִתְיַתְּמִים שׁוּב הָעֵצִים.
דְּ'אַרְק אָז צָצָה. אֲדַמְדֶּמֶת.
שְׂעָרָהּ יוֹרֶה גִּצִּים.

 

צְלָב מֻנָּח עַל חֲגוֹרָהּ.
הִיא בְּעַאד בַּזְּמַן הִבִּיטָה,
הִיא נָגְעָה בְּצַוָּארָהּ.
אֶת הַכּוֹחַ אָז הֵסִיטָה
אֶל הַמַּטָּרָה.

 

דְּ'אַרְק
בְּצָרְפָתִית לוֹחֶשֶׁת,
מַבִּיטָה אֶל הַמָּרוֹם.
נַעֲרָה אַחַת נוֹאֶשֶׁת
לֹא תֵּדַע עוֹד שׁוּם פּוֹגְרוֹם.

 

דְּ'אַרְק
נָמוֹגָה אֶל הָרֶקַע,
מְפַנָּה מָקוֹם לָאֵם.
מֵהַקַּרְקַע, דֶּרֶךְ בֶּקַע,
אָז פּוֹרֶצֶת לָהּ
הַשֵּׁם.

 

הִיא הַדְּמוּת לְלֹא הַדְּמוּת.
הִיא הַקּוֹל שֶׁהוּא הַכֹּל.
לֹבֶן הַפָּנִים – אִלְּמוּת.
תָּאֳרָהּ כָּבֵד מִשְּׁקֹל.

 

שְׂעָרָהּ הוא אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ.
שִׂמְלָתָהּ – מִדְבָּר יָרֹק –
מַסְגִּירָה כָּתֵף נִרְתֶּמֶת
לְמַגָּע עָמֹק.

 

בְּיָדָהּ מֻנָּח הַסֵּפֶר
מִי לְטוֹב וּמִי לְדִין.
אֶצְבַּע מְרַפְרֶפֶת תֶּפֶר
שֶׁל הַמַּאֲמִין.

 

מַבִּיטָה בִּשְׁלוֹשׁ בְּנוֹתֶיהָ,
חֲנוּנָה וּרְחוּמָה.
מַחְצִינָה אֶת צְפוּנוֹתֶיהָ,
מְגִנָּה וּזְעוּמָה.

 

הִיא לִמְּדָה אוֹתָן, מוּל רוֹעַ,
רִיב בְּלִי גֶּזַע וּבְלִי דָּת.
לֹא לָסֶגֶת. לֹא לִבְלֹעַ.
לְהַתְקִיף בְּבַת אַחַת.

 

הֵן תִּלְחַמְנָה.
הִיא תִּנְקֹם.
כָּךְ הָיָה מִבְּרֵאשִׁית.

 

וְגַם זָ'אן, בְּבוֹא הַיּוֹם,
תְּגַלֵּם
עָצְמָה נָשִׁית.

 

 

שירה

הסדרה

אלחי סלומון

 

כֻּלָּנוּ מְבִינִים אֵיזוֹ הַסְדָּרָה צְרִיכָה לִהְיוֹת שָׁם,
נָכוֹן?
הַסְדָּרָה כְּסִדְרָהּסִדְרַתתְּקִי
פוֹת
הֲכִי יָפוֹת
בָּעִיר
הַחֲרֵבָה
שֶׁתַּעֲלֶה עָשָׁן וְזֻהֲמָה וָצַעַר
כְּמִנְהַג גֻּבְרִין יְהוּדָאִין.
כֻּלָּנוּ מְבִינִים
אֵיזוֹ הַסְדָּרָה צְרִיכָה לִהְיוֹת כָּאן
אֱמֶת?מֵתוְעוֹדמֵת
וְכָלהַמִּתַּמֵּם
וְאֵינוֹ קוֹלֵט
שֶׁיָּבוֹא לַצָּפוֹן, אֲנַחְנוּ כָּאן, הַחֶבְרֶ'ה
יוֹשְׁבִים עַל שְׂפַת הַסִּיר
וּבִבְּרִיטוֹס הַצְּפוֹנִית, בֵּירוּת, כְּמוֹ לִבְאֵרוֹת, בְּאֵרוֹתַיִּים
הֵם מְשַׁגְּרִים עַד שַׁעֲרַיִם וְגַם הָפַךְ בִּלּוּי שֶׁל צָהֳרַיִם
מִי מַעֲלֶה רִאשׁוֹן לַטִּקְטוֹק
בִּנְיָנִים קוֹרְסִים בְּהַנְדָּסָה כִירוּרְגִּית. קְטָעִים
הָרֹאשׁ (הָעִיר, שֶׁל נַהֲרִיָּה) אוֹמֵר: עֲשֵׂה לָהֶם חֻרְבָּן.
לָמָּה אָמַר חֻרְבָּן
נְצִיג הָעָם הַנֶּהֶנְתָן
אֶתְמוֹל הָיִיתִי שָׁם
בִּירָה, עוֹד קַנְקַן – –
אֲבָל הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים, קָרוֹב
אֲבָל הַלְּבָבוֹת תְּמֵהִים, קָרוֹב
אֲבָל הַיְּלָדִים כְּבָר לֹא בּוֹכִים, קָרוֹב. הַחֲרָדוֹת? לָרֹב
זֶה רַק אֶצְלִי
אֶצְלֵךְ וְאֶצְלֶךָ
הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל סְדוֹם, מַהְפֵּכָה
וּבְלִבְּךָ
שִׁיעִי, בֶּן שִׁפְכָה
תָּבוֹא גַּם חֶרֶב.
שירה

שבעה

גולן שחר

 

א. פַּחַד אֱלוֹהִים

 

 

מֵאָז הַשִּׁבְעָה

בְּאוֹקְטוֹבֶּר, אֲנִי נִרְדָּם עִם חֲדָשׁוֹת בָּרֶקַע.

לְרֶגַע – מִתְעוֹרֵר בַּחֲטָף.

שׁוֹמֵעַ אֲסוֹנוֹת וְחוֹזֵר

לִישֹׁן.

קִמְעָה, חוֹזֵר. חָלִילָה –

 

 

זֶה בְּוַדַּאי עֹנֶשׁ עַל הִתְנַהֲגוּת רָעָה.

כִּי בְּשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְתֵשַׁע בְּדִיּוּק,

עֵת אֲהוּבָתִי הִזְעִיקָה אוֹתִי מֵהַחֲלוֹם

וְהֵטִיחָה אוֹתִי לַמֶּרְחָב הַמּוּגָן,

אֲנִי –

מִלְמַלְתִּי "טִילִים" וְנִרְדַּמְתִּי.

 

 

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי בְּתֵשַׁע וְהֶחְצַפְתִּי:

"נוּ, נִגְמְרוּ?"

הִיא, שֶׁלֹּא פּוֹחֶדֶת מֵהַחַיִּים, אֲבָל כֵּן מֵאוֹיֵב,

נָזְפָה: "טִילִים? מְחַבְּלִים

בִּנְתִיבוֹת וּשְׂדֵרוֹת".

 

 

וְנִרְדַּמְתִּי שׁוּב.

 

 

אֲבָל בְּעֶשֶׂר, עֵת הָיִינוּ שְׁנֵינוּ

לְטוּשִים מוּל הַמָּסַכִּים כְּמוֹ אֵשֶׁת לוֹט,

וּכְשֶׁהַנַּיָּד שֶׁלִּי רוֹטֵט מֵהוֹדָעוֹת מְבֹהָלוֹת שֶׁל מְטֻפָּלִים

אוֹ אָז, הֵחֵל לִפֹּל עָלַי

פַּחַד אֱלוֹהִים.

 

 

שֶׁקֶט מִתְפַּשֵּׁט. שָׁמַיִם מִתְעַטְּפִים בַּצֵּל.

הַזְּמַן – לִשְׁנַיִם מִתְפַּצֵּל.

 

 

כְּמוֹ יֶלֶד שבַּחֶדֶר נָם, וּמְבֻגָּר

עָשֵׁן נִכְנָס לַחֶדֶר. הַמַּקֵּל מוּרָם –

נִשְׁבָּר עַל הַנִּרְדָּם כִּי הוּא נִרְדַּם.

 

 

כְּמוֹ מְטַפֵּל מוּל זֶה שֶׁמְּתַכְנֵן לִגְמֹר הַכֹּל,

אֲבָל

אֶת הַיְּבָבָה מַחְנִיק וְאֶת הַחֶבֶל מְכַסֶּה,

כְּדֵי

שֶׁיֵּרְָגַע.

רַק אָז, כְּשֶׁזֶּה קוֹרֶה, הוּא מְנַסֶּה.

 

 

כְּמוֹ זָ'אן, נַעֲרָה מֵהָעוֹטֵף,

אַחַת הָרִאשׁוֹנוֹת לְהָבִין אֶת הָאֵרוּעַ.

זוֹ שֶׁבְּרַגְלָהּ יָרוּ וְהִיא בּוֹרַחַת תּוֹךְ קִרְטוּעַ.

מַעֲדִיפָה לָמוּת וְלֹא לְהֵחָטֵף.

 

 

 

ב. נִקְמִי

 

 

"אתם יכולים בבקשה לבוא לקחת אותנו? אנחנו מבקשים. אני ילדה. יש לי בית ספר מחר. אני צריכה עזרה, בבקשה" (מילותיה של ליאל חצרוני ז"ל בת ה-12 שנחטפה לבית של פסי בבארי ושם נרצחה).

 

 

הַשֵּׁם תִּקֹּם דָּמָהּ. תִּקֹּם דָּמָהּ.

תִּזְחַל. תַּכִּישׁ דְּמָמָה. מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה.

 

 

הֵם יִמָּלְטוּ. כְּעַכְבְּרֵי זִמָּה.

אֲחוֹרֵיהֶם טְבוּלִים בִּמְהוּמָה.

 

 

וְעוֹד שָׁנָה? וְעוֹד עָשׂוֹר?

כְּבָר לֹא תִּהְיֶה עַלְמָה.

 

 

כְּבָר לֹא תִּהְיֶה לִיאֵל. וְלֹא יִהְיוּ עִמָּהּ

נָשִׁים. זְקֵנִים. וָטַף.

רַבִּים מִסְּפֹר.

עַל מָה

 

 

צְהַלְתֶּם? תִּזְבְּחוּ לְמָה?

 

 

הַשֵּׁם? נִקְמִי דָּמָהּ. גְּשִׁי וְנִקְמִי דָּמָהּ –

מִיָּד. וּקְחִי אֶת אוּרִי-צְבִי עִמָךְ.

 

 

בְּיַחַד תִּתְגַּנְּבוּ שְׁנֵיכֶם

לְתוֹךְ הַחֲמָמָה.

עֵינַיִם יֵעָקְרוּ

מִתַּדְהֵמָה.

שירה

סליחה

ארנון איתיאל

 

 

לעילוי נשמתה של ענבר שגב ויגדר הי"ד

 

 

אֲנִיָּת עֲנִיָּה בַּת צִיּוֹן נָשַׁמָּה
מָאַסְנוּ מַלְמֵל אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה
טְרָשִׁים וּקְרָשִׁים מְכַסִּים אֶת דָּמָהּ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַמְצֵא נְקָמָה.

 

שׁוֹמֵמָה דּוֹמְמָה וּקְצוּרָה כְּקָמָה
פְּאָתָהּ לְקוּטָה וּשְׁכוּחַת אֲדָמָה
עַל מָה רְצוּחָה בִּתְּךָ, עַלְמָה
בְּאֵין עָווֹן נָפְלָה בְּאֵין נֶחָמָה.
עוֹלָלָהּ מְעֻפָּר בְּאֹדֶם דָּמָהּ
כְּלוּם אָפֵס מוֹתָהּ, הֶאָבוּד בַּדְּמָמָה
פְּקַח, פְּקַח אָבִיהָ, עֵינְךָ עֲצוּמָה
חָסִין וְקָדוֹשׁ הַמְטֵר נְקָמָה.

 

נְקָמָה אֲדֻמָּה נִדְגָּלָה אֲיֻמָּה
כְּשִׁבְטֵי גֶּרְמָאנִים נְקָמָה עֲצוּמָה
כִּפְלִיסְטִים פּוֹשְׁטֵי עוֹר עַד גְּוִיָּה עֵירֻמָּה
הַשְׁאֵל לֵב אַחֵר לְבָנֶיךָ קַמָּא.
טַע בָּנוּ רוּחַ אַחֶרֶת שְׁלֵמָה
עַד נִשְׂבָּע וְנוֹתִיר מִבְּשָׂרָהּ שֶׁל אֻמָּה
טוֹבְלִים בְּדָמָהּ עַד גֻּמָּץ וְאָמָה
נְקָמָה אֲדוֹנַי אֱלוֹהִים נְקָמָה.

 

אַל תִּמְחֶה חֶשְׁבּוֹנָם בְּמַסּוֹק הַנִּזְהָר
שְׁבוֹר עֶפְרוֹן חֶנְוָנִי פִּנְקָסוֹ הַנִּגְזָר
חַטּוּאֵל וְאָנְסְבָּכֶר וְנוֹרְזִ'יץ וְזָר
הֲפוּכֵי אִישׁוֹנִים מַמְתִּינִים בַּמִּנְזָר
לְאֵשׁ אֵלִיָּהוּ, לְחָנוֹךְ שֶׁחָזַר.
הוֹבֵשׁ אֱלֹהַי כָּל חַיְשָׁן נֶעֱזָר
וְעָשֵׁנוּ גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר
אַכְזָר וְאַכְזָר וְאַכְזָר וְאַכְזָר
עַד לַאֵפֶר נִשְׂרַף וְלַמַּיִם מוּזַר.

 

רַק הַפַּעַם הַזֹּאת אֱלֹהַי אִנָּקְמָה
עִיר שָׁלֵם חֲרוֹנָהּ בַּת צִיּוֹן זוֹעֲמָהּ
אָז הָיוֹ לִי תִּהְיֶה מְנוּחָה שְׁלֵמָה
אָז קָחֵנִי אָבִי בְּאַחְרוֹן נְשִׁימָה
וְאֵדַע וְתֵדַע וְתִדְעֶה נְשָׁמָה
שֶׁהַנֵּר עוֹד דּוֹלֵק שֶׁתִּזְרַח הַחַמָּה
כָּל עוֹד אֱלֹהַי בַּלֵבָב פְּנִימָה.

פרוזה

חלל פנוי

פורת סלומון

 

בַּשֵּׁרוּתִים עַל מוֹשַׁב הָאַסְלָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאֲדָמָה רָעֲדָה.

רַעַד נָמוּךְ, רוֹטֵן, כְּמוֹ וִיבְּרָטוֹר קוֹדֵחַ בְּרֶחֶם הָאָרֶץ. הָרֶטֶט קָבוּעַ, עָמֹק – אוּלַי הָרוּחַ מַרְטִיטָה אֶת פַּח הַמַּחְסָן? אוֹ מָנוֹעַ בָּרְחוֹב מְחַלֵּל אֶת הַחַג?

הַתֶּדֶר מִתְגַּבֵּר, וְאָז הֵם מַגִּיעִים: פְּסָגוֹת הַוּוֹלְיוּם מִתַּמְּרוֹת וְנִתָּקוֹת מִן הַגְּרָף: בּוּמִים. מִתְקָרְבִים, מִתְחַזְּקִים.

אֲנִי מִזְדַּקֵּף, מוֹשֵׁךְ אֶת הַמִּכְנָסַיִם וּמוֹרִיד אֶת הַמַּיִם. מְפַלֵּחַ אֶת הַנִּמְנוּם הַמִּשְׁפַּחְתִּי הֶחָשׁוּךְ אֶל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה. סִבּוּב מַפְתֵּחַ, יָדִית. אוֹר הַבֹּקֶר מִתְפָּרֵץ פְּנִימָה.

מִצְמוּץ עֵינַיִם אֶל רֶכֶס הֶהָרִים – פִּטְרִיּוֹת עָשָׁן. שְׁתַּיִם. שָׁלוֹשׁ. מַקִּיף אֶת קִיר הַמְּבוֹאָה לְהַשְׁקִיף מַעֲרָבָה לְבֵית שֶׁמֶשׁ – פִּטְרִיָּה נוֹסֶפֶת. שִׁיט, שִׁיט. עַכְשָׁו מַגִּיעַ הַנֶּפֶץ וְאִתּוֹ הַהֶדֶף הַזֶּה בַּבֶּטֶן.

אֵיפֹה הָאַזְעָקוֹת? יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ? אֵיפֹה כֻּלָּם?

 

 

עֲנֵנוּ קָצָר מִלְּהוֹשִׁיעַ עֲנֵנוּ

 

 

רְצוּעַת הַחוֹף כְּחֻלָּה אֲפֹרָה וְשׁוֹתֶקֶת בְּעַנְנֵי הַבֹּקֶר. הַשָּׁמַיִם מִתְפּוֹרְרִים לְעַנְנֵי פִּטְרִיּוֹת עַל הָאָרֶץ.

אֵין.

הַפְּגָזִים נוֹחֲתִים עַל מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים.

מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים פִּטְרִיּוֹת תַּרְדֶּמֶת, קֶצֶף חֲלוֹמוֹת נִשְׁפַּךְ אֶל הַמִּרְצָפוֹת כְּאֶשֶׁד קֶרַח יָבֵשׁ.

יְשֵׁנֵי הִירוֹשִׁימָה נָגֹזּוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם, רְשִׁימוֹ חֲלוֹמָם זוֹחֵל עַכְשָׁו, מְכַסֶּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְגַם הִנֵּה מִתְחַנֵּן מוּלִי.

אֵין אוֹנִים. אֵין עֲתִידִים.

מֵעוֹלָם לֹא הָיָה עָתִיד.

הֶעָבָר נִתַּק מֵעֵבֶר נְהַר הָעֲנָנִים.

 

 

עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי אֵין אֱלֹהִים עֲנֵנוּ

 

 

אֵין תְּנוּעָה מִלְּבַד צִיר הַצַּוָּאר לְנִיעַ הַמַּבָּט, סְרִיקַת הָעַיִן אֶת רִכְסֵי הָאֵין מָה לִרְאוֹת.

תֹּרֶן הָרֹאשׁ סָב עַל צִירוֹ, נִמְתַּח כְּנָחָשׁ בְּמוֹרַד הַצַּוָּאר. תַּחַת הַכְּתֵפַיִם מִבֵּין הַשְּׁכָמוֹת שְׁרִיר נִתַּק מִשְּׁרִיר, גִּידִים נִפְרָמִים בִּמְשִׁיכַת כָּתֵף, גְּדָמִים פְּרוּדִים קְטוּמִים, קוֹמַת אָדָם נִתֶּקֶת מִגַּבְּךָ וְגַם הִנֵּה נִצָּבָה.

 

 

עֲנֵנוּ אֵינֶנּוּ עֲנֵנוּ

 

 

הוּא מֵאֲחוֹרֶיךָ עַכְשָׁו, נְשִׁיפָתוֹ עַל עָרְפְּךָ.

"אַל תִּסְתּוֹבֵב. אֵין טַעַם, אֵין לְאָן. זֶה לֹא יְקָרֵב אוֹתָנוּ לְמִפְגָּשׁ. לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְהִפָּרֵד".

שַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ רוֹטְטוֹת בְּדַבְּרוֹ, מְגָרְדוֹת בְּמוֹרַד הַגַּב עַד כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם.

"אֲנִי בּוֹגֵד בְּךָ עַכְשָׁו, כְּבֶגֶד שֶׁנִּפְרַם, נוֹטֵשׁ אוֹתְךָ בְּרֶגַע הַמְּתִיחָה. בָּגַדְתִּי אֶת בְּשָׂרְךָ בְּרִקְמָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת. מָתַחְתִּי עֲבוּרְךָ מְסִלּוֹת, כָּרַזְתִּי אֶת שְׁמוֹת הַתַּחֲנוֹת וּמֶשֶׁךְ הַנְּסִיעָה וּמָתַי נַגִּיעַ. אָז הִנֵּה, לִשְׁאֵרִיּוֹת הָאֵמוּן הַמֻּחְלָט שֶׁנָּתַתָּ בִּי קַבֵּל שִׁמּוּשׁ אַחֲרוֹן: מְחַק אוֹתָן עַכְשָׁו".

 

 

אחרית הימים

פאות. עד הקצה

עוז בלומן

 

 

א.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות. יושב בוהה ומגדל פאות. בתחילה גדל השיער. נתתי לו להתארך כמו באבלות. לא יכולתי להתגלח או להסתפר. בהמשך באה ההבנה שמה שהולך ומתקרזל אלו פאות. פאות של שמחת תורה. הלכתי וגזרתי את השיער באמצע. מי זה היהודי הזה במראה.

 

ב.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות כדי לזכור. בעבר הרחוק היו לי פאות. פחות הסתדרו על הראש. השיער שלי סבוך קשה ומתולתל והן היו קופצות מהצדדים. ההגינות מחייבת להתיישר. אני מסתובב במקומות מהוגנים. מאז השמיני באוקטובר אני מנסה להתמודד עם המקומות הללו. בוחן בחשד את המבט שלי עליהם ואת המבט שלהם עליי.

 

ג.

אני מגדל פאות כדי לזכור. לזכור מה. מה לזכור. לילדים שלי יש פאות. הם בכלל לא מבינים את השאלה. לבן השני שלי יש גוזמבות. גדולות. גם הוא התחיל בשיער ארוך. בבטלה הארוכה של הקורונה. געגועים על הקורונה. משם עבר לפאות בגלל אהוביה סנדק. יום אחד אסף את עצמו קם מהמיטה והלך להפגין על אהוביה. למה המשטרה הרגה אותו. בא הביתה וביקש להסתפר ולהשאיר פאות. בתחילה אסף את השיער בצדדים. בסוף הפאות הגיעו למראה החופשי והפרוע. נוער וגבעות לו. ואני שמח בו ובמראה שלו. הוא לא נכנע בכלל למבטים מבחוץ.

 

ד.

אבל צריך לזכור. לזכור את השביעי באוקטובר. לזכור את מה שהרגשנו בשביעי ואחרי השביעי. לזכור את מה שהוביל לשביעי. מה בעצם הוביל לשביעי. קונספציה. וצריך לפרק אותה. אני מנסה שוב ושוב להיזכר באותם הימים. איך הרגשתי אחרי השביעי. וזה קרוב וזה לא קשה. האוויר היה מלא ברטט. קול דמי אחינו צעקו וצרחו מן האדמה. אלו שהיו מעל האדמה ואלו שנגררו תחתיה. משהו באור היה שונה. העולם הסיר איזה מסווה מעליו. ונגענו בו ישירות מסונוורים ובוכים.

 

ה.

אז קונספציה. משהו נדפק. וצריך לזכור את זה. השאלה רק מה. מישהו לא היה שם. משהו לא עבד. מישהו לא שמר. למה לא שמר. מחשבה לא מסודרת. זזה לצדדים. בדיוק כמו עכשיו. מה שהיה לפני מעורפל עכשיו. חשבנו שאנחנו על קרקע מוצקה. צריך לזכור. צריך לזכור שהקרקע לא מוצקה. תמיד היא הייתה לא מוצקה.

 

ו.

צריך לזכור את אלוהים. פאות לזכור שאני שלו וכל אשר לי שלו. והארץ שלו. והוא עשה את זה. אבל למה. וצריך לזכור דברים שהוא אמר. וצריך לחפש איפה הוא. וצריך להבין מה הוא. ולדבר איתו. ולזכור שזה הסיפור שלו ולא שלי. ולזכור שאני בסך הכל מאוד קטן.

 

ז.

צריך להחזיק את החוט הזה. צריך לזכור. לזכור שאני לא מהם. שאני לא שׂם עליהם. שהם כבר לא יכריחו אותי לחשוב כמוהם. שיש אנחנו והם. ואיפה הם מתחילים ואני נגמר. איפה הם נגמרים. כדאי להרחיק ראות כי זה לא באופק כרגע. צריך לזכור שהם לא יודעים לחשוב. שהם סנטימנטליים. שהם לא מבחינים. שהם שכחו מה זה להיות יהודים. שאם משהו נדפק זה אצלם. שהמוסר שלהם לא מוסרי. שהם מוכנים לתת לי למות רק בשביל לצאת ידי חובה. שהם מוכנים לתת לי למות כי הם אוהבים יותר את הגוי.

 

ח.

ויש כל מיני סוגי פאות. יש לי ילד עם פאות של למדן. צרות ומסודרות ויורדות יפה למטה. הוא מסלסל אותם כשהוא חושב. ויש ילד אחר קטן יותר שלועס את קצה הפאה. הוא מתבייש במשהו ומחייך חצי חיוך עם לחיים מלאות. ויש ילד אחר שגזר את הפאות והתבגר מהר. ועוד ילד עם שיער חלק שהפאות ממסגרות לו את הפנים. וזה פשוט יפה לו. פאות לסימן היכר של משפחה דתית יחד עם הכיפה. אתה שייך אלינו. אתה שייך.

 

ט.

לזכור ולזכור. פאות. לזכור את מי שכבר אין לו משפחה. שכבר אין לו ילדים. לזכור את מי שנטבח באכזריות ואיבריו פוזרו. לזכור את האימה. לזכור את האונס. לזכור חבורה של ערבים מסביב לילד יהודי חסר אונים. עיניים מבוהלות וחיוורות. לזכור ולא לתת למחשבות אחרות להיכנס. כי הן מנקרות מבחוץ כל הזמן כל הזמן. ובסוף הן חודרות. כי התקשורת לא עצרה לרגע את השטף. והיא תוקפת שוב ושוב את התודעה. לזכור כמו אזעקה עולה ויורדת. לזכור כמו כוננות. לא להכניס שום דבר שלא מיוצר כולו בפנים. ובפנים יש יהודי שיושב ורועד וזועק ומוחה ותובע ומשלים עם עובדת היותו מקדש השם.

 

י.

אחרי כמה חודשים יש כבר התחלה של פאות. אחת גדולה יותר מהשנייה. הבן שלי אומר שזה רק פסיכולוגי. ביקשתי ממנו לסרוג לי כיפה מצמר. צריך ללכת רחוק. צריך ללכת לגבעות. צריך להבין מי כאן יהודי ומי כאן נגד מי. צריך לחזור אל מה ששכחנו. שכחנו את האדמה. שכחנו שאדמה היא לא בניגוד לחיים. שהיא חיים. שחיים זה מרחב ולמעלה ולמטה. שאדמה היא למה באנו לכאן. שאדמה היא כיוון. ומי שלא לוקח את האדמה כמצפן שוכח את חייו. שאדמה היא מה שיכול להנחות אותנו שוב חזרה אל הבית. שכחנו שאדמה מדברת. שהיא מלמדת שהיא מגדלת. והיא שותקת והיא מחוּללת. ומי יתבע את עלבונה. שכחנו שאדמה אסור לשכוח. שאדמה מתחת לרגליים זה להיות. והאדמה הזו היא ההיות כאן.

 

יא.

ויש מפלגה של גבעות. לשם באים יהודים של פאות. לא פאות של מאה שערים ושל שטיבלאך. פאות של גבעות. של ריקים ופוחזים של יפתח ואבימלך. של בחור וטוב של שאול. של מצוק ומר נפש של דוד. וצריך לזכור שיש בה חילול השם. בעצם כך אמרו לפני. עכשיו צריך לזכור הפוך. כי יהודי מת הוא חילול השם. כי יהודי חלש הוא חילול השם. כי יהודי מטומטם הוא חילול השם. כי לקחו את היהודי ועשו אותו חלל. נקבים נקבים חללים חללים. ובתוך הפאות החלל מתארך. מוקף בטבעות של יושר ועיגולים.

 

יב.

הפאות בינתיים מאחורי האזניים. מי יודע. אולי מתישהו אשלוף אותן. הן מאיימות. הן מצחיקות. הן אומרות לכולם שמשהו בי השתחרר. אולי בורג. אולי שניים. הן אומרות שדם יהודי אינו הפקר. הן גם ברסלב ושמחה וטירוף ושמירת הברית. הן חיבוק בין יהודים. יש דם רעך ויש לא תעמוד. ומי שהיה אצל רבינו לא יצא מהעולם הזה בלי תשובה. ועיקר התשובה שישמע בזיונו ידום וישתוק. ישמע בזיונו הקטן על הפאות. וישמע בזיונו הגדול על אלף וארבע מאות חלל ביום אחד.

 

יג.

הפאה היא הקצה. המקום שבו הראש הופך לחד. היא סוף האוזניים והמוח שביניהם. היא ללכת לקצה ועל הקצה. וצריך להשאיר פאה או שתיים. כי צריכה להיות בנו חמלה לקצוות. כי מישהו עוד יבוא ללקט ויהיה לו מה לאכול בערב. וצריך להפסיק לקצור את השערות בצדדים. להניח אותן לעניים ולחלשים. ופעם היה בן גוריון עם הרבה שער בצדדים אבל הלך וגזר את הסימנים לבני עדות המזרח. ועל כן באה לנו הצרה הזו. כי בלי סימנים אי אפשר לזכור. ואנו מכריזים בזאת כי הוא ושכמותו לא זכרו.

 

יד.

צריך לזכור. צריך לזכור וגם צריך להקשיב. להקשיב למה. פאות סביב האזניים כמו מכשיר שמיעה. כמו אנטנה שיכולה לקלוט. כמו אזניות גדולות. והפאה הולכת וסובבת את האוזן. כי יש צעקות באוויר שעוד לא נקלטו. ויש דם שעוד שפוך. ויש בת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות. ויש שכינה שמנהמת כיונה אוי לי שהחרבתי. ועם הפאות אפשר לשמוע. כמו קונכיה שהיינו מקרבים לאוזן כדי לשמוע את הים. ויש קולות חלולים של מומחים זחוחים שצריך לזרוק לכל הרוחות. ותמה אני אם ימותו מיתת עצמם.

 

טו.

וזה ברור שצריך לזכור. במחזור הישן היה כתוב כאן צריך לבכות. בשמחת תורה יהיה כתוב כאן צריך לזכור. הכל יזכור. כאן זוכרים. את עמלק לזכור. ואת סיני לזכור. כי בשניהם קולות תרועה וחרדות ויריעות מתנופפות ורוחות וברקים. ושניהם מצווה. ושניהם כפייה. ושניהם אות. ובשניהם אין אפשרות להתקרב להר. ומשה למעלה למעלה ואתה צועק. ואתה עומד ושמה לא תקרב וזהו. ומשם תפרח נשמתך. ומשם לוחות על גבך. ואין לך רשות להתחמק מהם. ובשניהם כבדו ידי משה. ועיניך כלות. ובשניהם שבירה.

 

טז.

וזו כרוניקה של יציאה מן הדעת. של אי שפיות. של התדרדרות מנטלית. נשבר הצדיק. והשערות ממשיכות לצמוח כי אין מהן מנוחה. הן גדלות וגדלות. ומכסות על האזניים ויורדות ויורדות ואין להן עצירה. כמו דמעות גדולות. כמו נטיפים. כמו זקן אהרן. כמו צמח גולש. כמו יהודי נודד. כמו יהודי נופל. כמו דם יהודי שנשפך. יורד שאולה.

 

יז.

ואין ביחד ולא יהיה ביחד. כי אדם בא לעולם בבכי. ואדם בא לעולם בשריטה. ואחרי השביעי באוקטובר השריטות צורבות ועמוקות. בתחילת החורף עוד היה אפשר לקוות שיש לנו רק שריטה אחת. ואני הולך לעוד פגישה ולעוד עצרת ולעוד ביחד. ופעם הפאות אסופות ופעם הפאות קופצות. וכולם שרוטים וכולם צועקים וכולם שותקים. ובמקום מכשיר שמיעה לכולם יש אזניות. וכולם על הקצה וכולם דולקים. וכולם בקונכיות. ולכל אחד חלאס משלו. ולעולם לא עוד משלו. וביחד משלו. ואך ורק שלו.

 

יח.

וצריך לזכור. צריך לקום. אסור לישון. רק לא לחזור לישון. להחזיק. להתהפך. להתיישר. רק לא לחזור לישון. עכשיו. כולם. עכשיו.

 

יט.

וצריך וצריך. ומי אמר שצריך. צריך כאן נביא. וצריך כאן אלוהים. וגם משיח עכשיו. ואולי צריך גם לשכוח. לשכוח סיפורים קונספציה. לא להיכנס לנפולת הסיפורים הללו. לא השכלה ולא ציונות ולא ישראליות ולא נורמליות. לא ימין ושמאל ולא מומחים ולא מפלגות. כי הכל הכל קונספציה והכל טמטום והכל לחזור לישון. וצריך סיפור אחר.

 

כ.

כי יש יהודי. וליהודי יש פאות. וזה סיפור. וזה כל הסיפור. ולי יש פאת צפון. ופאת תימן. ואחוריי למערב. ואני אפיים ארצה בפישוט ידיים ורגליים.

 

 

שירה

הרעש עצמת שטן

יוסף לרר

-יום ארור-

 

 

אַתָּה הוּא הָרַעַשׁ

וְרַעַשׁ 

עֵין הָעוֹלָם 

תִּמָּלֵא 

וְרַעַשׁ כְּלֵי מָוֶת יִגְבַּר

לֵב בִּגְבוּרָה יִנְחַת 

אֲשֶׁר רַעַשׁ בְּשָׁמָיו

וְלוֹ תְּבוּנָה בְּכַף מְצָרָיו,

בְּכָל מָקוֹם אֵלָיו הִגִּיעַ רַעַשׁ וְאֵשׁ מִמְּכוֹנוֹת הָאֵשׁ,

וְגָדוֹל הָרַעַשׁ בְּפִיו.

(יֵשׁ רַעַשׁ בִּרְחוֹבִי מִקְלְעֵי רַעַשׁ שָׁרִים בְּקוֹל, עֲמוּמֵי מוֹחוֹת, חֲמוּמֵי נְקָמָה, רַעַשׁ גָּדוֹל נִשְׁמָע אֲנִי נָפַלְתִּי אַרְצָה אֵיבָרַי פְּשׁוּטִים חַמִּים עוֹלִים בֶּעָשָׁן רַעַשׁ)

גַּרְמֵי רְקִיעִים שָׂחוּ לֶעָפָר

מְכוֹנֵי תֵּבֵל זָזִים מִמְּקוֹמָם תְּפוּסֵי רַעַשׁ אַדִּיר

קוֹל קוֹרֵא רְקִיעִים קוֹרֵעַ אֶרֶץ בִּדְבָרוֹ

וְאִישׁ אֶת שְׁעָתוֹ יִרְאֶה

מִבַּעַד חַרְצֵי אֲדָמָה 

סִדְקֵי נְבוּאָה

יוֹנֵק רוֹעֵשׁ לְמֶרְחַקִּים נִשְׁחַט בְּהִלּוּלוֹ

אָב בְּעֹצֶם יָדוֹ מַחְזִיק בֵּין שִׁנָּיו

עֲדֵי עַם הֻשְׁפַּל נֻתַּק נֻתַּךְ נִשְׂרַף בַּעֲבָרוֹ כָּל אֲשֶׁר לוֹ בֵּיתוֹ בְּרַעַשׁ נֶעֱלַם 

וַתְּהִי מֶרְקָחָה כִּמְלוֹא רַעֲשֵׁי הַשָּׁמַיִם.

 

(וְאֵל רוֹעֵשׁ בִּמְחִלָּתוֹ שִׁמְעוּ לִי אַפְסֵי אָרֶץ מִי כָּמוֹנִי שׁוֹלֵט בְּמִכְמַנֶּיהָ רְאִיתִיו שׁוֹלֵט הוּא הַשּׁוֹלֵט הוּא כָּל הָרַעַשׁ הוּא הַקּוֹל הוּא הָאוֹהֵב קוֹל בָּנָיו)

נִשְׁנָקִים נֶחְנָקִים עֲטוּפֵי יָגוֹן עֲטוּפֵי הַשֶּׁקֶט

נִצְחוֹנוֹת מוֹרִיקִים הוֹדְפֵי שְׁמָמָה

נִירֵי אֶרֶץ בְּאֵרוֹת חַיִּים שָׁקְטוּ לְעוֹלְמֵי עַד וַתְּהִי שְׁמָמָה בָּאָרֶץ 

שְׁמָמָה שְׁמָמָה וְאֵין יְקַדֵּשׁ לָהּ, וְאֵין יִבְכֶּה בָּהּ, יִתְלֶה סִנּוֹרוֹ יַתִּישׁ נִשְׁמָתוֹ בַּעֲלוֹתוֹ אֶל מְרוֹם קְדֹשִׁים.

עוֹלוֹת שְׁחוּטֵי כּוֹחַ נֶאֶבְקֵי כּוֹחַ אַבִּירֵי כּוֹחַ מַרְאֵי כּוֹחַ, נַאֲקוֹת נָשִׁים בָּלוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ, מָטוּ מִשְׂגַּבֵּי עַם.

הוֹ יִגְדַּל שְׁמָם וְשָׁלַח מֵאָב אֶל בָּנָיו קוֹל זָדוֹן וְרַעַשׁ אֵימָה הַחְרֵב תַּחֲרִיבֵם שׂוֹנְאֶיךָ נְאוּמֶיךָ.

(רַעֲשֵׁי רֶקַע נִשְׁמְעוּ בַּחֲלַל הַכֹּל וְאֵין קוֹל תִּקְוָה דּוּמִיָּה נִשְׁאֲלָה, הַיּוֹם בּוֹ נִשְׂמַח בְּאֵשׁ תּוֹרָה, בְּאֵשׁ קֹדֶשׁ, נִנְעֲלוּ דָּפְקֵי פְּתָחִים עֲנִיֵּי שְׁעָרֶיךָ כּוֹחַ אֵימִים הֵפַחְתָּ בָּם, שָׁתַקְתָּ וְשׁוּב שָׁתַקְתָּ הוֹ אֱלֹהַי דֹּמִי נַפְשִׁי)

צוּרִי יְשׁוּעָתִי 

(קָדוֹשׁ יֹאמְרוּ עַל קֶבֶר נָקִי מְצֻחְצָח מְזֻכָּךְ מְרַשְׁרֵשׁ מִינֵי פְּרָחִים, וְאֶת קִדּוּשֶׁיךָ לָקַחְתָּ, תְּנִיעֵם בְּעוֹלָמְךָ כְּמוֹ לֹא הָיוּ לֹא חָיוּ לֹא אָכְלוּ לֹא שָׁתוּ לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת בֹּקֶר שָׁפַכְתָּ רַעַשׁ, הָרַג זָעַם שָׁטַף הִשְׁתִּיק נְעָרִים עֲדֵי נֶצַח נְעָרוֹת עֲדִי עֲדָיִים)

שִׂים שָׁלוֹם 

הַמְטֵר רַעַשְׁךָ עֲלֵיהֶם

שְׁפֹךְ אֶל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר עוֹד לֹא יְדָעוּךָ עוֹד לֹא נָגְעוּ בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתְךָ לֹא יִדְרוֹכוּ בַּעֲפַר נְעָלֶיךָ

וְנַמְתָּ לְעֵת בֹּקֶר

קוּם לְעֵת בֹּקֶר

הֲדֹף

הַחֲיֵה הַחֲיֵה

יָדַעְתָּ כִּי אֵין רַעַשׁ כְּהַרְעָשַׁת לוֹחֵם.

(מִלְחֶמֶת אֵשׁ תָּבוֹא וּכְבָר בָּאָה בִּנְפָשׁוֹת סְחוּיִים רְדוּפִים שׁוֹלִים פְּנִינֵי צְחוֹק וְאַהֲבָה מִבְּאֵר הַשַּׁחַת, פְּרֹשׂ פְּרֹשׂ עֲלֵיהֶם מְלֻפְּפֵי טַלִּיתְךָ הַשְׁלֵךְ גָּפְרִית וּמְחַק, רַק מְחַק זָדוֹן, מֵעַל פְּנֵי אֲדָמָה וּבְרַעַשׁ גָּדוֹל, בְּרַעַשׁ, בִּרְקֵי רַעַשׁ אֵימִים)

שִׁמְךָ, רַעַשׁ, נִקְרָא, הָאוֹפַנִּים, וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, בְּרַעַשׁ גָּדוֹל.

וּתְהִי נִקְמָתְךָ שְׁלֵמָה

תְּהֵא לוֹחֵם הַצֶּדֶק

תְּהֵא מִלְחָמָה. 

(בְּעֵת אַחַת עֲרֹף, בְּרַעֲשֵׁי יָ-ה)

הַרְעֵשׁ עָצְמַת שָׂטָן אֲשֶׁר לֹא בָּרָאתָ 

הַשְׁמֵד אֲפָרָם 

בְּאִבְחַת מַכָּה

נְקַם זְקֵנִים

נְקַם גִּבּוֹרִים

נְקַם יְלָדִים

נְקַם כָּל אֲשֶׁר לָנוּ

נְקַם.

 

(אֲנִי הִנְנִי נוֹקֵם בְּעֵת זוֹ, עֵת אֲשֶׁר נִשְׁמָתִי, וְאֶרְאֶה כְּנֶסֶת עַמִּי בּוֹלַעַת אֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ נָסָהּ עַל רוּחָהּ, חַי, חַי, לְעוֹלָם חַי, לְכֻלָּם אַרְאֶה חַי אֲנִי חַי אֲנִי, אֶזְעַק בְּרַעַשׁ נוֹרָא חַי אֲנִי, וְאֶחְיֶה וְלֹא אָמוּת רַק אֶחְיֶה אֶת אֲשֶׁר אֶחְיֶה)

הַבְטַח לָנוּ 

קוֹל

שֶׁמֶץ אוֹיֵב וְאוֹרֵב

וּבְרַעַשׁ תְּנִידֵם

עֲלֵיהֶם

אֵימִים וְרַעַד

אָז נֵדַע 

קוֹלֵנוּ מִלְחָמָה

עֵת זוֹ הִגִּיעָה

מִלְחֶמֶת עַם

לְחַם.

לְחַם יִשּׁוּבֵינוּ

לְחַם נָשֵׁינוּ

לְחַם טַפֵּינוּ

לְחַם כָּל נַפְשׁוֹתֵינוּ

לְחַם 

לְחַם

לְחַם

(בְּפַחַד אָבוֹא אֲלֵיהֶם, אַךְ אַתָּה לְחַם, רַק לְחַם, וְאַמֵּץ קוֹלְךָ לִזְעֹק בּוֹרֵא עֶלְיוֹן אֲשֶׁר בַּמִּלְחָמָה בָּאתָ וַתּוּכָל עֲלֵיהֶם, רַק לְחַם אוֹתָנוּ הָאֵל, לְחַם)

וְנַחַם

נַחַם כָּל אֵשׁ חַיֵּינוּ מַלְתָּעוֹת רוּחַ אֲדָמָה 

נַחֵם מֵעָלֵינוּ

וּנְנֻחַם.

שירה

במדרגות חוף אכדיה

חנה קרמר

בְּמַדְרֵגוֹת חוֹף אָכַּדְיַּה הַחֲטוּפִים

צוֹחֲקִים מְחַיְּכִים שְׂמֵחִים

הַחוֹל נִכְנַס לָהֶם לְכָל הַחֲרַכִּים

הַחוֹל נוֹשֵׁף לָהֶם בִּפְנִים

הַחֻפִּים לְבָנִים וְהַגַּלִּים

הֵם מַצְמִידִים צְדָפוֹת יָפוֹת כְּמוֹ עֲגִילִים

לְאָזְנֵיהֶם

רֵיחַ הֶעָרִים בְּאַפָּם וּתְהוֹמוֹת וּרְקִיעִים 

וּבְנֵי הָאָדָם

חַיִּים וּמֵתִים שָׁטִים לְעֻמָּתָם

 

 

הַקַּבַּרְנִיטִים לָהֶם שָׁרִים

מַארְשׁ מְהַגְּרִים

וְהֵם נֶאֱחָזִים בַּמַּעֲקוֹת הֵם תָּרְנֵי מַדְרֵגוֹת סְתַגְּלָנִים

מַטִּילֵי עֳגָנִים

בְּמַבְּטֵיהֶם נַחַת רוּחַ נָחָה רוּחַ יָם

חָכְמַת הַפַּרְצוּף חָכְמָ

תָם

 

 

הַשֶּׁמֶשׁ עַל לְחַיֵּיהֶם זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ עַל לְחַיֵּיהֶם שׁוֹקַעַת

אֶצְבָּעִי בִּלְחָיֵיהֶם נוֹגַעַת

מַעֲבִירָהּ קַוִּים תָּוִים וְכָל הַפַּרְצוּפִים

יָפִים

נָשִׁים תִּינוֹקוֹת זְקֵנִים צְעִירִים עַכְשָׁו מוּנָפִים

בְּכָל הָרְצִיפִים

 

 

 בַּמַּדְרֵגוֹת עוֹלֶה פָּעוֹט

הֵם מְחַיְּכִים אֵלָיו בְּרַכּוּת בִּנְהָרָה

הוּא מְחַיֵּךְ בַּחֲזָרָה

שירה

לעלות כמעט דימינו

בניהו טבילה

מִיהוּ הָעִבְרִי בָּעוֹלָם?
כְּלוּם בְּיַחַס לַכֹּל
הַכֹּל בְּיַחַס לִכְלוּם.

 

לַעֲלוֹת כִּמְעַט דִּמִּינוּ
לְרַחֵם דָּבָר
לִמְשׁוֹךְ בַּלּוּלָאָה.

 

מָה וָמִי לְהִתְרַחֵם
כָּל כָּך כְּאֵבִים בָּאַגָּנִים.
אִם יָשַׁנְתָּ אֲדֹנָי

 

עָצְבָה הָאָרֶץ: שִׁטָּה מַכְחִילָה
לְחָשִׁים וַחֲרָפוֹת
וּבְרַגְלֵיהֶם יְרַקְּעוּ.

 

אִלַּנְתּוֹת בַּלּוּטִיּוֹת בַּחוֹמוֹת
לְפוּתִים כָּל יְהוּדֶיךָ
וּבַמֶּה אֲהַבְתָּנוּ מִן הָאָרִים
הָאֲרוּרִים?

 

הֵן פְּלוּגוֹת חֶסֶד שׁוּב בָּרַמְפּוֹת
כְּשֶׁעִנְבְּלֵי כְּנֵסִיּוֹת זְקֵנִים
לֹא מְדַנְדְּנִים
מִלְחָמוֹת חֲדָשׁוֹת.

 

כֵּלִים כְּבֵדִים.
רְמוּסִים עִנְבֵי הֲדַס יַלְדוּתֵנוּ.
חָלָב טָרִי לְקָפֶה
הַמָּחוֹג עוֹד מִסְתּוֹבֵב עַל הַזְּרוֹעַ הַשְּׁלוּכָה.

 

אֶצְעָדוֹת אֲרוּזוֹת הֵיטֵב. מִנְחָה עַכְשָׁו לְמַעְלָה. נָשִׁים וַאֲנָשִׁים
בַּמַּדָּפִים מִי רָאָה בַּשַּׂקִּיּוֹת, שָׁלוֹשׁ קְטַנּוֹת אוּלַי
לָמָּה תִּישַׁן אֲדֹנָי

 

 

 

 

 

 

בעקבות שירות במחנה שׁוּרָה, חורף התשפ"ד

שירה

ביער שוקדה

חנה קרמר

צִפּוֹר יוֹשֶׁבֶת בּוֹדְדָה לְיַד הַאֵקָלִיפּטוּס

נָטְלוּ גּוֹזָלֶיהָ אֵיכָה

רֹאשָׁהּ פָּרוּעַ בְּגָדֶיהָ פְּרוּמִים

בּוֹכָה

הַכַּלָּנִיּוֹת מְקוֹנְנוֹת בְּעִגּוּלִים לֹא נִשְׁמָעִים

הָעֵצִים בּוֹכִים בְּעִגּוּלִים הוֹלְכִים בָּאִים

עֲיָירוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ לוֹבְשׁוֹת שְׁחֹרִים נָדְדוּ הַצִּיפּוֹרִים

צִפּוֹר בּוֹדְדָה מִגֶּדֶר לַגָּדֵר מֵאִילָן לְאִילָן מִשּׁוּחָה לְשׁוּחָה

בּוֹכָה

גּוֹזָלֶיהָ תְּלוּיִים עַל הָעֵצִים בַּדֶּרֶךְ שׁוֹקְדָהּ

לָחַם בִּגְבוּרָה לְלֹא מוֹרָא

אֵקָלִיפּטוּס לוֹבֵשׁ אֲבֵלוּת כֵּהָה מְקַלֵּף אֶת עוֹרוֹ לְבַדּוֹ הַדֶּגֶל בְּיָדוֹ

אִם תַּרְכִּינוּ רָאשֵׁיכֶם אֶל הַנַּרְקִיסִים הַשְּׁתוּלִים תִּשְׁמְעוּ גִּבְעוֹלִים בְּקוֹלוֹת דְּקִיקִים עוֹלִים

לֹא נִשְׁכַּח לֹא נִסְלַח

צִפּוֹר עַל חֶלְקַת הָאֲדָמָה מְנַגֶּנֶת בְּלַחַשׁ נִגּוּן כִּסּוּפִים

בֵּין שָׁדֶיהָ צַעַר יָלִין

כְּנָפֶיהָ שְׁמוּטוֹת מֵעָלֶיהָ עוֹרְבִים עָפִים

בּדֶּרֶךְ יער שׁוֹקדָהּ אֶל מְקוֹם הָעֲקֵדָה בַּסְּבָכִים

תְּמוּנוֹת אַחִים

חִיּוּךְ עֲגִיל נֶזֶם כּוּמָז

רַכּוּת פְּנֵיהֶם עַזּוּת קַרְנֵי הַפָּז

מִי שָׂרָף מִי רָצַח? זֶה שֶׁהָלַךְ לַכַּעְבָּה וְלֹא לְמוֹרִיָּה

זֶה שֶׁאָח הָיָה

דִּין אֵל בַּטֵּל אָמַר וְהָפַךְ אַכְזָר

הָאָרֶץ שׁוֹכֶבֶת מִתַּחַת פְּנֵי הָאֲדָמָה הַלּוֹהֶבֶת

וְהָאֲדָמָה דְּלוּקָה בִּטְלָאִים צְהֻובִּים סַבְיוֹנִים חַרְצִיּוֹת דְּמוּמִיּוֹת חַרְדָּלִים טוֹפְחִים קִידוֹת שְׂעִירוֹת

תָּלִינוּ עָלֵינוּ טְלָאִים צְהֻובִּים שָׁנִים אֲלָפִים דּוֹרוֹת

לֹא עוֹד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים אָמְרוּ שִׁמְשׁוֹנִים

זוֹ אֶרֶץ אֱלֹהֵינוּ

וְחֵרְפוּ נַפְשָׁם עַל רִמּוֹן וְדִגְלֵנוּ

צִפּוֹר בָּדָד מְכַסָּה רֹאשָׁהּ בְּשַׂק כְּסוּמָא

לֹא רוֹאֶה עוֹד אֶת הַדָּם אֶת הַשָּׁנִי אֶת הַזָּהָב אֶת הָאֵזוֹב אֶת הַדְּמָמָה

כללי

תבערה

מיכלי רוטמן

אֵין לְךָ אֶקְדָּח עֲדַיִן, גַּם לִי לֹא

תּוֹרָה שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ בִּישִׁיבַת הַסֵּמִינָר, סֵמִינָר הַיְּשִׁיבָה.

סֵנְט מוֹרִיץ, פַּטִּישׁ גָּדוֹל שַׂמְתָּ לִי בַּתָּא כְּפָפוֹת.

נוֹעֶלֶת אֶת הַשַּׁעַר בַּלֵּילוֹת, אַתָּה פּוֹתֵחַ 

מְמַהֶרֶת לִכְתֹּב שִׁיר בֹּקֶר, שֶׁיִּשָּׁאֵר.

 

בַּקְבּוּק בִּירָה רֵיק, דֶּלֶק, פְּקָק טַמְפּוֹן וְחוּט, כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי אֲבִיבָה –

כְּבָר הֵבַנּוּ שֶׁזֶּה יַבְעִיר אֶת הַגִּנָּה. 

בִּזְהִירוּת, בִּקַּשְׁתָּ. קֹר רוּחַ.

 

לְנֵר שְׁמִינִי אַתָּה מַגְדִּיל: קוֹנֵה לִי זְכוּכִיּוֹת עֲנָק,

לֹא עוֹד אֶזְדַּקֵּק לִשְׁאוֹל לִי כְּלֵי זִלּוּף שִׁגְרָה

לְתַדְלֵק עוֹד וַעוֹד תּוֹסֶף רוּחָם שֶׁלֹּא יִגְוָעוּן.

כֹּהֶנֶת אֲנִי לִפְנֵיהֶן גְּדוֹלָה, חַמַּת מֶזֶג, לֹא זְהִירָה

מוֹזֶגֶת בִּנְדִיבוּת וּמוֹסִיפָה

חָתוּל יֵשׁ לוֹ תֵּשַׁע נְשָׁמוֹת שֶׁל פֶּלֶא

הוּרְקְרוּקְסִים עַקְשָׁנִיִּים לֹא תִּתְפֹּס אֹתָם

וְלִי תִּשְׁעָה סְפָלִים שֶׁל עוֹג  

שְׁמֹנָה שֶׁל נֶצַח וְאֶחָד עָנָיו, יוֹדֵעַ בִּשְׁבִיל מָה הוּא כָּאן

מְנַצְנְצִים אֲפֵלַת הַר זֶה.

 

לֹא, לֹא לִמְּדוּ אוֹתִי לְהִלָּחֵם, אֲבָל

מְלֻמָּדוֹת הָיוּ יָדַי, מוֹזְגוֹת שְׁמָנִים לְכָל חֲנֻכִּיּוֹת הַבַּיִת, 

מֵיטִיבָה יַלְדָּה הָיִיתִי, פְּתִילוֹת אָבִי, אַחַי רַכִּים,

חֲלֵב בַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה זֶה שֶׁכֵּן לִמַּדְתִּנִי, אִמָּא

בּוֹעֵר לָשׁוֹן, חָזֶה, יוֹצֵק סְפָלִים בַּחֲשֵׁכָה

 

פּוֹרֶשֶׁת לִי יְצוּעַ לִפְנֵיהֶם 

כְּבָר נִגְמְרוּ לִי הַתְּפִלּוֹת, אֲבָל מִתּוֹךְ שֵׁנָּה

כְּשֶׁרְחָשִׁים מֵהֶחָצֵר, לְהָזִין עֵינַיִם בְּמְעַט דּוֹלֵק

נְשִׁימוֹת בַּחֲדָרִים וְכָאן בַּקֹּדֶשׁ פְּנִימָה

מֵיטִיבָה מַּנְעוּל, שְּׂמִיכוֹת, מַּזְגָן, אֶת פְּתִיל הַתְּהִלִּים

אֶת הַשְּׁבוּעָה, זוֹכֵר נִשְׁבַּעְתָּ? שֵׁם קָדְשֶׁךָ?

לֹא יִכְבֶּה?

לֹא יִכְבֶּה?

לֹא יִכְבֶּה?

 

פַּס שֶׁל שַׁחַר חוֹצֶה אֶת הַשָּׁטִיחַ

מוֹדׇה אֲנִי, דּוֹלְקוֹת שְׂפָתַי,

לְפָנֶיךָ.

כללי

לא יכבה נרם

הרצל חקק

הֵם יָקוּמוּ מִן הָאַגָּדָה הַכּוֹאֶבֶת.

לֹא נֵס, נִסְפְּתָה לְמִסְפֵּד. לְאֵבֶל.

הִיסְטוֹרְיָה יְהוּדִית זוֹכֶרֶת וְצוֹעֶקֶת.

יוֹדַעַת שֶׁתָּקוּם לָהֶם שָׂפָה, הַמִּלִּים

יְטַפְטְפוּ כְּסוּפָה. הֵד מִתּוֹךְ הַשֶּׁקֶט.

 

בָּתִּים שֶׁהָיוּ סֵמֶל לְעָמָל וּלְזֶהוּת,

כְּתָבְתָּם אֵש עַל קִיר, הָאַלּוֹןֹ בָּכוּת.

נִשְׁמַת כָּל מֵת בְּכָל בַּיִת, בֶּכִי קוֹרֵעַ

סַף הִיסְטוֹרְיָה כָּאַיִן אַמּוֹת וּמִזְבֵּחַ.

 

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן מִדַּפֵּי הַזְּמַן. גַּם קִינָה

לֹא תּוּכַל כִּי אֵינָם. עֵד אָבְדָנָם.

גֵּו הָעֵדִים גְּוִילִים. לְהָפִיק שָׂפָה

זְהַב גֶּחָלִים. לַסְּנֶה. מִן הַשְּׂרֵפָה.

 

הַדְּרָשָׁה רוֹצַה הִיסְטוֹרְיָה רוֹטֶטֶת

לְרַפֵּא זְרִיחָה, פְּרִיחָה נִּשְׁחֶטֶת.

לֵב וּלְבֵנָה. לִבְנוֹת שׁוּב, מִמִּשְׁבָּר.

תְּטַפְטֵף תְּפִלָּה. וְאֻמָּה תִּסְעַר. פֶּה

רוֹעֵד. אַל יִכְבֶּה נֵרָם, עוֹלָם וָעֶד.

שירה

*

הראל נעים

הָרֶשֶׁת הַקְּרוּעָה בְּמִגְרַשׁ הַכַּדּוּרְסַל

שֶׁצּוֹרְחֵי פָלַסְטִין בְּחִנָּם קָרְעוּ

מָשְׁוָה לְעַצְמָהּ מַרְאֶה רוֹמַנְטִי

עַל הַחֵמָר הַצָּבוּעַ 

הַמְּאֻבָּק מִזִּרְדֵי עֵצִים.

מֵאָז שַׁבָּת לֹא שִׂחֲקוּ בּוֹ

 

עַד שֶׁמְּדַמְיְנִים אֶת הַצְּרָחוֹת וְהַגּוּפוֹת,

וְרוֹאִים מְכוֹנִיּוֹת שְׂרוּפוֹת לְיַד חֲנָיַת הַאוֹפַנַּיִם

וְהַדָּם וְהָאֵימָה, וְאֶת הַמָּוֶת הַמַּצְמִית

עַד אָז הַשֶּׁמֶשׁ נִדְמֵית כְּאִלּוּ זוֹרַחַת

כְּאִלּוּ מְחַמֶּמֶת

הַשְּׂעָרוֹת סוֹמְרוֹת בְּכָל צָעַד

 

בַּמַּכֹּלֶת הַמּוּצָרִים עֲבֵשִׁים

הַקֻּפָּה הָרוֹשֶׁמֶת מְנֻתֶּקֶת

עֲסִיס הַחַיִּים הָפַךְ לְבִצַּת דָּם

בַּבַּיִת, מִשְׁפָּחוֹת שֶׁהִתְמוֹסְסוּ וְאֵינָן

זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עוֹד מִפְּנֵי שֶׁאֵין זוֹכְרִים.

רַק אֲנִי מְדַמְיֵן.

 

אֵיךְ אֱלֹהִים יַצְדִּיק.

הַאִם אֱלֹהִים יַאֲמִין?

נִצּוֹלַת שׁוֹאָה וְתִינוֹק בֶּן שָׁנָה בְּאַחַת?

מֵעַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הָרוּחַ נִרְאֶה נִנּוֹחַ

אֲנִי מְשַׁעֵר שֶׁיֵּשׁ גַּן עֵדֶן,

כִּי בִּקַּרְתִּי בַּגֵּיהִנּוֹם.

שירה

איך הוא עומד

חנה קרמר

אֵיךְ הוּא עָמַד בְּתוֹךְ הַדָּם

אֵיךְ פַּסֵּי דָּם רְחָבִים אֲרוּכִים בֵּין חֲדָרִים

מְבֻגָּר עִם הַכֶּרֶס עִם הַחִיּוּךְ הַנָּאִיבִי הַמָּרִיר

עוֹמֵד שָם וּמְסַפֵּר אֵיךְ דִּבְּרוּ עִם הַמְחַבְּלִים. הוּא מְסַפֵּר בְּטוֹן קָרִיר

עַל מָה דִּבַּרְתֶּם?

הַהוּא סִפֵּר שֶׁיְּלָדָיו גֵּאִים בּוֹ, אֵיךְ אַבָּא שֶׁלָּהֶם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם יְקַבְּלוּהוּ בְּכָבוֹד

עַל שֶׁהָרַג כּוֹפְרִים כָּכָה צָרִיךְ עוֹד וְעוֹד

מְסַפֵּר שֶׁשָּׁכְבוּ הִיא וְהוּא בַּפִּנָּה וְהִגִּיעוּ הַלּוֹחֲמִים

שֶׁזָּרְקוּ רִמּוֹנִים וְיָרוּ מָלֵא וְהֵם יָצְאוּ שְׁלֵמִים

הוּא מִתְפַּלֵּא

אוּלַי אִשְׁתִּי חָבְשָׁה לַמְּחַבֵּל אֶת הַפְּצִיעָה בְּיָד וְהוֹצִיאָה לוֹ כַּדּוּר

אוּלַי בִּגְלַל שֶׁנָּתְנָה לָהֶם אֹכֶל לְמַטָּה. כֵּן, אֹכֶל זֶה בָּרוּר

הַבַּיִת מְחוֹרָר צָבוּעַ בְּפַסִּים כֵּהִים עָבִים

לֹא רַק עַל הַמַּשְׁקוֹפִים

וְעַל הַמְּזוּזוֹת

וְאֵיךְ הוּא עוֹמֵד שָׁם עֵינֵי יֶלֶד וְסִיגַרְיָה בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

וְאוֹמֵר, אֶתְמוֹל הָיָה לִי יוֹם הֻלֶּדֶת, אֵיךְ נִצַּלְנוּ פִּלְאֵי פְּלָאוֹת

 

 

לעילוי נשמת דוד אדרי, בעלה של "רחל מאופקים"

 

שירה

על הבחורה שסחבו אותה בשערה לתוך הג'יפ השחור

חנה קרמר

הָאַיָּלָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא צוֹוַחַת

הָאַיָּלָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת קוֹלוֹת שֶׁהִיא זוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ

הָאַיָּלָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רוֹצָה לְהוֹלִיד

בְּשָׁעָה שֶׁמֵּרִיחַ אֶת רַגְלֶיהָ נָחָשׁ אֶחָד עֲקַלָּתוֹן וְהוֹלֵךְ לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ

בְּשָׁעָה שֶׁהַנָּחָשׁ נוֹשֵׁךְ בְּעֶרְוָתָהּ קוֹרֵעַ לָהּ אוֹתוֹ מָקוֹם

בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ הַר שֶׁל חֹשֶׁךְ

בְּשָׁעָה שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת לְמֵרָחוֹק לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה

בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כְּאֵבִים כְּמוֹ יוֹלֶדֶת

יוֹרֵד מָטָר. הִיא מַכְנִיסָה אֶת רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ וּבוֹכָה בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה. אִם הָיְתָה יְכוֹלָה הָיְתָה רָצָה וּמַסְתִּירָה עָצְמָה וּשְׁאָר הַחַיּוֹת שֶׁרוֹדְפוֹת אַחֲרֶיהָ לֹא הָיוּ מוֹצְאוֹת אוֹתָה

שירה

כביש 3

חנה קרמר

שְׂדוֹת הַכֻּתְנָה מְרִימִים דֶּגֶל לָבָן לָבָן

הַשָּׂדוֹת שׁוֹתְקִים. מֶרְחַקִּים

אַחַר כָּךְ הֵם יִבְכּוּ עִם הַגֶּשֶׁם שֶׁיְּטַהֵר גְּוִיָּתָם

אַחַר כָּךְ יִפְרְחוּ כְּאִלּוּ כְּאִלּוּ

תָּם

הַפַּרְדֵּסִים יְרֻקֵּי עַד וְתַפּוּזִים עַל יַד

יְסוֹדוֹת עַל יַד

אַשְׁדּוֹד עַל יַד

גְּדֵרָה

הַשַּׁרְבִיטָן נֶאֱחַז בַּבְּרוֹשִׁים כְּפָעוֹט בְּשִׁדְרַת אִמּוֹ

טֶנְדֶּר לָבָן עִם דֶּגֶל עֲנָק מְנוֹפֵף בִּמְלוֹאוֹ

הַלּוּחוֹת הַסּוֹלָרִים שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם עַל הָרְפָתוֹת

מִתְפַּלְלִים

הָרְדוּפִים אֲדֻמִּים רְעִילִים שׁוֹאֲלִים

בַּקָּשׁוֹת הָרְגָבִים הֲפוּכוֹת

אֲנִי חָדְלָה לִפְחֹד

חָדְלָה לִבְכּוֹת

הַנּוֹף חוֹרֵשׁ בְּלִבִּי אֲרֻכּוֹת

בַּשָּׂדוֹת טְרַקְטוֹר קָטָן יָרֹק לֹא נִבְהָל

חֲסִידָה נוֹשֵׂאת מַסָּעָהּ כְּעִנְבָּל

נַחֲלִיאֵלִי חוֹצֶה כְּבִישׁ מְהַסֵּס אִם יוּכַל

בוגנוויליה בּוֹעֶרֶת סָגֹל כַּסְּנֶה לֹא אֻכָּל מֵחַלּוֹן 

אוֹטוֹבּוּס דּוֹהֵר

דּוֹהֶרֶת בְּדִידוּתִי מַהֵר

מָה שֶׁהָאֲדָמָה מְכַסָּה נִשְׁכָּח

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, שֶׁמָּא אָלִין בָּהּ וְרֹאשִׁי אַנִּיחַ כָּךְ

עַל אֶבֶן מֵהַמָּקוֹם

וְסֻלַּם יִקָּחֵנִי מָרוֹם

שָׁם אֶשְׁקוֹט

חָדְלָה לִבְכּוֹת

אוּלַי תָּבוֹא אַזְעָקָה

אֶת יָדֵינוּ נַנִּיחַ עַל הָרַקָּה

וְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה

מסה

המחלקה הותקלנו מלפנים

ישראל בלס

לֹא הָיִינוּ מוּכָנִים לָאוֹיֵב. לֹא הָיִינוּ מוּכָנִים בִּכְלָל. לְהַתְקַלָּה, לַתַּקָּלָה, לְטָעוּת, לְמָה שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים. שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא צוֹדְקִים, לֹא חֲכָמִים לֹא הֲכִי חֲזָקִים.
הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים, מֵאָחוֹר, מֵהַצְּדָדִים. הֻתְקַלְנוּ עִם אֶלֶף חִצִּים לְתוֹךְ הַלֵּב הַשָּׁבוּר שֶׁלָּנוּ. הֻתְקַלְנוּ כִּי הָיִינוּ עֲסוּקִים בְּלֶהַתְקִיל, לְהַצְדִּיק, בְּלָרִיב בְּאַשְׁמַת מִי.
הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים כִּי לֹא הִתְקַלְנוּ בְּעַצְמֵנוּ. כִּי פָּחַדְנוּ, כִּי לֹא הֵעַזְנוּ, כִּי חָשַׁבְנוּ שֶׁהַכֹּל מַגִּיעַ בְּחִנָּם.
הֻתְקַלְנוּ כִּי הָיִינוּ צְרִיכִים שָׁעוֹן מְעוֹרֵר שֶׁאֲנַחְנוּ בִּכְלָל מַחְלָקָה וְלֹא מְשַׁנֶּה מִי הַמְּפַקֵּד, אֲנַחְנוּ בְּיַחַד עַד הַמָּוֶת.
הֻתְקַלְנוּ. הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים. הַכֹּל הָיָה בָּלָגָן. לֹא הֵבַנְתִּי מֵאֵיפֹה יוֹרִים. הַפְּקֻדּוֹת לֹא הִגִּיעוּ, שׁוּם דָּבָר לֹא הִגִּיעַ. הִתְגַּלַּשְׁנוּ מֵהֶהָרִים לְכָל הַכִּוּוּנִים, יָרִינוּ עַל כָּל הָאֲנָשִׁים. הַכָּאוֹס שָׁלַט בָּרְחוֹבוֹת, בַּלְּבָבוֹת.
הַמַּחְלָקָה הֻתְקַלְנוּ. תַּקָּלָה שֶׁל מַמָּשׁ. תַּקָּלָה שֶׁל פַּעַם בְּדוֹר. תַּקָּלָה שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה. צָרִיךְ לַחְתֹּר לִפְעֻלָּה. לֹא לְהִשָּׁאֵר בַּנָּגְמָשׁ הַשָּׁבוּר. לְחַפֵּשׂ מַחֲסֶה אַחֵר. מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף אַחֵר. פִּתְרוֹן אַחֵר. תְּנוּעָה. חַיָּבִים תְּנוּעָה לְפָנִים. לֹא תִּרְגַּלְנוּ תנם תקר. לֹא תִּרְגַּלְנוּ שׁוּם דָּבָר. אֲנַחְנוּ לֹא אוֹרְגָּנִיִּים. לֹא מַכִּירִים זֶה אֶת זֶה אֲפִלּוּ בְּשֵׁמוֹת. תַּקָּלוֹת מַגִּיעוֹת בְּלֵילוֹת, בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁכָּל הַפִּתְרוֹנוֹת הָרְגִילִים לֹא עוֹבְדִים.
חַיָּל, תִּמְצָא אֶת הַמַּחְלָקָה שֶׁלְּךָ! תַּתְחִיל מֵהַצֶּמֶד, אַחַר כָּךְ הַכִּתָּה, אַחַר כָּךְ מִסְפְּרֵי בַּרְזֶל. תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ!
אֵין לִי מָה לוֹמַר, מָה אֶפְשָׁר לְהַגִּיד. בְּהַתְקַלָּה אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר. לֹא יוֹדֵעַ מָה לְהַגִּיד הַכֹּל כָּל כָּךְ גָּדוֹל. כָּל כָּךְ מַפְחִיד. מֵאֵיזֶה כִּוּוּן לִתְקֹף? אֵין לִי מֻשָּׂג. צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּנַהָג. אֵין לִי בְּרֵרָה. חַיָּבִים מַטָּרָה. כְּדֵי לְהִתְקַדֵּם צָרִיךְ פְּקֻדּוֹת בְּרוּרוֹת. לִדְבֹּק בְּמַחְלָקָה.
זֶה הַסֵּדֶר הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַהַתְקַלָּה.

שירה

אלהים נמצא בהכול

נעמה שלזינגר

אֱלוֹהִים נִמְצָא בְּהַכֹּל

בַּלֵּב הַזֶּה הַפּוֹעֵם, בַּבַּקָּשָׁה הָעֲדִינָה, בְּעֵינַיִם רַכּוֹת, בְּהִתְבּוֹדְדוּת חָסִיד בַּיַּעַר. בְּכַעַס לֹא נִשְׁלָט, בָּאַכְזָבָה, בַּחֹם, בַּהִתְאַהֲבוּת, בְּקוֹמָה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּמִּשְׂרָד, בְּכָל שִׂיחַת חֻלִּין. בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, בְּסִפְרֵי לִמּוּד הַהִיסְטוֹרְיָה לַבַּגְרוּת, בִּמְסִבַּת גַּג בְּתֵל אָבִיב, בְּלֵב בּוֹדֵד. בַּעֲרֵמַת כֵּלִים שֶׁנִּשְׁאֲרָה מֵאֶתְמוֹל, בְּבַקָּשַׁת סְלִיחָה, בִּשְׁקִיעָה אֲדֻמָּה, בִּפְתָקִים מְקֻמָּטִים סְפוּגֵי דְּמָעוֹת שֶׁל כֹּתֶל. בִּבְחִירַת בֶּגֶד, בַּפַּנְצֵ'ר בְּגַלְגַּל, בִּפְקָק שֶׁל צָהֳרַיִם, בְּבִשּׁוּלִים בְּיוֹם שִׁשִּׁי, בִּרְשִׁימַת קְנִיּוֹת, בְּמִלְמוּל מוֹדֶה אֲנִי,
בְּטֶבַח הֲמוֹנִי,
בְּתַחְתִּית תְּהוֹם הַפַּחַד,
בְּתוֹךְ לְבָבוֹת זְעִירִים שֶׁל יְלָדִים שְׂרוּטִים,
בְּבָתִּים שְׂרוּפִים
אֱלֹהִים
נִמְצָא
בְּ

 

פרוזה

תותים

בת עין אוריה גלבר

הבוקר יואל החליט לתת לתותים שלו לחיות. כבר כמה שבועות שהוא שוקל את הרעיון, תוהה האם לשפוט את החלקה או לא, והבוקר החליט שיחיו.
באף שלב הוא לא החליט במודע להרוג את התותים, החלקה שמאחורי הבית הייתה יקרה לו ובעלת ערך סנטימנטלי כמו גם כלכלי. את התותים גידל בשלושה דונמים מושביים, שורות שורות, מאות שיחים קטנים שבעונה הנכונה הצמיחו אלפי תותי שדה אדומים ומתוקים.
ועכשיו הם כולם בגסיסה. הפירות העסיסיים מתרככים מיום ליום, העלים המשחימים נקברים באדמה החולית והם משוועים לטיפול, לקטיף, לעזרה. 

 

אבל יואל לא מסוגל. הוא לבד. שלושת החבר'ה מהמושב שעובדים איתו בדרך כלל, נמצאים עכשיו בדרום, צעירים ממנו בכמה וכמה שנים וכבר אוחזים בנשק, מוכנים להגן. גם חבריו שם, והבנים של השכן. אחותו הקטנה לא חזרה הביתה כבר חודש, מספרת שבקושי ישנה בלילות. סביבו כולם לובשים מדים והוא והפציעה המחורבנת שלו מביטים בשדה התות ולא מסוגלים להניח לו לחיות.

יואל יושב מול המסך, מחוץ לחלונו רוח נושבת ומביאה ריחו של פרי בשל, ריח שבימים כתיקונם מוציא אותו אל השדה אבל היום גורם לו לסגור את החלון, להתיישב בשנית, בזהירות, על רגל שמאל. ללטוש עיניים בתמונות, והשמות שרצים מולו ולא נגמרים, כבר ספר חמישה שהוא מכיר או מכיר את מי שמכיר.

 

הקריין אומר: זהו הגיוס הגדול בתולדות מדינת ישראל. אין בחור אחד מעל גיל גיוס שלא חתם על הצו והצטרף למערכה. הצו של יואל חזר אליו, אנו מודים לך על הנכונות אך נמצאת לא כשיר לשוב לשירות הצבאי, לא נוכל לצרף אותך אל שורותינו.

 

 

בימים הקרובים החלון נשאר סגור ויואל נשאר על הספה, הוא כועס כי הרגל כבר בקושי כואבת והוא לגמרי יכול להסוות את הצליעה אבל הפסיכיאטר הארור לא מסכים לחתום לו על האישורים הנדרשים, טוען שזה מסוכן מדי ולא כל הסיפור, שזה רעיון גרוע.

מה הוא כבר מבין, מה הוא כבר יודע על יואל, יואל שכל כך רוצה לצאת ולהגן, לצאת ולהילחם, לעשות משהו. פעם הוא היה הכי טוב בזה איך שכחו אותו עכשיו? נדמה לו שהוא לא לקח את הכדורים בבוקר אבל הוא מתעלם מהתחושה, אולי אם לא ייקח אותם ישכחו שהוא חולה ויתנו לו שוב להילחם, הרי רק חולים לוקחים כדורים ויואל לא חולה, הוא חייל וחייל צריך להילחם, גם אם זאת העונה של התותים ויש לו מחויבות קודם כל לחלקה. שבע שנים מאז ששוחרר, מאז שברדה בשנה הראשונה רק כעס, בסופה יצא החוצה ועידר ובנה ערוגות ושתל ובעונה הנכונה קטף אלפי תותי שדה אדומים. ומאז זה מה שהוא עושה.

 

התותים בחוץ גוססים, יש תקלה במערכת ההשקיה ואף אחד לא מתקן, עשבים שוטים צומחים פרא בין השתילים העדינים והחלון סגור. יואל יושב בבית וחושב על מוות ועל חיים ומי קבע שדווקא הוא יחיה ולמה ככה. יושב בבית ומנסה לשכוח מהשדה בו הוא ניצב, השטח במושב בו לא הוא גדל אלא ברדה, המ"פ שנפל והוריש את חלקתו לסמ"ך הנאמן. יותר ממ"פ והסמ"ך שלו הם היו החברים הכי קרובים, הכי נאמנים, אחים ממש. ברדה הוא זה שאהב תותים ויואל פה רק כתחליף, התותים יודעים את זה גם, ברדה לא היה נותן להם למות בצמא כי אנשים אחרים מתים במלחמה.

 

יואל חי. אבל הוא לא יכול לחזור אל השורות, ומבחינתו עדיף למות.

בלילה הוא יוצא אל שורות התות, עובר ביניהן, מביט בעלים העייפים ובפירות הכבדים מדי.
צה"ל נכנסו היום לעזה, שחררו חיילת שנשבתה לפני שבועיים. היא תחיה. היא לא תחזור אל השורות. אבל היא תחיה.

בבוקר יואל מתקן את מערכת ההשקיה. מחליט לתת לתותים שלו הזדמנות.

שירה

דברים שאנחנו שותקים

מוריה פוזן

דְּבָרִים שֶׁאַתָּה לֹא אוֹמֵר:

שֶׁחַם לְךָ וְהַמִּשְׁקָפַיִם נִסְדָּקִים

שֶׁהַשָּׁמַיִם הָיוּ כְּחוּלִים הַבֹּקֶר

שֶׁכּוֹאֵב לְךָ בַּחִיּוּךְ שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁלֹּא רָאִיתָ שָׁבוּעַ

דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ:

מִתְגַּעְגַּעַת מִתְגַּעְגַּעַת

 

אֵיזֶה חוּט דַּק נִמְשַׁךְ עַל

הַדְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא אוֹמְרִים:

קְלָלוֹת, תְּשִׁישׁוּת אֵינְסוֹפִית

נֶפֶשׁ נִגְמֶרֶת לְאִטָּהּ

אַתָּה לֹא אוֹמֵר שֶׁחֹל בְּכָל מָקוֹם בַּגּוּף

שֶׁלֹּא יָשַׁנְתָּ הַלַּיְלָה

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁהָיָה יוֹם טוֹב, מָה שֶׁנָּכוֹן

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁסּוֹף הַשָּׁבוּעַ מִתְקָרֵב

לֹא אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁהַכְּאֵב, שֶׁהָאֵימָה

וְהַסֻּלְיָה שֶׁלָּךְ בַּנַּעַל כָּל יוֹם קְצָת פָּחוֹת

 

אַתָּה שׁוֹתֵק אֶת הַיֹּבֶשׁ בַּיָּדַיִם אֶת

הָאוֹר הַקָּטָן שֶׁאַתָּה צָרִיךְ בַּלַּיְלָה אֶת

הַצַּד שֶׁלָּךְ בַּחֶדֶר אֶת

וּבַבַּיִת הָרֵיק כְּבָר שָׁבוּעַ דּוֹלֵק בְּכָל יוֹם מַזְגָן עַל שְׁעוֹן שַׁבָּת,

אֲנִי לֹא אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁאֵין לִי אֹמֶץ לְנַתֵּק אוֹתוֹ

דְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא אוֹמְרִים.

 

שירה

ערב שבת פרשת וירא

דוד סנה

הָיִיתִי מִלְחָמָה גְּדוֹלָה
שֶׁהָלְכָה וְהִתְאָרְכָה
שֶׁקָּרְאָה לִי אַשְׁמָה
לִהְיוֹת חָלָל.
מִלְחָמָה שֶׁכָּזֹאת
שֶׁמַּעֲלָה מִתּוֹכָהּ
אֶת הַשִּׁגְרָה.

 

הָיִיתִי שִׁגְרָה מְפֻסְפֶּסֶת
וְעַכְשָׁו אֲנִי מִלְחָמָה
שֶׁלֹּא בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי
הָיִיתִי גּוּף דָּרוּךְ
וְעַכְשָׁו אֲנִי יֹשֶׁר
מֵעֹמֶק הַלֵּב לְאָן שֶׁהוּא סָגוּר
וְלֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ תְּפִלָּה
גַּם הַתְּפִלּוֹת הַסְּדוּרוֹת
מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בְּשֶׁקֶט כְּדֵי לְנַצֵּחַ

 

וְאִם הָיִיתִי אֵי שָׁם
עַל שְׂדֵה הַקְּרָב
עִם הַבַּרְזִלִּים
הָיִיתִי גַּם נֶחָמָה
אֲבָל פֹּה בָּעֹרֶף
הַשָּׂפָה מַפִּילָה אֶת הַנֶּחָמָה
חֲלָלִים.

 

גַּם חִבּוּק הוּא עִנּוּי
גַּם שִׁירִים
אַתָּה גֶּבֶר שֶׁנּוֹתַר אָחוֹר
לָתֵת חִבּוּק לַאֲחֵרִים
וּבַסּוֹף הַיּוֹם יוֹשְׁבִים עָלֶיךָ
הַפַּרְשָׁנִים
וְכָל חַסְרֵי הַבַּיִת
לְהַמְשִׁיךְ לֹא לִמְצֹא בִּי
סִימָנִים שֶׁל רְסִיסִים.

 

הָיִיתִי אָבְדָן בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת
הָאֵמוּן נִמְתָּח אֶצְלִי עַד קְצוֹת הַהִשָּׂרְדוּת
כְּאִלּוּ הָיָה מָחָר
וְלֹא הָיָה מָחָר
מִשִּׂמְחַת תּוֹרָה כָּל שֶׁנּוֹתַר
זֶה רַק יוֹם אֶחָד
שֶׁלֹּא נִגְמַר

שירה

קשת לא נשוג

איתן אוראל גפן

מוּל עֲדַת זְאֵבֵי עֶרֶב

נִצְּבוּ מַכַּבִּים עַל מֶרְכַּבְתָּם,

וּבְיָדָם שְׁלוּחָה הַחֶרֶב

חַרְבוֹת בַּרְזֶל נוֹשְׂאִים מִמְּכוֹרָתָם.

 

אַךְ זֹאת אַל־בַּשְּׂרוּ פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה,

בַּת־זְנוּנִים וְתִשְׁפֹּכֶת חֲלָלָה –

בֵּין בֵּית־מַרְכָּבוֹת לְחֲנוֹת־יוֹנָה,

הַצְּבִי, עַל בְּמוֹתֶיךָ חֲלָלָם.

 

עַל כֵּן יֹאמַר אֱלוֹהַּ,

וַיִּפֶן לַמְּנַבְּחִים נְבִיחָתָם:

"מַה־לָכֶם בִמְשִׁיחָי לִנְגּוֹעַ?

וְלִנְבִיאַי בַּקֵּשׁ רָעָתָם?"

 

אֶל הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ

יִפְקוֹד: אַל־טַל וְאַל־מָטָר.

שְׁקֹט שׁוֹמֵם הַר גָּבוֹהַּ,

וּמִגִּשְׁמֵי בְּרָכָה תֻּתַּר דּוּמָם.

 

כִּי לֹא לָכֶם לְהִתְבָּרֵךְ,

אַחַר אוֹר שֶׁעַל גַּבְּכֶם עֻמַּם,

אוֹר חֶסֶד מְגִנֵּי הַכֶּרֶךְ,

אֵיכָה זִיו זְהָבָם יוּעַם?

 

 

וּבִנְפֹל שְׁלוּחֵי אֱלוֹהַּ,

הָעֹמְדִים אֵיתָן עַל מִשְׁמַרְתָּם,

מִבֵית מַרְכָּבוֹת וְעַד גִּלְבֹּעַ –

קוֹל מִמְּטָרִים פָּסַק־נָדַם.

 

 

כ"ח בכסלו, ה'תשפ"ד, נר רביעי.

נכתב לזכר רס"ל יהונתן בן רונית ומשה מלכה הי"ד,

שנפל בגבורה על קדושת שמו יתברך ברצועת עזה, בכ"ב בכסלו ה'תשפ"ד.

מכתב

אני רואה אתכן

שקד דיין

לכבוד: אחיותיי שחטופות ומוחזקות בידי בני עוולה

 

הנידון: מהלב שלי אל הלב שלכן, מכתב תקווה

 

שלום לכן בנות

 

אני רוצה להגיד לכן שראיתי אתכן אתמול. ראיתי אתכן בתחילת עיתון "דיילי" האמריקאי, או הבריטי, לא זוכרת. אבל מה שאני כן זוכרת בבירור, זה את העיניים שלכן. העיניים של כל אחת מכן. אפילו לא היינו צריכות לדבר, או להיפגש אי פעם כדי שתסבירו לי מה אתכן, מה עברתן, מה שלומכן עכשיו.

 

אתן כל כך יפות. כל כך טהורות. כל כך טובות. אני מצטערת שעברתן את מה שעברתן. אני ממש כואבת את כאבכן. סובלת בסבלכן. מדממת בדמכן. שתדעו שקיים טוב בעולם. מגיע לכן את כל הכבוד שקיים בעולם הזה. תדמיינו אותי אתכן שם, שתי ידיים חמות מונחות על כתפיכן הנעימות, ומתחילות לחבק ולחבק. לחבק ולא לעזוב. אני ממש כאן אתכן.

 

ראיתי אתכן. ראיתי את העיניים שלכן, והן לא הניחו לי. מה שלומכן עכשיו? מה אתן מרגישות?

 

בואו. בואו. בואו אלינו. שובו אל הבית. שובו אל אמא ואבא. מחכות לכן מיליוני עיניים טובות, עיניים אוהבות. עיניים מחבקות. עיניים שלא פוגעות. עיניים לא רעות.

אני שולחת לכן חוזק. אני שולחת לכן את העיניים שלי. אני רואה אתכן. אני רואה אתכן בשירים, בתמונות. בחלומות. בדמעות. אני כאן. מחכה לכן. בנות טובות ואהובות.

עיניים טהורות, שובו לביתכן.

 

"טוב מראה עיניים מהלך נפש, גם זה הבל ורעות רוח".

 

תודה לכן.

 

אני אוהבת אתכן. הרוע הוא מיעוט.

 

מחכה לכן כאן בעיניים מחבקות.

כאן, בבית. בישראל.

מכתב

גן נעול

רעות טטרושוילי

״גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום״ (שיר השירים יב, ד)

 

הנדון: מכתב סליחה לחטופה שנפגעה בנפשה שלה

 

שנים אנחנו משחקות משחקי מחבואים חמקמקים עם המיניות שלנו עצמנו
שהיא רק שלנו?
כשחושפים אותה כשאנחנו לא מוכנות אנחנו נתקפות בושה אינסופית טורדנית כזו שקשה מנשוא
וכשהיא רק שלי סודית ואסורה היא טהורה כמו גן
גן נעול
שאף אדם לא יעז להתקרב
או לשאול אם ישנו
ולפעמים בגל של ספונטניות טהורה יגיע אדם אל אותו גן
והוא כבר לא יהיה נעול עבורו
יטייל בו ביראת כבוד שכזו, שמגיעה לו
יתפעל מהוורדים עד אין סוף
ויכאב את הקוצים עד זוב דם
ובשעת בין ערביים יעזוב את הגן וינשק שלו ויראה ממנו במאוד מאוד
כי קדוש הוא

באותו היום, הארור
כל הגנים נראו פרוצים ומושחטים
מוצאים לכל כיס
כאילו חיות מעולם אחר הגיעו לטייל שם
כאילו יראת הקודש כבר מתה מזמן

סליחה
אני מבקשת סליחה
שהגן הנעול שלך נפרץ
נלקח ממך
על ידי מי שלא ירא
שלא יתפעל
שלא כאב
רק השחיט
וחילל
את לא אשמה, אני מבטיחה
הגן שלך תמיד יהיה שלך
הוא, חילל את גנו שלו, את נפשו
ואני רוצה להאמין שבאותו גן, עוד נשארו ניצנים קטנים של יופי
שיעלו ויפרחו ויזכו לימי הטהרה שמגיעים לו
מעיינך שהוא אינסופי והוא שלך
תמיד יתגעגע
אל אותו גן נעול

אבל כרגע רק מעיין אינסופי של ריק
ותועבה
הלוואי ואני טועה
ותוכלי ללכת בו
כאחות הכלה
הלוואי והמעיין גם הוא ממש מתגעגע
ונשארו בו עוד טיפות של אמת ושל יופי

אין דבר נורא בעולם כמו גן שנפרץ
אני הולכת ומסתכלת בהריסותיו
וכואבת אותם כאילו הם בגני שלי
אבל רק כמעט
כי כאב של גן שנפרץ
נכאב באמת
באמת
רק לבעל הגן
אחותי הכלה
סליחה.

שירה

על פרעות תשפ"ד

סלעית לזר

פָּרַצְתְּ וּבָאת בִּגְבוּלֵנוּ, עַזָּה,

בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ קִלְּשׁוֹנוֹת מְחֻשָּׁלִים

בִּלְשׁוֹנוֹת חֲרוֹן, גִּ'יהָאד וְסַם.

 

פָּקְעוּ גּוּפִיפֵי פִּרְיֵךְ, עַזָּה,

וּבִשְׁבִילֵינוּ הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִים

נְבָגַיִךְ הַשְּׁחֹרִים כְּמֻרְסָה.

 

תַּפְטִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

 

אֲרוּרָה תִּהְיִי לָנֶצַח, עַזָּה,

עַל דְּמֵי יוֹנְקִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ

בְּאֵפֶר מִזְבְּחוֹת עִסָּה.

עַל דְּבַר זְוָעוֹת שֶׁנִּקְרְמוּ

בֵּין עַגְלוּלִים לַעֲרִיסָה.

עַל הֵינֶף קָנֶה וְלַהַב

מוּל יַלְדָּה בִּמְנוּסָה.

עַל שִׁכְרוֹן זִמָּה וְרַהַב

שֶׁל גְּבָרִים חַסְרֵי מוּסָר.

 

לֹא תִּנָּקִי לָנֶצַח, עַזָּה,

לֹא תִּרְאִי אוֹר בַּחֲלוֹמֵךְ,

לֹא יַעֲלוּ פְּרָחִים בְּאַדְמוֹתַיִךְ,

לֹא יִרְוֶה שַׁלְוָה עַמֵּךְ.

 

דּוֹרוֹת יִדְאוּ בְּשָׁמַיִךְ דּוֹרְסִים

עֵינֵיהֶם בִּשְׂדוֹתַיִךְ, מְחַפְּשִׂים

פְּצוּעִים, מֵתִים וְגוֹסְסִים

לִנְעֹץ בָּם נֶקֶר וּקְרָסִים.

 

לֹא תָּנוּחִי בְּשָׁלוֹם, עַזָּה,

לֹא תִּזְכִּי בְּקִלּוּסִים.

מסה

חיי הסטודנט בשדרות

גל רוכברגר

שדרות היא כמו באר שבע לסטודנטים אבל במאוד מאוד קטן. או שבאר שבע היא שדרות רק ממש בגדול.

 

בשדרות יש רק פאב אחד, אז קשה מאוד לצאת לדייטים, כי מהר מאוד כולם יודעים מי אתה, אי אפשר להיות יותר מידי חסוי בשדרות. כשהחברים מתל אביב באים לבקר, מביאים אותם ל 'זה', שיראו שגם לנו יש המבורגרים מושחתים ולא כשרים, והופעות ואירועים מדי ערב. את ההורים מביאים לחומוס של טחינה.

 

במהלך היום הדברים קצת שונים, לארוחת צהרים יש לך את השווארמה של איתן, שידוע ביחס חם אוהב ומחייב (לא מכבד ללכת לאכול שווארמה במקום אחר), הרבה צ'יפס שומני ורוטב שזיפים. יש גם התסביך בהמשך הרחוב, הבית הראשון בשדרות או משהו כזה. גם להם יש יחס חם ואוהב, מנת הדגל שלהם מציעה לך בפיתה אחת – סביח, שניצל, פלאפל וצ'יפס. ונכון זה נשמע מוגזם, אבל איכשהו זה יושב.

 

בשדרות יש הרבה מאוד פיצריות לכל מצב נתון –

כשרוצים פיצה סבבה הולכים למונטנה, כשרוצים פיצה מגונדרת הולכים לארטישוק, כשרוצים פיצה זולה הולכים לשמש, כשרוצים פיצה בשתיים בלילה הולכים לרומא.

 

ואם אתם רוצים להיות מתורבתים, לכו לסינמטק שדרות! מדי ערב מקרינים סרטים צרפתיים או כל מיני אירועים מיוחדים. רוב הלקוחות הם ילדים או גמלאים מהקיבוצים. הסטודנטים אוהבים להרגיש מיוחדים, קשים מאוד להשגה, אבל אפילו הם מופתעים מהאירועים שהסינמטק מציע להם.

 

בשביעי באוקטובר, הרחובות התרוקנו מאנשים, התמלאו בצללים מאיימים של זיכרונות ישנים – על זה שאי אפשר לצאת לדייטים בשדרות נגיד, או שברגע שאתה מועד ואוכל שווארמה בגרבולי, אתה יודע שאיתן מאוכזב. חלפו מעל לחודשיים, ושדרות עדיין בסוכות.

שירה

מוות ואלהים אחרים

מלאכי אנג'ל

א.

נִחוּשׁ מֻשְׂכָּל: זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן-עַד

שֶׁמִּישֶׁהוּ יָמוּת סַבָּא, חַיָּל אוֹ

תִּינֹקֶת.

 

ב.

נָהוּג לְהִשְׁתַּתֵּף בַּצַּעַר, (לִתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת), זֶה קוֹרֵעַ

לֵב כָּךְ אוֹמְרִים לָקַחַת אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּ –

צַעַרְכֶם צַעַרְךָ צַעֲרֵךְ מִשּׁוּם שֶׁלְּעִתִּים יֵּשׁ

לְחַדֵּד אֶת הַבְּדִידוּת

 

ג.

צַעַר זוֹ רַק מִילָה שֶׁכְּמוֹ טֶבַח גַּם

זוּ רַק מִילָה אִם לֹא

סְתָם.

 

ד.

לִי לֹא אִכְפַּת. בִּכְלַל אֵלּוּ

מִסְפָּרִים

 

ה.

הֵם דּוֹאֲגִים לְהַזְכִּיר זֹאת מִידֵי

שָׁעָה: עָלֶיךָ לְהַמְשִׁיךְ לִבְחֹשׁ בַּקַּדְרוּת הַנּוֹבֶטֶת,

בְּהִבְהוּב הַנֵּרוֹת, בִּבְעֵרַת הֲמִי

 

ו.

לֹא הֶחְלַפְתִּיךָ בְּאֱלֹהִים

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: פָּשׁוּט אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא חֲבֵרִים

יוֹתֵר

 

ז.

יֶשְׁנָהּ גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְהִסְתַּחְרֵר

מִבַּעַד לַאֲרֻבּוֹתֶיהָ שֶׁעוֹדָן

אֲטוּמוֹת. עֵינַיִם וּנְחִירַיִּים וּפֶה

יוֹרֵק לְבַד מִן

הַמְּבוּכָה שֶׁבְּזִכְרוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים

 

ח.

בְּנָקֵל הֵם הוֹלְכִים וְכַבִים

 

ט.

הַגֻּלְגֹּלֶת הַהִיא אִם עוֹד

יְשֵׁנָה: מִתְפַּצַּחַת.

חרבות ברזל

Share

Yehee — Political Poetic Journal