שירה

ושוב מופגזת אלטלנה

עקיבא נוף

 

וְשׁוּב מֻפְגֶּזֶת אַלְטָלֵנָה
וְהַסֵּזוֹן, שׁוּב, בְּלִי לַחְדֹּל,
כְּשֶׁהַשִּׂנְאָה, מֵאָז, עוֹדֶנָּה,
הֲרֵיהִי שׁוּב כָּאן, וּבְגָדוֹל.
עוטָה מִלִּים שֶׁל צוּף וְיֹפִי,
כְּשֶׁבָּאַחֵר רוֹאִים רַק דֹּפִי,
נוטֶפֶת טוֹן שֶׁל הִתְנַשְׁאוּת –
אֲבָל שָׁרִים הֵם עַל “רֵעוּּת”,
בְּלִי גְּבוּל לְרֹעַ, לַצְּבִיעוּת
וּמְכַנִּים הֵם זֹאת – “סְבִירוּת”
כְּמוֹ הַהוּא, שֶׁחָמָס וְרָצַח אֶת הוֹרָיו
וּפוֹנֶה לַשּׁוֹפֵט לְבַקֵּשׁ רַחֲמָיו,
שֶׁהֲרֵיהוּ יָתוֹם גַּם מֵ-אֵם גַּם מִ-אָב;

 

טוֹבְלִים וְשֶׁרֶץ בְּיָדָם
עַל דֵּמוֹקְרַטְיָה מְדַבְּרִים,
תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת עַל כִּי הָעָם –
בַּקַּלְפִּי סָח דְּבָרִים בְּרוּרִים:
מִי הַמּוֹבִיל וּמָה הַדֶּרֶךְ
וּמָה “נָאוֹר” וּמָה “נָבוֹן”,
כָּל קוֹל בַּקַּלְפִּי הוּא שְׁוֵה עֵרֶךְ
וְאֵין יִתְרוֹן לְאַף צְפוֹן-בּוֹן.

 

אֶל רוֹמָא צָעֲדוּ פָאשִׁיסְטִים,
נושאֵי דְּגָלִים, צוֹוְחֵי קְלָלוֹת,
אַחֲרֵי הַדּוּצֶ’ה, מוּסוֹלִינִי,
הַשָּׁלָב הַבָּא הָיָה – אָלוֹת.
בְּכֹחַ מְאֻרְגָּן, מֻפְגָּן,
עָלוּ עַל רוֹמָא בְּמִצְעַד,
עַכְשָׁו, מַעְתִּיקִים לְכָאן,
מוֹפָע – “הַקַּלְפִּי בָּהּ נִבְעַט”.
קוֹרְאִים לְפּוּטְש לְלֹא בְּחִירוֹת

חוֹרְצִים פְּסַק דִּין בְּלֹא מִשְׁפָּט,
כְּמוֹ נֵירוֹן – אֵש שׁוֹלְחִים לִבְעוֹר
וּבוֹ בַּזְּמַן – נוֹגְנִים כִּנּוֹר.
מְמַלְמְלִים בְּקוֹל מוּנְמָך:
“לֹא מִשֶּׁלָּנוּ הוּא”, הִלְכָּךְ –
לֹא יְצֹרַף, לֹא יְסֻפַּח,
לִקְהָלֵנוּ, בְּנֵי פַּלְמָ”ח”…

 

וְאַף בְּתוֹךְ תּוֹכָם – שִׂנְאָה,
וּתְהוֹמוֹת בִּלְתִּי נֶחְצִים
בֵּין אָח לְאָח, בֵּין אֵם לִבְנָהּ,
כְּמוֹ בְּפִלּוּג הַקִּבּוּצִים,
וְהֵם לְכָךְ, כַּמָּה נֶחְמָד,
קָרְאוּ – “אִחוּד” וְ”מְאֻחָד”.

 

כֵּן, אֲנִי לְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח
אֵיךְ אָבִי מֵעֲבוֹדָה הֻדַּח
כִּי הָיָה רֵוִיזְיוֹנִיסְט שֶׁבָּאֵצֶ”ל תָּמַךְ.
זוֹ הַנּוֹרְמָה הָיְתָה עַד בּוֹא מַהְפָּךְ,
וְאָסוּר כִּי נַחֲזֹר וּלְשָׁם נִלָּקַח.

 

וְגַם אִזְכּוּר כִּי שָלְלוּ
אֶת פְּרַס אָקוּ”ם מֵאֲרִיאֵל
וְאֵיךְ לִשְׁנִיצֶר הֵם בִּטְּלוּ
אֶת קַבָּלַת פְּרַס יִשְׂרָאֵל.
אֶת בַּרְדּוּגוֹ וְקֹר דָּחֲקוּ מִ-גַּלָּ”צ אֶל הַחוּץ
וְגַם אֲחִימֵאִיר הֻדַּח מֵעֲרוּץ
“זֶה בִּכְלָל לֹא פּוֹלִיטִי” – עָנוּ כִּדְבָעֵי,
“זֶה הַכֹּל מַמְלַכְתִּי וְרַק מִקְצוֹעִי”.

 

הַכֹּל – בְּמַשְׂטֵמָה גֵּאָה
שֶׁל מִתְנַשְּׂאִים סְפוּגֵי שִׂנְאָה,
הַמְּמַנִּים עַצְמָם לִפְסֹק
מָה הַדֵּעָה וּמָה הַחֹק,
וּמִי ״נָאוֹר” וּמִי “בְּסֵדֶר”
וְכָל הַיֶּתֶר הֵם רַק – ״עֵדֶר “.

 

אַתֶּם הַשּׁוֹלְפִים סַכִּינִים בְּשִׁדּוּר,
תְּגַלוּ לְמוּלְכֶם עָם נָבוֹן וסָדוּר.
אַתֶּם, בְּנֵי זִמְרִי, הַקְשִׁיבוּ נָא טוֹב:
בְּתֵבַת הַקַּלְפִּי – אֲנַחְנוּ הָרֹב,
וְשׁוּב לֹא נִסְפֹּג הַ”תּוֹתָח הַקָּדוֹשׁ”,
דָּמֵנוּ מִכֶּם אֲנַחְנוּ נִדְרֹשׁ;
נָגֵן עַל הַכְּנֶסֶת, שֶׁבִּטּוּי הִיא לַרוֹב,
נִבְלֹם אֶת דַּרְכָּם שֶׁל פּוֹרְעֵי הָרְחוֹב,
וְעֵת תִּתְאַמְּצוּ כָּל גָּדֵר כָּאן לִשְׁבֹּר,
אֶת יֶדְכֶם הַפּוֹרַעַת נֵדַע לַעֲצֹר
דֵּמוֹקְרַטְיַת אֱמֶת אֲנַחְנוּ נִנְצֹר
נַחְסֹם אֶת הַפּוּטְצ’ – בִּיְּמִינֵנוּ הָאוֹר.

 

 

 

 

 

 

ברקע ההפגנות כנגד הרפורמה המשפטית 2023

שירה

שבעה

גולן שחר

 

א. פַּחַד אֱלוֹהִים

 

 

מֵאָז הַשִּׁבְעָה

בְּאוֹקְטוֹבֶּר, אֲנִי נִרְדָּם עִם חֲדָשׁוֹת בָּרֶקַע.

לְרֶגַע – מִתְעוֹרֵר בַּחֲטָף.

שׁוֹמֵעַ אֲסוֹנוֹת וְחוֹזֵר

לִישֹׁן.

קִמְעָה, חוֹזֵר. חָלִילָה –

 

 

זֶה בְּוַדַּאי עֹנֶשׁ עַל הִתְנַהֲגוּת רָעָה.

כִּי בְּשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְתֵשַׁע בְּדִיּוּק,

עֵת אֲהוּבָתִי הִזְעִיקָה אוֹתִי מֵהַחֲלוֹם

וְהֵטִיחָה אוֹתִי לַמֶּרְחָב הַמּוּגָן,

אֲנִי –

מִלְמַלְתִּי “טִילִים” וְנִרְדַּמְתִּי.

 

 

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי בְּתֵשַׁע וְהֶחְצַפְתִּי:

“נוּ, נִגְמְרוּ?”

הִיא, שֶׁלֹּא פּוֹחֶדֶת מֵהַחַיִּים, אֲבָל כֵּן מֵאוֹיֵב,

נָזְפָה: “טִילִים? מְחַבְּלִים

בִּנְתִיבוֹת וּשְׂדֵרוֹת”.

 

 

וְנִרְדַּמְתִּי שׁוּב.

 

 

אֲבָל בְּעֶשֶׂר, עֵת הָיִינוּ שְׁנֵינוּ

לְטוּשִים מוּל הַמָּסַכִּים כְּמוֹ אֵשֶׁת לוֹט,

וּכְשֶׁהַנַּיָּד שֶׁלִּי רוֹטֵט מֵהוֹדָעוֹת מְבֹהָלוֹת שֶׁל מְטֻפָּלִים

אוֹ אָז, הֵחֵל לִפֹּל עָלַי

פַּחַד אֱלוֹהִים.

 

 

שֶׁקֶט מִתְפַּשֵּׁט. שָׁמַיִם מִתְעַטְּפִים בַּצֵּל.

הַזְּמַן – לִשְׁנַיִם מִתְפַּצֵּל.

 

 

כְּמוֹ יֶלֶד שבַּחֶדֶר נָם, וּמְבֻגָּר

עָשֵׁן נִכְנָס לַחֶדֶר. הַמַּקֵּל מוּרָם –

נִשְׁבָּר עַל הַנִּרְדָּם כִּי הוּא נִרְדַּם.

 

 

כְּמוֹ מְטַפֵּל מוּל זֶה שֶׁמְּתַכְנֵן לִגְמֹר הַכֹּל,

אֲבָל

אֶת הַיְּבָבָה מַחְנִיק וְאֶת הַחֶבֶל מְכַסֶּה,

כְּדֵי

שֶׁיֵּרְָגַע.

רַק אָז, כְּשֶׁזֶּה קוֹרֶה, הוּא מְנַסֶּה.

 

 

כְּמוֹ זָ’אן, נַעֲרָה מֵהָעוֹטֵף,

אַחַת הָרִאשׁוֹנוֹת לְהָבִין אֶת הָאֵרוּעַ.

זוֹ שֶׁבְּרַגְלָהּ יָרוּ וְהִיא בּוֹרַחַת תּוֹךְ קִרְטוּעַ.

מַעֲדִיפָה לָמוּת וְלֹא לְהֵחָטֵף.

 

 

 

ב. נִקְמִי

 

 

“אתם יכולים בבקשה לבוא לקחת אותנו? אנחנו מבקשים. אני ילדה. יש לי בית ספר מחר. אני צריכה עזרה, בבקשה” (מילותיה של ליאל חצרוני ז”ל בת ה-12 שנחטפה לבית של פסי בבארי ושם נרצחה).

 

 

הַשֵּׁם תִּקֹּם דָּמָהּ. תִּקֹּם דָּמָהּ.

תִּזְחַל. תַּכִּישׁ דְּמָמָה. מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה.

 

 

הֵם יִמָּלְטוּ. כְּעַכְבְּרֵי זִמָּה.

אֲחוֹרֵיהֶם טְבוּלִים בִּמְהוּמָה.

 

 

וְעוֹד שָׁנָה? וְעוֹד עָשׂוֹר?

כְּבָר לֹא תִּהְיֶה עַלְמָה.

 

 

כְּבָר לֹא תִּהְיֶה לִיאֵל. וְלֹא יִהְיוּ עִמָּהּ

נָשִׁים. זְקֵנִים. וָטַף.

רַבִּים מִסְּפֹר.

עַל מָה

 

 

צְהַלְתֶּם? תִּזְבְּחוּ לְמָה?

 

 

הַשֵּׁם? נִקְמִי דָּמָהּ. גְּשִׁי וְנִקְמִי דָּמָהּ –

מִיָּד. וּקְחִי אֶת אוּרִי-צְבִי עִמָךְ.

 

 

בְּיַחַד תִּתְגַּנְּבוּ שְׁנֵיכֶם

לְתוֹךְ הַחֲמָמָה.

עֵינַיִם יֵעָקְרוּ

מִתַּדְהֵמָה.

ו׳ במרחשון ה׳תשפ״ה (7 בנובמבר 2024)

אמנות הטוֶורק המוסרי

רונן שובל

 

יש רגעים בהיסטוריה שבהם רעיונות גדולים באמת משנים את פני החברה. אך יש גם תקופות שבהן רעיונות שנראים גדולים אינם אלא הצגה ריקה מתוכן. משהו מוזר מתרחש במרחב הציבורי של ימינו. המוסר, שבעבר היה קשור בעשייה וביושרה, הפך כיום למופע ראוותני. כל טרנד מיתמר להצהרה מוסרית, וכל תנועה נחשבת לפתע כחזון לעתיד.

בתוך מרחב זה, מתבלטים הוגי דעות הנהנים מהילה “מוסרית”, המדהדים את התקינות הפוליטית העכשווית דרך רבי המכר שלהם. התנהלותם המדויקת, לבושם המסוים, שפתם הז’רגונית ודיקצייתם המתנשאת – כל אלו אינם אלא כלים ליצירת פאסדה ערכית. תכליתם המרכזית היא צבירת הון חברתי, ולא קידום מוסרי. התופעה הזו, שבה מוסר הופך למותג, אינה אלא נענוע של ערכים כמו בטוורק – היא מתיימרת לשדר עוצמה וחירות, אך בסופו של דבר מותירה אותנו עם ריקנות מהדהדת.

הטוורק מעמיד במרכז את הביטוי החופשי בשם המוסר, אך למעשה רומס אותו; באותה נשימה ממש, הוא גם יוצא נגד הניצול וגם מחזק את המסחור של גוף האישה. נענוע האגן והירכיים, שמציג את עצמו כהעצמה נשית, מבטא למעשה החפצה גולמית. מה שנראה כחירות גופנית ושליטה עצמית, מתגלה כשכפול של מיניות משפילה. באותו אופן, הוגי הדעות של ימינו מציגים עצמם כנושאי דגל המוסריות, אך מאחורי הפאסדה של ערכים נעלים, מטרתם המרכזית היא ניצולם לטובת צבירת הון חברתי. במקום לקדם מוסר, הם משתמשים במוסר מזויף ככלי להעצמת תדמיתם.

המענתז המוסרי שונה מהפוליטיקאי, בכך שהוא חייב להיראות כנעלה מעליו, כאילו הוא לא “מלכלך את ידיו” בעשייה הפוליטית  הוא רק מגלם את “הקול המוסרי”,  הוא לא מעוניין בשלטון, רק בתהילה. לגופו של עניין הסדר החברתי לא מעניין אותו, מה שחשוב לו הוא שהאגו שלו יבריק.  מה שחשוב לו זה שהאגו שלו יזהר. כן, כדי לכבוש את תשומת הלב, עליו להעלים את הזולת מהבמה, תוך שימוש בטכניקה של ענתוז מהיר וחלקלק. המענתז חייב להדגים שהוא מוסרי יותר, ולכן אמיץ יותר, ובכך להציב את האחר כמי שנמצא בעמדה מוסרית נחותה ממנו. מי שלא מוכן להיכנע לתכתיביו אודות העמדה המוסרית הוא אדם המצוי במצב מוסרי נחות משלו.

המענתז יכריז בפומבי על עקרונות מוסריים ויקרא ליישם מדיניות “צודקת”, כזו המבוססת על זכויות-אדם מופשטות ככל האפשר. מה שחשוב לו זה לא הדיון המעמיק, לא סיוע לאדם הסובל באופן קונקרטי ובוודאי שלא עשיה מוסרית צנועה. עבורו, העיקר הוא המצג הפומבי של העמדה המוסרנית. המוסר עבורו אינו עניין של פעולה – אלא של ענתוז. הוא מאוהב בעצמו ובדימוי שהוא מקרין, ולכן עליו לתחזק פאסדה מוסרית, גם אם זה בא על חשבון עמו, ארצו, אלוהיו, והאנשים שנפגעים בפועל.

המענתז המוסרי נמצא בתחרות מתמדת עם מענתזים אחרים, כשהוא זקוק לתשומת לב בלתי פוסקת. הוא לא סתם חושף את עצמו לראווה, אלא מבקש להראות לעולם שהוא “מוסרי” יותר, ולכן עליו להגביר את קצב הענתוז – לנוע מהר יותר ויותר. מהירות הטוורק, השימוש בידע סמכותני, במבט המתאים, והטון הצדקני – כולם משרתים את העיקרון של משיכת תשומת הלב. אך תשומת הלב שהוא מחפש אינה של אדם קונקרטי, אלא של קבוצת אליטה סמויה מן העין. הקהל המיועד, עבורו הוא מענטז, הוא קבוצת הייחוס – אותו המון שחושב את עצמו לנאור ומתקדם.

התהילה שמעניינת את המענתז היא תהילת הדמיון הקולקטיבי של קבוצת הייחוס הנכונה, אותה חבורה אקסקלוסיבית של חוגים “נאורים” שממנה הוא שואב את ההון החברתי שלו. אל התהילה הזו הוא מפנטז בכל פעם שהוא מתנועע בחושניות פומבית על הבמה הציבורית. לשם כך הוא מתמסר במירוץ הנענועים הפומבי שלו, כל כולו בשאיפה להיות הנבחר – האינטלקטואל הציבורי בעל הכבוד והמשקל, שקובע את הכיוון המוסרי שאליו יש ללכת. הוא מבקש להחליף את האבות הקדושים, תוך הצגת הקרבתם כפארודיה על מזבח מנגנוני שליטה. במקביל, הוא דורש מהקהילה להוקיר את הקרבתו האישית למען המוסריות שהוא משקף, להבדיל מהחיים השפלים, השגרתיים והחלקיים של כל אחד ואחת מהם, שלא לדבר על המון הנבערים השמרן. המבט הנערץ שאותו הוא דורש מההמון הפרוגרסיבי כולל בתוכו התנשאות מעליהם. הוא זקוק להתנשאות הזו, ולאישור שלהם שהיא מוצדקת, כדי להרגיש בעל ערך עצמי.

למרות האתוס המוסרני שאותו הוא מקדם  המענתז ישתדל לשמור על איזון, ולא ילכלך את ידיו. הוא לעולם לא יהיה מוכן לשלם מחיר אמיתי על עמדותיו. הם כמובן לא ישלמו כל מחיר, אך יכתבו מאמרים המהללים את המפגינים העירומים. בעיניהם, העירום מייצג את החירות הפרועה, את הרצון הבוטה והגולמי. באותה נשימה, הוא גם מאפשר לזעזע ולהעליב את כל ה”חשוכים”, ובכך מעניק הזדמנות לקבוצת הייחוס להתגודד סביב הקול המוסרי הנאור – שהוא למעשה הם עצמם.

הם תמיד יהדהדו לקהל היעד את חשיבות פירוק הסדר החברתי, ויטענו בפני קהל המאמינים בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע – שהאדם הוא טוב מטבעו, ורק הסדר הדכאני שהוקם עד כה הוא זה שהביאנו למציאות הנוכחית. בנוסף, הם מזהירים שאם לא נפעל בדיוק בהתאם לחזון הפרוגרסיבי שהם משרטטים, בלשון חלקה ומתוחכמת, שתואמת את התקינות הפוליטית העכשווית, אזי העולם יתדרדר עוד יותר.

באופן הזה, באמצעות ניסוח והדהוד הערכים הגולמיים בתוך קבוצת הייחוס, המענתז מבקש להפוך למוסד ציבורי של סמכות. הוא היוצא מן הכלל שאליו הכלל צריך לפנות כדי לדעת מה נכון. אך יש לזכור, הוא יכול להיות יעיל רק בתנאי שהוא נשאר בלתי ניתן להשגה. ההשגה שלו עלולה להיות טרגדיה עבורו. חלק מהפאסדה שלו נעוץ בריחוק – מותר לנו לראות כיצד הוא מנענע את האגן, אבל אסור לגעת. נגישות פוגעת בערך של המותג. אם המענתז מצליח למצוא את האיזון הנכון, גם הנשיא ימליץ על ספרו החדש, הוא יוזמן לתת הרצאה ב-TED,  וגם יזכה להטיף ברשתות על חשיבות הפתיחות המינית, ההתחממות הגלובלית, מדיטציה והשיטה הבודהיסטית – כל זאת תוך שהוא גובה סכומי כסף מכובדים על כל הרצאה. מיעוט ההרצאות מייצר לו יוקרה, מה שמאפשר את רכישת הפורשה החדשה.

בסיכומו של דבר, המענתז המוסרי הוא לא יותר מאשר סמל לעידן שבו ההצגה הפומבית והפאסדה חשובים מן המעשים עצמם. כשהמילים ריקות והערכים מוחלפים במותג, התוצאה היא עולם שבו הדימוי גובר על המציאות. ככל שירבו הנענועים, כך יעמיק הנתק בין המילים למעשה, בין מה שהם מבטיחים לבין מה שהם באמת מסוגלים לקיים. זו המציאות שבה אנו חיים – עולם שבו הטוורק המוסרי לא מוביל לשום מקום, אלא ממשיך לקיים את ההצגה הריקה, בעוד התוכן האמיתי והמעשים נותרים מאחור. בדיוק כפי שבני ישראל הביאו את נזמי הזהב לאהרון, יצקו עגל מסכה, ויֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק – כך גם היום, הצגה ריקה מלווה את ההמונים, בזמן שהתוכן האמיתי נזנח לטובת העמדת פנים.

קאנון לאומי חדש - בשיתוף מרכז בגין

מנגד להר־הבית

עין טור מלכא

 

א

 

גַעְגּוּעִים דְּמּוּיֵי יוֹנִים
עָפִים מֵעַל לְצַמֶּרֶת.
יַקִירֵי נַפְשֵׁנוּ הָלְכוּ כַּהֲלֹךְ הַיָּרֵחַ.
לֹא נוּכַל הַחְזֵק בְּאוֹרוֹ
וְהוּא כְמוֹ נִגּוּן.

 

קְדֻשַּׁת אֲבוֹתַי הַיְּהוּדִים
וְקֹדֶשׁ הַהֵיכָל,
לֹא הָלְכוּ כַהֲלוֹך הַיָּרֵחַ
תְּמוּנָתָם נִשֵּׂאת רְשוּמָה בָאֲוִיר,
וְהָאֲדָמָה אוֹחֶזֶת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם.

 

אָנוּ מַחְשִׁים לַקֹּדֶש הַנִּשָֹּא
כְּלוּ הָיִינוּ חֵרְשִׁים וְעִוְרִים.
אֲבָל לִבֵּנוּ קוֹרֵעַ אֶת גְּבוּלָיו.
תְּנוּ־נָא לְיוֹנִים־הַגַּעְגּוּעִים
לְהַשְׁמִיעַ עֶרְגּוֹנֵנוּ בְּהֶמְיָה.

 

 

ב

 

חֶמְדַּת הַגַּעְגּוּעִים
יוֹנַת הַכִּסּוּפִים
הִמְרִיאָה, רָחֲקָה
וַתֵּתַצַּב עַל הָעֵץ –
וְהָעֵץ הוּא מִמִּין הַבְּרוֹשׁ
אֲשֶׁר בְּרַחֲבַת הַר הַבַּיִת.

 

הַגִּידִי, יוֹנַתִי,
עַל מַה הִצְהִיבָה לִבְנַת־נוֹצוֹתַיִךְ

וּכְנָפַיִךְ כְּעוֹטְיוֹת?
תַּחַת אוֹרָהּ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
אֶרְאֵה אֶת חִוְרוּר הַדִּמְדּוּמִים
שֶלַּיָרֵחַ.
הַיָּרֵחַ הַנּוּגֶה..
מֵלִיט הַמַּצֵּבוֹת
אֲשֶר בְּהַר הַזֵּיתִים.
יוֹנַת הַמָּשִׁיחַ
מַפִּילָה צֵל בִּפְנֵי הַיָּרֵחַ.
חֲזוֹן תַּעְתּוּעִים.
תְּפִלַּת אַשְׁכָּבָה לַכִּסּוּפִים.
מִי מַחֲנִיק אֶת צַוְּארֵי בַת־הַגְּאֻלָּה?

 

בְּהַר הַבַּיִת הֵעָדְרוּת…
הַיּוֹנָה בוֹכָה מָר – –
קְטֹן לֵב הַיּוֹנָה
מְפַרְפֵר בְּחָזָהּ לִמוּד־הַמֶּרְחָב.
הַשֶּׁמֶשׁ מִנֶּגֶד לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ

דּוֹמְְמָה בָרָמָה –

עַד כִּי יָבוֹא יְרוּשָלַיְמָה.

 

 

 

מתוך כתב העת ‘סולם’, תשי”ט

12.4.1959

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היצירה מתפרסמת ב’יהי’ בשיתוף מרכז בגין במסגרת קאנון לאומי חדש, מיזם חשיפה ליצירות אמני התנועה הלאומית לדורותם. אמנים אלה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית ובמסגרות נוספות, חוללו שיח תרבותי עשיר ומגוון שהודר מהזכרון הלאומי התרבותי ועטרתם כעת חוזרת.

קאנון לאומי חדש - בשיתוף מרכז בגין

שיר ב’. מתוך מחזור שירים

עין טור מלכא

 

[…]

 

ב

 

גַּם הַיֶּלֶד יַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים.

הוּא כוֹפֵף בִּרְכָּיו

בְּטֶרֶם יִדַע לֵלֵךְ

וּמִשְׁתַּחֲוֶה הִשְׁתַּחֲוָיָה  עֲמֻקָּה.

 

הַכֹּל־יָכוֹל נוֹגֵעַ בִּתְפִלַּת הַיֶּלֶד.

הֲלֹא יָדִיד הוּא לַנֶּפֶשׁ הַנְּקִיָּה.

 

אֵין מִצְוַת נְטִילַת יָדַיִם עַל הַחַי

אֲבָל בַּחֶסֶד הַהוּא

נוֹקֵשׁ הָעוֹף בְּמַקּוֹרוֹ אֶת נוֹצוֹתָיו

וּמְטַהֲרָן

(וְחָתוּל בִּלְשׁוֹנוֹ לוֹקֵק שְֹעָרָיו

וּמְנַקָּן).

 

מִטֶּבַע יְמֵי הַבְּרִיאָה

עוֹבֵד הַנִּבְרָא אֶת הָאֱלֹהִים.

בְּכָךְ מִכְלַל הַיֹּפִי שֶׁל הָעֵצִים לְחוֹף הַשָּׁמַיִם.

וְגַם הָאֶבֶן תֵּהָפֵךְ לִכְלִי־נִגּוּן

פְּנִימִי, לִיחִידוֹת הַנִּגּוּן שֶׁל הַחֹמֶר.

 

בִּירוּשָׁלַיִם יִתְגַּדֵּל הָאוֹר.

אַדְמַת הַר הַמֹּר כְּגוּף

הָעוֹבֵד אֶת הָאֱלֹהִים.

הֲלֹא הִיא זְרִיחַת הָאָרֶץ הַנֶּאֱמָנָה.

 

עַל־כֵּן הָבוּ נָא אֶת זְרִיחַת הַחַמָּה

מִנִּי בֹקֶר,

הָבוּ נָא אֶת זְרִיחַת הָאָרֶץ

שֶׁל בֵּית הָאֱלֹהִים

מִנִּי יוֹם,

וְלַיְלָה יַעֲלֶה וְיִזְרַח הַיָּרֵחַ.

 

אַשְׁרֵינוּ כִּי חוֹנַנְתָּנוּ

בִּשְׁלֹשׁ זְרִיחוֹת הַקֹּדֶשׁ

שֶׁהֵן בְּמַעֲלֵה עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך כתב העת ‘סולם’, 14 יולי 1957

נכלל בספרה:  “שובי נפשי לתכלתך”, אסיף שירים,  עמ’  8-7

 

 

 

 

 

 

 

היצירה מתפרסמת ב’יהי’ בשיתוף מרכז בגין במסגרת קאנון לאומי חדש, מיזם חשיפה ליצירות אמני התנועה הלאומית לדורותם. אמנים אלה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית ובמסגרות נוספות, חוללו שיח תרבותי עשיר ומגוון שהודר מהזכרון הלאומי התרבותי ועטרתם כעת חוזרת.

קאנון לאומי חדש - בשיתוף מרכז בגין

דומיית קיץ

עין טור מלכא

 

– – וְלוּ תִכְבְּשִׁי רֹאשׁ בֶּעָפָר
וְאֶת שִׂגְשׂוּג אִבֵּי הַנַּחַל
תְּדַמִּי לִשְׁקִיקַת דָּמֵךְ.

 

קוֹצִים רוֹחֲשִׁים.
דּוּמִיַּת קַיִץ.
עֲמוּמוֹת
מְבַעְבְּעִים עֵינוֹת תְּהוֹם
לְלֹֹֹא חֲדָל.
וּכְמוֹ תֻפִּים הוֹמִים בָּאָזְנַיִם.

 

תּוּגָה בֶּעָפָר.
גְבָעוֹת מְאַבְּרוֹת מִלֵּב הָעֵמֶק…
בִּקְעָה כֻּלָּהּ אַחֲרֵי קָצִיר.

 

אֶל הֶהָרִים הָהֵם לִירוּשָׁלַיִם
חוֹמְרִים שִׁפּוּעֵי הַשָּׁמַיִם
לְלֹא קֵצֶה:
שָׁם נֹגַהּ־אוֹנִים זָרוּחַ – –

 

קוֹל בָּרָמָה:
הָאָרֶץ דּוֹבֶרֶת אֶת הַחַמָּה.

 

 

 

תש”ט

 

 

נדפס לראשונה בכתב העת ‘סולם’, 1.9.49

נכלל בספרה:  “שובי נפשי לתכלתך”, אסיף שירים, עמ’ 4

 

 

היצירה מתפרסמת ב’יהי’ בשיתוף מרכז בגין במסגרת קאנון לאומי חדש, מיזם חשיפה ליצירות אמני התנועה הלאומית לדורותם. אמנים אלה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית ובמסגרות נוספות, חוללו שיח תרבותי עשיר שהודר מהזכרון הלאומי התרבותי ועטרתם כעת חוזרת.

שירה

סליחה

ארנון איתיאל

 

 

לעילוי נשמתה של ענבר שגב ויגדר הי”ד

 

 

אֲנִיָּת עֲנִיָּה בַּת צִיּוֹן נָשַׁמָּה
מָאַסְנוּ מַלְמֵל אוֹתִיּוֹת נְשָׁמָה
טְרָשִׁים וּקְרָשִׁים מְכַסִּים אֶת דָּמָהּ
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ הַמְצֵא נְקָמָה.

 

שׁוֹמֵמָה דּוֹמְמָה וּקְצוּרָה כְּקָמָה
פְּאָתָהּ לְקוּטָה וּשְׁכוּחַת אֲדָמָה
עַל מָה רְצוּחָה בִּתְּךָ, עַלְמָה
בְּאֵין עָווֹן נָפְלָה בְּאֵין נֶחָמָה.
עוֹלָלָהּ מְעֻפָּר בְּאֹדֶם דָּמָהּ
כְּלוּם אָפֵס מוֹתָהּ, הֶאָבוּד בַּדְּמָמָה
פְּקַח, פְּקַח אָבִיהָ, עֵינְךָ עֲצוּמָה
חָסִין וְקָדוֹשׁ הַמְטֵר נְקָמָה.

 

נְקָמָה אֲדֻמָּה נִדְגָּלָה אֲיֻמָּה
כְּשִׁבְטֵי גֶּרְמָאנִים נְקָמָה עֲצוּמָה
כִּפְלִיסְטִים פּוֹשְׁטֵי עוֹר עַד גְּוִיָּה עֵירֻמָּה
הַשְׁאֵל לֵב אַחֵר לְבָנֶיךָ קַמָּא.
טַע בָּנוּ רוּחַ אַחֶרֶת שְׁלֵמָה
עַד נִשְׂבָּע וְנוֹתִיר מִבְּשָׂרָהּ שֶׁל אֻמָּה
טוֹבְלִים בְּדָמָהּ עַד גֻּמָּץ וְאָמָה
נְקָמָה אֲדוֹנַי אֱלוֹהִים נְקָמָה.

 

אַל תִּמְחֶה חֶשְׁבּוֹנָם בְּמַסּוֹק הַנִּזְהָר
שְׁבוֹר עֶפְרוֹן חֶנְוָנִי פִּנְקָסוֹ הַנִּגְזָר
חַטּוּאֵל וְאָנְסְבָּכֶר וְנוֹרְזִ’יץ וְזָר
הֲפוּכֵי אִישׁוֹנִים מַמְתִּינִים בַּמִּנְזָר
לְאֵשׁ אֵלִיָּהוּ, לְחָנוֹךְ שֶׁחָזַר.
הוֹבֵשׁ אֱלֹהַי כָּל חַיְשָׁן נֶעֱזָר
וְעָשֵׁנוּ גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר
אַכְזָר וְאַכְזָר וְאַכְזָר וְאַכְזָר
עַד לַאֵפֶר נִשְׂרַף וְלַמַּיִם מוּזַר.

 

רַק הַפַּעַם הַזֹּאת אֱלֹהַי אִנָּקְמָה
עִיר שָׁלֵם חֲרוֹנָהּ בַּת צִיּוֹן זוֹעֲמָהּ
אָז הָיוֹ לִי תִּהְיֶה מְנוּחָה שְׁלֵמָה
אָז קָחֵנִי אָבִי בְּאַחְרוֹן נְשִׁימָה
וְאֵדַע וְתֵדַע וְתִדְעֶה נְשָׁמָה
שֶׁהַנֵּר עוֹד דּוֹלֵק שֶׁתִּזְרַח הַחַמָּה
כָּל עוֹד אֱלֹהַי בַּלֵבָב פְּנִימָה.

שירה

אל השורשים

שאול דה-מלאך

 

חמישה דברים שאין רשאים לומר בשעה שקמים מהשבעה

 

 

 

א. מלים שסבא היה אומר אם היו לו [1]

 

הַצַּעַר הַגָּדוֹל עַל כָּךְ שֶׁאֵינִי יָכוֹל לוֹמַר לְךָ (יָא אִבְּנִי)
אֶת שֶׁעַל לִבִּי
הוּא שֶׁלִּבִּי נִשְׁאָר שָׁם, בַּמִּזְרָח
וְעַל אַף הֱיוֹתִי כֻּלִּי מַעֲרָב
מַעֲרָבִי אַנְטִי עֲרָבִי
מְעֹרָב בִּבְלִיל דַּעַת רְווּיַת אֲנִי
שֻׁמָּן טְרַנְס יְשׁוּרוּן מַבְעִית
שֶׁלֹּא נוֹתֵן לִי מָנוֹחַ
מְדַבֵּר עִם קוֹלוֹת
צְבָעִים
רֵיחוֹת
זוֹעֵק אָ מָאַס בָּאֲכָּה
וַאֲנִי אֵין לִי כְּלוּם
צֵל אָפֹר שֶׁל סָאמָרָה יְרֻקָּה
שֶׁל קָאמֵר וְסַבָּא אָהוּב
שֶׁעָלָה עִם מִזְוָדָה בָּהּ מִלִּים
וְגִלָּה שֶׁהֶחֱלִיפוּ פֹּה אֶת הַמַּטְבֵּעַ
אָה, סְלִיחָה אֲדוֹנִי (תּוֹדָה בֶּאֱמֶת)
הַמַּטְבֵּעַ לָשׁוֹן יָצָא מִשִּׁמּוּשׁ (אַתְּ לֹא מִצְטַעֶרֶת)
פֹּה לֹא קוֹרְאִים לְזֶה
יָא עַיְנַי, יָא רוּחִי
וְסַבָּא שֶׁלֹּא יָדַע לָשִׁיר בְּעִבְרִית רָזָה
הִשְׁלִים וְהִשִּׁיל אֶת הִשְׁפִּיל הַמַּשְׁפִּיל
שֶׁל כֶּפֶל לָשׁוֹן גָּדוּשׁ
עָשִׁיר
לֹא מוּבָן
יָא אִבְּנִי רוּחַ מִן הוֹן / אָ כְּאַלְתּוֹלַאקְ
אָנָּא מִן אַאעַבְּרַה אַל נַאהְרִי

 

 

ב. אני / פרויקט היברידי בלי מפתחות

 

אֲנִי שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה קְלָאסִית
בְּאָזְנִיּוֹת בְּתוֹךְ סִפְרִיָּה
עִם חוֹקְרִים בִּירוּשָׁלַיִם
וְרוֹצֶה לִכְתֹּב בְּעִירָאקִית
אֲבָל עַל אַף שֶׁאֵינִי מֵבִין
מוּסִיקָה קְלָאסִית וְעִירָאקִית
שְׁתֵּיהֶן מִתְנַגְּנוֹת בִּי בְּאֹפֶן
שֶׁגּוֹרֵם לִי לְהֵחָנֵק
מִדְּמָעוֹת

 

 

ג. סבתא דיברה אחרת

 

מִלִּים שֶׁאוֹמֶרֶת לִי סָבְתָא מְנוּחָתָהּ עֵדֶן:
עַד שֶׁלֹּא תָּבִין שֶׁלֹּא אַתָּה כּוֹתֵב
מִישֶׁהוּ כּוֹתֵב אוֹתְךָ
תֵּן לוֹ חֹפֶשׁ לְהַקְלִיד (חֹפֶשׁ בְּכִי רַע)
אֶת מָה שֶׁהוּא הָיָה רוֹצֶה שֶׁאַתָּה תִּרְצֶה לִכְתֹּב
רַק כָּכָה אוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת
מְסִירוּת נֶפֶשׁ עַד כְּלוֹת כָּל הַכּוֹחוֹת
וִתּוּר מִדַּעַת עַל עַצְמְךָ כְּמִי שֶׁבָּנוּי
עַל יְדֵי מֶרְכָּז שֶׁל הַכָּרָה מוּדַעַת
כְּתִיבָה מְפֻזֶּרֶת עַל פְּנֵי דּוֹרוֹת שָׁנִים וְסוּגוֹת
כְּתוֹב בְּנִי, כְּתוֹב
כְּתוֹב לְמַעַן יֵדְעוּ הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
כְּתוֹב לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר שָׁכַחְתָּ
כְּתוֹב כִּי לֹא הָיָה בִּי כּוֹחַ לִתֵּן לָךְ
כְּתוֹב כִּי אָבִי צִוַּנִי עַל כָּךְ
כְּתוֹב כִּי חָבוּי בָּהּ בַּכְּתִיבָה
מוֹרִיד שְׁאוֹל וְחַי בָּהּ
וַאֲנִי חָיִיתִי בָּהּ כָּל הַזְּמַן
שְׁנוֹתֶיהָ נִתְּנוּ לִי עַל אַף שֶׁלֹּא רָצִיתִי
חָיִיתִי עַל זְמַן שָׁאוּל
כָּכָה זֶה – מִן חַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים שֶׁכָּאֵלֶּה
תּוֹדַעַת אֲנִי מֻרְחֶבֶת שֶׁזּוֹרֶמֶת
בִּרְחוֹבוֹת הַנָּהָר
נִפְנוּף שָׁלוֹם יַלְדָּה פְּתַיָּה
אֶת חִיּוּכִי נָשְׂאָה הָרוּחַ
שֶׁמַּמְשִׁיכָה לְסַפֵּר
כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר

 

 

ד. השיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

סַבָּא יוֹאֵל יָכוֹל הָיָה לְהִקָּרֵא יְהוֹאֵל
בָּעוֹלָם בּוֹ מַלְאָכִים הָיוּ מְדַבְּרִים
עִם בְּנֵי אָדָם
אֲבָל סַבָּא נוֹלַד בְּאִיטַלְיָה
וּמוּסוֹלִינִי עָלָה לַשִּׁלְטוֹן
וְהָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר דָּחוּף לַעֲלוֹת לָאָרֶץ
מִלְּיַצֵר סִינְתֵּזָה בֵּין רֵנֵסַנְס לִזְרִיחָה
וַיְהִי הַיּוֹם
וַיַּעַל אֶל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ
וַיִּשְׁאַל – צִיּוֹנוּת יֵשׁ כָּאן, הַקְרָבָה, מְסִירוּת נֶפֶשׁ, אִידֵאוֹלוֹגְיָה
אֲבָל הַאִם יֵשׁ כָּאן גַּם יַהֲדוּת?
אֲבָל צִיּוֹ אֵנְצּוֹ צָנַח מִמָּרוֹם
מַלְאָךְ שֶׁנִּלְכַּד עַל יְדֵי הַקְּלִפּוֹת
וְעֻנָּה וְעָנָה:
דֶּה אַנְגֵ’לִיס – הַמַּלְאָךְ יְהוֹאֶל
לֵךְ תַּמְתִּיק אֶת הַמַּיִם.

 

כָּל זֶה בִּיקוּם מַקְבִּיל
בְּפֹעַל כָּל זֶה לֹא קָרָה
רַק סָבְתָא פָּאוּלָה חָלְמָה
וְלֹא רָצְתָה לְהַגִּיד.
מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל סַבָּא,
שָׁתְקָה.
כָּךְ לִמְּדוּ אוֹתָהּ בְּאִיטַלְיָה
– לֹא לְהִתְלוֹנֵן,
מִשְׁפָּחָה לִפְנֵי הַכֹּל.
וַתֵּלֶךְ אַחֲרָיו בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
וַתָלֶן בַּלַּיְלָה הַהוּא.

 

 

ה. עוד שיר על לינה משותפת בקיבוץ רביבים

 

לִינִי פֹּה הַלַּיְלָה,
כָּךְ אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
עֵת קָבְרוּ לְיָדוֹ אֶת טְבוּחֵי בְּאֵרִי
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה בְּאַדְמַת הַנֶּגֶב בָּהּ נִקְבַּרְתִּי אֲנִי
אֵינִי יוֹדֵעַ עִבְרִית
נֻקְשׁוּת שֶׁהָיְתָה בִּי
מְנַקֵּשׁ אֶת אַדְמַת רָמַת נֶגֶב
הִתְקוֹשְׁשׁוּ וְקֹשּׁוּ
נוֹק נוֹקֵשׁ עַל דַּלְתֵי מְרוֹם
פֶּן יָקוּשׁ
כָּל זֶה כְּבָר נֶאֱמַר בְּעִבְרִית
וַהֲרֵי אֲנִי אֵינֶנִּי מֵבִין עִבְרִית
מִקְרָאִית שֶׁזּוֹעֶקֶת וְנוֹקֶשֶׁת
וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל
גַּם זֹאת אֵינִי מֵבִין
אֵיךְ בֹּקֶר
אֵיךְ טוֹב
אֵיךְ יִגְאָל
טוֹב יִגְאָל, לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
בָּאֵי בַּמַּחְתֶּרֶת, יְדִידַי
כָּל שֶׁנּוֹתַר לָנוּ מְשֻׁתָּף הוּא
טְבוּחִים יְהוּדִים
שׁוּב
בְּאַדְמַת רְבִיבִים, קְבוּרָה זְמַנִּית
עַד נָשׁוּב עֲדֵי בְּאֵרִי
שֶׁסְּתָמוּם פְּלִשְׁתִּים

מֵרֹעַ כֹּה גָּדוֹל צָרִיךְ לְהִסְתַּלֵּק –
conviensi dipartir da tanto male
עַד שֶׁתִּגָּמֵר עֲבוֹדַת הַתַּרְגּוּם
וַיַּפֵּל אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה
לִינוּ פֹּה הַלַּיְלָה
לִינָה מְשֻׁתֶּפֶת אִתִּי,
נַוָּדִים כְּלָלִיִּים
בְּלִי בַּיִת פְּרָטִי
עַד שֶׁנֵּדַע לְתַרְגֵּם
אֶת כָּל שֶׁאָבַד לָנוּ בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת
כֹּה אָמַר סַבָּא גִּדְעוֹן
בְּאִיטַלְקִית מְהֻקְצַעַת:
חַלּוּ נָא פְנֵי אֵל
מוֹלֶדֶת הַמָּוֶת יָפָה הִיא
הִנֵּה – וְגֹאֲלֵךְ חַי אֲנִי – חַי!
כֹּה עָנוּנוּ אַחֵינוּ (בארמית)
וַיִּהְיוּ כֻּלָּם זֹהַר

 

 

 

סיוון התשפ”ד

 

 

 

 

[1] על אף שאיני מבין ערבית, את השיר תרגמתי וכתבתי מעיראקית מדוברת. הנוסח שנכתב אצלי כלל כמה ביטויים שלא ניתן היה לתרגם, והושמטו בשל כך. עם הקוראים הסליחה.

כללי

תפילות חדשות

אבי שמידמן

תוספת לבקשות ‘הרחמן’ בברכת המזון לשלום הטרמפיסטים בכבישי יהודה ושומרון:

 

הָרַחֲמָן הוּא יָגֵן עַל נְעָרֵינוּ וְעַל נַעֲרוֹתֵינוּ בְּעָמְדָם בַּתַּחֲנָה, בְּצַפּוֹתָם לְהַסָּעָה, וּבְנָסְעָם בְּנֹעַם נְתִיבוֹתֵיהֶם.

 

 

נוסח חדש לקטע התפילה ‘נחם’ שנהוג להוסיפו בברכת ירושלים בעמידה של תשעה באב. נכתב ביחד עם הרב יצחק עת-שלום והרב בן-ציון שפיץ:

 

נַחֵם יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי בֵּית קָדְשֶׁךָ וְאֶת נֶאֶמְנֵי צִיּוֹן עִירֶךָ הַכְּמֵהִים לְשִׁיבַת שְׁכִינָתֶךָ. עַד מָתַי תֵּשֵׁב מוֹרִיָּה אֻמְלָלָה וּבְִזוּיָה, צוֹעֶקֶת וּמִתְחַנֶּנֶת?
דְּבִיר דָּוֶה – הֵיכָן כְּרוּבַי?
הֵיכָל הוֹמֶה – הֵיכָן נֵרוֹתַי?
אֲרִיאֵל שׁוֹאֵג – הֵיכָן אִשַּׁי?
עֲזָרָה זוֹעֶקֶת – הֵיכָן כּוֹהֲנַי?
וְהָהָר בְּמַר בּוֹכֶה – הֵיכָן בָּנַי?
רְאֵה יְיָ וְהַבִּיטָה, וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְהַר מְרוֹמֶךָ, וְאֵשׁ קָדְשְׁךָ לְמִזְבַּח הֵיכָלֶךָ, וִיקַר תִּפְאַרְתְּךָ לְפִינַת יִקְרָתֶךָ. כִּי אַתָּה יְיָ בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ, כָּאָמוּר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאוּם יְיָ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם

פרוזה

חלל פנוי

פורת סלומון

 

בַּשֵּׁרוּתִים עַל מוֹשַׁב הָאַסְלָה נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאֲדָמָה רָעֲדָה.

רַעַד נָמוּךְ, רוֹטֵן, כְּמוֹ וִיבְּרָטוֹר קוֹדֵחַ בְּרֶחֶם הָאָרֶץ. הָרֶטֶט קָבוּעַ, עָמֹק – אוּלַי הָרוּחַ מַרְטִיטָה אֶת פַּח הַמַּחְסָן? אוֹ מָנוֹעַ בָּרְחוֹב מְחַלֵּל אֶת הַחַג?

הַתֶּדֶר מִתְגַּבֵּר, וְאָז הֵם מַגִּיעִים: פְּסָגוֹת הַוּוֹלְיוּם מִתַּמְּרוֹת וְנִתָּקוֹת מִן הַגְּרָף: בּוּמִים. מִתְקָרְבִים, מִתְחַזְּקִים.

אֲנִי מִזְדַּקֵּף, מוֹשֵׁךְ אֶת הַמִּכְנָסַיִם וּמוֹרִיד אֶת הַמַּיִם. מְפַלֵּחַ אֶת הַנִּמְנוּם הַמִּשְׁפַּחְתִּי הֶחָשׁוּךְ אֶל דֶּלֶת הַכְּנִיסָה. סִבּוּב מַפְתֵּחַ, יָדִית. אוֹר הַבֹּקֶר מִתְפָּרֵץ פְּנִימָה.

מִצְמוּץ עֵינַיִם אֶל רֶכֶס הֶהָרִים – פִּטְרִיּוֹת עָשָׁן. שְׁתַּיִם. שָׁלוֹשׁ. מַקִּיף אֶת קִיר הַמְּבוֹאָה לְהַשְׁקִיף מַעֲרָבָה לְבֵית שֶׁמֶשׁ – פִּטְרִיָּה נוֹסֶפֶת. שִׁיט, שִׁיט. עַכְשָׁו מַגִּיעַ הַנֶּפֶץ וְאִתּוֹ הַהֶדֶף הַזֶּה בַּבֶּטֶן.

אֵיפֹה הָאַזְעָקוֹת? יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ? אֵיפֹה כֻּלָּם?

 

 

עֲנֵנוּ קָצָר מִלְּהוֹשִׁיעַ עֲנֵנוּ

 

 

רְצוּעַת הַחוֹף כְּחֻלָּה אֲפֹרָה וְשׁוֹתֶקֶת בְּעַנְנֵי הַבֹּקֶר. הַשָּׁמַיִם מִתְפּוֹרְרִים לְעַנְנֵי פִּטְרִיּוֹת עַל הָאָרֶץ.

אֵין.

הַפְּגָזִים נוֹחֲתִים עַל מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים.

מִטּוֹת הַיְּשֵׁנִים פִּטְרִיּוֹת תַּרְדֶּמֶת, קֶצֶף חֲלוֹמוֹת נִשְׁפַּךְ אֶל הַמִּרְצָפוֹת כְּאֶשֶׁד קֶרַח יָבֵשׁ.

יְשֵׁנֵי הִירוֹשִׁימָה נָגֹזּוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם, רְשִׁימוֹ חֲלוֹמָם זוֹחֵל עַכְשָׁו, מְכַסֶּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְגַם הִנֵּה מִתְחַנֵּן מוּלִי.

אֵין אוֹנִים. אֵין עֲתִידִים.

מֵעוֹלָם לֹא הָיָה עָתִיד.

הֶעָבָר נִתַּק מֵעֵבֶר נְהַר הָעֲנָנִים.

 

 

עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי אֵין אֱלֹהִים עֲנֵנוּ

 

 

אֵין תְּנוּעָה מִלְּבַד צִיר הַצַּוָּאר לְנִיעַ הַמַּבָּט, סְרִיקַת הָעַיִן אֶת רִכְסֵי הָאֵין מָה לִרְאוֹת.

תֹּרֶן הָרֹאשׁ סָב עַל צִירוֹ, נִמְתַּח כְּנָחָשׁ בְּמוֹרַד הַצַּוָּאר. תַּחַת הַכְּתֵפַיִם מִבֵּין הַשְּׁכָמוֹת שְׁרִיר נִתַּק מִשְּׁרִיר, גִּידִים נִפְרָמִים בִּמְשִׁיכַת כָּתֵף, גְּדָמִים פְּרוּדִים קְטוּמִים, קוֹמַת אָדָם נִתֶּקֶת מִגַּבְּךָ וְגַם הִנֵּה נִצָּבָה.

 

 

עֲנֵנוּ אֵינֶנּוּ עֲנֵנוּ

 

 

הוּא מֵאֲחוֹרֶיךָ עַכְשָׁו, נְשִׁיפָתוֹ עַל עָרְפְּךָ.

“אַל תִּסְתּוֹבֵב. אֵין טַעַם, אֵין לְאָן. זֶה לֹא יְקָרֵב אוֹתָנוּ לְמִפְגָּשׁ. לֹא בָּאתִי אֶלָּא לְהִפָּרֵד”.

שַׂעֲרוֹת זְקָנוֹ רוֹטְטוֹת בְּדַבְּרוֹ, מְגָרְדוֹת בְּמוֹרַד הַגַּב עַד כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם.

“אֲנִי בּוֹגֵד בְּךָ עַכְשָׁו, כְּבֶגֶד שֶׁנִּפְרַם, נוֹטֵשׁ אוֹתְךָ בְּרֶגַע הַמְּתִיחָה. בָּגַדְתִּי אֶת בְּשָׂרְךָ בְּרִקְמָה שֶׁל מַשְׁמָעוּת. מָתַחְתִּי עֲבוּרְךָ מְסִלּוֹת, כָּרַזְתִּי אֶת שְׁמוֹת הַתַּחֲנוֹת וּמֶשֶׁךְ הַנְּסִיעָה וּמָתַי נַגִּיעַ. אָז הִנֵּה, לִשְׁאֵרִיּוֹת הָאֵמוּן הַמֻּחְלָט שֶׁנָּתַתָּ בִּי קַבֵּל שִׁמּוּשׁ אַחֲרוֹן: מְחַק אוֹתָן עַכְשָׁו”.

 

 

אחרית הימים

פאות. עד הקצה

עוז בלומן

 

 

א.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות. יושב בוהה ומגדל פאות. בתחילה גדל השיער. נתתי לו להתארך כמו באבלות. לא יכולתי להתגלח או להסתפר. בהמשך באה ההבנה שמה שהולך ומתקרזל אלו פאות. פאות של שמחת תורה. הלכתי וגזרתי את השיער באמצע. מי זה היהודי הזה במראה.

 

ב.

מאז השמיני באוקטובר אני מגדל פאות כדי לזכור. בעבר הרחוק היו לי פאות. פחות הסתדרו על הראש. השיער שלי סבוך קשה ומתולתל והן היו קופצות מהצדדים. ההגינות מחייבת להתיישר. אני מסתובב במקומות מהוגנים. מאז השמיני באוקטובר אני מנסה להתמודד עם המקומות הללו. בוחן בחשד את המבט שלי עליהם ואת המבט שלהם עליי.

 

ג.

אני מגדל פאות כדי לזכור. לזכור מה. מה לזכור. לילדים שלי יש פאות. הם בכלל לא מבינים את השאלה. לבן השני שלי יש גוזמבות. גדולות. גם הוא התחיל בשיער ארוך. בבטלה הארוכה של הקורונה. געגועים על הקורונה. משם עבר לפאות בגלל אהוביה סנדק. יום אחד אסף את עצמו קם מהמיטה והלך להפגין על אהוביה. למה המשטרה הרגה אותו. בא הביתה וביקש להסתפר ולהשאיר פאות. בתחילה אסף את השיער בצדדים. בסוף הפאות הגיעו למראה החופשי והפרוע. נוער וגבעות לו. ואני שמח בו ובמראה שלו. הוא לא נכנע בכלל למבטים מבחוץ.

 

ד.

אבל צריך לזכור. לזכור את השביעי באוקטובר. לזכור את מה שהרגשנו בשביעי ואחרי השביעי. לזכור את מה שהוביל לשביעי. מה בעצם הוביל לשביעי. קונספציה. וצריך לפרק אותה. אני מנסה שוב ושוב להיזכר באותם הימים. איך הרגשתי אחרי השביעי. וזה קרוב וזה לא קשה. האוויר היה מלא ברטט. קול דמי אחינו צעקו וצרחו מן האדמה. אלו שהיו מעל האדמה ואלו שנגררו תחתיה. משהו באור היה שונה. העולם הסיר איזה מסווה מעליו. ונגענו בו ישירות מסונוורים ובוכים.

 

ה.

אז קונספציה. משהו נדפק. וצריך לזכור את זה. השאלה רק מה. מישהו לא היה שם. משהו לא עבד. מישהו לא שמר. למה לא שמר. מחשבה לא מסודרת. זזה לצדדים. בדיוק כמו עכשיו. מה שהיה לפני מעורפל עכשיו. חשבנו שאנחנו על קרקע מוצקה. צריך לזכור. צריך לזכור שהקרקע לא מוצקה. תמיד היא הייתה לא מוצקה.

 

ו.

צריך לזכור את אלוהים. פאות לזכור שאני שלו וכל אשר לי שלו. והארץ שלו. והוא עשה את זה. אבל למה. וצריך לזכור דברים שהוא אמר. וצריך לחפש איפה הוא. וצריך להבין מה הוא. ולדבר איתו. ולזכור שזה הסיפור שלו ולא שלי. ולזכור שאני בסך הכל מאוד קטן.

 

ז.

צריך להחזיק את החוט הזה. צריך לזכור. לזכור שאני לא מהם. שאני לא שׂם עליהם. שהם כבר לא יכריחו אותי לחשוב כמוהם. שיש אנחנו והם. ואיפה הם מתחילים ואני נגמר. איפה הם נגמרים. כדאי להרחיק ראות כי זה לא באופק כרגע. צריך לזכור שהם לא יודעים לחשוב. שהם סנטימנטליים. שהם לא מבחינים. שהם שכחו מה זה להיות יהודים. שאם משהו נדפק זה אצלם. שהמוסר שלהם לא מוסרי. שהם מוכנים לתת לי למות רק בשביל לצאת ידי חובה. שהם מוכנים לתת לי למות כי הם אוהבים יותר את הגוי.

 

ח.

ויש כל מיני סוגי פאות. יש לי ילד עם פאות של למדן. צרות ומסודרות ויורדות יפה למטה. הוא מסלסל אותם כשהוא חושב. ויש ילד אחר קטן יותר שלועס את קצה הפאה. הוא מתבייש במשהו ומחייך חצי חיוך עם לחיים מלאות. ויש ילד אחר שגזר את הפאות והתבגר מהר. ועוד ילד עם שיער חלק שהפאות ממסגרות לו את הפנים. וזה פשוט יפה לו. פאות לסימן היכר של משפחה דתית יחד עם הכיפה. אתה שייך אלינו. אתה שייך.

 

ט.

לזכור ולזכור. פאות. לזכור את מי שכבר אין לו משפחה. שכבר אין לו ילדים. לזכור את מי שנטבח באכזריות ואיבריו פוזרו. לזכור את האימה. לזכור את האונס. לזכור חבורה של ערבים מסביב לילד יהודי חסר אונים. עיניים מבוהלות וחיוורות. לזכור ולא לתת למחשבות אחרות להיכנס. כי הן מנקרות מבחוץ כל הזמן כל הזמן. ובסוף הן חודרות. כי התקשורת לא עצרה לרגע את השטף. והיא תוקפת שוב ושוב את התודעה. לזכור כמו אזעקה עולה ויורדת. לזכור כמו כוננות. לא להכניס שום דבר שלא מיוצר כולו בפנים. ובפנים יש יהודי שיושב ורועד וזועק ומוחה ותובע ומשלים עם עובדת היותו מקדש השם.

 

י.

אחרי כמה חודשים יש כבר התחלה של פאות. אחת גדולה יותר מהשנייה. הבן שלי אומר שזה רק פסיכולוגי. ביקשתי ממנו לסרוג לי כיפה מצמר. צריך ללכת רחוק. צריך ללכת לגבעות. צריך להבין מי כאן יהודי ומי כאן נגד מי. צריך לחזור אל מה ששכחנו. שכחנו את האדמה. שכחנו שאדמה היא לא בניגוד לחיים. שהיא חיים. שחיים זה מרחב ולמעלה ולמטה. שאדמה היא למה באנו לכאן. שאדמה היא כיוון. ומי שלא לוקח את האדמה כמצפן שוכח את חייו. שאדמה היא מה שיכול להנחות אותנו שוב חזרה אל הבית. שכחנו שאדמה מדברת. שהיא מלמדת שהיא מגדלת. והיא שותקת והיא מחוּללת. ומי יתבע את עלבונה. שכחנו שאדמה אסור לשכוח. שאדמה מתחת לרגליים זה להיות. והאדמה הזו היא ההיות כאן.

 

יא.

ויש מפלגה של גבעות. לשם באים יהודים של פאות. לא פאות של מאה שערים ושל שטיבלאך. פאות של גבעות. של ריקים ופוחזים של יפתח ואבימלך. של בחור וטוב של שאול. של מצוק ומר נפש של דוד. וצריך לזכור שיש בה חילול השם. בעצם כך אמרו לפני. עכשיו צריך לזכור הפוך. כי יהודי מת הוא חילול השם. כי יהודי חלש הוא חילול השם. כי יהודי מטומטם הוא חילול השם. כי לקחו את היהודי ועשו אותו חלל. נקבים נקבים חללים חללים. ובתוך הפאות החלל מתארך. מוקף בטבעות של יושר ועיגולים.

 

יב.

הפאות בינתיים מאחורי האזניים. מי יודע. אולי מתישהו אשלוף אותן. הן מאיימות. הן מצחיקות. הן אומרות לכולם שמשהו בי השתחרר. אולי בורג. אולי שניים. הן אומרות שדם יהודי אינו הפקר. הן גם ברסלב ושמחה וטירוף ושמירת הברית. הן חיבוק בין יהודים. יש דם רעך ויש לא תעמוד. ומי שהיה אצל רבינו לא יצא מהעולם הזה בלי תשובה. ועיקר התשובה שישמע בזיונו ידום וישתוק. ישמע בזיונו הקטן על הפאות. וישמע בזיונו הגדול על אלף וארבע מאות חלל ביום אחד.

 

יג.

הפאה היא הקצה. המקום שבו הראש הופך לחד. היא סוף האוזניים והמוח שביניהם. היא ללכת לקצה ועל הקצה. וצריך להשאיר פאה או שתיים. כי צריכה להיות בנו חמלה לקצוות. כי מישהו עוד יבוא ללקט ויהיה לו מה לאכול בערב. וצריך להפסיק לקצור את השערות בצדדים. להניח אותן לעניים ולחלשים. ופעם היה בן גוריון עם הרבה שער בצדדים אבל הלך וגזר את הסימנים לבני עדות המזרח. ועל כן באה לנו הצרה הזו. כי בלי סימנים אי אפשר לזכור. ואנו מכריזים בזאת כי הוא ושכמותו לא זכרו.

 

יד.

צריך לזכור. צריך לזכור וגם צריך להקשיב. להקשיב למה. פאות סביב האזניים כמו מכשיר שמיעה. כמו אנטנה שיכולה לקלוט. כמו אזניות גדולות. והפאה הולכת וסובבת את האוזן. כי יש צעקות באוויר שעוד לא נקלטו. ויש דם שעוד שפוך. ויש בת קול שיוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות. ויש שכינה שמנהמת כיונה אוי לי שהחרבתי. ועם הפאות אפשר לשמוע. כמו קונכיה שהיינו מקרבים לאוזן כדי לשמוע את הים. ויש קולות חלולים של מומחים זחוחים שצריך לזרוק לכל הרוחות. ותמה אני אם ימותו מיתת עצמם.

 

טו.

וזה ברור שצריך לזכור. במחזור הישן היה כתוב כאן צריך לבכות. בשמחת תורה יהיה כתוב כאן צריך לזכור. הכל יזכור. כאן זוכרים. את עמלק לזכור. ואת סיני לזכור. כי בשניהם קולות תרועה וחרדות ויריעות מתנופפות ורוחות וברקים. ושניהם מצווה. ושניהם כפייה. ושניהם אות. ובשניהם אין אפשרות להתקרב להר. ומשה למעלה למעלה ואתה צועק. ואתה עומד ושמה לא תקרב וזהו. ומשם תפרח נשמתך. ומשם לוחות על גבך. ואין לך רשות להתחמק מהם. ובשניהם כבדו ידי משה. ועיניך כלות. ובשניהם שבירה.

 

טז.

וזו כרוניקה של יציאה מן הדעת. של אי שפיות. של התדרדרות מנטלית. נשבר הצדיק. והשערות ממשיכות לצמוח כי אין מהן מנוחה. הן גדלות וגדלות. ומכסות על האזניים ויורדות ויורדות ואין להן עצירה. כמו דמעות גדולות. כמו נטיפים. כמו זקן אהרן. כמו צמח גולש. כמו יהודי נודד. כמו יהודי נופל. כמו דם יהודי שנשפך. יורד שאולה.

 

יז.

ואין ביחד ולא יהיה ביחד. כי אדם בא לעולם בבכי. ואדם בא לעולם בשריטה. ואחרי השביעי באוקטובר השריטות צורבות ועמוקות. בתחילת החורף עוד היה אפשר לקוות שיש לנו רק שריטה אחת. ואני הולך לעוד פגישה ולעוד עצרת ולעוד ביחד. ופעם הפאות אסופות ופעם הפאות קופצות. וכולם שרוטים וכולם צועקים וכולם שותקים. ובמקום מכשיר שמיעה לכולם יש אזניות. וכולם על הקצה וכולם דולקים. וכולם בקונכיות. ולכל אחד חלאס משלו. ולעולם לא עוד משלו. וביחד משלו. ואך ורק שלו.

 

יח.

וצריך לזכור. צריך לקום. אסור לישון. רק לא לחזור לישון. להחזיק. להתהפך. להתיישר. רק לא לחזור לישון. עכשיו. כולם. עכשיו.

 

יט.

וצריך וצריך. ומי אמר שצריך. צריך כאן נביא. וצריך כאן אלוהים. וגם משיח עכשיו. ואולי צריך גם לשכוח. לשכוח סיפורים קונספציה. לא להיכנס לנפולת הסיפורים הללו. לא השכלה ולא ציונות ולא ישראליות ולא נורמליות. לא ימין ושמאל ולא מומחים ולא מפלגות. כי הכל הכל קונספציה והכל טמטום והכל לחזור לישון. וצריך סיפור אחר.

 

כ.

כי יש יהודי. וליהודי יש פאות. וזה סיפור. וזה כל הסיפור. ולי יש פאת צפון. ופאת תימן. ואחוריי למערב. ואני אפיים ארצה בפישוט ידיים ורגליים.

 

 

י״ח בתמוז ה׳תשפ״ד (24 ביולי 2024)

להב המרד

איתן אוראל גפן

א.

מנעמי החיים הקהו את ליבותינו. דור מולעט עד איבוד הדעת-טוב-ורע, מולעט בזרם בלתי פוסק של גירוי חושי, חייתי, מדחיק מעצמו את עליבות קיומו במצב כה נרפה. זרם בלתי פוסק של בידור הוליוודי על מסכים מרצדים, שיכר הננסך כמים, סימום עד כלות הנפש, ובהתקשרויות נטולות יסוד מתישים כוחם לריק. קמילה. ניוון.

נשמות גדולות, נשמות אדירות המסוגלות להגיע במעופן מעלה-מעלה, לפרוץ גבולות עד אין קץ, להרים את צמצמי התודעה, לגעת באינסוף – נשמות גדולות נופלות באותו זרם נתעב ומגרה ולו רק לא לחוות את קטנות המודרנה. כאיקרוס העולה במעופו כך מגיעים הם עד לטירוף חושים, זה השורף כנפיהם, ונוסקים הם אלי הים על גליו המשברים. וכי כיצד יפעלו אחרת?

המשפחה, האומה, הקהילה, הדת, התרבות – כל נקודות המשען הארכימדיות של האדם הופשטו מההומו-מודרנוס, הופשטו באלימות בידי דורי-דורות של פילוסופים ומתקני עולם חורשי טוב.

 

וכך היה המעש:

הקהילה האינטימית, שמקורה בסולידריות חברתית טבעית, הוחלפה במפלצת אורבנית, המורכבת ממאסות של זרים ונוכרים, נטולי כל היכרות אף עם שכניהם הדרים בסמיכות. אלמוניות ואיבוד זהות.

הדת גורשה והומתה בבושת פנים תחילה בידי האידאולוגית החילוניות הגדולות ששאפו להחליפה, הקומוניזם, הליברליזם והנאציזם, ה’-יזם’ על פלגותיו, חוק מלאכותי, מעשה ידי אדם כחלופה לזה האלוהי. לאחר פירוקן, עשתה זו הפוסט-מודרנה באופן אלים אף יותר ביחסה לנפש האדם, מותירה מיליארדי אנשים ללא אופק משמעות, אף לא זה העלוב והמלאכותי שהוצע להן קודם לכן במסגרת האידיאולוגיות החילוניות.

האומה פורקה עם קריסת הלאומיות לאחר מלחמת העולם השנייה ותוצאותיו ההרסניות של הברבריזם יליד כפיו של הלאום הגרמני-אוסטרי.

המשפחה פורקה אף היא תחילה בידי תנועות שחרטו על דגלן את דרישת השוויון בין המינים על פני החלופה הטבעית, זו המדגישה את השוני, היופי והיתרונות של הזכריות והנקביות. אלה תבעו מהמין היפה גירושין במימדים הולכים ותופחים, הקרבת אושרם של הזוגות ומשקי הבית על מזבח השוויון הבין-מיני. את הפמיניזם משכו תנועות ההומוסקסואלים למיניהן אל העזת הפנים עד השוואת הזיווג הקדוש שבין בעל לאשתו לבין התועבה שבמימוש סטיותיהם מן הנורמה. הם פירקו את המשפחה בהכריזן כי כל זיווג, שילוש או ריבוע בין כמות בלתי מוגבלת של משתתפים הרי הוא משפחה. ביודעם כי בניגוד למערכות הגדולות של האומה, הדת ואף הקהילה, אותן ניתן לפרק דרך מתקפה ישירה בריש גלי, המשפחה היא טבעית מדי מכדי שניתן יהיה לפעול באותו האופן. מסיבה זו בחרו להן אסטרטגיה נחשית. לא השמדת הקודש, כי אם הטמאתו. הפסל בהיכל כחלופה להחרבת מקדש שלא יכול לימוט.

 

 

ההומו-מודרנוס נעדר כל נקודת משען ארכימדית, הוא כתלוי באוויר, חייו לא חיים עוד. הרי הוא מט לנפול, וכי מה פלא שהוא נזקק לתרופות פסיכיאטריות כדי להמשיך לעמוד?

תרופות מכל סוג, ככל שהיד משגת והלב חפץ – מעוררות ומרפות, משככות וממריצות, ומעלות חשק, ונוטלות הדחף. הצבע על בעיה ומיד תווית של מחלה מותאמת אישית תוצמד אליך, גלולות-גלולות תבלע עד שהבעיה תיפתר מאליה. תעשיית אושר נרקחת בידי רב־מגים בחלוקים. היא מזמנת, התאבדות הדרגתית, דעיכה לא הרואית, דעיכה שיש בה כיעור מה, נטולת כל פאתוס. מסמלת דעיכת פציינט הנקבר תחת גל-עד של אופיאד, מטופל שהוא בעצמו ייצוג פרטיקולרי לחברה המסממת עצמה לדעת, כדי לא לדעת.

ומה פלא שהוא מולעט בהן עד בחילה? אינו יכול אחרת. אחרת יתפרק.

והעילית אינה יכולה לאפשר לו להתפרק. לפחות לא כתופעה המונית. כי פירוק זה משמעו הפסקת היותם של המתפרקים בורג, יצרן-צרכן במכונה חסרת הפנים של המערכת הכלכלית חברתית. הם אינם רוצים שהברגים יחלו לעוף במחול עצמאי. כוריאוגרפיה שלא עולה בקנה מידה עם המנגינה העולה מאורקסטרת זמזום הטרנזיסטורים והשבבים ומהמולת המכונות מסוכנת למערכת כולה. כמאמר מרקוס אורליוס מה שלא מועיל לכוורת לא מועיל לדבורה. ריקוד עצמותי משמעו חירות, גם אם זו חירות שלילית, חירות מתוך פירוק השלשלאות בלבד. על אחת כמה וכמה אם חירות זו תוביל גם לאימוץ תפיסות פוזיטיביות, קרי, חירות מתוך משמעות שאינן עולות בקנה מידה אחד עם הקו המנחה של המנצח על התזמורת. ההמון עוד עלול למרוד ולבחור באותם ערכי עולם ישן אשר הם עמלו שנים רבות להכחיד. הם לא יאפשרו זאת.

 

והם, מי הם? – הרודנים חסרי הפנים והאישיות, רודני הפקידות הגבוהה, הבירוקרטים מן המעלה הראשונה – הם בעלי מטעי הכותנה של עידן זה. ספק קורבנות בעצמם, לעולם לא נשמעים, שולטים בצוותא דרך מערך מסועף של תקנות ותתי תקנות, כיפופי ידיים ונפוטיזם. משכורתם נאה, משלם המיסים עמל על כך. ימי המונרכיה חלפו מן העולם באבחות הגליוטינה. האדונים החדשים השכילו להבין שהמושל באמת, כדאי לו שיפעל הרחק מעיני הציבור. שמא יערפו את ראשו, מטאפורית או מילולית. מנגנון המדינה עתה, חסר פנים הוא. רודנים חסרי פנים. רואים ואינם נראים – רודָּנִי דִּין

אך שינוי קוסמטי זה לא גורע מהם דבר ביחס למלכי העבר. רכב שרד תחת כרכרת המלכות. סוסים הרבו להם. כספם וזהבם, אלוהיהם מעשה ידיהם מרבים בחמדה. נשים אם יראו כי טובות הנה, יקחו להם מכל אשר בחרו. ואם לא תֵּאוֹת הַנַּעֲרָ להסכים, יענוה. כי הם אדוני הארץ ולהם המשפט.

 

 

ב.

לאור כל האמור לעיל, ישנו הכרח בל יגונה במרד. מהפכה דקדושה. לא עוד המודל של סיזיפוס המגלגל את אותו סלע במעלה ההר רק כדי שהלה ישעט במורדו שוב עד אין קץ. הבלים אלה נשאיר כנחלת המערב הקורס. ואילו לנו, נס מרד מתנוסס, בהתקדמות בלתי פוסקת. גם אם היא כוללת בתוכה אי אלו נפילות עודנה, בלתי פוסקת. לנו להבת מבערת בליבות האומה והיחיד. אש הסנה הבוער ואיננו מאוכל. אש המזבח. אש שפתי הנביאים. האש היוקדת ומתגלגלת באלף גלגולים בחיי האומה והיחיד, כלהבה בוערת, לובשת צורה ופושטת צורה. לעולם בעלת צורה ואמורפית כאחד. זה המשל המשתנה עוד בטרם יובן הנמשל. להב החרב המתהפכת ואנו איתה.

וצורות אינספור לה במרוצת הזמן. לעיתים זוהי הצהרת ר’ נחמן לפיה ‘האש שלי תוקד עד ביאת המשיח’. לעיתים זו אש הכבשנים של אושוויץ. לעיתים זו קריאת ‘האש’ בקשר הצבא העברי בטרם הנחתת חרון האף על הצר. לעיתים זו אש נר ההבדלה בין קודש לחול. לטוב ולרע – כל דור ואשו, כל יחיד ולהבתו, כל רגע וגיצו. “נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת”. זהו ה’אהיה אשר אהיה’ מתוך הסנה, המשתנה היחיד והנצחי.

 

המרד, לעולם מתחולל, לעולם משתנה, אך כאש כן הוא – תמיד נטוע ביסודות יציבים. העץ תחת המדורה נותר על מקומו. חומר בערתו לא זע כמעט וקל וחומר שלא מוחלף. אלה אותן גחלים לוחשות. זהו ההבדל בין כל מרד, לבין המרד. אין זו בחילה בעלמא במצב הקיים. איננו משברים על מנת לשבור. מורדים על מנת למרוד. יש בנו די אורך הרוח ומן החזון כדי לבנות. “בנאי וסתיר, סתיר ובנאי”. אין זה עוד מרד נעורים, או לחילופין, קריאת ‘עולם ישן עדי יסוד נחריבה’. היסודות נותרים זהים, ואילו הלהבה – מרקדת. זהו המשך ישיר וטבעי של הלך התמורות בעולם היהודי. נביאים וחכמים, פרושים וקנאים, רציונליסטים ומקובלים, חסידים וליטאים, מסתגרים ומשכילים, חרדים וציונים – תמורות מחשבה טקטוניות, שכולן מבוססות על קודמותיהן, חצופות בפרשנותן הנועזת, החתרנית, החדשנית.

אמת, לעיתים ישנן סטיות במרד. אחת מן הגחלים מתגלגלת לה הצידה, והמרד מבער במקום טומאה, איננו מכוון לקודש. מהסטייה עלינו להיזהר, סכנה היא, סכנת כלייה רוחנית. סכנת כלייה של מרד בלתי פוסק שמכלה את עצמו. מרד שאינו בר קיימא. זו הייתה נחלתם של נביאי הבעל, הצדוקים, הקראים, השבתאים והפרנקיסטים, הקומוניסטים וכיוצא באלה מרעין בישין.

על כן, בבואנו להדליק בליבותינו את רוח המרד, עלינו לנקוט משנה זהירות. שכל מעשינו יהיו מכוונים לצד הטהרה והטוב. כמעגל אבנים סביב למדורה. זוהי מהותו של  המרד.

 

אין רעיון המרד חדש, כי אם מבער מקדמא דנא. מרד עתיק. מתמשך. מרד שהחל בהיענות לקריאת ה”לך לך”. הפניית העורף כנגד התרבות השלטת, כנגד האימפריות המסופטמיות, ערש הציוויליזציה. כנגד הנהרות האדירים של הפרת והחידקל. כנגד הסדר הקיים. לא עוד סדר עריצים וממלכות, רצונו של אבינו הקדמון הוא בסדר אלוהי. גם הוא ראה את האש. הבירה הדולקת, עמוד האש העובר בין הבתרים. המורד בשם האלוה המערער את הסדר הקיים, דווקא הוא העומד כנגד ומושלך לכבשן האש על ידי המורד מטעם עצמו, הלא הוא נמרוד. מרד דקדושה נאבק מזה עידן ועידנים במרד הסטרא אחרא. נאבק בטומאה העשויה להתגלות בתמורת השינוי, בגחל המבער במקום הטמא, נאבק ויכול לו.

דמו של אברהם המורד, אביר האמונה זורם בעורקינו. יותר משהוא אבינו בדמנו, אבינו הוא כאב טיפוס לאומה. כדגם. על כן נקרא אביהם של הגרים שנוספו לאומתנו. על אף שאין הוא אביהם בדמם, אביהם הוא ברוחם, בעצמיותם. מורדים הם.

כפנחס בשיטים המקנא לתכלית הנצחית ויוצא חוצץ כנגד המטמא את האומה בעזותו ובגילוליו, כנגד המורד מטעם עצמו, המצהיר כי לא יהיה עוד זמר לוויים, כי אם זמרו יישמע. ושמו זמרי. מולו פנחס הלוי מכריז כי עת הזמיר הגיע – זמיר עריצים.

אוחז ברומח, ניצב למולו יחידי, נטול כל רחם. והלא, לכך נוצר, וחלילה לו פן היה חס על המטמא את קדושת המחנה כולה. חלילה לו פן חס. פן חס.

פנחס המתגלגל באליהו בגלעד ומפיל חללים-חללים בקרב נביאי הבעל, הוא הוא מבשר התכלית הנצחית האחת, התוקע בשופר בקול גדול ברמה בטרם הגאולה. עזות דקדושה. אכן, חוצפה יסגא. זהו הדגם ולאורו נלך. לאור בערתו.

 

יש לפעול אקטיבית לאיתגור הרעיונות השולטים בשם השאיפה הנצחית לתיקון. אכן, מרד זה, משיחי הוא. דבר אין לו עם תלאות ומנעמי הגלות המשמרת את השטעטל. הגאולה גופא, שאיפת המרד כלולה בה באופן אינהרנטי וכלולה בתנועת נגד לשמרנות הקופאת על שמריה. שאיפת גאולה זו כגרף הקרב לאסימפטוטה, לעד שואף לנקודת השלמות.

זוהי הריוויזיה הבלתי פוסקת של ה’קיים כעת’ לטובת ה’ראוי להיות’. מובן מאליו כי שאיפה זו לעולם לא תוכל להגיע למלוא מימושה. מובן כי בעוד מגבלות הכוליות על התפרטותיה מתגלות כפי שהן מתגלות עתה, לא ייתכן מצב בו הגרף יגיע אל הנקודה הנכספת.

אך דווקא בזכות אותה שאיפה, אותה רדיפה מתמדת אחר מה שראוי להיות, המשיחיות המפעמת בליבות כל אדם והיהודי בפרט, דווקא היא שתביא לגאולת הכול כליל.

יתרה מזאת, מגמה זו של שאיפה לשיפור מתמיד, מביאות לשינוי טבעי החשיבה של היחיד והחברה כך שמאוויהם גדלים ותופחים מאליהם כל אימת שמתקדמים במרוצת הזמן. אין חלום הדור דומה למשנהו. אך לפני מספר דורות רובו של העם היהודי היה שקוע עד צוואר בחלומות המסתכמים בד’ אמות שהן החיים מן היד לפה. אחר כך תפחו חלומות הדור למימדי גאולה גשמית בדמות עצמאות לאומית וזקיפות קומה.

 

והיום, מוטל לפתחנו השלב הבא, תחיית רוח האומה, חזרה למעיינותיה העתיקים ודליית מימיהם המרווים צמאוננו, המשכת השפע הנוזל לעולם כולו. על כן, השאיפה עצמה היא שמקרבת את ההוויה כולה אל אותו נכסף. יהי רצון שנגיע.

יהי רצון, כי הכול מחל מן הרצון. השאיפה לתיקון, המרדנות – הרצון. דווקא הוא המסוגל להניע עולמות, באופן בו כל היסודות והסטרוקטורות יזועו ברעש אדיר ואיתן. בסופו של ההליך אדיר הממדים המחל מן השכל הנעלם, יהיה זה הרצון לשינוי הטבוע במרדנות שיביא להשלמת המעגל ואחדות מוחלטת של הבריאה עם הבורא, של המואצלים עם המאציל עד להיטמעותם בו כליל תוך שמירת גחלתם הפרטית שהיא התפרטותו שלו. אכן, בשום זמן מן הזמנים לא נשיג את הנכסף. ועל כן, יבוא יום שאיננו נתון במגבלות הזמן, על כן, יקרא יום שהוא לא יום ולא לילה, יפרוץ הוא את גבולות האפשרי והקיים, האפשרי ולא קיים, והבלתי אפשרי ולא קיים, יפרוץ אותם בפרץ, או שמא נגיד בן פרץ, ויביא לחיתוך הגרף עם האסימפטוטה.

רתת ריגוש עובר בגו בעוד הדמיון מצייר באופן גס וירוד כפי כוחו המוגבל עתה, מה תכלול אותה גדולה.

שירה

הרעש עצמת שטן

יוסף לרר

-יום ארור-

 

 

אַתָּה הוּא הָרַעַשׁ

וְרַעַשׁ 

עֵין הָעוֹלָם 

תִּמָּלֵא 

וְרַעַשׁ כְּלֵי מָוֶת יִגְבַּר

לֵב בִּגְבוּרָה יִנְחַת 

אֲשֶׁר רַעַשׁ בְּשָׁמָיו

וְלוֹ תְּבוּנָה בְּכַף מְצָרָיו,

בְּכָל מָקוֹם אֵלָיו הִגִּיעַ רַעַשׁ וְאֵשׁ מִמְּכוֹנוֹת הָאֵשׁ,

וְגָדוֹל הָרַעַשׁ בְּפִיו.

(יֵשׁ רַעַשׁ בִּרְחוֹבִי מִקְלְעֵי רַעַשׁ שָׁרִים בְּקוֹל, עֲמוּמֵי מוֹחוֹת, חֲמוּמֵי נְקָמָה, רַעַשׁ גָּדוֹל נִשְׁמָע אֲנִי נָפַלְתִּי אַרְצָה אֵיבָרַי פְּשׁוּטִים חַמִּים עוֹלִים בֶּעָשָׁן רַעַשׁ)

גַּרְמֵי רְקִיעִים שָׂחוּ לֶעָפָר

מְכוֹנֵי תֵּבֵל זָזִים מִמְּקוֹמָם תְּפוּסֵי רַעַשׁ אַדִּיר

קוֹל קוֹרֵא רְקִיעִים קוֹרֵעַ אֶרֶץ בִּדְבָרוֹ

וְאִישׁ אֶת שְׁעָתוֹ יִרְאֶה

מִבַּעַד חַרְצֵי אֲדָמָה 

סִדְקֵי נְבוּאָה

יוֹנֵק רוֹעֵשׁ לְמֶרְחַקִּים נִשְׁחַט בְּהִלּוּלוֹ

אָב בְּעֹצֶם יָדוֹ מַחְזִיק בֵּין שִׁנָּיו

עֲדֵי עַם הֻשְׁפַּל נֻתַּק נֻתַּךְ נִשְׂרַף בַּעֲבָרוֹ כָּל אֲשֶׁר לוֹ בֵּיתוֹ בְּרַעַשׁ נֶעֱלַם 

וַתְּהִי מֶרְקָחָה כִּמְלוֹא רַעֲשֵׁי הַשָּׁמַיִם.

 

(וְאֵל רוֹעֵשׁ בִּמְחִלָּתוֹ שִׁמְעוּ לִי אַפְסֵי אָרֶץ מִי כָּמוֹנִי שׁוֹלֵט בְּמִכְמַנֶּיהָ רְאִיתִיו שׁוֹלֵט הוּא הַשּׁוֹלֵט הוּא כָּל הָרַעַשׁ הוּא הַקּוֹל הוּא הָאוֹהֵב קוֹל בָּנָיו)

נִשְׁנָקִים נֶחְנָקִים עֲטוּפֵי יָגוֹן עֲטוּפֵי הַשֶּׁקֶט

נִצְחוֹנוֹת מוֹרִיקִים הוֹדְפֵי שְׁמָמָה

נִירֵי אֶרֶץ בְּאֵרוֹת חַיִּים שָׁקְטוּ לְעוֹלְמֵי עַד וַתְּהִי שְׁמָמָה בָּאָרֶץ 

שְׁמָמָה שְׁמָמָה וְאֵין יְקַדֵּשׁ לָהּ, וְאֵין יִבְכֶּה בָּהּ, יִתְלֶה סִנּוֹרוֹ יַתִּישׁ נִשְׁמָתוֹ בַּעֲלוֹתוֹ אֶל מְרוֹם קְדֹשִׁים.

עוֹלוֹת שְׁחוּטֵי כּוֹחַ נֶאֶבְקֵי כּוֹחַ אַבִּירֵי כּוֹחַ מַרְאֵי כּוֹחַ, נַאֲקוֹת נָשִׁים בָּלוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ, מָטוּ מִשְׂגַּבֵּי עַם.

הוֹ יִגְדַּל שְׁמָם וְשָׁלַח מֵאָב אֶל בָּנָיו קוֹל זָדוֹן וְרַעַשׁ אֵימָה הַחְרֵב תַּחֲרִיבֵם שׂוֹנְאֶיךָ נְאוּמֶיךָ.

(רַעֲשֵׁי רֶקַע נִשְׁמְעוּ בַּחֲלַל הַכֹּל וְאֵין קוֹל תִּקְוָה דּוּמִיָּה נִשְׁאֲלָה, הַיּוֹם בּוֹ נִשְׂמַח בְּאֵשׁ תּוֹרָה, בְּאֵשׁ קֹדֶשׁ, נִנְעֲלוּ דָּפְקֵי פְּתָחִים עֲנִיֵּי שְׁעָרֶיךָ כּוֹחַ אֵימִים הֵפַחְתָּ בָּם, שָׁתַקְתָּ וְשׁוּב שָׁתַקְתָּ הוֹ אֱלֹהַי דֹּמִי נַפְשִׁי)

צוּרִי יְשׁוּעָתִי 

(קָדוֹשׁ יֹאמְרוּ עַל קֶבֶר נָקִי מְצֻחְצָח מְזֻכָּךְ מְרַשְׁרֵשׁ מִינֵי פְּרָחִים, וְאֶת קִדּוּשֶׁיךָ לָקַחְתָּ, תְּנִיעֵם בְּעוֹלָמְךָ כְּמוֹ לֹא הָיוּ לֹא חָיוּ לֹא אָכְלוּ לֹא שָׁתוּ לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת בֹּקֶר שָׁפַכְתָּ רַעַשׁ, הָרַג זָעַם שָׁטַף הִשְׁתִּיק נְעָרִים עֲדֵי נֶצַח נְעָרוֹת עֲדִי עֲדָיִים)

שִׂים שָׁלוֹם 

הַמְטֵר רַעַשְׁךָ עֲלֵיהֶם

שְׁפֹךְ אֶל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר עוֹד לֹא יְדָעוּךָ עוֹד לֹא נָגְעוּ בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתְךָ לֹא יִדְרוֹכוּ בַּעֲפַר נְעָלֶיךָ

וְנַמְתָּ לְעֵת בֹּקֶר

קוּם לְעֵת בֹּקֶר

הֲדֹף

הַחֲיֵה הַחֲיֵה

יָדַעְתָּ כִּי אֵין רַעַשׁ כְּהַרְעָשַׁת לוֹחֵם.

(מִלְחֶמֶת אֵשׁ תָּבוֹא וּכְבָר בָּאָה בִּנְפָשׁוֹת סְחוּיִים רְדוּפִים שׁוֹלִים פְּנִינֵי צְחוֹק וְאַהֲבָה מִבְּאֵר הַשַּׁחַת, פְּרֹשׂ פְּרֹשׂ עֲלֵיהֶם מְלֻפְּפֵי טַלִּיתְךָ הַשְׁלֵךְ גָּפְרִית וּמְחַק, רַק מְחַק זָדוֹן, מֵעַל פְּנֵי אֲדָמָה וּבְרַעַשׁ גָּדוֹל, בְּרַעַשׁ, בִּרְקֵי רַעַשׁ אֵימִים)

שִׁמְךָ, רַעַשׁ, נִקְרָא, הָאוֹפַנִּים, וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, בְּרַעַשׁ גָּדוֹל.

וּתְהִי נִקְמָתְךָ שְׁלֵמָה

תְּהֵא לוֹחֵם הַצֶּדֶק

תְּהֵא מִלְחָמָה. 

(בְּעֵת אַחַת עֲרֹף, בְּרַעֲשֵׁי יָ-ה)

הַרְעֵשׁ עָצְמַת שָׂטָן אֲשֶׁר לֹא בָּרָאתָ 

הַשְׁמֵד אֲפָרָם 

בְּאִבְחַת מַכָּה

נְקַם זְקֵנִים

נְקַם גִּבּוֹרִים

נְקַם יְלָדִים

נְקַם כָּל אֲשֶׁר לָנוּ

נְקַם.

 

(אֲנִי הִנְנִי נוֹקֵם בְּעֵת זוֹ, עֵת אֲשֶׁר נִשְׁמָתִי, וְאֶרְאֶה כְּנֶסֶת עַמִּי בּוֹלַעַת אֵשׁ אוֹכֶלֶת אֵשׁ נָסָהּ עַל רוּחָהּ, חַי, חַי, לְעוֹלָם חַי, לְכֻלָּם אַרְאֶה חַי אֲנִי חַי אֲנִי, אֶזְעַק בְּרַעַשׁ נוֹרָא חַי אֲנִי, וְאֶחְיֶה וְלֹא אָמוּת רַק אֶחְיֶה אֶת אֲשֶׁר אֶחְיֶה)

הַבְטַח לָנוּ 

קוֹל

שֶׁמֶץ אוֹיֵב וְאוֹרֵב

וּבְרַעַשׁ תְּנִידֵם

עֲלֵיהֶם

אֵימִים וְרַעַד

אָז נֵדַע 

קוֹלֵנוּ מִלְחָמָה

עֵת זוֹ הִגִּיעָה

מִלְחֶמֶת עַם

לְחַם.

לְחַם יִשּׁוּבֵינוּ

לְחַם נָשֵׁינוּ

לְחַם טַפֵּינוּ

לְחַם כָּל נַפְשׁוֹתֵינוּ

לְחַם 

לְחַם

לְחַם

(בְּפַחַד אָבוֹא אֲלֵיהֶם, אַךְ אַתָּה לְחַם, רַק לְחַם, וְאַמֵּץ קוֹלְךָ לִזְעֹק בּוֹרֵא עֶלְיוֹן אֲשֶׁר בַּמִּלְחָמָה בָּאתָ וַתּוּכָל עֲלֵיהֶם, רַק לְחַם אוֹתָנוּ הָאֵל, לְחַם)

וְנַחַם

נַחַם כָּל אֵשׁ חַיֵּינוּ מַלְתָּעוֹת רוּחַ אֲדָמָה 

נַחֵם מֵעָלֵינוּ

וּנְנֻחַם.

שירה

במדרגות חוף אכדיה

חנה קרמר

בְּמַדְרֵגוֹת חוֹף אָכַּדְיַּה הַחֲטוּפִים

צוֹחֲקִים מְחַיְּכִים שְׂמֵחִים

הַחוֹל נִכְנַס לָהֶם לְכָל הַחֲרַכִּים

הַחוֹל נוֹשֵׁף לָהֶם בִּפְנִים

הַחֻפִּים לְבָנִים וְהַגַּלִּים

הֵם מַצְמִידִים צְדָפוֹת יָפוֹת כְּמוֹ עֲגִילִים

לְאָזְנֵיהֶם

רֵיחַ הֶעָרִים בְּאַפָּם וּתְהוֹמוֹת וּרְקִיעִים 

וּבְנֵי הָאָדָם

חַיִּים וּמֵתִים שָׁטִים לְעֻמָּתָם

 

 

הַקַּבַּרְנִיטִים לָהֶם שָׁרִים

מַארְשׁ מְהַגְּרִים

וְהֵם נֶאֱחָזִים בַּמַּעֲקוֹת הֵם תָּרְנֵי מַדְרֵגוֹת סְתַגְּלָנִים

מַטִּילֵי עֳגָנִים

בְּמַבְּטֵיהֶם נַחַת רוּחַ נָחָה רוּחַ יָם

חָכְמַת הַפַּרְצוּף חָכְמָ

תָם

 

 

הַשֶּׁמֶשׁ עַל לְחַיֵּיהֶם זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ עַל לְחַיֵּיהֶם שׁוֹקַעַת

אֶצְבָּעִי בִּלְחָיֵיהֶם נוֹגַעַת

מַעֲבִירָהּ קַוִּים תָּוִים וְכָל הַפַּרְצוּפִים

יָפִים

נָשִׁים תִּינוֹקוֹת זְקֵנִים צְעִירִים עַכְשָׁו מוּנָפִים

בְּכָל הָרְצִיפִים

 

 

 בַּמַּדְרֵגוֹת עוֹלֶה פָּעוֹט

הֵם מְחַיְּכִים אֵלָיו בְּרַכּוּת בִּנְהָרָה

הוּא מְחַיֵּךְ בַּחֲזָרָה

שירה

לעלות כמעט דימינו

בניהו טבילה

מִיהוּ הָעִבְרִי בָּעוֹלָם?
כְּלוּם בְּיַחַס לַכֹּל
הַכֹּל בְּיַחַס לִכְלוּם.

 

לַעֲלוֹת כִּמְעַט דִּמִּינוּ
לְרַחֵם דָּבָר
לִמְשׁוֹךְ בַּלּוּלָאָה.

 

מָה וָמִי לְהִתְרַחֵם
כָּל כָּך כְּאֵבִים בָּאַגָּנִים.
אִם יָשַׁנְתָּ אֲדֹנָי

 

עָצְבָה הָאָרֶץ: שִׁטָּה מַכְחִילָה
לְחָשִׁים וַחֲרָפוֹת
וּבְרַגְלֵיהֶם יְרַקְּעוּ.

 

אִלַּנְתּוֹת בַּלּוּטִיּוֹת בַּחוֹמוֹת
לְפוּתִים כָּל יְהוּדֶיךָ
וּבַמֶּה אֲהַבְתָּנוּ מִן הָאָרִים
הָאֲרוּרִים?

 

הֵן פְּלוּגוֹת חֶסֶד שׁוּב בָּרַמְפּוֹת
כְּשֶׁעִנְבְּלֵי כְּנֵסִיּוֹת זְקֵנִים
לֹא מְדַנְדְּנִים
מִלְחָמוֹת חֲדָשׁוֹת.

 

כֵּלִים כְּבֵדִים.
רְמוּסִים עִנְבֵי הֲדַס יַלְדוּתֵנוּ.
חָלָב טָרִי לְקָפֶה
הַמָּחוֹג עוֹד מִסְתּוֹבֵב עַל הַזְּרוֹעַ הַשְּׁלוּכָה.

 

אֶצְעָדוֹת אֲרוּזוֹת הֵיטֵב. מִנְחָה עַכְשָׁו לְמַעְלָה. נָשִׁים וַאֲנָשִׁים
בַּמַּדָּפִים מִי רָאָה בַּשַּׂקִּיּוֹת, שָׁלוֹשׁ קְטַנּוֹת אוּלַי
לָמָּה תִּישַׁן אֲדֹנָי

 

 

 

 

 

 

בעקבות שירות במחנה שׁוּרָה, חורף התשפ”ד

י״ג בסיון ה׳תשפ״ד (19 ביוני 2024)

לשם, בחזרה, לשם ובחזרה

ידידיה גזבר

הזמן עובר. הבלתי ייאמן הפך למצע של המובן מאליו. תערוכות ה-7 באוקטובר, גם אלו שהשתהו מעט, כבר מספיקות לרדת: במוזיאון ת”א הסתיימה זה כבר ‘שמיני עצרת’, התגובה האימפולסיבית לקרע שנפער במציאות. במוזיאון ישראל ‘שקיעתה של הזריחה’ עוד מוצגת; במוזיאון פתח תקווה עולה עכשיו ‘צלם הדברים: אלבום דרום’, בה 107 צלמים של הנגב הדרומי ארוזים יחדיו.

 

היחס הקרוב בין האמנות למציאות מזמן הרהורים על האוטונומיה האפשרית, אם היא נצרכת, באירועים מסוג זה. את שתי התערוכות הראשונות המוזכרות כאן הכתיר גדעון עפרת כ’תערוכות תוגה’ (בבלוג שלו, ‘המחסן של גדעון עפרת’, בפוסט שכותרתו ‘תערוכות תוגה’): תערוכות התוגה, עפ”י עפרת, עניינן ביצירת אוירה התואמת לאירועים, ובמרכז הביקורת – “התנועה בין הציורים המוצגים שבה ומוציאה אותך מהציור החוצה אל ‘נובה’, קיבוץ בארי וכו’. רוצה לומר, יותר מאשר חדירה לציורים, אתה משוגר מהם; יותר משהיצירה תשלח אותך אל הריבוי, היא משגרת אותך אל האחד”. הווי אומר, במקום שהתערוכה תפתח – היא סוגרת.

 

אליבא עפרת זוהי נקודת החולשה של התערוכות. הדימוי נשבה ברעיון שניצוק לתוכו. במקום דימוי ישנה כאן אילוסטרציה. גם אם לא נדון בשאלה זו בנוגע לתערוכות עצמן – ויש מה לדון, בנוגע לכל אחת מהן – המחשבה על היחס בין האקטואליה לאמנות מהדהדת גם שאלות גדולות יותר, על היחס בין אקטואליה למסורת, בין אקטואליה להיסטוריה ובכלל בין ההווה כהווייתו לצירי זמן נוספים.

 

אנחנו בשנה בה מעגל השנה היהודי נקרא לעזרתנו כמו רצף גיבורי-על כושלים המוזכרים באקספוזיציה לסרט בכורה לגיבור-על חדש. חנוכה נותן את כל מה שיש לו ונכשל, פורים נכנס בהתלהבות, חוטף את הכאפה שלו, מפנה מקום לפסח שגם הוא יורד מהבמה בבושת פנים וכן הלאה. ככל שאני חש, בניגוד לתנועה הרגילה שלנו בה אנחנו נכנסים כתיירים אל ההיסטוריה ומחפשים משהו מעניין, השנה אנחנו קוראים להיסטוריה לעזרתנו – או במילים פשוטות יותר, חשים ש”ההיסטוריה קורית עכשיו”.

 

התחושה הזו צפה בליל הסדר, חג החירות, בו מתבקש היה להתמקד בחירות העכשווית ולשאוב מהעבר אל ההווה; היא השתקפה, גם אם פחות, בשיעורי חג השבועות. אבל דווקא מכוח האבחנה של עפרת אני חושב להתבונן בכוח של התנועה ההפוכה: לא למשוך מהעולם הבא חיזוק לעכשיו אלא להניח את העכשיו שלי בתוך תנועה ארוכה יותר.

 

אצל עפרת היתה זו התבוננות באמנות שלא על מנת למצוא הדהוד לעכשיו אלא דווקא ההפך: להקריב את התחושה של העכשיו אל תֵמות שהיו ותהיינה, לבקש את ההדהוד של האקטואליה במקומות אחרים וכך  להיפתח אל עולמות חדשים. במובן מסוים, זו תנועה שאפשר לפתח גם ביחס להיסטוריה או ביחס למסורת: לא להתבונן במסורת כדרמה שמתנקזת אליי, אלא לראות כיצד הרגע של ההווה מאיר עבורי דרמות של העבר באור חי יותר, ומתוך כך להבין מהו הרגע שאני בתוכו. לחוש יותר את זרימת החיים. כיף זה לא, אבל אפשר שזה מציע יותר מהתנועה ההפוכה.

 

*

 

אם להיכנס עוד צעד פנימה, דומה שלא נכון יהיה לבחור באחד מן הצדדים. אי אפשר להסתפק בפחות מתנועה ביניהם: בין הקונקרטי למופשט, בין הדימוי למה שהוא מחביא מאחוריו. האמנות זקוקה לפרשנות הקונקרטית שנבנית ומתפרקת בכל רגע, שהיא פיגום לקווי המתאר העדינים של הדימוי עצמו, בו אי אפשר כמעט לאחוז.

 

מכיוון שזה קצת מופשט, הבה ננעץ זאת באירוע ספציפי, אירוע שבו אני ממלא תפקיד, למרבה המבוכה. ובכל זאת, גם ‘עולם נמלה’ עשוי לחשוף דבר מה על הקן כולו.

 

בימים אלו אני אוצר יחד עם אלחי סלומון תערוכה בגלריה גאולה שבבית אורי צבי; התערוכה נקראת ‘לשם ובחזרה’ והיא עוסקת באמנים שיצרו בימי המילואים שלהם בשנה האחרונה. רישומים, צילומים ומיצבים ששורש כולם בחוויית המילואים שהיא זמן ביניים במרחב ביניים שכולו ערפל. במהלך ההכנות לתערוכה מצאנו את עצמנו מתלבטים בשאלת התוויות של היצירות, הלייבלים: האם מעבר לשֵם, טכניקה ושנה, כדאי לפרט את סיפור שירות המילואים של האמן, או למצער – להוסיף יחידת מילואים, כרמז? אולי תפקיד? גיזרה?

 

הרווח ממהלך כזה הוא ברור: סיפור שמקבל פנים, מרחב, עלילה. כך היו דמויות החיילים מספרות סיפור לחימה או הפוגה, הנופים היו האויב או האוהב, וכל עבודה היתה מספרת גם על סיפור יצירתה ותנאי העבודה של האמנים. כל עבודה הייתה לחלון למציאות אחרת.

 

אבל אם נחזור לעפרת – למרות העוצמה שבקישור בין היצירה לסיפור יצירתה, יש בכך גם החמצה מסוימת של האופי שלה כדימוי עצמאי. לעבודת אמנות יש יכולת לשקף לא רק את סיפור ההתפתחות שלה, אלא כל סיפור שנכנס לקווי המתאר של התוצאה הסופית; אילמותה של היצירה אינה חולשה אלא כוח.

 

ואם כך הרי שהיצירה היא חלון – אך לא לתנאי יצירתה, אלא למימדים האנושיים שבאו לידי ביטוי בתנאים אלו. לחיים שזרמו דרך האופי הספציפי הזה, אך הם גדולים ממנו. ליצירה הגמורה יש יכולת לפתוח חלון אל המרחב האנושי העל-זמני, שזמן הווה הוא רק אחד ממופעיו.

 

*

 

כאמור, הפגישה עם ההווה אינה בהכרח חוויה חד-מימדית. אצל עפרת הרגש שהדימוי מעורר הוא חיסרון, והחוויה האינטלקטואלית עיקר; כשהיא נחלשת ‘נחשף הזיוף’, הייתי אומר. אני מבקש לתאר חוויה עדינה יותר, שבה המרחק תמיד נועד לחזרה אינטנסיבית יותר אל ההווה, וההווה אינו מוותר על פרספקטיבה רחבה. לשם ובחזרה, הייתי אומר.

 

 

ט״ו באייר ה׳תשפ״ד (23 במאי 2024)

אכן חומדי הבלים הם, האדונים האלה

יוני רוטנברג

בעודו יושב בסטודיו העלוב של הצייר טיטורלי, הבחין הפרוקוריסטן יוסף ק’ – גיבור הרומן “המשפט” מאת פרנץ קפקא – בדיוקן גדול של שופט שהונח על כן הציור וטרם נגמרה מלאכתו.
דמות אחת שבאמצע התמונה, מתרוממת מאחורי מסעד הגב של כס המשפט, טיבה לא היה ברור לו והוא שאל את הצייר לפשרה. היא צריכה עוד עיבוד מעט, השיב הצייר, ונטל עיפרון של פסטל מעל גבי דלפק ושרטט בו מעט בשולי הדמות, אך בלי שזו נעשתה מתוך כך ברורה יותר בעיניו של ק’.
“דמות הצדק היא”, אמר הצייר לבסוף. “עתה אני כבר מכיר אותה”, אמר ק’, “כאן הנה הקישור על עיניה והנה המאזנים. אולם – האין כנפיים לעקביה והאין היא בעצם מרוצתה?”
“כן”, אמר הצייר, “מוכרח הייתי לציירה כך, לפי ההזמנה, ובעצם הדבר היא דמות הצדק ואלת הניצחון ביחד”.
“אין זה צירוף טוב”, אמר ק’ בבת צחוק, “הצדק צריך שיהא נוח ועומד פן יתנודדו המאזניים ואי אפשר יהיה להוציא משפט צדק”. “בדבר הזה הריני עושה רצונו של המזמין”, אמר הצייר. “כן, כמובן”, אמר ק’, שלא היה בדעתו לפגוע בשום איש בהערתו. “מר צייר את הדמות כאשר היא עומדת באמת על כס המשפט”.
“לא”, אמר הצייר, “לא ראיתי מעולם לא את הדמות ולא את הכסא. כל זה בדוי מן הדמיון, אבל ניתנו לי הוראות מה ומה עלי לצייר”. “כיצד?”, שאל ק’, ובכוונת מכוון העמיד פנים כאילו לא ירד לסוף דעתו של הצייר, “הלא שופט הוא זה היושב על הכסא?”
“כן”, אמר הצייר, “אך אין זה מן השופטים העליונים ומעולם לא ישב על כסא רם כזה”.
“ובכל זאת רצה כי יציירוהו בדמות כה חגיגית? הריהו יושב כאן כאב בית דין”.
“אכן, חומדי הבלים הם, האדונים הללו”, אמר הצייר. “אבל ניתנה להם רשות להיות מצויירים באופן כזה”.
כשקראתי לראשונה את השורות הללו נעתקו המילים מפי. האם פרנץ אנשיל קפקא, יהודי של פראג, ידע מתוך היכרותו העמוקה לנבא את תולדות עמו בעוד 100 שנים? או שמא שופטי בית המשפט העליון שבירושלים וחוש ההומור המפורסם שלהם בחרו לעקוץ את עצמם באירוניה דקה? חידה אקטואלית, שדוחקת את עצמה לכותרות מדי פרישת נשיא בית המשפט העליון, מצאה לה פתרון מקורי בין דפיו המצהיבים של רומן עתיק. תחושה רגעית של התגלות.
לא מעט עיתונאים צללו במהלך השנים אל הנוהג הוותיק של בית המשפט העליון להפיק דיוקן מעשה ידי אמן לכל נשיא בית משפט פורש, שייתלה לאחר מכן על הקיר במסדרונות בית המשפט. בשנת 2006, עם פרישתו של נשיא העליון אהרון ברק, שלחו שני פעילים נמרצים מחברון – נעם פדרמן ואיתמר בן גביר – מכתב למנהל בתי המשפט דאז שקובל על העלות הגבוהה של ההפקה. “נראה לי על פניו”, טען פדרמן, “כי בימים בהם לאזרחים רבים אין כסף לקנות במכולת, הזמנת פורטרט בעלות כה גבוהה איננה מעשה ראוי, ולכן אך ראוי הוא כי הנהלת בתי המשפט תסתפק בדיוקן במחיר צנוע יותר”.
העלות הגבוהה עליה דיבר פדרמן היא לא פחות מ-31,445 שקלים ששילמה הנהלת בתי המשפט לצייר ארם גרשוני, עבור דיוקן בו נראה השופט ברק כשראשו מוטה על צידו, נשען על ידו הימנית, ומבטו מכוון אל הצייר אך ניכר בו כי הוא אינו מרוכז בו כי אם שוגה ברעיונות נשגבים. טענות בסגנון הזה הועלו גם עם פרישתם של השופטים גרוניס ונאור, ואף בתקופה האחרונה עם פרישתה מכס השיפוט של השופט אסתר חיות. יחידה בצניעותה היתה השופטת דורית בייניש, שהסתפקה בצילום דיוקנה שעלותו עמדה על כעשירית מהסכום שהוציאו חבריה.
בשנת 2019 הגישה עמותת שקוף בקשת חופש מידע שעניינה בירור מחירי עבודות הדיוקן של נשיאי העליון. בלית ברירה, פירטה הנהלת בתי המשפט עלויות שנעות מהסכום אותו שילמה המדינה עבור הדיוקן של ברק, ועד 44,460 שקלים עבור דיוקנה של השופטת נאור, כנראה בהתאם לעליית מדד המחירים בחלוף השנים. השופטת חיות, שפרשה אחרי אותה בקשת חופש מידע, שברה את השיא והגיעה קרוב מאוד ל-47 אלף שקלים. לגבי דיוקנאות הנשיאים שפרשו לפני ברק, הודיעה הנהלת בתי המשפט כי אין בידיה רישום מסודר של שם האמן והסכום ששולם לו.
אך בפנייתה של עמותת שקוף היה עוד חידוש אחד, שפותח זווית חדשה ומפליאה לנוהג הראוותני. למרבה ההפתעה, הסכומים הגדולים שמשקיעה המדינה בדיוקנאות השופטים לא נועדו כדי לפאר את דמותם בפני הציבור שנכנס בשערי בית המשפט. על אף שבהיכל בית המשפט העליון בירושלים, שנחנך ב-1992, ישנו מוזיאון גדול ומפואר לתולדות בתי המשפט בישראל, הדיוקנאות אינם מוצבים בו להנאת הציבור אלא בקומת הלשכות אליה לא מורשה האזרח הקטן לגשת. במענה לפניית העמותה, התגוננה הנהלת בתי המשפט כך: “עם פתיחת ההיכל החדש של בית המשפט העליון בקריית הממשלה על-שם דוד בן גוריון בשנת 1992, החלה מורשת הנצחת נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם על-ידי ציור דיוקנאותיהם והצבתם בהיכל המשפט. על-פי החלטת האדריכלים נתלו הציורים במבואה של קומת השופטים”.
ניתן להתעכב על המוזרות שבטענת בתי המשפט, שמייחסת החלטות בעניין מיקום תמונות לאדריכלים, אך תהיה זו קטנות מוחין. הבחירה הזאת של הנהלת בתי המשפט, רוצה לומר של נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם, סימבולית ומלמדת רבות על תפיסת העולם הרווחת ב”משפחה”. השופטים מתועדים ברוב פאר, ודווקא ביד המציירת אותם על פי דרישתם. הציור נועד לכאורה כדי לרוממם ולנשאם בעיני דלת העם, אך באופן אבסורדי העם לא מורשה כלל לצפות באותם דיוקנאות. אין זו כי אם חידה, ומי יוכל להיות לנו לעזר בפתרונה יותר מידידינו קפקא – איש שהוא בעצמו חידה.

 

 

“אבל ניתנה להם רשות להיות מצויירים באופן כזה”

 

יוסף ק’ הוא אזרח מהוגן, פרוקוריסטן, שעל פי המילון פירושו עובד בכיר בבנק המורשה לחתום בשמו על חוזים והמחאות. בשורות הראשונות של הרומן “המשפט” מאת קפקא הוא מתעורר בדירתו כשלהפתעתו שני שומרים מטעם בית המשפט באו לקחתו, ובשורות האחרונות של הספר שני שליחים אחרים של בית המשפט נוטלים אותו למחצבה ונועצים בו סכין שהכריעתו למוות “ככלב”. בין השורות האלה מנהל האזרח ק’ קרב על חפותו, אך בסגנונו הקפקאי המופלא מצליח המספר להעלים מעיני הגיבור, דמויות המשנה והקורא עצמו כל פרט מפרטיו של התיק המתנהל נגד ק’ והאשמה שהוטחה בו, וכן כל הבנה לגבי סדרי הדין, לוחות הזמנים וזהות השופטים. אכן, ק’ נלחם בחשיכה, מבלי לדעת מה עשה, מה הם סעיפי האישום נגדו ומה גורס החוק.
היכן בכלל נמצא בית המשפט הזה? איש אינו יודע אך הכל יודעים. זה כנראה לא בית המשפט הרגיל, המוכר, שמפעילה המדינה. אבל גם בוררות אסורה בסגנון העולם התחתון אין כאן. קפקא משחק בדעתו של ק’ ובדעת הקורא כאחת, כשרגע אחד הוא מציג את בית הדין כערכאה מסודרת וחוקית, וברגע לאחר מכן כקנוניה אפילה ואכזרית. הדמויות שפוגש ק’ במעלה דרכו הלא מודעת אל הסכין מכירות בבית הדין כדבר המובן מאליו, ומתייחסות בשוויון נפש לכך שגם אשמתם לא ידועה וזכויות בסיסיות להגנה על חפותן נשללות מהן.
עיקר המלאכה בה נאלץ ק’ להשקיע כדי להגן על עצמו מפני הדין, היא פיזור העננה סביב האישומים נגדו ובית הדין. במובן הזה הוא היה עוף מוזר: שאר הדמויות התעניינו בעיקר ב”איך” – קומבינות, קשרים, מסמוסים ותרגילים שיסירו מעליהם את אימת גזר הדין, ואילו ק’ הרבה לעסוק ב”מה”. זה אכן עמד לו לרועץ, כשבתוך שנה בלבד מצא את עצמו מפרפר למוות במחצבה נטושה בזמן שחבריו לדין האריכו ימים תחת צל האישום, אך אופי הוא לא דבר קל לשינוי. אחת מדמויות המפתח בהבנתו את פעילות בית המשפט היתה הצייר טיטורלי.
טיטורלי הוצג לק’ על ידי חרושתן גדול כצייר עני ומרופט שבקיא בנבכי בית הדין. ההפתעה והבושה שמילאו את ק’ בשעה שאיש עסקים בכיר שכזה משוחח עמו בין כתלי משרדו המפואר בבנק על ענייני אישומים, לא מנעו ממנו לסגור רגע לאחר מכן את ספרי החשבונות ולתפוס מונית לביתו של הצייר. אותו צייר היה כולו עליבות, ואת ק’ קיבל בדירתו המרקיבה כשהוא לבוש כותונת לילה שכפתוריה הולכים ונושרים ממנה. גם יצירותיו לא עושות רושם טוב: הן נעדרות תחכום, חוזרות על עצמן ואיש אינו מעוניין לקנותן מלבד בעלי אינטרסים בבית הדין.
הדיאלוג שטווה קפקא בין הפרוקוריסטן המכובד ק’ לבין הצייר המרופט טיטורלי מעורר אי נוחות מתמיד אצל הקורא. למין הרגע הראשון ק’ נסלד מן המעמד ומבן שיחו, אך הדחף החזק לדלות מידע כלשהו על בית הדין אילץ אותו לשמוע את פטפוטי ההבל של הצייר ולסבול את החום המחניק של דירתו. ההמתנה הזאת בכל זאת השתלמה, כשממש לקראת יאוש התחיל הצייר לפתוח את סגור ליבו ולספר לק’ כל שידוע לו על בית הדין.
ראשית דבר, מתגלה לק’ תפקידו של הצייר – הדיוקנאי הרשמי של שופטי בית הדין, תפקיד שקיבל בירושה מאביו. ק’, אדם רשמי שרגיל בחתימות וחוזים, קפץ מיד אל הפרוצדורה:
“האם זו משרה שהוכרה רשמית?”
“לא”, השיב הצייר ולא יסף, כאילו הניאה אותו השאלה מלדבר עוד. אבל ק’ לא רצה להניח לו שישתתק ואמר: “אבל כידוע יש שמשרות בלתי רשמיות כאלה השפעתן מרובה משל הרשמיות”
ק’ מאבחן כאן אבחנה שכל ביורוקרט יודע – הלוחשים על אזני מקבלי ההחלטות משפיעים הרבה יותר מבעלי התפקידים הרשמיים הרמים. הוא מבין שאסור לו להתבלבל מכתונת הלילה המהוהה, ועליו לאחוז בטיטורלי הזה כאחוז צייר במכחול. זה הרגע בו הוא פושט את מעילו סוף סוף, ומתיישב בנינוחות על כסא המטבח.
הדבר הראשון שהוא מגלה על אותם שופטים הוא אגבי לכאורה, אך מלמד עליהם ועל בית המשפט יותר מכל. בפסקה שציטטנו בתחילת המאמר, האזרח ק’ מתוודע לנוהג המוזר וחסר המקור של השופטים לדרוש מהצייר ובעבר מאביו לצייר אותם כפי רצונם ולא לפי ראות עיניו האומנותית של הצייר. טיטורלי מגחך עליהם, “חומדי הבלים” הוא מכנה אותם, אך אין זה אלא מקוצר דעתו. ק’ מבין היטב מה סוד העניין.
הוא מקשה על הוראותיו של השופט לטיטורלי: הדמות אותה הורה השופט לצייר כמתרוממת מאחורי מסעד הגב של הכסא עליו יושב השופט, נראית במבט ראשון כדמות הצדק אך רגליה במרוצה ועטויות כנפיים כאלת הניצחון. ק’ מסביר בטוב טעם שאין זה שילוב טוב מפני ש”הצדק צריך שיהא נוח ועומד פן יתנודדו המאזניים ואי אפשר יהיה להוציא משפט צדק”, אך לא טיטורלי הוא האיש להשיב על הקושיה. הוא רק עושה רצון האדונים חומדי ההבלים.
הרבה התייגעתי כדי לרדת לשורשי המנהג של שופטי העליון להזמין לעצמם דיוקנאות יקרי ערך. באתר האינטרנט של מוזיאון תולדות המשפט מופיע טקסט קצר וסתום שלא מגלה דבר על היצירות. גם ניסיונות לצלול אל ההיסטוריה של בית המשפט והקמת ההיכל החדש העלו חרס. ניסיתי להיוועץ במומחי משפט ובעלי תארים, וגם להם לא היתה ידיעה. בתגובה לשאלת עיתונאים, הסכימה הנהלת בית המשפט לומר רק כך: “מסורת ארוכת שנים היא להציב דיוקנאות של נשיאי בית המשפט העליון בקומת השופטים, כחלק מחובת מערכת בתי המשפט לשמר את המורשת המשפטית ואת ההערכה לדמויות המרכזיות שעיצבו את ההלכה המשפטית לאורך שנים”.
דומה הדבר ממש לירושת האבות של טיטורלי. על כל תמיהותיו של ק’ אין הוא יודע אלא להשיב: “כך היה רצונו של השופט”, “ניתנו לי הוראות מה ומה לצייר”, “הריני עושה רצונו של המזמין” וכן על זו הדרך. קפקא חוזר בכמה פסקאות שוב ושוב על אותה הנקודה, לפיה הנוהג כולו סתום, בלי ראש ובלי סוף, והיחס היחיד של הצייר כלפיו הוא רק ציות עיוור.
זה מוביל אותנו צעד נוסף אל תוך מאורת בית הדין, או לחילופין אל קומת השופטים הסגורה לקהל הרחב. מה היא אותה התעקשות על צייר אמן שיפליא ליצור דיוקן של נשיא בית המשפט העליון הפורש, למרות כל הביקורות, במקום להסתפק בתמונה של צלם כשרוני שיוציא דיוקן מצולם מרהיב ביפיו? לטיטורלי התשובה: “כל זה בדוי מן הדמיון, אבל ניתנו לי הוראות מה ומה עלי לצייר”. וכשמדקדק איתו ק’, הוא מוסיף ומסביר כי לשופטים הזוטרים ישנה אפשרות לצייר את עצמם כשופטים עליונים, כשערכי הצדק והניצחון (על הסתירה שביניהם) מכרכרים סביבם: “אבל ניתנה להם רשות להיות מצויירים באופן כזה”.
זהו משל נהדר על שאלת הסמכות, שאופפת כל ויכוח חוקתי בעשורים האחרונים והגיעה לעצימות שיא במאורעות הרפורמה המשפטית ובפסק דין צמצום עילת הסבירות. את דמות דיוקנם לא רוצים השופטים שתתעד מצלמה, עם כל הריאליסטיות היבשה והמצמצמת שלה, אלא צייר בעל יד חופשית שישרטט את קווי המתאר שלהם על פי דרישתם. אם יאמרו לו שהם עליונים – כך ישרבט, אם יחליטו שאלת הצדק ודמות המשפט כאחת הן המבצבצות מאחורי כסאם – כך יצייר. בדיוק כפי שבנמשל, שופטי בית המשפט העליון לא מעוניינים להיכבל מאחורי חוקים שתקבע הכנסת, ואפילו לא חוקי היסוד שהם בעצמם עשאום חוקה לפני שלושים שנים. מקורות הסמכות שלהם הם “עקרונות היסוד של השיטה” ו”המארג החוקתי”, שהם עצמם שרבטו בקסת השופטים שבידם.
אל היכל הדיוקנאות הללו אין כל אזרח פשוט רשאי לכנוס. אם תכתוב ביקורת על איבוד התשתית המקיימת של הדין, אפילו בידך דיפלומה ממוסד זה או אחר, דתך להיות מנושל ממשפחת המזג השיפוטי, ואת המשך הדרך תוכל למצוא במכללה אקדמית, במכון מחקר שמרני או לכל היותר בשירותיו של שר ימני שעלה לגדולה זמנית. מקומת לשכות השופטים אתה יכול לשכוח. ואפילו אם אזרח תמים אתה, שרק העז לכתוב פוסט או ציוץ שמבקר את המערכת שיצאה משליטה, אמצעי המעקב של הנהלת בתי המשפט ינטרו אותך וימצא מי שידאג להסיר את הפרסום המחוצף מהרשת.

 

 

המשפט הסמוי מן העין

 

מעניינת המילה הזאת – לשכות. גם קפקא משתמש בה כשהוא מתאר את בית הדין האניגמטי שלו, רק שאצלו היא מתארת את כלל המבנה של המוסד ולא רק את חדרי השופטים. בגאונותו, מצליח קפקא לערפל בעיני הקורא את מיקומן הפיזי של אותן “לשכות בתי הדין”, בדיוק כפי שאשמתו של ק’ מעורפלת מתחילת הספר ועד סופו. בתחילה מובל ק’ לדיון במקום אחד, לאחר מכן מגיע לבירור במקום אחר, בסופו של הספר הלשכות משתרבבות מהיכל של איזו כנסיה עתיקה, ואפילו בצאתו מחדרו המטונף של הצייר מתגלה עובדה מפתיעה (שבעיני הצייר היא כמובנת מאליה): מאחורי מיטתו הסתורה של טיטורלי מסתתרת דלת, שגם היא מובילה אל לשכות בית הדין.
ותמיד, לשכות אלה מצויות בעליות הגג של הבתים, אווירן טחוב ודל, ואין לו לאדם – אפילו בקיא בביורוקרטיה כפורוקוריסטן יוסף ק’ – למצוא את ידיו ורגליו במסדרונות המשונים והמפותלים. קרוב הוא הקורא לומר: לשכות אלה בדיוניות הן, אולי חלום של ק’, הן על הגבול שבין פיזי למטאפיזי וההשגה בהן דלה. ועם זאת, הן צצות מכל דלת, מופיעות בכל בניין ומוסד ציבורי, אפילו בדירה עלובה כשל הצייר. הן בשום מקום ובכל מקום.
לפני כמה שנים התוודעתי לוויכוח בין המפרשים האחרונים האם ניתן לייחס לנשיא בית המשפט לשעבר אהרון ברק את האמרה “מלוא כל הארץ משפט”. דיון מעניין. מבחינה מעשית, אין חולק כי ניתן ואף הכרחי לייחס לו גישת שפיטה כזאת. שני רבדים קיימים בתפיסה המשפטית שלו, שהביאה את בג”ץ לדון בכל עניין גם כשאין בנמצא טוען בעל זכות עמידה, מקור סמכות לדון וכלים משפטיים מתאימים להוציא דין אמת. האחד, הפשוט, הוא הנחת המוצא ש”הכל שפיט”. כל נושא צריך להגיע לבית המשפט, או לחילופין שבית המשפט נמצא בכל מקום. השני, הדרוש מעט עיון, הוא פיזור הערפל המשפטי בכל המרחב.
הרבה דובר בפילוסופיה של המשפט אודות השפה המשפטית הסבוכה שיוצרת חיץ של בערות כביכול בין המשפטן לאזרח הקטן. זה נמצא כבר אצל הוגים כמו בנת’אם ואוסטין הבריטיים במאה ה-19, והמשיך אל אנשי “הגישה הביקורתית למשפט” בסוף המאה הקודמת. אני אשתמש במאמרו של פרופ’ מני מאוטנר, “המשפט הסמוי מן העין”, שמתייחס אל מערכת המשפט שייסדנו פה בארץ חמדת אבות.
מאוטנר מציג בשפתו הציורית את המובן מאליו: האמת לאמיתה היא שאנו מוקפים מכל עבר ופינה בחקיקה והכרעות משפטיות, אך בתחושתנו המשפט הוא עניין רחוק מאוד שנידרש אליו כאזרחים פעם או פעמיים בכל חיינו. “חיינו רוויים במשפט”, הוא קובע. “בשעה הראשונה של היום, עוד בטרם עזבתי את ביתי, עוטף אותי המשפט מכל עבר. המשפט קובע את המינון שבו יימצאו בסביבת הבניין שבו אני גר בנייני מגורים, מרכז מסחרי, כבישים… הוא קובע את עוצמות הרעש שיוכל לחדור לביתי… הוא קובע שאני ואשתי חוכרים של הדירה שבה אנו גרים… הוא קובע תחום נרחב של פעילויות, שאשתי ואני, כחוכרים, נוכל לקיים בדירה, ותחום נרחב של פעילויות שלא נוכל לקיים בה. הוא אוסר עלי להכות את אשתי, מתיר לי להכות את ילדי, אך קובע גבולות לכך… המשפט העושה את הדברים האלה הוא משפט הסמוי מן העין”.
המילים האלה של מאוטנר מתארות במדויק את שגרת חייו של יוסף ק’ במהלך כל הרומן “המשפט”. הוא הרי מנהל את שגרת חייו באופן רגיל לחלוטין, ואם רק יקבל החלטה פנימית שאינו מתייחס לאותו הליך סמוי מן העין שמתנהל נגדו חייו יימשכו כרגיל. אך, כאשר הפחד חודר לליבו והוא מחליט להשקיע בהגנה משפטית, אין לו יום ואין לו לילה, עבודתו מידלדלת ומעמדו נפגע, אין הוא יכול להתרכז בדבר מלבד עניינו המשפטי. עד כדי כך, שבפרק האחרון כשהוא נדרש סוף סוף לפגישה חשובה מטעם הבנק, גם היא מתגלה לו בסופו של דבר כסיפור כיסוי למפגש עם גורם מטעם בית הדין.
מאוטנר מציג דרכים רבות בהן המשפט מחביא את עצמו מעיני האזרח, אחת מהן – מרכזית בגזרת המשפט הציבורי – היא השפה המשפטית. “התרבות המשפטית נבדלת מהתרבות היום-יומית, הלא-משפטית”, הוא כותב באותו מאמר. “השפה המשפטית שונה מהשפה היום-יומית, והיא כוללת ביטויים ייחודים רבים, כגון: ‘עושק המיעוט’, ‘גניבת עין’, ‘עסקאות נוגדות’, ‘חובת הזהירות המושגית’. הנבדלות של התרבות והשפה של המשפט יוצרים את הרושם שהמקור לדברים הקורים במשפט הוא בחומריה של התרבות המשפטית ובתהליכים המתקיימים בשדה המשפטי, ולא בהשפעות שמקורן מחוץ לשדה המשפטי. בכתיבתם של שופטים קיים באופן מודגש רכיב העבר ורכיב העתיד: שופטים מסתמכים על תקדימים, תוך פיתוחן של אמות-מידה ראויות להתנהגות בעתיד. בכך הם כאילו ‘מדלגים’ על ההווה, היינו על העולם הממשי המצוי בעת פעולתם מחוץ לשדה המשפטי”.
כשמדברים על חוד החנית של העשייה המשפטית בבית הדין הגבוה לצדק, קרי המשפט החוקתי, אבחנה זו כוחה יפה פי כמה. האזרח הקטן שירצה לתקוף את החלטת בית המשפט שנוגדת את האינטואיציה החזקה שלו ולעיתים אף פוגעת בו ממשית (כמו אירועים בהפרדה שבוטלו בצו בג”ץ), יתקל בחומה בצורה של מבחנים דו שלביים, מרוחים על פני 137 עמודים עמוסי תקדימים ודוקטרינות שפותחו בפסיקה, ואולי שלוש מילים בכל משפט יהיו נהירות לו. בו ברגע הזעם שעימו הגיע ישכך, ומבוכה תתפוס את מקומו. איזה בור הוא, יאמר לעצמו, מדוע לא השקיע יותר בהשכלה כשעיתותיו היו בידו. כעת אנוס הוא לענות אמן אחר דברי החכמים, שכן מן הסתם יש דברים בגו ורק הוא אינו מבין.
זוהי הקומה הנעולה של לשכות שופטי בית המשפט העליון, שהיא גם לשכות בית המשפט המסתוריות של קפקא. הן מבקשות להשפיע על חייו של האזרח על כל צעד ושעל, אך בה בעת להסתתר מאחורי ענן הערפל ולהימנע מעימות עם האזרח. זו הדרך האפקטיבית ביותר למלא את כל הארץ משפט. העימותים, כפי שמוכיחה המערכת הפרלמנטרית-הנבחרת, מעכבים ומגבילים את יכולת ההשפעה, ועל כן יש למנוע אותם מראש.
זהו גם ביאור מספיק לדמות המשונה שבחרו השופטים להוסיף מאחורי דיוקנם, על פי עדותו של טיטורלי. דמות הצדק, דימוי מפורסם בעולם המשפט, היא דמות נקבית ומכוסת עיניים המחזיקה בידיה מאזניים. כסות העיניים מורה על הניתוק המוחלט של השופט מכל השפעה או הטיה חיצונית, והדמות הנקבית רומזת לריחוק מעולם העשיה על פי הנורמות העתיקות. שופטי בית הדין של קפקא ביקשו לשלב בה את אלת הניצחון שלרגליה כנפיים, שילוב אבסורדי בעיניו של ק’.
מה שק’ לא השכיל להבין, זה שהשילוב המשונה אינו מוליד קונפליקט אלא היפוך משמעויות. כשמוסיפים לדמות הצדק כנפי מירוץ, כסות העיניים שלה הופכת מכלי למיתון שיקול הדעת (המאזניים) למאיץ תהליכים. אין היא ערה לביקורת הציבורית, אין היא מעוניינת בדיאלוג איתו – היא אינה רואה אותו כלל. כך, כשהחיכוך עם האזרח שואף לאפס, כנפי המירוץ של הניצחון יכולות להאיץ עוד יותר. השליטה על חייו האומללים של האזרח ק’ היא מוחלטת.
האם יש מקום מתאים יותר לדיוקנאות אלה מאשר קומת הלשכות הסגורה לקהל הרחב?

שירה

ביער שוקדה

חנה קרמר

צִפּוֹר יוֹשֶׁבֶת בּוֹדְדָה לְיַד הַאֵקָלִיפּטוּס

נָטְלוּ גּוֹזָלֶיהָ אֵיכָה

רֹאשָׁהּ פָּרוּעַ בְּגָדֶיהָ פְּרוּמִים

בּוֹכָה

הַכַּלָּנִיּוֹת מְקוֹנְנוֹת בְּעִגּוּלִים לֹא נִשְׁמָעִים

הָעֵצִים בּוֹכִים בְּעִגּוּלִים הוֹלְכִים בָּאִים

עֲיָירוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ לוֹבְשׁוֹת שְׁחֹרִים נָדְדוּ הַצִּיפּוֹרִים

צִפּוֹר בּוֹדְדָה מִגֶּדֶר לַגָּדֵר מֵאִילָן לְאִילָן מִשּׁוּחָה לְשׁוּחָה

בּוֹכָה

גּוֹזָלֶיהָ תְּלוּיִים עַל הָעֵצִים בַּדֶּרֶךְ שׁוֹקְדָהּ

לָחַם בִּגְבוּרָה לְלֹא מוֹרָא

אֵקָלִיפּטוּס לוֹבֵשׁ אֲבֵלוּת כֵּהָה מְקַלֵּף אֶת עוֹרוֹ לְבַדּוֹ הַדֶּגֶל בְּיָדוֹ

אִם תַּרְכִּינוּ רָאשֵׁיכֶם אֶל הַנַּרְקִיסִים הַשְּׁתוּלִים תִּשְׁמְעוּ גִּבְעוֹלִים בְּקוֹלוֹת דְּקִיקִים עוֹלִים

לֹא נִשְׁכַּח לֹא נִסְלַח

צִפּוֹר עַל חֶלְקַת הָאֲדָמָה מְנַגֶּנֶת בְּלַחַשׁ נִגּוּן כִּסּוּפִים

בֵּין שָׁדֶיהָ צַעַר יָלִין

כְּנָפֶיהָ שְׁמוּטוֹת מֵעָלֶיהָ עוֹרְבִים עָפִים

בּדֶּרֶךְ יער שׁוֹקדָהּ אֶל מְקוֹם הָעֲקֵדָה בַּסְּבָכִים

תְּמוּנוֹת אַחִים

חִיּוּךְ עֲגִיל נֶזֶם כּוּמָז

רַכּוּת פְּנֵיהֶם עַזּוּת קַרְנֵי הַפָּז

מִי שָׂרָף מִי רָצַח? זֶה שֶׁהָלַךְ לַכַּעְבָּה וְלֹא לְמוֹרִיָּה

זֶה שֶׁאָח הָיָה

דִּין אֵל בַּטֵּל אָמַר וְהָפַךְ אַכְזָר

הָאָרֶץ שׁוֹכֶבֶת מִתַּחַת פְּנֵי הָאֲדָמָה הַלּוֹהֶבֶת

וְהָאֲדָמָה דְּלוּקָה בִּטְלָאִים צְהֻובִּים סַבְיוֹנִים חַרְצִיּוֹת דְּמוּמִיּוֹת חַרְדָּלִים טוֹפְחִים קִידוֹת שְׂעִירוֹת

תָּלִינוּ עָלֵינוּ טְלָאִים צְהֻובִּים שָׁנִים אֲלָפִים דּוֹרוֹת

לֹא עוֹד אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים אָמְרוּ שִׁמְשׁוֹנִים

זוֹ אֶרֶץ אֱלֹהֵינוּ

וְחֵרְפוּ נַפְשָׁם עַל רִמּוֹן וְדִגְלֵנוּ

צִפּוֹר בָּדָד מְכַסָּה רֹאשָׁהּ בְּשַׂק כְּסוּמָא

לֹא רוֹאֶה עוֹד אֶת הַדָּם אֶת הַשָּׁנִי אֶת הַזָּהָב אֶת הָאֵזוֹב אֶת הַדְּמָמָה

שירה

מספיק

טובה אסנת זלוטוגורסקי

וְאַחֲרֵי כֵן הָיָה יִצְחַק, עִנְיָן לֹא גָּמוּר שֶׁהָיָה עָלַי לְכַסּוֹת בִּשְׁאֵרִית מִלִּים כְּמוֹ בָּצֵק שֶׁיִּתְפַּח,

 

בַּיָּדַיִם אֲנִי מְגַלְגֶּלֶת לָשָׁה אוֹתָן מַמְתִּיקָה בְּרִבְקָה, בְּבָנָיו, מַזְכִּירָה גַּם כִּבְדֶרֶךְ אַגָּב שֶׁהָיָה קָהוּי בָּעֵינַיִם, אוּלַי מֵאוֹתָהּ הַשָּׁעָה עַל הָהָר.

 

וְלִבְסוֹף אֲנִי אוֹפָה. עַל אֵשׁ קְטַנָּה, מְשֲׁדֶּלֶת כְּבָר מֵעַכְשָׁו אֶת הָאַיִל, אֶת הַמַּלְאָךְ, אֶת אֱלֹהַי שֶׁעוֹד מְעַט יוּכְלוּ לִטְעֹם וְיֶעֱרַב

 

אוּלַי לֹא יָשׁוּבוּ אָז עוֹד אָב וּבְנוֹ אֶל הָהָר, בְּעֵינַיִם עֲצוּבוֹת גְּדוֹלוֹת יִהְיֶה הָאַיִל רַק אַיִל, הַסְּבַךְ יָרֹק וְהַמִלִּים קַח, לְךָ וְהִנֵּנִי וְעוֹלָה יִהְיוּ כְּמוֹ סִפּוּר לְסַפֵּר מָתוֹק בַּחֹרֶף,

 

בַּסּוֹף הֲרֵי יִזְרַח, מֻכְרָח. אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתָם כָּכָה וּלְהַמְשִׁיךְ לִרְאוֹת בְּלִי שֶׁבְּרַק הַמַּאֲכֶלֶת יַאֲפִיל עֲלֵיהֶם וְאִי אֶפְשָׁר לְהָאִירָם מֵחָדָשׁ בְּקוֹלוֹ שֶׁל הַמַּלְאָך קוֹרֵא אַל תִּשְׁלַח.

 

רַק כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, בְּדִיּוּק וּפָשׁוּט. אָב וּבֵן שָׁבִים הַבַּיְתָה לְאַט,

 

לְהַיּוֹם זֶה מַסְפִּיק,

 

הָעֶרֶב יָרַד

 

 

שירה

דור שלישי [3 שירי שואה]

לאה מרמורשטיין ירחי

 

דור שלישי

 

קַו 66 פֶּתַח תִּקְוָה תל אָבִיב
עִם הַחֶבְרֶ’ה מֵהַשֵּׁבֶט
גּוּפִים נוֹגְעִים בְּגוּפִים
עוֹמְדִים צְפוּפִים

 

אֵין אֲוִיר אֵין אֲוִיר אוֹמֶרֶת
זְקֵנָה עִם מִטְפַּחַת
תַּחֲזִיקִי בִּי חָזָק אוֹמֶרֶת
אִמָּא לְבַת
שֶׁלֹּא תִּפְּלִי כְּשֶׁיַּעֲצֹר פִּתְאוֹם
וְיִפָּתְחוּ הַדְּלָתוֹת בְּרַעַשׁ
רֵיחַ חָרִיף שֶׁל זֵעָה וּפַחַד
אֶרָאוּס אֶרָאוּס שָׁמַעְתִּי
יָדַיִם עַל הָאָזְנַיִם
עוֹד מְעַט תֵּל אָבִיב

 

 

 

סינדר-לאה

 

אוֹסֶפֶת בִּזְהִירוּת סַנְדַּל זְכוּכִית
אֶחָד שֶׁבָּחַרְתִּי לִי מֵהָעֲרֵמָה
(פֶּלֶא שֶׁהוּא לֹא נִשְׁבַּר שָׁם)
וְשִׂמְלָה כְּחֻלָּה עִם נְקֻדּוֹת
(בְּוַדַּאי שֶׁל אָנָה נֵיְּנִי).
סָבְתָא גְּדוֹלָה שֶׁלִּי לֵאָה
תִּרְאִי! תִּרְאִי!
אֲנִי קָמָה מֵהָאֵפֶר
וַאֲנִי לֵאָה
אֲנִי סִינְדֶּר-לֵאָה.

 

כְּשֶׁתָּבוֹא הָרַכֶּבֶת
הַקֶּסֶם יֵעָלֵם.

 

 

 

 

* אנה ניני – דודה לאה

 

 

 

 

44

 

אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע שָׁנִים
מִתּוֹכָן אַרְבַּע בַּמִּלְחָמָה
חַיֵּי לֵאָה
אֵם סָבָתִי
וְגַז חִישׁ.
וַאֲנִי לֵאָה
פְּתַיָּה שֶׁכָּמוֹנִי מַאֲמִינָה
בֶּאֱמוּנוֹת תְּפֵלוֹת
וְאַתְּ נוֹשֶׁפֶת בְּעָרְפִּי:
עוֹד מְעַט יוֹם הֻלֶּדֶת,

לֵאָה!
– שֶׁאֶבְרַח, לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן?

 

רִנָּה חֲבֶרְתִּי
שֶׁנּוֹלְדָה בִּדְגַנְיָה א’
מְחַיֶּכֶת אֵלַי.
הָפוּךְ,
אַתְּ מַמְשִׁיכָה מֵאֵיפֹה
שֶׁהִיא
הִסְתַּיְּמָה

פרוזה

נעורים

עמרי אברך

את העגל הראשון הם טרפו על דרך העפר שפעם הובילה לדמשק, ועכשיו הסתיימה במוצב הסורי הנטוש. הם הרגו אותו ביחד, שניים, אולי שלושה, קרעו את הבטן באמצע, אכלו את הכבד והכליות ועזבו. אבא שלח אותי לטנדר להביא את הרעל ופיזר את האבקה בתנועה סתמית על הבשר החשוף.

יום אחר כך מצאנו שני תנים, הם שכבו בנפרד, צפודים וקשים, כל אחד איפה שהחומר הצליח להגיע ללב שלו ולגרום לו לפעום מהר כל כך עד שכל המערכת קרסה. הסתכלתי על העשב הרמוס מסביב. מאחורי הגוף הכבד וענן הזבובים הייתה פירצה קטנה בין השיבולים, התקדמתי ונכנסנו. ראשי הגבעולים נגעו לי בבטן האמצעית, זוג עפרונים ברחו ממני, הנוצות האדומות תחת כנפיהם נגלו ונעלמו בזמן שהם דהו רחוק פנימה, לשקוע חזרה אל האוקיינוס הצהוב של הרמה.

 

קול נשימה חלש בא והלך עם רשרוש הרוח בעשב והוביל אותי אליו. הוא שכב על שלפי שיבולת שועל עם פה פתוח, כלוב הצלעות עלה וירד בקצב אחיד, מעל השיניים המבריקות הקציף רוק לבן. אבא הוריד את הרצועה מהכתף והעביר לי את הקרבין, דרכתי וכיוונתי למרכז הגוף. לפני שהספקתי לסחוט את ההדק אבא אמר לי לכוון לראש. הסטתי את הכוונות קדימה, עצרתי נשימה ולחצתי בעדינות אחורה את ההדק. קת הנשק נהדפה לי לכתף, קול נפץ הפריע את השקט ונעלם מהר במרחב השטוח של הרמה. הכדור ריסק לתן את הלסת התחתונה והשרירים של גופו התעוותו, סובבתי את הפנים. אבא לא התרגש ואמר “שוב”.

הצמדתי את הקת לשקע בכתף והוצאתי את האוויר מהריאות, העין שלי נעלה את הראש המדמם בין כוונות הברזל, מאחוריי הוסיף קול רך “אתה צריך להיות מופתע”. הכדור השני נכנס לחלק האחורי של הגולגולת, באזור החיבור עם הצוואר. אבא הנהן לאישור ואני פרקתי והחזרתי לו את הרובה.

כשעלינו לטנדר אמרתי ש”אני לא מצליח לעשות את זה”.

“אני יודע, לבן אדם קשה להפתיע את עצמו”.

“יונתן מצליח” ציינתי.

“יונתן מצליח” הוא חזר אחריי.

 

הוא הסביר לנו שירייה טובה צריכה להפתיעה את היורה, כי אם המוח יודע מתי הכדור יצא, הוא מכין את הגוף והשרירים נמתחים, לשבריר שנייה, בלי שמרגישים. צריך לסחוט את הלשונית אחורה בקצב אחיד, לא לאט ולא מהר, כדי לא להרגיש השלבים זזים במנגנון, אבל גם לא לשחרר את הכדור בדיוק מתי שהמוח מחליט ללחוץ.

 

שבועיים אחר כך בנסיעת בוקר מצאנו את העגל השני, הפעם יונתן ישב במושב האחורי. בתוך חורשת האיקליפטוסים ראיתי גוש כהה בין העצים, אבא הוריד את הטנדר מהשביל. הרכב בלע את העשב היבש כמו קומביין ונעצר בקו העצים, שלושתנו יצאנו.

העגל שכב על הצד באמצע החורשה, הבטן הייתה פתוחה כמו בפעם הראשונה, אבל הפעם הדם לא הספיק להיקרש וחלקים מהכבד והריאות פוזרו על המצע הצבעוני של עלי האיקליפטוס. המשכתי להתקרב אבל אבא פקד עליי לעצור. הסתכלתי לאחור, הוא עמד בצל של עץ נוטה ליפול, יונתן בהיר ורזה לצידו.

“שהם לא יריחו אותך”, הוא נבח בחיתוך חד של הלשון ואמר לי להסתכל על האדמה.

 

בהתחלה חשבתי שהם גררו את העגל, אבל כשהמשכתי ללכת אחורה הבנתי שהם אלו שנגררו. הסימנים הובילו אותי מחוץ לחורשה, אבא ויונתן הלכו מאחורי.

בסוף הגעתי להתחלה. “הם הסתתרו מאחורי האבנים” אמרתי, “אחד בא מהצד ותפס בצוואר, השני הסתובב מסביב ונשך בעקבים. העגל גרר את הראשון, כשהם הגיעו לעצים הזאב השני עבר קדימה והם הפילו אותו. לפחות אחת מהם נקבה”.

אבא דיבר בחצי חיוך כבוש: “גם אני ראיתי שניים, למה אתה חושב שאחת נקבה”. הראיתי לו את העקבות מאחורי ערמת סלעי הבזלת, ואת כתם השתן היבש בין הסימנים שהעקבים טבעו בעפר.

 

באותו הערב שכבנו שלושתנו מאחורי גזע איקליפטוס מת. שעה אחרי השקיעה ראיתי תנועה בשולי החורש, זאב אחד עם צוואר עבה צעד החוצה מהעשב היבש, עצר וסובב את ראשו לאחור, אחריו יצא זאב קטן יותר.

יונתן שכב עם הלחי צמודה לקת העץ של הקרבין, אבא ששכב לשמאלו הניח יד על כתפו ומיד החליק אותה בתנועה איטית חזרה לאדמה. בעצים מעלינו צייץ כוס חורבות ורחוק מהמרחב עלו יללות תנים. הזאב הראשון התקדם לאט עם האף צמוד לקרקע. מהצד שלי יכולתי לראות את העין הימנית של יונתן, האישון היה רחב וממוקד, בתוכו השתקף הניצוץ שהכוונות החזירו מהירח.

האצבע על ההדק זזה כמו מעצמה, ללא קשר לגוף או לפנים, קול נפץ החריד את החורשה והדהד חזרה מגזעי העצים. הכדור ניקב לזאב הגדול את הצוואר והוא נפל. מאחוריו הזאבה פתחה בריצה חזרה אל תוך העשב, העטינים בבטנה מטלטלים לצדדים ועפר ועלים עולים ונופלים מהנקודות אותן הפריעו כפותיה. נעמדנו, יונתן רקע ברגליים שלו שנרדמו בזמן השכיבה, אבא אחז לו בשכמה, חייך מלמעלה ואמר, “כל הכבוד, פעם הבאה נתפוס גם אותה”.

 

התקדמנו ביחד ועמדנו מעל הזאב. עיינו הצהובות הביטו קפואות אל המקום אליו רצה זוגתו. הלב הפסיק לפעום, חור קטן עיטר את מרכז הצוואר ושלולית כהה נקוותה לאיטה מעל עלי האקליפטוס. אבא התעלם מהדם, הרים את החיה על הכתפיים וכשהגענו לטנדר זרק אותה מאחור. בבית הוא שלח אותנו להתקלח ולישון והזהיר לא להרעיש כדי שאמא לא תתעורר. הוא עצמו הרים את הזאב מהארגז של הטנדר ונשא אותו בשתי ידיו אל המחסן.

 

אני ויונתן התרחצנו אחד אחרי השני ונשכבנו לישון, התנים יללו בחוץ כמו בכל לילה, אבל מתוך הרעש שלהם נשמע קריאה אחרת, חדה וצורמת.

יונתן סובב אליי את הראש מהמיטה שלו ושאל “זאת היא נכון?”

“כן” עניתי.

“היא מחפשת אותו?”

“אולי, ואולי היא סתם בוכה. אולי גם וגם, אי אפשר לדעת איך חושבים זאבים”.

“אתה חושב שהיא ראתה אותי יורה בו?”

“אני חושב שכן”.

“אני מתכוון אם היא ראתה שאני יריתי בו”.

“לא נראה לי”.

 

בבוקר אמא יצאה לסידורים בקצרין ואבא לקח אותי ואת יונתן למחסן. ריח של בשר טרי ומלח עמד באוויר, אור שמש נכנס מהדלת הפתוחה והאיר את העור שנמתח מארבעת פינותיו של הקיר הפנימי. בלי כל הבשר הזאב נראה גדול יותר, עם זוג חורים חלולים במקום בו היו עיניים.

 

באותו שבוע אבא קיבל טלפון ואחרי שלושה ימים התקשר בעצמו. אנחנו היינו בבית ספר, אמא ענתה. הוא סיפר לה שהוא על שפת הליטני ושהנהר יפה יותר ממה שחשב שיהיה, ואיך הוא ישב יחף על שורש דולב ענק, ומים שהיו פעם שלג ניסו לסחוף את הרגליים שלו יחד איתם. הוא אמר לה שהוא חושב עליה ועלינו כל יום כל שעה, ושמחר לפני שתעלה השמש הם יחצו את הנהר ויכנסו אל תוך לבנון, אפילו שאמרו להם בהתחלה שבנהר הם יעצרו.

בחורף של אותה השנה הוא היה אמור להפוך לבן ארבעים, אבל דרך השפופרת קולו נשמע לה כמו של נער. הוא אמר שהוא מפחד ומתרגש באותו הזמן, שהוא משמן ובודק את הנשק כל יום פעמיים, שהארץ הזרה הזאת מושכת אותו אל תוכה.

הוא סיפר שבלילה שעבר הוא חלם איך הם עולים בצוקים של הגדה השנייה, לכבוש את המצודה שבנה מלך צידון. ואיך אחרי הקרב הוא הביט מצריחי הגיר החשופים, יחד עם הצלבנים וצלאח א-דין, רחוק אל הירוק של הארץ הגבוהה בצפון. בסוף השיחה הוא הציע שאחרי המלחמה נעבור יחד עם העדר אל ההרים האלו, ושם החורף יהיה רטוב והקיץ קצר, והפרות ילחכו עשב צעיר בין הארזים.

 

חמישה ימים אחרי השיחה היא לקחה את הטנדר שלנו ונסעה למוצב הקדמי של האוגדה, לנסות להבין למה אף אחד לא יכול להגיד לה איפה הוא נמצא. אני ויונתן נשארנו לשמור על המשק, בצוהריים של היום הבא מצאנו ביחד את העגל השלישי, לא רחוק מהבית, קרוב לגדר של השטח. לפי העקבות הוא גרר אותה כמעט מאה מטר, אולי יותר, משך לכיוון החצר האחורית. התכופפתי והנחתי כף יד על המצח של העגל המת, הוא היה חם והפרווה רטובה מזיעה, העיניים התמימות הביטו בי, פקוחות לרווחה.

“לפני כמה זמן?” יונתן שאל.

“שעה שעתיים, לא יותר” עניתי.

 

עשרה מטרים מאחורי הגוויה החדשה הייתה ערמת סלעים שהפרות לא הצליחו לטפס עליה, והעשב צמח בה גבוהה. יונתן לא הסכים לצאת איתי למארב באותו ערב, אפילו שאמרתי לו שהוא חייב, ומתי שהשמש שקעה לקחתי את הקרבין מעל הארון במטבח ואת העור של הזאב מהמחסן. לפני שאבא עזב הוא אמר שאנחנו צריכים להשתמש בעור כדי להסתיר את הריח שלנו.  

 

הלילה ירד ורוח רשרש בעשב, אני שכבתי על הבטן מכוסה בעור של הזאב. צרצר חלף על קנה הרובה ומיד אחריו עכביש זאבן, השיבולים נעו הלוך ושוב, מסתירים ומגלים את הפרצה בגדר. אחרי חצי שעה ראיתי תנועה, האצבע שלי התהדקה על ההדק. יונתן עמד ליד הגדר, רזה וחיוור, פניו הביטו לצדדים וסרקו את השטח. משב קל פרע את שערותיו הבהירות, הכמעט לבנות, ועיני התכלת שלו נפערו לרווחה, בחשש של חיה אבודה.

 

הנחתי את הקנה של הקרבין על האדמה והרמתי את היד, הוא זיהה אותי והתקדם. כשהגיע, מתחתי למעלה את העור כדי שיוכל להיכנס איתי תחתיו. לחשתי לו שייקח את הרובה. ידיו הדקות ייצבו את הקנה וכיוונו לאותו המקום אליו כיוונתי אני. לא רחוק מאיתנו הגוויה של העגל השלישי שלחה אל האוויר היבש של הלילה, ריח מתכתי של דם ובשר טרי.

 

שעה עברה ואחריה עוד אחת, התנים המשיכו לילל והירח התקדם מערבה מעל הרמה, יונתן נשאר דרוך כמו פסל, רזה ולבן וחיוור. הרגליים שלי עקצצו, כל מצמוץ נעשה ארוך יותר מקודמו, ואז קול נפץ פילח דרך יללות התנים והקים אותי לחיים.

בהתחלה לא הייתי בטוח מה אני רואה, אחר כך רצתי.

הוא חטף את הכדור בגרון, הרגליים השתוללו והרימו עננים של עפר, כפות הידיים ניסו בחוסר הצלחה לעצור את הדם שפרץ מהצוואר כמו מתוך צינור השקיה מנוקב. מקרוב יכולתי לראות את הפלומה הלא מגולחת מעל השפה העליונה, הוא היה ילד, לא יותר מבוגר מיונתן. מימיני יונתן קם מתוך המחבוא והתקרב בצעדים מהוססים, עדיין מחזיק בקרבין. הוא נעמד קרוב אליי, שנינו הסתכלנו על הנער מפרפר. אני בחיים לא אשכח את המבט המבוהל בעיניים של הילד, כשהדם זרם שחור ומבריק מהגרון, ואת הבלבול שהרגשתי כשניסה לדבר איתנו, ובועות פעפעו דרך החתך בקנה הנשימה.

 

יונתן נשבע לי שהוא לא ראה ואני אמרתי לו שאני יודע.

הנער הפסיק לזוז ושכב מתחת לגדר בתוך כתם כהה, העיניים שלו קפאו מול השמיים והכוכבים. יללות התנים וחריקות הצרצרים המשיכו כמו קודם, אני התקדמתי ותפסתי את הגופה מהכתפיים, יונתן הצטרף אלי. גררנו את הגוף הרזה על העשב והנחנו אותו ליד העגל. אמרתי ליונתן שיישאר שם בזמן שאני הולך להביא טוריות והתחלתי לרוץ לכיוון הבית. אחרי כמה צעדים הסתובבתי להסתכל לאחור, יונתן קרע ברך ליד הנער והביט לו בפנים. שיניתי כיוון וחזרתי חזרה, אחי הזדקף כשהגעתי ושאל דרך היללות והצרצרים “מה עושים?”

“חוזרים הביתה” עניתי.

“ומה איתו” הוא הצביע למטה.

עניתי לו ש”הוא” לא הולך לשום מקום.

 

נכנסנו למטבח דרך הדלת האחורית. באור הצהוב של נורת החשמל יכולתי לראות את יונתן יותר טוב, האישונים שלו התרחבו עד שמהתכלת בעיניים לא נותר אלא פס דק. לקחתי את הרובה מהידיים שלו והנחתי אותו חזרה מעל ארונות המטבח. אחר כך הושבתי אותו על כיסא, שמתי את כף היד שלי על הכתף שלו והסברתי בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. שמה שהוא עשה היה נכון, שהילד הזר הוא מחבל ובא לגנוב את מה ששלנו, אולי אפילו להרוג אותנו.

יונתן מצמץ קצת בזמן שהמידע החדש נספג, “בסדר, אבל אתה לא תספר לאף אחד”, הוא אמר.

“וגם אתה לא”, עניתי.

ראיתי אותו נושם לרווחה ואת המבט שלו נרגע. אחר כך עליתי יחד איתו לחדר שלנו בקומה השנייה. חיכיתי שיוריד את הבגדים וייכנס למיטה, המכנסיים והחולצה היו מוכתמים בדם מהסחיבה ואני לקחתי אותם ואת הנעליים איתי. הוא שאל מהמיטה למה אני לוקח את הנעליים, עניתי חזרה שזה בגלל שאני לא רוצה שילך אחרי. למטה דחפתי את הבגדים למכונה, יחד עם יתר הבגדים ששכבו בסל הכביסה ויצאתי למחסן להביא טוריה. בחוץ הצרצרים המשיכו לחרוק, אבל התנים עברו הלאה לשדות אחרים ויללותיהם נספגו ברקע של הלילה.

 מרחוק יכולתי לראות את העגל שוכב על הצד, הבטן שלו הפכה גדולה וברורה יותר עם כל צעד שלי לכיוונו. הנער נשאר איפה שהנחנו אותו, רזה ורופס בין השיבולים, פניו פנו לפגר של העגל. העיניים השחורות, הגדולות והיפות, הביטו בעניין בלתי מופרע באיברים המפותלים שנשפכו מהכרס של החיה.

 לקח לי בערך ארבע שעות לחפור את הבור ולכסות. כשחזרתי תליתי את הבגדים הרטובים של יונתן, עם יתר הבגדים שיצאו מהמכונה על החבלים בחצר, והתיישבתי בחוץ על מדרגות העץ של המרפסת.

 

במזרח השמש התחילה לעלות, מרחוק יכולתי לראות את הטנדר שלנו מתקרב, קופץ מעלה ומטה על הדרך המשובשת שפעם הובילה לדמשק, מושך אחריו ענן אבק בזלת מואר בקרני הזריחה. ואני חשבתי לעצמי שהרכב נראה כמו חיה, הכלאה בין צבי לטווס ענק, שגורר אחריו זנב אדיר של שש וארגמן.

הטנדר התקרב לחצר בפנסים דולקים ועצר מול הבית. אמא ירדה ממושב הנהג לבושה באותם ג’ינס והגופייה שאיתם עזבה, שיערה הצהוב אפור נפרע ברוח והתכלת בעיניה התכהה מחוסר שינה.

היא התקרבה אליי בפנים שואלות, מוכנות לכעוס, “מה אתה עושה ער בשעה כזו? ומה זה כל הדם הזה על הבגדים שלך, הייתה המלטה? לא? היא תפסה עוד אחד?” היא שאלה.

“כן” עניתי ביובש.

נשיפה של ייאוש נפלטה לה מבין השיניים. עיניה עברו ממני לבגדים על החבל, חיוך נעים צץ לה בקמטים של שולי השפתיים, “כל הכבוד מותק” היא אמרה, חיבקה את הראש שלי ונישקה.

כללי

קינה

משה פישמן

רְאֵה חַיּוֹת בְּתוֹכְכֵי שְׁכוּנָה

צְרָחָה וָאֵשׁ בְּפַאֲתֵי גִּנָּה

וְאִמָּא מְבֻתֶּרֶת עֲלֵי בְּנָהּ

בְּכִי עִמִּי עָלַי, שְׁכִינָה

 

רְאֵה, שָׁבַת הַקּוֹל מֵהַתְּמוּנָה

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ הָאֵם הַמְּעֻנָּה

נִבְלֵי חֶרֶס דָּמוּ בְּנֵי – צִיּוֹנָה

הַבִּיטָה, אֱלֹקֵי קֶדֶם, מִמְּעוֹנָה

 

רְאֵה כְּסוּחָה, שְׂרוּפָה מִתּוֹךְ שֵׁנָה

עֵדָה אֲשֶׁר אָמַרְתָּ מִי מָנָה?

וְאֵיךְ עַתָּה בְּאֵפֶר מְלוֹנָהּ?

רְאֵה עֲלִיבוּת קְלוֹנָהּ

 

רְאֵה הַדָּם כְּתַרְעֵלַת יֵינָהּ

מְנֻתָּח, מֻפְשָׁט גּוּפָם, כְּמַדְמֵנָה

הַעוֹד אֵין קֵץ לְסֵבֶל יְגוֹנָהּ?

הַקְשֵׁב לָהּ אִלְּמוּת תְּחִנָּה

 

רְאֵה עַמְּךָ, רָצִים בָּרִאשׁוֹנָה

נָפְלוּ לְקַדֶּשְׁךָ בִּשְׁמַע, בֶּאֱמוּנָה

הַסְתִּירֵם בִּמְחִצָּה הָעֶלְיוֹנָה

הַצְחִירֵם כְּכַנְפֵי יוֹנָה

 

רְאֵה שַׁבָּת אֲשֶׁר שָׁבְתָה רִנָּה

זִיו תֹּאַר קְהָלֶךָ אֲשֶׁר שֻׁנָּה

שְׂשׂוֹנָם נִקְרַע לָאֵבֶל, לִמְגִנָּה

נָא וְנָא חַדֵּשׁ לָהֶם שִׁיר – מַנְגִּינָה

שירה

עשרת הדיברות Take 3

בנצי גולדשטיין

אָנוּ בְּנֵי עַמְּךָ בְּחִירֶיךָ אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אַחֲרֶיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה,

אֲשֶׁר עָלוּ חֲלוּצִים אֶל אַרְצְךָ, קִיְּמוּ מִצְווֹתֶיךָ וְיוֹד דִּבְרוֹתֶיךָ

וְלֹא רָצְחוּ וְלֹא גָּנְבוּ, כִּבְּדוּ אֶת הוֹרֵיהֶם וְאוֹתְךָ,

הֵנִיחוּ עַל קִבֹּרֶת זְרוֹעָם תְּפִלֶּיךָ, וְקָשְׁרוּ צִיצִית פְּתִילֶיךָ.

 

אֲשֶׁר נֶהֶרְגוּ עָלֶיךָ בִּגְרָנָדָה וּבְפֵאס וּנְשֵׁיהֶם נִלְקְחוּ

כְּשָׁלָל. אֲשֶׁר דְּווּיִם וְגוֹלִים הֶאֱמִינוּ בְּךָ עַל נְהַר הָרַיִן

וְנִטְבְּחוּ בַּפּוֹגְרוֹמִים עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, בְּיוֹרְק, בַּרְצְלוֹנָה,

בְּתַתְנ”וּ בְּקַנָּ”א בְּתַ”ח וְתַ”ט. בְּפוֹלִין וְאוּקְרַאיְנָה, בַּפַרְהוּד בְּעִירָק וּבְלֵיל הַבְּדֹלַח,

אֲשֶׁר נִתְלוּ וְעֻנּוּ וְנִשְׁחֲטוּ בִּפְרָעוֹת קִישִׁינֵב, חֶבְרוֹן, נַחַל עֹז, רֵעִים שְׂדֵרוֹת וּבְאֵרִי

אֲשֶׁר הִתְחוֹרֵר גּוּפָם חֹרִים חֹרִים כִּכְבָרָה בְּבָאבִי יׇאר וּבְעוֹד וְעוֹד מְקוֹמוֹת

שֶׁקָּצָר הַשִּׁיר מִלְּהַזְכִּירָם.

 

לֹא יִהְיוּ לְךָ עַמִּים אֲחֵרִים שְׁפָלִים וּבוֹזְזֵי חַיִּים עַל פָּנֵינוּ.

לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ קֶבֶר אַחִים וּבוֹר לְקָבְרָם בְּטֶרֶם עֵת וּבְדֶרֶךְ שֶׁאֵינָהּ דֶּרֶךְ הָאֶרֶץ.

לֹא תּוֹתִירֵם בַּמְּמָדִ”ים הַמְּעֻשָּׁנִים. לֹא תּוֹלִיכֵם אֶל הַגּוֹלֵל וְאֶל תָּאֵי הַגַּזִּים. 

לֹא תּוֹבִילֵם בְּרַכָּבוֹת מַשָּׂא וְלֹא תַּעֲמֹד מִנֶּגֶד בְּהִלָּקְּחָם

כִּבְהֵמוֹת דַּקּוֹת אֶל בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם, אֶל הַמִּשְׂרָפוֹת

וְאֶל מִנְהָרוֹת הַמָּוֶת הַמִּתְפַּתְּלוֹת כְּתוֹלָעִים תַּחַת הָאֲדָמָה.

 

כִּי אֲנַחְנוּ עַמְּךָ זוֹכְרֶיךָ וּמַזְכִּירֶיךָ נוֹשְׂאֵי שִׁמְךָ

יִ שְׂ רַ אֵ ל

בַּעֲלֵי מִשְׁפָּחָה, עוֹשֵׂי חֶסֶד, טוֹב, חִיּוּךְ, וּמִצְוָה, לַאֲלָפִים וְלִבְרוּאֶיךָ.

לֹא תִּתֵּן לִשְׁפֹּךְ אֶת דָּמֵינוּ לְשֵׂאתוֹ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה הַקָּצוּר

כְּעָטִיף דֹּחַן, כְּצִיצָה.

 

זְכֹר וּשְׁמֹר אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לְקַדְּשׁוֹ,

לֹא תַּעֲשֶׂה לְךָ מָוֶת צְוָחָה, וְאַזְעָקָה בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ, בָּנוּ.

 

כַּבֵּד אֶת בָּנֶיךָ וְזַאֲטוּטֶיךָ בְּנֵי הַשְּׁנָתַיִם וְהַשָּׁלוֹשׁ

הַמִּתְגַּלְּשִׁים וּמִתְנַדְנְדִים בְּגִנּוֹת הַשַּׁעֲשׁוּעִים,

יוֹנְקֵי בַּקְבּוּק, מֻחְבָּאִים בָּאֲרוֹנוֹת מֵאֲחוֹרֵי בִּגְדֵי הַחֹרֶף.

כַּבֵּד אֶת נַפְשָׁם הָרַכָּה, הַצִּפּוֹרִית, לְבַל תִּרְאֶה מַרְאוֹת

וְתִשְׁמַע דְּבָרִים שֶׁאֵין אֹזֶן וּבְּרִיָּה קְטַנָּה שֶׁבָּעוֹלָם רְאוּיָה לְשָׁמְעָם.

(סַבָּא, הַחַיָּלִים הָרָעִים עָשׂוּ בּוּם בּוּם בּוּם עַל הָאוֹטוֹ).

 

כַּבֵּד אֶת נַעֲרוֹתֶיךָ הַמְּשָׁרְתוֹת בִּצְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל

לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יְמֵיהֶן וִימֵי צֶאֱצָאֵיהֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֲהָבוּהָ.

 

לֹא תִּתֵּן בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ,

לֹא לְכַבּוֹת נִשְׁמָתָם כְּנָתִיךְ חַשְׁמַל נִשְׂרַף.

כְּפֶחָם הַשָּׁחֹר מִכָּל שְׁחֹר.

לֹא לְהֵרָצַח.

לֹא לְהֵאָנֵס.

לֹא לְהִתְבַּתֵּר כִּבְשַׂר אִטְלִיז.

לְא לְעַנּוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם.

לֹא תַּחְמֹד פְּרָחֶיךָ, חַרְדָּלֶיךָ הַצְּהֻבִּים,

וְכַלָּנִיּוֹתֶיךָ שֶׁטֶּרֶם פָּרְחוּ הַשָּׁנָה.

לֹא תִּקַּח הָאֵם הַחַיָּה עַל הַבָּנִים

לְקַחְתָּהּ אֶל זְבוּלֶיךָ.

 

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַחֲרָדָה,

אֶת הַקִּבּוּץ וְאֶת הַמּוֹשָׁב הַיָּרֹק עָשֵׁן.

 

אוּלַי יָבוֹא אֱלֹהִים וִידַבֵּר אִתָּנוּ,

פֶּן נָמוּת.

כללי

*

בנצי גולדשטיין
“מה אומר ומה אדבר הלא בארץ ישראל אפילו האבנים הפשוטים
המושלכים בחוצות, הם כולם אבנים טובים ומרגליות”
(תולדות ה’בת עין’)

 

מְזֹג לְעַצְמְךָ כּוֹס, גְּמַע לְאַט,

דַּמֵּה בְּרוּחֲךָ טִפּוֹת גֶּשֶׁם מִתְמַלְמְלוֹת

עַל מַחְרוֹזוֹת עֲלֵי הַגּוֹדוּצִ’י וְשִׂיחַ הַמַּרְוָה.

מַיִם נִפְתָּלִים בְּמוֹרַד גְּרוֹנְךָ.

לְאַט, נְשֹׁם מֵהָאַף חַמְצָן טָרִי, מְזֻקָּק, אֶל עִקְצוּצִים זְעִירִים בְּגוּפְךָ

אֶל חֶלְקַת הַכְּאֵב בִּבְשָׂרְךָ.

עֶרֶב יוֹרֵד בְּבֵיתֵךְ, הַנַּח לוֹ שֶׁיִּפֹּל בְּרַכּוּת כִּשְׂמִיכָה חַמָּה,

לַטֵּף זְרוֹעוֹתֶיךָ בַּעֲדִינוּת, חֲמֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ

חַיֵּךְ אֶל אֲהוּבֶיךָ וְגַם קַבֵּלִ חִיּוּכָם, אוֹר יְרֵחֵי חוֹזֵר, בְּאַהֲבָה.

חוּשׁ אֶת מַגַּע כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ יְחֵפִים עַל הָרִצְפָּה, כְּזוּג פַּעֲמוֹנֵי זָהָב

בְּהֵיכַל הַהוֹוֶה הַשָּׁקֵט, הַמְּקֻדָּשׁ. מָה חַי בְּךָ עַכְשָׁו?

הִתְאָרֵךְ מְעַט, קוּרֵי שָׁרָשִׁים דַּקִּים נִשְׁלָחִים אֵלֶיךָ

הָאֲדָמָה לֹא תֻּחְלַף, לֹא תֻּחְלַף,

אֵין לָדַעַת, אוּלַי יָבוֹא בֹּקֶר בּוֹ תִּרְאֶה שֶׁכָּל תְּבוּסָה

הָיְתָה כְּרִיעַת בֶּרֶךְ אֶל בְּרֵכַת יַעַר זַכָּהּ.

וּבְּכָל צַעַר וְצַעַר הִתְקָרַבְתָּ בִּנְתִיבָהּ הֶעָדִין שֶׁל נִשְׁמָתְךָ.

אִם הִגַּעְתְּ אֶל הַמָּקוֹם אוֹ הַלַּיְלָה בּוֹ אִישׁ לֹא מַכִּירְךָ

בָּרֵךְ, אַל תִּפְחַד, יֵשׁ עִנְיָן כָּזֶה,

מַשֶּׁהוּ יִתְהַפֵּךְ פֹּה לְטוֹבָה.

כללי

תבערה

מיכלי רוטמן

אֵין לְךָ אֶקְדָּח עֲדַיִן, גַּם לִי לֹא

תּוֹרָה שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ בִּישִׁיבַת הַסֵּמִינָר, סֵמִינָר הַיְּשִׁיבָה.

סֵנְט מוֹרִיץ, פַּטִּישׁ גָּדוֹל שַׂמְתָּ לִי בַּתָּא כְּפָפוֹת.

נוֹעֶלֶת אֶת הַשַּׁעַר בַּלֵּילוֹת, אַתָּה פּוֹתֵחַ 

מְמַהֶרֶת לִכְתֹּב שִׁיר בֹּקֶר, שֶׁיִּשָּׁאֵר.

 

בַּקְבּוּק בִּירָה רֵיק, דֶּלֶק, פְּקָק טַמְפּוֹן וְחוּט, כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדָה אוֹתִי אֲבִיבָה –

כְּבָר הֵבַנּוּ שֶׁזֶּה יַבְעִיר אֶת הַגִּנָּה. 

בִּזְהִירוּת, בִּקַּשְׁתָּ. קֹר רוּחַ.

 

לְנֵר שְׁמִינִי אַתָּה מַגְדִּיל: קוֹנֵה לִי זְכוּכִיּוֹת עֲנָק,

לֹא עוֹד אֶזְדַּקֵּק לִשְׁאוֹל לִי כְּלֵי זִלּוּף שִׁגְרָה

לְתַדְלֵק עוֹד וַעוֹד תּוֹסֶף רוּחָם שֶׁלֹּא יִגְוָעוּן.

כֹּהֶנֶת אֲנִי לִפְנֵיהֶן גְּדוֹלָה, חַמַּת מֶזֶג, לֹא זְהִירָה

מוֹזֶגֶת בִּנְדִיבוּת וּמוֹסִיפָה

חָתוּל יֵשׁ לוֹ תֵּשַׁע נְשָׁמוֹת שֶׁל פֶּלֶא

הוּרְקְרוּקְסִים עַקְשָׁנִיִּים לֹא תִּתְפֹּס אֹתָם

וְלִי תִּשְׁעָה סְפָלִים שֶׁל עוֹג  

שְׁמֹנָה שֶׁל נֶצַח וְאֶחָד עָנָיו, יוֹדֵעַ בִּשְׁבִיל מָה הוּא כָּאן

מְנַצְנְצִים אֲפֵלַת הַר זֶה.

 

לֹא, לֹא לִמְּדוּ אוֹתִי לְהִלָּחֵם, אֲבָל

מְלֻמָּדוֹת הָיוּ יָדַי, מוֹזְגוֹת שְׁמָנִים לְכָל חֲנֻכִּיּוֹת הַבַּיִת, 

מֵיטִיבָה יַלְדָּה הָיִיתִי, פְּתִילוֹת אָבִי, אַחַי רַכִּים,

חֲלֵב בַּקְבּוּק תַּבְעֵרָה זֶה שֶׁכֵּן לִמַּדְתִּנִי, אִמָּא

בּוֹעֵר לָשׁוֹן, חָזֶה, יוֹצֵק סְפָלִים בַּחֲשֵׁכָה

 

פּוֹרֶשֶׁת לִי יְצוּעַ לִפְנֵיהֶם 

כְּבָר נִגְמְרוּ לִי הַתְּפִלּוֹת, אֲבָל מִתּוֹךְ שֵׁנָּה

כְּשֶׁרְחָשִׁים מֵהֶחָצֵר, לְהָזִין עֵינַיִם בְּמְעַט דּוֹלֵק

נְשִׁימוֹת בַּחֲדָרִים וְכָאן בַּקֹּדֶשׁ פְּנִימָה

מֵיטִיבָה מַּנְעוּל, שְּׂמִיכוֹת, מַּזְגָן, אֶת פְּתִיל הַתְּהִלִּים

אֶת הַשְּׁבוּעָה, זוֹכֵר נִשְׁבַּעְתָּ? שֵׁם קָדְשֶׁךָ?

לֹא יִכְבֶּה?

לֹא יִכְבֶּה?

לֹא יִכְבֶּה?

 

פַּס שֶׁל שַׁחַר חוֹצֶה אֶת הַשָּׁטִיחַ

מוֹדׇה אֲנִי, דּוֹלְקוֹת שְׂפָתַי,

לְפָנֶיךָ.

כללי

עמנואל

בניהו טבילה

אַחֲרֵי עִמָּנוּאֵל אָמַרְתִּי אִם זוֹ תּוֹרָה 

אֲנִי לֹא בַּפָּרָשָׁה. תּוֹדָה לָאֵל 

זוֹ אֵינָהּ תּוֹרָה וַאֲנִי 

רַסְבַּן עַנְכֹּם בַּפָּרָשָׁה

 

כְּשֶׁקָּהָל גָּדוֹל אֲסַפְתֶּם

גְּבָרִים וָטַף בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם 

מְצַמְצְמִים אִישׁוֹנִים בַּשֶּׁמֶשׁ 

קוֹרְאִים הַשֵּׁם הוּא הָאֱלֹהִים 

הַשֵּׁם הוּא הָאֱלֹהִים 

אֶת נַפְשֵׁנוּ נִמְסֹר 

לַחֲלוּקָה  –

 

תוֹעֲבַת הַשֵּׁם כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה 

תּוֹעֲבַת הַשֵּׁם כָּל עֹשֶׂה עָוֶל

 

כְּשֶׁרַבָּן-שֶׁל-לִסְטִים הֶעֱמַדְתָּם

רֹשְׁכְּבָּהַ”ג (אַללָּה יֻסְתֹר 

מִצַּעֲרָן שֶׁל גַּנָּנוֹת) 

הֵבַנְתִּי בִּסְבָרָא: 

פְּצָעִים יְכוֹלִים לְהִזְדַּקֵּן יָפֶה. 

 

פָּסוּק אֶחָד תְּנוּ לִי 

פָּסוּק אֶחָד

 

וַהֲרֵי הָרוֹעִים יִרְעוּ הַצֹּאן 

וּמָה אַתֶּם? וֹוארְטִים 

צְחוֹקִים דַּאחקוֹת אִיפְּכָא

מִסְתַּבְּרָא

 

 

* אחרי פסיקת בג”ץ בעניינן של בנות בית הספר בעמנואל התקיימו הפגנות סוערות בירושלים

 

כללי

מסכת צה”ל פרק ב

נתן ראקוב

הַכֹּל עוֹמְדִים בַּשּׁוּרָה

בֵּין מְלֵאִין בֵּין רֵיקָנִין

בֵּין גְּבוֹהִין וּבֵין נְמוּכִין

וּמִסְּפָּרֵי בַּרְזֶל הָיוּ לָהֶם לְסַדֵּר

הַמַּתְחִיל מַתְחִיל בְּאֶחָד

וְהַמְּסַיֵּים אוֹמֵר אַחֲרוֹן

 

 

אֶחָד בְּעֵת שֶׁמַּשְׁכִּימִין וְאֶחָד בְּעֵת שֶׁמַּעֲרִיבִין

וְכֵן בְּכָל זְמַן שֶׁיֹּאמַר הַמְמוּנֶּה

וּבִלְבַד שֶׁיִּרְצֶה לִפְקוֹד

וְכָל הָעוֹמֵד עוֹמֵד 

וְכָל הַמְּאַחֵר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר הַמְּאַחֵר מִתְחַיֵּיב כְּנֶגֶד כּוּלָם

 

 

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַשּׁוּרָה

עוֹשִׂין צוּרָה כְּמִין חֵי”ת וְכִיתּוֹת כִּיתּוֹת מַשְׁלִימִין לְצוּרָה

אָמַר רַבִּי מֵאִיר מָסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מִפִּי אַבִי אַבָּא

לֹא כָּל הָרוֹצֶה לַעֲמוֹד עוֹמֵד

אֶלָּא כִּיתָּה אַחַת לְצַד זֶה וְכִיתָּה אַחֶרֶת לְצַד שֶׁכְּנֶגְדָּהּ

וְכִיתָּה מַשְׁלִימָה לָאֶמְצַע

 

 

אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה עִמְדוּ וְעָמָדוּ

וְכַךְ הָיָה אוֹמֵר, לְקַבָּלַת סַמָּל הַמַּחְלָקָה הַמַּחְלָקָה תִּמָּתַח לְהַקְשֵׁב

שְׁתַּיִים שָׁלוֹשׁ הַקְשֵׁב

וְעוֹנִים אַחֲרָיו הַקְשֵׁב

וְחוֹזֵר וְשׁוֹנֶה עַד שֶׁיַּעֲלֶה קוֹל כְּנֶגֶד קוֹל

 

 

אֶחָד הַלָּבוּשׁ בִּגְדֵי לָיְלָה

אֶחָד הַלָּבוּשׁ מַדֵּי קוֹדֶשׁ

אֶחָד הַמְגֻלְחָצ וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְגֻלְחָצְ

וּבִלְבַד שֶׁיַּעֲמוֹד בַּזְמַן

 

 

וְלֹא דֶּרֶךְ זוֹ בִּלְבַד עוֹמְדִין

אֶלָּא בְּכָל דֶּרֶךְ עֲמִידָה יִמָּתְחוּ

רַבִּי יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר, כָּל הָעוֹמֵד יַעֲמוֹד

וּבִלְבַד שֶׁיִּמָּתַח לְהַקְשֵׁב

 

 

מִשֶּׁבָּאוּ הַמְּאַחֲרִין הִתְחִילוּ מְקַלְקְלִין הַזְּמַנִּים

הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ רָצִין לַקִּיר וְחוֹזְרִין

אָמְרוּ חֲכָמִים אַף זוֹ הָיוּ עוֹשִׂין

הָיוּ יוֹרְדִין עַל יְדֵיהֶם וְסוֹמְכִין בִּשְׁכִיבָה

אָמַר לָהֶם רֶבִּי אַף אֲנִי רָאִיתִי שֶׁכּוֹפְפִין גּוּפֵיהֶן לָאָרֶץ

וּמִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים

 

 

וְכֵיצַד הָיוּ עוֹמְדִין

רַגְלֵיהֶן יְשָׁרָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה

רָאשֵׁיהֶן לְמַעְלָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר הַבִּיטוּ אֶל צוּר

יְדֵיהֶן לְצִידָּן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֶת גְּוָויוֹתֵינָה

אָמַר לָהֶם הַמְמֻונָּה דּוֹם וְיִדְמוּ

וְאִם אָמַר נוֹחַ נוֹחַ

 

 

אָמַר הַמְּמֻונֶּה דּוֹם

עָמְדוּ בְּרֶגֶל קְפוּצָה 

וִידֵיהֶן מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּם כְּמִין אֶבֶן יְקָרָה

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר

רַבִּי אָשֵׁר אָמַר

יְדֵיהֶם לִצְדָדִין וּכְשֶׁיֹּאמַר נוֹחַ יְדֵיהֶן לַאֲחוֹרֵיהֶן

עַד שֶׁבָּא הַנָּשִׂיא הַגָּדוֹל וְאָמַר

רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי רַבִּי אָשֵׁר.

כללי

לא יכבה נרם

הרצל חקק

הֵם יָקוּמוּ מִן הָאַגָּדָה הַכּוֹאֶבֶת.

לֹא נֵס, נִסְפְּתָה לְמִסְפֵּד. לְאֵבֶל.

הִיסְטוֹרְיָה יְהוּדִית זוֹכֶרֶת וְצוֹעֶקֶת.

יוֹדַעַת שֶׁתָּקוּם לָהֶם שָׂפָה, הַמִּלִּים

יְטַפְטְפוּ כְּסוּפָה. הֵד מִתּוֹךְ הַשֶּׁקֶט.

 

בָּתִּים שֶׁהָיוּ סֵמֶל לְעָמָל וּלְזֶהוּת,

כְּתָבְתָּם אֵש עַל קִיר, הָאַלּוֹןֹ בָּכוּת.

נִשְׁמַת כָּל מֵת בְּכָל בַּיִת, בֶּכִי קוֹרֵעַ

סַף הִיסְטוֹרְיָה כָּאַיִן אַמּוֹת וּמִזְבֵּחַ.

 

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן מִדַּפֵּי הַזְּמַן. גַּם קִינָה

לֹא תּוּכַל כִּי אֵינָם. עֵד אָבְדָנָם.

גֵּו הָעֵדִים גְּוִילִים. לְהָפִיק שָׂפָה

זְהַב גֶּחָלִים. לַסְּנֶה. מִן הַשְּׂרֵפָה.

 

הַדְּרָשָׁה רוֹצַה הִיסְטוֹרְיָה רוֹטֶטֶת

לְרַפֵּא זְרִיחָה, פְּרִיחָה נִּשְׁחֶטֶת.

לֵב וּלְבֵנָה. לִבְנוֹת שׁוּב, מִמִּשְׁבָּר.

תְּטַפְטֵף תְּפִלָּה. וְאֻמָּה תִּסְעַר. פֶּה

רוֹעֵד. אַל יִכְבֶּה נֵרָם, עוֹלָם וָעֶד.

שירה

*

הראל נעים

הָרֶשֶׁת הַקְּרוּעָה בְּמִגְרַשׁ הַכַּדּוּרְסַל

שֶׁצּוֹרְחֵי פָלַסְטִין בְּחִנָּם קָרְעוּ

מָשְׁוָה לְעַצְמָהּ מַרְאֶה רוֹמַנְטִי

עַל הַחֵמָר הַצָּבוּעַ 

הַמְּאֻבָּק מִזִּרְדֵי עֵצִים.

מֵאָז שַׁבָּת לֹא שִׂחֲקוּ בּוֹ

 

עַד שֶׁמְּדַמְיְנִים אֶת הַצְּרָחוֹת וְהַגּוּפוֹת,

וְרוֹאִים מְכוֹנִיּוֹת שְׂרוּפוֹת לְיַד חֲנָיַת הַאוֹפַנַּיִם

וְהַדָּם וְהָאֵימָה, וְאֶת הַמָּוֶת הַמַּצְמִית

עַד אָז הַשֶּׁמֶשׁ נִדְמֵית כְּאִלּוּ זוֹרַחַת

כְּאִלּוּ מְחַמֶּמֶת

הַשְּׂעָרוֹת סוֹמְרוֹת בְּכָל צָעַד

 

בַּמַּכֹּלֶת הַמּוּצָרִים עֲבֵשִׁים

הַקֻּפָּה הָרוֹשֶׁמֶת מְנֻתֶּקֶת

עֲסִיס הַחַיִּים הָפַךְ לְבִצַּת דָּם

בַּבַּיִת, מִשְׁפָּחוֹת שֶׁהִתְמוֹסְסוּ וְאֵינָן

זִכְרוֹנוֹת שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עוֹד מִפְּנֵי שֶׁאֵין זוֹכְרִים.

רַק אֲנִי מְדַמְיֵן.

 

אֵיךְ אֱלֹהִים יַצְדִּיק.

הַאִם אֱלֹהִים יַאֲמִין?

נִצּוֹלַת שׁוֹאָה וְתִינוֹק בֶּן שָׁנָה בְּאַחַת?

מֵעַל צַמְּרוֹת הָעֵצִים הָרוּחַ נִרְאֶה נִנּוֹחַ

אֲנִי מְשַׁעֵר שֶׁיֵּשׁ גַּן עֵדֶן,

כִּי בִּקַּרְתִּי בַּגֵּיהִנּוֹם.

שירה

איך הוא עומד

חנה קרמר

אֵיךְ הוּא עָמַד בְּתוֹךְ הַדָּם

אֵיךְ פַּסֵּי דָּם רְחָבִים אֲרוּכִים בֵּין חֲדָרִים

מְבֻגָּר עִם הַכֶּרֶס עִם הַחִיּוּךְ הַנָּאִיבִי הַמָּרִיר

עוֹמֵד שם וּמְסַפֵּר אֵיךְ דִּבְּרוּ עִם הַמְחַבְּלִים . הוּא מִסְפָּר בְּטוֹן קָרִיר

עַל מָה דִּבַּרְתֶּם?

הַהוּא סִפֵּר שֶׁיְּלָדָיו גֵּאִים בּוֹ, אֵיךְ אַבָּא שֶׁלָּהֶם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם יְקַבְּלוּהוּ בְּכָבוֹד

עַל שֶׁהָרַג כּוֹפְרִים כָּכָה צָרִיךְ עוֹד וְעוֹד

מספר שֶׁשָּׁכְבוּ הִיא וְהוּא בַּפִּנָּה וְהִגִּיעוּ הַלּוֹחֲמִים

שֶׁזָּרְקוּ רִמּוֹנִים וְיָרוּ מָלֵא וְהֵם יָצְאוּ שְׁלֵמִים

הוּא מִתְפַּלֵּא

אוּלַי אִשְׁתִּי חָבְשָׁה לַמְּחַבֵּל אֶת הַפְּצִיעָה בְּיָד וְהוֹצִיאָה לוֹ כַּדּוּר

אוּלַי בִּגְלַל שֶׁנָּתְנָה לָהֶם אֹכֶל לְמַטָּה. כֵּן, אֹכֶל זֶה בָּרוּר

הַבַּיִת מְחוֹרָר צָבוּעַ בְּפַסִּים כֵּהִים עָבִים

לֹא רַק עַל הַמַּשְׁקוֹפִים

וְעַל הַמְּזוּזוֹת

וְאֵיךְ הוּא עוֹמֵד שָׁם עֵינֵי יֶלֶד וְסִיגַרְיָה בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת

וְאוֹמֵר, אֶתְמוֹל הָיָה לִי יוֹם הֻלֶּדֶת, אֵיךְ נִצַּלְנוּ פִּלְאֵי פְּלָאוֹת

 

 

לעילוי נשמת דוד אדרי, בעלה של “רחל מאופקים”

 

שירה

על הבחורה שסחבו אותה בשערה לתוך הג’יפ השחור

חנה קרמר

הָאַיָּלָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא צוֹוַחַת

הָאַיָּלָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת קוֹלוֹת שֶׁהִיא זוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ

הָאַיָּלָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רוֹצָה לְהוֹלִיד

בְּשָׁעָה שֶׁמֵּרִיחַ אֶת רַגְלֶיהָ נָחָשׁ אֶחָד עֲקַלָּתוֹן וְהוֹלֵךְ לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ

בְּשָׁעָה שֶׁהַנָּחָשׁ נוֹשֵׁךְ בְּעֶרְוָתָהּ קוֹרֵעַ לָהּ אוֹתוֹ מָקוֹם

בְּשָׁעָה שֶׁהִיא נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ הַר שֶׁל חֹשֶׁךְ

בְּשָׁעָה שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת לְמֵרָחוֹק לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה

בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כְּאֵבִים כְּמוֹ יוֹלֶדֶת

יוֹרֵד מָטָר. הִיא מַכְנִיסָה אֶת רֹאשָׁהּ בֵּין בִּרְכֶּיהָ וּבוֹכָה בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה אַחַר בְּכִיָּה. אִם הָיְתָה יְכוֹלָה הָיְתָה רָצָה וּמַסְתִּירָה עָצְמָה וּשְׁאָר הַחַיּוֹת שֶׁרוֹדְפוֹת אַחֲרֶיהָ לֹא הָיוּ מוֹצְאוֹת אוֹתָה

שירה

כביש 3

חנה קרמר

שְׂדוֹת הַכֻּתְנָה מְרִימִים דֶּגֶל לָבָן לָבָן

הַשָּׂדוֹת שׁוֹתְקִים. מֶרְחַקִּים

אַחַר כָּךְ הֵם יִבְכּוּ עִם הַגֶּשֶׁם שֶׁיְּטַהֵר גְּוִיָּתָם

אַחַר כָּךְ יִפְרְחוּ כְּאִלּוּ כְּאִלּוּ

תָּם

הַפַּרְדֵּסִים יְרֻקֵּי עַד וְתַפּוּזִים עַל יַד

יְסוֹדוֹת עַל יַד

אַשְׁדּוֹד עַל יַד

גְּדֵרָה

הַשַּׁרְבִיטָן נֶאֱחַז בַּבְּרוֹשִׁים כְּפָעוֹט בְּשִׁדְרַת אִמּוֹ

טֶנְדֶּר לָבָן עִם דֶּגֶל עֲנָק מְנוֹפֵף בִּמְלוֹאוֹ

הַלּוּחוֹת הַסּוֹלָרִים שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם עַל הָרְפָתוֹת

מִתְפַּלְלִים

הָרְדוּפִים אֲדֻמִּים רְעִילִים שׁוֹאֲלִים

בַּקָּשׁוֹת הָרְגָבִים הֲפוּכוֹת

אֲנִי חָדְלָה לִפְחֹד

חָדְלָה לִבְכּוֹת

הַנּוֹף חוֹרֵשׁ בְּלִבִּי אֲרֻכּוֹת

בַּשָּׂדוֹת טְרַקְטוֹר קָטָן יָרֹק לֹא נִבְהָל

חֲסִידָה נוֹשֵׂאת מַסָּעָהּ כְּעִנְבָּל

נַחֲלִיאֵלִי חוֹצֶה כְּבִישׁ מְהַסֵּס אִם יוּכַל

בוגנוויליה בּוֹעֶרֶת סָגֹל כַּסְּנֶה לֹא אֻכָּל מֵחַלּוֹן 

אוֹטוֹבּוּס דּוֹהֵר

דּוֹהֶרֶת בְּדִידוּתִי מַהֵר

מָה שֶׁהָאֲדָמָה מְכַסָּה נִשְׁכָּח

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, שֶׁמָּא אָלִין בָּהּ וְרֹאשִׁי אַנִּיחַ כָּךְ

עַל אֶבֶן מֵהַמָּקוֹם

וְסֻלַּם יִקָּחֵנִי מָרוֹם

שָׁם אֶשְׁקוֹט

חָדְלָה לִבְכּוֹת

אוּלַי תָּבוֹא אַזְעָקָה

אֶת יָדֵינוּ נַנִּיחַ עַל הָרַקָּה

וְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה

בואנה

העולם מחמש אותנו זו כנגד זה

יעל גדעוני

הָעוֹלָם מֵחָמֵשׁ אוֹתָנוּ זוֹ כְּנֶגֶד זֶה

פְּנִים, בַּיִת, גֶּבֶר וְאִשָּׁה, יוֹשְׁבִים מִשְּׁנֵי צִדֵּי שֻׁלְחַן הָאֹכֶל הַמִּשְׁפַּחְתִּי,

הַלּוֹחֶשֶׁת לַזּוּגוֹת הִמְלִיצָה עַל עֶרֶב זוּגִי קָבוּעַ בְּשָׁבוּעַ.

-בֵּינִינוֹ מְרָק חַמִּים וּשְׁאֵלוֹת חֻלִּין זְהִירוֹת 

וְאָז צַעַד נִמְהָר, שְׁאֵלָה עַל כֶּסֶף. (אוֹ חִנּוּךְ אוֹ נַדְלָן)

הַסֶּרֶט הָרוֹמַנְטִי שֶׁלָּנוּ הוֹפֵךְ בָּאַחַת לְסֶרֶט מַדָּע בִּדְיוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ מְבִינִים שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּלָל אֵינָם לְבַד בַּחֶדֶר

מִתַּחַת לְכָל מְנוֹרָה, רָהִיט מֵאִיקֵאָה, שָׁטִיחַ, יֵשׁ מַכְשִׁירֵי צִטּוּט וְסוֹכְנִים זָרִים 

לֹא לֹא רַבּוֹתַי גְּבִירוֹתַי זֶה לֹא רִיב סְטַנְדַּרְטִי בֵּין בְּנֵי זוּג 

זֶה בְּעֶצֶם קְרָב בֵּין שְׁנֵי לוֹחֲמִים קְטַנִּים אַךְ מְיֻמָּנִים, בַּמִּלְחָמָה הָאַדִּירָה בֵּין הַמִּינִים,

וְהָעוֹלָם הוּא שֶׁמְּחַמֵּשׁ אוֹתָנוּ זוֹ כְּנֶגֶד זֶה-

אוֹתְךָ הוּא חוֹנֵט בַּקַּיִץ הַיִּשְׂרְאֵלִי בְּחֻלְצָה מְחֻיֶּטֶת וְאוֹמֵר לְךָ:

תַּעֲבֹד, תִּרְכֹּשׁ, תִּכְבֹּשׁ. תַּעֲשֶׂה תָּמָ”א, תַּעֲשֶׂה אֶקְזִיט!

יִכְתְּבוּ עָלַיִךְ מַאֲמָר בְּגלוֹבְּס!

 

מְבַקֵּר בְּבֵיתִי כְּדוֹדָהּ קַפְּדָנִית –

תְּסַדְּרִי תְּתַקְתְּקִי תְּנַקִּי הַכֹּל לְמִשְׁעִי

הַקְפִּידִי עַל מִצְווֹת”וְעִצַּבְתְּ אֶת בֵּיתֵךְ”.

שַׁלְּבִי פַּסְטֵלִים, קֻפְסָאוֹת אִחְסוּן מֵעֵץ וְשִׁזְלוֹנְג.

תִּצְּרִי בַּיִת שֶׁנִּרְאֶה כְּאִלּוּ… כְּאִלּוּ… אַף אֶחָד לֹא גָּר בּוֹ!

אַתָּה אוֹמֵר לִי: בִּשְׁבִיל מָה אַתְּ צְרִיכָה אֶת כָּל הַכָּרִיּוֹת הַצִּבְעוֹנִיּוֹת הָאֵלּוּ?

וַאֲנִי רוֹשֶׁפֶת לְעֻמָּתְךָ: אַתָּה יוֹדֵעַ תַּחַת אִלּוּ לְחָצִים אַדִּירִים אֲנִי נִמְצֵאת

הָעוֹלָם מֵחָמֵשׁ אוֹתָנוּ זוֹ כְּנֶגֶד זֶה-

לְךָ הוּא אוֹמֵר תִּהְיֶה גֶּבֶר!

לִי הוּא אוֹמֵר תְּהִי גֶּבֶר!

לְךָ נוֹתֵן חֶרֶב קַפִּיטָלִיסְטִית 

אוֹתִי הוּא מַלְבִּישׁ שִׁרְיוֹן פֵמִינִיסְטִי –

 כִּי לִילִית קְטַנָּה מְחַמֶּמֶת אוֹתִי עָלֶיךָ וְלוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנֵי הַשְּׂמָאלִית:

מָה אַתְּ סָבְתָא מָרוֹקָאִית? גַּם מְכַבֶּסֶת וְגַם תּוֹלָה? גַּם פּוֹרֶקֶת מֵדִיחַ וְגַם מַעֲמִיסָה? אֵיפֹה הַשִּׁוְיוֹן שֶׁהֻבְטַח בַּנֵּטֶל?

וּבָאֹזֶן הַשְּׁנִיָּה שֶׁלִּי –

רָחֵל אִמֵּנוּ: שָׁרָה לִי זְמִירוֹת מְתוּקוֹת שֶׁמְּעוֹרְרוֹת אֵיזוֹ כְּמִיהָה רְדוּמָה

לִלְבֹּשׁ כִּסּוּי רֹאשׁ לָבָן, לְהָכִין חַלּוֹת וּלְתַקְתֵּק עֲשָׂרָה יְלָדִים בְּבִגְדֵי שַׁבָּת תּוֹאֲמִים-

אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ –

תִּדְאֲגִי שֶׁכָּל בֵּיתְךָ לָבוּשׁ יִהְיֶה לְבוּשׁ שָׁנִי -מִקַּסְטְרוֹ וּמִפוֹקְס.

 

הָעוֹלָם מֵחָמֵשׁ אוֹתָנוּ זֶה כְּנֶגֶד זוֹ –

אוֹמֵר לִי – תַּעֲשִׂי קַרְיֵרָה מַזְהִירָה אֲבָל גַּם אוֹמֵר לְךָ – תִּהְיֶה אִמָּא בְּמִשְׂרָה מְלֵאָה 

אוֹמֵר לְךָ-תָּקוּם בְּ 6:00 עִם הַיְּלָדִים וְהָחֵל מֵ 22:00 בַּלַּיְלָה תִּהְיֶה גֶּבֶר סֶקְסִי וּמַדְהִים

אָז אַתָּה נִסְגָּר בַּחֲדַר הָעֲבוֹדָה עִם חֲמִשָּׁה יוֹעֲצִים אַסְטְרָטֵגִיִּים שֶׁמַּרְאִים לְךָ חוֹזִים וְטוֹעֲנִים שֶׁבִּגְלַל כָּךְ וְכָךְ וְכָךְ יֵשׁ לְךָ 52% אֲחוּזֵי שְׁלִיטָה בַּחֶבְרָה

וּבַצַּד שֶׁלִּי שֶׁל הַזִּירָה אֲנִי מִתְחַנֶּנֶת לְהַפְסָקָה, אֲבָל, הַמְּאַמֶּנֶת שֶׁלִּי, מֵעֵין אִמָּא מֻשְׁלֶמֶת כָּזֹאת לְבוּשָׁה בְּטוּב טַעַם בְּיָד אַחַת שׁוֹלַחַת מֵיְל, בַּיָּד הַשְּׁנִיָּה מְכִינָה צָהֳרַיִם

בְּיָד שְׁלִישִׁית מִתְאַפֶּרֶת וּבְיָד רְבִיעִית מְנַקָּה אֶת הַשֵּׁרוּתִים.

תִּסְתַּכְּלִי עָלַי! הִיא אוֹמֶרֶת בְּאָסֶרְטִיבִיּוֹת, אַתְּ לֹא תֵּלְכִי בְּשֶׁקֶט אֶל הַלַּיְלָה הָאָפֵל הַהוּא שֶׁל נָשִׁים זוֹעֲפוֹת, צוֹדְקוֹת, לֹא נֶחְשָׁקוֹת וּמְמֻרְמָרוֹת –

אַתְּ תִּלָּחֲמִי עַד טִפַּת הַדָּם הָאַחֲרוֹנָה עַל הַזְּכוּת- לַעֲשׂוֹת הַכֹּל! לְהִלָּחֵם בְּכָל הַחֲזִיתוֹת וּלְהַצְלִיחַ בְּגָדוֹל!

אֲנִי מִתְנַדְנֶדֶת חֲזָרָה לַזִּירָה – וְהַקָּהָל מֵרִיעַ כְּמוֹ שֶׁהוּא מֵרִיעַ לִקְבוּצַת כַּדּוּרֶגֶל אֲהוּבָה שֶׁעַל סַף יְרִידַת לִיגָה.

הָעוֹלָם מֵחָמֵשׁ אוֹתָנוּ זֶה כְּנֶגֶד זוֹ – אֲבָל רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹפְכִים לִבְשַׂר הַתּוֹתָחִים שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַזּוֹ –

אַתָּה עוֹשֶׂה לִי אֶת הַסִּימָן הַמֻּסְכָּם שֶׁל הַמּוֹרְדִים,  

וַאֲנַחְנוּ מַחֲלִיקִים הַחוּצָה בְּעַיִן רוֹאָהּ מֵחֲלִיפוֹת הַשִּׁרְיוֹן שֶׁלָּנוּ 

מַשְׁאִירִים אוֹתָם שָׁם כִּכְלִי שָׁרֵת בִּידֵי גּוֹרְמִים זָרִים

וּמִתְגַּנְּבִים לַמִּבְצָר הָרַךְ שֶׁלָּנוּ, עָשׂוּי פּוּךְ וּמִזְרָנִים, הַמָּעֹז הָאַחֲרוֹן שֶׁלֹּא נָפַל עֲדַיִן לִידֵי הַחֶבְרָה 

וּלְרֶגַע אֶחָד מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה 

זֶה רַק אֲנִי וְאַתָּה 

נֶגֶד הָעוֹלָם.

מסה

המחלקה הותקלנו מלפנים

ישראל בלס

לֹא הָיִינוּ מוּכָנִים לָאוֹיֵב. לֹא הָיִינוּ מוּכָנִים בִּכְלָל. לְהַתְקַלָּה, לַתַּקָּלָה, לְטָעוּת, לְמָה שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעִים. שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא צוֹדְקִים, לֹא חֲכָמִים לֹא הֲכִי חֲזָקִים.
הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים, מֵאָחוֹר, מֵהַצְּדָדִים. הֻתְקַלְנוּ עִם אֶלֶף חִצִּים לְתוֹךְ הַלֵּב הַשָּׁבוּר שֶׁלָּנוּ. הֻתְקַלְנוּ כִּי הָיִינוּ עֲסוּקִים בְּלֶהַתְקִיל, לְהַצְדִּיק, בְּלָרִיב בְּאַשְׁמַת מִי.
הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים כִּי לֹא הִתְקַלְנוּ בְּעַצְמֵנוּ. כִּי פָּחַדְנוּ, כִּי לֹא הֵעַזְנוּ, כִּי חָשַׁבְנוּ שֶׁהַכֹּל מַגִּיעַ בְּחִנָּם.
הֻתְקַלְנוּ כִּי הָיִינוּ צְרִיכִים שָׁעוֹן מְעוֹרֵר שֶׁאֲנַחְנוּ בִּכְלָל מַחְלָקָה וְלֹא מְשַׁנֶּה מִי הַמְּפַקֵּד, אֲנַחְנוּ בְּיַחַד עַד הַמָּוֶת.
הֻתְקַלְנוּ. הֻתְקַלְנוּ מִלְּפָנִים. הַכֹּל הָיָה בָּלָגָן. לֹא הֵבַנְתִּי מֵאֵיפֹה יוֹרִים. הַפְּקֻדּוֹת לֹא הִגִּיעוּ, שׁוּם דָּבָר לֹא הִגִּיעַ. הִתְגַּלַּשְׁנוּ מֵהֶהָרִים לְכָל הַכִּוּוּנִים, יָרִינוּ עַל כָּל הָאֲנָשִׁים. הַכָּאוֹס שָׁלַט בָּרְחוֹבוֹת, בַּלְּבָבוֹת.
הַמַּחְלָקָה הֻתְקַלְנוּ. תַּקָּלָה שֶׁל מַמָּשׁ. תַּקָּלָה שֶׁל פַּעַם בְּדוֹר. תַּקָּלָה שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה. צָרִיךְ לַחְתֹּר לִפְעֻלָּה. לֹא לְהִשָּׁאֵר בַּנָּגְמָשׁ הַשָּׁבוּר. לְחַפֵּשׂ מַחֲסֶה אַחֵר. מְכַנֶּה מְשֻׁתָּף אַחֵר. פִּתְרוֹן אַחֵר. תְּנוּעָה. חַיָּבִים תְּנוּעָה לְפָנִים. לֹא תִּרְגַּלְנוּ תנם תקר. לֹא תִּרְגַּלְנוּ שׁוּם דָּבָר. אֲנַחְנוּ לֹא אוֹרְגָּנִיִּים. לֹא מַכִּירִים זֶה אֶת זֶה אֲפִלּוּ בְּשֵׁמוֹת. תַּקָּלוֹת מַגִּיעוֹת בְּלֵילוֹת, בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁכָּל הַפִּתְרוֹנוֹת הָרְגִילִים לֹא עוֹבְדִים.
חַיָּל, תִּמְצָא אֶת הַמַּחְלָקָה שֶׁלְּךָ! תַּתְחִיל מֵהַצֶּמֶד, אַחַר כָּךְ הַכִּתָּה, אַחַר כָּךְ מִסְפְּרֵי בַּרְזֶל. תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ!
אֵין לִי מָה לוֹמַר, מָה אֶפְשָׁר לְהַגִּיד. בְּהַתְקַלָּה אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר. לֹא יוֹדֵעַ מָה לְהַגִּיד הַכֹּל כָּל כָּךְ גָּדוֹל. כָּל כָּךְ מַפְחִיד. מֵאֵיזֶה כִּוּוּן לִתְקֹף? אֵין לִי מֻשָּׂג. צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּנַהָג. אֵין לִי בְּרֵרָה. חַיָּבִים מַטָּרָה. כְּדֵי לְהִתְקַדֵּם צָרִיךְ פְּקֻדּוֹת בְּרוּרוֹת. לִדְבֹּק בְּמַחְלָקָה.
זֶה הַסֵּדֶר הַיָּחִיד שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַהַתְקַלָּה.

שירה

אלהים נמצא בהכול

נעמה שלזינגר

אֱלוֹהִים נִמְצָא בְּהַכֹּל

בַּלֵּב הַזֶּה הַפּוֹעֵם, בַּבַּקָּשָׁה הָעֲדִינָה, בְּעֵינַיִם רַכּוֹת, בְּהִתְבּוֹדְדוּת חָסִיד בַּיַּעַר. בְּכַעַס לֹא נִשְׁלָט, בָּאַכְזָבָה, בַּחֹם, בַּהִתְאַהֲבוּת, בְּקוֹמָה חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה בַּמִּשְׂרָד, בְּכָל שִׂיחַת חֻלִּין. בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, בְּסִפְרֵי לִמּוּד הַהִיסְטוֹרְיָה לַבַּגְרוּת, בִּמְסִבַּת גַּג בְּתֵל אָבִיב, בְּלֵב בּוֹדֵד. בַּעֲרֵמַת כֵּלִים שֶׁנִּשְׁאֲרָה מֵאֶתְמוֹל, בְּבַקָּשַׁת סְלִיחָה, בִּשְׁקִיעָה אֲדֻמָּה, בִּפְתָקִים מְקֻמָּטִים סְפוּגֵי דְּמָעוֹת שֶׁל כֹּתֶל. בִּבְחִירַת בֶּגֶד, בַּפַּנְצֵ’ר בְּגַלְגַּל, בִּפְקָק שֶׁל צָהֳרַיִם, בְּבִשּׁוּלִים בְּיוֹם שִׁשִּׁי, בִּרְשִׁימַת קְנִיּוֹת, בְּמִלְמוּל מוֹדֶה אֲנִי,
בְּטֶבַח הֲמוֹנִי,
בְּתַחְתִּית תְּהוֹם הַפַּחַד,
בְּתוֹךְ לְבָבוֹת זְעִירִים שֶׁל יְלָדִים שְׂרוּטִים,
בְּבָתִּים שְׂרוּפִים
אֱלֹהִים
נִמְצָא
בְּ

 

פרוזה

תותים

בת עין אוריה גלבר

הבוקר יואל החליט לתת לתותים שלו לחיות. כבר כמה שבועות שהוא שוקל את הרעיון, תוהה האם לשפוט את החלקה או לא, והבוקר החליט שיחיו.
באף שלב הוא לא החליט במודע להרוג את התותים, החלקה שמאחורי הבית הייתה יקרה לו ובעלת ערך סנטימנטלי כמו גם כלכלי. את התותים גידל בשלושה דונמים מושביים, שורות שורות, מאות שיחים קטנים שבעונה הנכונה הצמיחו אלפי תותי שדה אדומים ומתוקים.
ועכשיו הם כולם בגסיסה. הפירות העסיסיים מתרככים מיום ליום, העלים המשחימים נקברים באדמה החולית והם משוועים לטיפול, לקטיף, לעזרה. 

 

אבל יואל לא מסוגל. הוא לבד. שלושת החבר’ה מהמושב שעובדים איתו בדרך כלל, נמצאים עכשיו בדרום, צעירים ממנו בכמה וכמה שנים וכבר אוחזים בנשק, מוכנים להגן. גם חבריו שם, והבנים של השכן. אחותו הקטנה לא חזרה הביתה כבר חודש, מספרת שבקושי ישנה בלילות. סביבו כולם לובשים מדים והוא והפציעה המחורבנת שלו מביטים בשדה התות ולא מסוגלים להניח לו לחיות.

יואל יושב מול המסך, מחוץ לחלונו רוח נושבת ומביאה ריחו של פרי בשל, ריח שבימים כתיקונם מוציא אותו אל השדה אבל היום גורם לו לסגור את החלון, להתיישב בשנית, בזהירות, על רגל שמאל. ללטוש עיניים בתמונות, והשמות שרצים מולו ולא נגמרים, כבר ספר חמישה שהוא מכיר או מכיר את מי שמכיר.

 

הקריין אומר: זהו הגיוס הגדול בתולדות מדינת ישראל. אין בחור אחד מעל גיל גיוס שלא חתם על הצו והצטרף למערכה. הצו של יואל חזר אליו, אנו מודים לך על הנכונות אך נמצאת לא כשיר לשוב לשירות הצבאי, לא נוכל לצרף אותך אל שורותינו.

 

 

בימים הקרובים החלון נשאר סגור ויואל נשאר על הספה, הוא כועס כי הרגל כבר בקושי כואבת והוא לגמרי יכול להסוות את הצליעה אבל הפסיכיאטר הארור לא מסכים לחתום לו על האישורים הנדרשים, טוען שזה מסוכן מדי ולא כל הסיפור, שזה רעיון גרוע.

מה הוא כבר מבין, מה הוא כבר יודע על יואל, יואל שכל כך רוצה לצאת ולהגן, לצאת ולהילחם, לעשות משהו. פעם הוא היה הכי טוב בזה איך שכחו אותו עכשיו? נדמה לו שהוא לא לקח את הכדורים בבוקר אבל הוא מתעלם מהתחושה, אולי אם לא ייקח אותם ישכחו שהוא חולה ויתנו לו שוב להילחם, הרי רק חולים לוקחים כדורים ויואל לא חולה, הוא חייל וחייל צריך להילחם, גם אם זאת העונה של התותים ויש לו מחויבות קודם כל לחלקה. שבע שנים מאז ששוחרר, מאז שברדה בשנה הראשונה רק כעס, בסופה יצא החוצה ועידר ובנה ערוגות ושתל ובעונה הנכונה קטף אלפי תותי שדה אדומים. ומאז זה מה שהוא עושה.

 

התותים בחוץ גוססים, יש תקלה במערכת ההשקיה ואף אחד לא מתקן, עשבים שוטים צומחים פרא בין השתילים העדינים והחלון סגור. יואל יושב בבית וחושב על מוות ועל חיים ומי קבע שדווקא הוא יחיה ולמה ככה. יושב בבית ומנסה לשכוח מהשדה בו הוא ניצב, השטח במושב בו לא הוא גדל אלא ברדה, המ”פ שנפל והוריש את חלקתו לסמ”ך הנאמן. יותר ממ”פ והסמ”ך שלו הם היו החברים הכי קרובים, הכי נאמנים, אחים ממש. ברדה הוא זה שאהב תותים ויואל פה רק כתחליף, התותים יודעים את זה גם, ברדה לא היה נותן להם למות בצמא כי אנשים אחרים מתים במלחמה.

 

יואל חי. אבל הוא לא יכול לחזור אל השורות, ומבחינתו עדיף למות.

בלילה הוא יוצא אל שורות התות, עובר ביניהן, מביט בעלים העייפים ובפירות הכבדים מדי.
צה”ל נכנסו היום לעזה, שחררו חיילת שנשבתה לפני שבועיים. היא תחיה. היא לא תחזור אל השורות. אבל היא תחיה.

בבוקר יואל מתקן את מערכת ההשקיה. מחליט לתת לתותים שלו הזדמנות.

שירה

צעדת הגנרל בר כוכבא

יואל רגב

מִתְעוֹרֵר הַזְּמַן;

נִסְגָּרוֹת הַדְּלָתוֹת,

מִתְקָרְבוֹת הַפָּנִים.

לְכָל הַחוֹלְמִים עוֹד עַל הַיָּם הַתִּיכוֹן

שִׁיר לַכַּף יִנָּתֵן,

אֱמוּנָה תִּנָּקֵם

בַּמִּקְדָּשׁ הַשָּׁחֹר שֶׁל בִּירַת הַתַּחְתּוֹן.

עַל חֻרְבַּן מֶמְשָׁלוֹת,

הֲפָרַת מֻשְׁלָמוּת,

הַשְׁחָתַת הַשְׁרָאוֹת –

הוֹ, גְּבִיעֵנוּ, מֻכֵּה הַחֲלוּדָה –

לְחַיֵּי הַגֵּנֵרָל בַּר-כּוֹכְבָא!

מַכְנִיעָהּ שֶׁל פּוֹלִין,

אֲשֶׁר שָׁבַר אֶת הַסַּיִף

מֵעַל תּוֹר הַכֶּסֶף  –

לְחַיֵּי הַגֵּנֵרָל בַּר-כּוֹכְבָא!

אֲשֶׁר קָצַץ אֶצְבָּעוֹת,

אֲשֶׁר עָקַר אֲרָזִים.

הָבָה נִסְתַּעֵר מֵהָעֹרֶף

עַל הַלִּגְיוֹן הָעֲשִׂירִי,

זְקִיפֵי צְבָא שָׁמַיִם רַגְלִי!

הָבָה נִסְתַּעֵר בְּכִידוֹנֵינוּ עַל חֲמַת הַחֹרֶף

מֵעַל הַר הַזֵּיתִים –

עַל הַחַמָּה הַשְּׁחֹרָה!

 

—        —

 

מִתְעוֹרֵר הַזְּמַן.

יוֹצְאוֹת מֵהַיָּם הַמַּשְׁחִיר

חַיּוֹת אֲדֻמּוֹת.

אֲשֶׁר אִבְּדוּ אֶת הַשֵּׁם –

הָעוֹד זְמַן רַב נִתְחַבֵּא

מֵאֲחוֹרֵי פַּרְגּוֹד הָרָקִיעַ?

קְצִינֵי הַחֵילוֹת

שֶׁל הַגֵּנֵרָל בַּר-כּוֹכְבָא

מְפַלְּשִׁים בְּכִידוֹנִים

אֶת עַכְבָּר הָרָקִיעַ!

הַיּוֹם בּוֹ אָנוּ מַחֲלִיפִים

בָּתֵּי-שִׁיר בִּפְצָצוֹת עֲנָק!

יוֹרְדִים לַמַּחְתֶּרֶת – הַיָּם הַתִּיכוֹן

יַצִּילֵנוּ מֵחֵילוֹת הַפָּרָשִׁים

שֶׁל כָּל פְּרָעוֹת הָעוֹלָם!

יוֹצְאִים אֶל הַמִּדְבָּרוֹת,

וְהָאֲרָיוֹת שׁוֹמְרִים עַל הַגִּישׁוֹת אֶל מְעָרוֹתֵינוּ;

עוֹלִים אֶל הֶהָרִים –

וּבְגַיְא-הַקָּרָה

יִגְוְעוּ הַלִּגְיוֹנוֹת!

אֶת כָּל מִי שֶׁהֶעֱלִים

אֶת אַהֲבָתוֹ מִתַּחַת לְדַף גְּמָרָא

נַאַסְרֵם בִּרְצוּעוֹת הַתְּפִלִּין

אֶל שַׁיִשׁ אַפּוֹלוֹ!

מַגָּפֵי הָאַלּוּפִים

שֶׁל חֵילוֹת הַגֵּנֵרָל בַּר-כּוֹכְבָא

בְּמַסַּע-הַבָּזָק

מִמֶּכָּה אֶל מַדִינָה

יִרְמְסוּ אֶת סִירֵי הַבָּשָׂר.

רַעֲדִי, בִּירַת הָעוֹלָם!

נַחֲרִיבָהּ אֶת כָּתְלֵיכֶם הַמְּקוֹסְסִים!

נַחֲרִיבָהּ לָכֶם אֶת בָּתֵּי-הַמֶּרְחֲצָאוֹת,

אֶת הַתֵּאַטְרָאוֹת,

אֶת הַכִּרְכְּסָאוּת!

וּמִתַּחַת לְעִקְבֵי הַמַּגָּפַיִם

שֶׁל הַגֵּנֵרָל בַּר-כּוֹכְבָא

יִתְאַבֵּךְ אֲבַק עוֹלַמְכֶם!

מֵעַל הַר הַזֵּיתִים

עוֹלָה הַחַמָּה הַשְּׁחֹרָה

שֶׁל עֲלֶטֶת הָרֵי יְהוּדָה!

לְחַיֵּי הַגֵּנֵרָל בַּר-כּוֹכְבָא!

 

—        —

 

מִתְעוֹרֵר הַזְּמַן –

הַיָּם נִפְרַשׂ עַל

הַחוֹף הַנָּטוּשׁ.

זְקִיפֵי הַגְּדוּדִים שֶׁל הַגֵּנֵרָל בַּר-כּוֹכְבָא

יוֹרְדִים אֶל מִתַּחַת לַיָּם.

הַמֶּרְכָּבוֹת עוֹמְדוֹת לְלֹא-נוֹעַ.

בַּחוֹף הַשּׁוֹמֵם אֶת הַסְּיָג

בּוֹנִים פַּלָּסִים.

הַחוֹמָה הַשְּׁחֹרָה שׁוֹקַעַת בְּוִינָה

כְּפִצְצַת סְרָק.

אֶת כָּל מִי שֶׁהֶעֱלִים

אֶת אַהֲבָתוֹ מִתַּחַת לְדַף גְּמָרָא,

מִי שֶׁאָסַר אֶת עַצְמוֹ בִּרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין

אֶל פֶּסֶל אַפּוֹלוֹ

הִשְׁלַכְנוּ הַיּוֹם מֵהַסִּפּוּן

אֵלֵי הַמַּיִם הָאֲפֵלִים.

כֹּה יְקָרִים לָנוּ סִירֵי הַבָּשָׂר

שֶׁל הַלִּגְיוֹן הָעֲשִׂירִי.

מִתְעוֹרֵר הַזְּמַן.

נִסְגָּרוֹת הַדְּלָתוֹת.

 

תרגם: אפרים פודוקסיק

שירה

המלך אדיפוס

יואל רגב

בַּיִת זֶה נִבְנָה עַל מְנַת לְהַחֲרִיב מָקוֹם.

הַזְּמַן הָאוֹבֵד דּוֹהֵר עַל כִּסְאוֹת הַקַּרְטוֹן.

הַגֵּנֵרָלִים, כְּמִנְהַג תִּינוֹקוֹת, צוֹעֲדִים בְּגַנּוֹן,

כְּמוֹ סָרִיס בְּהַרְמוֹן.

 

“Are you sleeping,

אָחִי יַעֲקֹב?”.

“לֹא, אָחִי עֵשָׂו, אֵינִי יָשֵׁן.

The snow is slowly melting

וַאֲנִי עוֹטֵף אֶת רַגְלַי בְּעוֹרוֹת הָעִזִּים.

נַחֵשׁ, לְשֵׁם מָה.

אֵינִי יָשֵׁן, אָחִי עֵשָׂו.

הָאוּכַל וְאֵרָדֵם בַּזְּמַן הַזֶּה?

שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לַגַּעַשׁ אֲשֶׁר גּוֹעֲשׁוֹת

טַחֲנוֹת הָרוּחַ בְּרוֹמָא!

כֹּה, אָחִי עֵשָׂו, הֵן טוֹחֲנוֹת אֶת לֵילוֹת פִירֶנְצֶה.

אֶת הַכֹּל טוֹחֲנוֹת, כָּל מִי שֶׁלֹּא כְּאֶחָד מֵעִמָּנוּ,

אָחִי עֵשָׂו!”.

 

“מָה זֶה בְּנִי, מִהַרְתָּ לָשׁוּב

כֹּה מֻקְדָּם?”.

“זֹאת, אָבִי, כִּי הִקְרָה

יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנַי.

דַּע, כִּי הָיִיתִי כּוֹרֵת רֹאשׁ לְאֵיזוֹ הִידְרָה

וְהוּא צָמַח מֵחָדָשׁ – תּוֹךְ לַיְלָה”.

“הֵם לְעוֹלָם יִצְמְחוּ מֵחָדָשׁ – תּוֹךְ לַיְלָה.

עָלֶיךָ לָקַחַת עִמְּךָ אֶת אָחִיךָ

בִּכְדֵי שֶׁהוּא יְלַבֵּן פְּצָעִים

בְּבַרְזֶל לוֹהֵט.

אַךְ מָה זֶה, בְּנִי,

יֵשׁ לְךָ יָדַיִם כֹּה גְּדוֹלוֹת?”.

“וְזֹאת – כְּדֵי שֶׁתֻּגַּשׁ לִי וְאֹכַל אוֹתְךָ,

אָבִי.

שֶׁאֹכַל אוֹתְךָ מַהֵר,

מִבְּלִי לְהַכִּיר”.

 

 

 

תרגם: אפרים פודוקסיק

שירה

דברים שאנחנו שותקים

מוריה פוזן

דְּבָרִים שֶׁאַתָּה לֹא אוֹמֵר:

שֶׁחַם לְךָ וְהַמִּשְׁקָפַיִם נִסְדָּקִים

שֶׁהַשָּׁמַיִם הָיוּ כְּחוּלִים הַבֹּקֶר

שֶׁכּוֹאֵב לְךָ בַּחִיּוּךְ שֶׁל הַיֶּלֶד שֶׁלֹּא רָאִיתָ שָׁבוּעַ

דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ:

מִתְגַּעְגַּעַת מִתְגַּעְגַּעַת

 

אֵיזֶה חוּט דַּק נִמְשַׁךְ עַל

הַדְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא אוֹמְרִים:

קְלָלוֹת, תְּשִׁישׁוּת אֵינְסוֹפִית

נֶפֶשׁ נִגְמֶרֶת לְאִטָּהּ

אַתָּה לֹא אוֹמֵר שֶׁחֹל בְּכָל מָקוֹם בַּגּוּף

שֶׁלֹּא יָשַׁנְתָּ הַלַּיְלָה

אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁהָיָה יוֹם טוֹב, מָה שֶׁנָּכוֹן

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁסּוֹף הַשָּׁבוּעַ מִתְקָרֵב

לֹא אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁהַכְּאֵב, שֶׁהָאֵימָה

וְהַסֻּלְיָה שֶׁלָּךְ בַּנַּעַל כָּל יוֹם קְצָת פָּחוֹת

 

אַתָּה שׁוֹתֵק אֶת הַיֹּבֶשׁ בַּיָּדַיִם אֶת

הָאוֹר הַקָּטָן שֶׁאַתָּה צָרִיךְ בַּלַּיְלָה אֶת

הַצַּד שֶׁלָּךְ בַּחֶדֶר אֶת

וּבַבַּיִת הָרֵיק כְּבָר שָׁבוּעַ דּוֹלֵק בְּכָל יוֹם מַזְגָן עַל שְׁעוֹן שַׁבָּת,

אֲנִי לֹא אוֹמֶרֶת לְךָ שֶׁאֵין לִי אֹמֶץ לְנַתֵּק אוֹתוֹ

דְּבָרִים שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא אוֹמְרִים.

 

שירה

אל תזמין אותי

עידן זילברשטיין

נוֹלַדְתִּי לְתִלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה.

זָרְקוּ אוֹתִי לַמַּיִם בְּשִׁעוּרֵי שְׂחִיָּה.

בְּשִׁעוּרֵי נַגָּרוּת דָּפַקְתִּי לְעַצְמִי,

אֶצְבַּע אַחַת בְּכָל שִׁעוּר.

עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת דְּפוּקוֹת הֶחֱזִיקוּ

מַחְבֶּרֶת מְיֻתֶּרֶת שֶׁל שִׁעוּרֵי

כְּמוֹ-אֶזְרָחוּת.

אַחֲרֵי הִתְעַמְּלוּת בְּמִסְדַּר בֹּקֶר,

נוֹלַדְתִּי לְשִׁירַת הַהִמְנוֹן הַנָּכוֹן.

כָּל כָּךְ נָכוֹן

הַהִמְנוֹן הַנָּכוֹן שֶׁדִּבֵּר עַל הַנֶּפֶשׁ.

הַנֶּפֶשֶׁלִּי חִפְּשָׂה עָלִים שֶׁנּוֹשְׁרִים

בַּמִּקְצָב שֶׁל הָרוּחַ.

הָיְתָה לָהּ שִׁירָה מִשֶּׁלָּהּ, לָרוּחַ.

בְּשִׁעוּרֵי מַקְהֵלָה שַׁרְתִּי

שִׁירֵי מוֹלֶדֶת צְבוּעִים בַּצֶּבַע הַנָּכוֹן.

אֶת שִׁירֵי הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי

לָמַדְתִּי בְּעַל-פֶּה כְּמוֹ לוּחַ הַכֶּפֶל.

נוֹלַדְתִּי לִתְהוֹת אִם הַמְּשׁוֹרֵר

רָצָה לִהְיוֹת לְאֻמִּי.

אֵדִים שֶׁל הַמִּלִּים שֶׁלּוֹ פָּרְחוּ

מִתּוֹךְ הַזֵּעָה בַּתִּלְבֹּשֶׁת הָאֲחִידָה.

 

אַל תַּזְמִין אוֹתִי אִם אַתָּה מַאֲמִין בְּתִלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה בָּאֶפְשָׁרוּת הַיְּחִידָה בְּרַעֲיוֹן הַבּוֹדֵד הָאֶפְשָׁרִי.

אַל תַּזְמִין אוֹתִי לַאֲרוּחַת הַשְּׁחִיתוּת לְמוֹרֶשֶׁת הַקְּרָב לְסִפּוּרֵי הַגְּבוּרָה עַל רֶצַח מִשִּׁעוּרֵי הַמּוֹלֶדֶת.

לְשִׁירַת הַהִמְנוֹן

לַמִּסְדָּר

לְשִׁירֵי הַלְּאֹם בַּצִּבּוּר

אַל תַּזְמִין אוֹתִי.

                                                     

                                           אֲנִי

                                                          לֹא אָבוֹא

 

אֲנִי

הַיַּלְדוּת שֶׁלִּי

מָתְחָה אוֹתִי כְּמֵיתָר

אוֹתוֹ אֲנִי מַרְכִּיב שׁוּב וָשׁוּב

עַל הַגִּיטָרָה הַקְּלָאסִית מִסְּפָרַד

שֶׁאַבָּא קָנָה לִי בְּגִיל שֶׁבַע

שירה

ערב שבת פרשת וירא

דוד סנה

הָיִיתִי מִלְחָמָה גְּדוֹלָה
שֶׁהָלְכָה וְהִתְאָרְכָה
שֶׁקָּרְאָה לִי אַשְׁמָה
לִהְיוֹת חָלָל.
מִלְחָמָה שֶׁכָּזֹאת
שֶׁמַּעֲלָה מִתּוֹכָהּ
אֶת הַשִּׁגְרָה.

 

הָיִיתִי שִׁגְרָה מְפֻסְפֶּסֶת
וְעַכְשָׁו אֲנִי מִלְחָמָה
שֶׁלֹּא בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי
הָיִיתִי גּוּף דָּרוּךְ
וְעַכְשָׁו אֲנִי יֹשֶׁר
מֵעֹמֶק הַלֵּב לְאָן שֶׁהוּא סָגוּר
וְלֹא הָיִיתִי כָּל כָּךְ תְּפִלָּה
גַּם הַתְּפִלּוֹת הַסְּדוּרוֹת
מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בְּשֶׁקֶט כְּדֵי לְנַצֵּחַ

 

וְאִם הָיִיתִי אֵי שָׁם
עַל שְׂדֵה הַקְּרָב
עִם הַבַּרְזִלִּים
הָיִיתִי גַּם נֶחָמָה
אֲבָל פֹּה בָּעֹרֶף
הַשָּׂפָה מַפִּילָה אֶת הַנֶּחָמָה
חֲלָלִים.

 

גַּם חִבּוּק הוּא עִנּוּי
גַּם שִׁירִים
אַתָּה גֶּבֶר שֶׁנּוֹתַר אָחוֹר
לָתֵת חִבּוּק לַאֲחֵרִים
וּבַסּוֹף הַיּוֹם יוֹשְׁבִים עָלֶיךָ
הַפַּרְשָׁנִים
וְכָל חַסְרֵי הַבַּיִת
לְהַמְשִׁיךְ לֹא לִמְצֹא בִּי
סִימָנִים שֶׁל רְסִיסִים.

 

הָיִיתִי אָבְדָן בַּמִּלְחָמָה הַזֹּאת
הָאֵמוּן נִמְתָּח אֶצְלִי עַד קְצוֹת הַהִשָּׂרְדוּת
כְּאִלּוּ הָיָה מָחָר
וְלֹא הָיָה מָחָר
מִשִּׂמְחַת תּוֹרָה כָּל שֶׁנּוֹתַר
זֶה רַק יוֹם אֶחָד
שֶׁלֹּא נִגְמַר

שירה

קשת לא נשוג

איתן אוראל גפן

מוּל עֲדַת זְאֵבֵי עֶרֶב

נִצְּבוּ מַכַּבִּים עַל מֶרְכַּבְתָּם,

וּבְיָדָם שְׁלוּחָה הַחֶרֶב

חַרְבוֹת בַּרְזֶל נוֹשְׂאִים מִמְּכוֹרָתָם.

 

אַךְ זֹאת אַל־בַּשְּׂרוּ פֶּן־תִּשְׂמַחְנָה,

בַּת־זְנוּנִים וְתִשְׁפֹּכֶת חֲלָלָה –

בֵּין בֵּית־מַרְכָּבוֹת לְחֲנוֹת־יוֹנָה,

הַצְּבִי, עַל בְּמוֹתֶיךָ חֲלָלָם.

 

עַל כֵּן יֹאמַר אֱלוֹהַּ,

וַיִּפֶן לַמְּנַבְּחִים נְבִיחָתָם:

“מַה־לָכֶם בִמְשִׁיחָי לִנְגּוֹעַ?

וְלִנְבִיאַי בַּקֵּשׁ רָעָתָם?”

 

אֶל הָרֵי הַגִּלְבֹּעַ

יִפְקוֹד: אַל־טַל וְאַל־מָטָר.

שְׁקֹט שׁוֹמֵם הַר גָּבוֹהַּ,

וּמִגִּשְׁמֵי בְּרָכָה תֻּתַּר דּוּמָם.

 

כִּי לֹא לָכֶם לְהִתְבָּרֵךְ,

אַחַר אוֹר שֶׁעַל גַּבְּכֶם עֻמַּם,

אוֹר חֶסֶד מְגִנֵּי הַכֶּרֶךְ,

אֵיכָה זִיו זְהָבָם יוּעַם?

 

 

וּבִנְפֹל שְׁלוּחֵי אֱלוֹהַּ,

הָעֹמְדִים אֵיתָן עַל מִשְׁמַרְתָּם,

מִבֵית מַרְכָּבוֹת וְעַד גִּלְבֹּעַ –

קוֹל מִמְּטָרִים פָּסַק־נָדַם.

 

 

כ”ח בכסלו, ה’תשפ”ד, נר רביעי.

נכתב לזכר רס”ל יהונתן בן רונית ומשה מלכה הי”ד,

שנפל בגבורה על קדושת שמו יתברך ברצועת עזה, בכ”ב בכסלו ה’תשפ”ד.

מכתב

אני רואה אתכן

שקד דיין

לכבוד: אחיותיי שחטופות ומוחזקות בידי בני עוולה

 

הנידון: מהלב שלי אל הלב שלכן, מכתב תקווה

 

שלום לכן בנות

 

אני רוצה להגיד לכן שראיתי אתכן אתמול. ראיתי אתכן בתחילת עיתון “דיילי” האמריקאי, או הבריטי, לא זוכרת. אבל מה שאני כן זוכרת בבירור, זה את העיניים שלכן. העיניים של כל אחת מכן. אפילו לא היינו צריכות לדבר, או להיפגש אי פעם כדי שתסבירו לי מה אתכן, מה עברתן, מה שלומכן עכשיו.

 

אתן כל כך יפות. כל כך טהורות. כל כך טובות. אני מצטערת שעברתן את מה שעברתן. אני ממש כואבת את כאבכן. סובלת בסבלכן. מדממת בדמכן. שתדעו שקיים טוב בעולם. מגיע לכן את כל הכבוד שקיים בעולם הזה. תדמיינו אותי אתכן שם, שתי ידיים חמות מונחות על כתפיכן הנעימות, ומתחילות לחבק ולחבק. לחבק ולא לעזוב. אני ממש כאן אתכן.

 

ראיתי אתכן. ראיתי את העיניים שלכן, והן לא הניחו לי. מה שלומכן עכשיו? מה אתן מרגישות?

 

בואו. בואו. בואו אלינו. שובו אל הבית. שובו אל אמא ואבא. מחכות לכן מיליוני עיניים טובות, עיניים אוהבות. עיניים מחבקות. עיניים שלא פוגעות. עיניים לא רעות.

אני שולחת לכן חוזק. אני שולחת לכן את העיניים שלי. אני רואה אתכן. אני רואה אתכן בשירים, בתמונות. בחלומות. בדמעות. אני כאן. מחכה לכן. בנות טובות ואהובות.

עיניים טהורות, שובו לביתכן.

 

“טוב מראה עיניים מהלך נפש, גם זה הבל ורעות רוח”.

 

תודה לכן.

 

אני אוהבת אתכן. הרוע הוא מיעוט.

 

מחכה לכן כאן בעיניים מחבקות.

כאן, בבית. בישראל.

מכתב

גן נעול

רעות טטרושוילי

״גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום״ (שיר השירים יב, ד)

 

הנדון: מכתב סליחה לחטופה שנפגעה בנפשה שלה

 

שנים אנחנו משחקות משחקי מחבואים חמקמקים עם המיניות שלנו עצמנו
שהיא רק שלנו?
כשחושפים אותה כשאנחנו לא מוכנות אנחנו נתקפות בושה אינסופית טורדנית כזו שקשה מנשוא
וכשהיא רק שלי סודית ואסורה היא טהורה כמו גן
גן נעול
שאף אדם לא יעז להתקרב
או לשאול אם ישנו
ולפעמים בגל של ספונטניות טהורה יגיע אדם אל אותו גן
והוא כבר לא יהיה נעול עבורו
יטייל בו ביראת כבוד שכזו, שמגיעה לו
יתפעל מהוורדים עד אין סוף
ויכאב את הקוצים עד זוב דם
ובשעת בין ערביים יעזוב את הגן וינשק שלו ויראה ממנו במאוד מאוד
כי קדוש הוא

באותו היום, הארור
כל הגנים נראו פרוצים ומושחטים
מוצאים לכל כיס
כאילו חיות מעולם אחר הגיעו לטייל שם
כאילו יראת הקודש כבר מתה מזמן

סליחה
אני מבקשת סליחה
שהגן הנעול שלך נפרץ
נלקח ממך
על ידי מי שלא ירא
שלא יתפעל
שלא כאב
רק השחיט
וחילל
את לא אשמה, אני מבטיחה
הגן שלך תמיד יהיה שלך
הוא, חילל את גנו שלו, את נפשו
ואני רוצה להאמין שבאותו גן, עוד נשארו ניצנים קטנים של יופי
שיעלו ויפרחו ויזכו לימי הטהרה שמגיעים לו
מעיינך שהוא אינסופי והוא שלך
תמיד יתגעגע
אל אותו גן נעול

אבל כרגע רק מעיין אינסופי של ריק
ותועבה
הלוואי ואני טועה
ותוכלי ללכת בו
כאחות הכלה
הלוואי והמעיין גם הוא ממש מתגעגע
ונשארו בו עוד טיפות של אמת ושל יופי

אין דבר נורא בעולם כמו גן שנפרץ
אני הולכת ומסתכלת בהריסותיו
וכואבת אותם כאילו הם בגני שלי
אבל רק כמעט
כי כאב של גן שנפרץ
נכאב באמת
באמת
רק לבעל הגן
אחותי הכלה
סליחה.

שירה

על פרעות תשפ”ד

סלעית לזר

פָּרַצְתְּ וּבָאת בִּגְבוּלֵנוּ, עַזָּה,

בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ קִלְּשׁוֹנוֹת מְחֻשָּׁלִים

בִּלְשׁוֹנוֹת חֲרוֹן, גִּ’יהָאד וְסַם.

 

פָּקְעוּ גּוּפִיפֵי פִּרְיֵךְ, עַזָּה,

וּבִשְׁבִילֵינוּ הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִים

נְבָגַיִךְ הַשְּׁחֹרִים כְּמֻרְסָה.

 

תַּפְטִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

 

אֲרוּרָה תִּהְיִי לָנֶצַח, עַזָּה,

עַל דְּמֵי יוֹנְקִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ

בְּאֵפֶר מִזְבְּחוֹת עִסָּה.

עַל דְּבַר זְוָעוֹת שֶׁנִּקְרְמוּ

בֵּין עַגְלוּלִים לַעֲרִיסָה.

עַל הֵינֶף קָנֶה וְלַהַב

מוּל יַלְדָּה בִּמְנוּסָה.

עַל שִׁכְרוֹן זִמָּה וְרַהַב

שֶׁל גְּבָרִים חַסְרֵי מוּסָר.

 

לֹא תִּנָּקִי לָנֶצַח, עַזָּה,

לֹא תִּרְאִי אוֹר בַּחֲלוֹמֵךְ,

לֹא יַעֲלוּ פְּרָחִים בְּאַדְמוֹתַיִךְ,

לֹא יִרְוֶה שַׁלְוָה עַמֵּךְ.

 

דּוֹרוֹת יִדְאוּ בְּשָׁמַיִךְ דּוֹרְסִים

עֵינֵיהֶם בִּשְׂדוֹתַיִךְ, מְחַפְּשִׂים

פְּצוּעִים, מֵתִים וְגוֹסְסִים

לִנְעֹץ בָּם נֶקֶר וּקְרָסִים.

 

לֹא תָּנוּחִי בְּשָׁלוֹם, עַזָּה,

לֹא תִּזְכִּי בְּקִלּוּסִים.

מסה

חיי הסטודנט בשדרות

גל רוכברגר

שדרות היא כמו באר שבע לסטודנטים אבל במאוד מאוד קטן. או שבאר שבע היא שדרות רק ממש בגדול.

 

בשדרות יש רק פאב אחד, אז קשה מאוד לצאת לדייטים, כי מהר מאוד כולם יודעים מי אתה, אי אפשר להיות יותר מידי חסוי בשדרות. כשהחברים מתל אביב באים לבקר, מביאים אותם ל ‘זה’, שיראו שגם לנו יש המבורגרים מושחתים ולא כשרים, והופעות ואירועים מדי ערב. את ההורים מביאים לחומוס של טחינה.

 

במהלך היום הדברים קצת שונים, לארוחת צהרים יש לך את השווארמה של איתן, שידוע ביחס חם אוהב ומחייב (לא מכבד ללכת לאכול שווארמה במקום אחר), הרבה צ’יפס שומני ורוטב שזיפים. יש גם התסביך בהמשך הרחוב, הבית הראשון בשדרות או משהו כזה. גם להם יש יחס חם ואוהב, מנת הדגל שלהם מציעה לך בפיתה אחת – סביח, שניצל, פלאפל וצ’יפס. ונכון זה נשמע מוגזם, אבל איכשהו זה יושב.

 

בשדרות יש הרבה מאוד פיצריות לכל מצב נתון –

כשרוצים פיצה סבבה הולכים למונטנה, כשרוצים פיצה מגונדרת הולכים לארטישוק, כשרוצים פיצה זולה הולכים לשמש, כשרוצים פיצה בשתיים בלילה הולכים לרומא.

 

ואם אתם רוצים להיות מתורבתים, לכו לסינמטק שדרות! מדי ערב מקרינים סרטים צרפתיים או כל מיני אירועים מיוחדים. רוב הלקוחות הם ילדים או גמלאים מהקיבוצים. הסטודנטים אוהבים להרגיש מיוחדים, קשים מאוד להשגה, אבל אפילו הם מופתעים מהאירועים שהסינמטק מציע להם.

 

בשביעי באוקטובר, הרחובות התרוקנו מאנשים, התמלאו בצללים מאיימים של זיכרונות ישנים – על זה שאי אפשר לצאת לדייטים בשדרות נגיד, או שברגע שאתה מועד ואוכל שווארמה בגרבולי, אתה יודע שאיתן מאוכזב. חלפו מעל לחודשיים, ושדרות עדיין בסוכות.

שירה

מוות ואלהים אחרים

מלאכי אנג'ל

א.

נִחוּשׁ מֻשְׂכָּל: זֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן-עַד

שֶׁמִּישֶׁהוּ יָמוּת סַבָּא, חַיָּל אוֹ

תִּינֹקֶת.

 

ב.

נָהוּג לְהִשְׁתַּתֵּף בַּצַּעַר, (לִתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת), זֶה קוֹרֵעַ

לֵב כָּךְ אוֹמְרִים לָקַחַת אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּ –

צַעַרְכֶם צַעַרְךָ צַעֲרֵךְ מִשּׁוּם שֶׁלְּעִתִּים יֵּשׁ

לְחַדֵּד אֶת הַבְּדִידוּת

 

ג.

צַעַר זוֹ רַק מִילָה שֶׁכְּמוֹ טֶבַח גַּם

זוּ רַק מִילָה אִם לֹא

סְתָם.

 

ד.

לִי לֹא אִכְפַּת. בִּכְלַל אֵלּוּ

מִסְפָּרִים

 

ה.

הֵם דּוֹאֲגִים לְהַזְכִּיר זֹאת מִידֵי

שָׁעָה: עָלֶיךָ לְהַמְשִׁיךְ לִבְחֹשׁ בַּקַּדְרוּת הַנּוֹבֶטֶת,

בְּהִבְהוּב הַנֵּרוֹת, בִּבְעֵרַת הֲמִי

 

ו.

לֹא הֶחְלַפְתִּיךָ בְּאֱלֹהִים

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: פָּשׁוּט אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא חֲבֵרִים

יוֹתֵר

 

ז.

יֶשְׁנָהּ גֻּלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְהִסְתַּחְרֵר

מִבַּעַד לַאֲרֻבּוֹתֶיהָ שֶׁעוֹדָן

אֲטוּמוֹת. עֵינַיִם וּנְחִירַיִּים וּפֶה

יוֹרֵק לְבַד מִן

הַמְּבוּכָה שֶׁבְּזִכְרוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים

 

ח.

בְּנָקֵל הֵם הוֹלְכִים וְכַבִים

 

ט.

הַגֻּלְגֹּלֶת הַהִיא אִם עוֹד

יְשֵׁנָה: מִתְפַּצַּחַת.

שירה

גלות בתוך ריבונות

בינה סבג פינקלשטיין

לתיאוריה וביקורת

זרע לבטלה

 

 

כִּי שְׁתַּיִם דִּבְּרוֹת פָּקְדָה לָנוּ גָּלוּת

בַּמַּחְבּוֹא בַּשָּׂדֶה בַּגֵּטוֹ

בִּמְעוֹנוֹת שֶׁל דַּלּוּת בְּלֵילוֹת בְּהִילוּת

נִתְּכָה עַל רָאשֵׁינוּ אֱמֶת אוֹ: צְלִילוּת

אֲיֻמָּה

אֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם

וְהַגּוֹי עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ מְעַטִּים

 

 

שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְתֹהוּ וָבֹהוּ

כָּךְ הָיְתָה גָּלוּת:

שְׁמֵי תְּכֵלֶת בְּאֵינְסוֹף מְסַנְוֵר

שְׁקֵטִים וּגְבוֹהִים אֲטוּמִים וּדְמוּמִים

וֶאֱלוֹהִים שָׁם חִוֵּר

וְאֵין כָּמוֹהוּ

וְגוֹיִים מִתְלַחֲשִׁים וְאוֹרְבִים זוֹמְמִים

לְמָמוֹן לְעִנּוּי לְנִוּוּל בְּעֵירֹם

לְעֵת חֹשֶׁךְ לִפְנֵי תְּהוֹם

לְהַשְׁלִיךְ לִבְזֹז לַחְנֹק לִכְפֹּת

לִדְפֹּק וְלִגְמֹר

וְזֶהוּ

 

 

הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לֶאֱלוֹהִים

וְאֶרֶץ נִתְּנָה בְּיַד רָשָׁע

יִחוּדָא עִלָּאָה יִחוּדָא תַּתָּאָה

וְאוֹי לַבּוּשָׁה

כִּי בָּזַע לְבוּשָׁיו

יְהוּדִי מִתְעַטֵּף בְּשָׁחֹר וְלָבָן

וְהִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ

מְאוֹד

 

 

דַּע אֶת הַגּוֹי

זָכוֹר לֹא תִּשְׁכַּח

כִּי שִׁנַּיִם לַגּוֹי וְסַכִּין לַגּוֹי

וְחִיּוּךְ לְעֵת מַטְבֵּחַ

וִירֵכַיִם עָבוֹת וְיָדַיִם כְּבֵדוֹת

לֶאֱחֹז בְּתוּלוֹת לְחַלֵּל כְּלוּלוֹת

לְחוֹלֵל אַיָּלוֹת בִּשְׁרִיקוֹת הוֹלְלוֹת

לַעֲלוֹת לְכַלּוֹת לְעוֹלֵל עֲלִילוֹת: בְּרֶשַׁע

לְכַזֵּב תְּפִלּוֹת לְעֵינַיִם כָּלוֹת

לְרַטֵּשׁ גֻּלְגּוֹלוֹת

וּלְפַצֵּחַ

 

 

וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכַחְנוּ

לֹא שָׁכַחְנוּ הֲרוּגֵי מַלְכוּתְךָ

וְעֹל גָּלוּתְךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ

וְעִיר מֵתִים:

כִּי הָאֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם

אֵין עוֹד עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ

מְעַטִּים

 

 

גּוֹי הוּא גּוֹי

לֹא אֶחָד מְסֻיָּם

לֹא עֲרָב לֹא סְפָרַד וְלֹא רוֹמָא

גּוֹי הוּא שֵׁם עֶצֶם

הוּא הַשֵּׁם עַד הָעֶצֶם: הוּא הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ

הוּא חֲשָׁד בִּטְמֵאִים הוּא יָבוֹא בְּיוֹמוֹ

הוּא טְרֵפָה הוּא קְלִפָּה

הוּא אֵימָה

הוּא תּוֹלֶה עַל בְּלִימָה

הוּא כְּלִיאַת נְשִׁימָה

גּוֹי הוּא גּוֹי וְיִמַּח שְׁמוֹ

 

 

נִשְׁמָט יְהוּדִי לַצְּדָדִים

בִּמְנוּסָה תַּחְבּוּלָה שְׁתַדְּלָנוּת וּפִתּוּי

בִּתְחִנָּה בַּדְלָנוּת וְשִׁחוּד וְשִׁטּוּי

וְהַגּוֹי בְּשֶׁלּוֹ מַעֲלֶה יְהוּדִים

לַשָּׁמַיִם

בְּרַח יְהוּדִי: רָאאאוּס וּשְׁנֶל

פְּרַח יְהוּדִי: קַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ

בִּצְוָחוֹת בִּכְרִיתוֹת

בְּמִיתוֹת עֲצוּמוֹת

עַפְעַפַּיִם

 

 

יְהוּדִי גָּלוּת בּוֹ טִינָה

מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ טִינָה

מַשְׂטֵמָה וְשִׂנְאָה וּקְלָלוֹת וְקִנְאָה

בַּעֲרָבִית בְּלָדִינוֹ בְּיִידִישׁ

אִם בָּכָה וְשָׂחַק וְרָקַק:

מִכָּל הַלֵּב הוּא רָקַק

וְנִגֵּב מִצְחוֹ מְיֻזָּע אָז בַּכּוֹבַע

וְאִישׁוֹנִים לִרְוָחָה הוּא פָּתַח

בְּעֵינָיו שֶׁכָּבוּ בְּלִבּוֹ הַבּוֹעֵר

וְלִכְסֵן מַבָּטוֹ דֶּרֶךְ קֶבַע

וְלִגְלוּג בִּקְצֵה שְׂפָתָיו רַק הִנִּיחַ

לָאֱנוֹשִׁי לַנָּאוֹר

לַהֲזָיוֹת: עַל זְכוּיוֹת

לַהֲכָלָה לָאַחֵר לַפִּטְפּוּט שֶׁל הַשִּׂיחַ

וְהוּא קָם וְצָלַע וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ

וְשָׁכַח וּבִטֵּל עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ

 

 

יְהוּדִים רָעִים דַּיָּם

הֵגִיחוּ מִבֵּין יְהוּדִים שֶׁל גָּלוּת

מִן חֹרִים: אֶל עֵת רִבּוֹנוּת

הִכּוּ בַּסְּלָעִים

וְשָׁבְרוּ בַּלּוּחוֹת

וּבָקְעוּ אֶת הַיָּם

וּמַבַּט עֵינֵיהֶם הַמּוּזָר הָאַכְזָר

הֵנִיס פְּלִיטִים לְאָחוֹר

כְּמוֹ רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אֶלְעָזָר

בְּתוֹךְ אֵשׁ לְבָנָה בָּעַר הַשְּׁחוֹר

כִּי שׁוֹאָה יְהוּדִית שֶׁהָיְתָה

לֹא תִּהְיֶה עוֹד לֹא יִהְיֶה עוֹד פּוֹגְרוֹם

לֹא בֶּהָלָה לֹא טֶבַח לֹא גַּרְדּוֹם

וַאֲפֵלָה חֲשֵׁכָה דָּלְקָה בָּם

וְאָיֹם מִכָּל אָיֹם

כִּי כָּלָה וְנֶחֱרָצָה גָּמְרוּ לַעֲשׂוֹת

יִשָּׂרֵף הָעוֹלָם וְיִדֹּם

 

 

 

 

יְהוּדִי אֲדָמָה לְרַגְלָיו

אֵין צָרִיךְ עוֹד שָׁמַיִם

מֵת אֱלֹהִים נִשְׁכָּח הַגּוֹי

בַּטְּלוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת: מָךְ בַּעֲצַלְתַּיִם

יְהוּדִי שֶׁל חָסוּת שֶׁל קַטְנוּת

מְלַבְלֵב בְּקִבּוּץ גָּלוּיוֹת

הוּא מִלִּים וּמִלִּים עַל שִׁיר גְּאוּלִים

הוּא חוֹלֵף בֵּין גִּזְרֵי עִתּוֹנוּת

בֵּין עַרְבַּיִם

 

 

אֵימָה שֶׁל גָּלוּת

תָּמִיד תָּשׁוּב וְקָשָׁה וְכוֹאֶבֶת

בִּפְקָעוֹת שֶׁל פְּחָדִים בִּילָדִים נִרְעָדִים

בְּעַם שֶׁאָבַד בַּשַּׁלֶּכֶת

גָּלוּת תָּמִיד יֵשׁ תָּמִיד יֵשׁ גָּלוּת

וְטִינָה וְלִגְלוּג וּמַקֵּל נְדוּדִים

וְדִבֵּר רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי

אֱמֶת בְּצוֹק הָעִתִּים:

אֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ

עַל כֵּן יִהְיוּ

דְּבָרֶיךָ

מְעַטִּים

ד׳ בשבט ה׳תשפ״ד (14 בינואר 2024)

מלך חדש לאמבטיה?

רונן שובל

הימים ימי כאב ועצב. גבורה מעורבת בשכול, עת אנו מותחים את קצה גבול האהבה, ויוצאים להגן בגופנו על המשפחה המורחבת שלנו מפני אויב שאיבד צלם אנוש. לא רק אנו החיילים בחזית עומדים במבחן, גם הורינו, נשותינו וטפינו, לא ישנים לילות מדאגה, תשמור על עצמך, הם אומרים בשיחת הטלפון, ואתה שומע איך הם משוועים לחיבוק אוהב, מתכווצים ומדחיקים כל מחשבה שמתגנבת בלילה על הדפיקה הארורה בדלת.

 

טבח שמחת תורה, והמאמץ הלאומי האדיר שעומד בפנינו בעקבותיו, מזמינים רגע דרמטי של חשבון נפש עמוק. מעבר לשאלות הפוליטיות ולמחדלים, אנו עומדים בתוך רגע טקטוני של קונספציות מתחלפות. בדרך כלל כאשר מדובר על קונספציות מתחלפות, אנחנו חושבים על מדיניות ופוליטיקה של יום-יום, אבל אנו זקוקים לשינוי קונספציה גם ברמה עמוקה יותר ומופשטת יותר – אנו משוועים למוזות אחרות.

 

המוזות החדשות הדרושות לנו, הן לא סתם פריווילגיה, הן האוויר לנשימה הדרוש לנו בתוך המאמץ המתמשך שעוד נכון לפנינו. הן הזיכרון החי של טבח שמחת תורה, שחייב להמשיך לפעם בנו. האדם שבטנק ינצח, רק בגלל שהרוח שלו עמידה יותר. היכולת שלנו להגן על עצמנו, ולהבטיח חירות לאומית ואישית, יותר משהיא פונקציה של מספר המטוסים, הטנקים והתל”ג שלנו, נובעת מהמידה בה אנו מאמינים בצדקת הדרך ומחוייבים איש לרעהו ויחדיו למפעל הלאומי שלנו.

 

דור המייסדים של הסופרים, המחזאים והמשוררים שלנו, ראו את עצמם חלק מהכלל. הם היו מחויבים לזיקה, להקשר הייחודי היהודי, הם לא היו אזרחי העולם, הם ראו במסורת הלאומית את המצע למשמעות הפרטית. אחד העם, ביאליק, אצ”ג, שי עגנון, נתן אלתרמן, נעמי שמר ומשה שמיר – עמודי התווך של דור המייסדים התרבותי, נשפו את הרוח העזה, שדחפה קדימה את המפרשים. “כורעת הספינה על צד, עולה שלופת ציפורן!/ על אם הדרך עץ נכרת, נכרת ויהי לתורן”, מעניק לנו תקווה אלתרמן.

 

דור המוזות שקם אחריו לא עסק עוד בבנייה אלא בפירוק ושיכחה. הרוח לא נשבה עוד במפרשים. המטרה לא הייתה עוד לטפח פרות קדושות, אלא לשחוט אותן. זה היה הצייטגייסט שהחל מחנוך לוין “מלכת האמבטיה”, דרך אסי דיין, יגאל תומרקין “כשאני רואה אותם (דתיים, ר.ש) אני מבין את הנאצים”, אביב גפן “אנחנו דור מזויין”, יזהר אשדות “ללמוד להרוג זה עניין של הרגל”, יהושע סובול “אילו הייתי עזתי הייתי מניף עפיפון” ורבים אחרים שיצירתם מנוכרת ליהדות ולציונות.

 

היה זה יוסי שריד שהסביר את מניעיהם: “איש מתוכנו איננו משה, ולאיש אין מספיק כוח ותוקף לשבור את הסמלים. בכוחנו הדל נשתדל, לפחות, לשחוק אותם, לעמעם אותם, כדי שאי אפשר יהיה ללכת לאורם המתעתע אל התהום… כאשר כל סמרטוט מתנפנף ברוח נהפך לדגל – מוכרחים לשחוק ולעמעם את הסמלים. כאשר כל שיר של נעמי שמר נהפך להמנון, מוטב, ליתר ביטחון, להוריד את הסמלים לשפל המדרגה”.

 

כדי שנוכל לעמוד באתגרי השעה, אנו זקוקים לשידוד תרבותי. השתייכות לתרבות היא לא יכולת של סיכום מדעי, אלא דרך התייחסות לעולם הסובב כאל מעיין חיים פועם. התרבות היא חוויה של משמעות, היא זיכרון היסטורי משותף, היא מצביעה על מטרה אליה ראוי לחתור, היא מנסחת את הרגשות שלנו, היא מאפשרת לנו להביט על המציאות מעבר לנקודת מבט של עובדות חסרות פשר ומעניקה משמעות לחיים.

 

האדם התרבותי, בין השאר, חי את זיכרונותיו. אנו, מזהיר אצ”ג בפתח ‘ספר הקיטרוג והאמונה’, שוכחים את עצמנו, את צדקת דרכנו. לכן שוב ושוב אנו משלמים מחיר: “ואחרי הקבורה הגדולה בתרפ”ט, שבה הדממה להיות / והשיכחה היתה רבה מאד / והכפירה פָשתה / זלילה ורוָיה והפקרות / … הפנים הכתוּשים והגוויות המרוסקות של הרוגי ישראל בתרצ”ו והנה הם דומים ממש לאלו ההרוגים בתרפ”ט, אלא ביתר קלון / … א ל מ ל א כ ן ל א ה י י נ ו מגיעים לטבח ולמשיסה גם בתרצ”ו/ עתידים גם הרוגי תרצ”ו להישכח/ … אבל יִעוּד השיר הוא להפך מזה”.

 

תנועה לאומית לא יכולה לשרוד ללא זיכרון, שורשים ורוח. כפי שכתב נעים זמירות ישראל: “וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי”. אנו זקוקים לשינוי קונספציה גם בתרבות. תרבות שמעניקה לנו השראה חשובה לא פחות מפצצות וטילים, כי היא המעניקה לנו את הרוח שאנו הזקוקים לה. לכן כתב הרצל 90 שנה לפני יוסי שריד וכאילו במענה מוקדם לדבריו: “אדוני שואל בלעג: דגל מה הוא? כלונס ויריעת אריג? לא אדוני, דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים את הבריות לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ הבחירה. למען דגל הם חיים ולמען דגל הם מוכנים למות”.

 

 

 

 

איור מלווה: עוזיאל רנחל > יומן מלחמה, 2023, רישום

כ״ט בטבת ה׳תשפ״ד (10 בינואר 2024)

הופכים עליהם

ידידיה גזבר

דומה שהתמרון הקרקעי בעזה מהווה השלכה של מתקני האימונים של צה”ל על המציאות: המתקנים במרכז האימונים ללוחמה אורבנית (מאל”א) בצאלים, שתמיד היו דלים כל כך בפרטים, היוו קריאת כיוון לאופן שבו צה”ל הולך לראות את השטח. במקום המורכבות של העיר האמיתית צה”ל מחק סממנים מאפיינים תוך שהוא הופך את העיר לערימת שלדי בטון בה מחפשים הכוחות הצבאיים סימן למשהו אחר.

 

צה”ל משליך את המודל על הממשי: המחיקה של העיר הממשית, על כבישיה ועציה, היא סירוב לראות את המורכבות, והסירוב הזה הוא עמדה אתית שאני מוצא את עצמי מזדהה איתה יותר ויותר. הסירוב הזה אינו סירוב להכיר במורכבות, אלא התעלמות ממנה. זו הבנה שיש מצבים בהם אין מה להגיב במורכבות גם כשהסיטואציה מורכבת. זהו סירוב לקחת את עמדת המבוגר, עמדה שישראל מתקשה לצאת ממנה: הדיון הפנים-ישראלי עסוק בשאלה החינוכית ‘מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהפלסטינים יעשו כך או אחרת’, ודומה שהגיע הזמן להפסיק לשאול את השאלה הזו, ולהשאיר אותה לבעליה, אותם פלסטינים עצמם. אנחנו יכולים רק להגיב בחוסר-מורכבות לפעולות מסוימות.

 

הסירוב למבט אל הממשי מתבטא גם במפה, כמובן – זה לא רק שמות קוד נוחים, זו קריאה מחדש של העיר. אין יותר מחמוד דרוויש ודיר יאסין, יש בודפשט ולקסיקון. זה לא חידוש ישראלי – יש משהו שמקל על חייל אמריקאי בנחיתה אל חוף “אומהה” מאשר אל מה שהוא באמת.

 

צה”ל מסרב לראות את עזה ‘כפי שהיא’ ובוחר להתאים את המציאות למודל. מכיוון שכך, חלקים גדולים מהתמרון בעזה אינו לש”ב אלא לוחמת הרס. במסגרת לוחמת ההרס חיל האוויר מסיר את שכבת הגמר של הבניינים ואת המילואה שבין העמודים של חלקם, דובים של חיל ההנדסה מעיפים את הכבישים והשיריונרים מגרדים קומות נבחרות. כל אלה אמורים להשלים את משימת הגישור בין עיר האימונים והעיר האמיתית, אלא שכאן יש הבדל גדול: במאל”א עצמו אין כלום מלבד מבני הבטון, מה שתמיד עורר מין תחושה סתומה של ריקנות. במציאות, מילאו הפירים והמנהרות את הריקנות עד אפס מקום.

 

האתגר של הלוחמה העכשווית אינו רק שליטה על ה’על-קרקע’, אלא איתור הנקודות המרכזיות של תת הקרקע, שאינו חייב לענות לקודים של התכסית. זוהי חשיפה של שלד העיר על מנת לאתר את תמונת המראה שלו, את שלד התת-קרקע. וכשם שתת הקרקע הוא תשליל של הקרקע, כך אתר ההרס הוא היפוכו של אתר הבנייה: בקסדות ונעליים גבוהות עוברים על השכבה האורבנית כולה, משכבת הגמר ופרטי הבניין אל המערך הסטרוקטורלי של המבנה, ומשם דרך היסודות אל הפירים, אל העיר שהשכבה הבנויה משקפת בדממה אפרפרה.

 

ואם כך, יש לתקן: זו אינה מחיקה של העיר אלא הפיכה שלה. להפוך את הבגד לצד השני כדי לראות את התפרים, בניסיון לחשוף את היחס בין על הקרקע לבין המסתתר תחתיה. קשה לדעת כיום, אבל נראה שתמיד תודעת המרחב הציבורי העזתי לא מתוחזקת מדיי, והרשת שמתחת לאדמה היא מין תשובה לשאלה הקבועה לאן הולך הכסף. נקודות החיבור בין השכבות הללו הן מבני הציבור, שהרבה מדיי מהם הם פתח לתת-קרקע, והנחה של שתי השכבות אחת על השנייה נותנת מין תיאור מחריד של מפת נולי, מפת פרטי-ציבורי עירונית.

 

בלוחמת הרס הופכים את העיר לא כפעולה של תיחוח ומחיקה, אלא כפעולה של חשיפה והבהרה: היפוך כפעולה פיזית, לא כסלנג. להפוך את הפוזיטיב כדי למצוא בו את הנגטיב. כשאנחנו מדברים על הפיכה, גם פעולת המחיקה נתפסת אחרת לגמרי. זה אינו חוסר מודעות למורכבות של העיר, אלא ניקוי של הפרטים לטובת הסיפור הכללי: עיר שמחביאים בה חטופים לא יכולה להתחבא מאחורי פריטי אדריכלות נדירים מהמאה ה-15.

 

עזה אינה יריחו והיא איננה מקוללת בקללת עיר הנידחת, “והיתה תל עולם לא תיבנה עוד”. עזה היא העיר בה אפשר להחביא חטופים, שבתי הספר ובתי החולים שלה הם מרכזים לתהומות המחרידים של האנושות, היא העיר אשר בה להתארח בקיבוצים זו פעולת ריגול. לכן היא דומה יותר לסדום: מלאכי ההרס מחפשים את הזכאים לבריחה, ממלטים אותם מהעיר והופכים אותה, מראים מה היא באמת. על השלד הזה אפשר אולי להתחיל משהו מחדש.

 

עזה, כמו סדום, מחזירה אל ישראל את שאלת הקולקטיב. ‘עיר’ היא תמיד מונח קולקטיבי, וכל פעולה בקנה מידה עירוני היא ענישה קולקטיבית כלפי מישהו. את השכבה הציבורית של תת הקרקע אי אפשר לשפוט באופן שאינו קולקטיבי. כשאברהם מחפש עשרה צדיקים הוא לא מחפש חריגים שיצילו את הקולקטיב, אלא אופוזיציה: אם אין עשרה, אם אין מתחם עירוני שחי אחרת, אפשר ללכת הביתה.

 

ברגעי ההפיכה אין להביט לאחור.

שירה

חוזה חדש

אמרי פרל

אֲנִי מַסְכִּים בְּדָמִי לַחְתֹּם הֶסְכֵּם חָדָשׁ.
בִּדְמֵי אַחַי הוּפַר הַקּוֹדֵם, בִּצְרָחַת נָשִׁים נִקְרַע.
גַּם חוֹזֶה שֶׁנֶּחְתַּם בְּרֵאשִׁית בְּרִיאָתִי, בְּדָם טַבּוּרִי נִכְרַת,
נִשְׂרַף כִּנְיָר יַחַד עִם הַכֹּל.
מִלּוֹתָיו הָרֵיקוֹת פְּזוּרוֹת עַל גַּבֵּי כְּבִישִׁים חַסְרֵי שֵׁם –
“אֵמוּן” מְרֻסָּק וּמָרוּחַ עַל הָאַסְפַלְט.
“טוּב הָאָדָם” מְפֻזָּר עַל הַדֶּשֶׁא,
מַמְטֵרוֹת הַקִּבּוּץ עוֹד מַשְׁקוֹת אוֹתוֹ בְּמֶרֶץ, אוּלַי יִתְקַמְפֵּסְט מַהֵר יוֹתֵר.
“מוּסָר” נֶחְטַף בְּאַלִּימוּת עַל טֶנְדֵּרִים מְלֵאֵי צַהֲלוֹת דָּם וְטֶרֶף.
מֻכֵּה מִכָּל צְדָדָיו עַד שֶׁלֹּא נִתָּן לְהַכִּירוֹ מֵרֹב דָּם וּשְׁבָרִים.
אַךְ אֲנִי מַסְכִּים בְּדָמִי לַחְתֹּם חוֹזֶה חָדָשׁ.
אֲנִי לֹא אֶעֱצֹם יוֹתֵר אֶת עֵינַי, לְעוֹלָם. גַּם כַּאֲשֶׁר אִשָּׁן וְאֶקְדָּח דָּרוּךְ תַּחְתַּי,
עֵינַי תִּשָּׁאֵרְנָה פְּקוּחוֹת.
וְאַתְּ, מְצִיאוּת עֲגוּמָה שֶׁלִּי, מִצִּדֵּךְ – – –

פרוזה

אלגריבה  كنيس الغريبة

יפעת גלבר

 

הסיפור נכתב על רקע מאורעות השביעי באוקטובר, ובהשראת מיתוס “אלגריבה” של יהודי ג’רבה. הדמויות והעלילה בדויות וכל קשר בינן לבין המציאות מקרי בהחלט.

 

 

אתמול בזמן שעשו בעיר את העצרת לחטופים ולנעדרים אני הלכתי יחד עם מקסים בעלי לשמוע את הרב מזוז בבית כנסת החדש שהעירייה סידרה בִּמקוֹם ההוא שנשרף. הרב הסביר לנו שאלוהים נותן עונשים ומביא מחבלים כי לא התנהגנו בכבוד אחד לשני ושצריך ללמוד ממה שקרה לתלמידים של רבי עקיבא המיסכנים שמתו במגפה. בשנה שעברה נסע הנכד שלי שמואל לבית כנסת אלגריבה בג’רבה לחגוג את הזיארה שזה היום שהפסיקו למות וגם היום שנפטר רבי שמעון בר יוחאי זיכרו יגן עלינו. שלחתי עם שמואל ביצה קשה שיהיה לו סגולה שיתחתן כפרה עליו, אבל כשחזר  סיפר לנו איך אחד מחבל יימח שמו הרג שני חוגגים וברח. בני דודים היו הנרצחים, מסכינה הסבתא שלהם כבר לא תראה מהם נינים. אבל אני על אסתר רציתי לספר לכם, שלא היו לה ילדים ולא נכדים כי הייתה צדקת נסתרת, ועל איך שהלכה לספר תורה למות עליו מהמחבלים כמו כלה עם החתן.

 

אסתר ואני גדלנו שתינו ביחד בג’רבה, אבא שלי היה הרב של הקהילה, גם היה שוחט וגם לימד את הילדים לקרוא ולכתוב ופרשת שבוע, כל מה שצריך. ואסתר, אבא שלה היה צורף כסף וזהב ומכין תכשיטים, אבל מה – כולם היו מספרים עליו שבזמן שהיה מכין תכשיטים היה אומר בשקט תפילות שלמד מהסבא שלו ומילים קדושות מספר הזוהר וככה מתקן עיטורים לכלה העליונה שהיא השכינה העצובה של אלוהים.

 

יום אחד באו שני האבות הביתה באמצע היום ואמרו לאימהות ולילדים שיאללה עולים לארץ ישראל. אבא שלי אמר שזו מצווה ליישב את הארץ, אבא של אסתר אמר לה שצריך לייחד שם יוד הא בוו הא, וכשהוא אמר את זה – הסתכל באסתר והיא הורידה את העיניים כאילו הבינה מה שאמר לה. אני כל החיים חשבתי שהאבא של אסתר מלמד אותה בשקט את כל מה שהוא יודע, חכמת הנסתר יעני, אבל שתקתי למה אם ידעו אצלנו שיש ילדה שיודעת סודות ששמורים רק לצדיקים, מי ירצה להתחתן איתה מסכינה.

 

ככה באנו לישראל שתי המשפחות, ומייד הממשלה שמה אותנו בשדרות איפה שכל הצפון אפריקאים. אבא שלי הקים לנו בית כנסת וקרא לו תורת כהנים, ובקיר של הבית כנסת שם אבן שהביא מאלגריבה שמספרים על האבן שהיא בכלל מבית המקדש הראשון שנשרף בירושלים. אותנו הילדים שלחו לבית ספר, אפילו את הילדות, וככה אני למדתי לקרוא ולכתוב אבל כשגדלתי החלטתי לעבוד כמבשלת בישיבה של האשכנזים, כל יום הכנתי להם קוסקוס וקציצות ומה לא, שיהיה להם טוב בבטן יוכלו ללמוד תורה. התחתנתי ובאו ילדים ונכדים ונינים הכל בסדר תודה לאל.

 

אבל אסתר היא הייתה חוזרת מהבית ספר ומייד יושבת עם האבא שלה הצורף ללמוד דברים שאסור אפילו לומר אותם השם ירחם. שהייתה בת שמונה עשרה חיתנו אותה עם ג’קו הבן של חדד, פחות משנה אחרי זה הלך במבצע של הצבא ולא חזר. אחר כך התחתנה עם דוד והוא מסכין הייתה לו מחלה הלך אחרי שנתיים. אחר כך כבר לא חיתנו אותה, ואבא שלי שהיה הרב של הקהילה סידר לה עבודה קטנה בחנות תפירה, ושכל יום יבואו לבקר אצלה בחורות מהאולפנה הדתית שלא תהיה לבד. חלק מהבחורות היו באות יפה מנומסות והולכות, אבל חלק התחילו לדבר איתה בדברים של סודות. היו שאלות והיא הייתה עונה מה שלמדה מאבא שלה עליו השלום, עד שנהיה אצלה בבית מין חוג כזה. היו באות אצלה פעמיים שלש בשבוע לשמוע שיעור ואחר כך היו עושות שרות לאומי ותכף הולכות לאוניברסיטה ללמוד קבלה וזוהר ומחשבת ישראל ומה לא. איזה שמועות לא היו עליהן. סיפרו שהיו קמות בלילה לומר את תיקון רחל ותיקון לאה ולשיר את הפיוטים שכתב הרב פתיה זכר צדיק לברכה נגד הנאצים יימח שמם. וסיפרו שהיו פותחות בספרים הקדושים ורואות מה יהיה עם עם ישראל עד ימות המשיח. היו באות לבית כנסת לכל התפילות בשבת, יושבות מאחורי המחיצה צפופות סביב אסתר ומתפללות מתוך הסידור ומתוך דפים מודפסים ואומרות סודות אללה ירחמו. כשאסתר התחילה לסבול מהברכיים שלה ולא לבוא לבית כנסת, היו ממשיכות לבוא בלעדיה.

 

יום אחד, זה היה לפני כמה שנים, באה אל הרב מזוז אחת מהבנות של אסתר, ככה היינו קוראים להן. היא כבר הייתה דוקטור במחשבת ישראל והיו לה שלש בנות משלה. והאישה הזו שקוראים אותה מלכה אמרה לרב מזוז שעוד מעט חג שמחת תורה ושהיא רוצה שהבנות שלה ירקדו עם הספר תורה. הרב אמר שאין מקור שאוסר על כך אבל מאחר והדבר חדש הוא רוצה להתייעץ עם המתפללים הקבועים ושיחזיר לה תשובה. יא וולדי איזה מהומה הייתה שם מהבקשה שלה, אנשים אמרו שהם מעדיפים להישרף במנורה של רבי שמעון בר יוחאי רק ששום אישה לא תיגע בספר תורה הקדוש.  מלכה לא התווכחה אבל הבטיחה שבשנה הבאה תנסה שוב. וככה היה, כל שנה מחדש הייתה באה מלכה ואחריה היו באות בנות נוספות של אסתר, והן היו מבקשות מהרב שיתיר להן לרקוד עם הספר תורה, והרב היה עונה שאי אפשר מחמת כבוד הציבור. ומשנה לשנה, כך סיפרו הנשים, היה קשה לו יותר לענות את זה והשנה, סיפרו, היו לו ממש דמעות בעיניים כשסירב.

 

ובכל זאת הגיע חג שמחת תורה, וכמו כל שנה באתי לבית כנסת בשעה שבע בבוקר והבאתי איתי סוכריות אניס שהכנתי לחלק לילדים הקטנים, וכמו כל שנה הבנות של אסתר כבר היו שם. אולי קמו בחצות להתפלל אל השכינה. אבל מה שהיה שונה זה שאסתר בעצמה ישבה על הספסל, לבושה בשמלה לבנה כאילו כיפור היום. הרבה שנים לא ראיתי את אסתר בבית כנסת, זיקנה קפצה עליה בגיל צעיר, אולי כי לא היו לה נכדים ונינים שיחליקו את הקמטים על הלחיים. כשראתה אותי אסתר קראה לי לבוא להתקרב אליה, ואז אמרה בקול חלש: “פורטונה, הדינים פרושים עלינו, נגזרה הגזירה הרעה”. אני ממש נבהלתי, אולי אסתר יצאה מדעתה אללה יוסטור, אבל אסתר נגעה ביד שלי ואמרה: “לא לדאוג פורטונה, אני אשמור על הרעיה, אני אחזק אותה בשירים ובעדיים, שלא תאבד”.

 

ובדיוק אז התחיל החזן בברכות השחר ואסתר הסתגרה מאחורי הסידור שלה וגם אני חזרתי למקומי בלי להבין מה אמרה לי. אבל בשעה שמונה ועשר דקות כשפתח הגבאי את ארון הקודש כדי להוציא את הספר תורה שירקדו איתו הגברים, פתאום קמה אסתר על הרגלים ופתחה את וילון המחיצה ונכנסה לעזרת גברים ותפסה את הספר תורה בכוח, וכולם מרוב ש0יו בהלם לא ידעו מה לומר. ואז שמעון שהוא אחד מהמתפללים הוותיקים צעק “יא אסתר מה את עושה, בשם אבא שלך הצורף הקדוש – תניחי את הספר תורה” אבל אסתר רק חיבקה אותו חזק יותר והתחילה לשיר בקול צרוד את הפיוט של שמחת תורה “יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, בַּת קְרָאתִיהָ חֶפְצִי־בָהּ. רַעְיָה עֵינֶיהָ כְיוֹנִים, יְפוֹצְצוּן אֵשׁ לֶהָבָה”, היא שרה ועם הרגליים עשתה על הרצפה את הקצב וכל הבנות שלה שהיו המומות גם הן הצטרפו לאט לאט לשירה והיכו על הספסלים את הקצב העגול, האלים של השיר, ואיך שהגיעו לבית האחרון ושרו “אֶל־חִכֵּךְ שׁוֹפָר תְּנִי־נָא, וּבְקוֹל גָּדוֹל חִישׁ הָרִיעִי” התחילו אזעקות פתאום ולבית כנסת פרצו ארבעה אנשים עם כאפיות וסרטים ורובים, וצעקו בערבית אללה הוא אכבר, וכולנו התחלנו לצעוק גם כן ולברוח מכל הדלתות של הבית כנסת ורק אסתר נשארה בפנים ושרה את הסוף של השיר “פִּצְחִי בְּשִׁירָה וּרְנָנָה, נֶפֶשׁ נַעֲנָה הַשְׁבִּיעִי. עֲדִי נָא עֶדְיֵךְ עֲדִינָה, וְחִזְקִי חוֹלַת אַהֲבָה” ובזמן שכל המחבלים הסתכלו עליה המומים אנחנו כולנו הצלחנו לברוח, ואז מישהו צעק – “רימון!” וכל המחבלים ברחו גם הם, את הפיצוץ שנשמע היה אפשר לשמוע עד ג’רבה. בית הכנסת עלה כולו באש.

 

אבל כשבאו החיילים וכיבו את האש ופינו את ההריסות הם נדהמו למצוא במרכז בית הכנסת איפה שפעם הייתה הבימה את הגופה של אסתר, שלמה ולא שרופה, ובידיים שלה שלם גם הוא – ספר התורה. וכל הנשים התחילו להכות על החזה ולילל – אלגריבה, אלגריבה קדושה, ומלכה והבנות של אסתר נעמדו סביבה והתחילו לומר עליה קדיש,  מלכה אמרה בקול וכל הבנות חוזרות אחריה ביללות ובעצב כזה שאם היה בית מקדש קיים בירושלים היה שוב נחרב מרוב צער.  יְהֵא שְׁלָמָה רבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָֹבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָה וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה, וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עוֹשֶֹה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶֹה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.

 

 

 

 

שירה

חנוכייה טרויאנית

יוחאי שלום חדד

אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה

הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אָמָ”ן, מְכוּרִים לְ8200

לִידִיעָה וַדָּאִית עַל סוּס עֵץ שֶׁיֻּשְׁאַר בְּחוֹף זָהֹב

וְלוֹחֲמִים בְּבִטְנוֹ שֶׁיָּגִיחוּ עִם עֶרֶב

 

הֵם אַנְשֵׁי צָבָא,

הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁסּוּס הָעֵץ הָיָה רַק מָשָׁל.

הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנּוּ

 

בָּאִילְיָאדָה לֹא סֻפַּר עַל תַּכְסִיס שֶׁצָּלַח, זֶה סִפּוּר מְאֻחָר

מוֹפִיעַ בְּאוֹדִיסֵאָה וּבְאַינֵיאַס כְּצִדּוּק לַמְּצִיאוּת שֶׁקָּרְסָה

סּוּס הָעֵץ הֻשְׁאַר עַל הַחוֹף, לֹא נָגוּעַ

אֲבָל מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת-

״הַמִּלְחָמָה תַּמָּה״, ״חוֹמָה גְּדוֹלָה תָּגֵן״,

״לְהַפְקִיר אֶת הָעִיר לְתַנִּין הַכַּלְכָּלָה הַחָפְשִׁית הָעִוֵּר״-

הִתְגַּנְּבוּ לְתוֹכְכֵי הָעִיר

 

אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת שַׁלִּיטֵי טְרוֹיָה מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה

הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁנְּבוּאוֹת זֶה פוֹלְקְלוֹר דָּתִי

שֶׁאֶפְשָׁר לְתַרְגֵּם בְּקַלְפִּי

שֶׁמַּחֲשָׁבוֹת הַחֲרָדָה וְהַדִּכָּאוֹן

עַל בֵּן שֶׁנּוֹלַד וּמַחֲרִיב אֶת עִירוֹ הֵן לֹא נְבוּאָה

רק בְּעָיוֹת פְּסִיכוֹלוֹגִיּוֹת שֶׁדּוֹרְשׁוֹת הַתְוָיָה תְּרוּפָתִית

 

אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת יַזָּמֵי הַהַיְטֵק הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוֹיָה נָפְלָה

הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁנְבוּאָה הִיא הֶרְמֵז סִפְרוּתִי

אֵיךְ קָרָאנוּ לִחִּפּוּשׂ שְׂדֵה הַגַּז הָעִבְרִי “יָם תֶּטִיס”?

וְאֵיךְ לֹא קָרָאנוּ לְפּוֹלִיאָמוֹרְיָה בִּשְׁמָהּ?

 

“הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ

וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר – הַיָּשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד?

הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף הָאָרֶץ הַהִיא!”

 

אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי סְדוֹם, אוֹ אֶת עַם עֲמֹרָה

אֵיךְ טְרוֹיָה נָפְלָה,

טְרוֹיָה הָיְתָה רַק מָשָׁל,

הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנָּה

 

הַאֲזִינוּ

שירה

הם יזרמו עכשיו בצינורות

ינקי שפט

צִנּוֹר שֶׁל מֵאָה חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִילִימֵטֶר.
עַל הַפְּגָזִים כָּתְבוּ הַחַיָּלִים דִּבְרֵי אֱמוּנָה שֶׁל אַבְרָהָם
דְּבָרִים שֶׁל אַיִן, רִשּׁוּמִים שֶׁל הֶבֶל.
וּדְבָרִים מִשֶּׁל נִמְרוֹד, דִּבְרֵי כְּפִירָה.
וְהָאֲוִיר מָלֵא פִּתְאוֹם בְּצִפּוֹרִים,
שֶׁאֵין לָהֶן שֵׁמוֹת בְּסֵפֶר וַיִּקְרָא.
שָׁמַעְתִּי שֶׁהַיַּפָּנִים הִצְלִיחוּ לְכַבּוֹת אֶת תְּסִיסַת הַגַּרְעִין הַקּוֹדֵחַ, רַק כְּשֶׁהַכֹּל הוּצַף בְּמַיִם מִן הָאוֹקְיָינוֹס הַשָּׁקֵט.
זִכָּרוֹן מוֹלֵקוּלָרִי שֶׁל תַּחְמֹצֶת אֳנִיּוֹת מִלְחָמָה אָמֵרִיקָאִיּוֹת שֶׁיָּרְדוּ אֶל הַמַּעֲמַקִּים.
גַּם הַמַּיִם שֶׁל הַיָּם הָאַחֲרוֹן הֵם תַּכְשִׁיר הוֹמֵאוֹפָּתִי.
זוֹכְרִים אֶת כָּל מָה שֶׁנִּשְׁטָף, מִשְׁחַת עֲדִינוֹל וְשַׁמְפּוּ לְלֹא דְּמָעוֹת שֶׁלֹּא יִשְׂרֹף נוּרוֹפֶן בְּטַעַם תַּפּוּז לְהוֹרִיד אֶת הַחֹם. וְאַבְקַת כְּבִיסָה עֲדִינָה בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא יְגָרֵד לַיַּלְדָּה כְּשֶׁאִמָּא עוֹטֶפֶת בִּשְׂמִיכָה נְקִיָּה לְגָרֵשׁ אֶת הַקֹּר.
אֵפֶר בָּתֵּי כְּנֶסֶת, עָלִים שֶׁל חַסָּה
לְלֹא חֲרָקִים.
הֵם יִזְרְמוּ עַכְשָׁו בַּצִּנּוֹרוֹת מִגֹּבַהּ פְּנֵי הַיָּם אֶל הַתְּהוֹם

שירה

על חורבות קיבוץ בארי עומד רבי לוי יצחק מברדיטשב

מוטי ארליך

עַכְשָׁו, רַבִּי לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב אוֹמֵר:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
אֲנִי עוֹמֵד שׁוּב בְּעוֹלָם חָרֵב שֶׁתַּחְתָּיו יְהוּדִים חֲרוּכִים,
שֶׁהַשֶּׁקֶט שֶׁל בֹּקֶר הַסְּתָו סִנְוְרָם
וְלֹא רָאוּ אֶת הָאוֹרְבִים לְנַפְשָׁם עַל קַו הַתֶּלֶם.

 

לֹא-לֹא,
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!
הִנְנִי מְמָאֵן,
שֶׁכֵּן הֲלֹא יֵלֵךְ מַהֲלַךְ הַדָּם בְּעַמִּי כִּבְיָמִים מִקֶּדֶם.
וְאֶת מַסַּע הַצְּלָב יַחֲלִיף מַסַּע הַסַּהַר!
בִּכְדִי תַּחְשֹׁב כָּרָגִיל:
כְּשֵׁם שֶׁבָּאוּ קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ וֹורמׇיזַא מָגֶנְצָא וּשְׁפֵּירָא בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם
וְלֹא הֵמִירוּ דָּתָם לַשְּׁתִי וְלָעֶרֶב,
וְלֹא זַעֲקוּ בִּקְרִיאָתוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם: “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט”
וְלֹא שָׁאֲלוּ כְּצָבָא בְּצָרָה: “אֵי-אֵי הַמַּצְבִּיא?” –
כָּךְ יַעֲלוּ בְּעָשָׁן הַשָּׁמַיְמָה קְהִלּוֹת נִיר-עוֹז, חוֹלִית וּכְפַר-עַזָּה
וּכְדַרְכָּם בַּגָּלוּת כָּךְ דַּרְכָּם בְּאַרְצָם.
יְהוּדִים שׁוֹתְקִים הֵם בְּבֵיתָם וּבְצֵאתָם.
וּשְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה יִקְבְּרוּ אֶת מֵתֵיהֶם בִּדְמָמָה
בִּשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת דָּם יְקַבְּלוּ אֶת דִּינְךָ בְּהַכְנָעָה,
וְלֹא יְהַרְהֲרוּ אַחַר מִדּוֹתֶיךָ.

 

טָאטֶענְיוּ!
כַּמָּה אֻמּוֹת בָּעוֹלָם!
בַּבְלִיִּים, פַּרְסִיִּים, אֲדוֹמִיִּים.
אוֹן דִּי רוּסלֶענדֶר וָואס זָאגְן?
דִּי דֵייטשׁלֶענדֶער?
דַּי עֶנְגְּלְענֶדֶער?
אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם!!!???
אוּן אִיך, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבֶּערְדִיטְשֶׁעב זָאג:
לֹא-לֹא!
הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים.
לֹא נִכָּנֵס הַשָּׁמַיְמָה דֶּרֶךְ שַׁעֲרֵי הַחֶרְפָּה.
לֹא נִשְׁכָּב לֵרָקֵב בְּתַלְמֵי אַרְצֵנוּ כִּבְעַרְבוֹת שֶׁלֶג גּוֹיִים.
וְגִבְעַת גְּוִיּוֹת לֹא נִרְאֶה בְּאַרְצֵנוּ כְּבִשְׂדוֹת קֶטֶל סְלָאב.
אָנוּ דּוֹרְשִׁים נֶצַח-בְּגוּף נֶצַח-בְּאֶרֶץ,
נֶצַח בְּנַחַל-עוֹז
נוֹשְׂאִים אֶת שַׁעֲרֵי עַזָּה הַכְּבֵדִים עַל כְּתֵפֵנוּ הַמּוּצָקוֹת.

 

אוֹ שֶׁאַתָּה מַכְרִיז וּמוֹדִיעַ:
אַתֶּם פְּטוּרֵי-צִיּוֹן!
אִתְּכֶם הַצְּדָקָה וְלִי בֹּשֶׁת הַפָּנִים.
הֱיִיתֶם נֶאֱמָנִים עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ וְדָם-בְּנֵיכֶם-הָאֲהוּבִים.
טוֹבִים מִכֶּם לְאַדְמָתִי – לֹא יִהְיוּ עוֹד.
לְכוּ בַּגַּי וּפִשְׁטוּ בַּמִּישׁוֹר הַטּוֹב.
וּרְאוּ:
מָה נָאָה גָּלוּת זוֹ,
מָה נוֹצֶצֶת גּוֹלָה זוֹ.
אַל תְּצַוּוּ עוֹד לִבְנֵיכֶם אֶת כּוֹבַע הַפְּלָדָה וְלוֹעַ הַתּוֹתָח,
וְעֵץ בַּל תִּטְּעוּ וּבַיִת לֹא תִּבְנוּ.
לִמְּדוּ מֵאוּמוֹת הָעוֹלָם אֶת הַטּוֹב וְהָרַע
וְעָשׂוּ בְּמֶרְחֲבֵי הָעוֹלָם כְּבֵיתְכֶם.

 

וְלִי, לֵוִי יִצְחָק מִבִּרְדִּיטשֶׁב, וַדַּאי יִהְיֶה כֹּה עָצוּב
עַד-אֵין-דּוֹמֶה לְעָצְבִּי:
שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹד קְדֻשַּׁת צְפִירַת יוֹם זִכָּרוֹן לִקְדוֹשֵׁי שְׁמֶךָ,
וְדֶגֶל הַפַּסִּים וְהַמָּגֵן לֹא יִתְנַפְנֵף עוֹד בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ גּוֹלָה,
שֶׁיֶּחְדַּל זֶמֶר עִבְרִי בָּעוֹלָם.
שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ עוֹד עֶלֶם עִבְרִי אֶת מַדָּיו הַקְּדוֹשִׁים
וְחַיָּל יְהוּדִי לֹא יִתְפַּלֵּל עוֹד בְּרוֹבֶה לְשִׁמְךָ.
שֶׁבִּכְדִי נִגַּר דָּם חֲיָלִים,
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!

 

אַתָּה לֹא רָגִיל שֶׁיְּהוּדִי קָם וְתוֹבֵעַ
אַתָּה רָגִיל לִשְׁבָחָיו, לְסִלְסוּל נִגּוּנָיו.
אַתָּה רָגִיל לִרְאוֹתוֹ נוֹשֵׁךְ שְׂפָתָיו בְּדֶמַע, בְּטִיף דָּם.
אֲבָל עַכְשָׁו – לֹא אֶתֵּן.
הֵן נִשְׁבַּעְנוּ כֻּלָּנוּ
“לְעוֹלָם, לֹא עוֹד!”
לֹא-לֹא!
אִיךְ, לֵוִי-יִצְחָק בֶּן-שָׂרָה מִבְּעַרְדַּיטְשֶׁעב זָאג:
לֹא-לֹא!
הִגַּעְנוּ לְקֵץ הַדְּרָכִים.
עֲנֵה!
הֵן יַמְשִׁיכוּ תְּמוּנוֹת גּוֹלָה בְּאַרְצְךָ הַקְּדוֹשָׁה?
וְשׁוּב יִשְׂרְדוּ אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה.
וְשַׁיָּרוֹת פְּלִיטִים יְרֻסְּסוּ בְּאֵשׁ מִקְלָעִים טְמֵאָה.
וְאִמָּהוֹת עַל בְּנוֹתֵיהֶן יִשָּׁבוּ לְהִטַּמֵּא בָּעוֹלָם עָרֵל וְאַכְזָר
וַעֲשַׁן הַכִּבְשָׁן יִתַּמֵּר הַשָּׁמַיְמָה נוֹשֵׂא בְּכִי תִּינוֹקוֹת?

 

וְאִם חָס וְחָלִילָה אַתָּה תֹּאמַר בָּזֶה:
כֵּן.
כִּשְׁטֹף יָם…
כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם
כְּבִימֵי גּוֹיִים.
וּכְמוֹ כַּדּוּר הַמִּתְגַּלְגֵּל בַּאֲשֶׁר הוּא מִתְגַּלְגֵּל.
אֲנִי אוֹמֵר לְךָ: לֹא!
אִם, חָס וְחָלִילָה דְּבָרְךָ הוּא כָּזֶה,
אֲנִי אֶקְרַע קְרִיעָה בַּדֶּגֶל וּבַטַּלִּית וְזוֹ תְּהֵא קְרִיעָה בַּפָּרֹכֶת!
הָעָם יִפֶן עֹרֶף, יַט אֲשֶׁר יַט עִם קְהָלָיו.
הֵם יוֹתִירוּ אַחֲרֵיהֶם מַדֵּי זַיִת קְרוּעִים, וְדֶגֶל בַּחֲצִי תֹּרֶן נְטוּשָׁה.
וְיָצְאוּ לְאָן אֲשֶׁר תִּשָּׂאֵם הָרוּחַ.
לְבַּנְגְקוֹק, לְסַן-פְרַנְסִיסְקוֹ אוֹ לְמֶלְבּוֹרְן.

 

וַאֲנִי… אֲנִי אֵלֵךְ עִם הָעָם,
שֶׁמֵּאַנְתָּ לְקַבֵּל אֶת קָרְבָּנָם וּמִנְחָתָם.
וַאֲלַמֵּד אֶת שְׂפָתַי לְשׁוֹן עַם זָר
וּשְׂפַת עֵבֶר לֹא תַּעֲלֶה עוֹד עַל לְשׁוֹנִי.
וְאֶת לִיגַת הַקִּיסוֹס אֲבַכֵּר עַל פְּנֵי בֵּית אֻלְפָּנְךָ.
וְאֶת שְׁמִי אַחֲלִיף לְשֵׁם לַעַז.
אֲנִי אֵלֵךְ עִם עָם זֶה!

 

וְאֶל מוּל דֶּגֶל הַפַּסִּים וְהַכּוֹכָבִים
שֶׁיְּהֵא הוּא לְדִגְלִי עָלַי אַהֲבָה.
בַּחֲצוֹת לַיְלָה אֵצֵא בְּעוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי.
וְאַבִּיט בַּשָּׁמַיִם וְכוֹכְבֵיהֶם כְּשֶׁהִבִּיט אָבִינוּ הָרִאשׁוֹן
וְאֶלְחַשׁ אֶת קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶת שִׁיר הַתִּקְוָה בִּלְחִישָׁה,
כְּגַנָּב בַּלַּיְלָה.
וְאֶפֹּל עַל פָּנַי עַל אַדְמַת-עוֹלָם-כֻּלּוֹ-גּוֹי,
וְאֶבְךְ-אֶבְךְ —
כַּמָּה שֶׁיָּכוֹל לִבְכּוֹת לֵב.
הֲתֹאבֶה בְּכָךְ אֱלֹהֵי בַּר כּוֹכְבָא?
הֲתִקְצַר יָד אֵל בָּא בְּגֶשֶׁר הַגְּלִילִים מִמִּדְבַּר סִינַי
וְהִנְנוּ גַּם הַפַּעַם בְּקַו הַמָּעֻזִּים.

 

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְיֵדָעוּ!
אֲנִי, לֵוִי יִצְחָק מִבֶּרְדִּיטְשֶׁב, דּוֹרֵשׁ תְּשׁוּבַת רָם!

 

 

 

חשוון תשפ”ד / ציון המושפלת

פרוזה

הבריכה

מיכל זק

– עוד יין לאדוני?
הסוּמֵלְיֶיה הטה ביד בוטחת את הבקבוק העטוף במפית בד צחורה.
– לא, לא, תודה. אמר ראש הממשלה.
תודה לאל שהארוחה הזו נגמרת.
הוא הביט קדימה אל מעבר לשולחן. מולו ישבו רעייתו בשמלה כחולה וזוג יהודים אמריקאים, ספק ידידים ספק בעלי עניין. האישה בשיער אפור דיברה ללא הפסק, ואילו בעלה הינהן רוב הזמן, ולא אמר יותר מקצת יס, יס, טרו, אבסולוטלי. ה וא ניסה להיזכר מתי הכיר אותם: הוא זכר שהגבר החייכן בעל רעמת השיער הכהה הוא פרופסור לכלכלה ב-NYU, אם כך כנראה שנפגשו לראשונה אי שם באלפיים ועשר, בביקור בניו יורק שנגמר בקטסטרופה. הזכרון הזה הכאיב לו יותר מכאב הראש המעקצץ שהתפתח במהלך העמידה הממושכת בשמש, בטקס גזירת הסרט של בית-הספר היהודי החדש. הוא השתוקק מאד לסגור את הערב ולחזור לחדרו. הוא צריך לעשות מעשה.
– טֵל מי, הוא פנה אל הגבר הסמוק בחיוך ובאנגלית רהוטה, פרופסור טהרני, מעולם לא ספרת לנו איך השגת את האישה היפה ביותר בברוקלין!
המשפט עשה את עבודתו, ובזמן שפרופסור טהרני הביט בחמדה באשתו, כאילו קיבל אסמכתא לכך שהוא ראוי לאישה שאיתו, האדימה רעייתו של ראש הממשלה, השפילה את עיניה וכחכחה בגרונה.
– תסלחו לי – היא דחפה את הכיסא אחורה בתנופה והשליכה את המפית הלבנה על השולחן, קמה וחייכה חיוך מתאמץ – אני מרגישה מאד לא טוב, אני מתנצלת אבל אני חייבת לעלות לחדר.
הוא התבונן ברעייתו מיישרת את השמלה, רוכנת ומושיטה את ידה ללחיצה מנומסת לפרופסור טהרני ולאשתו כרמלה, שאכן היתה מברוקלין אבל לא יהודיה מהבית, הוא נזכר, אלא קתולית כשרה שלא ברור אם התגיירה בסוף, ובכל מקרה עכשיו זה כבר לא משנה, אבל זה כן מסביר את ניחוח הבושם האירופאי. כך או כך, הארוחה הסתיימה ללא ספק, הוא קם והתנצל בפני האמריקאים – אני מקוה שתסלחו לי, הג’ט לג עדיין משפיע על רעייתי, זה היה יום ארוך. היה לי לעונג לפגוש אתכם שוב, אדון וגברת טהרני, ואני סמוך ובטוח שנפגש בקרוב.
הוא ליווה אותם אל פתח האולם, שם נצמדו אליהם ארבעה אנשי אבטחה שליוו אותם הלאה משם. הוא לקח נשימה עמוקה.
העייפות חלחלה לכל איבר בגופו. הוא הרגיש את הרפיון ברגליים, בכתפיים, את הרעד הקל בכף יד שמאל, אבל ידע שלא יהיה לו קל להרדם. גם לא הלילה. הוא אמנם שתה שתי כוסות יין וכוסית אחת של ויסקי, אבל האלכוהול כבר מזמן לא משפיע עליו. שנים של מסיבות קוקטייל הפכו אותו חסין, וכדור שינה הוא לא רוצה לקחת. הכדורים אמנם עושים את העבודה, אבל כשהוא לוקח כדור שינה הוא ישן כל כך עמוק שהוא לא חולם. והלילה, הלילה הזה הוא משתוקק לחלום.
צעדיו הלאים נבלעו ברכות בשטיח הסינטתי, שנמשך מדלת אולם האוכל הפרטי ועד לפתח המעלית. ידו שבכיס המכנסיים שיחקה בכרטיס האלקטרוני שפותח את החדר הנוסף שהזמין מבעוד מועד. מלווה בשני שב”כניקים הוא נכנס אל החדר, פנה לעבר חדר השינה וטרק אחריו את הדלת. בפינת החדר חיכתה לו המזוודה, ועל המיטה נחו זוג כפכפי בד וחלוק רחצה. הוא צנח והתיישב על המיטה, מתפשט באיטיות, מניח את החולצה והז’קט על מסעד הכיסא שעמד ליד הוילון הסגור, ומקפל את המכנסיים שלושה קיפולים, כמו שאמא שלו לימדה אותו.
בגופיה לבנה ותחתונים כחולים, פרם את שרוכי הנעליים וחלץ אותן, רגל רגל, אחר כך נפטר מהגרביים והניע את הבהונות. הוא נשכב לאחור ופכר את פניו בידיו.
ריח אבק השריפה גרם לו לפקוח עיניים, אבל החושך היה עבה, וצינה לא צפויה ליטפה את כתפיו החשופות. לאט לאט העיניים התרגלו לחשיכה, והוא הביט סביבו. הגופיה הלבנה שלו זהרה בחושך. הוא לא זע זמן ממושך, עד שחש משהו שדוקר אותו ברגל. הוא הסב את פניו וראה את העיניים השחורות של יוחאי “זרג” צוחקות אליו. נמלים, הוא חשב, אני זוכר את זה, אלה רק נמלים. הוא התפלא, מה קרה שהם עושים את המארב בגופיות? ואז נזכר ששכח את הנשק בחדר של המלון ליד הוילון. הוא צריך לחזור לשם לקחת אותו.
– שכב!
הוא שמע את יוחאי צועק לו בלחש ומפיל אותו על האדמה,
– יצאת מדעתך? יגלו אותנו.
יוחאי “זרג” לבש גופיה צבאית ירוקה ובגד ים ספידו.
– איפה כולם? הוא שאל את יוחאי
– כולם מתים. ענה יוחאי.
הוא חש הקלה. כולם מתים, הוא חשב. אם כך, הסתיימה המשימה. הוא הביט למרחק וראה את השחר עולה באופק, מכחיל מעל גבעות וסלעים רחוקים. אם נתקדם, הוא חשב, אם נתקדם עוד קצת, נגיע לבריכת המים.
– אני מתקדם, הוא לחש ליוחאי. אבל יוחאי לא היה שם כבר.
הוא מצא את עצמו לבד. כמו תמיד. תמיד הוא מוצא את עצמו לבד. אבא מת, אמא מתה. יוני מת. עכשיו הוא עומד על קצה הצוק, בגופיה ותחתונים, מסתכל באופק הוורוד, המתבהר, מצמצם את עיניו במטרה לזהות את השביל אל הבריכה. את הניצנוץ של המים. את החרוב הנוטה על צידו. הנה הוא.
ראש הממשלה מתחיל ללכת. הוא יורד יחף בשביל התלול, מרחף מעל האדמה ומעל דרדורת האבנים, הגדילנים בצידי השביל כלל לא שורטים אותו, השמש מתחילה לעלות. ההליכה לא קשה לו כלל, הוא עשה אותה מאות פעמים, בלילה הקודם ובלילה שלפניו ובלילה שלפני זה, לילות רבים כל כך הוא עושה את הדרך הזו אל בריכת המים הקרירה. לאט לאט הנוף מתמלא צמחיה, את האבנים הקטנות מחליפות מחטי האורנים, ואחר כך האחו הפתוח המוצף פרחי חרדל, ועכשיו הוא רץ, יש לו כוח והוא רץ, רץ, רץ קדימה, במעלה הגבעה, קדימה הסתער! הוא צועק בגרון ניחר, לפתע הנשק שלו ביד, והאפוד על הכתפיים, אבל הוא לא מפסיק לרוץ, לעבר הבריכה, הנה היא – מנצנצת, הבריכה, שם מחכים לו כל החברים, יוחאי ויוני וברוך הדתי, הוא זורק את הנשק ופותח את הסקוצ’ים ומעיף את האפוד מעליו, והנה שוב הוא בגופיה ותחתונים, עומד על מסגרת הבטון של הבריכה, המים ירוקים ושקופים מביטים עליו בחיבה – הנה הגעת, הם מחייכים אליו, סוף סוף הגעת.
ראש הממשלה קופץ למים הקרירים ושוקע לעבר הקרקעית החלקלקה, המים נושקים לשפתיו ומדגדגים את אפו, בלוריתו ספוגה מים והחיים מתחילים לזרום בעורקיו. הוא עולה וצף לאט, ראשו צץ על פני המים, הוא לוקח נשימה עמוקה ומוציא את האויר בשאגה אדירה:
– אההההההההההההההה!

*

נדב מזנק מהכיסא ופורץ לעבר דלת החדר, אבל אולג מקדים אותו ושולח יד ועוצר אותו לפני שהוא פותח את הדלת.
– עזוב, זה שום דבר. אומר אולג
– מה שום דבר? לא שמעת את הצעקה?
נדב מסיים שבועיים בתפקיד. אולג סוגר שנה.
– זה בסדר, אומר אולג, מניח יד על הכתף של נדב ומסמן לו בעיניים להרגע.
– זה בסדר.
ראש הממשלה חולם.

שירה

על פרעות תשפ”ד

סלעית לזר

פָּרַצְתְּ וּבָאת בִּגְבוּלֵנוּ, עַזָּה,
בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ קִלְּשׁוֹנוֹת מְחֻשָּׁלִים
בִּלְשׁוֹנוֹת חֲרוֹן, גִּ’יהָאד וְסַם.

 

פָּקְעוּ גּוּפִיפֵי פִּרְיֵךְ, עַזָּה,
וּבִשְׁבִילֵינוּ הָיוּ מִתְגַּלְגְּלִים
נְבָגַיִךְ הַשְּׁחֹרִים כְּמֻרְסָה.

 

תַּפְטִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

 

אֲרוּרָה תִּהְיִי לָנֶצַח, עַזָּה,
עַל דְּמֵי יוֹנְקִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ
בְּאֵפֶר מִזְבְּחוֹת עִסָּה.
עַל דְּבַר זְוָעוֹת שֶׁנִּקְרְמוּ
בֵּין עַגְלוּלִים לַעֲרִיסָה.
עַל הֵינֶף קָנֶה וְלַהַב
מוּל יַלְדָּה בִּמְנוּסָה.
עַל שִׁכְרוֹן זִמָּה וְרַהַב
שֶׁל גְּבָרִים חַסְרֵי מוּסָר.

 

לֹא תִּנָּקִי לָנֶצַח, עַזָּה,
לֹא תִּרְאִי אוֹר בַּחֲלוֹמֵךְ,
לֹא יַעֲלוּ פְּרָחִים בְּאַדְמוֹתַיִךְ,
לֹא יִרְוֶה שַׁלְוָה עַמֵּךְ.

 

דּוֹרוֹת יִדְאוּ בְּשָׁמַיִךְ דּוֹרְסִים
עֵינֵיהֶם בִּשְׂדוֹתַיִךְ, מְחַפְּשִׂים
פְּצוּעִים, מֵתִים וְגוֹסְסִים
לִנְעֹץ בָּם נֶקֶר וּקְרָסִים.

 

לֹא תָּנוּחִי בְּשָׁלוֹם, עַזָּה,
לֹא תִּזְכִּי בְּקִלּוּסִים.

שירה

מלחמת שמחת תורה – שני שירים

מירה קדוש

 

זיכרון

 

 

זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא
עַל כָּל פְּרָטֶיהָ,
זִכְרִי אוֹתָהּ כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָךְ מִפְלָט
וְתִגְבַּר בֶּהָלַת הַנְּשִׁימוֹת.

 

זִכְרִי אֶת הַסַּפְסָל בְּדַבְּלִין
בְּגַנֵּי הַבּוּשִׁי פַּארְק
אֶת הַשֶּׁקֶט הַמְּנַטֵּף
חֲרִישִׁית עִם הַטִּפּוֹת,

 

אֶת רֵיחַ הָאֲדָמָה הָרָטֹב,
אַחֵר מִכְּפִי שֶׁהֻרְגַּלְתְּ
לֹא רָעֵב לְמַיִם וּמִתְקַמֵּט עֶרְגָּה
אֶלָּא מָלֵא, נִנּוֹחַ מֵרְוָיָה.

 

זִכְרִי אֶת הַמֶּרְחָב הַיָּרֹק
הַנִּפְתָּח כִּמְנִיפָה
הַמִּתְרַפֵּק בְּחֻפַּת הָעֵצִים
הַנּוֹשֵׁק לִשְׂמִיכַת הֶעָנָן
הַמִּתְעַלֶּסֶת תְּכֵלֶת וְהֵבְזֵק זָהָב.

 

זִכְרִי אֶת נְשִׁימוֹתַיִךְ
בֵּית הֶחָזֶה נִמְלָא וּמִתְרוֹקֵן
שַׁבְרִירִים שֶׁל אוֹר,
גַּם נְשִׁימוֹת אֶפְשָׁר לִזְכֹּר.
זִכְרִי אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא,
יֵשׁ נֶצַח שֶׁכְּדַאי לִזְכֹּר.

 

זִכְרִי אוֹתָהּ, זִכְרִי
כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁל רְוָחָה,
רַק כָּךְ תּוּכְלִי שְׂאֵת כֹּבֶד
קוֹל צַעֲקַת דְּמֵי אַחַיִךְ וְאַחְיוֹתַיִךְ,
בַּשָּׁעָה הַזֹּאת.

 

 

 

 

 

בור

 

 

הֵדֵי מִלְחָמָה
מְטַוְּחִים אֶת הַלַּיְלָה,
מְבַעֲטִים וְחוֹרְקִים
שְׁמָשׁוֹת אֶל עַצְמָן.

 

כַּלְבִּי נוֹבֵחַ, מִתְרוֹצֵץ
בְּתֶדֶר שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע
חוֹרֵךְ בִּבְעָתָה אֶת הָאָסוֹן.

 

וּבִקַּשְׁתִּי אוֹתְךָ
הוֹלֵךְ וּמְרַחְרֵחַ בְּגוּפִי,
מְלַקֵּק בִּלְשׁוֹנְךָ
מִכַּפּוֹת רַגְלַי, מְטַפֵּס
מַעֲלֶה יְרֵכַי
מוֹצֵץ מֵעֶרְוָתִי
אֶת צִנַּת הַפַּחַד,
שָׁר בִּי שִׁיר עֶרֶשׂ
בְּמָה שֶׁמְּמַלֵּט אֲנָחָה מִתּוֹכִי,
בִּשְׂפָתְךָ שֶׁאֲנִי יוֹנֶקֶת בְּפִי,

 

כְּמוֹ בְּכוֹחַ גּוּפְךָ
לְהָמִיר רַעַד בְּרַעַד,
אֵשׁ בָּאֵשׁ. כִּבּוּשׁ בְּכִבּוּשׁ,

 

כְּמוֹ בְּגוּפְךָ
לְהַסִּיג צְבָאוֹת וּכְלֵי מַשְׁחִית,
לְמַלֵּא בִּתְנוּמָה רֵיקוּת שֶׁל בּוֹר.

שירה

יום אחד

אלחי סלומון

בַּיּוֹם הַהוּא
לֹא יִהְיֶה עוֹד עָבָר, הוֹוֶה
רַק עָתִיד
עָתִיד כְּהוֹוֶה.
בַּיּוֹם הַהוּא
לֹא יִהְיֶה עוֹד שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל וּשְׂמֹאל
בַּיּוֹם הַהוּא
וְנִגָּף
בַּיּוֹם הַהוּא
וְנִגָּר
דָּם זִבְחִי,
דְּבַשׁ רוּחִי
בַּיּוֹם הַהוּא
חוֹל כְּקֹדֶשׁ, תֶּחְמַרְנָה הַיָּדַיִם
יוֹם אֶחָד
בַּיּוֹם הַהוּא תֶּאֱפַל אֶרֶץ
וּלְבוּשֶׁיהָ כְּאַחֲרִית יָמִים.
יוֹם הַהוּא

 

בַּיּוֹם הַהוּא
יְצַלְצֵל מְשִׁיחִי אֵלַי,
שְׁעַת לַיִל.
בַּיּוֹם הַהוּא
מוּסַר הַקֹּדֶשׁ וּמוּסַר בְּאֵרִי
חַד בְּחַד הוּא, יוֹם
הַהוּא
וְנִקְדַּשְׁתִּי אֶת רֹאשִׁי מֵעָלַי
וַהֲסִירוֹתִי קַרְקַפְתּוֹ מֵעָלָיו
וְיָשְׁבָה הָאָרֶץ לָבֶטַח
בְּדָם חֲלָלִים וְיוֹנְקִים תִּטְבֹּל הָעֵנָב,
בְּאֶשְׁכָּר עֲנָבִים וּגְפָנִים וּפַגִּים
יִטְבְּלוּ אָז כֶּבֶשׂ
וּזְאֵב תַּפְנוּקִים
יוֹם אֶחָד הִנֵּה הוּא וְלֹא עוֹד
יוֹם אֶחָד
לֹא עוֹד יִקָּרֵא לְיוֹם לַיְלָה וּלְלַיְלָה לַיְלָה
יוֹם אֶחָד
וְנִשְׁלַף פִּין הַחַשְׁמַל
בַּיּוֹם הַהוּא
וְהָיוּ כָּל הַמָּסַכִּים לְיָעִים וְסִירוֹת עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ
צָבְאוּ הַנָּשִׁים וְהָיוּ לְמַלְכוּת
וְהָאָדָם הָיָה בָּאָרֶץ, וְהָאָדָם יִרֶב בָּאָרֶץ, וַיֹּאכַל הָאָדָם אֶת הַגַּרְגִּירִים
וַיֵּצֵא לַחַקְלָאוּת בַּשָּׂדֶה, וַיַּעֲבֹד הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְלֹא יֹאמַר הָאָדָם
צַר לִי הַזְּמַן
שֶׁאֶחֱזֶה שֶׁמֶשׁ וְאֶעֱשֶׂה שְׁרִיר
וּפָלוֹחַ וְאֶעֱבֹד בָּאָרֶץ. וְהָיָה לִי הַזֶּרַע לַזּוֹרֵעַ
וְהַלֶּחֶם לָאוֹכֵל,
גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ הָיָה לְהִלַּת רֹאשִׁי, וּפֶלַח הָרִמּוֹן כְּפֶלַח קִבֹּרֶת הַחֲסוֹנִים
הַמְּדוּרָה הָיְתָה לְאֵשׁ וּבֵית יַעֲקֹב בַּיִת הַפָּתוּחַ

שירה

הלילה שאחרי (קינה)

בינה סבג פינקלשטיין

לֹא תָּנוּם יִשְׂרָאֵל לֹא תִּישַׁן

תִּבְהֶה עֵינַיִם מֵתוֹת חֲלוּלוֹת תִּשְׁאַל

מִי נָתַן יִשְׂרָאֵל

מִי לָקַח מִי גָּנַב מִי יִשְׁמַע יִשְׂרָאֵל

מִי קִפֵּל דָּחַף הֶחֱזִיק חָנַק שָׁגַל

אֵיךְ נָתַתְּ לוֹ יִשְׂרָאֵל

אֵיךְ נָתַתְּ

אֵיךְ הֵרִים יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל

אֵיךְ שָׁתַקְתְּ לוֹ אֵיךְ שָׁתַקְתְּ

אֵיךְ הֵטִיחַ בָּךְ אֵיךְ נִשְׁנַקְתְּ

 

 

בָּדָד תֵּשֵׁב יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּשֵׁב בֶּטַח

מוּל מַאֲפֵרָה כְּבוּיָה

מוֹדֶדֶת יִשְׂרָאֵל מַכּוֹת כְּחֻלּוֹת מַכּוֹת וְקֶרַח

תְּכַסִּי יִשְׂרָאֵל פֹּה אֶת גְּלוּיָה

עַד פֹּה אֶת חַיָּה פֹּה אֶת גְּוִיָּה

שָׂפָה מְלוּחָה עַיִן נְפוּחָה בֶּטֶן מְעוּכָה

כֻּלָּךְ פְּזוּרָה יִשְׂרָאֵל

כֻּלָּךְ פְּתוּחָה לִרְוָחָה

 

 

קוּמִי יִשְׂרָאֵל קוּמִי אֵיךְ תָּקוּם

רוֹצָה רַק לְהַרְפּוֹת

לִנְזֹל מֵהַחַיִּים לִשְׁכַּב

לְהִתְמוֹטֵט לָמוּת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת

הָרֹאשׁ כּוֹאֵב יִשְׂרָאֵל הַלֵּב דְּקִירוֹת

אֲרֻכּוֹת שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת לְחַכּוֹת

רוֹצָה לִכְעֹס רוֹצָה לִצְעֹק יִשְׂרָאֵל

יִזְכּוֹר יִשְׂרָאֵל זוֹכֶרֶת רוֹצָה לִבְכּוֹת

 

 

גַּל עֲצָמוֹת יִשְׂרָאֵל גַּל עֲצָמוֹת

מְלַקֶּטֶת מְחַבֶּרֶת אוֹסֶפֶת

עוֹטֶפֶת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל בְּבַד עוֹטֶפֶת

מְאַלֶּמֶת אֲלֻמּוֹת

מְרִימָה מוֹשֶׁכֶת גּוֹרֶרֶת אֵבָרִים

גּוֹרֶדֶת טִנֹּפֶת חֲלָקִים שְׁבָרִים יְלָדִים הוֹרִים

שׁוֹתֶקֶת שׁוֹתֶקֶת אֵימוֹת

 

 

נִשְׁבַּעַת יִשְׂרָאֵל חוֹזֶרֶת נוֹבֶרֶת נִשְׁבֶּרֶת

נִשְׁבַּעַת יִשְׂרָאֵל

לֹא רוֹצָה אִישׁ יִשְׂרָאֵל

לֹא רוֹצָה

אֵשׁ בְּאָהֳלָה יִשְׂרָאֵל

אֵשׁ פְּרוּצָה

 

 

 

 

שמחת תורה תשפ”ד

י׳ במרחשון ה׳תשפ״ד (25 באוקטובר 2023)

סרט ערבי: המונגולים באים

טל קופל

 

עם בוא המונגולים לכפר עזה:

 

1. בתחום הקולנוע ישנה תיאוריה מימיו המוקדמים של התחום שהתרגום הישיר של שמה הוא ‘של החלומות’ ובלע”ז: Oneiric. לפי תפיסה זו החוויה של הצופה בקולנוע משולה למצב דמוי חלום. דרך נוספת לראות זאת היא ניתוח הסרט כחלום, שכן תודעתו של הצופה נמצאת במה שניתן לתאר כ’מרחב מעברי’, קרי “מרחב” השוכן בין פנטזיה של כל-יכולוּת ובין המציאות-עצמה וכפי שהמשיג הפסיכולוג דונאלד ויניקוט.

2. החוקר הצרפתי רולאן בארת’ תיאר את צופי הקולנוע בהתאם כ”ישנוניים ומנומנמים משל הם התעוררו לפני רגע” ותיאר מצב זה כדמוי חלום. אנו יודעים שמצב המוח לאחר בהייה ממושכת במסך הפלאפון הוא מצב של ‘דמוי-הלם’ וישנו ניתוק הנובע מצריכת הדופמין המוגברת.

3. לא בכדי בוחר חמאס לצייד את לוחמיו במצלמות-קסדה ואמצעי תיעוד אחרים. לא בכדי מתעד חיזבאללה היטב ירי צלפים וירי טילים נגד טנקים. השימוש בסרטון הווידאו, מעבר להיותו כלי תעמולתי של הפגנת עוצמה, לוקח חלק בעיצובו מחדש של ‘המרחב המעברי’ של הצופה. בהיבט הקולנועי, הצפייה בבולמוס סרטוני הזוועה של חמאס או ב’סוגת’ סרטוני ירי מטעם חיזבאללה, מטרתה להביא את הצופה למצב דמוי חלום.

4. בעבור הישראלי מדובר בסיוט. בעבור הערבי המוסלמי (שיעי וסוני) בן המרחב שלנו מדובר בפנטזיה.

5. לשון אחרת, הפלאפון הוא הקולנוע מבחינת הסרטונים הללו וצריכת הדופמין היא מצב החלימה. סרטוני החמאס הם הפנטזיה הערבית שחודרת אל המציאות האובייקטיבית. סרטוני החמאס הם הסיוט הטראומטי מן השואה של היהודי שחודר אל המציאות.

6. כאשר נשלחו סרטוני פריצת גדר הגבול בעזה ברחבי רשת האינטרנט, כאשר נשלחו סרטוני ‘לייב’ של מעשי טבח ואונס, סרטונים של כיבוש חמאס את שדרות, אופקים, קיבוצי העוטף ובסיסים צבאיים, או-אז הופעלו מערכות מוחיות אלה בעשרות מיליוני מוחות ברחבי המרחב הערבי. יש יסוד להניח שסרטוני אונס, התעללות ובוודאי סרטוני ‘חגיגה’ מעל גופות כרותות ראש של ‘הכיבוש’ על ידי ‘המשחררים המנצחים’ הם חומר הגלם שמרכיב רבות מקבוצות הטלגרם והוואטסאפ של צעירים בעולם הערבי בשבועות האחרונים.

7. מצב זה מעורר מערכת ‘לימבית’ (מערכת עצבית הישרדותית) אצל היהודי הגוררת אותו אל השואה ואל תש”ח. כמו כן היא מפעילה מערכת ‘לימבית’ תרבותית באסלאם ומאותתת כי היריב למערכה על גאולת העולם חלש. במצב פרדוקסלי ורוטיני זה המוסלמי מתקומם בג’יהאד בלתי-נמנע ורחב-היקף כגד היהודי שנתפס כבר-המתה; היהודי מתקומם בתצורה אכזרית כאחד מלקחי השואה לפי חלק מההוגים של הציונות או כביטוי לפוסט-טראומה מן השואה לפי אחרים. מערכת יחסים זאת חוזרת על עצמה בצורות שונות החל מתש”ח, מלחמת ששת-הימים, מלחמת יוה”כ, האינתיפאדה השנייה וכעת האירוע הדמוני בשמחת תורה.

8. מתוך הבנה של ערבוב מערכת החשיבה הלימבית, הטכנולוגיה החדשה המאפשרת העברת ‘קולנוע’ במהירות ובהיקף חסר תקדים במסך הנייד ומתוך הבנת מודל הפעולה של הג’יהאד כמערכת אינרטית שנעצרת אך ורק כאשר יש כוח מספיק לעכב אותה, הרי אין אלא להסיק שהנזק לישראל ולקיום היהודי-ציוני גדול שבעתיים מכפי שנתפס בכלים רציונליסטים וריאליסטים. המדובר בהפיכת ישראל כולה לקיימת אך ורק במרחב שבין דמיון במציאות; מבחינת הערבי, ישראל שייכת ל’מרחב המעברי’ (על דרך ההיפוך) ולא למציאות האובייקטיבית – והנה הערבי יחוש כל יכול ברצונו הכמוס או המוחצן למחות אותה מעל פני האדמה.

9. הפנטזיה הערבית וספציפית הפלסטינית בחורבן ישראל עברה מרחשי לב ו’דמיון’ למצב ביניים גם כן. במובן מה פלסטין הגדולה התקיימה למשך 24-72 שעות בעוטף עזה. והרי זה שם ‘הסרט’ בו צופים ערבים רבים ופלסטינים בפרט. גם האיראנים מבינים זאת ומשתמשים בלא-מודע הקולקטיבי הערבי לתועלתם האימפריאלית. מנקודת המבט שלנו – חורבננו הפך להיות מפנטזיה מופרכת שדורשת מנגנון תרבותי יקר לתחזוקתה לידי ‘סרט’ בו צופים כל בני הדור הצעיר של העולם הערבי – זהו ה’מארוול’ שלהם, זוהי טרילוגיית ‘שר הטבעות’.

10. בני האדם מיתולוגיים במידה שהם תיאולוגים ובעוד אנו מדמיינים מיתולוגיה של ‘אינדיבידואל’ ו’רווחה חומרית’ ואלילות הצריכה הבהמית, הם החלו בבניין פנתאון פעולות גבורה ו’גיבורים’ שהוכיח באונס, ברצח, בהתעללות, בביתור אנשים, בעקירת עיניים ועוד – כי הגאולה קרבה.

11. מכאן נגזרת הבנת הפעולה שלנו – עלינו להוכיח כי מצב-ביניים זה בין הווייה ובדיה, בין גוזמא ועובדה, בין חלום ומציאות, עלינו להוכיח שהסרט הזה כה מופרך עד כי ‘חווייתו’ היא לא פחות מטיפשות ומחירה מוות אכזרי וכואב. מכאן ההבנה שאין אפשרות למידות כגון ‘חמלה’ או ‘רחמים’ להוציא מקרים יוצאי דופן. עלינו להבין שהתבנית הקולקטיבית בה אנו נמצאים כרגע היא תבנית צלבנית – אירועי ה-7.10, שמחת תורה התשפ”ד הם ‘קרני חיטין’ ו’עין ג’אלות’ – זהו רגע מוסלמי-ערבי שייכנס לפנתיאון המיתי-היסטורי של התרבות הזאת ואולי, במבחן זמן שואתי עבורנו, לפנתאון של הציוויליזציה הזאת כולה.

12. והרי כל בר-דעת יודע שהישגיו הצבאיים של חמאס לא יאפשרו כיבוש או השמדה של מדינת ישראל. אולם מטרת זה שחי בבדיון ובדמיון-חלום ובונה על מערכות לימביות של תגובה איננה ניצחון חומרי מיידי, אלא ניצחון שבדמיון – והרי דמיון-ניצחון זה מסוכן שכן הוא צעד חשוב במסע אל הניצחון שבחומר. הוא המנוע התרבותי של המשך המאבק – בחורבן בארי וכפר עזה רכש החמאס ‘דלק סימבולי’ לעוד עשרות שנות עימות אלים מול ישראל אלא אם ישראל תשכיל להוכיח למרחב הזאבים כי איננה ‘כבשה’ – ולכן שוב, אל לנו ליפול לתהומות הניתוח הליברלי החיגר (שלא לומר הפחדני, בחד-גוניות הנוצרית שבו) את המרחב ‘המזרחי’ – אלא לפעול ‘מזרחית’ – באכזריות קרה ומחושבת מתוך אילוף הזאב לכלב אם נתבסס על הפרפראזה של ניטשה לתהליך שעבר האדם המערבי.

13. אירוניה מתגלה במצבנו הטראומטי. המערכת הלימבית הקולקטיבית שלנו התעוררה עם חזיונות אושוויץ ובאבי יאר. עם שיטות התעללות ורוע ששייכים ‘לתקופה אחרת’ ואלה מנפצים את כל אלילי ‘הקידמה הפוסט מודרנית’. לא ניתן לדמיין את האויב או היריב שלך ‘כמוך’ כמאמרו האינפנטילי של שלום חנוך בשירו הידוע הנושא שם זה. זהו דמיון יהודי משובח המאמץ, מרדד ומשעתק ולאחר מכן אופה בתנור הפרובינציאלי של האינטלקט הארץ-ישראלי בן זמננו את התפיסה המוסרית והאינטלקטואלית של ההגמון הנוצרי (בין אם כמושג דתי בעולם הרפורמי במאה ה-19 ובין אם כמושג סוציולוגי-מרקסיסטי במאה ה-20).

14. יבשושי השכל, מעל ביצת רעיונות דלוחים חשבו שהם הם יכולים להפוך בדיון למציאות על גבו ועל ליבו של הערבי המוסלמי. לשרטט ביד גסה את ‘אני’ על גבי ה’אחר’ ולראות בבואות של עצמנו במקום אנשים השונים שוני רדיקלי מאיתנו במטענם התרבותי. והנה אנחנו בבדיון חיינו ומחירו הוא קִירְקוּף, ביתור, אונס המוני, הוצאות להורג של ילדים ושאר מנהגי מונגולים בבואם בגדדה.

15. לא עוד – לא עוד עיוורון, לא עוד בידיון – הב לי מציאות קרה – הב לי לא דמיון ושמיים אלא א-ד-מ-ה. וכמאמרו של אבי הריאליזם הספרותי בא”י י. ח. ברנר:
“”האדמה” – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה. “האדמה” – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; “האדמה” – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית”.
הב לי אמת, אדמה, אכזרית וכוחנית ככל שתהיה.

שירה

מחזור שירים ללא שם על המלחמה

מיתר הלל קורמן

 

 

1.

 

קֹדֶם תַּחֲזִירוּ אֶת הַיְּלָדִים
הַקְּטַנִּים הַחֲמוּדִים
אַחַר כָּךְ אֶת הַנָּשִׁים
הַמְּגִנּוֹת הַמְּכִילוֹת
אַחַר כָּךְ אֶת הַגְּבָרִים
הָעַזִּים הָרוֹעֲמִים

 

אַחַר כָּךְ אֶת הַגּוּפוֹת

 

וְהַזִּכְרוֹנוֹת
וְדִבְרֵי הַמְּתִיקָה
וְכִנּוּי הַחִבָּה
וּשְׁעוֹת הָעֲבוֹדָה
וּשְׁעוֹת הַלִּמּוּד
וְהַמַּאֲמַצִּים
וְאַכְזָבוֹת הַנְּעוּרִים
וְאֶת הָאֹשֶׁר
וְהַמַּגָּע
וּתְחוּשַׁת הַשֶּׁקֶט
וְהַטַּעַם

 

אֲבָל קֹדֶם הַיְּלָדִים
תַּחֲזִירוּ קֹדֶם אֶת הַיְּלָדִים

 

 

2.

 

כָּל הָעִיר רָעֲדָה
אֲנִי אוֹמֵר לְךָ
הִרְגַּשְׁתִּי
כָּל הַשְּׁכוּנָה
כָּל הָרְחוֹב
כָּל הַבִּנְיָן
כָּל הַגּוּף
הַנֶּפֶשׁ

 

הַטִּיל נָפַל
הַחַיָּל נָפַל
הַחִיּוּךְ

 

 

 

3.

 

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיאָה –
פִּתְּחוּ בְּבַקָּשָׁה
אַתֶּם שָׁם?
יֵשׁ לָנוּ מַשֶּׁהוּ לוֹמַר
בְּבַקָּשָׁה
אֲנַחְנוּ מְבִינִים
(גַּם אַתֶּם)
פִּתְּחוּ

 

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת הִיא קְרִיעָה
 

 

4.

 

תֵּן לָנוּ מַשֶּׁהוּ לִצְחֹק מִמֶּנּוּ
אֲבָל מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת
לֹא חֲצָאֵי בְּדִיחָה
לֹא טְרִיקִים זוֹלִים
לֹא – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁבִּזְמַן הַבְּרִיחָה הֶחְלַקְתִּי עַל בָּנָנָה וְהַכַּדּוּר שֶׁל הַמְּחַבֵּל פִסְפֵס
אוֹ – כַּמָּה מַצְחִיק שֶׁנִּשְׁלְחָה הוֹדָעָה אַחֲרוֹנָה מֵהָאֲהוּבָה אֲבָל לְבַסּוֹף הִיא לֹא מֵתָה רַק נֶחְטְפָה
מַשֶּׁהוּ אַחֵר מִכַּמָּה מַצְחִיק שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁזּוֹ הַמִּשְׁטָרָה אֲבָל הָיוּ אֵלֶּה מְחַבְּלִים מְחֻפָּשִׂים וְהֵם יָרוּ עָלֵינוּ

 

מַשֶּׁהוּ מַצְחִיק בֶּאֱמֶת

 

 

 

5.

 

הַפַּחַד הֵצִיף אֶת כָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר
הִזְדַּחֵל עַל הַקִּירוֹת
(צְעָקוֹת בְּעַרְבִית)
נָזַל מֵהַתִּקְרָה
(זְכוּכִית נִשְׁבֶּרֶת)
נִמְסַךְ עַל הָרָאשִׁים
(הַנֶשֶׁק נִטְעַן)

 

נְקִישָׁה בַּדֶּלֶת –
יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ
יֵשׁ מִישֶׁהוּ כָּאן

 

 

 

6.

 

בֵּין קִירוֹתָיו הֵבַנְתִּי
נֶחֱרַב
סְדָקִים מְסַפְּרִים בְּאֶלֶף מִלִּים
תַּם וְנִטְמַן
וּפוֹרֶצֶת נְגִּינָה
שֶׁהִיא הֲפוּכָה לַתִּקְוָה
וַאֲנַחְנוּ יוֹצְאִים מִן הַשְּׁבָרִים לְהַבִּיט
אֵיךְ הַשָּׁמַיִם מִתְכַּנְּסִים
כְּאִלּוּ מְחַבְּקִים עַצְמָם
וְלָנוּ לֹא נוֹתְרוּ יָדַיִם

 

 

 

7.

 

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאֲנַחְנוּ עֲדַיִן לֹא יוֹדְעִים אֶת הַכֹּל
הַכֹּל עוֹד יִתְגַּלֶּה
וּמָה שֶׁיִּתְגַּלֶּה קָשֶׁה
וַאֲנַחְנוּ מְחַכִּים שֶׁנֵּדַע הַכֹּל אֲבָל בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן
גַּם לֹא רוֹצִים לָדַעַת הַכֹּל
וְנֵדַע הַכֹּל כְּשֶׁנִּרְאָה אֶת הָאֲרוֹנוֹת
כְּשֶׁנִּשְׁמַע אֶת הָאִמָּהוֹת צוֹעֲקוֹת וְאֶת הַיְּלָדִים צוֹרְחִים וְאֶת הַגְּבָרִים שׁוֹתְקִים
(וְאַתָּה יוֹדֵעַ מָה גְּבָרִים אוֹמְרִים כְּשֶׁהֵם שׁוֹתְקִים)

 

גַּם אָז לֹא נֵדַע הַכֹּל אֲבָל נֵדַע שֶׁזֶּה הַסּוֹף
אַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ הַתַּחְקִירִים
מִי נִרְדָּם וּמִי נִלְחָם וּמִי נֶאֱלַם
וְאַחַר כָּךְ שׁוּב שְׁתִיקָה
מָה כְּבָר אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם מִי שֶׁפִישֵׁל?
מַסְפִּיק אֲנָשֵׁינוּ מֵתִים

שירה

שירי מלחמה

עמרי גנשרוא

 

6.10

 

הַאִם אֵינֵךְ מִתְבַּיֶּשֶׁת לַחְשֹׁב בְּעִבְרִית
בִּמְקוֹמוֹת כָּאֵלֶּה? הִיא עָמְדָה עַל הַחִירְבֶּה
הַגֶּשֶׁם בְּכַפּוֹת רַגְלֶיהָ. כּוֹרֶכֶת חוּט אָדֹם
זוֹ לֹא אַשְׁמָתִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי כָּכָה
בְּחֶדֶר אָטוּם עִם שָׁפָה מְחֻלֶּלֶת,
אֲבָל אֲנִי מִצְטַעֶרֶת
עַל דְּבָרִים רֵעִים.
הִיא שָׁתְקָה מוּלִי מְטַפְטֶפֶת אֶל הָאֲדָמָה
מַרְעִידָה אֶת הַמְּטֻטֶּלֶת הַפְּנִימִית.
אֲנִי הָאוֹיֵב, הִתְוַדֵּיתִי מוּל הַנּוֹף הַמַּתְקִיף
וּשְׂעָרָהּ הָיָה סִירָה קוֹצָנִית שֶׁאֲנִי קָטַפְתִּי.

 

 

 

7.10

 

בְּיַלְדוּתִי הָיוּ גַּנֵּי שַׁעֲשׁוּעִים
טְרַקְטוֹרִים אֲדֻמִּים וְטַנְקִים בְּצֶבַע אָפֹר
שִׂחַקְנוּ תְּפֹס אֶת הַדֶּגֶל עִם חֻלְצָה מְקֻמֶּטֶת בְּתוֹךְ תְּעָלוֹת
מְכֻסּוֹת פִּיחַ. זֹאת הָיְתָה הַהִיסְטוֹרְיָה, מַמָּשׁ כְּמוֹ
בֵּית הַסֵּפֶר הַיָּשָׁן וְהַמִּגְרָשׁ הַגָּדוֹל.
אֶת בֶּרְטוֹלְד בְּרֵכְט מָצָאתִי בְּסִפְרִיַּת רְחוֹב
הָלַכְתִּי לָאַנְדַּרְטָה לִקְרֹא הוּא הָיָה שְׁבוּי הַמִּלְחָמָה שֶׁלִּי
זִמְזוּם הַמּוּאַזִּין פַּסְקוֹל חַיַּי נִמְתַּח אֶל הַגְּבָעוֹת הַכְּחַלְחַלּוֹת
הַזּוֹהֲרוֹת הַמַּעֲלוֹת עָשָׁן. אַרְצִי תָּמִיד בּוֹעֶרֶת
בִּתְשׁוּקָה. אֶת הַנַּעַר הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי לָקַחְתִּי לְמִגְדַּל הַמַּיִם
הִתְחָרִינוּ בַּמִּינָרֵטִים שֶׁל הַכְּפָר מִמּוּל. מִזְדַּקְּרִים בָּאֲוִיר פּוֹרְחִים
כְּמוֹ גְּדִילָנִים בַּשָּׂדֶה. אִמִּי שָׁתְלָה אֳרָנִים רַכִּים
שֶׁנִּדְלָקִים בִּמְהִירוּת. בֵּין הַקּוֹצִים הָלַכְתִּי יְחֵפָה, נִפְצַעַת,
מְחַפֶּשֶׂת מְקוֹמוֹת נִכְחָדִים בֵּין הַטְּרַקְטוֹרִים בַּיַּעַר הַלּוֹהֵט
(הַבַּרְבּוּרִים הַצְּהֻבִּים, כַּפּוֹתֵיהֶם גְּדוּשׁוֹת בְּזִכְרוֹן דּוֹרוֹת).
הַקַּיִץ הַשְּׂרֵפוֹת הִגִּיעוּ עַד אֵלַי. אִם בָּרַחְתִּי מַהֵר מִדַּי
הֲרֵי הָיָה זֶה הוֹדוֹת
לְדֶרֶךְ הָאֵשׁ.

 

 

 

10.10

 

גּוּף אֶחָד מָלֵא נוֹזְלִים
פָּרוּם בַּקְּצָווֹת
חוּטִים אֲדֻמִּים קָשְׁרוּ אוֹתָנוּ
אַחַי בַּדָּם. בְּלֵב הַמִּלְחָמָה הִקִּיזוּ כֻּלָּם
מַשָּׂאִיּוֹת מְלֵאוֹת נוֹזֵל סָמִיךְ דָּהֲרוּ בַּכְּבִישִׁים
סִירֵנוֹת פּוֹעֲמוֹת אֶל הָאֵזוֹר הַפָּצוּעַ
הַצֹּרֶךְ הַטִּקְסִי, כִּמְעַט הָיְתָה זוֹ שְׁבוּעַת יְלָדִים
כָּל אֶחָד שָׁפַךְ אֶת חֶלְקוֹ
וְהָאִחוּד הָיָה טוֹטָלִי, שָׁלֵם –
כָּעֵת זָרַם בָּנוּ מִיץ כֵּהֶה
(הָיָה זֶה מַחֲזֶה נֶהְדָּר, מַזְוִיעַ)
נָשַׁמְנוּ יַחַד.

 

 

 

17.10

 

עֲצֵי הַזַּיִת בָּעֲרוּ זְמַן רַב
הַגִּצִּים שֶׁלָּהֶם הִדְלִיקוּ שָׂדוֹת
הָרֵיחַ עוֹדֶנּוּ בְּאַפִּי
כָּךְ בִּירֵאֵנוּ אֶת הַחֶלְקָה הַחֲדָשָׁה
אִמִּי שָׁתְלָה שָׂם אֳרָנִים צְעִירִים
וְכַמָּה מִגִּדְמֵי הַזַּיִת שֶׁפָּרְחוּ וְהָיוּ נֶהֱדָרִים –
הֵם לֹא נָטְרוּ טִינָה.
כְּשֶׁבָּעֲרָה הַגָּדֵר וּבֵיתִי נִשְׂרָף
הִשְׁמִיעוּ הָאֳרָנִים קוֹל פִּצּוּחַ קַל וְנָפְלוּ בַּלֶּהָבוֹת
מַהֵר מִדֵּי לֹא נִשְׁאַר זֵכֶר מִלְּבַד אֲבָנִים.

שירה

רמדאן

איתן אוראל גפן

רָם הַדָּן.
רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ
וְדָן עֲלִילוֹת בְּנֵי אָדָם.

 

הַשּׁוֹפֵט יִלּוּדֵי אִשָּׁה,
הַדָּן בְּחַסְדּוֹ כָּל אֱנוֹשׁ,
הַחוֹנֵן תֵּבֵל בְּצֶדֶק –
הֵם נִגְלִים לְפָנָיו,
הַמִּתְיַמְּרִים לְעוֹבְדוֹ,
וּבִשְׁמוֹ לוֹחֲצִים אֶת הַהֶדֶק.

 

וּבִשְׁמוֹ בְּלִי רָחָם הֵם טוֹבְחִים,
מְלַסְטִים, מְעַנִּים, מְרַצְּחִים,
צוֹרְרִים קַנָּאִים מְבָרְכִים:
“בסמאללה א(ל)־רחמן א(ל)־רחם”,
וְאֶת בָּנָיו-בְּחִירָיו,
לִכְבוֹדוֹ הֵם זוֹבְחִים!

 

רָם הַדָּן.
רָם הַדָּן הַמְּקוֹנֵן עַל הַדָּם.
דָּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ,
דָּם עִבְרִי, דָּם אָדָם,
נִגָּר כַּמַּיִם מִתּוֹךְ הַחֻרְבָּן
וּמֹעֲלֵה לִכְבוֹדוֹ, לְקָרְבָּן.

 

אֶל הַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים מִמֵּעַל,
בִּזְעָקָה בּוֹכִיָּה אֱלֵי אֵל,
פּוֹרֵץ קוֹל דְּמֵיהֶם אֶל עַל
וּבִתְחִנָּה חֲרֵדָה שׁוֹאֵל:
הֵיאַךְ גַּרְזֶן יְרוֹצֵץ רָאשֵׁי עוֹלָלֶיךָ?
כֵּיצַד צֹאנְךָ יִשָּׁחֵט בְּמַאֲכֶלֶת טְמֵאָה?
אֵיךְ יִדֹּם הָרוֹעֶה בְּכַף הַקֶּלַע?
הֲיִתָּכֵן כִּי עַל אֵלֶּה יַחֲרִישׁ הַדַּיָּן?

 

לֹא יִשָּׁמַע כַּדָּבָר הַזֶּה!

 

וְעַתָּה, אַזְהָרָה לַבָּאוֹת:
שִׁמְעוּ לְאֻמִּים וְאִסְּפוּ בְּנֵי אֻמּוֹת!
דְּעוּ! כִּי קָרֵב הַיּוֹם בּוֹ
לֹא יִשְׁקֹט עוֹד הָאָב
עַל אֲשֶׁר עוֹלַלְתֶּם לְבָנָיו.
וּלְמַעַן צֹאן מַרְעִיתוֹ וְעַם בְּחִירוֹ,
הַנּוֹקֵם יְמַלֵּא אַפָּיו בְּחָרוֹן.
וּבְיֵהוֹם הָרַעַם,
מוּל עֵדָה וקְבַל עַם,
אָז יִנְטֹר הַגּוֹאֵל־הַדַּיָּן,
וַיַּךְ בְּכָל קָם כִּגְמוּלוֹ!

 

אֶרֶץ תִּמָּלֵא אֵימָה,
גְּבָעוֹת יִשְׁתַּחוּ לִפְנֵי אָדוֹן,
בִּבְעָתָה תִּתָּקֵף אֲדָמָה,
הָרִים יִשָּׁטְחוּ כַּהֲדוֹם.

 

בְּכָל נֵכָר יְמִינְךָ יִוָּדַע,
כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִקְרֹם הֶחָזוֹן.
וְאָז
יָדֹעַ יֵדְעוּ יִשְׁמָעֵאל וֶאֱדוֹם,
כִּי רָם הַדָּן הַנּוֹקֵם בַּעֲבוּר בַּת צִיּוֹן,
יִשְׂגַּב הוֹדוֹ שֶׁל שׁוֹמֵר יְהוּדָה,
הַנּוֹטֵר אֶת הַדָּם הָאָדֹם,
וְגוֹמֵל שִׁבְעָתַיִם
לְבַת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה.

ח׳ בתשרי ה׳תשפ״ד (23 בספטמבר 2023)

על בצלאל החדש: חלונֵי שקופים אטומים

ידידיה גזבר

את קמפוס בצלאל החדש במגרש הרוסים בירושלים אפשר לבחון באמצעות רגע ארכיטקטוני אחד ופרט בניין ספציפי: הרגע בו מגיעים מאזור העירייה, פוגשים את קיר הזכוכית של הבניין ומבינים שמעבר לו מתנהל שיעור לכל דבר. המפגש של האינטנסיביות העירונית עם האינטנסיביות השונה לחלוטין של שיעור, כשביניהם עשרה ס”מ זכוכית. דומה כי השאלה האם להבין את הרגע הזה כהברקה או אסון – תלויה במידת הפתיחה ה”אמיתית” של הבניין הזה לקהל.

 

הרבה מערכות הושקעו כדי לחולל את פרט הבניין הזה, ועוד קצת הושקע כדי שהוא ייראה פשוט מכפי שהוא. הפרט הזה מבטא יפה את קונספט השקיפות שהבניין מצהיר עליו ושעמד בחזית הרטוריקה מלכתחילה; במסגרת הקונספט הזה קיבל הבניין אישור לוויתור על האבן הירושלמית לטובת קירות הזכוכית.

 

רעיון השקיפות, בהקשר השימורי-היסטורי, התיימר לשקף את השטח, לא לתפוס נוכחות, לתת למבט להמשיך ולסביבה להמשיך להיות היא. מעין הפיתרון השימורי הנפוץ במסגרתו חומרים כמו פלדה וזכוכית משודכים לבנייה ישנה, כי הקונטרסט מאפשר לחומר כמעט להיעלם. מעבר לכך, השקיפות של הפרויקט הזה גם עמדה ביסודו של רעיון ירידת האקדמיה אל העם מהר הצופים, וחזרת המראה המלבב של סטודנטים לאמנות ברכבת הקלה.

 

כדי שקיר הזכוכית יחווה כמפגש שקוף הוא צריך לקרות בקנה מידה סביר, לא לייצר חזיתות זכוכית של בניין שלם כמו בניין משרדים; ולכן הקמפוס בנוי מאוסף משטחים ועמודים, שבהנחה אקראית לכאורה יוצרים שישה נפחים ראשיים המחוברים ביניהם ומחופים זכוכית, כל קומה עצמאית בחלל, ויוצרים יחד בניין שלם שאין לו חזית אטומה אחת וכל חזיתותיו נגישות מהרחוב ברמה כזו או אחרת.

 

על פי הרטוריקה הרשמית בה תווך הפרויקט הזה, השקיפות של פרט הבניין בו אנו דנים – קיר הזכוכית – אמורה לערבב את הפנים והחוץ: הנוכחות של הרחוב בשיעור – וגם של השיעור ברחוב – עולה פלאים. מהבדידות של הר הצופים אל האינטנסיביות העירונית, גם אם ברחוב מתון יותר שלה. זו הייתה הרטוריקה הרשמית, כאמור, אבל שקיפות, יש לזכור, אינה רק מטאפורה: היא אינה רק סמל. זה שגג הבניין שלך שקוף – כמו הרייכסטאג הגרמני – לא בהכרח הופך את קבלת ההחלטות שלך לשקופות יותר: אין שום סיבה להניח פעפוע כזה בין רוח לחומר, בין שקוף ל’שקוף’. חומר אינו מדיניות. מה שחומר בהחלט מסוגל לעשות, הוא לעבור טרנספורמציה מצורה לתוכן: לא רק להיראות כמו שקיפות, אלא להיות שקוף. להיתרגם מחומר סמלי ונצפה לחומר שמייצר תנועה וחלל סביבו.

 

 

 

 

ובהקשר שלנו: אם המטרה היא להיפתח לרחוב, צריך, ובכן, לפתוח את הבניין לרחוב. הזכוכית אינה אמורה להיות מוקד התבוננות אלא מכוונת תנועה. הרעיון הזה אינו זר לבניין, ולמעשה, לפי המתווה הבניין אמור להיות פתוח לרחוב: הן הגלריה (שקצת מתחת לקומת קרקע) והן הקפיטריה (שקצת מעל) אמורות להיפתח לקהל, הכניסה אמורה להיות ציבורית ושערים יפרידו בינה לבין החלקים הסטודנטיאליים.

 

אלא שכרגע העניין הזה מתעכב, מכיוון שניהול תנועה הוא עניין מורכב, בוודאי בשילוב בין אקדמיה ותנועה ציבורית. הנקודה הזו אינה החמצה של התצפית המרהיבה מהמרפסת בלבד, אלא פגיעה ברגע הארכיטקטוני בו פתחנו, ולכן פגיעה באיכות הבניין ככלל: סגירתו של המרחב הציבורי בקמפוס מגדירה את הבניין כולו מחדש, ובזאת דנה אותו לקטגוריה בה הוא נכשל. הסיבה לכך היא שכל עוד הבניין סגור לקהל מקצה לקצה, פרט קיר החזית השקוף אינו מייצר עניין, אלא קנאה; אינו מייצר מפגש, אלא התנגשות; וכך הגעתה של האקדמיה בצלאל למרכז העיר אינה ירידה אל העם, אלא אצבע בעין.

 

חשוב לציין שחשיבותה של פתיחת הבניין אינה רק בהיבט העירוני. זו אינה רק ‘החמצה של התנועה העירונית’ – או הצלחתה “על אף כישלון הבניין”. שתי הקריאות הללו שגויות: לא נכון יהיה לחלק בין הצלחת מהלך המאקרו של שיבת האקדמיה ובין איכות הבניין עצמו. החיבור בין שני הנושאים, שהוא בעצם החיבור בין תכנון עירוני וארכיטקטורה – או אם תרצו, בין מהנדס העיר ואדריכל העיר – הוא חיבור קריטי להבנה של הפעפוע בין חומר לרוח. את הבניין עצמו, על הצלחותיו והחמצותיו, נכון להבין בהקשר המשתמשים בו ותנועתם דרכו – משום שהארכיטקטורה שלו נכונה למבנה עם אספקט ציבורי, ושגויה לבית ספר אקסקלוסיבי.

 

ובמילים פשוטות: אם מדובר במבנה בעל ערך ציבורי – קומת הכניסה שלו מייצרת בהירות: מרחב פתוח ונדיב, ממנו מתפתלות דרכים שונות ממוקדות יותר. אבל אם מדובר בבית ספר אקסלוסיבי – שטח ההפקר מוסיף עומס מיותר ומפזר את הבניין. אם מדובר במבנה בעל ערך ציבורי – חלוקת הקומות העשירה מייצרת אפשרויות מרובות, כמו עיר: אתה לא חייב להגיע מכל מקום לכל מקום, והמבטים השונים יוצרים מפגשים אטרקטיביים. אבל שוב, אם זה בית ספר אקסלוסיבי, המשרת רק את תלמידיו – זהו סתם מבוך אינסופי.

 

ובחזרה לפרט הספציפי ממנו פתחנו: אם זה מבנה ציבור, גם אם רק בחלקו, השקיפות מהדהדת את המבנים שממול, כיוון שאתה יכול לצפות מתוכו; הפנים והחוץ הם משאב עירוני. אבל אם זהו רק בית ספר אקסלוסיבי, הזכוכית מחזקת את ההתנשאות. רוצים לא לפתוח? תסגרו את החלון.

 

 

 

 

בשלב בו אנו נמצאים, דומה שהשאלה הזו עדיין פתוחה. חזון הפתיחה של המבנה לציבור שריר וקיים, וכמה פעולות המתקיימות בו משתפות קהל במידה כזו או אחרת. דומה שהאקדמיה מעוניינת בשיחה הזו, ונראה שנצרכת עוד עבודה על מנת ליישם את האתגר.

 

הדיון כאן מניח מראשיתו קשר הדוק בין דמותה הפיזית של האקדמיה ובין דמותה הקונספטואלית, הרעיונית: הגעתה של האקדמיה אל העיר אמורה לפעפע מעבר לחומר, אל הרוח. אם אנחנו לוקחים ברצינות את הפיעפוע הזה, הרי שהוא מבקש גם להציע התבוננות הפוכה: אם בצלאל היא פרויקט בעל ערך ציבורי, אם היא מוסד ששואף להיות חלק מהמרחב התרבותי העירוני – המבנה שלה עשוי לעבוד; אם מדובר במוסד ששואף, בסך הכל, להכשיר בוגרים מוכשרים – הוא עשוי להיזכר ככישלון.

פרוזה

הצעה לתפילת יום הכיפורים לדור השני למלחמה

אדם צחי

ערב החג יברך כל אדם את ילדיו ויתבונן בעיניהם לפחות שני רגעים.
אחר כך יפשוט בגדי חול וילבש מדי צבא. והמהדרין יניחו בכותפותיהם כומתה אדומה או חומה או שחורה, איש לפי מנהג אבותיו.
לאחר מכן יתלה את נשקו על כתף ימין, וילך לבית הכנסת, ולא ילך בצעד קל וברוח נדיבה כי אם ברוח קודר ובחלישות גדולה.
וישבו כולם במעגל בבית התפילה, וישתו בירה ויספרו בדיחות איש לרעהו ויקללו וינהגו בגאווה גדולה וברגל גסה ובלב בטוח, כאילו דבר לא קרה, עד שתשקע השמש.
מששקעה השמש ישתקו כולם. ומשמיעים הגדולים שבקהל את הצפירה, מטרנזיסטורים שהביאו מבעוד יום, ותהא הצפירה עולה ויורדת, עולה ויורדת. והמהדרין ישמיעו מן הרדיו את קריאות הגיוס. וכולם יכרעו וישתחוו ויפלו על פניהם.
יקומו הקהל מן הרצפה, וייטלו בידיהם כלים מלאים במים אדומים והמהדרין מביאים דם של חיה כשרה. ושופכים את הדם על רצפת בית הכנסת. והדם ניגר וניגר בין הכיסאות ונעלי הצבא ומכתים את השטיחים המהודרים ואת תיבת העץ ואת הטליתות המונחות בקרן זווית ואת הסידורים והחומשים, ואינם פוסקים משפיכת הדם עד שהכל טבול בדם. ויטבלו הנוכחים את ידיהם בדם ויאמרו, ידינו לא שפכה את הדם הזה. עשינו ככל שיכולנו. ואף שיודעים הקהל שמא לא עשו כל מה שיכלו, עונים אחריהם אמן.
ומיד כל אחד ואחד נוטל סידור שבו כתוב סיפורו של אביו: מהיכן יצא לדרך, והיכן פגש את חבריו, והיכן החלה המתקפה, ואת מי איבד, ואיזו אשמה נושא על ליבו, ומה יכל לעשות אחרת ולא עשה, ומראות המוות שהקיפו אותו עד שיצתה נשמתו. וקוראים בסידורים את סיפור המלחמה כשעה ושתי שעות. וזה סדר העבודה של ימינו.
מקץ כל זאת, יקראו את פרשת העקידה כמנהג ישראל. ויכוונו ליבם לעקודי המלחמה ולמלאך שלא התגלה, וישוו אביהם לנגד עיניהם ומה שאירע לו והיכן כל זאת חקוק בגופם, וישוו בנפשם איבר איבר שבו נחקקה בהם המלחמה הרעה על אף שלא היו בה. ויצעקו כולם צעקה עד כלות הגרון, צעקה גדולה שברים שברים, איש לפי כוחו, ואז ישתקו שלושה רגעים. ומי שהמנהג מחליש את נפשו, פטור ויישב בחוץ וישתה בירה.
ככלות כל זאת יחלק הגבאי תחבושות לכולם, ואיש איש יחבוש את ליבו ואת איבריו. זה חובש את ליבו וזה את מצחו וזה את ידו וזה את רגלו, כל אחד לפי עניינו. והמהדרין נוטלין מורפיום ומזריקין לוורידיהם.
ויאמרו ג’ פעמים בלחש הפסוק “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עימדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל”.
ככלות כל זאת ישיר הקהל אני מאמין, גם אם אינו מאמין עוד, ויכוונו בליבם המילים “ואף על פי שיתמהמה”.
ויצאו מבית הכנסת ויילכו לבתיהם ויספרו לבניהם מה אירע לסבא במלחמה, והיאך נשברו חייהם שלהם, ויגידו להם כוחו ומוראו של אלוהי ישראל, וייעשה בשרם חידודים חידודים, ויחבקו אותם אל ליבם.
ויישנו עד צאת הצום, ומה שיחלמו – יחלמו.

שירה

אהבתי בך כל דבר

קארינה ס. לינצקי

אָהַבְתִּי בְּךָ כָּל דָּבָר, כָּל דָּבָר:
אֶת הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ
וְאֶת הַסּוּסִים הַפְּרוּעִים שֶׁהָיוּ רָצִים בְּתוֹכָם מֵהָאִישׁוֹנִים לָרִיסִים,
אֶת הַשְּׁבָרִים וְהָרְסִיסִים,
אֶת הַפַּחַד הַמִּתְגַּנֵּב אֶל לִבְּךָ מִזִּכְרוֹנוֹת כּוֹאֲבִים מִדַּי,
קָשִׁים מִנְּשֹׁא,
אֵיךְ לֹא הִרְפֵּיתָ מִמֶּנִּי אָז, בֵּין כֵּסֶה לְעָשׂוֹר.

אָהַבְתִּי בְּךָ כָּל דָּבָר, כָּל דָּבָר:
אֶת הַזֵּעָה בַּלַּיְלָה, אֶת הֶתְקֵפֵי הַחֲרָדָה,
אֶת הַהוּמוֹר הַמִּתְבּוֹנֵן, הַלֵּב הַמְּהַנְהֵן,
אֶת תְּשׁוּקָתְךָ הַשְּׁקֵטָה, הַמִּתְכַּנֶּסֶת
וּמְטַפֶּסֶת בִּמְבוֹכֵי הַנֶּפֶשׁ כְּגֵּאוּת מַחֲלִיפָה שֵׁפֶל.

וְיוֹתֵר מִכֹּל אָהַבְתִּי אֶת הַתְּמוּרוֹת שֶׁהִתְחוֹלְלוּ בִּי
עִם כָּל שָׁעָה בִּמְחִיצָתְךָ, אֶת שְׂפָתֶיךָ הַמְּרַצְּדוֹת
עַל גּוּפִי כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בְּשִׁבְרוֹן תְּרִיסִים מוּגָפִים,
אֶת הַחִיּוּךְ שֶׁלְּךָ, הַדּוֹמֶה לְבַיִת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה לִי.

שירה

על הספסל למול אבי

איילת בטיסט

אֲנִי מְבִינָה עַכְשָׁו.

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֲנִי – 

הָיְתָה אַהֲבָתְךָ כְּבָר חַמָּה וּמוּכָנָה לִי,

חִכְּתָה לִי כְּמוֹ מַגֶּבֶת שֶׁפּוֹרְשִׁים לִקְרַאת פָּעוֹט

שֶׁמּוֹצִיאִים מֵהָאַמְבַּטְיָה – 

הַיְשֵׁר לְתוֹךְ חִבּוּק.

 

כְּשֶׁנּוֹלַד אָחִי 

שֶׁלֹּא לְתוֹךְ, אוֹ לֹא לְפִי,

וְאַתָּה לֹא נָתַתָּ לוֹ 

אֶת הָאַהֲבָה –  הִיא נִקְוְתָה 

וְנֶאֶסְפָה בְּךָ בְּכָל גֵּבֵי הַנַּקְבּוּבִיּוֹת.

וּכְשֶׁהִגַּעְתִּי אֲנִי 

אַחֲרֵי עָשׂוֹר שָׁנִים,

זָכִיתִי גַּם בְּאַהֲבָה שֶׁלֹּא שֶׁלִּי – 

בְּכָל אוֹתָהּ הָאַהֲבָה שֶׁכְּבָר הָיְתָה בְּךָ 

וְשֶׁחִכְּתָה. גַּם זוֹ שֶׁנִּתְעַפְּשָׁה.

 

אוּלַי לָכֵן תָּמִיד הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאָהַבְתָּ – 

לֹא-אוֹתִי, אוֹ שֶׁאוֹתִי – 

לִפְנֵי זֶהוּת וּבְלִי כָּל תְּלוּת בָּהּ,

שֶׁחִפַּשְׂתָּ לְגַלּוֹת בִּי 

וְלֹא פַּעַם גַּם בַּאֲחֵרִים,

מַשֶּׁהוּ שֶׁלו –

הָיִיתָ מֻכְרָח עוֹד וָעוֹד.

הָיוּ לְךָ סִירִים מְלֵאִים שֶׁל אַהֲבָה 

שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה עַל אֵשׁ קְטַנָּה

 עָשׂוֹר שָׁנִים.

שירה

אשה אינה זקוקה ליער

חנה נקי

אִשָּׁה אֵינָהּ זְקוּקָה לְיַעַר

הִיא לְבַדָּהּ – מֻקֶּפֶת

אִילָנוֹת גְּבוֹהִים, סְבוּכֵי צַמֶּרֶת, מְטִילִים אֶת צִלָּם

מְקָרְרִים אֶת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּהּ.

עוֹצְרִים אֶת הָרוּחַ (שֶׁלֹּא תְּהֵא חוֹלֶמֶת).

יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר

שֶׁבִּזְכוּת הָעֵצִים הִיא נוֹשֶׁמֶת.

 

אִשָּׁה פּוֹסַעַת תָּמִיד

מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ בֵּין שׂוֹכוֹת, בֵּין גִּזְרֵי עֲנָפִים

מְלַקֶּטֶת מֵהֶם לְעֵת צֹרֶךְ

בְּחֹם. (מַה תְּבַשֵּׁל לְהַיּוֹם?)

מְשַׂרְטֶטֶת שְׁבִילִים עֲלֵי אֲדָמָה

כְּמוֹ אוֹמֶרֶת: הָיִיתִי גַּם פֹּה.

לְעִתִּים הִיא עוֹצֶרֶת לָנוּחַ. לְעִתִּים הִיא חוֹשֶׁבֶת לִבְרֹחַ

לְאִישׁ הַיַּעַר לָבוֹא.

 

(אָז נֶחְבֵּאת הִיא בְּתוֹכוֹ).

 

אִשָּׁה פּוֹרֶשֶׂת כַּפַּיִם

לַעֲנִי. לְעַצְמָהּ. לַשָּׁמַיִם.

יָדָהּ סְדוּקָה, אַךְ עוֹדָהּ מְלַטֶּפֶת

עָלֶה שֶׁנָּשַׁר. עַלְעַל מְחֻבָּר.

הִיא לוֹחֶשֶׁת לוֹ

“גְּדַל”.

הִיא נוֹשֶׁקֶת לוֹ, לְבַל

יַרְכִּין רֹאשׁוֹ, לְבַל יוּעַם

אוֹרוֹ הָרַךְ.

בֵּין עֳפָאִים נוֹתֶנֶת קוֹל

(אָנָּא אֱלֹקַי, שֶׁרַק יִפְרַח – – -).

 

 

אִשָּׁה אֵינָהּ זְקוּקָה לְיַעַר

לְהַלֵּךְ בּוֹ יְחִידָה בַּלַּיְלָה

לִצְעֹק אֶת תְּפִלָּתָהּ.

הִיא מֻקֶּפֶת עֲשָׂבִים רַכִּים

בַּיּוֹם מַרְוָה אוֹתָם

בָּאוֹר. בְּנִשְׁמָתָהּ. 

מסה

המיתוס של האינסופי

שפי רוזצויג

“זה אינסופי” את מפטירה בנימה שמסגירה את רצונך. היית רוצה שזה יהיה סופי. המשימות שביצעת לא מקצרות את הרשימה. והנה בא שקט. לא באוטו, בבית ממש. שקט שאפשר למשש אחרי אוגוסט. אבל הידיעה שהוא קצוב מטריפה אותך. מעמידה אותך מול הכיור. מושיבה אותך מול המייל. את פוגשת את ידייך מכניסות מדיח שלישי מהבוקר ומורידה מדבקות מכלים שקנית אתמול לקראת הטבלתם. כשאצבעות ידייך מיטיבות את רצועות שקית הזבל סביב תכולתה, את מרגישה את  הפעימות מתחזקות. זה לפני שנתת מילים לספקות  הזוחלים ומנצלים את עייפותך. ההכרעות להעביר את הילדים מהמסגרות הרגילות אל האלטרנטיביות ממלאות אותך חדווה וציפייה למשהו אחר סופסוף, אבל הלא ידוע מצטרף לפרצופים המכווצים של החברות חמורות הסבר מול השינויים. מחשבה רודפת חרדה רודפת חרטה רודפת סליל לא נגמר בעולם של בחירה. 

זה אינסופי את ממלמלת שוב. ומה רצית שייגמר? כל המשימות הנותרות הן ההוצאה לפועל של החלומות שרקמת בלילות ושאת עוד רוקמת. רעשי הבכי והשחוק הם ביטויי חיים של גוזלייך ואת מברכת שהם מעזים לעלוץ ולהתאבל על קטן כגדול. התפללת שלא ייחסם הציר מהלב אל הפה, שלא תושתק החיוניות במשמעת. שיהיו הכללים כלים לכיסופים.

השהות שאת דוחה מתוך הלחץ היא אינה סוף, אפילו לא הפסקה,  היא כניסה אל התנועה עצמה. את מרגישה את הבגדים שהוצאת מהמכונה, מקרבת אל אפך לפני התליה. מתרגלת שהות. המפרקים אולי מתוחים פחות. כאב האחיזה בזמן לא שוכך, אבל פחות נעוץ. זה לא זמן להגות עד הסוף את המילה “רפיון” כי בכל זאת אלול, והרצון כמה מתפרץ הוא וגדוש אדוות. את אדם רוצה, חוזה, קודח, טווה. אנשים מסביב משתאים אבל את היית רוצה להספיק כמו אחרים. 

אלול מת אחרי אב, כולם זוכרים את השורות שצביקה פיק הלחין ואפילו מיטיבים לייחס אותן לשמואל הנגיד ממנו ינק השראה  נתן יונתן. אבל את יודעת שבאלול, החודש האחרון כביכול של השנה, לא מסכמים את מה שהיה. לא נועלים דלתות, להיפך, עסוקים בפתיחות. גשמיות ורוחניות. המוות הזה הוא רק שם להשלת העור היבש ומתחדש. “זה אינסופי” לא חייב להיות מלמול של תסכול. האינסופי הוא אינו הסיזיפי, הוא אינו העונש. הוא בעצם החלק אלוק ממעל, אין לו גוף ואין לו דמות הגוף. הוא השונה פרקו אלף פעמים ומשתנה ללא הרף. פושט ומחליף צורתו ונשאר הוא הוא. גרעין עצמיות אטומי. נשמה זכה. זה אינסופי את ממלמלת בלי קול סופסוף משתרעת על המיטה הגדולה והדלת נפתחת בבת אחת בקול צהלולי ילדים. 

שירה

מצלמת כתיבה

שפי רוזצויג

השכמות תְּפוּסות לאללה

בַּת הַחֲמֵשׁ מְשַׁלְשֶׁלֶת בַּפַּעַם הֲמִי יוֹדֵעַ

מָה הַשָּׁעָה אַתְּ שׁוֹאֶלֶת נֶעֱצֶמֶת

שָׁלוֹשׁ וָרֶבַע אֲנִי מְמַלְמֵל וְעוֹד לוֹמֵד מִן הַשָּׁעוֹן

וְקָם לְנַגֵּב, לְהַעֲבִיר מְכוֹנָה לַמְּיַבֵּשׁ, 

מִזְרוֹן לָרִצְפָּה, עַצְלָנוּת לְמַעֲשֶׁה. 

עֲיֵפוּת לְהִתְגַּבְּרוּת לְאַהֲבָה.

שכמות תְּפוּסוֹת

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת מַחְשְׁבוֹתַיִךְ מִסְתַּדְּרוֹת כטבלת שׁוֹקוֹלָד נֶאֱכֶלֶת

מָחָר לֹא נִשְׁלַח אוֹתָהּ לַגַּן, לֹא נִסַּע לִרְאוֹת קֵרָמִיקָה, 

נְבַשֵּׁל, נְנַקֶּה, נְנַגֵּב, נַכְנִיס שַׁבָּת בַּדַּקָּה הַתִּשְׁעִים

-אֲנִי מַהֵר כּוֹתֵב לִתְפֹּס אֶת הָרֶגַע בְּמַצְלֵמַת הַכְּתִיבָה הַחֲדָשָׁה-

שָׁלוֹשׁ וְעֶשְׂרִים, הַזְּמַן יָטוּס, עַד

 שֶׁהַיְּלָדִים יַשְׁכִּימוּ, עַד 

שֶׁהַבַּיִת יִתְרוֹקֵן מֵהֶם וְנִתְגַּעְגֵּעַ לְפִי מָה שֶׁאוֹמְרים

שירה

איך קרה שצפינו כל היום בטלוויזיה

דלילה מסל גורדון

בְּאַחַד הַיָּמִים הָאֲרֻכִּים שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל

הָפַכְנוּ אַחַר הַצָּהֳרַיִם אֶחָד לְג’וּנְגֶּל פִּלְאִי.

אִמָּא לָבְשָׁה תִּלְבֹּשֶׁת שֶׁל עֲטַלֵּפָה,

אֲחִי הַקָּטָן הִתְחַפֵּשׂ לְדֹּב

וַאֲנִי לְרוֹבּוֹט פִּרְאִי

שֶׁקַּיָּם אַךְ וְרַק בְּמֶרְחֲבֵי הַדִּמְיוֹן הַקְּסוּמִים.

הַשָּׁטִיחַ הָיָה לְנָּהָר,

הַקֻּבִּיּוֹת שֶׁאֲחִי הַקָּטָן פִּזֵּר עַל מֶרְחָבָיו – לְדָּגִים –

דְּגֵי חֶרֶב, שְׂפַמְנוּנִים, תְּמָנוּנִים ופִּירֶנֶאוֹת

(אֵלֶּה דָּגִים טוֹרְפִים וּמְאוֹד מְסֻכָּנִים).

וְהַשֻּׁלְחָן הָיָה לְאִי.

שַׁטְנוּ, אֲחִי הַקָּטָן הַדֹּב וַאֲנִי הָרוֹבּוֹט הַפִּרְאִי, לָאִי.

עָלִינוּ עַל הָאִי וְקָפַצְנוּ עָלָיו קְפִיצוֹת פִּרְאִיּוֹת מְאוֹד.

אִמָּא אָמְרָה לָנוּ לְהִזָּהֵר מֵהַמְּנוֹרָה

שֶׁהָיְתָה בַּמִּשְׂחָק שֶׁלָּנוּ הַשֶּׁמֶשׁ.

כְּשֶׁאִמָּא עֲטַלֵּפָה שָׁטָה בַּסִּירָה לְעֵבֶר הָאִי

הֵרַמְנוּ מִתּוֹךְ הַנָּהָר קֻבִּיּוֹת

וְזָרַקְנוּ בִּפְרָאוּת לְעֶבְרָהּ

וְאִמָּא בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים כָּעֲסָה

וְאָמְרָה שֶׁאָמְנָם אֲנַחְנוּ מְשַׂחֲקִים

אֲבָל הַקֻּבִּיּוֹת קָשׁוֹת וּמַכְאִיבוֹת,

אָז הִפְסַקְנוּ.

אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם הָיְתָה מְהוּמַת אֱלֹהִים

כִּי הַחַיּוֹת הָיוּ רְעֵבוֹת מְאוֹד.

הַדֹּב רָצָה לֶאֱכֹל אֱיָל שָׁלֵם.

לַרוֹבּוֹט שׁוּם דָּבָר לֹא הִסְפִּיק,

אָז הֵכַנּוּ לוֹ כָּרִיךְ עִם סַפּוֹת,

שָׁטִיחַ מְגֻלְגַּל וְסֶט סְפָלִים

וְשָׁתִינוּ כְּמוֹ גְּמַלִּים אֶת הַמַּיִם מֵהָאַמְבַּטְיָה

וְאַחֲרֵי כֹּל זֶה כְּבָר לֹא רָצִינוּ חֹפֶשׁ כֹּל כָּךְ גָּדוֹל

וְאָמַרְנוּ לְאִמָּא שֶׁמִּצִּדֵּנוּ אֶפְשָׁר מָחָר רַק לָלֶכֶת לַבְּרָכָה

אוֹ לְהַצָּגָה בַּקַּנְיוֹן

וְאִמָּא אָמְרָה שֶׁאֲפִלּוּ זֶה לֹא,

וְשֶׁמָּחָר מִצִּדָּהּ אֶפְשָׁר לִרְאוֹת טֶלֶוִיזְיָה כֹּל הַיּוֹם.

שירה

פנינים

אילה אלבאז

כְּכָל שֶׁאַתְּ מִתְבַּגֶּרֶת גְּדֵלוֹת הַפְּנִינִים

אֶת הַמַּחְרֶזֶת הָרִאשׁוֹנָה קָנָה בַּעֲלָךְ 

כְּשֶׁמָּלְאוּ לְךָ אַרְבָּעִים. מִתּוֹךְ נִימוּס עָנַדְתְּ

וְלִטַּפְתְּ אֶת הָעִגּוּלִים הַמַּבְרִיקִים

לְיוֹם הַנִּשּׂוּאִין הִנְחוּ אוֹתוֹ הַיְלָדִים לִרְכוּשׁ גַּם

זוּג עֲגִילִים

גְּדוֹלִים מִדֵּי חָשַׁבְתְּ, 

אַךְ הֵם הִסְתִּירוּ אֶת שֶׁלִּקְטוֹ בְּעֵבֶר אֹתָם תְּנוּכִים.

 

לִכְבוֹדָן הִתְחַלְתְּ לִלְבֹּשׁ שְׁחֹרִים

שֶׁיַּדְגִּישׁוּ אֶת הַבָּרָק שֶׁנּוֹתַר בְּשַׁרְשֶׁרֶת 

(וְנֶעֱלָם מֵעוֹרֵךְ).

בִּקַּשְׁתְּ שֶׁיַּדְבִּיק גַּם אֶת עֵינַיִךְ

וּכְשֶׁמּוֹלַלְתְּ אוֹתָן בֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

נִדְמוּ לָךְ 

כְּמוֹ עוֹרָם שֶׁל אוֹתָם הַתִּינוֹקוֹת שֶׁחָבְקָה בִּטְנְךָ לִזְמַן קָצָר מִדַּי

וְלֹא טַעֲמוּ אֶת טַעַם הָרוּחַ

 

כְּבָר לֹא חִכִּית לְמַתָּנוֹת,

בַּמָּקוֹם לְלַכֵּד גַּרְגִּירֵי חוֹל

הֶחֱלַפְתְּ אֶת הַדְּמָעוֹת 

שֶׁסֵּרְבוּ לִהְיוֹת כְּלוּאוֹת

קָנִיתָ אוֹתָן מְעַט יוֹתֵר 

גְּדוֹלוֹת

וּמֻאֲרָכוֹת 

וְטִבְעִיּוֹת

זָקַפְתְּ צַוָּארֵךְ בְּתוֹךְ הַמַּחְרֶזֶת הַכְּבֵדָה

מֵהַדַּקַּת חֻלְיָה אֶל חֻלְיָה בְּגַבֵּךְ

מְחַבֶּרֶת אַכְזָבוֹת 

אֶל מַחְרֹזֶת שֶׁהָיִית מֵעֲדִיפָה לִזְרֹק חֲזָרָה לַמְּצוּלוֹת.

שירה

רק קחי סוודר

איריס שפירא ילון

הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי גְּדֵלָה כָּל הַזְּמַן

כְּמוֹ עָלִיסָה בְּאֶרֶץ־פְּלָאוֹת.

יוֹצֵאת בְּלִי מְעִיל אוֹ אַרְנָב לָבָן

כְּשֶׁגֶּשֶׁם בַּחוּץ, כְּשֶׁלְּאִמָּא קַר.

 

הִשָּׁאֲרִי עִם שׁוֹקוֹ חַם,

בַּחֲדָשׁוֹת שֶׁלֶג נֶעֱרָם,

שֶׁלֹּא תִּצְטַנְּנִי,

הַמַּדִּים לֹא יִתְיַבְּשׁוּ.

וְהִיא מְחַיֶּכֶת אֵלַי בְּשִׁנֵּי חָלָב,

בְּעֵינֵי כּוֹכָבִים,

מַלְכַּת לִבְבוֹת הַתַּלְתַּלִּים הָרְטֻבִּים,

לוֹקַחַת מְכוֹנִית אֲדֻמָּה עִם רִיסִים

וְיוֹצֵאת כֹּל־יְכוֹלָה בְּשִׂמְלָה

דְּקִיקָה זוֹרַחַת נְעוּרִים.

 

מִיָּד כְּשֶׁבָּקַעְתְּ הוּנַחְתְּ עָלַי חֲשׂוּפָה

כִּתְרוּפָה לַמַּכְאוֹבִים כֻּלָּם.

הַכֹּל הִסְתַּדֵּר בָּעוֹלָם

כְּשֶׁחֻבַּרְתְּ אֵלַי.

בַּדַּקָּה שֶׁהִבַּטְתִּי בָּךְ עֲטוּפָה,

חֲבִילָה בִּשְׂמִיכָה רַכָּה הֲדוּקָה

בְּבֵית הַיּוֹלְדוֹת,

הֵבַנְתִּי אֶת עִנְיַן הַסְּוֵדֶר.

 

כָּעֵת, מִשֶּׁגָּדַלְתְּ וְאַתְּ מִחוּץ לָעֲרִיסָה,

אֵין לִי מֻשָּׂג לְאָן תִּרְצִי לְהַגִּיעַ,

אֵיזֶה שִׁקּוּי תִּשְׁתִּי וּמִי תִּפְגְּשִׁי בַּמָּבוֹךְ.

הַלְוַאי יִשְׁמְרוּ עָלַיִךְ –

אֱלוֹהִים וּבֶגֶד אָרֹךְ.

שירה

אגדה

תות הרמס סאטורי

לֹא לַחֲלֹם! אֲנִי מַכִּיר אֶת הַהַרְגָּשָׁה:

עוֹד רֶגַע עֲנָפִים נִנְעֲצִים בְּגוּפִי. בְּקֹשִׁי מָה

הִצְלַחְתִי לְהֵחָלֵץ מִתּוֹךְ הַסְּבַךְ. יָם

שָׁקֵט לִחֵךְ אֶת הַחוֹל וְסִנְוֵר בְּכָחֹל

שׁוּם יַבָּשָׁה לֹא נִרְאֲתָה גַּם

לֹא עֲנָנִים בַּשָּׁמַיִם. חָצִיתִי תְּחִלָּה אֶת הַחוֹל

הֶחָלָק וְהַלַּח וְאַחַר כָּךְ הַיָּבֵשׁ וְהַפָּרִיךְ הַנִּדְבָּק

לִבְהוֹנוֹת הָרַגְלַיִם. פְּרָט לְשַׁחַף בּוֹדֵד

שֶׁנִּקְרָה לִפְעָמִים בְּדַרְכִּי: הָיָה הַמָּקוֹם שָׁקֵט

מְאֹד. הַיַּעַר הָיָה עָבוֹת וְסָבוּךְ וְשׁוּם דָּבָר לֹא

נַע בְּתוֹכוֹ: לֹא צִפּוֹר: אֲפִלּוּ לֹא 

חֶרֶק. כַּעֲבוֹר רֶבַע שָׁעָה בְּעֶרֶךְ

פִּלַּסְתִּי לִי דֶּרֶךְ בֵּין הַשִּׂיחִים הַקּוֹצָנִיִּים.

כָּאן לֹא הָיוּ עֵצִים זוֹ הָיְתָה טִירָה:

אֵלֶּה שְׂרִידִים שֶׁל מִגְדָּל וְכָאן הָיוּ מַדְרֵגוֹת

שֶׁהוֹלִיכוּ לְרֹאשׁ הַחוֹמוֹת לִפְנֵי דּוֹרוֹת 

רַבִּים לְפִי הַמַּרְאֶה.

 

אַרְיֵה עָצוּם וִידִידוּתִי (הִיא

כְּלָל לֹא עָצְרָה לַחֲשֹׁב אִם הוּא יְדִידוּתִי

אוֹ לֹא) קָרָא לַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה בִּשְׁמָהּ.

חַיָּלִים רַבִּים נָפְלוּ אַפַּיִם אַרְצָה:

אֲפִלּוּ הַגַּמָּדִים עָמְדוּ בְּפִיּוֹת פְּעוּרִים.

כַּמָּה הֵחֵלוּ נְסוֹגִים

אֲבָל הֲמוֹן הַחַיּוֹת הִתְגּוֹדֵד מִסָּבִיב

לָאַרְיֵה שֶׁהִכְתִּיר אֶת הַנָּסִיךְ לְמֶלֶךְ

וְשָׁלַח אֶת הַיְּלָדִים בְּמַדֵּי בֵּית הַסֵּפֶר אֶל רְצִיף

תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת.

כ״א באלול ה׳תשפ״ג (7 בספטמבר 2023)

בין שתי ערים

ידידיה גזבר

אני חושב להציע מסגרת מושגית אחרת למרחבי מחאה, מסגרת שאינה ‘סובלימציה של אלימות’ ובוודאי שאינה ‘מרחבי אלימות’. לא כל העולם הוא פריז. ההצעה שלי היא מחשבה אמנותית לפיה מרחבי מחאה פועלים בממד סימבולי ומציעים פעולה מרחבית לשינוי תודעה. בצורת המחשבה הזו הקונטקסט של המחאה חשוב יותר מהמחאה: לא משנה מה עושים במעגלי שיח – זה אירוע של מעגלי שיח; לא משנה מה עושים במיצב האמנותי המגניב שלכם – זה אירוע שהוא סמי-קרנבל; התוכן של המחאה מטרתו לחזק את צורתה ולא להפך. מרחבי מחאה מסוג זה בנויים כמו כיבוש יריחו – הפעולה התודעתית ממוטטת את החומות הממשיות.

קל להראות מהלך כזה באירוע ההתנתקות – אל מול אירוע שסומן כהשלה גיאוגרפית של עודף אפשר להציע פעולות חיבור מרחביות: השרשרת האנושית היא פעולה קלאסית בהקשר הזה. זה קריאייטיב בעולם הפיזי, אבל כזה שעובד רק כשהוא נשען על תובנה פיזית ממשית: אם השרשרת נשארת ברמת המטאפורה של החוט שמחבר בינינו זה אולי זכיר, אבל נעלם כמו שבא. הכוח האמיתי של פעולה כמו שרשרת אנושית היא בהמחשה כמה זה קרוב, ובתלייה של הקירבה במספר האנשים שאכפת להם.

 

אני חושב שגם תמיכה אפשר לקרוא באופן הזה. פעולת השבר התודעתי של גוש קטיף – מעבר לממד הפרקטי יותר שגם עליו יש לתת את הדעת – נעוצה בבידוד של כפר מימון. השרשרת נאלצה להצטנף סביב עצמה, להפוך מקו למעגל ומחיבור – לפחד. גם כאן, הקפת המעגל במעגלים סביב סביב תלתה את יכולת הבידוד – “רק לכם אכפת” – במספר האנשים שנכונים לממש את הפינוי.

 

באירוע הנוכחי קשה יותר לשים את הדגש על ההתמקמות הנכונה, ולכן על פעולה מרחבית מדויקת; ביחס לתומכים וכן ביחס למתנגדים. הסיבה לכך נעוצה בדיון שנסוב סביב מוקדים שונים, וממילא מתקשה לדעת במה לבחור: האם סימון בית המשפט העליון כזירת התנגדות אינו ביצור מעמדו? האם הפגנות חוזרות ונשנות בצומת בתל אביב אינה מסמנת נישתיות רפיטטיבית?

 

ביטוי יפה לרגע הזה נוצר בהפגנות המקבילות ברחובות קפלן השונים: הפגנת תומכי שינוי בתל אביב אל מול הפגנת מתנגדים בירושלים. שני הצדדים נמצאים במין משחק כיבוש הדגל בו אינם יודעים האם לשמור על הדגל שלהם או לתפוס את זה של השני, ואז מתקשים לדעת גם מה לעשות איתו. בעיית ההתמקמות מביאה כל צד לנסוע אל המקום ה’אחר’ במטרה למצוא את האוצר מתחת לגשר: כולם מחפשים את הדגל שהחביאו בקפלן, רק שלא ברור איפה הוא הקפלן הזה.

מסה

יום האהבה

מרים מימון

טוּ בְּאָב הוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ כָּלוּ מֵתֵי מִדְבָּר. אֲנָשִׁים מֻתָּשִׁים וּתְמֵהִים מְכַסִּים קְבָרִים רֵיקִים לְאוֹר הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא וּמְגַלִּים שֶׁיֵּשׁ עוֹד תִּקְוָה וְחַיִּים אַחֲרֵי הַחֵטְא – הֵם הַתִּקְוָה וְהַחַיִּים שֶׁאַחֲרֵי הַחֵטְא.

 

טוּ בְּאָב הוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הֻתְּרוּ שְׁבָטִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. אֶפְשָׁרוּיוֹת חֲדָשׁוֹת נִפְרָשׂוֹת, אֲהָבוֹת רְחוֹקוֹת מִתְקָרְבוֹת וּמִשְׁפָּחוֹת עֲתִידִיּוֹת מִתְגַּלְּמוֹת מִדִּמְיוֹן אֶל מַחֲשָׁבָה.

 

טוּ בְּאָב הוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ הֲרוּגֵי בֵּיתָר הוּבְאוּ לִקְבוּרָה. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים הַמָּוֶת הִבִּיט בַּאֲלָפָיו אֶל הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, לֹא הֵנִיחַ לָהֶם לִשְׁכֹּחַ, לְהִנָּחֵם וּלְהָסִיט אֶת הָעֵינַיִם אֶל הֶעָתִיד, וְהִנֵּה עַכְשָׁו הֶעָבָר כְּבָר אֵינֶנּוּ נוֹכֵחַ.

 

טוּ בְּאָב הוּא הַיּוֹם שֶׁבּוֹ תַּשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה. הַחֹרֶף עוֹד רָחוֹק, גַּם הַסְּתָו עוֹד לֹא הִגִּיעַ, אֲבָל לַחוּת קַלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת מַרְחִיבָה אֶת גִּזְעֵי הָעֵצִים שֶׁמִּתְנַשְּׁמִים בַּהֲקָלָה. הַלַּהַט נִרְגָּע, הַכְּאֵב מִשְׁתַּחְרֵר, רוּחַ טוֹבָה כְּבָר נוֹשֶׁבֶת.

 

טוּ בְּאָב הוּא לֹא גְּאֻלָּה, הוּא גַּם לֹא הַתְחָלָה שֶׁל גְּאֻלָּה. טוּ בְּאָב הוּא הֲרָמַת הַמַּבָּט, מְצִיאַת מִשְׁעָן לְכַף הַיָּד שֶׁתִּמְצָא בְּקָרוֹב כּוֹחוֹת לְהָרִים אֶת הַגּוּף כֻּלּוֹ. טוּ בְּאָב הוּא הַתִּקְוָה שֶׁאַחֲרֵי הַחֻרְבָּן, הַהֲבָנָה שֶׁאַחֲרֵי כָּל הִתְנַפְּצוּת מְרַסֶּקֶת מִתְגַּלִּים כֵּלִים חֲדָשִׁים.

 

טוּ בְּאָב הוּא אַהֲבָה שֶׁל דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה, שֶׁל נְפִילוֹת וּכְאֵבִים וּבְכִי וְהִסּוּס. שֶׁל חֶסְרוֹנוֹת וּתְהִיּוֹת וִידִיעָה מֻחְלֶטֶת שֶׁהָאַהֲבָה הַזֹּאת חֲזָקָה יוֹתֵר מִכָּל הַתְּהוֹמוֹת שֶׁבַּעוֹלָם

שירה

חמשירים על מצב סוציולוגי

בכל סרלואי

1.
אִשָּׁה עִם מִטְפַּחַת, תָּנָ”ךְ וְאֶקְדָּח

כָּל הַיּוֹם מְקַרְצֶפֶת סִירִים בַּמִּטְבָּח.

עִם עֶשְׂרִים יְלָדִים

הִיא אָכְלָה עֲרָבִים

מִתְפַּלֶּלֶת מִנְחָה בַּמִּטְוָח.

 

 

2. 

אִשָּׁה עִם שָׁבִיס

לֹא רוֹצָה לְהַכְעִיס

בֵּין כְּבִיסָה לְיִבּוּשׁ

בִּגְלָלָהּ הַכִּבּוּשׁ

וְאוֹיְבִים לְעוֹלָם לֹא נָבִיס.

 

 

3. 

אִשָּׁהּ עִם מִטְפַּחַת

עֶשְׂרִים יְלָדִים וְקָרַחַת –

הֵם צִבּוּר מְגֻיָּס

וּפְטוּרִים מִכָּל מַס

אֶת הַכֶּסֶף שֶׁלָּנוּ לוֹקַחַת!

 

 

4. 

אִשָּׁה עִם כִּסּוּי בְּעוֹלַם שֶׁל שִׁסּוּי

וּבְלִי לְדַבֵּר זֶה גָּלוּי:

הִיא יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ

וְעוֹשָׂה הָדַתָּה

בָּטוּחַ סוֹבֶלֶת דִּכּוּי.

 

 

5.

אִשָּׁה מְכֻסֶּה, שְׂעָרָהּ הוּא עֶרְוָה

אָז כָּכָה אַתֶּם קוֹרְאִים לַמִּצְוָה?

הִיא נֶחְמָדָה, בֶּאֱמֶת

אֲבָל אֵיךְ הִיא נִרְאֵית – –

בִּגְלַלְכֶם אָפְסָה כָּל תִּקְוָה.

 

 

6.

אִשָּׁה מְטֻפַּחַת

(לַמְרוֹת הַמִּטְפַּחַת)

דּוֹבֶרֶת שָׁפָה חִלּוֹנִית.

יָפָה רְהוּטָה, חָכְמָה עִנְיָנִית –

אִם נַתְחִיל לְהַכִּיר – אֵיזֶה פַּחַד!!

 

 

7.
אִשָּׁה מְכֻסָּה בַּמַּרְאָה מַבִּיטָה

וְרוֹאָה אֶת עַצְמָהּ וְנֶאֱנַחַתְּ.

הָאִישִׁי הוּא פּוֹלִיטִי

וּמִי אַתְּ, תַּחְלִיטִי!!

אַת תַּרְבּוּת מְהַלֶּכֶת בְּלִי נַחַת.

 

מסה

אישה עם מטפחת

בכל סרלואי

 

שלמה המלך, החכם באדם, אמר בספר קהלת: ״וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל״. פסוק זה נדרש על יתרון האדם על הבהמה, וזאב ז׳בוטנסקי הוסיף עליו במילותיו שלו: ״מותר האדם מן הבהמה הוא בטקס״. לפעמים נראה לי שמותר האדם הוא בכיסוי: כמו רוב היונקים נולד האדם עירום, קירח וחסר אונים; שלא כשאר היונקים הוא אינו מצמיח פרווה המתעבה ונושרת בהתאם לעונות השנה אלא נדרש לכיסוי שמחוצה לו – הבגד. האדם הוא יצור החי הנדרש לבגדים, ואלה עושים אותו. עושים ממש. הפשטה כאקט של דה הומניזציה מוכרת לכולנו.

 

כאישה דתיה אני מצווה על כיסוי ראש. זהו ציווי הלכתי קדום מאד שיש מחלוקת האם הוא מדברי תורה או דברי חכמים, אך ודאי שהוא כה קדום עד שהוא נדרש כ״דת יהודית״ – כסממן של אישה יהודיה. תחריטים המראים את גלות שומרון באחד מארמונות מלכי אשור מראים גברים יהודיים מזוקנים ונשים יהודיות מכוסות ראש.

 

 סבתא יוליה שלי, אם אמי, לא מכסה את ראשה, כמנהגן של רוב יהודיות מערב אירופה. היא חובשת כובע רק כשהיא הולכת לבית הכנסת, אליו היא מגיעה בתדירות, באיפוק ובהידור של נוצריות ההולכות לכנסיה. אמי בחרה לכסות את ראשה במטפחת כשנישאה לאבי. מבחינה סוציולוגית אפשר לומר שאמא שלי היא מנשות הציונות הדתית התורנית (שהפכה לימים לחרד״ל), אשר חידדה את ההבדל בינה לבין בית הוריה במרידה במוסכמות הלבוש. כשאבי ואמי התגרשו היא שאלה את הרב מרדכי אליהו זצ״ל מה לעשות עם כיסוי הראש. הוא השיב שהיא מחויבת לשמור עליו.
בתור ילדה, ראיתי את שיערה של אמי לעיתים נדירות מאד. היה לה שיער נהדר שהיה מכוסה תמיד. למדתי אז את סדר העולם: כשהתריס פתוח, השיער סגור, אך כשהתריס סגור אין לחייב שהשיער פתוח. היא נישאה שוב כשהייתי בת עשרים. מאז לא ראיתי את שיערה.

 

 אני בחרתי לכסות את הראש פעמיים: פעם אחת כשנישאתי ובפעם השנייה כשהתגרשתי. הבחירה לשמור על כיסוי הראש כשהתגרשתי היתה קלה מזו כשנישאתי. הפרידה משיערי (שהוא הד חיוור לפאר שעיטר את ראשה של אמי) אותו אהבתי מאד, היתה קשה אך רומנטית. הרגשתי שאני שומרת חלק יקר ויפהפה למרחב האינטימי ביני לבין בעלי. יש כח אדיר במרחב שבין גילוי וכיסוי, והבחירה לכסות היא כוח דק שאינו מדובר מספיק. הרב שג״ר הגדיר פעם את המרחב הזה כהבדל שבין ארוטיקה המכסה ומגלה, לפורנוגרפיה – המגלה הכול. אני בחרתי לכסות.

 

אחרי שנחרב ביתי בחרתי לשמר משהו מהמרחב הרומנטי הזה. הרגשתי שאני שומרת את מקום הברית הכפול שלי: אני קשורה לקב״ה בשמירה על עקרונות ההלכה ולגבר שלי – שאיני יודעת מי הוא – אני שומרת את שיערי מכל העולם. חלק מהסובבים אותי אמרו שבשמירת כיסוי הראש אני מראה שבעצם איני רוצה להתחתן. בלבי ידעתי שכשהאיש שלי יגיע, הסימן הראשון לכך יהיה שהוא יגיד לי שהוא אוהב את כיסוי הראש שלי.

 

היום אני מסומנת. המצווה שאני כה אוהבת הופכת לשלט. ״את חרדית״? שואלים אותי כמעט כל יום, וכל יום אני עונה שלא. מי שמכיר קצת את העולם החרדי יודע שכך לא נראות נשים חרדיות, אבל לכי תוכיחי שאת לא חרדית. האם אני חרדית, אני שואלת את עצמי. לא, אני משיבה. אבל אם חרדיות היא לשמור על המצווה היקרה הזו – לא אכפת לי להיות מוגדרת כך. ולא רק חרדית: את מתנחלת? את בטח חוזרת בתשובה! נהג מונית שאל אותי פעם מתי חזרתי בתשובה. ״היום״, עניתי. הוא נבהל. עניתי לו שכל יום אני מנסה לחזור בתשובה. לא, הוא ענה, מתי התחלת לשמור מצוות. את נראית כמו אחת מהחוזרות בתשובה האלה.

 

לכי תסבירי, במציאות הישראלית בה המראה הוא לפעמים חזות הכול, שאת שומרת מצוות מאז שנולדת, שאת מנסה לחזור בתשובה בכל רגע ולא כהיבט חברתי. על עול המצוות האהוב נוסף הנטל הסוציולוגי שמבקש ממני להתנצל, להסביר, להראות שאני כן כזו או להוכיח שאני לא.

 

לפני שלוש שנים פגשתי את מעוז. אלה היו ימי הקורונה ונפגשנו אצלי בבית. הוא נכנס אלי הביתה, מבויש, הביט בעיני ובירך אותי לשלום. ואז אמר: ״אני מאוד אוהב את כיסוי הראש שלך״.

ה׳ בתמוז ה׳תשפ״ג (24 ביוני 2023)

חרדים לשלטון: סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת

משה חניבד
משה חניבד החל ללמוד באקדמיה בשנת 1998 והנו בעל תואר ראשון ושני תארים שניים במדעי המדינה ותקשורת. בעברו שימש כדובר תנועת הליכוד והסיעה בכנסת ועסק בהוראת אזרחות ותקשורת בבתי ספר. מאמר זה מציג את עבודת התיזה שכתב במסגרת לימודיו לתואר שני, שהוענק לו לאחרונה.

 

טור זה מבקש להציג בזעיר אנפין את ממצאיו של מחקר אקדמי חדשני ופורץ דרך בתחום ייצוג תקשורתי של מיעוטים וקבוצות שוליים חברתיות העוסק, לראשונה בישראל, בבחינת דפוסי הסיקור, הייצוג והדימוי של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת בהשוואה לשינוי בכוחן הפוליטי של הסיעות החרדיות.

 

האבות המייסדים והערכים המרכזיים בחברה

תנועת ההשכלה, שצמחה בהשפעת תנועת ההשכלה באירופה בשלהי המאה ה-18, הגבירה את הפילוג בין יהדות מערב-אירופה לבין מזרח-אירופה וארצות האסלם עקב מרידתה בדת, שמילאה תפקיד ראשי בליכוד העם היהודי (אטינגר, 1980). התנועה הציונית נתנה הגדרה חילונית לזהות היהודית, שנבעה מתוך התנועה הלאומית באירופה, והריב הגדול ביותר היה נגד היהדות החרדית. שלילת היהודי הגלותי הפכה לאחד המרכיבים המרכזיים בזהות היהודית החדשה (שגב, 1999).

עם הקמת מדינת ישראל שלילת החרדים הפכה למרכיב קבוע בזהות החדשה והייתה קשורה גם בדיכוי עולי ארצות ערב משום תרבותם וזיקתם למסורת. הדתיוּת והמזרחיוּת לעומת המערביוּת והחילון, שני היסודות נגדם יצאה הציונות ששללה את תרבותם וזהותם (שם), לכך הייתה השפעה רבה על הגדרת האויב או “האחר” שלה (אייזנשטדט, 2002).

 

אמצעי התקשורת והאליטה הדומיננטית בישראל

מחקרים אשר בחנו את הייצוגים התקשורתיים של קבוצות מיעוט וקבוצות שוליים חברתיות בישראל הצביעו על “הכחדתן הסימבולית” ואודות הסטריאוטיפים וההשטחה הבנאלית של קבוצות אלו ה”אחרות”, אשר שונות מדמות האליטה ההגמונית הישראלית הצברית, זו שנתפסת כדמות התרבותית של “הרוב” (כ”ץ, 2016).

קימרלינג (2001) מכנה את קבוצת האליטה החברתית בישראל “אחוסלי”ם” (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים). לדבריו, כבר מתקופת היישוב ועם הקמת מדינת ישראל החלה קבוצת המייסדים, כקבוצה הגמונית, לשמר את כוחה במוקדי הכוח במדינה אל מול גלי העלייה מארצות האסלאם. במסגרת אידיאולוגיית “כור ההיתוך”, בה נקטה קבוצה הגמונית זו אל מול שאר הקבוצות החברתיות, לא ניתנה חשיבות וייצוג לתרבויות של קבוצות המהגרים האחרות. כך למעשה נחסמה השתלבותן של קבוצות אלו בכל תחומי המדינה, לרבות באמצעי התקשורת.

במהלך שנות השבעים, איבדה ההגמוניה את הדומיננטיות השלטונית בעקבות מלחמת יום הכיפורים ועלייתו של מנחם בגין לשלטון. מאז החל תהליך של פיחות מתמשך בכוחה הפוליטי של אליטה זו, ולפיכך מתקיים בחברה הישראלית קרב מאסף של אליטה זו לשמר את כוחה מול שאר הקבוצות האחרות במדינה. אחד ממוקדי הכוח הללו הוא אמצעי התקשורת (שם).

אברהם (2001) מציין כי יש דמיון רב בין מאפייני האליטה החברתית השלטת למאפייני האליטה התקשורתית בישראל, כך שרוב מקבלי ההחלטות במוסדות התקשורת בישראל הנם גברים אשכנזים חילוניים בעלי דעה שמאלית. דבר זה תורם ליצירת ערוצי קשר ישירים ולהזדהות המעמדית ביניהם. שני הממסדים, אשר עוצבו בתקופת היישוב, רואים אירועים המתרחשים מבעד לאותם “המשקפיים”, וכך היחסים הקרובים משפיעים על דפוסי הסיקור.

 

מתודולוגיה

ניתן להמחיש את הייצוג של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוננת: “עיריית רמת גן הציבה גדרות למניעת מעבר הולכי רגל מבני ברק…”. [1] הבניית המציאות התקשורתית ממסגרת את המפגש בין תושבי בני ברק החרדית לתושבי רמת גן החילונית כמלחמה ביצירת ניגוד בינארי ודימוי שלילי בין “אנחנו” שצריכים הגנה מ”הם” שלא ידביקו אותנו בקורונה. לעומת זאת, המציאות יותר מורכבת מ”שחור ולבן”. כהנר ומלאך (2020) מצאו כי בשנים 2018- 2020 39% מהחרדים עסקו בפעילות התנדבותית, יותר משיעור המתנדבים הלא-חרדים (24%).

מחקר זה לא מסתפק בבחינה אקראית של דפוסי הסיקור אלא בוחן אותם ביחס לסביבה הפוליטית – כוחן של הסיעות החרדיות, מידת הקרבה לשלטון והשפעתן על הבניית הייצוג והדימוי. לפיכך, ייצוג האוכלוסייה החרדית נבחן על-ידי ניתוח תוכן כמותי של היקף, בולטות ואופי הסיקור. ניתוח התוכן האיכותני בוחן את קטגוריות הדימוי של האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת. נדגמו 550 כתבות משני אתרי אינטרנט חדשותיים, ynet הפופוליסטי ו”הארץ” האליטיסטי, בשתי תקופות שונות: כאשר המפלגות החרדיות באופוזיציה וכאשר הן בקואליציה, סביב שולחן הממשלה. זאת במטרה לבחון את דפוסי הסיקור ביחס לשינוי בכוח הפוליטי של הסיעות החרדיות.

 

ייצוג האוכלוסייה החרדית

 

סיכום דפוסי סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת

 

 

מהממצאים עולה כי כאשר הסיעות החרדיות באופוזיציה האוכלוסייה החרדית זוכה לסיקור דל ושולי. באתר “הארץ” הסיקור רב יותר מאתר ynet בתקופת האופוזיציה. כאשר הסיעות החרדיות בקואליציה זכתה האוכלוסייה החרדית לסיקור גדול יותר, אך עדיין שולי, בהשוואה לתקופת האופוזיציה. נראה כי העיתונות הפופוליסטית, המונעת מהפן הכלכלי, בוחרת להתעלם כמעט לחלוטין מהאוכלוסייה החרדית כאשר הסיעות החרדיות נמצאות מחוץ לממשלה. לעומת זאת, אתר הארץ, המונע מהפן האידיאולוגי, נותן לאוכלוסייה החרדית מקום של “כבוד שולי” ומגלה עניין ב”חרדים” גם בתקופת המדבר הפוליטי.

איסוף נתונים כמותיים אלו מספקים תמונת-על של הממצאים ומאפשר לדון במיקומה החברתי של קבוצת שוליים החרדית ביחס לקבוצות שוליים חברתיות אחרות וביחס לקבוצת הרוב החברתית. בחינה זו לבדה אינה מספיקה כדי לעמוד על כלל מאפייני דפוסי הסיקור. לצורך “השלמת התמונה” נדרשת בחינה איכותנית של הכתבות (פירסט ואח’, 2013).

 

 

אופי סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת:

 

מהממצאים עולה כי כאשר הסיעות החרדיות אינן חברות בממשלה אופיו של סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות הישראלית המקוונת יותר חיובי מאשר שלילי (28%), וכאשר הסיעות החרדיות חברות בממשלה (22%) זוכה האוכלוסייה החרדית לסיקור שלילי.

 

דימוי האוכלוסייה החרדית

נראה כי המכנה המשותף לקטגוריות הדימוי של האוכלוסייה החרדית בתקופה זו הוא “טיפוס החרדי הדומה לנו”, לחברה הכללית. אף כי “החרדי” הוא עדיין חרדי, נראה כי דמותו מתוארת בצורה יותר לגיטימית ואנושית, שכן כעת נציגיו נמצאים במקום מרוחק ממוקדי הכוח, ההשפעה וקבלת ההחלטות. לאמור, הנכם מיעוט, הישארו ב”מקומכם הטבעי”, מקום שאינו מאיים על הערכים, התרבות, המרחב הציבורי, הזהות והצביון של מדינת ישראל כמדינה חילונית-מערבית. כדברי כתב “הארץ”: “… גם החרדים הופתעו מהתקשורת החיובית שלה זכו… הייתכן, שהעדרם של הפוליטיקאים החרדים ממרקעי הטלוויזיה והעמודים הראשונים עושה את כל ההבדל? שרק מפני שיעקב ליצמן, משה גפני ואלי ישי הוגלו אל האופוזיציה הבלתי נראית מוכן הציבור החילוני להתייחס לחרדים לגמרי אחרת? … ברגע שהם יחזרו לפוליטיקה של כוחניות, וישלחו שוב את שמואל הלפרט וליצמן לנהל את חיי החילונים, יחזור גם הדימוי השלילי כל כך”. (שחר אילן, 29/2/03, אתר הארץ).

נראה כי כאשר הסיעות החרדיות חברות בקואליציה, במוקדי הכוח וקבלת ההחלטות במדינה, סדר היום החברתי החילוני-ההגמוני חש מאוים מפני קבוצת המיעוט החרדית המצויה בממשלה. כך משתקף מאמצעי התקשורת דימוי של “חרדי בינארי”, “החרדי האחר”, שונה ורחוק מאיתנו: דימוי של חברה שלא לומדת כמונו לימודי ליב”ה ואינה משכילה, אנשיה שלא עובדים לפרנסתם ולכן זו חברה ענייה, חברה שגם לא צורכת בתבונה מוצרי איכות וחיה בסביבה של הזנחה וזלזול בחיי ילדים. ה”טיפוס החרדי” מוזר ומגוחך ומחרים סדרתי, אינו מתגייס לצבא ואינו תורם לחברה. במידה והוא כן מתגייס מדובר בחייל קיצוני שמתעלל בערבים. החרדי עוסק בפלילים, גזען, קיצוני-לאומני ואלים, הרבנים שלו חיים בעולם מנותק ולא-ליברלי, ומוסד הרבנות וכללי הכשרות מרחיקים את רוב הציבור החילוני מהמסורת. החרדי פוגע בשלטון החוק, נגד פשרה ופלורליזם, פלילי, מפגין סדרתי ושרלטן; סחטן המנצל את כוחו הפוליטי לקבלת תקציבים, עסקן, נלחם, לוחץ ומחריף את הטון, כופה את אורחות חייו המוזרים על הציבור החילוני, מתרבה בקצב מהיר עד כי יהיה רוב במדינה, משתלט על המרחב הציבורי ועל אזורי המגורים המתחרדים, מתקרב למוקדי הכוח במדינה, ועל כך עלינו להתריע מפניו.

 

לאור ממצאים אלו מחקר זה מציע מודל המסביר את סיקור האוכלוסייה החרדית בעיתונות המקוונת בישראל. הערכים המרכזיים עליהם מושתתת מדינת ישראל ואשר הותוו על-ידי האבות המייסדים הם מערביוּת וחילון. הקבוצה הדומיננטית בחברה הישראלית, המכונה אליטה, שולטת למעשה במוקדי הכוח במדינה, ובתוכם אמצעי התקשורת, הכתבים והעורכים, אשר בינם ובין האוכלוסייה החרדית ישנו מרחק אידיאולוגי המתבטא בהתגייסות ובלקיחת צד במלחמת התרבות, במאבק על המרחב הציבורי ועל צביונה, אופייה וזהותה של מדינת ישראל. כאשר נציגיו הפוליטיים של המגזר החרדי רחוקים ממוקדי כוח וקבלת החלטות חברי האליטה אינם חשים איום לדומיננטיות שלהם, וכך אמצעי התקשורת, המתפקדים כזרוע הביצועית לעיצוב דעת הקהל בישראל, מסקרים בהתאם את האוכלוסייה החרדית בהיקף דל, בבולטות שולית אך ביותר סיקור חיובי משלילי. ייתכן שיש בכך “תמרור הזהרה” לאמור הישארו רחוקים מהשלטון, במקומכם “השולי הטבעי”, ותזכו “להיות נחמדים בתקשורת”. כך הדימוי התקשורתי בתקופת האופוזיציה הוא דימוי היברידי של “טיפוס חרדי”, שהוא אומנם פחות שונה ויותר דומה לנו: הוא עובד לפרנסתו, מתגייס לצבא ובעד שלטון החוק. במידה ו”החרדים” יבקשו להתקרב למוקדי הכוח, ההשפעה וקבלת ההחלטות האליטה הישראלית, המערבית-חילונית, נכנסת למצב מלחמה והזרוע הביצועית שלה, אמצעי התקשורת, “תכה בו”, תשחיר את דמותו ותזהיר מפניו. היקף הסיקור, שוליותו ושליליותו גדלים משמעותית, יותר בעיתונות האליטיסטית, והדימוי הופך ל”חרדי האחר”, המדגיש ומבליט את שונותו ואחרותו השולית. כאשר הסיעות החרדיות מתקרבות לשלטון חברי האליטה “חרדים לשלטון” והאוכלוסייה החרדית “מתרחקת מהקונצנזוס”, אחרת, שונה, סוטה, סחטנית ומסוכנת. האוכלוסייה החרדית הופכת ללא-לגיטימית וכל הפגנה ממוסגרת כהתפרעות, דרישה קואליציונית להשוואת תקציב הופכת לסחטנות ו”מציצת דם”, החרדים משתמטים מנשיאה בנטל הביטחוני, ואלו שכן מתגייסים הם קיצוניים לאומנים, החרדים מתרבים ללא הכרה ומשתלטים על המרחב הציבורי, ומשאינם עובדים לפרנסתם הם מנצלים את כוחם הפוליטי לסחטנות ולכפיית אורחות חייהם הביזאריים והחשוכים על כלל הציבור.

שירה

שתיים

יעל חורי כהן

 “שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ…” (בראשית כה, כג)

 

כְּשֶׁעָבַרְתִּי בְּמֵאָה שְׁעָרִים

בָּעֲטָה בְּמֵעַי אַחַת

שֶׁרוֹצָה לְהִוָּלֵד בְּסַפְסַל יְשִׁיבָה

בָּהּ נִבְרָא עוֹלָם בְּכָל רֶגַע

בְּלִי חַלּוֹנוֹת

בְּאַרְבַּע אַמּוֹת

לִשְׂחוֹת בַּנָּהָר עִם רַבִּי יוֹחָנָן עִם רֵישׁ לָקִישׁ

לְהַתְרִיס

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע קֻשְׁיוֹת וּלְיַשְּׁבָן

בְּעֵדֶן, לֹא רָאֲתָה עַיִן מֵעוֹלָם.

 

 

כְּשֶׁעָבַרְתִּי בְּתֵל אָבִיב

הִתְנַעֲרָה בְּבִטְנִי אַחֶרֶת

שֶׁרוֹצָה לְהִוָּלֵד בֵּין

מִגְדְּלֵי עֲנָק עָרְפָּהּ נִמְתָּח לְמַעְלָה לְמַעְלָה

הִיא קְטַנָּה

וְקַטְנוּתָהּ בֵּית מָנוֹחַ לָהּ

מִתְפַּתֶּלֶת בֵּין רְחוֹבוֹת אֲפֵלִים, זָרָה בֵּין זָרִים

חַיִּים תַּת קַרְקָעִיִּים רוֹטְטִים בְּבִטְנָהּ עִנְבָּל מִתְנוֹעֵעַ הַחֹפֶשׁ נוֹשֵׁק לִשְׂפָתָהּ

הֶתְקֵף חֲרָדָה.

שירה

ייסורי תופת

מואיז בן הראש

אִם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּיַסֵּר אוֹתִי

בַּהִתְחַלְּנוּת שֶׁלִּי אַחֲרֵי שֶׁסִּיַּמְתִּי אֶת לִמּוּדַי

בְּבֵית סֵפֶר הִימֶלְפַרְבּ הֲרֵי זֶה

אוֹתָם עַרְבֵי שַׁבָּת

בַּצָּבָא

בָּהֶן הָיִיתִי עוֹלֶה עַל רֶכֶב לְאַחַר סְעוּדַת שַׁבָּת

עִם חֲבֵרַי הַחֲדָשִׁים מֵהַגִּימְנַסְיָה

לְהִשְׁתַּכֵּר וְהָיִינוּ

צוֹעֲקִים בִּשְׁכוּנַת שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא

עַל עוֹבְרִים וְשָׁבִים

דְּרֹס אֶת הַדּוֹס

לְעִתִּים הָיִיתִי אוֹמֵר לַאֲחֵרִים תַּעְזְבוּ אוֹתָם

אֲבָל לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת גַּם אֲנִי צָעַקְתִּי

לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת

וְעָבְרוּ מֵאָז שָׁנִים

וַאֲנִי יָכוֹל לְהִתְפַּתֵּל וְלוֹמַר שֶׁהָיִיתִי מְהַגֵּר וְאָנוּס

וְנִסִּיתִי לִהְיוֹת אֶחָד מֵהַחֶבְרֶ’ה

וּכְבָר עָזַבְתִּי וְגַם הוֹדֵיתִי

וּבְכָל זֹאת דְּמָעוֹת עוֹלוֹת בְּעֵינַי

כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי נִזְכָּר

בְּמַעֲשֶׂה הַנַּעַר עוֹד בְּטֶרֶם מָלְאוּ לוֹ עֶשְׂרִים

אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה וּמְחִילָה

מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה וּמְחִילָה

וְיוֹדֵעַ שֶׁזֶּה לֹא יַסְפִּיק לְעוֹלָם.

שירה

בנות שאול

מרב קינן

א

אֲחוֹתִי כְּמוֹתִי מְקַנַּחַת יָדֶיהָ בְּמַגֶּבֶת מְשֻׁבֶּצֶת

וּוַדַּאי הוֹגָה מִדְבָּר בְּרִכְסֵי חָוָואר בָּצֵק שֶׁתָּפַח נוֹשֵׂאת

עֵינַיִם אֶל הָעֶרֶב הַחוֹדֵר בְּעַד כֹּתֶל מִטְבָּח מַסִּיעַ

עֶרֶשׂ תְּאֵנָה בְּלִבְלוּבָהּ מָתַי טָבַלְתְּ בַּיָּם לָאַחֲרוֹנָה

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי מָתַי בִּקַּרְתְּ אֶת אֲחוֹתֵךְ

 

ב

אֲנַחְנוּ צוֹחֲקוֹת כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִפְגָּשׁוֹת הִיא עוֹד שׁוֹמֶרֶת נִדָּה

מְנִידָה אֶת רֹאשָׁהּ וּמְגַלְגֶּלֶת אִישׁוֹנֶיהָ בִּרְאוֹתָהּ קַעֲקוּעַ

נוֹסָף שֶׁחָרוּט עַל זְרוֹעוֹתַי שְׂרִיגֵי חוֹחִים

וּכְפֵרוֹת שָׁקֵד עֵינֶיהָ אַתְּ כָּל כָּךְ יָפָה אָחוֹת

 

ג

וְלֹא הִשְׁגַּחְתִּי יָפְיֵךְ עַד תָּחַם הַשָּׁבִיס בְּפָנַיִךְ נָתַן לְעֵינַיִךְ

גָּוֶן הַגַּלִּים בְּעִתּוֹת שֶׁבֵּין הַמְּצָרִים וַאֲנִי וּשְׂעָרִי עַל עֵינַי מִן

הָרוּחַ סוֹמֵא אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי מַצִּיעָה לְקַלְעוֹ מַחְלָפָה אַמּוֹתַיִךְ

לֵאוֹת מִקִּלּוּף תַּפּוּחִים וּגְזָרִים וְהִנָּךְ יְחֵפָה

 

ד

וּשְׂפָתֵינוּ נוּגוֹת וְנַחְתֹּם וּפַרְפַּר כֵּהֶה אֵבְרָה חוֹצֶה בֵּינֵינוּ

 

ה

וְעַד שֶׁיִּכָּנֵס הַלַּיִל אֶתְהֶה מָה הָיָה בְּכָל זֹאת לְצִדִּי

אַלְמְנַת פֹּארוֹת תִּתְכַּנֵּס עֲנָוָה הַצִּפּוֹר וְקָרָאתִי לָהּ

גַּחֶלֶת תִּרְכֹּן אוֹ תִּשְׂחַק לֹא אֵדַע בְּחֶזְיוֹנִי

חָרְבוּ פְּנֵיהֶם הֵן הָאָב וְהָאֵם עַל יָם נִרְחָק

 

ו

וְהָיָה וְיָשִׂימוּ עַל שְׁתֵּינוּ כְּתֹנֶת פַּסִּים וְלֹא

יַבְחִינוּ מִי בַּקֹּדֶשׁ וְיָשִׂימוּ עַל שְׁתֵּינוּ כְּתֹנֶת

פַּסִּים אֵין סָפֵק גַּם עַל אַחֵינוּ וְאִמֵּנוּ וְאָבִינוּ

וְהָיִינוּ כְּאֶחָד.

שירה

פַּתַּח אָלֶף אַ אַ

הדסה חוה פרומר

אֶצְלֵנוּ הַגְּבָרִים חוֹנְכִים אֶת הַזְּכָרִים הַנָּשִׁים אֶת הַנְּקֵבוֹת

טִפּוֹת הַיַּיִן מַאְדִּימוֹת עַל מַפָּה לְבָנָה 

בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ אִמָּא מְסַפֶּרֶת עַל טִפּוֹת הַדָּם שֶׁיַּגִּיעוּ בְּהַפְתָּעָה

אֲבָל הַתִּינוֹקוֹת הִיא אוֹמֶרֶת 

“הַתִּינוֹקוֹת מַגִּיעִים מֵאֱלֹהִים”

 

לַבֹּקֶר רֵיחַ חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ

בַּלַּיְלָה אֶפְשָׁר לְהַחְבִּיא כָּרִית בֵּין הָרַגְלַיִם לִבְכּוֹת בָּאַמְבַּטְיָה 

לֶאֱטֹם אֶת עֲנַן הַמְּבוּכָה בְּגַרְבִּיּוֹנִים 

כְּשֶׁשְּׂעָרָהּ נוֹסֶפֶת מִתְגַּלָּה מִתַּחַת הַיָּדַיִם 

 

שִׂחַקְנוּ מִשְׂחָק קָרָאנוּ לוֹ “לְהֵעָלֵם”

בָּרַחְתִּי לַשִּׂיחִים וְהִרְגַּשְׁתִּי דְּקִירוֹת בַּגּוּף 

מִתְחַשֵּׁק לִי עַכְשָׁו כָּזֶה מִשְׂחָק נָעִים 

 

כְּשֶׁאַחַי נוֹלְדוּ כָּרְתוּ אִתָּם בְּרִית

הֵם מָסְרוּ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב לֶאֱלֹהִים

בְּגִיל שָׁלוֹשׁ הֵם לִקְּקוּ דְּבַשׁ מֵעַל לוּחַ אוֹתִיּוֹת, 

עֲטוּפִים בְּטַלִּית מֵחֲשַׁשׁ רוּחוֹת הַטֻּמְאָה 

נֶחְצְבוּ לְתוֹךְ הֵיכַל הַמִּלָּה 

 

לָנוּ הֻטַּל הָמוּם בְּהֶנֵּף הַשְּׁתִיקָה

(אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי: טֶרֶם אוֹרָה שֶׁל נַפְשֵׁךְ לְהַשְׁקִיט. טֶרֶם אוֹרָה)

שירה

*

הדסה חוה פרומר

בַּחֲתֻנָּה שֶׁלִּי יְנַגְּנוּ אַרְבַּע בָּבוֹת וַאֲנִי אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָה שְׁחֹרָה מְאֻיֶּרֶת בְּתוּתִים

בְּבֵית כְּנֶסֶת עַתִּיק בִּצְפַת בְּרוּחוֹת קָרוֹת 

תִּשְׁרֵי עָף בָּאֲוִיר וּמִתְרַסֵּק עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי

בַּחֶדֶר יִחוּד אֲנִי אֶלְחַשׁ לַחֲתָנִי 

אֲנִי חַיָּה עַל הַסָּפֵק אֲבָל בּוֹחֶרֶת בָּאַהֲבָה בּוֹחֶרֶת בָּאַהֲבָה 

אַבָּא יִסְתּוֹבֵב לַחוּץ וְהַלַּחַץ יַעֲטֹף אוֹתִי בְּהַרְמוֹנְיָה שֶׁל בַּרְזֶל 

לֹא רוֹצָה לְהֵרָשֵׁם בָּרַבָּנוּת. אֲבָל מָה יִהְיֶה עַל הַיְּלָדִים תִּשְׁאַל 

מַמְזֵרִים מַמְזֵרִים מַמְזֵרִים 

כָּמוֹנִי, שֶׁרוֹאִים לָהֶם עַל הַמַּבָּט 

אֶת הַחֻצְפָּה אֶת הַשּׁוֹנוּת אֶת הַיֵּאוּשׁ

בַּנִּסָּיוֹן הַכּוֹשֵׁל לְהַשִּׂיג אֶת הַזְּמַן 

אֵלֶן גִּינְסְבֵּרְג יַעֲלֶה מִן הַמֵּתִים לִלְחֹשׁ לָנוּ בָּאָזְנַיִם תַּחַת חֻפָּה קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ 

קְדוֹשִׁים יַלְדֵי הַדְּרָכִים קָדוֹשׁ תַּרְמִיל הַנֵּצַח

וְכָל הַקָּהָל יַעֲנֶה אָמֵן 

אַבָּא יָבִיא אֶת הַבַּנְדִּיקְטִין שֶׁנּוֹתַר מִפּוּרִים 

אִמָּא תְּוַדֵּא שֶׁאֲנִי מְכֻסָּה 

כָּל הַדֶּרֶךְ לַטַּבַּעַת יִבְעֲרוּ סְבִיבִי הַלַּפִּידִים 

כְּמוֹ חוֹטֵאת בְּדַרְכָּהּ לַעֲלוֹת עַל הַמּוֹקֵד

 

 

 

  

 

 

*ארבע בבות הוא ניגון ללא מילים, מניגוני חב”ד, נהוג לנגנו בעת הובלת החתן והכלה לחופה

פרוזה

חוי שטיין

דבורה זגורי

בטקס יום העצמאות חוי עמדה מאחור. היא נסתה להקטין את עצמה לא לבלוט בחולצה השחורה על רקע כל החולצות הלבנות שמילאו את מגרש הספורט של הישוב. כשהיא התלבשה ללכת לטקס היא חיפשה בארון את החולצה הכי יפה שלה. לא אחת שתהיה מוגזמת כמו זאת עם התחרה בצווארון ולא חשופה מדי כמו הירוקה מקטיפה. היא לא רצתה לבלוט, סתם חיפשה חולצה חמודה ומחמיאה, השחורה התאימה בול. היא לא העלתה על דעתה שאנשים לובשים חולצות לבנות. כולם במגרש הספורט, גברים נשים וטף לבשו חולצות לבנות. הם ברכו אחד את השני בברכת: “חג שמח!” במנגינה שהיא הכירה שמברכים אחד את השני בימי חג אמיתיים כשחוזרים מבית הכנסת. מנגינה שגם באידיש היא מתנגנת טוב: “גוט יום טוב״.

 

חוי נסתה להצניע את עצמה מאחורי כמות הקהל שחולצותיו לבנות ועיניו נוצצות והוא מברך זה את זה בחג שמח במנגינה שהעלת בה דמעות כי זו המנגינה של הבית. לא שקל לה להצניע את עצמה כי בכל מקום שהיא מציגה בו את עצמה ואומרת: “נעים מאד, חוי שטיין” מיד נודדות העיניים של המתבונן אל מכנסי הג’ינס שלה, אל הגופיה הקצרה, אל העגיל שבבטן והיא רואה איך בעיניים שלהם הם מנסים ליישב את הסתירה. עד שבסוף הם אומרים: “אההה” ארוך כזה של מביני דבר. ואז עולה חיוך על שפתיהם: אה, הנה בחורה מהסיפורים, נערה חרדית שעזבה. זה נראה שהם כמעט נהנים מהתופעה שהיא. כמו לצפות ביליד אפריקאי מערוץ נשיונל ג’אוגרפיק שיצא מהטלויזיה וקם לתחיה מולם..

 

חוי מכירה את המבטים האלה, את ה”אה” הארוך ואת החיוך המתלווה והיא פשוט מחייכת גם, איך אומרים?: “כמים פנים לפנים”. כי מה? היא תתחיל להסביר להם שאין בכלל מה לחייך? שזה מסע שהיא לא מאחלת לאף אחד? שהיא לא תמיד יודעת איפה היא תישן בלילה? שהיא מתגלגלת מעבודה לעבודה? וזה בכלל בימים הטובים שיש לה עבודה, ומה עם כל הימים שלא היתה עבודה ואפילו מה לאכול לא היה תמיד? נגיד עכשיו היא מלצרית בקפה קטן בקניון ליד בית שמש. אז יש עבודה ויש גם עוד קצת לנשנש. נכון, סבתא בלומה אמרה שתמיד היא יכולה לבוא אליה לאכול או לישון אם היא צריכה, אבל חוי רצתה לשמור את ההצעה הנדיבה של בובע בלומה לימים שהמצב יהיה קצה הקצוות. ובגלל שהיא החליטה להיות חזקה ולעשות את זה באש ובמים, היא אכן היתה חזקה ולא הרשתה לעצמה לקרוא לאף אחת מהמצוקות ‘סוף העולם’.

 

אמא שלה אומרת שהיא תמיד היתה: “עקשענתע”. שזה עקשנית ומרדנית “מגיל שנה, איך שהיא היתה זורקת את הבקבוק בפרצוף אם זה לא היה טעים לגברת” ואחר כך, חוי זוכרת זכרונות מגיל די צעיר, היא רבה ונלחמה על כל שמלה, וכל בובה, עם כל גננת וכל מורה. מול כולן היה לה קשה להוריד את הראש, לקבל מרות, לעשות מה שאמרו לה בלי וויכוחים. היא זוכרת את עצמה מתווכחת המון בבית הספר, עם המורות, עם המנהלת. חלקם ויכוחים פילוסופיים, לימים היא הכירה את המילה “תיאולוגיים” והבינה שכנראה היו גם ויכוחים כאלה, חלקם ויכוחים פסיכולוגיים, על נפש האדם ומה מאיר אותה ומה מקווצ’ץ’ אותה. וחלקם ויכוחי סתם רק בשביל להתווכח, רק כי ככה היא התרגלה.

 

במשך השנים חוי למדה לא להתווכח. לעשות מה שאומרים, להוריד את הראש ולשתוק ובסתר לעשות אחר כך מה שהיא רוצה. הרבה חברות שלה בסמינר חיו ככה. היו להן חברים בנים שנפגשו איתם בלילות ואף אחד לא ידע שהן מגיעות טרוטות עיניים לסמינר בבוקר אחרי לילות ארוכים במגרשי חניה חשוכים. היו להן בתיק סטים שלמים של בגדים מקומטים ואיפור וג’ינסים שהן היו משתחלות אל תוכן איפשהוא ביער רמות, או במגרש החניה של מרכז כלל, או בדרם תל אביב באיזה מחסן. חוי לא אהבה את השקר הזה, היא ידעה לשקר טוב, גם היא עשתה את כל מה שעשו החברות כמה פעמים, אבל השקר שישב לה דוקא טוב על הפנים שלא הסגירו כלום כרסם לה בלב והיא הרגישה איך הלב שלה הולך וקטן ונחלש ומשחיר מיום ליום. אולי הוא כבר נראה כמו ריאות של מעשנת כבדה. היא חשבה.

 

הקהל במגרש הספורט מקשיב לנאומים שעל הבמה, מדליק לפידים שרק לפני שנה או שנתיים חוי שמעה שביום העצמאות קוראים להם ׳משואות׳. חוי חושבת שהיא יכלה לחסוך הרבה מהבלבול של אנשים אם היא היתה נגיד משנה את השם שלה. בשביל מה להסתובב בגופיות עם שם כמו ‘חוי שטיין’ ולקבל כל הזמן מבטים דו משמעיים שכאלה. אם היו קוראים לה יעל או טלי, זה לא היה קורה. יש המון יעל וטלי ולירון ונטע, היא יכלה לבחור לעצמה שם כזה. לפעמים היא קונה כוס קפה ב’ארומה’ וכשבקופה שואלים “מה השם?” היא מודדת לעצמה שמות. נועה, או רונה או כל מיני כאלה. ואז כשקוראים ברמקול שהקפה של נועה מוכן, הם מכריזים איזה שלוש פעמים עד שהיא נזכרת שזו היא ובאה לקחת אותו. 

 

אבל להחליף את השם היא לא רוצה. זה דבר זהותי כל כך עמוק בעיניה, השם שלה, היא אפילו אוהבת אותו, למרות שהיא חושבת שהוא לא כל כך יפה. איזה דבר מוזר.

אז היא נשארת ‘חוי’ ומסכימה למבטים התוהים.

 

 

בטקס מתחילים לשיר את ‘התקווה’. חוי מסתכלת סביב, כולם יודעים את המילים, כ ו ל ם . ללא יוצא מן הכלל. רק היא בסוף השורה האחרונה הרחוקה ביותר מהבמה, עומדת יחידה בחולצה שחורה ולא יודעת את המילים. את המנגינה היא שמעה וגם מילה פה מילה שם. מילים כמו “ציון” ו”צופיה” ו”פאתי מזרח” שהן מילים מאד יפות בעיניה ואפשר להרגיש איך אור בוקע מאחוריהן, לידה עומד גבר גדול ועל כתפיו ילדה קטנה, החולצה הלבנה של הגבר קצת מתפוצצת על הכרס שלו, והקשת בשיער של הילדה נופלת לה על המצח.

 

איך היא בכלל הגיעה ליישוב הזה? מיכאל הביא אותה. מיכאל הוא האחמ”ש בבית הקפה בו היא עובדת בבית שמש. הוא חייל משוחרר וגר באחד היישובים שמעל ההרים שמעבר בית שמש מעבר לקו הירוק. חוי אף פעם לא היתה שם אבל מיכאל רגוע ונחמד אליה ממש, הוא מיד קלט את הענין, ביום הראשון שהיא הגיעה לעבוד בבית הקפה ואמרה שקוראים לה “חוי שטיין” כל שאר החבר’ה בקפה הסתכלו עליה במבטים ההם ומיכאל ישר קלט. ובנינוחות, שאחר כך חוי הבינה שמאפיינת אותו, הוא פשוט שאל: “את באה מבית חרדי?” והיא אמרה “כן” וזהו. ככה זה נגמר. מיכאל לא אמר “אההה” ארוך, אלא פשוט: “יופי, בואי תראי איפה הכוסות כאן” וזרק לה ישר לידיים סינר שחור. בסוף משמרת הערב הוא הכין שתי כוסות קפה הפוך והביא סלט ניסואז גדול שנשאר ואמר לה: “בואי נאכל משהו” ולא חיכה שהיא תסביר על החיים שלה ודוקא בגלל זה מדי פעם בסוף משמרת הם ישבו יחד ואכלו משהו והיא סיפרה לו חלקים קטנים מעצמה והוא הקשיב טוב וצחק הרבה.

 

שבוע שעבר מיכאל אמר: “אולי תרצי לבוא ליישוב שלנו ליום העצמאות? זה כיף, אחים שלי יהיו, אנחנו שמונה ילדים ועושים מנגל גדול, אבא שלי אלוף בעל האש”. חוי חשבה על האחים שלה, שגם הם שמונה ילדים ועל כך שמיכאל אמר “שמונה” בסגול, ולא שמונה בקמץ מתחת לנ’ ואמרה: “יאללה, למה לא” ולא ידעה שיש טקס שלם בערב ואת המנגל עושים ביום. 

 

קר מאד במגרש, אפילו שאייר עכשיו ומיכאל צץ פתאום וזורק לה איזה סווטשירט בורדו שכתוב עליו: “סוף מסלול” יש לו ריח שם זיעה קלה וחמימות של מישהו שלבש אותו לפני כמה רגעים. חוי מנסה לדוג מילים נוספות מהשירה. הנה: “עוד לא אבדה תקוותינו” מיכאל עומד לידה ושר, בעבודה מיכאל אוהב לשיר, הוא קצת זייפן וזה מצחיק כי הוא שר בלי חשבון, בלי שאכפת לו שהוא זייפן. אבל הפעם, בשיר הזה הוא שר יציב ונכון ויפה כאילו זה שיר שאי אפשר לזייף אותו. חוי מנסה לרוץ אחרי המילים ולהשלים קצת בדיליי ומיכאל לא מנסה לעשות כאילו הוא לא שם לב אלא צוחק תוך כדי ומשהו בצפיפות של האנשים הרבים מסביבה מגיע עד אליה וחם לה ונעים לה לחוי שטיין. 

שירה

טיוטות לכנס על תפיסת האלוהות

רונית מזוז

א.  

אֱלֹהִים תָּפוּס בְּדִירָה

בִּצְפַת בַּכְּנִיסָה הַדְּרוֹמִית מוּל אֵזוֹר הַתַּעֲשִׂיָּה הֶחָדָשׁ כַּמָּה זֶה קָשֶׁה

לְהִסְתּוֹבֵב עִם תְּפִיסַת אֱלֹהוּת

אֲפִלּוּ יוֹתֵר קָשֶׁה מִגַּב תָּפוּס לְאַט זֶה הוֹפֵךְ לִתְפִיסָה כְּרוֹנִית

מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עִם תְּפִיסַת אֱלֹהוּת עֶקְרוֹנִית

אֲנִי עוֹשָׂה אִתּוֹ קְנִיּוֹת מְטַיֶּלֶת בַּיְּעָרוֹת

שֶׁל הַקֶּרֶן הַקַּיֶּמֶת אֱלֹהִים בְּהַשְׁגָּחָה

פְּרָטִית אֱלֹהִים עָזוּב שָׁמַיִם בְּמִכְלָאָה פּוֹלִיטִית

דָּתִית חֲרֵדִית כַּלְכָּלִית 

לְאֻמִּית פַּחְדָנִית

תָּלוּי בַּשְּׁבָב

שֶׁשָּׂם לוֹ הַבְּעָלִים צָרִיךְ לִבְדֹּק אִם יֵשׁ הֶכְרֵחַ

לְהַרְדִּים לִפְנֵי שֶׁנּוֹפְחִים בּוֹ

שׁוּב רוּחַ חַיִּים.

 

 

ב. 

עֲבוֹדָה בְּקַו יָמִין הַשְׁפָּעָה נְתִינָה בְּלִי חֶשְׁבּוֹן

אֵין שְׁבִירָה בַּהַשְׁפָּעָה בָּרוּךְ אַתָּה

קַו יָמִין בְּרָכָה מִכָּאן

אַתָּה לְשׁוֹן נוֹכֵחַ

ה’ אֱלֹקֵינוּ קַו שְׂמֹאל אוֹר גָּדוֹל מְאוֹד זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה

קַו שְׂמֹאל חָכְמָה אֱלוֹקִית חִבּוּר הֲוָיָה אֱלוֹקִים

מַשְׂכֹּרֶת רָזֵי תּוֹרָה מַדְרֵגוֹת הַבְחָנוֹת

זְהִירוּת. שְׁבִירָה.

קַו אֶמְצָעִי מֶלֶךְ עוֹלָם פּוֹעֵל לְהַעֲלִים אֶת קַו שְׂמֹאל

מֶלֶךְ מוּלֵךְ עַל יְדֵי הֶעְלֵם

תַּחְתּוֹן מְתַקֵּן מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה

אֶת הַתְּפִיסָה שֶׁלּוֹ

עֶלְיוֹן מִתְפַּשֵּׁט מִמַּעֲלָה לְמַטָּה לַתּוֹדָעָה הַתַּחְתּוֹנָה

עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן הַדְּרוֹמִי

הַזֶּה

 

ג.

עַל תְּפִיסַת הָאֱלוֹהוּת

יָדַיִךְ רֵיקוֹת!

שַׁחְרְרִי.

 

ד.

רֹאשׁ מִתְפַּשֵּׁט לְגוּף

מִתּוֹךְ הַבְּהִירוּת מֻנַּחַת כַּף יָד אִישׁ מְקֻמֶּרֶת

יָרֵחַ מְקַבֵּץ נְדָבוֹת

אוֹר חֶלְמוֹנֵי רִירִי נוֹגֵעַ לֹא

נוֹגֵעַ אֱמֶת נִבְלַעַת בַּמְּעִי

לִוְיָתָן זֶה שֶׁיָּצַרְתָּ

לְשַׂחֵק בִּי.

פרוזה

גבול

מוריה הראל

הרמזור לא התחלף וזה נראה היה לה כבר מוגזם. החום היה בלתי נסבל, כמו תמיד בתחילת תמוז. השיער שלה, שהיא מתעקשת לגדל מתחת לפאה, היה ספוג זיעה. היא הרגישה איך שערות הפלסטיק של הפאה נדבקות לה ללחיים הסמוקות. אולי אם היא היתה עם הפאה של שבת זה לא היה כל כך מפריע לה כי היא יותר איכותית ועשויה משערות אמיתיות, של הודיות. אבל עם הפאה של שבת היא הולכת רק בשבתות וחגים. לפעמים גם בראש חודש, אם היא זוכרת, ובחתונות.

 

אבל היום זה סתם יום חם. גרביי הניילון שלה מתגלגלות מתחת לברך ובטח ישאירו שם סימן של לחץ. גם היא בלחץ. הצפצוף של העיוורים מתחיל לפעול והיא חוצה את הגבול בין בני ברק ורמת גן. אמנם זה רק מעבר חציה אבל בשבילה זה גשר. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן שמבלבל לה את העיניים. בגלל זה היא עכשיו בדרך לאם.אר.איי. פעם שלישית בשנה האחרונה. האופטומטריסט אמר שזה לא עניין של משקפיים. הרופא אמר שהוא לא מבין ואליעזר ביקש ממנה שתיקח את זה ברצינות, שהוא דואג לה. למה השחור לבן הזה עושה לה סחרחורות. אז היא עשתה בדיוק מה שהוא ביקש. תמיד היא עושה מה שהוא מבקש, ככה היא ‘אישה טובה שעושה רצון בעלה’. בדרך כלל היא עושה לו את הרצון והוא, כדרך הגברים, חושב שהוא סיבת הסיבוב כולו. הוא מרוצה, מאושר, מצחיק אותה כשהוא עוזר לה לבשל לשבת ומרעיף עליה אהבה שלא רואים הרבה בשכונות שלהם. כשהיא עוברת את הגבול היא גם מתרחקת קצת ממנו. כדי לנשום בנחת ולא לחשוב על כל ההשלכות. כל כך חם לה שהיא מושכת את החולצה מהחצאית. ככה נכנס מעט אוויר גם מלמטה. בבני ברק היו כולם יכולים לראות את הקימוטים בלמטה של החולצה שהיתה תחובה עמוק בחצאית. ברמת גן, היא סתם אישה חרדית. אין לה גוף אין לה בגדים, אין לה צבעים. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן.

 

מכון הרנטגן ממוקם בתוך מגרש חנייה ליד מוסכים וחנויות של קבלנים. השלט דהוי והכניסה מלוכלכת. יש אנשים שגורלם נחרץ במקום הזה, למה אין יותר כבוד לגורל?

 

לפחות המזגן עובד. היא נשענת על הקיר, לוקחת מידעון על טיפול פליאטיבי ביתי לחולים סופניים ומשתמשת בו כמניפה להשיב קצת רוח על פניה המיוזעות. כמובן, כל הכיסאות תפוסים, כרגיל. מזל שנשארה לה חתיכת קיר להישען עליה. היא ניגשת לפקידה שלועסת מסטיק בקולניות. ממש הסטיגמה של עצמה.

 

“שלום. יש לי תור ב11.40”.

 

“כרטיס מגנטי”.

 

היא מוציאה את הכרטיס המגנטי של קופת חולים ומעבירה לפקידה.

 

“אהובה?”

 

“כן, זאת אני”.

 

“תיגשי למכונה בכניסה אני מוציאה לך מספר. לחייב את הכרטיס ב24 ₪?”

 

“כן, תודה לך. יום טוב”.

 

אף שישים וארבע היה המספר שלה. היא נשענת על הפינה שלה בקיר ומתבוננת באנשים. אולי היה מצופה ממנה, או מהתדמית שלה, שתמלמל תהילים בעודה מחכה, אבל היא דווקא נהנתה מהשקט ומהנוף. זה היה הנוף האהוב עליה, נוף אנושי. היא לא עברה במבטה אחד אחד על הממתינים לתורם. היא נעצה עיניים בנערה אחת שבהתה בה בחזרה. היא היתה כל כך רזה שלאובי התחשק להכין לה צוהריים. היתה לה ערמת שיער מרשימה, שחורה ברובה וורודה בקצוות. היא לבשה גופייה עם כתפיות דקיקות שהיה מודפס עליו צמח כלשהו. מה שהפתיעה אותה היו מכנסיים גדולות מכפי מידתה הגרומה ונעליים כבדות, כמו צבאיות. בתוך האוזניים היו נעוצות אוזניות לבנות קטנות שלא היו מחוברות לכלום. עיניה החומות הגדולות בהו בה בחזרה. אובי חייכה אליה אבל הנערה לא חייכה בחזרה. מערכת התורים הכריזה שאף שישים ושניים צריך להיכנס. הנערה קמה ונכנסה לבדיקה. אובי התיישבה במקומה ומתחה את הרגליים. בגיל חמישים ושלוש היא היתה צריכה לנוח יותר ממה שרצתה להודות. היא רצתה שיהיו לה יותר רגעים כאלה שבהם היא יושבת ומחכה ויודעת למה. בבית היא לא נחה אם לא היה התירוץ של הקפה. בעבודה, לשבת עם מורות קולגות זה היה חלק מהעבודה. בשבת היא נחה כי זו היתה המצווה. אבל היא לא חצתה את הגבול בראש אל עבר הסקרנות שלה. לשם כך היא היתה צריכה לחצות את הגשר ההוא.

 

אם היו לה אוזניות קטנות כאלה, שלא מחוברות לשום דבר אולי היא היתה מצליחה לשמוע. לשמוע את הקולות בתוכה שלוחשים לה בשקט שזה כבר לא רלוונטי שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן. שאפילו לא אחד מששת ילדיה מצליח לענות להגדרה של להיות מוצלח. את הלב שלה הם ממיסים עם התמימות שלהם, שמובילה אותם לשאול שאלות והם מאתגרים אותה עם הסקרנות שלהם שדורשת מהסביבה לתת תשובות. את ריבון העולם הם עובדים בשמחה זה רק שהם עצמאיים מדי. הולכים בתלם ובודקים את הגבול.

 

המערכת קראה למספר הבא והיא ראתה את הנערה יוצאת מחדר הבדיקות. “לחכות כאן?” . הטכנאי הנהן וכבר סגר אחריו את הדלת עם הנבדק הבא. הנערה התקרבה אל הכיסא שהיה שלה וראתה פתאום את אובי. “אני ישבתי כאן קודם”. “נכון” אובי ענתה לה ולא קמה. זאת היתה הרגשה נעימה. הנערה התיישבה לידה. “לא משנה” היא הפטירה.

 

“מה יש לך?” אובי שאלה. בחיים היא לא התנסחה ככה, חופשי. הנערה הרימה את הראש והסתכלה עליה בפליאה “כנראה גידול. מחכה לתשובה. מה לך?” אובי לא ריחמה עליה. היא לא הבינה לאן הלך חוש החסד שלה “אולי גם. יש לי משהו גבולי, כנראה. עוד מעט תורי ואז אני אדע”. הנערה הרימה את גבותיה ושמה את האוזניות בתוך האוזניים. אובי שמעה את המוזיקה האלקטרונית בוקעת משם. היא המשיכה להסתכל עליה בלי בושה. הנערה הוציאה אוזניה אחת “בר קוראים לי. איך לך?”. “אובי” היא ענתה. “אף שישים וארבע” המערכת קראה לה והיא קמה. הקודם יצא והיא נכנסה. מבטא רוסי אמר לה “להוריד תכשיטים, פאה, סיכות ושעון ולשכב עם הראש על כרית קטנה”. אובי תהתה אם תפגוש היום את כל הסטיגמות האפשריות. היא הורידה הכל ולא התביישה להוריד את הפאה. מה קרה לה? בפעמים הקודמות היא השפילה מבט. עכשיו היא שכבה על המיטה הקשה ונהנתה להרגיש את הצמה הארוכה משוחררת. היא הסתכלה על כל הצלבים שהמבטא הרוסי אמר לה ונשמה לאט. לא היה לה נוח אבל היא היתה במנוחה, זה היה לה מוזר. “סיימנו. כדאי שתחכי לתוצאות”. היא התרוממה מהר מדי והיתה לה סחרחורת. הטכנאי החזיק אותה “גברת, לאט לאט”. היא קצת נרתעה כשנגע בה גבר זר, אבל היא היתה צריכה משענת והוא החזיק אותה וזה היה לה נעים. “תודה. כנראה קמתי מהר מדי” היא אספה את השיער הארוך מדי שלה וסידרה את הפאה מעליו. “תחכי בחוץ לתוצאות”. היא יצאה ואור הפלורסנטים של חדר ההמתנה סינוור אותה. בר הרימה את העיניים וסימנה לה לשבת לידה. “מה יש לך?” היא שאלה. אובי חייכה אליה בחום “תודה”. בר חייכה בחזרה ואמרה “סבבה”.

 

היא הוציאה מהתיק שלה בקבוק קטן עם מיץ תפוחים ושתתה. החום והסחרחורת בחדר הבדיקה עייפו אותה. היא ידעה שהיא צריכה לחכות אבל רצתה להיות במקום אחר, שהיא לא מכירה. פתאום היא הרגישה יד דופקת לה על הכתף. היא קפצה וראתה שבר מושיטה לה אוזניה אחת. “רוצה?” היא שאלה. אובי חייכה. מאיפה באה הבר הזאת, היא עזרה לה לשים את האוזנייה בתוך האוזן. גיטרות, תופים ופסנתר פוצצו אותה ומילאו אותה לחלוטין. היה שם זמר שדיבר לה לנשמה והיא לא ידעה שהנשמה שלה דוברת אנגלית בכלל. היא הרגישה איזו שמחה שמהולה בייאוש וזה היה בדיוק הקוקטייל שהיא היתה צריכה, עצמה את העיניים והרגישה את הלב פועם באותו הקצב, הזר. זהו זה. זה היה המקום שאליו היא רצתה ללכת. היא הרגישה טוב ושמחה שכשנגמר השיר התחיל עוד אחד מיד אחרי זה, בקצב שונה ועוצמה זהה. “רובינשטיין. אהובה רובינשטיין” נכנס לעולם שלה קולות מהעולם האחר, המציאותי. היא פקחה את העיניים וראתה את בר מחייכת. “איך הם טובים, נכון?”. אובי חייכה אליה “תודה”. “בר זהבי” הפקידה קראה. שתיהן קמו וניגשו אל הפקידה. “רובינשטיין?” היא שאלה והרימה את העיניים. אובי הנהנה. “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”. אובי הודתה ולקחה את הדיסק ואת הפיענוח. “זהבי?” היא שמעה את הפקידה. בר הנהנה “גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא”.

 

היא אספה את עצמה ואת הדברים שלה ויצאה. בחוץ בר שאלה אותה “מה זה אומר גבולי?”. אובי הסתכלה על הכביש הסואן אותו היא צריכה לחצות כדי לחזור. “האמת שאני לא באמת יודעת. נראה לי שזה אומר שהכל פתוח וזה מוצא חן בעיני”. בר הרימה את היד לשלום, אובי נתנה לה כיף והלכה למעבר החצייה. מאוד חם היה בחוץ וגבולות החלו להינמס.

שירה

הר. בית. רחוב

חנה קרמר

רְחוֹב יָפוֹ לְכֹל אָרְכּוֹ י”ב בְּאִיָּר

לִכְאוֹרָה סְתָם יוֹם, יֵשׁ לוֹמַר

הָרְחוֹב מוּצָף בְּצִבְעוֹנִי בְּלָבָן וְכָחֹל

כְּמוֹ יוֹם הָעַצְמָאוּת בִּסְתָם יוֹם שֶׁל חֹל

אֲנָשִׁים שׁוֹאֲפִים נוֹשְׁפִים אֲוִירָא דְּאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ

מְשׂוֹחֲחִים בִּמְתִינוּת בְּמַכְשִׁירֵי הֲסְלוֹלָר אוֹ עִם חָבֵר

אֵין מָה לְמַהֵר

הִתְרַפְּקוּת זוֹ עַל חֲמִימוּת הַכְּתָלִים הַזְּקֵנִים

חוֹשֶׂפֶת אֶת הַלְּבָבוֹת מִתְרוֹנְנִים וְכֵנִים

הָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה כְּתַנִּין מֹשֶׁה מִתְהַפֶּכֶת וְרוֹקַעַת בָּרְחוֹב

הַיּוֹם יֵשׁ מַצָּב לֶאֱהֹב

הַפִילִיפִּינִיוֹת בַּדּוּכָן הָאַסְיָאתִי אוֹכְלוֹת בְּבֻלְמוּס

הָאִישׁ הַמְּלֻכְלָךְ יוֹרֵק בְּקוֹל לְלֹא הִסּוּס

זֵרֵי הַפְּרָחִים מֻשְׁלָכִים עַל הַמִּדְרָכָה תַּחַת לוּחַ הָאֶבֶן.

לְזֵכֶר שֶׁנִּסְפּוּ בְּמָקוֹם זֶה בְּפִגּוּעַ

חַבְּלָנִי בְּאוֹטוֹבּוּס אֶגֶד קַו

שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּיוֹם רִאשׁוֹן

י”ב בַּאֲדָר הַ’תשנ”ו

הוֹלְכִים. לֹא מִסְתַּכְּלִים. הוֹלְכִים

בִּרְחוֹבוֹת בְּתוֹךְ שְׂדוֹת פְּרָחִים שְׁחֹרִים שְׁזוּרִים

בְּעִגּוּלֵי עִגּוּלִים עַל נוֹפְלִים חֲלָלִים פְּרָחִים אֲדֻמִּים יְבֵשִׁים כְּחַלְחַלִּים

פְּרָחִים הוֹלְכִים אֲנִי הוֹלֶכֶת עַל הַסַּפְסָל אֲנִי

יוֹשֶׁבֶת

רוֹאֶה אֶת הַהַתְאָמוֹת שֶׁל הַעֲלָמוֹת

בָּאָפְנָה הָאַחֲרוֹנָה אֲנִי אוֹהֶבֶת בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין

שְׁתֵּי בְּנוֹת עֶשְׂרֵה בְּפֶה מְגֻשָּׁר מְחַיְּכוֹת חִיּוּךְ מְאֻשָּׁר

בְּקִפּוּל רַגְלַיִם עַל הַסַּפְסָל סַבַּבָּה וְעַל הַזְּמַן חֲבָל

בְּצֹמֶת בִּנְיַן גֵּ’נֵרָל

כֹּרֶשׁ שְׁלוֹמְצִיּוֹן יַנַּאי וְהוֹרְקָנוּס שׁוֹתְקִים

כְּשֶׁהָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה מְעַסָּה אֹתָם בְּקַרְסֻלֶּיהָ הָרַכִּים

אֲנִי בָּאָה אֵלֶיהָ. וּבָאִים כָּל הַתּוֹשָׁבִים. כֻּלָּם. הָרָעִים וְהַטּוֹבִים. כֻּלָּם. בָּאִים

עוֹלֶה הָאִישׁ עִם הַסַּלִּים מְדַקְלֵם בְּקוֹל רָם בְּמִשְׁקָלִים

אֶת הַהוֹרָאוֹת בְּדַקְדְּקָנוּת בִּרְצִינוּת בְּשָׁלוֹשׁ שָׂפוֹת:

נָא לְוַדֵּא שֶׁלֹּא שְׁכַחְתֶּם חֲפָצִים אִישִׁיִּים בָּרַכֶּבֶת

יֵשׁ לְתַקֵּף אֶת הַכַּרְטִיס מִיָּד עִם עֲלִיָּתְךָ לָרַכֶּבֶת

הַתַּחֲנָה הַבָּאָה רְחוֹב יָפוֹ הַתַּחֲנָה הַבָּאָה כִּכַּר צִיּוֹן

נִכְנַס בָּחוּר בִּכְתֹנֶת לְבָנָה עוֹבֵר אֶחָד אֶחָד בְּכָל פִּנָּה

שָׁלוֹם אוֹמֵר לַכֹּל בְּלִי לְהַחְסִיר לֹא חָדַל עַד שֶׁהַשֵּׁנִי שָׁלוֹם לוֹ מַחֲזִיר

עוֹלֶה אִישׁ בָּטוּחַ מִשָּׁמַיִם שָׁלוּחַ יְחִי אֲדוֹנֵנוּ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ

גְּבֶרֶת תִּכָּנְסִי אַל תַּפְרִיעִי בַּמַּעֲבָר הוּא מֵטִיחַ

שַׁד נִשְׁלַף לְהָנִיק מוּל פְּנֵי הֶחָסִיד

אֵין לְךָ מָה לְהַגִּיד

 

 

בְּמַאֲפֶה יְהוּדָה אֲנִי אוֹכֶלֶת עוּגָה מְצֻעְצַעַת בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

אַחֲרֵי שִׁשִּׁים שָׁנָה

אֲנִי קוֹנָה לִי עוֹד מָנָה

בְּמַאֲפֶה יְהוּדָה בְּקִינְג ג’וֹרְג עַל הַמִּדְרָכָה אֲנִי יוֹשֶׁבֶת

כְּמוֹ יוֹנָה בְּוֵנֶצְיָה

מֵרָחוֹק אֲנִי רוֹאָה אֶת סְבַּארוֹ הַיּוֹם זֶה מַאֲפֶה נֶאֱמָן

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּפִגּוּעַ שֶׁהָיָה. מִזְּמַן. לֹא מִזְּמַן

הָיִיתִי שָׁם. יָשַׁבְתִּי מוּלוֹ. יָצָאתִי וְצָעַדְתִּי שָׁלוֹשׁ חֲנוּיוֹת

וְהָיָה פִּצּוּץ

הִתְחַלְתִּי לָרוּץ

וְלִבְכּוֹת וְלָרוּץ וְלִבְכּוֹת וְלָרוּץ.

כ״ד באייר ה׳תשפ״ג (15 במאי 2023)

מת הסדר הקדוש, יחי הסדר החדש

טל קופל

“כשיש סדר לא צריך חוקים”, ספר הדאו.

1. “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

2. הסדר הסמוי-מן-העין של מערכות האמונה והבטחון, המקור של הסדר החברתי המעניק לו היבט כמו-נשגב (כמו-טרנסצדנטי) קורס. הישראליות כ’דת אזרחית’ קורסת וחולפת מן העולם בתהליך מהיר המעיד כמה רקובים היסודות שהרכיבו אותו, ה’אין’ לא יכול להתחזות ל’יש’, הריק לא יכול להיות תוכן, החיקוי המוחלט והחיגר לא יכול להיות זהות בעלת ממשות שורדת ומתפתחת.

3. אין לשחרר מאשמה את המעמד השליט בהובלת ‘לשעברים’ שמשתמשים במקומם ‘בסדר הקדוש’ או מאחריות את הימין הפריפריאלי שמעולם לא הצליח ליצור גיוון או הצרחה עם המעמד השליט המתנוון, אולם כך-או-כך, התוצאה דומה – “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

4. הסוציולוג היהודי-אמריקאי פיליפ רייף טען כי כל תרבות נשענת על ‘סדר קדוש’ של קודים מוסריים – ערכיים. התרבות ו’הסדר הקדוש’ בלתי נפרדים שכן כל הערכים מבוססים באמצעות נורמות לידי התנהגות ומוסדות חברתיים ו”הסדר הקדוש” הוא ‘בבואה’ נשגבת של הסדר החברתי, הסדר החברתי הוא ‘בבואה’ אנושית של “הסדר הקדוש”.

5. אולם, מה קורה אם תרבות מסויימת ‘מתגרשת’ מ’הסדר הקדוש’ שלה?
לרייף הייתה תשובה, היא נעשית ל’אנטי-תרבות’ או ‘שלילת-תרבות’. באופן אירוני רייף מציין מפורשות כי אין מצב זה קיים אלא בעת תהליך התפוררות ‘הסדר הקדוש’ בקרב האליטות שהחזיקו בו – זהו מצב דעיכה, דקדנציה, ריקבון שקיים אך ורק בעת התפרקות מושא הרקב, ועם תום תהליך ההתפרקות יתפוגג גם המצב הזה. אין ספק שככל גופה המתעכלת ונאכלת מבפנים-אל-החוץ נפלטים גזים מסוכנים, אשר במקרה האנושי נשענים בעיקר על יצרים קמאיים ומיניים אולם, אין זה נושא עיסוקנו – “הסדר הקדוש” של החברה הישראלית קורס.

6. בעידן המודרני התרחש תהליך חילון רחב היקף בעולם המערבי ובו הפרדה של הסדר המדיני-חברתי מהסדר הקדוש או, מנקודת מבט הפוכה, קידוש הסדר האזרחי והאללת המדינה כגוף אומניפוטנטי (כל-יכול). הדוגמה הבולטת היא צרפת שם הומרה הדת הקתולית ב’דת התבונה’ אותה לבשה המדינה; לשון אחרת, הסדר איננו ציווי או תכנית ‘אלוהית’ בעלת לגיטימציה שמעל-לאדם כי אם סדר שנובע מתוך תבונת האדם. הכלי הגדול ביותר שיצר האדם איננו מכונת חפירה או כלי תעבורה אלא מדינה ביורוקרטית, מערכת ענק בלתי נתפסת בהיקפה ועוצמתה של חלוקת עבודה מתוכננת – להלן הביורוקרטיה והמדינה המודרנית.

7. בריה”מ מחד, מדינת המשרד הגרמנית של הרייך השני מן הצד השני וכיום מבנה העל הסיני כולן דוגמאות למוסדות שאין-אלא לראותם ככל-יכולים מבחינת יחסי הכוחות מול האדם הפרטי למן רמת הביצוע ועד רמת הניטור. ואכן המהפכה הונהגה על בסיס יסודות פילוסופיים שהציבו את תבונת האדם (לכאורה) במרכז. המדינה היא תוצר תבוני של האדם ובכך היא מקבלת ‘האצלה’ של קדושה והופכת לקדושה במבנה, ניתן לקרוא לכך ‘קדושה מסדר שני’ ולאידיאה הפילוסופית של האדם נקרא ‘אבי אבות הקדושה’ בפרפרזה למושג הטומאה היהודי.

8. ליציר כפיים ומחשבה זה – המדינה המודרנית-בירוקרטית – ממד רוחני המבוטא בסדר הקדוש שאנו מכירים כ”דת אזרחית” המלווה את הסדר המדיני ומסדירה את מערכת הפולחן והנורמות של הפרטים מול המוסד המייצג את תבונתם. לכך יש להוסיף את פולחן הטכנולוגיה הכללי המתלכד עם פולחן המדינה (שהיא כשלעצמה ‘טכנולוגיה חברתית’).

9. כך נוצר שילוש, טריניטי פוסט-נוצרי (או ניאו-נוצרי אם כל יחיד הוא ישו): האדם המופשט (המודל הויטרובי של דה וינצ’י) – המדינה הכל יכולה-עתירת טכנולוגיה שמתפתחת בקצב אקספוננציאלי וללא שליטה או רסן מוסרי מ’סדר קדוש’ כל שהוא.
פולחן האדם (הוא האל-“האמיתי” (האב)) מאציל לאחרים את כוחו היוצר האימננטי שהינו נקודת השגב (הטרנסדנציה). הבן הוא ‘גולם’ או תפלץ נוסח פרנקנשטיין טכנולוגי שעוטה על עצמו ומסיר מעצמו הרחבות חושיות (וידאו, טלוויזיה, מחשב, מקול/ פטיפון, סמארטפון, אינטרנט, רשת חברתית א’ או ב’ וכיום מה שנקרא בשגיאה לשונית גסה וכפרנית ‘אינטליגנציה מלאכותית’) ורוח הקודש היא המדינה היועצת, מלווה, תומכת, מכילה, מתפקדת במובן הנ”ל כסוג של רחם-ביורוקרטי.

10. בשלב המודרני של הקמת המדינה היהודית המודל היה מוניסטי – פולחן המדינה היה אחד ואחיד והיא הייתה האל היחיד כמייצגת גאולת היהודי ממצב א-היסטורי ונטול ממשות מטיריאלית קולקטיבית בדמות כוח אלים וכופה (מונופול לוקלי על האלימות). הפולחן שלה היה “הדת האזרחית” המוכרת לנו באמצעות קדושת סמלים ומוסדות מסויימים כמו צה”ל ובאמצעות מושגים-מסמנים לשוניים כגון ‘ממלכתיות’ ו’ציונות’ (שאלה פתוחה היא האם המוניזם המרכסיסטי ביחס למדינה ירש מהיהדות או שהיהודים בעת ההיא ירשו ממנו, אולם היינו הך מבחינתנו).

11. התפוררות הסדר הקדוש מותירה את המושגים והמוסדות, הסמלים והסימנים השונים כ’תלושים’ משל היו סופרי ההשכלה, לא לשם ולא לשם, לא מחוברים לימין ולא מחוברים לשמאל, תבניות לשוניות ומשרדיות נטולות כל מצפן ערכי-רוחני.

12. התולדה הבלתי נמנעת היא שימוש בעלי אינטרסים שימוש ציני בסמלים הקדושים – בדומה לאדם המשתמש בלשון ההלכה והרבנות על מנת להגיע לעמדת כוח בממסד הדתי בלא להכיל גרגר של יראת האל. כך מגוייס הפנתאון, מגוייסים הסמלים ומגוייסים המוסדות לטובת אינטרסים אישיים צרים של אנשים אשר נמצאים ‘מעבר לטוב ולרע’ בכל הנוגע ליחסם אל הסמלים. הנה עתה נעמיק אל ‘המקומי’ או כלשונו של בודריאר “אם ברצוננו להבין משהו בנידון, הבה נביט מעט מעבר לטוב ולרע”.

13. האליטה הישראלית הוותיקה נמצאת בתהליך מתמשך של ‘רצח אב’. הדבר משתקף בספרות, בשירה ובמחזאות העברית כפי שמוכיח פרופסור דב לנדאו. על בסיס ניתוח יצירות הדורות השונים אנו יכולים לראות את התהליך: דור התחייה הכיל מרכיב של רצח-אב רוחני בדמות הפרידה מהדת, ראשית שבירת הסדר הקדוש הישן, הדתי. דור תש”ח יצר את הסדר הקדוש החדש של ‘אבהות’ המדינה העברית במודל המוניסטי של המפלגה הדומיננטית וההגמוניה התרבותית של תנועות הפועלים. דור הגל החדש והדור המפוכח ניהלו תהליך מתמשך של תקיפת הסדר הקדוש של דור תש”ח – והנה עתה, אנו רואים את קריסת הסדר הקדוש כולו והופעת תהום האבסורד הלאומי.

14. הסדר החדש שקם הוא סדר ‘הומניסטי’ (לפי מודל השילוש שהצגתי בסעיף 5): האדם המופשט (המודל הויטרובי של דה וינצ’י)-המדינה הכל יכולה-טכנולוגיה שמתפתחים בקצב אקספוננציאלי.

15. זהו הסדר שירש את המוניזם הציוני. לפי פיליפ רייף סדר זה מוגדר כ’תרבות עולם שלישי’ – זוהי תרבות השואפת לנתק בין ‘הסדר הקדוש’ ל’סדר החברתי’ ולפרום כל היבט של קדושה במובן ההיסטורי הקלאסי. בתרבות מסוג זה הסמכות לערכים לא נובעת מ’סדר קדוש’ קרי מקיומו של נשגב ושל שגב כלשהו אלא מ’עצמי’. בלשונו של רייף הציביליזציה לא בונה את עצמה בצורה ‘אנכית’ מ’סדר קדוש’ בעל רמת ממשות טרנסצדנטית אל ‘סדר חברתי’ כי אם בצורה ‘אופקית’.

16. את פירות הסדר הקיים כבר למדנו להכיר במושג הרלטביזם הפוסט מודרני, אולם ההשפעה רחבה הרבה יותר. היעדר כל קנה מידה נשגב ל’אמת’ מוליד חברה של ‘שוויון’ בשקר. את מקום ‘כל יחיד מלך’ ירשה פרדיגמה לפיה ‘כל יחיד הוא אלוהים’. המשמעויות מטלטלות שכן אחרי השלב הזה לא נותר אלא ניהליזם.

17. “תרבות וסדר קדוש אינם ניתנים להפרדה… אין בנמצא תרבות שהצליחה לשמר את עצמה ולשרוד בלא רישום של סדר קדוש”. סיכום תמציתי זה על עתידנו כתרבות וחברה הוא החזון הקודר של פיליפ רייף. או בלשון אחרת, ‘תרבות עולם שלישי’ היא נפילה חופשית אל חורבן. אולם מזהה רייף מאפיין נוסף של תרבויות מסוג זה:

“האליטות המובילות והמנהיגות של ‘העולם השלישי’ שלנו הינן וירטואוזיות בכל הנוגע לדה-יצירה [החרבת תוצר הבריאה – ט.ק], לבדיון היכן שעמדו אמיתות מצוות בעבר”. בניסיונן לשכוח את הדת ולבנות חברה חדשה כל שנותר הוא חורבן (אגב, החרדי האנטי ציוני צדק בהקשר מחשבה תיאולוגי זה. שלב זה קיים עוד מימי הקמת המדינה וחורבן הסדר הקדוש הוא המשך בלתי נמנע של התפוררותו המודרנית של עולם הרוח והדת היהודי).

18. זוהי קריסה תשוקתית. תחת אשליית הסדר החברתי הקיים, כלל המערכות למעשה מכילות מרכיב החושק בנפילתו. הפחד של נושאי הכלים של ‘הסדר החברתי’ שאיננו ‘קדוש’ במובן הדתי אלא קיים על בסיס ‘אופקי’, מפני הציבור הליכודי, הדת”ל והחרדי, מוצדק מהזווית הזאת – אלה בנו בתשוקה אין קץ פנטזיה של חורבן ובריאה מחדש, אותו D–9 על ביהמ”ש העליון.

19. ההגמוניה התרבותית בדור הרביעי שלה לא יכולה אלא להבין שדלות כוחה הדמוגרפי (אלקטורלי) תוביל להגדרה מחדש של הסדר החברתי והוספת מרכיבים דתיים אל קיומו – הפרנויה מפני “רגרסיה” (לתפיסתם) אל “סדר קדוש” מולידה תגובות שגובלות בפסיכוזה ממש. כחרק או בע”ח פגיע הניצב מול סכנה מפתיעה אצים ורצים אחוזי תזזית לכל פעולה אפשרית בנסיון לחמוק ממותו של הסדר אליו התרגלו. התחבוש הממלכתיות קפוטה? יעטה צה”ל ציצית ויחבוש כיפה סרוגה? האם יחזור האל להיות ‘אמת מצווה’ של הסדר החברתי והאם ‘המזרח’ שיעצב את מוסדות המדינה יהיה האוריינט ולא המזרח הרוסי – תחום המושב של אחד העם?

20. מצבה הנוכחי של האליטה הישראלית, מצב תרבותי, פסיכולוגי, תיאולוגי, בלתי נסבל. מצב זה מעורר תגובות סיסטמיות של מערכת חיסון, אינסטינקטים המתנגדים לכל מימוש כזה של ‘סדר קדוש’ במצב של “תרבות עולם שלישי”. החיים הם מנגנון הדחקה מתמשך של המוות הבלתי נמנע והנה מותו של הסדר כבר כאן. זה טרם הבליח והבשיל אולם עצם אפשרות חורבן הסדר החברתי הקיים די-בה להחריבו ולהביא אותו על נשאיו להתאבדות רבתי כפי שמכתב הטייסים למשל הדגים.

21. נושאי הכלים של הסדר “הקדוש” – בדמות בדיון קדושת מדינת ישראל – הם אלה שלמעשה ימוטטו אותו על הראש של כולנו. בפעולתם הרדיקלית מול תשוקת ההרס, מול ה-D-9 המדומיין מבצעים נושאי הכלים של הסדר החברתי לו אקרא כבר עתה ‘ישן’ פעולה של אותנזיה (המתת חסד).

22. מבחינה סמלית בני התרבות שזהו “הסדר הקדוש” שלה מתאבדים ברמה הסימבולית. בעבר ראינו דווקא את הדפטיזם (תבוסנות) והנסיגה מכל אתגר קיום נולדים בדורות הצעירים של השמנה והסולתה של החברה. הקמת קבוצות מצפ”ן השונות, הולדת תנועות השלום מתוך התנועה הקיבוצית, אובססיית הנסיגה מהטריטוריה (אולי כשאיפה לטרנסדצנזיה חוזרת של היהודי למצב א-היסטורי וא-מטיריאלי/טריטוריאלי). האליטות הישראליות ודווקא הן, מולידות שוב ושוב את חורבנן הסמלי. התשוקה הסמויה לא ניתנת לריסון מלא בדור הצאצאים וככל שאנו מתרחקים מדור “הקדושה” של תש”ח כך תשוקה זאת גוברת.

23. אולם באופן אירוני, כפי שהפלת מגדלי התאומים דחפה את התרבות האמריקאית למחול הרס של חוסר יכולת להתמודד, כך הייתה הרפורמה אקט סאבוטז’, פעולת ‘טרור’ בעמוד האיתן, באבן המסד, של הסדר הסימבולי. עבור עצם חשיפת היות ביהמ”ש העליון כסמל של סוף-דבר, קץ היסטורי של הציונות (במודל של פוקוימה), די היה במתקפה הסימבולית בדמות הרפורמה של לוין ורוטמן. בג”ץ נחשף כמקור הסמכות הפוליטית והמערכות ‘הממלכתיות’ נחשפו כמערכות מעמדיות הבנויות על מנגנון השואב לגיטימציה כללית לשם כפייתן על המעמדות האחרים.

24. חדי האוזן יקשיבו לשיח ויראו שהשפה שוחררה מרסן החובה הממלכתית לסדר החברתי. הרטוריקה מקצינה והרסנים מוסרים. אל תיפלו שדודים אחרי ססמאות. ‘דמוקרטיה’ היא לא משאת נפשם של המפגינים אלא שימור תרבות ישראל כ’תרבות עולם שלישי’. פורקן ניהיליסטי בדמות פסבדו-סדר, המשך הפורקן הוא רצונם. אל תטעו לראות במאבק על הרפורמה מאבק ל’שלטון העם’ – מדובר בנסיון להחזיר את האל לראש הסדר הקדוש והסדר החברתי. הרטוריקה השתחררה. המיצגים מייצרים חינגה, התשוקה היוצרת של הדימוי והייצוג דוחפת עם כל מיצג, ממעגלי מדורות, דרך ביזוי בתי קברות ואנדרטאות ועד עגלות ילדים על ארונות מתים המדמים חללי צה”ל מול חרדים. הכוח היוצר שייך לכוח שיוצר, הדימוי מקדים את המציאות כאן (ואף מוביל אותה). הקבוצה החברתית המפגינה נושאת את ארון הקבורה כאמירה פוליטית אולם היא זו שקבורה בארונות הקבורה של הסדר, כדימוי.

25. בהיבט הסימבולי מכתב הטייסים הוא הכישלון הגדול ביותר של צה”ל מאז אסון צאלים ואולי אף מ-1982. גדול אף מתאונת המסוקים על קרוב למאה הנופלים. בסרבנות הטייסים התנפץ הסדר החברתי ‘מלמעלה’. הוא קרס אל תוך עצמו כאשר האינטרס המעמדי ב’יסוד’ נחשף מבעד ל’מבנה העל’ הממלכתי. כך עם הטייסים וכך ראינו עם לוחמי היחידות המיוחדות. תשוקת ההרס של הימין הולידה תגובה כוחנית והרסנית לאין שיעור משמאל – הימין לא צריך למוטט את הסדר “הקדוש” של הדת האזרחית בישראל שכן נושאי כליו השמידו אותו בכוחנות אין-קץ כתגובת נגד. הפעולה של התקשורת המוסדית, האליטות הישנות, הותירה את השדה חשוף – אנו בשלב בו עודפות הכוח (אם נשתמש במושג של ז’יז’ק ובניתוח של בודריאר) של ההגמוניה, של המכתיבים והמנצחים על הסדר החברתי, מקריסה את הסדר החברתי עצמו כפי שהמלחמה בעיראק ואפגניסטן מוטטה את הסדר החברתי של ארה”ב.

26. באופן רשמי, הציונות מתה בתצורתה הקודמת והחל תהליך תחייתה בסדר החדש… הדתי-יותר… “הקדוש”… זהו רגע חורבנה הפיסי לאור חולשתה מול האיומים הממשיים-מכל-דימוי שסביבה.

שירה

שבטים

נתנאל נדב

אֹדֶם לְבוּשָׁה כְּשִׁפְחָה

מְסָרֶבֶת לָשֶׁבֶת עִם פִּטְדָה

וּבָרֶקֶת מְנוֹפֶפֶת עִם הַיָּד

בַּטּוּר הָאֶחָד, בְּנַתְבָּ”ג.

 

נֹפֶךְ מְקַלֶּלֶת אֶת אַהֲרֹן

אֶת כְּבוֹד הַשּׁוֹפֵט וְחֵרוּתוֹ

וְסַפִּיר מְצַפְצֶפֶת עַל יַהֲלוֹם 

בַּטּוּר הַשֵּׁנִי, בְּאַיָּלוֹן.

 

לֶשֶׁם חָתְמָה עַל עֲצוּמָה

שְׁבוֹ לֹא תִּתְיַצֵּב עִם אַחְלָמָה

לֹא לְמִלְחָמָה, וְלֹא לְאִמּוּנִים

בַּטּוּר הַשְּׁלִישִׁי, לְמִלְחֶמֶת הָאַחִים.

 

תַּרְשִׁישׁ יְשׁוּבָה עַל מַכְתָּ”זִית

מְצַדֶּדֶת בְּמִתְוֶה הַנָּשִׂיא

שֹׁהַם תּוֹמֶכֶת בְּעִילַת הַסְּבִירוּת

יָשְׁפֶה מִתְנַגֶּדֶת לְפִסְקַת הַהִתְגַּבְּרוּת

יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנָה מוּל הַשְּׁנִיָּה בַּטּוּר הָרְבִיעִי

בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת אֶל חֻרְבַּן הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי.

 

אַבְנֵי שֹׁהַם וְסַרְבָנֵי מִלּוּאִים

וֶאֱלֹהִים, שֶׁמַּסְתִּיר פָּנִים.

שירה

הידברות

נתנאל נדב

כֻּתֹּנֶת מְכַפֶּרֶת עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים
עַל דָּם אַחִים עַל מִלְחֶמֶת אֶזְרָחִים
מִכְנָסַיִם מְכַפְּרִים עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת
מִכְנָסַיִם לֹא מְכַפְּרִים עַל גַּסֵּי הָרוּחַ
עֲלֵיהֶם תְּכַפֵּר הַמִּצְנֶפֶת, לֹא הַכֻּמְתָּה
שֶׁהָיָה מַעֲנִיק הִלֵּל לְיָגֵל, לוּלֵא שְׁפִיכוּת הַדָּמִים
עָלֶיהָ לֹא תְּכַפֵּר גַּם הַכֻּתֹּנֶת, וְלֹא רַק בִּגְלַל שֶׁהַכְּתֹבֶת
הָיְתָה עַל הַקִּיר, וְלֹא הֻצְּבוּ מַחְסוֹמִים בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ גַּסֵּי הָרוּחַ
זוֹרְקִים אֲבָנִים, עַל אֲחֵיהֶם שֶׁל הַשּׁוֹפְטִים הַדָּנִים אוֹתָם, אֶת הַזּוֹרְקִים
כְּמִי שֶׁזָּרְקוּ רַק מִתּוֹךְ עִרְעוּר הַנֶּפֶשׁ, אוֹ מִתּוֹךְ הִרְהוּר הַלֵּב שֶׁל הַשּׁוֹפְטִים
עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת הַנָּרָטִיב, סוֹגְדֵי הַפְּרוֹגְרֵסִיב, עָלֶיהָ לֹא יְכַפֵּר הָאֵפוֹד, וְעַל פִּסְקֵי הַדִּין
לֹא יוֹעִיל אַף חֹשֶׁן, אַף אַבְנֵט לֹא יָעִיד עֵדוּת אֹפִי, שׁוּם מְעִיל לֹא יְכַסֶּה אֶת הַבּוּשָׁה
וְגַם לֹא הַצִּיץ יַכְתִּיר אוֹתָם לְרִבּוֹנֵי הַמַּמְלָכָה – – –
וְאִם הָיוּ הָרָשׁוּיוֹת מִתְקוֹטְטוֹת עַל מִנּוּי כֹּהֵן גָּדוֹל, הָיָה הַדָּם מְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ שֶׁל אִמָּא אֲדָמָה.

 

הִדַּבְּרוּת,
מְכַפֶּרֶת עַל מַצְפּוּן הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמָהּ.

כללי

מניפסט לחירות

אמרי פרל

יד ניסן התשפ”ג – שיא מאבק הרפורמה המשפטית

 

וּמָה תֹּאמַר?

אָחִי חוֹרֵךְ שָׁמַיִם

שְׁמוֹנָה מָאתַיִם,

וּמָה תֹּאמְרִי אֲחוֹתִי

אֲחֻזַּת הַפֶסְטִיבָלִים,

לְקוֹל קְרִיאוֹת שֶׁבֶר הַפּוֹלִיטִיקָאִים.

הַלֹּא גַּם הֵם מֻחְזָקִים כְּמַרְיוֹנֵטוֹת

בְּיָד תְּמָנוּנִים, נְפִילֵי שָׁמַיִם.

לְאָן תַּפְנוּ אֲזֶנְכֶם הַמְּחֹרֶרֶת

לְאֵיזֶה אָדוֹן תְּרַצְּעוּהָ?

הֲתָעֵזּוּ לָרֶדֶת לְחֹר הָאַרְנָב?

לִבְלֹעַ מְרִירוּת גְּלוּלָה אֲדֻמָּה?

כִּי הַמַּטְרִיצָה עָמֹק שָׁלְחָה זְרוֹעוֹתֶיהָ

שָׁנִים מְזִינָה וְזוֹנָה, בְּתַת הַהַכָּרָה.

“שִׁלְטוֹן הָעָם” אַנְשֵׁי הָעִלִּית זוֹעֲקִים

בְּחֵרוּף נִלְחָמִים נֶגֶד הַגֶּזַע

“וְכִי הָאֱלוֹהַּ יִבְחַר עַם סְגֻלָּה נִבְחָרִים?” – כָּךְ אוֹמְרִים

אַךְ גַּם בָּכֶם לֹא בָּחַר הָאֱלֹהַּ

וְאַף הָעָם לֹא הֵרִים אֶת יָדוֹ.

‘עַד מָתַי תִּשְׁפְּטוּ עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ סֶלָה.

לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ’

אוֹי הַמִּתְאַוִּים לָאוֹר וְהוּא חֹשֶׁךְ

מְסֻנְוָרִים בְּאוֹר בְּגָדִים וְרַדְרַדִּים מְנַצְנְצִים.

נוֹתְנִים כּוֹחָם לַמְּנַתְּחִים הַמְּמַהֲרִים

לְשַׁלֵּחַ אִזְמֵל נִתּוּחָם בִּשְׁדֵי נְעָרוֹת מְבֻלְבָּלוֹת

נְעָרִים מְפֻטְּמֵי הוֹרְמוֹנִים

בְּשֵׁם הַנְּאוֹרוּת וְחֹפֶשׁ בְּחִירָתָם הָאֲבוּדָה.

וְכִי מָה לְדַעְתְּךָ אָחִי הַיָּקָר

מְסַמֶּלֶת עֲבוּרִי כִּפַּת הַבַּד הַדְּקִיקָה?

אֵין לִי חֵפֶץ בְּיִידִישׁקַיְט טַרְחָנִי

אוֹ בְּמִלְמוּלִי סְרָק וּמִנְהֲגֵי הַפֻּלְחָן.

לֹא תַּשְׂבִּיעַ רְצוֹנִי בַּחֲנֻכִּיָּה מְאִירָה

בִּמְקוֹם עֵץ אַשּׁוּחַ בְּכִכַּר הַסּוּלְטָן.

אֵין זֶהוּ עוֹד רֹבֶד שֶׁל מאסלו

תְּשׁוּקָה פְּרָמִידָאִית לְמַלֵּא עוֹד תְּשׁוּקָה אֱנוֹשִׁית.

זֶהוּ חֲזוֹן אַחַי וְאַחְיוֹתַי,

הַדָּם בְּגוּפִי, וְצַו נִשְׁמָתִי

כָּל עֲרָכַי וְסֶלַע קִיּוּמִי.

מְשִׁיחִי, בְּוַדַּאי!

עוֹד הַיּוֹם אֶבְנֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי.

וּלְכָךְ שֶׁאַף גַּם סָבְךָ, וְסָבוֹ,

עַד רִאשׁוֹן הַדּוֹרוֹת.

וּפְקַח עֵינֶיךָ וַחֲזֵה בַּפֶּלֶא,

אֵין זֶה חָזוֹן בַּלָּהוֹת.

יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ.

אֲנִי אָמַרְתִּי אֱ-לֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם.

וְגַם בָּכֶם, וּבָכֶן, אַחַי וְאַחְיוֹתַי

קוֹל אֱ-לֹהִים מְפַעֵם.

רַק הַקְשִׁיבוּ הֵיטֵב

אֶל הַלַּחַשׁ הַדַּק שֶׁל אֱמֶת

כִּי לֹא בְּזַעַם הִיא,

וְלֹא בְּאֵשׁ,

וְלֹא בְּרוּחַ,

אֶלָּא בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה.

 

 

 

“ההבדל שבין העבד ובן החורין, איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפוך, בן חורין שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם. מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית”.

“לא כל כך נקל הוא לתפוש את המושג של עבדות בכל מלואו והקיפו, עד כדי להכיר איך להפטר מכבליו ולעמוד על המרחב של החירות, לצאת מכלל הארור של עבד ולבא לכלל הברוך של בן חורין. לא מלאכה קלה היא גם כן ההכרה של מושג החירות במילואו והיקיפו, עד כדי הבירור להיות נקשר בחירות של אמת ולא להכשל בחירות מזויפת, שהיא הרבה גרועה ושפלה מכל עבדות”.

מתוך כתבי הראי”ה.

שירה

אנשים אחים אנחנו

סיני ריינר

מִמִּסְתּוֹר בַּמִּדְבָּר, נִמְלַט עַל חַיָּיו

שׁוֹאֵל דָּוִד אֶת הַקְּעִילִים שֶׁהִצִּיל

מַדּוּעַ? אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ!

 

מִתְבּוֹסְסִים בְּדָמָם, נָשִׁים, יְלָדִים, כֹּהֲנִים

וּבְרֹאשָׁם אֲחִימֶלֶךְ, שׁוֹאֲלִים.

אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ?!

 

כְּשֶׁסַּכִּין בְּגַבּוֹ, עִם הַדָּם הַנִּשְׁפָּךְ מִפִּיו

תָּמַהּ גְּדַלְיָה- אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ?!

 

שַׁאֲלוּ כָּל אַלְפֵי הַנִּמְסָרִים בַּגָּלוּת

מִסָּד וּמִצְּלָב, מִמַּרְתֵּף עִנּוּיִים

נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה שֶׁקָּפְצוּ מִסְּפִינָה בּוֹעֶרֶת

שׂוֹחִים לְאַרְצָם, שׁוֹאֲלִים אֶת רוֹצְחָם

וְעוֹד עֲשָׂרוֹת שֶׁרַק רָצוּ לַעֲלוֹת

אוֹהֲבֵי יִשְׂרָאֵל, לוֹחֲמֵי מַחְתָּרוֹת

צַדִּיקִים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת

מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּלְקַח מִמֶּנָּה הַבֵּן

וְאַהוּבְיָה, שֶׁכְּבָר לֹא יִתְחַתֵּן

אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ?!

 

הֵם לֹא עוֹנִים, דּוֹאֵג, קְעִילָה וְיִשְׁמָעֵאל

הָרוֹדֵף, הַמַּלְשִׁין, הַמּוֹסֵר, הַשּׁוֹטֵר

הֵם לֹא מְבִינִים בְּעַצְמָם

כֵּיצַד יוּכְלוּ לְהַסְבִּיר לַתָּם

אֶת הַשִּׂנְאָה הֲכִי גְּדוֹלָה בָּעוֹלָם

שִׂנְאָה לַטּוֹב מֵהָרָע, וְלַחַי מֵהַמֵּת

שִׂנְאַת הַחַי בְּשֶׁקֶר לַחַי בֶּאֱמֶת

 

וְיַמְשִׁיכוּ תְּמִימִים: אֲנַחְנוּ אַחִים!

וְיַמְשִׁיךְ מַעְגָּל נִטְבָּחִים וְרוֹצְחִים

כְּשֶׁמִּצַּד אֶחָד: הִדָּבְרוּת! הִתְחַבְּרוּת!

וְעוֹנֶה לוֹ אָחִיו: הַלְוַאי שֶׁתָּמוּת.

שירה

יבורך הפרי

אלחי סלומון

בַּחֲדָרִים סְגוּרִים, פּוֹעֵם פְּרִי בַּשְׂרָנִי.

וְהַבֶּטֶן עֲרֵמַת חִטִּים, רוֹעָה בֵּין שׁוֹשַׁנִּים

פְּרִי בָּטֶן

 

אַתְּ, הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית, כּוֹרַעַת לְהוֹלִיד.

 

הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית הַגְּדוֹלָה, דֻּבָּה

פְּצוּעָה, עֲנָקִית רַגְלַיִם

פְּרִי חָדָשׁ שֶׁיְּבֹרַךְ

שׁוֹאֵף יוֹנֵק נוֹאֵק

פְּרִי יַקִּיר לִי, אֶפְרַיִם בֶּן דָּוִד

צוֹעֶקֶת בֵּין הָעֲבָרִים

יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּך אֶתְפָּאָר.

 

בַּחֲדָרִים סְגוּרִים וַאֲפֵלִים

עוֹמְדִים 

הַסַּרְבָנִים

חוֹרְצִים אֶל הַקְּלִפָּה הַוָּתִיקָה חָרִיץ אֶחָד שֶׁל מָוֶת

לֹא יְגֻיַּד, לֹא יֻגְלַד

מֵתָה שֶׁלִּי, יָפָה וְגַם פּוֹרַחַת.

 

הַיְּשָׁנָה וְהַטּוֹבָה,

 

קֹדֶשׁ קָדָשִׁים נָפַלְתָּ חָלָל

צְבִי לִבִּי, אֶל אֶרֶץ

וְהַפְּרִי, הַפְּרִי

יְבֹרַךְ פּוֹעֵם, יְבֹרַךְ פּוֹעֵם.

 

מִבֵּין הַקְלִפּוֹת

פַּחַד אֱלֹהִים בּוֹעֵט בַּפְּרִי

וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם

מֹתֶק, אַלּוּף הַלֵּב

יָבוֹא

פְּרִי בִּטְנִי

אֲשֶׁר פְּצַעְתֶּם

בְּשִׁסּוּף אֶחָד

בִּקּוּעַ

אוֹר חָרִיץ מַבְלִיחַ, כִּבְתִקְרוֹת שֶׁל הֵיכָלוֹת הַכְּנֵסִיּוֹת, הַכְּנֶסֶת

יִשְׂרָאֵל הָאֲמִתִּי

מָה דְּמוּת לְךָ, יַלְדִּי. הִנְנִי בָּא

יְבֹרַךְ, יְבֹרַךְ הַפְּרִי.

 

 

 

 

 

ישראל, התשפ”ג 2023

שירה

גור

ארנון איתיאל

 

 

גור המל נולד בקיבוץ סעד, שם חיו ומתו הוריו.
גדל בשולי החברה, חטף מכות כל חייו.
ברבות השנים נרצחו גיסו ושניים ומחבריו בפיגועים.
בשנת 1998 גור רצח ערבי.
בשנת 2022 מת בתאו לאחר שנמנע ממנו טיפול רפואי.
בתחילה, סירב הקיבוץ לקבור את גור בתחומו. לבסוף התרצה, ובלבד שהלוויה תיערך בפינת הקיבוץ הרחוקה ליד השער האחורי.

 

 

 

 

גּוּר הָיָה עָפָר.
עָפָר בְּחַיָּיו וְעָפָר אֵלָיו שָׁב.
גָּר בְּסֻלְיוֹת קַבְרָנָיו
שֶׁעֵינֵיהֶם בַּאֲרֻבּוֹת עָפָר וְאָזְנֵיהֶם פְּקוּקוֹת עָפָר וְלִבָּם שְׁנִיצֶל מְעֻפָּר
אַךְ צַח פִּיהֶם בְּרֵיחַ מֶנְטָה.

 

פֹּה נִקְבַּר. נִקְבַּר בְּקֹשִׁי. לֹא בְּלִי הַצְבָּעָה בַּאֲסֵפַת הַקוֹמָרָדִים.
נִקְבַּר בִּזְכוּת שׁוּרָה בַּתַּקָּנוֹן.
וְאִלְמָלֵא הַשּׁוּרָה הָיְתָה נִבְלָתוֹ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְאֵין מַחֲרִיד בֵּין אַרְבַּע לִשְׁתַּיִם.

 

גָּדַל עִם שְׁאָר גּוּרֵי הַלֵּבֶּנְסְבּוֹרְן אֲבָל הָיָה גּוּר-בְּרָר.
יָפֶה לִסְקִילָה מִזְדַּמֶּנֶת בַּאֲדִיבוּת גּוּרֵי הַשַּׁמֶּנֶת.
חִיק-טְפוּ בְּחַיָּיו, חִיק-טְפוּ אַחֲרֵי מוֹת, שׂוֹחֲקִים עַל הַחֲלוֹמוֹת.

 

דַּוְקָא לַהוֹרִים עָמְדוּ זְכוּיוֹת. גּוּר הָאָב הָיָה שֶׁמֶן מְכוֹנוֹת.
הָאֵם הַגּוּר גַּם הִיא הָיְתָה חֲדוּרָה כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, עָבְדָה מֵעֵבֶר לַמָּסָךְ.
טוֹב שֶׁמֵּתוּ.
כִּי יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהַוַּעֲדָה לֹא תִּסְלַח.
עַל כְּרוֹמוֹזוֹם מוּזָח, עַל גּוּר הַנִּדָּח,
שֶׁאֶת מִי שֶׁרָצָה הוּא יָכֹל לַהֲרֹג וְהָלַךְ וְהָרַג עַרְבִי!

 

הַוַּעֲדָה אָמְרָה עַל גּוּפָתִי. לֹא יֻצַּב הָאָרוֹן בְּבֵית אַהֲרֹן. לֹא יוּעַם זִיוֵנוּ, לֹא תִּפָּרַע הַבְּלוֹרִית.
כָּךְ יֵעָשֶׂה לְבֶן מֶשֶׁק שֶׁהִזְנִיחַ אֶת טֹהַר הַנֶּשֶׁק וּבָגַד בִּיפִי הַתְּנוּעָה.
כּוּסְאִימָאשְׁלוֹ הָלַךְ וְקִלְקֵל אֶת הַסֶּלְפִי.
בְּסֵדֶררר. יַאלְלָה לַבּוֹר וְנִגְמֹר עִם זֶה.
נִתְנַעֵרָה. נָשׁוּב לִהְיוֹת חֶבְרַת מוֹפֵת
שֶׁבְּעוֹרְקֶיהָ מֵי חַמְצָן,
פְּרוּטָה לְכָל קַבְּצָן, דִּמְעָה לְכָל אָמָה.
חֶבְרָה אֲשֶׁר בס”ד יוֹשֶׁבֶת וּבְלִבָּהּ חוֹמָה.

 

יִקָּבֵר. נוּבְּסֵדֶר. אַךְ בַּחֹשֶׁךְ, בְּלִי דְּרָמָה.
יִקָּבֵר, רַק רָחוֹק. מִקְּצֵה הַנְּקֻדָּה תֵּצֵא הַלְוָיָה.
מֻקְצֶה מֵחֲמַת הַקִּבּוּץ.
זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יִשָּׂרֵף, בַּשְׂנֵא שֶׁאֵינֶנּוּ אֻכָּל.
מִחוּץ לַמַּיִם הַטֵּרִיטוֹרְיָאלִיִּים יוּזַר אֶפְרוֹ הַקַּל,
וּלְעִלּוּי נִשְׁמָתוֹ שֶׁל גּוּר אַכְזָבִים
עַל הַכְּבִישׁ הָעוֹקֵף יִנְבְּחוּ הַכְּלָבִים.

 

 

 

 

 

 

 

פרוזה

חקל דמים

יאיר טיקטין

 

הוא סידר את העציצים בטור מדויק. השקה כל פרח בנפרד, ניגב עלה עלה מפני האבק שעלה מהוואדי. עוד מעט תגיע שנת הארבעים שלו מאז שנדר את נזר הנזירות, ולמעלה מעשרים שנה מאז שהוא חי בירושלים, תחילה תחת השלטון הבריטי, ובתשע עשרה השנים האחרונות תחת הממלכה הירדנית הגדולה.

גרגוריוס גדל בכפר קטן באי קורפיו שביוון. הוא זוכר איך היה רוכב כל בוקר על האתון הקטנה, מהירידה מביתו שבראש ההר ועד לבית הספר שלחוף הים. באחד הימים, עת חבורת נערים רדפו אחריו, הוא ניסה לנוס במהירות והיכה את האתון בחוזקה. הוא חלף תחת האלה הגדולה ואחד הענפים שרט את עינו. מאז, כשרכב על האתון לבית הספר, חבוש ברטייה על עינו השמאלית, דבק בו השם “בלעם”, כשמו של הנביא המקראי שטום העין.

גרוגריוס אכן הזדהה עם הנביא הקדמון. כבר מגיל צעיר היה מתבונן שעות בדמותו של ישו הסובל על הצלב,  ובשעות הפנאי, כשחבריו יצאו לשחק בכדור בחצר בית הספר, היה גרוגוריוס מעדיף להתבודד בתוככי הכנסייה. ככל שאביו היה חוזר שיכור יותר בלילות, וככל שהלכה אימו ודעכה תחת מכותיו של אביו, היה גרגיוריוס מבלה יותר ויותר זמן בכנסיה, תחילת כנער מזבח פשוט ולאחר מכן כעוזרו האישי של הכומר, כומר ששימש לו כאב.

מהכומר למד גרוגוריוס לשנוא יהודים. הם אלו שהביאו למותו של ישו, והם אלו שעד היום מחזיקים את מיטב העסקים באי הקטן קורפו. גרוגריוס עוז זכר את הסיפור על החייט היהודי שערף את ראשה של הנערה מריה דסילה, נערה נוצרייה שאותו יהודי אימץ, אירוע שסבתא שלו הייתה עדה לו והעבירה במלוא העוצמה הסיפורית לנכדה הצעיר.

באחד ממסעותיו לכנסייה בעיר יאנינה הסמוכה, התוודע גרגוריוס לחלקים הטורקיים של יוון, ודווקא שם, בצל האסלם, מצא בני ברית משותפים. הוא חזר אל עירו מלא השראה מהפקידים העות’מאניים שכורעים בתפילתם וסוגדים לאל במשותף.

 

בהיותו כבן 18, שעה שחבריו לכיתה החלו לחזר אחרי בנות המין היפה, בחר גרגוריוס לנדור את נזר הנדירות, בלילה לפני הנזר הוא נשאר לבדו בכנסיה ומול פסלו של ישוע נדר להישבע אמונים לאב ולבן, לנקום את אשר עשו לו היהודים ולזכור ולהתפלל עד הביאה השנייה במהרה בימינו.

חבריו לכיתה קראו לו “בלעם הקוסם”. אמנם גרגוריוס לא ידע לעשות כשפים, אבל הייתה לו יכולת נדירה של ראייה. לראות את מה שנמצא מעבר לעולם החומר. בכנסייה הקטנה של הכפר לימד אותו הכומר הזקן את סודות המנזר. אבל לא רק את החלקים הגלויים של המיסה, הווידוי והטקסים הגלויים אלא גם את המסורת הנסתרת. בחלק האחורי של הכנסייה, הכניס הכומר הזקן את העלם הצעיר בסודות שמעבר. שם, על הרצפה בחדר האחורי, צייר הכומר צלב. מכל צלע של הצלב הוציא זווית נוספת שיצרה מעין גלגל שיניים אימתני, ואת הצלב הייחודי כלא בתוך כוכב מחומש. בחדר האחורי של הכנסייה התוודע גרגוריוס לספרים האסורים, אלה שנאסרו על ידי הכנסייה הרשמית. הבשורה של יהודה איש קריות והבשורה על פי  מרים. שם לימד אותו הכומר להביט בעינו האחת אל האופל ולשאוב כוח מהשאול עצמו.

כבר מגיל צעיר היו לגריגוריוס חזיונות אפלים. ערב לפני שסבתו האהובה מתה, הוא ראה ענן שחור שעולה מהים, מתוך תהום רבה, וזוחל עד לביתה.

בחודש שקדם למלחמת העולם, ראה את האד השחור עולה מן הקרקע, מגיע מכיוונה של רומא. הוא הזהיר את בני משפחתו ואף נשא דרשה בכנסייה וביקש מהקהל להתכונן ליום עברה. ואכן, בני משפחתו, שהאמינו לעלם שהקדיש את חייו לכנסייה, אגרו מזון שסייע להם בשעות הקשות של הכיבוש האיטלקי ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני.

הפעם האחרונה שהוא הרגיש את רוחה השחורה של הנבואה, היה ביום שבו לקחו את היהודים למבצר פרוירו. גרוגוריוס הרגיש איך נשמתו מתעלה ואיך נִדְרוֹ לנקמה ביהודים סוף סוף מתקיים. כשבוע לאחר מכן גילה גרגוריוס משפחה יהודית שמתחבאת בצריף הקטן של חומרי הניקוי בחצר הכנסייה. גרגוריוס חש התעלות רוחנית בשעה שקרא לקצין הס.ס, וזה לקח משם את המשפחה. את הגעת הנאצים לעיר רומא הקדושה ראה כהכנה לביאה השנייה ואת היטלר כמבשר הגאולה. גרגוריוס הרגיש כי הוא חי בתקופה היסטורית קדושה וזוכה לחזות בעינו האחת במשפט אחרית הימים.

עם סיום המלחמה הלך גרוגריוס לכומר הזקן וסיפר לו שהוא מעוניין לצאת לשליחות במנזר מרוחק. להפתעתו, הציע לו הכומר לנסוע למנזר חקל דמא שבירושלים, מנזר שמוקדש דווקא לבוגד שבשליחים, ליהודה איש קריות; מנזר שנבנה בתחתית גיא בן הינום, בעיקול של נחל קדרון. במקום שאותו, כך על פי המסורת, קנה יהודה איש קריות באותו כסף דמים שבו מכר את ישו; המקום שבו, על פי מסורת אחרת, ירד יהודה איש קריות רכוב על חמורו, והתאבד בתלייה; מנזר שבנוי בעצמו בתוך סבך של מערות קבורה, ומונחות בו עצמות הנזירים שנהרגו בטבח הפרסי במאה השביעית לספירה.

לפני יציאתו לשליחות, הביא לו הכומר הזקן מתנה, קופסת עץ קטנה ובתוכה סמל של צלב קרס מוזהב. “זו מתנה שקיבלתי ממפקד הס.ס באי”, הסביר הכומר הזקן “בעבור העזרה שנתתי להם בהסגרת היהודים. את הסמל הזה אני מעביר אליך”. הכומר הזקן ובן טיפוחיו נפלו זה על צווארו של זה. גריגוריוס ידע שהכומר הזקן היו לו כמו אב, והוא היה לכומר כבן שמעולם לא זכה לו.

 

גרגוריוס קיבל על עצמו את השליחות בירושלים. ארבע שנים היה תחת השלטון הבריטי ואז עברה ירושלים להיות תחת הכתר הירדני. גרגוריוס אהב את השילוב בין הנצרות לאסלאם, שילוב שעוד זכר מסיוריו ביוון הטורקית. מבעד לחלונות הכנסייה התבונן בסמל הסהר של המסגד הקטן שמעל המעיין בסילוואן. מעליו עלה הירח והאיר על פני השמש שצוירה מעל  דיוקן הקדושים. “איחוד הירח והשמש”, חשב לעצמו. “נבואת איוב על נחש עקלתון ונחש בריח”, לחש. וכמו בתוך טראנס הוא הסביר לעצמות הקדושים ששכנו במערות שתחתיו: “נחש עקלתון הוא הסהר המתעקל ואילו נחש בריח אינו אלא סמל הצלב שמוברח שתי וערב. כשהנחשים הקדמונים יעלו מהתהום, יוכלו לכלות את שארית היהודים”. הוא הביט אל החלק היהודי של ירושלים, זה הזדקר מעבר לעמק וכמו ניסה, על האדריכלות המערבית שלו, לבלוע את הכפר השקט שבעמק.

בשנה התשע עשרה לשלטון הירדני בירושלים התחיל גרוגריוס להרגיש פעם נוספת את האדמה הרועדת. בחג הפסחא היו השמיים בהירים, בהירים מדי, כאילו אלפי מלאכים היכו את העיר בסנוורים. מן הגיא שבו עמדה הכנסייה, החל אד מסתורי לעלות. אד שרק גרגוריוס הצליח לחזות בו.

ברדיו הודיעו שנאצר סגר את מיצרי טיראן. רוחות מלחמה החלו לנשב. החיילים הירדנים במוצב שליד המנזר הקטן החלו להתאמן בלילות. גרגוריוס התפלל כל הלילה וביקש לראות שוב את האד השחור המסתורי. הוא אמר את מזמור “דיאס אירה” – Dies iræ, dies illa- “יום עברה ביום ההוא” dona eis requiem הענק להם מנוחה.

ביום הראשון של המלחמה. כאשר בראשי ההרים נשמעו פיצוצים, החליט גרגוריוס לצאת ולחפש אחר פתח התהום.

 

 

ב.

אשר זעליג נדחף תחת הסטנדרים בישיבת המקובלים. פאותיו, שסודרו על צדעיו במסורת אשכנזית, היו מראה נדיר בישיבתו של הרב עובדיה הדאיה. נדיר אבל לא יחידאי.

אמנם מאז שנפל הרובע היהודי במלחמת השחרור, פעלה הישיבה במעונה הזמני בשכונת מקור ברוך בירושלים. אך אשר זעליג הצעיר עוד הספיק להיות כמה שנים בעיר העתיקה. אשר זעליג ניחן בחוש ראייה רגיש. בגיל שמונה הוא ברח מהנאצים, לאחר שגילה להוריו שהוא רואה את אש העקדה עולה מהמזרח, וביקש מהוריו שיסעו יחד אתו אל הדרום. הוריו בחרו להישאר אבל נענו להפצרותיו והעלו אותו על ספינה ליוון, מצויד בתליון קטן למזכרת. ביוון התחבא זמן מה אצל משפחה יוונית נוצרית שהייתה בקשר עסקי עם הוריו, וכשחש פעם נוספת את האדמה רועדת, המשיך לבדו בבטן של ספינת מטען והגיע כמסתנן לישראל. בישראל השתכן אשר זעליג אצל דודו, מצאצאי רבי אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב. דודו, שמאז התאלמנותו גר לבדו, לקח את הנער הצעיר כל בוקר לישיבת המקובלים שבעיר העתיקה, אך זה בילה אז זמנו במשחקי מחבואים בין הספרים העתיקים.

בקיץ של 1942 נודע לו שהוריו, אחיו אחיותיו, נרצחו כולם באותו היום, באושוויץ. אשר זעליג בכה עד לב השמים. באותו ערב נפלה אבן בכותל המערבי.

את האבן לקחה הקהילה היהודית לגניזה למערה בתחתית בית הקברות סמבוסקי שבמורדות הר הזיתים, בית הקברות של עניי ירושלים, ולפי השמועה, בו נקברו חולי הרוח והמתאבדים. המערה שכנה בתחתית ההר, ממש אל מול חומת המנזר מעורר האימה, חקל דמים. אשר זעליג הרגיש קשר מיוחד אל אבן הכותל הקבורה. היא סימלה בעבורו את החומה המשפחתית שלו, שנפלה ונספתה במלחמה.

 

מאז שנפל הרובע היהודי, נשאר הר ציון בתחומי מדינת ישראל הצעירה, אבל בית הקברות וגם מערת הקבורה שבה האבן הקדושה, נותרו בצידו הירדני של הקו העירוני. לעתים היה אשר זעליג מסתנן לשם בשעות החשיכה, ולצד גדר מחנה הלגיון הירדני, גדר אבן שהייתה מורכבת כולה ממצבות בזוזות מקברי העניים היהודים, היה יורד למטה, עד למערה. שם שפך את שיחו לפני קונו, הניח את התליון על האבן הקדושה והדליק נר זיכרון.

 

 

ג.

תחת קולות המלחמה התפלל גרגוריוס את תפילת הערב ויצא שוב אל החושך הירושלמי. במרחק נשמעו יריות הקרבות בג’אבל מוכבר. פצצות תאורה זהרו מעל ארמון הנציב הבריטי בירושלים. גרגוריוס, לבוש בבגדים השחורים של הנזירים, עינו השמאלית עטויה ברטייה, כמעט ולא נראה באפלה הירושלמית. תחילה סבב בקברים הגדולים של נחל קדרון. הוא ראה את יד אבשלום, יד זיכרון לבן שמרד באביו, וחשב על סמיכות המקום למנזר שלו, מנזר שגם הוא מומנט הנצחה לבוגד, יהודה איש קריות. האזור היה נתון בערפילים שגלשו ממצבות היהודים בהר הזיתים לכיוון העמק. גרגוריוס ניסה להריח את ריחם של המלאכים השחורים, הריח שזכר עוד מימי ילדותו, ביום שבו הוענשו היהודים באי. הריח ששורר במנזר. אבל הריח הנחשק היה קלוש. גרגוריוס הרגיש כי פנה לכיוון הלא נכון בנחל.

 

גרגיוריוס סב על עקביו והלך במעלה הנחל, בגיא בן הינום, המקום שבו על פי המסורת היהודית היו הורים מקריבים את בניהם למולך, המקום שבו הסתבכו שיערות ראשו של אבשלום באלה הגדולה, המקום שבו יהודה איש קריות ירד מחמורו והתאבד. שם, בתחתית בית הקברות היהודי, בתחתית בית הקברות, הבחין באבן כבדה. גרגוריוס, בכוחות שוודאי שאב רק מן השטן, הצליח לגלול את האבן הכבדה.

באותם רגעים נגלה למול עיניו דם. דם אדום שחור, כהה, מבעבע מן האדמה.

דמו של יהודה איש קריות, שהתאבד ממש כאן, חשב גרגוריוס. והאדמה, כמו ברצח הבל, עדיין אינה מוכנה לקבל את תשובתו. שעת המשפט בעמק יהושפט התחילה.

 

 

ד.

כמו בימי ילדותו, הרגיש אשר זעליג כי האדמה רועדת. כמו בפולין, הריח את אותו ריח שחור שעלה  לשמיים וניצח את העננים הלבנים. כאן בירושלים, אמנם היה הריח חריף, אבל השמיים היו צלולים והאירו באור יקרות.

אשר זעליג לא יכול היה להתעלם. בלילה החליט לרדת שוב לבית קברות סמבוסקי. הוא העפיל להר ציון, בינות לשיחים, ומשם ירד לכיוון גיא בן הינום. השמיים הוארו בפצצות תאורה של הכוחות הלוחמים. בליבו התפלל להצלחת החיילים היהודים.

אשר זעליג זכר את סיפורי המורה בחיידר. את תיאורי הגמרא על כך ששם, בגיא בן הינום, בין שני דקלים קדומים, נמצא פתחו של גיהינום. הוא הביט אל קו האופק, לא ראה שום דקל בנוף.

מפתיע היה הדבר, שכל כך קרוב למקום הקדוש ביותר, בית קודש הקודשים, נמצא המקום הטמא ביותר, הגיא בו הוקרבו ילדים על פתחו של גיהינום. ואולי זו משמעות בחירת המקום? המקום שבו עמד המלאך בימי דוד וחרבו שלופה בידו. בין החיים לבין המתים.

אשר זעליג המשיך לצעוד לכיוון המערה. משהגיע, ראה בפתחה מראה מחריד. דם. מבעבע, שחור, כהה.

 

מיד עלה בזיכרונו של אשר זעליג המדרש על דמו של זכריה, כהן ונביא, שנרצח במקום זה בידי נבורזדאן משמיד ירושלים. “רנ”ב שנה היה הדם תוסס, מה עשו? גרפו עליו כל עפר, ועשו כל ערימה, ולא נח. והיה הדם תוסס ומרתיח. כיוון שעלה נבוזראדן וראה את הדם, אמר להם: מה טיבוֹ של דם הזה, שתוסס כך? אמרו לו: כהן ונביא ושופט היה מתנבא עלינו את כל הדברים האלה שאתה עושה עמנו, ולא היינו מאמינים בו, ועמדנו עליו והרגנוהו על שהיה מוכיחנו. מיד הביא שמונים אלף פרחי כהונה ושחט על הדם של זכריה, ולא נח, והיה הדם בוקע ועולֶה”.

האם נמצא נבורזדאן פעם נוספת בפתח העיר? תהה אשר זעליג. הוא הביט אל השמיים וראה את המלאך וחרבו שלופה בידו. מלחמה אמיתית בין אראלים למצוקים. אשר זעליג שלח את ידו ונגע בקצה אצבעו בדם, מבקש לחוש האם דם אמיתי הוא זה.

מעוצמת ההתרגשות עף אשר זעליג לאחור ונחבט באדמה. השחור שחור הזה התחיל לזחול בגופו, מעליו התנשאה לפתע דמות נזיר שתום עין, צלב גדול על ליבו.

 

 

ה.

ראש ישיבת המקובלים כינס את זקני הישיבה בחדרו הקטן. הוא ביקש מאחד הצעירים לסגור את הדלת. “נו”, שאל, “האם עוד מישהו מרגיש?” אחד הזקנים הרים מעט את ידו וסיפר שהוא חש רעידה, כאילו האדמה מתפוצצת. הקהל הקטן הנהן בהסכמה. אחד מצעירי המקובלים אמר שהוא דווקא רואה שמיים בהירים, כאילו המלאכים בעצמם ירדו להאיר על הארץ.

הרב הקשיש השתיק את הקהל. “מלחמה”, הוא אמר, ושתק. אחר הוסיף: “סדנה דשמיים וסדנה דארעא חד הם. המלחמה בארץ היא רק הד למלחמה בשמיים. לפני שלושים שנה, שם בגיא ההריגה, התפרץ הרוע. עכשיו הוא מנסה לזלוג גם לפה”. ראש הישיבה התבונן בדודו של אשר זעליג והמשיך: “הגיע הזמן למשפט הגדול בנחל יהושפט, משפט בו יצאו מים חיים מהר הזיתים אל נחל קדרון”.

 

לפתע נשמעו דפיקות רמות בדלת. אחד התלמידים נכנס בצעקה.

“זה אשר זעליג”, אמר, “נזיר מצא אותו בתחתית נחל קדרון והביא אותו לעמדת החיילים. הוא בדרכו לבית חולים ביקור חולים”.

הרב הקשיש הפסיק את שיחתו, ויחד עם דודו של הנער, עלה על מונית לביקור חולים. בדרך התגלגל ברדיו השיר החדש: “ירושלים של זהב”. הרב הזקן הקשיב לשיר בעיניים עצומות ובזוויות עיניו ניצתו דמעות.

 

 

ו.

שלושה ימים פרפר אשר זעליג בין חיים ומוות. מעל ראשו עמד המלאך וחרבו שלופה בידו. כמו אבן השתייה שבמרכז הר הבית, טיפה שנופלת  מערבית לה – נופלת דרך נחל שורק אל ארץ החיים, ואילו טיפה שנופלת מעט מזרחית, ממשיכה לגיא בן הינום אל ים המוות.

למראשותיו ישבו תלמידי הישיבה והתפללו ללא הפסקה.

ביום השלישי, כ”ח באייר התשכ”ז, פתח אשר את עיניו. ברדיו הודיעו על שחרור העיר העתיקה, הצוות הרפואי פרץ בשמחה גדולה על הניצחון. בישיבת המקובלים הרב הישיש דרש וקבע: “ניצחו אראלים את המצוקים”.

את האצבע שעליה הסימן השחור, נאלצו הרופאים לקצץ במעט. כבעל מום, חשב לעצמו אשר זעליג, כבר לא אוכל לעבוד במקדש. כשהודיעו ברדיו על שחרור העיר העתיקה, רצה אשר זעליג ללכת לשם מיד, אבל הרב ביקש שימתין עוד מעט. “אל דאגה”, הרגיע, “גם הישיבה הקדושה עוד תחזור לבניינה הישן בעיר העתיקה”.

לאחר שבוע נוסף השתחרר אשר זעליג מבית החולים. בעמימות מסוימת הוא זכר את הנזיר שתום העין שעמד מעליו, לצד הדם המבעבע, ומלמל ביוונית פסוקים מספרי הקודש הנוצרים, שעסקו במשפט העתידי בעמק יהושפט.

 

כשעה לפני הזריחה, ירד אשר זעליג בנחל קדרון, הפעם ללא פחד מפני מהלגיון הירדני. העיר כולה הייתה תחת ריבונות ישראלית ודגל ישראל התנוסס בגאון במרומי הר ציון. הוא ירד את מורד בית הקברות והגיע לפתח המערה. שם, במקום הדם המבעבע, ראה רק שאריות גומה בקרקע. לאחר 3,000 שנה פסק הדם מלבעבע. הבנים שבו לגבולם.

אשר זעליג המשיך מהמערה לכיוון המנזר. שם, להפתעתו, ראה סוכת אבלים קטנה. במעט היוונית שזיהה מימי שהותו ביוון, הבין שהנזיר שתום העין נפטר בפתאומיות. בבוקר שבו שחררו חיילי צה”ל את ההר, נדם ליבו של הנזיר.

אשר זעליג סב על עקביו. הוא התקרב למקום שבו בעבע הדם. חור דקיק נמשך משם ועד לתהום. הוא הוציא את התליון הקטן, המזכרת האחרונה מהוריו, ושלשל את התליון לתוך הסדק באדמה. לראשונה בחייו נשם אשר זעליג נשימה עמוקה והריח את ריח השמיים הצלולים.

 

מעבר לאופק, ברחבת הכותל המערבי, נשמעו קולות שופר. קולות שגלשו ממרומים, והגיעו עד לשיפולי הר ציון.

שירה

שבר

יאיר טיקטין

מוקדש לרב מנחם פרומן, שידע לחבר בין שמים וארץ ובין איש ואישה.

 

 

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּרָשַׁת כִּי- תי- שָׂא

נָסַעְתִּי בַּעֲלִיּוֹת מִיָּם הַמֶּלַח.

בְּרַדְיוֹ דִּבְּרוֹ עַל מַהְפֵּכָה

סְדוֹם וַעֲמֹרָה.

הַדֶּגֶל הַדָּהוּי נִמְנֵם לוֹ בַּבָּגָאז’

כְּאַרְיֵה שֶׁעָלָה מִן הַסּוּגַר.

 

 

שֵׁדִים קַדְמוֹנִים, דָּמוֹ

נִים

אֵדִים שֶׁל שִׂנְאָה

עָלוּ מֵהַשֶּׁבֶר

נִסּוּ לִקְרֹעַ לִשְׁנַיִם

לְהַפְרִיד

בֵּין לֻחוֹת טֶקְטוֹנִים

 

 

לוּ יָכֹלְתְּי, הָיִיתִי שׂוֹרֵף אֶת עֵגֶל הַזָּהָב

לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי שׂוֹרֵף אֶת הַמַּסֵּכוֹת כֻּלָּן

וְאֶת מָסַךְ פֶּתַח הֶחָצֵר הַמַּפְרִיד

 

 

רַק הָאוֹר הַמְּרַצֵּד שֶׁל מָסַךְ הַטֵּלֵפוֹן הַנַּיָּד

גָּרַם לִי לְהַפְנוֹת מַבָּט

אֶל הָעוֹר הֶחָשׂוּף שֶׁל הָרַגְלַיִיִּם הַמְּהַמְּמוֹת שֶׁלָּךְ

שֶׁנָּחוּ עַל הַדֶּשְׁבּוֹרְד הַמְּאֻבָּק

בְּנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת מְפַתָּה שֶׁל אֵלֶּה יְוָנִית

גָּרַם לִי לְחַיֵּךְ עָפָר לְרַגְלַיִךְ.

נִזְכַּרְתִּי שֶׁעוֹד יֵשׁ

סִכּוּי לָאַהֲבָה.